* עד חורמה – גם היום, כאשר אנחנו מוצפים באושר אינסופי עם חזרתם הביתה של אחינו החטופים, חובתנו לזכור ולהזכיר – כל עוד ארגון חמאס, הנאצים של המאה ה-21, קיים – לא השלמנו את המלאכה. חובתנו, לא רק הלאומית אלא גם האנושית, היא להמשיך להילחם בהם עד חורמה.

* גאה בבנים – הודעה שהתפרסמה בקבוצת ההורים של פלוגת העורב, שבה עמוס שלנו משרת במילואים. הם שירתו 330 יום, כולם ברצועת עזה:

משפחות יקרות!
ביום כזה, שהלב שלי מתפוצץ מול הטלוויזיה,
חשוב לי לשתף כמה אני גאה בבנים,
וכמה מגיע לכן תודה על הגב, על השקט, על הכול.
אין יותר חטופים חיים בעזה.
אין מרגש מזה.

* גיבורים אמיתיים – שנתיים היה מתן אנגרסט במנהרות חמאס. וביום שבו הוא שוחרר הוא הודיע שבכוונתו לחזור ולהשלים את שירותו בצה"ל.
כשעידן אלכסנדר, החייל הבודד אזרח ארה"ב, שוחרר בעסקה נפרדת עם ארה"ב, וחזר למשפחתו בארה"ב, קראתי אנשים שמצקצקים בציניות, או בשמחה לאידנו, "נו, ברור שהוא לא יישאר במדינה שהפקירה אותו" וכו'.
עידן אלכסנדר עומד לחזור לישראל ולהשלים את שירותו בצה"ל.
התצפיתניות שנחטפו, או לפחות חלקן, חזרו לשירות בצה"ל.
גיבורים אמיתיים, מעוררי השראה!

* אף שעל – חמאס הפר ברגל גסה את ההסכם וממשיך להחזיק 24 חטופים, מחצית ממספר החטופים שהתחייב להחזיר בשלב א' של העסקה.
אגב, האם בטוח שכל ה-24 הם חללים? האם אנו יודעים שבין ה-24 אין חטוף חי אחד או יותר, שהם שומרים כאמצעי סחטני שישלפו ברגע המתאים?
מתחילת המלחמה היה עלינו לעמוד על עיקרון של הומניטרי תמורת הומניטרי. אפס אספקה לעזה ללא שמות החטופים וללא ביקור של הצלב האדום אצלם. מעולם, לאורך כל המו"מ, הם לא נתנו רשימה מי נמצא ברשותם ומה מצבו.
מה על ישראל לעשות כעת?
על ממשלת ישראל להודיע, שכיוון שחמאס הפר את ההסכם, ההסכם אינו קיים והמלחמה לא הסתיימה.
על ישראל להודיע שלא תקיים את חלקה לפני שחמאס ימלא את חלקו עד תום.
ישראל לא תיסוג עוד מאף שעל מעבר לקו הצהוב, כל עוד הם מחזיקים בחטופים.
לא ייכנס שום סיוע לעזה ולא יחלו שום עבודות שיקום.
ישראל רואה לעצמה זכות לחדש את האש, כל עוד חמאס לא ימלא את חלקו. אולי אף להציג אולטימטום, שאם עד מועד X לא יוחזרו החטופים, תחודש המלחמה בכל העוצמה.
ישראל תתחיל לעצור/לחסל את המחבלים ששיחררה.
לא נפקיר את אחינו ואחותנו החטופים.
עד החטוף האחרון!

* ילד כאפות – "ישראל צפויה להעביר היום לרצועת עזה גופות של פלסטינים בהתאם להסכם הפסקת האש, שלפיו עליה להעביר 15 גופות עבור כל חטוף חלל שחמאס משחרר."
אנחנו מדינה או ילד כאפות?
אם יוחזרו כל ה-24, מצידי שיקבלו את כל הנבלות שבידינו. אבל כל עוד הם מפרים את ההסכם – שלא יקבלו אף נבלה.

* הטקס שלא היה – קיוויתי, כל כך רציתי לעשות ערב שמחת תורה טקס כפול. טקס להסרת לולאת החטופים הגדולה הממוגנטת לרכב שלי, וטקס להסרת סיכת החטופים מדש חולצתי.
אבל חמאס הפר את ההסכם והוא ממשיך להחזיק ב-24 חטופים.
לקבלת החג וההקפות נאלצתי ללבוש עדיין חולצה עם הסיכה.

* האם ניצחנו? – תוכנית טראמפ היא תוכנית של ניצחון ישראלי, כי היא כוללת את כל מטרות המלחמה: החזרת כל החטופים, ירידת חמאס מהשלטון ופירוק חמאס מנשקו.
האם ניצחנו? מחצית מהחטופים עוד לא חזרו, חמאס עוד בשלטון ומשליט שוב טרור בעזה והוא לא התפרק מנשקו.
אם תוכנית טראמפ תיושם במלואה, זה ניצחון ישראלי. אם לא – זה לא ניצחון.

