על "על העיוורון" מאת ז'וזה סאראמאגו
מפורטוגזית – מרים טבעון
הקיבוץ המאוחד 2001, 259 עמ'
מפתה מאוד לחבר דיסטופיה, הכותב עוטה על עצמו אדרת של נביא, המזהיר את האנושות מפני פורענות, מפני אסונות מידי אדם ומידי הטבע – אסונות שמובטח כי יגיעו אם האדם לא יתעשת, אם לא ימלא את ציוויי הדת, אם לא ישתדל להפיג את זעם האל וכד'. כותב הדיסטופיה מבקש ללמד את קוראיו סודות של חוכמה, שאיכשהו התגלו רק לו, ומשום דאגה לעתידם, הוא מתחלק עם קוראיו בחששותיו.
מפתה מאוד לכתוב דיסטופיה, ובעוונותיי התפתיתי גם אני בכתיבה כזאת *). התקלה העיקרית של כותבי הדיסטופיות היא בכך שהן ממציאות עתיד שאינו מתיישב עם עובדות בסיסיות מהמציאות. הרי לא ייתכן להמציא מציאות שאין לה כל קשר למה שהקורא מכיר מהמציאות, ולשכנע שהכתוב נוגע בו איכשהו.
אני מכיר רק שתי דיסטופיות שתיארו הוויה סבירה שבה מתרחש אסון, שאולי ניתן היה להימנע ממנו, או לפחות למצוא דרך להתגבר עליו, הלא הן "הדבר" של אלבר קאמי ו"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אולי אפשר להוסיף לשתיים את "1984" של ג'ורג' אורוול, אבל ספר שנכתב ב-1949, קשה לקרוא לו "נבואי" כאשר כל הזוועות המתוארות בו בשלטון דיקטטורי היה להן תימוכין במשטר הסטליניסטי.
"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקקסלי הוא פנטזיה חסרת שחר לחלוטין, ו"פרנהייט 451" של ריי ברנדבורי, המתאר שלטון שתפקידו לשרוף ספרים וספריות – הוא בעיניי קשקוש ממש. לסדרת הדיסטופיות הממציאות הוויה כדי להביא מסר, ניתן למנות גם את הדיסטופיות שלנו: "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, "השלישי" של ישי שריד, "2023" של יגאל סרנה, "מלכי צדק" של ישי ויסמן.
מי שצלח את ההקדמה הארוכה הזאת, בוודאי לא יתפלא אם ייווכח שגם כלפי הדיסטופיה "על העיוורון" יש לי הסתייגויות, אבל לפני הביקורת אביא בתמצית את מהלך העלילה הפרושה בספר: נהג נתקע ברמזור, ונבהל להיווכח שהוא עיוור, וכל העולם נראה לו לבן. צופרים אחריו, והוא בעיוורונו אינו מסוגל לתפקד. מישהו מתנדב להסיע אותו במכוניתו הביתה, וגונב את המכונית. מיד אחר כך מסתבר שמדובר במגיפה: הגנב מתעוור, אשת הנהג מתעוורת, רופא העיניים, שאליו פונה הנהג במצוקתו, גם הוא מתעוור. יצאנית השוכבת עם גבר במלון – שניהם מתפלצים שאיבדו את הראייה.
כאן המקום לציין שלוש מוזרויות בספר הזה: לאף גיבור בספר אין שם, אלא כינוי: "הנהג העיוור", "אשת הנהג", "רופא העיניים", "אשת רופא העיניים", "הצעירה בעלת המשקפיים הכהים" (היצאנית הנ"ל), "זקן בעל רטייה על העין" "הילד הפוזל", "כלב הדמעות" וכו'. וכן, אין בכל הספר מירכאות כמקובל בדיבור ישיר. וכן, הקורא איננו יודע באיזו עיר מתרחשת העלילה, ולאיזו מדינה היא שייכת.
רופא העיניים מדווח לממונים על התופעה המבהילה, והשלטונות פועלים מיד כמקובל: העיוורים נכלאים בבית חולים לחולי רוח, ומוזהרים כי המבקשים להימלט, יירו בהם במקום. אשת הרופא, שלא התעוורה (איך?, למה?), מצהירה שהיא עיוורת כדי לא להיפרד מבעלה. לקרנטינה הזאת מתווספים עיוורים נוספים: שוטר, נהג מונית, רוקח, מזכירה (אשתו של העיוור הראשון), חדרנית (ששירתה את היצאנית במלון). מסתבר שגם החיילים ששומרים על המקום נדבקים, על כן הם סבורים שהפתרון הוא לירות בכל העיוורים שלא ידביקו. כשגם מפקד הגדוד, שהציע לירות בעיוורים, מתעוור, הוא מתאבד. רבים מהכלואים מתים, וקוברים אותם בחצר בית החולים. בעטיו של העיוורון, לא מצליחים לעשות צרכים במקום המיועד, וצחנת היציאות ממלאה את המקום. זקן בעל רטייה על העין מביא עמו רדיו הפועל על סוללות, ומאזינים על כנסים מדעיים חסרי תועלת, כשכל המשתתפים בהם מתעוורים. כשהמקום אינו מספיק להכיל את נחשול העיוורים, מאכלסים אותם בבתי חרושת נטושים, במרכזי ספורט וכד'. משתרר תוהו ובוהו, נהגי אוטובוסים מתעוורים, וגורמים לתאונות, כנ"ל טייסים הגורמים להתרסקות המטוסים, הבנקים מתמוטטים, כי המפקידים מוציאים את חסכונותיהם, חברת החשמל מושבתת, המעליות אינן פועלות, סופרמרקטים נשדדים.
