סמי לא ביקש ממני להשתתף בהוצאות הטיסה ובאישורי העבודה בישראל – כל ההוצאות האלו היו עליו. השכר לא היה גבוה, אבל זה בכל זאת חסך לי הרבה כסף – חברים שלי שילמו אלפי דולרים כדי שיוכלו לעבוד בישראל. אני לא שילמתי אפילו לֵאוּ*) אחד. השכר החודשי שלי היה רק אלף וחמש מאות דולר לחודש, אבל את המגורים קיבלתי חינם, ועל האוכל שילמתי לקנטינה מאה שקלים ביום, שזה בערך 25 דולר. כלומר, 750 דולר לחודש. פה ושם הייתי מבזבז עוד 50 דולר על שתייה בבר עם חברים, והנה, נשארו לי 700 דולר לשים בחשבון בבנק. החלטתי שאני עובד אצל סמי ארבע שנים, וחוסך כ 34000 דולר – בדיוק כמה שאני זקוק כדי לבנות בית בפרומושיקה**). אני אחזור עם הכסף, אבנה את הבית, אתחתן ואוליד ילדים. מהעבודה שלי כרצף בפרומושיקה לא הייתי מגיע לזה אפילו בעוד עשרים שנה.
העבודה קשה, אין מה להגיד – שמונה שעות בחום הנורא של הארץ הזאת אפילו כשאני קובע מרצפות בצל – החום ממש חונק אותי. על שעות נוספות סמי משלם חמישים אחוזים נוספים. מה שמפליא הוא שגם בחורף לא קר ממש, ועל שלג אין מה לדבר. אנחנו חופשיים בשבתות, ולא בימי ראשון, אבל באמת לא איכפת לי – מזמן לא ראיתי כנסייה מבפנים, והיא גם לא חסרה לי. מה שכן חסר לי זה האשוח המקושט בקְרְאצ'וּן (כאן קוראים לזה כריסטמס), והביצים המקושטות בפסחא. אני זוכר איך בילדותנו היינו עוברים בחג המולד בין הבתים, שרים שירים על ישוע התינוק, ומקבלים עוגיות יבשות ומעות קטנות.
אשקר אם אומר שלא התגעגעתי – בהחלט התגעגעתי לעיירה העלובה שלי, להורים ולאח הקטן ששלחו אותו לבוטושאני ללמוד בתיכון לָאוּרִיאָן. אבל הביטחון הזה שבבוא היום אצא מכאן עם הרבה כסף ואוכל להגשים חלום על בית משלי – הביטחון הזה חימם את ליבי והקהה את כאב הפרידה.

כמעט כל הפועלים של סמי הם רומנים, יש גם אוקראיני אחד וערבי אחד – כל השאר רומנים – בריצוף, ביציקה, בפרזול. סמי עצמו מדבר רומנית שוטפת, למרות שהוא בישראל כבר כמה עשרות שנים. מאין יש לישראלים כל כך הרבה כסף – רק האל הטוב יודע. אף אחד מהם לא עובד בעבודה קשה – חס וחלילה! בבניין עובדים הרומנים, בחקלאות עובדים התאילנדים, הטיפול בזקנים ובנכים – על הפיליפינים, סתם עבודות מלוכלכות כמו גריפת אשפה וביוב – על הכושים מאפריקה שמסתננים דרך הגבול הפרוץ עם מצרים, ותסלח לי, את הזונות הם מייבאים ממולדובה ואוקראינה. אם לישראלים אין עבודה נקייה במחשבים או בבנק – הם הולכים למוסדות שלהם ומקבלים דמי אבטלה, והממשלה, כפתור ופרח! – משלמת.
יש עוד דבר מוזר – הדתיים שביניהם – אלה שמגדלים פאות, לובשים בגדים שחורים וארוכים בחום הנורא – לא עובדים בכלל בשום דבר, וגם לא מגייסים אותם לצבא, למרות שהמדינה הזאת נמצאת תמיד במצב מלחמה – הם רק לומדים את כתבי הקודש שלהם, וזה מספיק כדי לפטור אותם מכל חובה. תהרוג אותי אם אני מבין את ההיגיון הזה, ועיקר העיקרים – ממה הם חיים?

