* בזכותם – כל לוחם שנטל חלק במלחמה ברצועת עזה ובכל גזרות הלחימה בשנתיים האחרונות, יכול היום לזקוף ראש בגאווה – בזכותו הגענו לשחרור החטופים.
תודה לכל הלוחמות והלוחמים, לכל הפצועים ולכל חללי צה"ל.
תודה לממשלה ולראש הממשלה נתניהו ולנשיא ארה"ב טראמפ.
ושבו בנים לגבולם!
* יודעים את האמת – אני שומע את משפחות החטופים ואת פדויי השבי. כולם מודים לחיילי צה"ל, לפצועים ולחללים.
כן, הם יודעים את האמת. מה שהביא להסכם, היה הלחץ הצבאי.
* וגילו ברעדה – "וגילו ברעדה", כתב משורר תהילים.
כן, יש לנו סיבות טובות לגיל ולשמחה. אחינו חוזרים הביתה, למשפחה, לקהילה, למולדת, לחיים או, להבדיל, לקבר ישראל, אחרי שנתיים בידי הנאצים הברברים, בידי הרוע המוחלט. ולא בהסכם כניעה, שבו חמאס מוריד אותנו על הברכיים באמצעות נשק החטיפה הסחטנית, אלא כאשר כל העולם וארה"ב בראשו, מקבלים את תנאינו, כפי שהוגדרו בתחילת המלחמה.
ולמה "ברעדה"? כי אנו משלמים מחיר כבד בהסכם, בשחרור המחבלים ובמעמד שניתנו לקטאר ולטורקיה, מהגרועים שבאויבינו, במזה"ת. כי המצב הבסיסי – סירובם של הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, לא השתנה. כי עדיין, לדאבוננו, איננו יכולים לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות. המלחמה בת למעלה ממאה השנים לא הסתיימה.
והקרע בחברה הישראלית לא התאחה, ויש בשני הצדדים מי שעובדים 24/7 בהעמקתו ובהנצחתו. אסור לנו לתת למחנה 6 באוקטובר על שתי דפנותיו לנצח את מדינת ישראל. על החברה הישראלית להתעשת ולבנות מחדש את ברית הייעוד שלנו, הייעוד היהודי והציוני, ברית אחים שיתקנו יחד את החברה הישראלית ויבנו יחד את הקומה השנייה של הציונות.
זה בידינו. זו אחריות אישית של כל אחד מאתנו.
* מה ייחשב ניצחון – במהלך המאבק למען החזרת החטופים, נאמרו שתי סיסמאות, שנשמעות דומות.
האחת – אין ניצחון בלי החטופים. השנייה – החזרת החטופים היא הניצחון.
על אף הדמיון הפונטי ביניהן – לוגית הן שונות לחלוטין.
הסיסמה הראשונה נכונה לחלוטין. באמת, השבת החטופים היא חלק בלתי נפרד ממטרות המלחמה, ואם היא לא תושג, אין זה ניצחון, גם אם יהיו הישגים מרקיעי שחקים בהשגת שאר המטרות.
הסיסמה השנייה שגויה לחלוטין. היא מוחקת את כל שאר מטרות המלחמה, ולמעשה מוותרת על הניצחון, ומחליפה אותו בהחזרת החטופים.
אם ב-8 באוקטובר ישראל היתה מציעה לחמאס – שחררו את החטופים ובתמורה תקבלו את כל המחבלים שבידינו ללא יוצא מן הכלל, כולל הנוח'בות שביצעו את הטבח, ואנחנו מתחייבים לנצור את האש, ואכן, לא היינו יוצאים למלחמה בחמאס; במקרה כזה – האם החזרת החטופים הייתה ניצחון? כן. של חמאס. לנו זו היתה תבוסה נוראית והרת אסון.
במה נבחן ניצחון? בהשגת מטרות המלחמה. המטרות שהוגדרו הן החזרת החטופים ומיטוט חמאס. מהו מיטוט חמאס? הפלת שלטון חמאס ומיגור כוחו הצבאי. חמאס חטף פגיעות קשות מאוד, אך כוחו הצבאי לא מוטט. רק פירוקו מנשקו ימוטט אותו.