בבית החולים, בו משתכנים המיודעים שלנו, קמה כנופיה של בריונים, המתחמשת במקלות ובמוטות ברזל, ובראשה איש שהגניב למקום אקדח. הם משתלטים על מנות האוכל, ההולכות ומידלדלות. מי שמבקש אוכל, צריך לתת להם כסף, דברי ערך, וכשאלה אוזלים – גם את הנשים למשכב ולאונס.
אשת הרופא, שכאמור, היא היחידה שלא התעוורה, דוקרת במספריים למוות את בעל האקדח, ורואה חשבון עיוור משתלט על האקדח, ומתחיל המרד כנגד הכנופייה. בין המנהיגים נמצא הזקן בעל הרטייה, ומתכוונים לפרוץ לאולם הבריונים, אבל אלה חוסמים את הדלת במיספר מיטות. לאחת הנשים יש מצית, והיא מדליקה את מצעי המיטות, ופורצת דליקה, שמאלצת אותם לברוח מהכלא (מוטב למות מיריית החיילים, מאשר למות בשריפה), אלא שמסתבר כי החיילים נטשו את העמדות, ואין חשש שיירו בהם. החבורה הולכת לחפש אוכל בעקבות אשת הרופא הרואה, כי ארבעה ימים לא אכלו. אשת הרופא מוצאת סופרמרקט שטרם נשדד, וברעבונה היא מתפתה לאכול נקניק, שגורם כי הריח שלה יקהיל סביבה רעבים (אצל עיוור חוש הריח מפותח), וגם כלב עלוב, המכונה "כלב הדמעות", מרחרח את הנקניק, נלווה אליה, ומשמש לה חברה.
הרחובות גדושים בגוויות מתים שמרקיבות ומעלות צחנה, והחבורה הולכת בעקבות אשת הרופא אל ביתם, שבמזל הרופא שמר על המפתח, ולכן הבית לא נשדד. היא רוחצת את החבורה במי גשמים, ומכבסת את הבגדים המזוהמים.
העיוורון מעניק לכל מיני "יודעי סודות אלוה" את "הסמכות" לקבוע שמדובר בזעם האל, ולכן צריך לחזור בתשובה.
פתאום הכול חוזר לקדמותו: העיוור הראשון מתחיל לראות, ובעקבותיו הבחורה בעלת המשקפיים הכהים, הרופא, ובעצם – כולם.
המחבר איננו סומך על הקורא שיסיק מסקנות מהדיסטופיה שלו, והוא משבץ הבהקי הסבר למה שמתרחש, והרי מקצת מהתובנות שהמחבר מציע: אם אתה רוצה להיות עיוור – תהיה, הפחד מעוור (עמ' 105), נטייה למריבות היא צורה של עיוורון (עמ' 109), אנושות בלי עיניים חדלה להיות אנושות (עמ' 202); לאשת הרופא יש תפקיד לזהות את הזוועה (עמ' 216), אלוהים איננו עיוור, עיוורון גורם אושר למכוערים (עמ' 221), כוחו של הסופר בקולו, השאר לא חשוב (עמ' 228), אם אין ארגון – הכול מתפורר (עמ' 233), אשת הרופא מתפלספת: אני חושבת שלא התעוורנו, אנחנו עיוורים שרואים (עמ' 259).
רק השוואה לדיסטופיה האלמותית של קאמי "הדבר" תצביע על החסרונות של הדיסטופיה של סאראמאגו: קאמי מספר על קורות עיר ממשית באלג'יר בשם אוראן. לעומת העיר שמובאת אצל סאראמאגו, שאין לה שם, ואיננו יודעים לאיזו מדינה היא שייכת; העיוורון אצל סאראמאגו מופיע פתאום – נהג מתעוור ליד רמזור. קאמי מתאר בצורה משכנעת איך פרצה המגיפה, כאשר התושבים רואים חולדות, שמפיצות את המחלה, שמתות ברחובות. לגיבוריו של סאראמאגו אין שמות – אצל קאמי יש שמות ומאפיינים לכל גיבור, כדוגמת הרופא ברנר רייה, הנאבק להציל את אזרחי העיר, טארו הזר בעיר רותם עצמו לצוות ההצלה, ד"ר קסטל המנסה נסיוב שיציל את העיר בדומה למעשהו של פאסטר, אלא שהוא נכשל כישלון נורא; הכומר פנלו, שמתפכח מהכוונה לשאת דרשות תוכחה, ומצטרף לצוות המסייע לחולים, וכן קוטאר הפושע שבונה לעצמו אימפריית של הברחות, ונהנה ממצוקתם של תושבי העיר. כל הדמויות חיות לנגד עיני הקורא.
הקורא את "על העיוורון" משוכנע שמקרה של מגפת עיוורון פתאומית אינו יכול לקרות, ואילו מגיפות דבר התרחשו אינספור פעמים. אצל קאמי פוגש הקורא סצנות הנראות על פניהן ריאליות, לכן האסון המתואר בדיסטופיה הזאת כל כך נוגעת ללב הקורא. אני מניח שלסאראמאגו היתה גם מגמה פמיניסטית: היחידה שרואה, ובעלת יוזמה, היא אשת הרופא, וגם מוזכר במפורש כי תשוקת הגברים למין היא סוג של עיוורון (עמ' 134).
יכולתי להשוות את "על העיוורון" לדיסטופיה מצוינת אחרת – "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, אילולא חששתי מזעמו של העורך על אורכה של הרשימה.
*) "האי", מעיין 2016, תיאור עתיד ההולם את ההצהרות והכתבים של מנהיגות התנועה הפמיניסטית.
משה גרנות