כששמע סמי שאני מפרומושיקה, הוא החליט להעביר לי סדרת חינוך – כל שבת הוא היה מביא אותי לאתר אחר בישראל, כמו למשל לדימונה, שאני אראה מרחוק את הכור האטומי:
"תשמע, יוֹנֶל, אילו המצרים והסורים היו לוחצים עוד מעט עלינו במלחמת יום הכיפורים – היינו מפילים עליהם פצצת אטום. שלא יתחכמו איתנו צוררינו אלה – פעם אחת הובלנו כצאן לטבח, לא עוד!"
האמת היא שלא בדיוק הבנתי אז למה מכוונים דבריו. שמחתי שאני לא מתגולל בצריף החם שלי בשבת, אלא נוסע במכונית הממוזגת שלו, ורואה דברים שלא היה לי סיכוי לראות לולא סמי.

בשבת אחרת נסענו לירושלים לראות את הכותל ואת הכנסת – מרחוק, כמובן, כי בשבת הכנסת סגורה. אחר כך הוא נסע מצד אחד של העיר לצד השני – עיר ענקית, כולה על גבעות, בתים גבוהים ובתים בודדים, שתי אוניברסיטאות, מלונות לאינספור בשביל המוני התיירים שבאים לעיר הקודש. נסענו גם לחיפה, וראיתי מהכרמל את הנמל, ויש שם גם גן ענק ויפהפה של איזו דת פרסית ששכחתי את שמה. בתל-אביב הלכנו לאורך הטיילת, וראינו את גורדי השחקים.
"תזכור מה שאתה רואה, יונל, ותספר בבית, שכל פרומושיקה תדע למה מסוגלים היהודים."
לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי – הרי שנים דיברו אצלנו איזה עם מדהים הם היהודים שהצליחו לנצח בשישה ימים שלושה צבאות ערביים – אז באמת, מה המסרים האלה שלו לפרומושיקה? לא רציתי להתווכח איתו – הוא הרי מקור הפרנסה שלי, אבל יש גבול כמה אני יכול לשתוק – שאלתי אותו איזו רעה עשתה לו פרומושיקה, שהוא כל כך משתדל ללמד אותה לקח.
"מה רעה עשתה לי פרומושיקה? ב-22 ליוני 1941 גורשנו כל היהודים מבתינו, והובילו אותנו כמו עדר בקר לבוטושאני – זה מה שיש לי נגד פרומושיקה."
"על מה אתה מדבר, סמי? עד שבאתי לישראל לא ראיתי בעיניי איך נראה יהודי. אין יהודים ברומניה, אולי בודדים – אני לא ראיתי אפילו אחד..."
"בטח שאין כי אתם הרגתם אותם וגירשתם את הנותרים, אז מי שנשאר בחיים מכל הרדיפות האלו - לקח את הפֶקְלָאוֹת ועלה לישראל – לכן אין יהודים. אתה יודע שבפרומושיקה לפני המלחמה היו יותר יהודים מנוצרים? אתה יודע שבבוטושאני רוב התושבים, למעלה מעשרים אלף, היו יהודים? אתה יודע שבבוטושאני היו שבעים בתי כנסת ובתי תפילה, בתי ספר יהודיים, מועדוני תרבות, תיאטרון ביידיש?"
"אני לא מאמין לך," העזתי פנים, "אני למדתי בתיכון, למדתי היסטוריה – לא כתוב שום דבר על הרג ועל גירוש יהודים – מניין לך כל הסיפורים האלה?"