ללא השגת שלוש המטרות - לא ננצח.
תוכנית טראמפ כוללת של שלושת הסעיפים הללו – שחרור החטופים, הורדת חמאס מהשלטון והתפרקותו מנשקו. זו תוכנית של ניצחון ישראלי, על אף הצדדים הבעייתיים בה.
אבל המבחן אינו התוכנית, אלא מימושה. שלב א' יחזיר את החטופים, וזה הישג אדיר ובשורה משמחת, אך אין זה ניצחון. אחרי החזרת החטופים, חמאס ממשיך לשלוט ברצועה, ואף יקבל לשליטתו את השטחים שמהם ניסוג. הוא גם לא יתפרק מנשקו. והחמור מכל, הוא שכנראה הוא גם לא יחזיר את כל החטופים החללים.
יש לקוות שהממשלה תגלה נחישות וכושר עמידה במו"מ, ולא תתפשר על אף אחת ממטרות המלחמה. ושהאופוזיציה והעם יעמדו מאחוריה כל עוד תנהג כך, וייצאו נגדה אם תוותר ותתפשר.
והמבחן האמיתי הוא מה יהיה ביום שאחרי ההסכם. האם שוב נתמכר לשקט וניתן לאיום מעזה להשתקם, או נפעיל הגנה אקטיבית, כפי שאנו עושים בלבנון, ונאכוף בכוח את הפסקת האש.
* המבחן הראשון – המבחן הראשון של ההסכם הוא חזרת כולם, כל ה-48. אם יוחזרו 47, הם לא מילאו את חלקם ועלינו להתייחס לכך כאילו לא החזירו איש.
חמאס חטף הרוגים וקבר אותם. חמאס רצח חטופים וקבר אותם. חמאס יודע בדיוק איפה קבור כל אחד. השקר שלו, כאילו אינו יודע את מקום הקבורה של כל החטופים הוא המשך הטרור נגדנו.
את כולם עכשיו!
* יש שיקולים – בימים האחרונים, מאז שכתבתי שחמאס חטף אותם ואחראי להחזיר את כולם, ואם הוא לא עושה זאת, זו הפרת העסקה, ואנו משוחררים מכל מחויבות לחלקנו בעסקה, אני בסערת ויכוח.
בני הפלוגתא שלי, הם אנשים שבמשך שנתיים צעקו "את כולם עכשיו," ולא היה להם קשב מינימלי למורכבות כלשהי, ולכך שיש אולי עוד שיקולים זולת הקריאה הזאת.
ופתאום "תראה... תבין... זה לא כל כך פשוט... יש שיקולים..."
* מו"מ מסוג אחר – ההישג הגדול ביותר בעסקה, הוא קבלת העיקרון של החטופים תחילה. כעת, יתקיים עוד מו"מ קשה על שאר פרטי ההסכם, אבל יהיה זה מו"מ מסוג אחר לגמרי. עד כה, היה זה מו"מ סחטני, עם חוטפי אזרחים, שמכוונים לרקתנו את אקדחם. ברגע שהחטופים יחזרו, אין לנו שום לחץ ואנחנו יכולים לנהל מו"מ קשוח ולעמוד על עמדותינו ללא חשש לשלום החטופים.
עלינו לעמוד על הדברים הבאים: א. התפרקות חמאס מנשקו, כולל רובים ואקדחים. ב. פירוז רצועת עזה. ג. הריסת המנהרות. ד. הנסיגה הישראלית תהיה לפרימטר לאורך הגבול ולציר פילדלפי שיישאר בידינו. עמדות שולטות על יישובינו תישארנה בידינו. ה. חופש פעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון באכיפת הפסקת האש, בדומה למצב בלבנון.
בלי אלה, לא יתחיל שיקום עזה.
יש לעמוד על כך, שבשיקום עזה לא יהיו עוד מחנות "פליטים". לפיקציה הזאת של "פליטות" העוברת מדור לדור יש לשים סוף.