* מודל לבנון – האופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון, הוא היפוכה המוחלט של מדיניות ההתמכרות לשקט, שהמיטה עלינו את טבח 7 באוקטובר. הסכם הפסקת אש זהה להסכם הפסקת האש אחרי מלחמת לבנון השנייה, אולם אז איפשרנו לחיזבאללה להפר אותו במשך שנים, להתעצם ולהפוך למפלצת טרור אימתנית ומסוכנת יותר מחמאס, ואלמלא הפליטה המוקדמת של סינוואר, אילו הם תקפו יחד, הם היו עלולים להיפגש בת"א. כעת, צה"ל יושב בלבנון וכל ניסיון של חיזבאללה להשתקם – מחוסל מיד. למעלה מ-400 מחבלים חוסלו בעשרת חודשי הפסקת האש.
זה המודל הראוי לרצועת עזה. במידה רבה, זה המודל הנהוג בשטחי הרש"פ ביו"ש מאז "חומת מגן" (אם כי לא תמיד מימשנו את חופש הפעולה שלנו באופן אסרטיבי ואגרסיבי דיו).
הבעייה היא, שהמנגנון שאמור לכלול גורמים ממדינות שיש לנו יחסים איתן, יקשה מאוד על מימוש המדיניות הזאת. הם לא יילחמו בחמאס ואנחנו נתקשה לעשות זאת כאשר הם נמצאים שם. ובמקרה הזה, זו אשמה ישירה ומוחלטת שלנו. הכוחות הזרים אינם מציאות שאנחנו נאלצים להתפשר עליה, אלא היא תוצאה של קוצר ראות מדינית, של ההתעקשות שלנו לא להעביר את רצועת עזה לשלטון אזרחי של הרש"פ.
חופש הפעולה הביטחוני שלנו צריך להיות המסד של ההגנה על ביטחון ישראל ביום שאחרי המלחמה, וממנו היה עלינו לגזור את עמדתנו באשר לשלטון האזרחי ברצועה, ואנחנו כבלנו לעצמו את הידיים, בשל מדיניות קלוקלת.

* ללא ישראל – בזיגזג סביב השתתפות ישראל בוועידת שארם, כתבתי את הרשומות הבאות:
א. קיומה של ועידה במצרים על היום-שאחרי בעזה ללא ישראל, היא דבר הזוי, וכישלון מדיני של ישראל.
ישראל הותקפה מעזה. ישראל נאלצה להילחם בעזה, ותפקידה של ישראל להבטיח שעזה לא תהיה איום על ישראל.
טירוף.
ב. הצטרפותו של נתניהו לפסגת שארם – התפתחות מדינית חשובה. חבל שקדם לה זובור משפיל של אי הזמנתו מראש.
ישראל היא בעל העניין החשוב ביותר הנעשה בעזה, וחייבת להיות לה זכות וטו על כל מהלך.
ג. החלטתו של נתניהו לא לנסוע לוועידת שארם, תהיה סיבתה אשר תהיה, היא שגיאה מדינית חמורה.
הנוכחות של ישראל בוועידה חיונית ביותר. היעדרותנו משדרת מסר שלפיו אפשר לדון על עתיד המזה"ת בלי ישראל.

* מלחמת הדשדוש – אילו ב-8 באוקטובר כבשנו את ציר פילדלפי ובכך ניתקנו את עורק האספקה של צבא הטרור. אילו התמרון היה נפתח במקביל בשלושה צירים, שבהם היינו מנתקים את רצועת עזה מן ההתחלה לשלושה חלקים. אילו אחרי העסקה הראשונה היינו מחדשים את הלחימה בכל העוצמה, בלי לעצור. אלמלא דשדשנו במשך למעלה משנה במדיניות הפשיטות, שבה נאלצנו לחזור שוב ושוב בפעם השנייה, השלישית והרביעית להילחם במקומות שאותם עזבנו, ושחמאס השתקם בהם. אילו היינו כובשים כל שטח שאליו הגענו ומתקדמים לתא השטח הבא. אילו את "מרכבות גדעון ב'" – המבצע המאסיבי לכיבוש העיר עזה, ביצענו חצי שנה אחרי הטבח.
אילו כל זה היה קורה, יכולנו להכריע את חמאס בחצי שנה ולהביא לכניעתו.
אבל בחרנו במלחמת הדשדוש.

[אהוד: אילו לסבתא שלי היו גלגלים היא היתה אוטובוס!]