"מניין לי? אספר לך מניין לי – אני הייתי ילד קטן, טרם מלאו לי שש שנים בעת הגירוש – ראיתי במו עיניי איך ההורים שלי אוספים בחופזה את מעט הרכוש, ראיתי איך יהודים מצטופפים בכיכר העיר, ומסביב ז'נדרמים וחיילים, אחר כך מובלים כמו עדר בקר לבוטושאני – שלושים ושלושה קילומטרים בחום הלוהט – זקנים, חולים, נשים הרות, תינוקות... גלות נוראה אל הלא נודע – איפה יגורו? מה יאכלו? מה יקרה להם הלאה? הם יוגלו לטרנסניסטריה? כשהגענו לבוטושאני, ישנו על המדרכה – היינו מאובקים, מיוזעים ועייפים עד מוות, לא היה לנו כוח להזיז איבר. איכשהו הצלחנו למחרת להשיג חדר בשכירות במחיר מופקע, ואז באו ולקחו את אבא לעבודות כפייה, וכל היהודים נדרשו לענוד מגן דוד צהוב על רקע שחור. אסור היה להגיע לשוק לפני תשע, ואסור היה להתמהמה שם אחרי חמש אחרי הצהריים. ולנו היה עוד מזל את יהודי דורוחוי הגלו לטרנסניסטריה למות בקור וברעב, ואת יהודי יאסי העלו על רכבת צפופים כמו מליחים בחבית, ובמשך שבוע נסעו עמם הלוך וחזור, בלי אוכל, בלי מים, בלי אוויר בחום הלוהט, וכשפתחו להם סוף סוף (אל תחשוב שליבם של הקלגסים נכמר על סבלם של הלכודים ברכבת – זאת היתה המלכה האם ממוצא יווני שהתחננה בפני אנטונסקו שיפתחו סוף סוף את הדלתות) – מרביתם היו מתים, והנשארים בחיים יצאו מדעתם. חצי שנה קודם עשו הלגיונרים פוגרום נורא ביהודי בוקרסט..."
"די, סמי, די. אני לא יודע מה להגיד – זה נראה לי כמו סרט אימה מה שאתה מספר. אני לא שמעתי על זה כלום, לא קראתי, וגם בספרי ההיסטוריה שלמדנו לא היה כתוב על זה דבר. יש פה חידה לא פתורה..."
"אתה רוצה תיעוד? בפרומושיקה לא נשאר זכר ליהודים שחיו בה מאתיים שנה. היו בה שני בתי כנסת – אחד נהרס בהפגזה, והשני נמכר לימים על ידי הקהילה היהודית כדי לכלכל בכסף את מעט הזקנים השוכנים בבית אבות בבוקרסט. במקום בית הכנסת בנו בלוק מגורים. בבוטושאני היו שבעים בתי תפילה – נותר רק אחד – הכי מפואר, ממש קרוב לתיאטרון אמינסקו. הייתי שם לפני שנה, בהיתי אל הנברשת הענקית המבהיקה ובכיתי מרוב צער על התפארת שהייתה ואיננה עוד. בית הכנסת הוא ענק, וכל קירותיו מקושטים בסצינות מהתנ"ך, בציורי כלי הקודש – כל הציורים עם פרצופים מוכהים כדי לא לעבור על לאו מעשרת הדיברות. נותרו בעיר בקושי מאה יהודים זקנים, ולא תמיד הם מצליחים להתפלל במניין בשבת (לא שאלתי אותו מה זה מניין). תלך ליאסי לבית הקברות היהודי, ותראה ליד חלקת הגיבורים היהודיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה – חלקת קבר ענקית בצורת קרונות רכבת, שם נקברו אלפי הקורבנות של הפוגרום הנורא ביאסי. על לוח הזיכרון כתוב שההרוגים היו קורבנות החיה הפשיסטית – שום חיה פשיסטית – את כל הזוועות האלו עשו הרומנים. הגרמנים עמדו מן הצד ונהנו שמלאכתם נעשית בידי אחרים. בוודאי לא קראת בספרי ההיסטוריה שרומניה לא היתה תחת כיבוש נאצי, כמו פולין כמו צ'כוסלובקיה. גרמניה היתה בעלת ברית של הנאצים, ויחד עימם פלשו לרוסיה כדי לתת לרייך השלישי 'מרחב מחיה' בארץ הסלאבים, שאמורים היו לשמש ברבות הימים – כעבדים לעם הגרמני הנעלה..."