נקודות החולשה שלנו במו"מ, הן העובדה שאויבותינו המרות, קטאר וטורקיה, הן חלק מהמו"מ, על תקן "מתווכות", כביכול, כשמטרתן ומשימתן במו"מ היא להחליש את ישראל ככל האפשר, ולמרבה הצער, יש להן השפעה על טראמפ.
* שמח להודות בטעותי – בחודשים האחרונים קראתי לעסקה חלקית.
תמיד הדגשתי שהטובה והראויה ביותר היא עסקה כוללת, אך הייתי בספק אם היא אפשרית ולכן תמכתי בשחרור מיידי של מי שניתן להחזירו.
אני שמח להודות בטעותי.
נקודת המפנה היתה ההחלטה לכבוש את עזה. ניתחתי אז נכון את מטרת ההחלטה – להביא להסכם הזה. אך הייתי ספקן מאוד באשר לסיכוי לממש אותה. אני מאושר שטעיתי.
* שיקחו את הנבלות – המו"מ עם ארגון הטרור הרצחני אינו יכול להיות קל, במיוחד כשפטרוניותיו מוגדרת "מתווכות". על ישראל לנהל מו"מ קשוח ולא להיכנע לסחטנות של הרגע האחרון של המרצים.
דווקא עם הדרישה לשחרור גופותיהם של הסינווארים אין לי בעייה. אם תוחזרנה כל גופות חללינו, ודוק – כל הגופות, עלינו להחזיר להם את כל גופותיהם. כל מחבל שולי וזניח שישוחרר חי, מסוכן יותר מכל המחבלים המתים גם יחד.
כדי להיות אפקטיביים, חשוב שנבחין בין נושאים שחשוב להתעקש עליהם, לכאלה שניתן להתגמש בהם.
* למען הסר ספק – השרים שהצביעו נגד העסקה ונשארו בממשלה, אחראים להחלטה בדיוק כמו השרים שתמכו.
* המטלות הבאות של טראמפ –טראמפ התקשר אליי, ושאל מה המשימות הבאות, אחרי ההסכם. השבתי לו, שהמשימה הבאה היא פירוק אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך, והבאה אחריה – פירוק הטריבונל האנטישמי בהאג.
* פרס חסר ערך – אחרי שרב המרצחים ערפאת קיבל פרס נובל לשלום, אין עוד שום ערך לפרס הזה.
* ממשלה אספסופית – גם ברגע של אחדות לאומית והתרוממות נפש, כשהממשלה התכנסה להחליט על החזרת החטופים, אספסוף השרים התפרע, בהובלת עוכר התקשורת ועוכר המשפטים, שהתחרו ביניהם מי ישפיל יותר את היועצת המשפטית לממשלה.
ממשלת חוליגנים.
עם ישראל ראוי לממשלה אחרת.
[אהוד: התבלבלת, החוליגנית היא היועצת המשפטית לממשלה, המפוטרת החצופה].
* מי שמכם? – בעיצומו של 7 באוקטובר השנה, כאשר עם ישראל כולו מתכנס באבל וזיכרון במלאת שנתיים לטבח, מה שבער לאחד, עומר דנק, לצייץ, הוא ש"אין אפילו התנחלות אחת שבה יש צפייה משותפת בטקס."
איזה פשקוויל שנאה מגעיל. הוא ושכמותו מרשים לעצמם לקבוע תו תקן למידת ההזדהות של ציבורים עם זכר האסון, ולעשות שיימינג למי שאינו רוקד על פי החליל שלהם. והפשקוויל הופץ בתעלות הביבים כ"הוכחה" למשהו.
מי אתם, חוצפנים, להטיל דופי בציבור המתנחלים ובנאמנותם? מי שמכם לקבוע את תו התקן הזה? מי אתם, שתרשו לעצמכם להשתלח כך בציבור שבניו הם המובילים בשירות הקרבי וכתוצאה מכך גם בשיעור הנופלים והפצועים במלחמה? האם מטילי הדופי אבלים יותר מהמשפחות השכולות, מהקהילות שאיבדו רבים מבניהם וחבריהן? האם המתנחלים צריכים עוד להוכיח משהו למישהו?