* חר בר – בשבוע הראשון למלחמה כתבתי:
בתום מבצע "עופרת יצוקה", פרסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו". המסר של המאמר, היה שמבצע "עופרת יצוקה" נגדע בעודו באיבו. הסבל של האוכלוסייה האזרחית הישראלית בימי המבצע יצר לחץ נפשי כבד על מקבלי ההחלטות בישראל והביא אותם לעצור את המבצע בטרם השיג את מטרתו. היתה זו החלטה שנבעה מחולשה מנהיגותית.
מאז המצב הלך והידרדר חרף כל הסבבים והמבצעים, שהיו בהם מוצלחים יותר או פחות, אך כולם הופסקו טרם המכה הניצחת, המכרעת, המרסקת והמשמידה את האויב.
אני מקווה מאוד שמלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני?) לא תהיה "חר בר". אני בטוח שעם ישראל ייתן גיבוי להמשך המלחמה עד השגת היעד של השמדת שלטון חמאס וכוחו הצבאי.

עד כאן הציטוט. כשכתבתי זאת, חשבתי שהמלחמה תארך שבועות. בדיעבד, אני מאמין שהיא יכלה להסתיים בהצלחה בתוך חודשים אחדים. אבל נתתי יותר מדי קרדיט לעם ישראל, ולכושר העמידה שלו והגיבוי שייתן להמשך המלחמה עד השגת היעדים.

* קיצור תולדות העסקאות – שלוש עסקאות חטופים היו במלחמה.
העסקה הראשונה היתה כאשר צה"ל הסתער בעוצמה על עזה והטיל מצור כמעט מלא. חמאס חש שהחבל מתהדק מעל צווארו, ומיהר לחתום על העסקה הראשונה.
לאחר העסקה, עברנו למלחמת דשדוש, לפשיטות עקרות, ולכן לא היתה מוכנות של חמאס לעסקה.
לאחר עלייתו לשלטון של טראמפ ואיומו על חמאס בפתיחת שערי הגיהינום, היתה העסקה השנייה.
לאחר מכן, קמפיין ההרעבה השקרי, הצונאמי האנטישמי, הבידוד של ישראל והקריאות בישראל להפסיק את המלחמה, חיזקו את לב פרעה, ושוב לא היה פרטנר לעסקה.
ההחלטה על הפעולה המאסיבית לכיבוש עזה, ההבנה שלהם שהפעם אנו רציניים ונלך עד הסוף שלהם והתמיכה של ארה"ב בפעולה, גרמו להם להבין שבלי שחרור החטופים, הם יחוסלו לחלוטין. זה הגורם לעסקה השלישית.
אם לנתח את פועלו של נתניהו בנושא החטופים בשנתיים האלה (ולצורך העניין נתעלם מאשמתו המוחלטת במחדל, במדיניות הפייסנות וההתמכרות לשקט, ש-7 באוקטובר היא תוצאתה הבלתי נמנעת), הוא ראוי לציון לשבח ולציון לגנאי. ציון לשבח על עמידתו האיתנה (והבלתי אופיינית לו, כמי שבכל ה"סבבים" חתר רק להפסקת אש, שקרתה ברגע שהיתה כדאית לחמאס) וסירובו לעסקת כניעה, שמשאירה את חמאס בשלטון ואת כוחו הצבאי. ציון לגנאי, על מלחמת הדשדוש המגומגמת והמהוססת, שהאריכה את המלחמה לכדי שנתיים.

* הפעם זה שונה – התנגדתי בתוקף לעסקת ג'יבריל, לעסקת טננבאום, לעסקת שליט ולעסקאות אחרות, וכמובן לשחרור מחבלים כ"מחווה" לאויב. גם היום, במבט לאחור, אני איתן בהתנגדותי.
ועם זאת, תמכתי בכל שלוש עסקאות החטופים במלחמת "חרבות ברזל". מיד בתחילת המלחמה כתבתי שעל ישראל להציע עסקה של "כולם תמורת כולם", בתנאי שלא תהיה שום הגבלה על המשך המלחמה. משלב מסוים, עקב התארכות המלחמה, טענתי שיש לתעדף את היעד של החזרת החטופים על שאר היעדים, אך לחזור למלחמה גם תוך הפרת ההסכם בעתיד. תמכתי עד לאחרונה בעסקה חלקית, כדי לחלץ קודם כל את מי שאפשר.
מדוע עמדתי הפעם שונה מעמדתי בעבר?
כבר בשבוע הראשון לאחר הטבח הסברתי זאת. ההבדלים הפעם היו במספר האסטרונומי של החטופים, בהרכב הדמוגרפי שלהם – נשים, קשישים, ילדים, תינוקות. ובעיקר, בכך שמדובר באזרחים שנחטפו מבתיהם עקב כישלון מופקר של המדינה, והמדינה מחויבת להחזירם, גם במחיר כבד.
ולמרות שאני שלם עם תמיכתי בהסכם, אסור לנו לרמות את עצמנו באשר למשמעות המחיר. רבים מן המשוחררים, אולי רובם, יחזרו לטרור, כפי שהיה בעבר. חלקם ימלאו את שידרת הפיקוד של חמאס שחוסלה במלחמה. והאוייב למד שחטיפה היא הבטן הרכה שלנו וינסה לחזור על כך.
ולכן, אסור לנו להתמכר לשקט, אלא לנקוט בהגנה אקטיבית, שמשמעותה יוזמה התקפית תמידית נגד כל ניסיון של חמאס להשתקם. עלינו לעמוד על פירוק מלא של חמאס מנשקו, כולל רובים ואקדחים, כך שכל חמאסניק עם אקדח משמעותו הפרת ההסכם והוא יעד הכרחי לחיסול.