את כל הנאום הזה שפך סמי בשטף, וכמעט שלא נשם. הוא הפסיק בבת אחת, ואחז בליבו. חששתי לרע ביותר, וכבר התכוונתי להזמין אמבולנס. סמי התאושש והוביל אותי חזרה למגרש החנייה. אני החלטתי לא להתעמת עמו, אבל סמי לא חדל מלספר לי סיפורי זוועה על מה שעברו היהודים ברומניה בימי מלחמת העולם השנייה. כל טיול שבת היה גם סדרת חינוך, ואני כמעט רציתי לומר לו שאני מוותר על התענוג.
"יונל, אני רוצה שתראה במו עיניך מה מסוגל העם הזה שרדפתם, גירשתם, הרגתם – איזו מדינה מדהימה הוא מסוגל להקים באמצע המדבר ובתוך שכנים עוינים שמבקשים להשמיד אותנו. אני רוצה שתספר לכל פרומושיקה מה ראית כאן."
לא עניתי לו. החלטתי שאני אנסה ליהנות מהטיולים היפים בישראל הקטנה, במערת אבשלום, במצדה, ובו בזמן לאטום את אוזניי משמוע את הטפות המוסר שלו.

כשחזרתי לפרומושיקה, סיפרתי לאבא את כל הזוועות ששמעתי מסמי, ושאלתי אותו אם ידוע לו משהו על זה.
"תשמע, יונל, אני נולדתי אחרי המלחמה, ולא ראיתי את כל זה. סיפרו לי משהו, אבל זה נכנס לי באוזן אחת, ויצא מהשנייה. אני זוכר כילד וכנער שהיו יהודים בפרומושיקה. היו בודדים – לא מאות כפי שסמי שלך מספר. בשנות החמישים והשישים עזבו כולם ונסעו לישראל. קינאנו בהם שהם הולכים לארץ מערבית חופשית ואינם נמקים כמונו תחת הדיקטטורה הקומוניסטית. אולי תשאל את סבא, הוא שירת כשוטר בשנות הארבעים..."
נסעתי לבוטושאני, כי שם שכן סבא בבית אבות ממשלתי. הוא היה כבר זקן מאוד, קרוב לגיל תשעים. הגוף שלו בגד בו מזמן, והוא בקושי התהלך בגינה בעזרת הליכון, גם העיניים והאוזניים כבר לא מה שהיו, אבל המוח שלו עדיין צלול. הוא שמח לביקור שלי:
"אי אי, יונל יונל, אני זוכר אותך זאטוט כזה, והנה נעשית גבר – לא הייתי מכיר אותך. אביך סיפר לי שעבדת בישראל, כל הצעירים נוסעים לישראל לעשות כסף – באמת כל כך קל שם לעשות כסף?"
"לא קל, אבל אם אתה חרוץ..."
"מה אתה אומר?"
הרמתי את הקול עד כמעט לכדי צעקה:
"אם אתה חרוץ, אתה יכול להרוויח כסף טוב."
"ופה, ברומניה, אי אפשר לעשות כסף טוב?"
"אפשר, אבל פחות. נניח לזה סבא, תשמע עניין – המעביד שלי בישראל הוא יליד פרומושיקה, ולא הפסיק לפמפם לי במוח על העוולות שעשו לו הרומנים בימי המלחמה. אני לא שמעתי על זה, וגם אבא לא ידע לספר לי..."
"הכול נכון, יונל, אבל אני חושב שזה הגיע להם."
"מה היה, סבא, ספר."
"מה לכפר?"
