רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק רביעי
מתי נעשיתי איש שמן. אילו נשארתי
אופה עד היום. חג הלחם בפאריס

"כן," אמרה אימא, "אורי כבר צריך לקום."
"אז אם לא איכפת לך, גברת בן עמי, לקרוא לו," אמר גיורא, עורפו העבה מוטה קדימה כפר בן-בקר צעיר, ועיניו התכולות נעוצות ברצפה במין פזילה קלה-שבקלות שנבעה ודאי ממבוכתו.
"היכנס, היכנס בבקשה," הפצירה בו אימא.
גיורא היסס רגע ואחר נכנס, גורר אחריו את העגלה עד לדלת ממש, ושם עצר, עומד באמצע חדר-הכניסה וקצה החוט בידו.
וזה הרגע שבו אני מופיע לראשונה בסיפור. רואים אותי עומד יחף במכנסי-פיג'אמה ארוכים וגדולים ממידתי, קשורים מלפנים בשרוך לבן בקשר "פרפר" ענקי. בשנים ההן טרם נהגו ללבוש מכנסי-פיג'אמה קצרים בקיץ, וכך, מי שלא נעם לו לישון בתחתוניו (ערום איש לא העז לישון), נגזר עליו ללבוש ארוכים. ומאחר שהייתי רזה, נראתה כל מידה שהתאימה לאורכי, רחבה מגופי. ומתוך מכנסי-הפיג'אמה הזדקר גופי "עור ועצמות" – היה אפשר לספור את צלעותיי, ובִטני היתה שקועה פנימה עד שדומה היה שניתן לראות מבעד לעורי את תנועת הסרעפת. היתה לי דודה אחת שתמיד, בבואה אלינו, היתה טוענת ש"מרעיבים את הילד."
אכן, הייתי, מה שמכנים – "אכלן גרוע", מפונק. את כוס החלב הדליל, בגביע אלומיניום מגעיל, שהיו מחייבים לשתות בהפסקה הגדולה בבית-הספר – לא הייתי מסוגל לבלוע. אימי נהגה לתת לי בשקית-נייר קטנה מנה של שתי כפיות סוכר וכפית קקאו כדי שאערבב אותה בחלב – וגם זה לא היה עוזר. הייתי יושב כל ההפסקה מול הכוס המסריחה, וקרוב להקיא כל מה שלגמתי.
ביצים רכות, חמיצוֹת, דגים, תרד, חלב שקרומי-שומן צפים בו, פִּירֶה (מחית) תפוחי-אדמה, כמעט כל הירקות המבושלים – כל אלה לא אהבתי, גם לא רגל קרושה, רק צ'יפס, קציצות בשר ואפונה ירוקה. ורזה נשארתי במשך שנים רבות, גם בצבא.
אבל לאחר שנים, בקיבוץ, נעשיתי אופה והיתה לי מאפייה "פרטית" ובה הייתי אופה מדי לילה את הלחם לכל חברי המשק, אוכל ארוחת-לילה דשנה עם השומרים והולך לישון. קם בתשע בבוקר לערך, שעה שרוב החברים כבר סיימו את ארוחת-הבוקר והם יוצאים חזרה לעבודתם בסיקול אבנים, בגן-הירק, במטעים, במסגרייה ובמקומות אחרים. הברז אשר לידו הייתי שוטף את שיניי נמצא בקצה הצריף מול פתח חדר-האוכל, מעבר למשעול, והימצאותי לידו עם מברשת השיניים היתה מעוררת את קינאתם.
הקיבוץ היה צעיר, החברוֹת לא תמיד הצטיינו בבישול, וגם האספקה היתה מאחרת לעיתים לבוא. ולכן, לבד מן הלחם הייתי אופה פיתות עם בצל, חלות מתוקות, לחמניות מתוקות קטנות שקוראים להן בּוּלְקַלַך ולחמניות-מקל ארוכות, דקות ופריכות, טבולות בזירעוני שׁוּמשׁוּם – ומחלק אותן לכל ידידיי ומבקריי במאפייה.