זה סתם פרץ של שנאה, הסתה ושיימינג פרוע. מי אמר שהם צריכים לראות במשותף את הטקס?
רבים מן הדתיים מקפידים לא להתאבל בחג, כולל בחול המועד. הרי גם שבעה מופסקת כשנכנס חג. דעתם של רבים אינה נוחה מכך שהטקס הוא בתאריך הלועזי. הם רואים לנכון להתאבל ביום הזיכרון הממלכתי. ויש שרואים בו טקס פוליטי, בצדק או שלא בצדק, אבל פשקווילים כמו של אותו אחד, עומר דנק, מחזקים את הרושם הזה, ומי שאינו בצד הפוליטי הזה אינו מתחבר דווקא לטקס הזה כדי להתייחד עם זכר הטבח. אבל מה אני מצטדק בשמם? נכון יותר שרק אבטא את הסלידה מהמקארתיזם הדוחה הזה.
אגב, גם בקיבוץ אורטל לא היתה צפייה משותפת בטקס. אני צפיתי בטקס, שהיה מרטיט ועוצמתי מאוד, וכך גם מרבית חברי הקיבוץ, אבל לא צפינו בצוותא. מצאנו דרכים אחרות לביטוי קהילתי של האבל. אבל אנחנו לא מתנחלים רחמנא ליצלן (האמת שדווקא כן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו), ולא דוסים, ירחם השם, אז אף אחד לא בולש אחרנו עם הסד המקראתיסטי הזה.
תועמלנים כמו העומר דנק הזה, אורלי בר לב, עוכר הדין ברק כהן וחבר מרעיהם אינם נחותים פחות מתמונת הראי שלהם יאיר נתניהו, ינון מגל וברדוגו. אלה ואלה קורצו מאותה שקית זבל.
[אהוד: אורי, כפרשן פוליטי, ברדוגו שם אותך בכיס הקטן והנקי שלו!]
אחד המסרים החשובים של טקס הזיכרון הלאומי היה קריאה לתיקון לאומי. האנשים האלה אינם יכולים להיות חלק מתיקון לאומי. נהפוך הוא, תיקון לאומי ידחק אותם ואת תמונת הראי שלהם למקום הראוי להם בשולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית.
* מפלצת בשירות הרוצחים – גדעון לוי השתלח בגסות אופיינית באבל הלאומי ב-7 באוקטובר ובתקשורת ששידרה אותו. לוי הוא מראשי המכחישים, המשכיחים והמעלימים של טבח 7 באוקטובר. מבחינתו ב-7 באוקטובר היה תחילת הג'נוסייד שהמדינה שהוא כה מתעב החלה לעשות לפלשתינאים.
הוא כתב שהישראלים מכורים כמו לסם לסיפורים המיותרים על הטבח, והתקשורת היא הדילר שמספק להם את הסם, והכל כדי להסתיר את הטבח האמיתי. "רוב הישראלים, ואיתם ה'דילרים' שלהם, ספקי הסם בתקשורת, היו מרוצים. להתרווח מדי ערב ולראות את בארי. לבכות מדי ערב על ניר עוז. להתפלש שוב בנובה." איזה אדם אטום ונאלח, איזה רשע מרושע, איזה מפלצת בשירות הרוצחים, האנסים, עורפי הראשים, חוטפי הקשישים, עוקרי העוברים, רוצחי החטופים – "... נועד האבל המוכתב בתקשורת: לשמש תירוץ להעלמת עזה. אם נמשיך להתפלש באסוננו, אמרו האבי-ווייסים, לא נצטרך להראות את מה שישראל מעוללת." להתפלש באסוננו. חלאה.