* האם ההפגנות הועילו – ביום המאושר הזה, שבו החטופים שבים אלינו ואל משפחותיהם מהגיהינום, אנו מחבקים אותם ואת משפחותיהם בחום, ועוטפים אותם באהבה.
וראוי שהיום הזה יהיה גם יום של חשבון נפש.
לאורך כל השנתיים הללו, נמנעתי ממתיחת ביקורת על המאבק של מטה משפחות החטופים (למעט שני מקרי קיצון חריגים, שאותם אזכיר בהמשך).
היו לכך מספר סיבות:
א. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. איך אני יכול לבקר מי שעוברים במשך שנתיים תופת נוראית כל כך?
ב. אי אפשר לצפות מהם ל"שב ואל תעשה." הם אינם יכולים לשתוק והם חייבים לצעוק.
ג. תעשיית השקרים וההסתה השמיצה אותם, רדפה אותם, גידפה אותם וכאילו לא די בסבל שלהם, הם גם היו למשיסה ולאלימות מילולית ופיזית. לא רציתי להוסיף עוד קיסם למדורה.
ד. ראיתי את היופי שבהזדהות ההמונים אתם, כביטוי עילאי של סולידריות לאומית וחברתית ושל ערבות הדדית.
ה. החטופים ששוחררו במהלך הדרך סיפרו עד כמה הידיעה על ההפגנות חיזקה אותם.
וכדי לא לפגוע בהם, נמנעתי מביקורת גם על המְחָאנים האוטומטיים שתפסו עליהם טרמפ, והסיטו את מאבקם מדרך הישר.
היום, כאשר לפחות כל החטופים החיים בידינו, ונקווה שבימים הקרובים גם החללים ישובו ויובאו לקבר ישראל, אני מרשה לעצמי לומר את שעל לבי.
לדעתי, הדרך שבה הם בחרו, פגעה במטרה שעליה הם נאבקו.
אילו נחת כאן חייזר והיה לומד על המציאות מתוך ההפגנות והמחאה, הוא היה מבין שנתניהו חטף את האנשים ומסרב לשחרר אותם. חמאס היה מחוץ לתמונת המאבק. לא היתה במאבק כל תובנה המכבדת את האינטרס הלאומי הכולל של הניצחון במלחמה, ששחרור החטופים הוא מרכיב מרכזי בו, אך לא יחיד.
אם אנו רוצים להבין את מי חיזקו ההפגנות, כדאי שנצפה בטקסטים שהמחבלים הכתיבו לחטופים בסרטוני הטרור הפסיכולוגי. למה הם הכתיבו להם לקרוא לציבור לצאת ולהפגין? כי היה להם חשוב כל כך שהחטופים יחזרו הביתה? לא. כי היה חשוב להם להשיג באמצעות סחטנות החטיפה את מטרותיהם ולהכניע את ישראל. ההפגנות חיזקו את כוח העמידה שלהם והחלישו את שלנו. כל אימת שעלתה הצעה וישראל השיבה עליה בחיוב, וחמאס השיב עליה בשלילה מוחלטת (שנוסחה כ"כן, אבל"), מיד החלו הפגנות זעם נגד הממשלה ש"מטרפדת" ו"מפקירה".
המשפחות לא יכלו לשתוק. הן לא יכלו לשבת באפס מעשה. אלא שכיוון המאבק היה שגוי. היה עליהן למקד את המאבק לדעת הקהל העולמית, ולהפגין בכל העולם וליד כל השגרירויות הזרות בישראל, ולהפעיל מכבש לחצים שיביא לסנקציות עד חרם מוחלט על קטאר, הפטרון של חמאס, כדי שתורה לחמאס לשחרר את החטופים. היה עליהן להפגין למען העיקרון של "הומניטרי תמורת הומניטרי", כלומר אף משאית אספקה בלי רשימת החטופים, אף טיפת דלק בלי ביקור של הצלב האדום אצל החטופים וכד'.
תאמרו, אבל הם אזרחי ישראל, איזו השפעה יכולה להיות להם על מנהיגי העולם? מי ששמע את נאומיו של טראמפ, מבין שההפגנות השפיעו גם השפיעו עליו. הוא אמר זאת בפירוש. אילו ההפגנות היו בכיוונים שציינתי, אני מאמין שהסאגה של החטיפה הייתה נגמרת מוקדם הרבה יותר.
ומהם שני מקרי הקיצון שבהם מתחתי ביקורת (והם לא של המטה אלא של בודדים)?
המקרה הראשון היה כאשר יהודה כהן, אבי החטוף נמרוד כהן, נפגש עם הטריבונל האנטישמי בהאג כדי להסית אותו לפגוע בממשלת ישראל. היה זה מעשה בגידה, ושום דבר אינו יכול להצדיק אותו, כולל חטיפת בנו.
המקרה השני היה כאשר קבוצה קטנה של בני משפחות הטיפה לעריקה המונית מהמלחמה. זה מעשה חמור מאוד, שאין תירוץ המצדיק אותו.
גם במאבק הצודק ביותר יש קווים אדומים.