בתקופה ההיא באה במאית-קולנוע צרפתייה ממשפחת רוטשילד לעשות סרט צבעוני על ים-המלח, מצדה ועין-גדי, ואם במקרה הזדמן לכם אי-פעם לראות את הסרט הקצר הזה, דעו כי הידיים המוציאות במִרדה את תבניות-הפח עם כיכרות-הלחם מן התנור – הן ידיי שלי. אבל האור שבתנור איננו אש. לצורך ההסרטה הכניסו פנימה נורת חשמל. גם הכיכרות שרדיתי כלל לא היו טריים. התנור היה, כמובן, קר.
ומאותם ימי אפייה נעשיתי שמן. כמעט שלא הייתי אוכל בחדר-האוכל של הקיבוץ אלא בעיקר בלילות, עם השומרים – צלחות-פח עמוסות סלט וטחינה וצ'יפס וחביתות ופיתות טריות מבוצלות, וגלונים של לימונדה שהיתה נלגמת ישר מן הכדים, כי באקלים החם כל-כך לא היה כדאי המאמץ למזוג את המים לספלים.
וכך שמנתי ושמנתי. פניי הצרים ולחיי השקועים החלו מתמלאים, פימה צמחה לי, התעגלתי וקיבלתי "פרצוף ירח". ויום אחד, כאשר עמדתי לבלוע פרוסת חלה טרייה, מאפה-ידיי, ממולאה צימוקים ועשויה על טוהרת הביצים, החלב והסוכר – תפס אחד מליצני המשק בכף-ידי ואמר –
"אורי, תיזהר!"
"מה יש?" שאלתי לתומי.
"אם תכניס לפה עוד פרוסה אחת, תיסגרנה לך העיניים ולא תוכל לראות!"
וכך הייתי משמין והולך ומגיע ודאי לממדיו של עוג מלך הבשן, אלמלא עוררתי עליי כנראה את קנאת אחדים מחבריי, שנמנו וגם גמרו במזכירות הקיבוץ כי כל כיכר-לחם שאני אופה יקרה בערך פי שבעה מן הלחם האחיד המסובסד שנקנה בבאר-שבע, ולכן אחת מן השתיים: או שעבודת האפייה תיחשב לי למכסת חצי יום עבודה, ואת חציו השני אתן בעבודות כלליות ובגן-הירק, או שהמאפייה תיסגר ויביאו את הלחם הזול מבאר-שבע.
עד שלא הסכמתי להיות אופה, היתה זו המלאכה הבזויה ביותר במשק, והיתה עוברת בתורנות כל שלושה חודשים מחבר לחבר, כאשר כל אחד מלמד בתורו את הבא-אחריו את רזי האפייה. אך לאחר שהשתקעתי אני בעבודה הזו, "וירא כי טוב" – נפקחו לפתע עיני הכול לראות שזוהי עבודה קלה למדיי, קלה מדיי.
והאמת, זו לא היתה עבודה קלה כלל וכלל. נסו לעמוד במאפייה נמוכה, עשויה קירות של לִבנֵי-טיט כ"חוּשָׁה" ערבית ולה גג של פח – מול תנור לוהט שחמישה מַבערֵי-פרימוס נרגזים מפיחים בו מלמטה אש רעשנית, ובחוץ חום של ארבעים, ארבעים ושתיים מעלות. זו הסיבה שהייתי מעדיף לאפות בלילות, כאשר החום יורד בחמש-שש מעלות.
אמרתי לעצמי: לחזור לעבודת הסיקול הקשה שמכופפת גב ופוצעת ידיים, או לקטיף העגבניות שהמיץ המריר-ירוק של גבעוליהן השעירים גורם לי גירוי ונפיחות מרגיזה בידיים – לחזור לכל אלה אחרי "הממלכה הפרטית" שהיתה לי במאפייה – אני לא מסוגל. אם אין מניחים לי להמשיך לאפות בתנאים שבהם עבדתי עד כה – אעזוב את הקיבוץ. אעלה ללמוד בירושלים, באוניברסיטה. ואהיה סוף-סוף סופר.