"לא, סבא," צעקתי, "ספר, ספר לי מה היה."
"מה היה? הם התרבו כמו ארבה, גם בפרומושיקה וגם בבוטושאני היו יותר יהודים מנוצרים. מה זה? הארץ הזאת שלנו או שלהם?"
"אבל היה באמת גירוש כמו שהמעביד שלי סיפר?"
"היה, ועוד איך היה – קודם גירשו מהכפרים שמסביב לפרומושיקה, ואז אספו את כל היהודים בכיכר, נתנו להם זמן כדי לאסוף קצת מהרכוש, ולהתכונן לדרך. המפקד שלנו היה פורקרו, ואנחנו עשרה ז'נדרמים היינו תחת פיקודו. היהודים העמיסו שקי קמח, בגדים, כלי בית על כמה עשרות עגלות שהם שכרו. למי שלא היה כסף לשכור עגלה, נשא קצת רכוש על גבו – ולדרך! האמת – כאב לי הלב לראות זקנים, נשים בהריון, ילדים קטנים – כולם שפופים, ופניהם רטובות מדמעות – יוצאים אל גורל לא ידוע, אבל הבנתי שאין ברירה..."
"למה אין ברירה, סבא?"
"תראה, יונל, איפה שהסתובבת במחוז בוטושאני היו רק יהודים – בפרומושיקה, בסוליצה, בשטפאנשטי, בעיר המחוז. האיכר הנוצרי שובר את הגב שלו כל הקיץ, מוציא לחם מן הארץ, והיהודי, שלא הזיע – מוכר אותו ברווח. האיכר נשאר קבור בכפר שלו ואוכל את הממליגה עם הבצל, ואילו את מעדני הארץ אוכל היהודי. לכל כפר היה היהודי שלו שחכר טחנת קמח, מסבאה, מחסן מזון, והוא חי כמו מלך על חשבון האיכר שלא מצליח להרים את האף מהאדמה. כשבאת לבוטושאני, מצאת במרכז העיר רק יהודים עם החנויות שלהם, משרדי עורכי הדין, קליניקות של רופאים – על כל שלט היה כתוב 'ברקוביץ', 'מנדלוביץ' , 'גולדנברג', 'כהן', 'יוסיפוביץ'' – מה זה? זאת רומניה או ארץ היהודים? צריך היה לשים לזה סוף."
"אבל, סבא, המעביד שלי אמר שהיו פוגרומים, שהרגו אלפים..."
"מי עפים?"
"לא עפים, סבא, אלפים – המעביד שלי אמר שאנחנו הרגנו אלפים בפוגרומים."
"אתה רואה, יונל, לזה התנגדתי. לגרש – זה בסדר, אבל להרוג – בשום אופן – מה שעשו בדורוחוי, בבוקרסט וביאסי – לא מקובל עליי."
"לאן לגרש, סבא?"
"מה אני יודע? לטרנסניסטריה, שם רחוק מעבר לדנייסטר, אולי לפלסטינה, שיילכו לעזאזל – אני הבאתי אותם הנה? שיילכו מאין שבאו."
"הלכת איתם כל הדרך לבוטושאני?"
"כן. פורקרו אמר שלא נלך בדרך המלך, כי הכפריים יתנפלו על היהודים וישדדו אותם, הוא הוביל את השיירה בדרכים עוקפות, כך שדרך של 33 קילומטרים התארכה לכמעט 40. היהודים היו תשושים, הם העלו על העגלות העמוסות את הזקנים והחולים. אפילו שהצדקתי את מה שעשו להם – לא היה לי נעים להתעסק בזה. הטריק של פורקרו לא ממש עזר, כמעט בכל עיקול הדרך צצו איכרים עם גרזינים וקלשונים, נטפלים ליהודים ורוצים לבזוז אותם. לי לא היה איכפת להתעלם מזה – סוף סוף הכפריים רוצים לקחת לעצמם מה שמגיע להם בדין – אבל פורקרו התעקש – הוא טען את הרובה ואיים שיירה במי שייגע ברכוש של היהודים. הוא אמר משהו על זה שנוצרי מאמין לא שודד אנשים מסכנים שגורשו מבתיהם. הם ענו לו שאנשים מסכנים אלה, כביכול, הרגו את האלוהים שלנו. פורקרו ירה ירייה באוויר שיבינו שהוא מתכוון ברצינות."