* רשע מרושע – אורי משגב, המסית והמדיח הסדרתי לעריקה המונית מהמלחמה, שאילו שמעו בקולו לא זו בלבד שהחטופים היו נמקים עוד שנים במנהרות חמאס, ספק אם היתה להם מדינה לחזור אליה – פירסם פשקוויל נבזי ומרושע במיוחד, אפילו בסטנדרטים הנחותים שלו, שבו יצא נגד פורום תקווה, וטען שהם נאבקו נגד שחרור החטופים.
רשע מרושע. מדובר במשפחות חטופים, שנאבקו למען שחרור בניהם, בדרך שונה מזו של מטה המשפחות, ושבסופו של דבר גם הוכחה כנכונה יותר. איך אדם מסוגל לרדת לשפל המדרגה, לדיוטה כל כך נמוכה, שהוא מסוגל להעליל על משפחות של חטופים שהם נלחמים נגד שחרור בניהם?

* גסות רוח – ההפרעה לנאומו של ויתקוף בידי חלק מן הקהל שקרא קריאות בוז כאשר הנואם הודה, בצדק, לראש הממשלה, היתה מפגן מכוער של גסות רוח.

* את מי מימנו הקטארים – הילדז כתב שמי ששרקו בוז ממומנים בידי הקטארים.
ועל כך נאמר: מי שגר בבית זכוכית וגו'.

* שליחותם של פדויי השבי – כאשר חזרו פדויי השבי בעסקה הקודמת, אחרי כל כך הרבה ימים בתופת, אי אפשר היה שלא להבין אותם, אילו אמרו שכעת הם יעסקו אך ורק בשיקומם האישי. ובכל זאת, היה בכוחם להתעלות מעל סבלם האישי, והם לקחו על עצמם להיות חלק מן המאבק לשחרור חבריהם החטופים. על כך הם ראויים לכל ההערכה.
גם היום לא נבוא בטענות כלשהן למי שיבחרו לעסוק רק בשיקום חייהם. אבל מי שיש בהם כוחות נפש להתעלות למען מטרה קדושה – המטרה הזו היא לספר לעולם את סיפורם.
לספר לעולם, השטוף בתעמולת כזב גבלסית ועלילות דם אנטישמיות על ישראל, את האמת. את האמת על 7 באוקטובר. את האמת על החטיפה. את האמת על ההתעללות. את האמת על האכזריות. את האמת על הרוע המוחלט.

* לא לקחת לריאות – אני מקווה שמקבלי ההחלטות בישראל לא יקחו לריאות את ההבטחה של טראמפ שאירן מורתעת.

* כפיים – כשטראמפ הזכיר את הכרתו בריבונות ישראל על הגולן, מחאתי כפיים מהכורסה.
אבל בסה"כ, לא תאמינו לי, בצדק, אם אומר ששבעתי נחת ממפגן ה"אגו-טראמפ" הנרקיסיסטי הזה.

* אל תתערב – עם כל הכבוד לטראמפ, ויש כבוד – ישראל היא מדינה ריבונית, עם מערכת משפט עצמאית.
אל תתערב!

* אופוזיציה פטריוטית – המסר החשוב בנאומו של ראש האופוזיציה בכנסת, היה אמירתו הנחרצת נגד עלילות הדם האנטישמיות, והקמפיין האנטישמי במימון קטאר, על ג'נוסייד, הרעבה ושאר השקרים.
חשוב שהעולם ישמע את האמת הזאת דווקא מראש האופוזיציה.
זה ההבדל בין אופוזיציה לממשלה, לבין אופוזיציה למדינה, שמלהגת על הרג תינוקות כתחביב.

* חוסר כבוד – הכנסת ידעה ביקורים רבים של ראשי מדינות. זכור במיוחד ביקורו של נשיא מצרים סאדאת.
מעולם ראש ממשלת ישראל לא נאם בכנסת ישראל באנגלית.
למיטב ידיעתי, הדבר מנוגד לתקנון. מה שבטוח, הוא שאין זה מפגן של כבוד לאומי, בלשון המעטה. זה זלזול בשפתה הלאומית של מדינת ישראל.
אפילו מהתנ"ך (!) הוא מצטט באנגלית.
וגם ראש האופוזיציה החרה החזיק אחריו.