לַתקופה שעד ביטול המאפייה העברתי את המקצוע לחבר שלי, עוזי. כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק, שנהגו ללכת במכנסי התעמלות קצרים. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק לָלִי, בצק בֶּנְדָלֶה ובצק דְבוֹיְשֶׁה.
עוזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שברשימה שלי בירכיה כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה, וכאשר החברה הנצבטת היתה צועקת כנגדו, נהג לענות לה בשיא הרצינות: "אבל אוּרי לימד אותי שככה האופים בודקים את הבצק!"
וכך עזבתי את עין-גדי.
אילו אותם שני חברים לא היו באים אל האסיפה הכללית בטענה שהלחם שאני אופה יקר פי שבעה מן הלחם שקונים בבאר-שבע, הייתי נישאר אולי אופה עד היום, מוציא כיכרות לחם במקום סיפורים וספרים.
אבל שמן נשארתי עד היום.
ועד היום זוכרים אותי שם לטובה הוותיקים, כי לשבתות הייתי מכין בסיר-ענק חמין לכל חברי המשק. במשך כל השבוע היו הטבחיות אוספות עבורי את נתחי השומן שהסירו מבשר העוף, וביום שישי אחר-הצהריים הייתי בולל אותם בקמח, במים ובמרגרינה ובוזק מלח ופלפל שחור, ולש אותם לעיסה אחת גדולה שהיא ה"קוגל" בהתגלמותו. מניח אותה בלב הסיר כשהיא מרופדת מעליה ומתחתיה בשכבות של פלחי בצל, שעועית לבנה שהושרתה במים שעות אחדות, תפוחי-אדמה, נתחי בשר, ביצים שלמות וקליפות בצל חומות-יבשות למעלה, כדי להשחים את החמין.
כל הלילה היו השומרים הולכים ושבים מן התנור אל חדרי למסור לי על מצב ה"טְשׁוֹלְנְט" אשר לקראת הבוקר היה ריחו עולה ומתפשט בכל צריפי הקיבוץ הצעיר, ששכן אז למטה, בלב האזור החקלאי, ועדיין לא נִבנה למעלה, על צלע ההר הדרומית. עד ים-המלח היה מגיע הריח. וגם הנמרים על מדרון ההר שמעל לקיבוץ היו עומדים להריח ופוערים לוע. בימי בר-כוכבא ובבתא היהודים עדיין לא היו מכינים טשולנט לשבת, ואבות-אבותיהם הנמרים מימי התנ"ך לא הכינו אותם לכך.
לימים התגלה שגם עדרי יעלים היו עושים דרכם מטה לעבר עין-גדי בהתפשט ריח הטשולנט שלי עד מידבר יהודה. יעלים לא אוכלים בשר אבל אולי הם אוהבים בֵּבְּלַאך. עובדה שֶׁבֶּבָּלָאך הם מחרבנים.
ובצהריים היו שני חברים גברתנים סוחבים את הסיר קצת הלאה מפתח המטבח, אל קדמת חדר-האוכל. מניפים אותו על שולחן, ואני ניצב מאחוריו, חגור סינָר, בימיני תרווד גדול, ערימת צלחות לשמאלי. ואני חופר בסיר המהביל ומעמיס מנה בכל צלחת, כשאני מקפיד לכלול נתח שווה מן ה"קוגל" השחום לכולם.
עכשיו, כשהגעתי לנקודה זו בסיפור, כבר נעשיתי כל-כך רעב, שאני מוכרח להפסיק את הכתיבה וללכת למִטבח לאכול משהו, למרות שהשעה כבר שעת לילה מאוחרת, מאוד מאוחרת, ועוד מעט יאיר הבוקר –
– אך לא, לא בטרם זכר הריח שעורר בי רעב יקפיץ אותי זמנים קדימה אל חג הלחם בפאריס. ומאהבתי לנחום גוטמן, לספרו "בִּיאַטריצָ'ה או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס", ולעיר הנפלאה שעליה קראתי לראשונה בספרו, אתחיל את הסיפור בסגנונו:

חג הלחם בפאריס
זכור נא, כשתבוא פעם לפאריס בארבעה-עשר במאי שכור לך חדר ברחוב ז'וֹרז' קיבְּיֶה ליד גן החיות, בית מִספר שלושים ושניים, קומה שנייה, ומשם טייל לך לכיכר שלרגלי ההוטל דה-ויל, הוא ארמון העירייה של פאריס הנמצא על גדת הסינה, וככה לא תחמיץ את "חג הלחם".