"והרכוש שנשאר, הבתים?"
"אני חושב שהכי חכם היה הכומר קוז'וקרו מבּוּצֵ'צֵ'אָה – הוא הגיש בקשה להרוס את שלושת בתי הכנסת הנטושים, אחרי הגירוש לבוטושאני, ולבנות מהחומרים כנסייה גדולה שתספיק לאוכלוסייה של העיירה. לנו היה פחות שכל, אבל בכל זאת הכנסייה החרימה את כלי הכסף ואת עץ הרהיטים שבשני בתי הכנסת. יש ליהודים מין סדינים כאלה שהם מתכסים בהם בזמן התפילה, ואותם חילקנו לעניים שיתפרו מהם חולצות. בית הספר היהודי, בית הקברות שלהם – הכול הולאם. אתה ידעת שהם כותבים את ספרי התורה שלהם על עור של בהמה? כל העורות האלה עברו למסבאה של וסילי, והוא כיסה בהם את השולחנות כדי שהעץ לא יספוג את השיכר ואת שומן החזיר. אגב, ידעת, יונל, שהיהודים אינם אוכלים חזיר?"
"בישראל פגשתי יהודים שאוכלים הכול, לא כל היהודים שומרים על כשרות. ומה קרה אחרי המלחמה?"
"אחרי המלחמה חזרו מעטים לפרומושיקה. המדינה החזירה להם את בתי הכנסת ואת בית הספר, אבל בית כנסת אחד היה הרוס לגמרי, ובשני נשארו רק הקירות, כי בזזו משם כל מה שניתן – דלתות, משקופים, חלונות. הם ניסו לשקם את בית הכנסת, אבל לאט לאט הם הבינו את הרמז, והם עפו כולם לישראל, וטוב שכך."
"אתה יודע, סבא, הייתי ארבע שנים בישראל, והנה, הם ממשיכים להיות העשירים שמעסיקים רומנים, פיליפינים, תאילנדים..."
"אם הם רחוקים – לא מפריע לי."
"נדמה לי ששם חוזר הסיפור שלהם על עצמו – הם העשירים שמעסיקים בני עמים אחרים, ואלה מקנאים בכסף שלהם ובהצלחה שלהם. למה אתה חושב שהערבים שונאים כל כך את היהודים?"
"תמיד שונאים יהודים – שייחנקו להם שם. העיקר שהם לא פה."

אחרי השיחה עם סבא לא ממש נידבתי מידע על ישראל מרצוני הטוב, אבל כל מי שפגש אותי שאל שאלות על החיים שם, והאם כדאי גם להם לעבור לשם כדי לעשות כסף, ואני עניתי במיטב יכולתי. התעכבתי רק על החלק הראשון של המסר של סמי, החלק השני נשאר אצלי בלב, והוא איננו נותן לי מנוח.

בבית שבניתי אני הייתי מנהל העבודה וגם הרצף. כל יום היו אנשים מתגודדים סביב אתר הבנייה, ועיניהם כלות. נדמה לי שמעט מהצלחת היהודים הבאתי עמי לפרומושיקה, ויחד עמה גם לא מעט קנאה.

*) לאו – המטבע הרומני.

**) פרומושיקה – עיירה קטנה בצפון רומניה.

משה גרנות

אהוד: זה סיפור בעל ערך ספרותי-היסטורי אדיר. חבל שאינו מתפרסם גם ב"הארץ" או ב"ידיעות אחרונות" ובתוכניות הלימודים.
אנא שלח עוד סיפורים.