* חגבים – ממשלת ליליפוט אינה מסוגלת להתעלות מעל גובה דשא קצור, גם ביום של התרוממות רוח.
גם היום, החגבים האלה מתעסקים בחשבונאות עסקנית נחותה, כשבניגוד לתקנון לא הזמינו את נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית לישיבת הכנסת עם טראמפ.
יום אחרי הצהרתו לתקשורת של נתניהו, שהיתה מלאה במתק שפתיים של אחדות וקירוב לבבות, האיש הקטן הזה תוקע אצבע בעין החברה הישראלית.

* נאד נפוח – תפקיד יו"ר הכנסת הוא תפקיד ממלכתי. לא בכדי, היו"ר הוא מ"מ נשיא המדינה. כל היו"רים, מיוסף שפרינצק, היו"ר הראשון ועד יולי אדלשטיין, הקפידו, מי פחות ומי יותר, על התנהלות ממלכתית. כולם כיבדו את רום מעמדם. והיו בהם מהטובים שבטובים, כמו קדיש לוז, יצחק שמיר, שלמה הלל, שבח וייס ורובי ריבלין. ובעיקר, הם הבינו שתפקידם להגן על הכנסת ועל מעמדה כמוסד הריבוני של המדינה, המייצג את הריבון, העם. יו"ר הכנסת ידע שהוא מייצג את הכנסת, את כל הכנסת, גם את האופוזיציה. הוא לא משרת של הממשלה. ויו"רי הכנסת הקפידו להגן על הכנסת מפני ניסיונות של הממשלות להחליש אותה. הם סירבו להיות פיונים של הרשות המבצעת. ריבלין ואדלשטיין הודחו בשל כך בידי הגיליוטינה הביביסטית. ראשי הממשלה שקדמו לנתניהו, גם אם היו במחלוקת עם היו"ר, כיבדו אותו, ובכך כיבדו את הכנסת, בכך כיבדו את העם.
יריב לוין הפך את המגמה. הוא הצהיר בגלוי, בלי למצמץ ובלי להסמיק, שהוא שליחו של ראש הממשלה וזה תפקידו. וככה זה נראה. מול ממשלה דורסנית, הוא הפך את הכנסת לאסקופה נדרסת של הממשלה. למרבה הצער, גם מיקי לוי, היו"ר בתקופת ממשלת השינוי, הלך בדרכו. אבל לשפל של הכלומניק אוחנה, שקיבל את התפקיד אחרי שהוכיח את עצמו כסוס טרויאני במשרד המשפטים ובמשרד לביטחון פנים, הכנסת לא הידרדרה מעולם.
הוא סמרטוט של ראש הממשלה והפך את הכנסת לסמרטוט של הממשלה. בצעד הדרקוני של הדחת יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שלא רקד לפי החליל של נתניהו ולא העביר את חוק ההשתמטות הרקוב והמסואב, לא זו בלבד שהוא לא התייצב להגן על יו"ר הוועדה ולנסות למנוע את ההדחה – הוא עצמו, אוי לבושה, הצטרף ללינץ'. מרום מעמדו הממלכתי הוא משגר פשקווילים נחותים של הסתה נגד בית המשפט העליון ומערכת המשפט, וכמובן תומך בכל ליבו בניסיון של הממשלה להשתלט גם כל הרשות השופטת, כפי שהשתלטה על הרשות המחוקקת.
שיא השיאים היה התנהלותו המגעילה של הנאד הנפוח הזה, בביקור טראמפ. בעזות מצח חצופה, בניגוד מוחלט לפרוטוקול, האפס הזה הרשה לעצמו לא להזמין את כבוד נשיא בית המשפט העליון לישיבה החגיגית עם הנשיא טראמפ. מי אתה, יבחוש בן שלולית, מיקרוב בן דומן, שלא תזמין את נשיא בית המשפט העליון לישיבה? איני יודע אם הוא קיבל פקודה מנתניהו או מעוכר המשפטים האנרכיסט, או שהוא החניף להם ביוזמה פרטית, אולם די בכך כדי להוכיח שהוא אינו כשיר לתפקיד, שגדול עליו בהרבה מידות. בחוצפתו ובגסות רוחו, הוא לא הזמין לישיבה את היועמ"שית, שהיא חלק בלתי נפרד מסגל א' של המדינה. מי אתה? באיזו חוצפה?
ואז, בנאום הליקוק והחנופה לנציב העליון טראמפ, כדי להציג מצג שווא כאילו הוא ונתניהו החזירו את החטופים וסיימו את המלחמה, הוא הסיר בהפגנתיות את סיכת החטופים מדש בגדו והורה להסיר את תמונות החטופים, למרות שהוא יודע שחמאס עוד מחזיק במחציתם, ולמרות שהוא יודע, שבכך הוא פוגע פגיעה קשה וכואבת ב-24 משפחות שיקיריהן נפלו וגופותיהם מוחזקות מידי חמאס.
איזה איש קטן ומושתן.