* מכחיש האנטישמיות – כמו גדעון לוי, גם רוגל אלפר תוקף את שידורי 7 באוקטובר, שאינם אלא שידורי תעמולה, לטענתו. "אולפני החדשות מגוייסים מאז האסון לתעמולה לאומנית ולבניית נרטיב אחיד שיאמצו כלל אזרחי ישראל היהודים." בעיקר הוא יוצא נגד הצגת המחבלים כאנטישמים. זו סתם התבכיינות בעיניו. מה פתאום אנטישמיות? אנטישמים? מי, החמוד שהתקשר לאימו וסיפר לה בהתלהבות שרצח עשרה יאהוד, והיא עודדה אותו? או מי שרצחו ערבים ישראלים כי הם משת"פים של היאהוד?
כדרכו, התחביב של אלפר הוא להתעלל במשפחות שכולות, בפצועי צה"ל והטרור. בפשקוויל הזה הוא מתנפל על ההורים השכולים דדי שמחי ושמעון אלקבץ. ולכן, כאשר הוא יצא, כביכול, למען החטופים ומשפחותיהם, לא האמנתי למילה. הוא בסך הכול ראה בהם כלי למאבקו בישראל. כמו חוטפיהם.
* נכון – פשקוויל של התועמלנית האנטי ישראלית הקיצונית והארסית חנין מג'אדלה בשוקניה: "7 באוקטובר, ואני לא בארץ. עדיף ככה."
נכון.
* איזון – אני מקווה שהידיעה על כך שהנשיא שוקל לקצר את עונשו של המחבל הרוצח עמי פופר אינה נכונה. האיש רצח בדם קר 7 פועלים ערבים, אך רק בשל היותם ערבים. אדם כזה צריך היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח עד יומו האחרון, אך לפחות שישלים את עונשו עד תום.
מה שמקומם במיוחד הוא הסיבה לכך – הרצון לאזן את שחרור בני דמותו, המחבלים הפלשתינאים, במסגרת עסקת החטופים.
מה הקשר? הם לא שוחררו כי הנשיא החליט לקצוב או לקצר את עונשם, אלא כדי להחזיר את החטופים. אם שחרור עמי פופר יביא לשחרור חטופים, נכון לשחרר גם אותו. שחרור המחבלים הפלשתינאים הוא מחיר כבד ביותר שהחברה הישראלית משלמת. למה היא צריכה לשלם גם את המחיר של שחרור הרוצח הזה? זו כמו לעקור את עין ימין שלנו כדי לאזן את העובדה שעין שמאל נעקרה.
* אלה ואלה – החלטת ועדת גרוניס לאשר פה אחד את מינויו של דוד זיני לראש השב"כ, הפתיעה שני סוגים של אנשים. היא הפתיעה את אלה שחושבים שהחוק זורח להם מהתחת ומערכת המשפט עובדת אצלם, והם יחליטו על פי הגחמות הפוליטיות שלהם, במקרה הזה – מקארתיזם דוסופובי. היא הפתיעה את רמוסי המוח שמאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על איזה דיפ-סטייט שמיפ-סטייט עלום, והיו בטוחים שוועדת גרוניס, שהיא חלק מאותו "דיפ-סטייט" מדומיין, תפסול על אוטומט את המינוי. אלה ואלה, אינם מסוגלים להבין שיש דבר כזה ענייניות, הוגנות, שיקול דעת, אובייקטיביות. אלה ואלה יופתעו גם כשבג"ץ יאשר את המינוי. אלה ואלה הם שתי דפנות מחנה 6 באוקטובר.
* אחרינו המבול – עוזי דיין העלה לגולן 200 איש בארבעה אוטובוסים. אחת התחנות היתה על הר בנטל. שם המתנו להם אלוף (מיל') גרשון הכהן ואני. הם היו אמורים להגיע בשתי נגלות, בכל נגלה שני אוטובוסים. בשהות של כל נגלה על ההר, גרשון הרצה לקבוצה אחת על הנושא הביטחוני ואני – לקבוצה השנייה, על תולדות המאבקים על הגולן. לאחר מכן הקבוצות התחלפו ביניהן.