בבואי לשם היתה הכיכר מלאה אוהלים לבנים שבהם חילקו חינם פרוסות קטנות של לחם, באגטים ומיני מאפה אחרים, עוגיות ופיצות. הדוכנים באוהלים היו ערוכים לפי מדינות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, רוסיה, ספרד, איטליה, בלגיה ועוד, ודגליהן מתנוססים ממעל.
באוהל הענק המרכזי ניצבו תנורי האפייה הגדולים והיו בו עמדות-לישה רבות ומקומחות וכולן מול הקהל. ילדים הורשו להיכנס פנימה, לחבוש כובעי אופים לבנים-גבוהים ולעזור לאופים בלישה, תחת הדרכתם והשגחתם.
במרכז עבודות הלישה, שימון התבניות בחמאה, הכנת עוגיות בצק השמרים הקלועות במין קשר עגול, ואפיית בצקי כל המסורות השונות של הביתנים הלאומיים – נמצאה במה מוגבהת שעליה התנהלה הצגה חיה של משלחות האופים, מדינה אחר מדינה. רובם אנשים רציניים שמקצועיותם מהולה בהומור, בייחוד האופים הצרפתיים כבדי הגוף והגיל, שנִראו כחבורת רופאים מדופלמים.
כל קבוצה לאומית של אופים, בכובעי אפייה לבנים גבוהים – הביאה עימה לבמה המוגבהת דוגמאות טריות שאפתה מִלחמים וממיני מאפה אחרים שאופייניים לארצה. בזו אחר זו עלו משלחות פורטוגל, רוסיה ואיטליה. המומחה הצרפתי בחן בבקיאות כל כיכר לחם שהעבירו לו. חתך אותה לשניים באמצע. לא בצע אלא ממש חתך בסכין. הרים את המחצית, הריח. חזר וסגר את כיכר הלחם – מחצית אל מחצית. ושוב הרים מחצית והפעם לא סתם הריח אלא לחץ עליה כאילו כדי להריח את האוויר הבוקע מהנקבוביות שבתוך המאפה, את התסיסה שהיתה כלואה בלחם לאחר האפייה. ורק בתום הבחינות האלה בצע כזית מן הלחם, טעם והעביר לטועמים אחרים ובהם גם נשיא מִסדר האופים הצרפתי, שגם ניהל את הטקס.
והכול נעשה בשיא הרצינות. שהרי הלחם הוא יסוד מזונו של האדם. רק תרבויות פרימיטיביות מזלזלות בו ומתייחסות אליו כאל מובן מאליו. המבינוּת בלחם, והתחרות באפיית הלחם, אינן פחות מסובכות מאלו של יקבי היין או מִגְבָּנוֹת הגבינות, ומתברר שבלחם קשה יותר לאחז עיניים ולרמות.
בארץ-ישראל בתקופת התורכים היתה מרבית חייהם של האיכרים והפלחים מוקדשת לגידול דגן בשדותיהם כדי שיהיה למשפחה לחם לאכול. כל מכת טבע שפגעה בחיטה הביאה לחיי מחסור ורעב.

נעשיתי רעב והלכתי לאכול כבֵד קצוץ עם בצל מטוגן וחזרת מדמיעה, וטשולנט, ומרק צח עם קְרֵפְּלַך – אצל ג'וֹ גולדנברג, בעל המסעדה וחנות הדליקטסים היהודית הגדולה שבפינת רחוב רוסיֵה מספר 7 – "דליקעטעסן סְטוֹר לַאנץ' פוֹר קְליינֵע אוֹר גְרוֹיסֵע פרֵעסֵער".
מטרוֹ סן-פּוֹל.
אהוד בן עזר