[אהוד: ואתה בדבריך החצופים – נאד נפוח, איש קטן ומושתן מוכה שיגעון גדלות!?]

* לדבוק באמת – את דעתי על נתניהו כתבתי פעמים רבות. מדובר בשרלטן מושחת, שמשתית את שלטונו על הפרד-ומשול, ובכך קורע לגזרים את החברה הישראלית. במר מחדל, ראש ממשלה כושל שבמדיניות ההתמכרות לשקט לאורך שנים המיט עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה.
בברחן מוג לב, שנס מאחריותו במפגן מבחיל של חוסר מנהיגות, מסכל את חקירת המחדל, ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצה תאוריות קונספירציה ועלילות דם על הכפופים לו, כדי לנקות את עצמו. במי שאחראי לשבר הערכי והמוסרי של הלגיטימציה לכהניזם ולכנופיית בן גביר.לכן, למיטב הכרתי, מדובר באדם שאינו ראוי לראשות הממשלה.
ואף על פי כן, תמיד אדבק באמת. כאשר הוא ראוי לשבח – אשבח אותו. למשל, על מבצע "עם כלביא", שהוא ההישג הביטחוני הגדול ביותר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. או על האופן שבו ישראל פעלה עם נפילת משטר אסד בסוריה. ועל האופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון, שהיא מופת על הפקת לקחים, כיוון שנתניהו מתנהל במקרה הזה בניגוד של 180 מעלות מדרכו הקלוקלת בעבר הקרוב.
ועל אף סלידתי מנתניהו, איני קונה כאוטומט, ללא חשיבה ביקורתית, כל שקר, קונספירציה ועלילה שמודבקים בו. ואגן על האמת, גם אם שונאים אוטומטים מכנים אותי (!) ביביסט.
נתניהו לא בחר לטפח את חמאס כדי להחליש את רש"פ. זאת קונספירציה של שונאיו, שנועדה לנקות את עצמם מן העובדה שהם היו שותפים לתפיסת ההתמכרות לשקט שלו.
נתניהו לא האריך את המלחמה מסיבות פוליטיות, הוא לא טירפד עסקאות כי לא רצה בחזרת החטופים וכיו"ב. אלה שקרים, וכשאני רואה שקר, אני יוצא נגדו ודבק באמת.
עסקת החטופים, עסקה לא קלה כלל לעיכול, מפריכה לחלוטין את טענות הכזב שהוטחו בו לאורך השנתיים. ניתן היה לצפות מאלה שדקלמו את הסיפורים הללו שיתנצלו. ואם לא יתנצלו, לפחות שיחזרו בהם. ואם לא יחזרו בהם, לפחות שישתקו. אך הם ממשיכים להפיץ את השקר, ובנו נרטיב שעל פיו נתניהו לא רצה בשחרור החטופים, לא רצה בעסקה כי הוא רצה מלחמת נצח, אבל טראמפ כפה עליו את ההסכם. זה שקר. האמת היא, שמה שהביא להסכם, היא אחת ההחלטות הלא פופולריות ביותר של נתניהו, לצאת למבצע לכיבוש העיר עזה.

* הם ואנחנו – שמחה גדולה בישראל ובעזה.
אנו שמחים על חזרתם של אנשים שנחטפו מבתיהם וממסיבה בידי מחבלים ברברים.
הם חוגגים את חזרתם של רוצחים נתעבים.
אנחנו עם המקדש את החיים.
הם עם שמקדש את המוות.

* בלתי מעורבים פתחו בעזה בית קפה בשם "נובה".