בעיצומה של ההרצאה השנייה, לפתע פתאום, נפתחו ארובות השמיים ובבת אחת ירד מבול אל-אקצה של ממש. זאת לא היתה קבוצה של נערים. אני מוריד את הגיל הממוצע. אבל אילו נמדד הספרינט שלהם לאוטובוס, היו נשברים שיאים אולימפיים. את המשך ההרצאה נתתי באוטובוס, כשכל בגדיי ספוגים מים.
את שני האוטובוסים האחרונים כבר אירחתי בסככה במטע שלנו, ליד חלקות ניר ונועה, המנציחות את נועה וניר ברנס.
* איפה אני כותב – בתום ההרצאה ביקש את רשות הדיבור יאיר פרג'ון, לשעבר ראש המועצה המקומית חוף אשקלון. הוא סיפר שהוא ברשימת התפוצה של מאמריי, והיה בטוח שאני עובד בזה וכותב 12 שעות ביממה. פתאום הוא רואה אותי עם המזמרה, כאן במטע. "מתי אתה מספיק לכתוב?" הוא שאל.
האמת? אני כותב כאן, בעבודה. אני כותב בראש ואח"כ בבית אני רק מקליד את זה.
* ניצן סלע – "החיטה צומחת שוב," זה שמו של מיזם נפלא, של פנסיונרים מבית השיטה, שאחרי טבח 7 באוקטובר ירדו למיספר חודשים לכפר עזה, יישוב שמאז מבצע "צוק איתן" בית השיטה אירגן בו ערב שירה מדי שנה, ירדו להתנדבות בשיקום גינות הקיבוץ וגינות חברי הקיבוץ.
כשסיימו את המיזם, עברו לקריית שמונה, ובמשך חודשים נוספים עשו אותה משימה.
היוזם, המארגן והרוח החיה של המיזם היה ניצן סלע, מעמודי התווך של בית השיטה.
ניצן הלך ביום רביעי לעולמו. איש יקר. אבדה גדולה.
יהי זכרו ברוך!
* סיפור משפחתי עם מסר לאומי – לאבי היה בן דוד, בן גילו, ששמו הירש נדלר. כשהיו בני 11 הם גורשו עם כל יהודי בוקובינה למחנה הריכוז טרנסניסטריה. הם היו באזורים אחרים במחנה הגדול, ולא היה ביניהם קשר. הירש איבד את הוריו, את אחיו ואת אחותו ונותר אוד מוצל מאש, היחיד ממשפחתו. הוא עלה לארץ עם ילדי טהרן, ונשלח לקיבוץ בית זרע.
אבי עלה לארץ היישר למלחמת השחרור, ומיד בתום המלחמה החל לחפש באינטנסיביות את בן דודו האהוב, שידע על עלייתו, אך בשום מקום לא היה זכר להירש נדלר, ששינה את שמו לצבי נשר והכל כינו אותו בשם החיבה צ'יבי.
חמש שנים אחרי עלייתו לארץ, אבי נסע באוטובוס לראש פינה, ובדרך סיפר לחבר שנסע איתו על חיפושיו אחרי הירש/צ'יבי. חבר בית זרע שנסע אתם באוטובוס שמע את השיחה, ניגש אליו וסיפר לו שהבן דוד שאותו הוא מחפש נמצא בבית זרע. אבי ירד בבית זרע ופגש את בן דודו באושר ובהתרגשות.
לצ'יבי, אבי היה שאר הבשר היחיד. אבי, שאחיו נספה בשואה, מצא אח. כל חייהם הם היו אחים. לנו, שרה וצ'יבי היו דודים, לא "דרגה שנייה", וילדיהם בני דודים. פעמיים שלוש בשנה, בסוכות, בפסח ובחופש הגדול, נחתנו בבית זרע ובמשך ימים אחדים טיילנו בעמק הירדן, בגליל ובגולן, או שהם נחתו אצלנו וטיילנו עימם באזור ירושלים בנגב ובמרכז. בתקופות שבהן צ'יבי היה בשליחות תנועתית בת"א, הוא ביקר אצלנו ערב בשבוע. כשהוריי נסעו לראשונה לחו"ל, התארחתי אצל בני דודיי בבית זרע. האהבה בין המשפחות היתה גדולה.
אבי היה בית"רי, אצ"לניק, חרותניק וליכודניק בדם, כל חייו. צ'יבי היה שמוצניק, פעיל מרכזי בקיבוץ הארצי ובמפ"ם. אבי קרא עיתון "חרות" ואח"כ "היום" ורק כשנסגרו עבר ל"מעריב". צ'יבי קרא "על המשמר". בביתנו היו כל כתבי ז'בוטינסקי. בספרייתו של צ'יבי – כתבי מאיר יערי ומרקס. אבי היה מסורתי. צ'יבי – אתאיסט אדוק. כל מפגש ביניהם הגיע במהרה לוויכוח פוליטי ואידיאולוגי נוקב, שלעתים לא נדירות הגיע לטונים גבוהים. והמחלוקת הפוליטית לא הקהתה כהוא זה את האהבה, את החברות ואת המשפחתיות.
לא זכור לי שאי פעם דיברנו על הדיסוננס בין המחלוקת הפוליטית העזה לבין הקשר המשפחתי ההדוק. זה לא היה דיסוננס. הקשר הזה היה מובן מאליו. המשפחה עומדת מעל מחלוקות, והמחלוקות לגיטימיות. והיו גם ערכים משותפים – הציונות, אהבת הארץ, פטריוטיות ואהבת המדינה, ערך העבודה, החריצות והמסירות.
איני משתף את הסיפור המשפחתי הזה, אלא כדי להעביר דרכו את המסר הלאומי הנובע ממנו. אין סיבה בעולם שלא נחווה כחברה וכעם את מה שחווינו כמשפחה. המחלוקות הן מחלוקות לגיטימיות בין יריבים פוליטיים, ואין בהן כדי לקעקע את הזהות המשותפת, את האחריות המשותפת, את האחווה והסולידריות הלאומית.
המלחמה עומדת להסתיים ויתחיל המסע לריפוי החברה הישראלית ולתיקונה. הבסיס לתיקון הוא איחוי הקרעים, יצירת הסכמות רחבות ונטילת המושכות מדי אלה שמושכים בכל כוחם לקרע הרה אסון. הם מצויים משני צדי המתרס. אסור לתת להם להרוס אותנו.
* ביד הלשון: נכסי צאן ברזל – בכתבה בגל"צ לקראת מופע הוקרה למיקי גבריאלוב הוגדרו שיריו "נכסי צאן ברזל" של התרבות הישראלית.
ההגדרה נכונה על פי המשמעות של הביטוי בלשון ימינו. בעברית המודרנית נכס צאן ברזל הוא דבר שיש לו חשיבות תרבותית, רוחנית, היסטורית גדולה.
אבל הביטוי המקורי שונה לגמרי. מדובר במושג הלכתי – כינוי לעסקת הלוואה-פיקדון, שמטרתה להבטיח את הקרן של בעל הנכסים המופקדים ביד השומר, שמצידו מרוויח את השימוש בנכסים ואף את הרווחים העשויים או העתידים לצאת מהם.
למה "צאן ברזל"? במקור היתה זו עסקה של בעלי צאן שלא יכלו לטפל בו כראוי. הם מסרו אותו לרועה מקצועי שטיפל בו תמורת מחצית הרווח. אם נגרם הפסד, על השומר לשלם לבעלים את עלות ההפסד, על פי הערך המקורי של הצאן. למה ברזל? כי השווי של הצאן אינו משתנה, הוא חזק כמו ברזל.
לימים, הביטוי התייחס לעסקאות שאינן קשורות לצאן. בגמרא, מסכת יבמות, מתוארת עסקת "נכסי צאן ברזל" – נכסים שאישה מכניסה לבית בעלה בעת החתונה. הם נשמרים לזכותה של האישה לעולם. במקרה של גירושין, הם הולכים איתה. אם בעלה ירצה לשלם לה בכסף תמורתם והיא לא תסכים, בין הדין יפסוק לטובתה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com