* בתאריך העברי – מאז קום המדינה, כל המועדים הלאומיים הממלכתיים נקבעו על פי התאריך העברי. יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בד' באייר, חג העצמאות בה' באייר, יום שחרור ירושלים בכ"ח באייר, יום השנה לרצח רבין בי"ב בחשוון. וגם לפני קום המדינה, ימי הציון של התנועה הציונית היו על פי התאריך העברי – יום תל-חי בי"א באדר, יום הרצל בכ' בתמוז, יום פטירתו.
למה? כי אנחנו מדינה יהודית, לוח השנה שלנו הוא הלוח העברי, ולכן נכון שהמועדים הממלכתיים שלנו יהיו על פי הלוח הזה. נכון שהמועדים הלאומיים יהיו חלק מלוח השנה העברי, עם שאר חגי ומועדי ישראל.
כך ראוי להיות גם יום השנה הממלכתי לטבח 7 באוקטובר.
אבל הרי גם אני כיניתי אותו, זה עתה, טבח 7 באוקטובר. נכון, זה השם שהתקבע בשפה. למה? אין לזה תשובה. זה קרה באופן ספונטני, מלמטה, ללא כל החלטה. בהתחלה היו שמות נוספים, כמו טבח שמחת תורה, השבת השחורה, אני נהגתי לכנותו הטבח בנגב המערבי. אך 7 באוקטובר הוא השם שהתקבל, ואין כל תוחלת לניסיון להילחם בזה.
לא מוזר שיום השנה לאירוע ששמו 7 באוקטובר יהיה במועד אחר? כן, זה מוזר. ואף על פי כן, נכון לשמור על הנוהג הקיים מקום המדינה, ושקיים בצדק מקום המדינה. מה גם, שכפי שראינו השנה, 7 באוקטובר ייפול לעתים קרובות בסוכות, השנה ממש בחג עצמו.
יום הזיכרון הממלכתי לדורות יהיה בכ"ד בתשרי, יומיים אחרי שמחת תורה. וסביר להניח שעוד שנים רבות, גם 7 באוקטובר לא יהיה סתם יום של חול.

* אחדות, שליחות וניצחון הרוח – למעלה מ-200 ספרים כבר יצאו מאז 7 באוקטובר. הספר "משורה לתקומה", הוא ספר מסוג אחר. זה ספר המספר על גבורה, אך על גבורה אחרת, לא גבורה תחת אש. הוא מספר את "הסיפור האנושי שמאחורי זיהוי הנרצחים והחללים באירועי 7 באוקטובר 2023", כנאמר בכותרת המשנה שלו.
הוא מספר על שבועות וחודשים של התמודדות פיזית ורגשית כמעט בלתי נתפסת של מערך שלם של חיילים וחיילות בחיל הרבנות הצבאית, שעסקו בזיהוי חללי טבח 7 באוקטובר. הוא מספר סיפור של אנשים חדורי שליחות למלא את משימת הקודש הלאומית שהוטלה עליהם.
את הספר כתב אל"מ (מיל') אבנר כהן, מי שהיה עד לאחרונה רמ"ט הרבנות הראשית ופיקד על המבצע חסר התקדים בממדיו. הוא משלב את הסיפור המפורט, אולי קצת מפורט מדי, עם ביטוי לתחושותיו, עם סיפור ההתמודדות של משפחתו ועם קטעי זיכרונות משירותו הצבאי.
קראתי את כתב היד, התרשמתי ושיבחתי מאוד, הערתי את הערותיי (שמי מופיע ברשימת הקרדיטים), ולאחרונה הספר יצא לאור. זהו מסמך מרתק, מצמרר, עצוב וחשוב מאוד מאוד מאוד. הסיפור על מחנה שורה הוא חלק מקיום מצוות ה"לא נשכח ולא נסלח," ולא ניתֵן להכחיש ולהשכיח.
בתחתית עמוד השער כתובה סיסמה, שמבטאת את רוח הספר: אחדות, שליחות וניצחון הרוח.

* ביד הלשון: השומרוני הטוב – סמוך לכביש 1, בירידה מירושלים לים המלח, באזור מעלה אדומים, נמצא אתר ארכיאולוגי, שקרוי אכסניית השומרוני הטוב.
באתר נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים מהמאה הראשונה לפנה"ס ומהמאה הראשונה לספה"נ. לאורך השנים שימש המקום כארמון של הורדוס, מצודה רומית, אכסניית דרכים לצליינים הנעים בין ירושלים לבקעת הירדן ותחנת משטרה. היום מוצב שם מוזיאון השומרוני הטוב, מוזיאון ארכיאולוגי לפסיפסים, היחיד מסוגו בארץ ואחד משלושת היחידים בעולם.
את שמו, אכסניית השומרוני הטוב, קיבל המקום, כיוון שעל פי המסורת הנוצרית, זה האזור שבו התרחש מיתוס השומרוני הטוב, המסופר בברית החדשה, בבשורה על פי לוקאס.
המיתוס הוא מדרש של ישו(ע) על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך": "אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים. וְהִנֵּה כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: 'דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי.'"

המונח "השומרוני הטוב" מבטא מופת של אלטרואיזם, עשייה של אדם למען האחר או למען הזולת, מתוך רצון להיטיב עמו וללא כל תמורה.
ברוח המיתוס הזה, במיספר מדינות ובהן ארה"ב, קנדה ומדינות באירופה, נחקק "חוק השומרוני הטוב," המגן על מי שפעל כדי לעזור לאדם במצוקה, במקרה של פגיעה או טעות שעשה במהלך הניסיון הזה. בישראל קיים חוק מרחיק לכת יותר – "לא תעמוד על דם רעך," המחייב את האדם, ברוח מצוות התורה, להושיט יד לאדם בצרה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com