במוצ"ש 4 בנובמבר 1995, מיד לאחר שאיתן הבר הודיע בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בידי מתנקש, פרסמתי בשם ועד יישובי הגולן את ההודעה הבאה, שפורסמה מיד בכל כלי התקשורת:
"תושבי הגולן ויישוביו מתאבלים מרה על מותו הטרגי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ומרכינים את דגלם על קברו.
ועד יישובי הגולן, מביע זעזוע וזעם על הרצח השפל.
כל חברה אנושית ויהודית תקיא מתוכה כל מי שמסוגל לבצע מעשה נורא שכזה."
היתה זו ההודעה השנייה שהוצאתי באותו ערב. בהודעה הראשונה גינינו בחריפות את ההתנקשות ואיחלנו החלמה לראש הממשלה.
למחרת בבוקר, כינסתי את צוות הפעולה של אורטל, הצוות שהוביל את כל פעילות הקיבוץ במאבק, והחלטנו על התכנסות אבל של הקיבוץ בחדר האוכל באותו ערב. ההתכנסות נפתחה בטקס קצר, ולאחר מכן בשיחה שנמשכה אל תוך הלילה.
באותו יום ראשון, לפני הצהריים, התכנסה גם הנהלת ועד יישובי הגולן. היתה זו ישיבה אפופת אבל וצער עמוק.
בשבוע שלאחר מכן, הוצאנו את הגיליון הדו-שבועי של ביטאון ועד יישובי הגולן, "הרי גולן", שאותו הקמתי ואותו ערכתי. היה זה גיליון אבל, שכולו הוקדש לרצח. בעמוד הראשון הופיע דיוקנו של רבין במסגרת שחורה, ותחתיו הכיתוב: יצחק רבין ז"ל, 1922-1995. יהי זכרו ברוך. ולצד התמונה – נוסח הודעת הוועד בליל הרצח.
כותרת העמוד השני, עמוד חדשות, היתה "אבל כבד ביישובי הגולן בעקבות רצח רבין," וכותרת נוספת – "ועד יישובי הגולן דן במצב החדש."
למעט עמוד חדשות אחד, כל הגיליון הוקדש לרצח. הוא כלל מאמרים של ראש המועצה האזורית גולן יהודה וולמן, של יהודה הראל, של הרב איזנטל ושלי. כל המאמרים הביעו זעזוע וזעם על הרצח, הערכה לרבין על אף היריבות עימו, גאווה על האופי המיוחד של המאבק על הגולן, שהיה כולו על טהרת הדמוקרטיה, ללא חסימת כבישים, ללא הטרדת אישים, ללא אלימות פיזית ומילולית וללא איומים, דבקות באמונתנו בצדקת המאבק ונחישות להמשיך לקיימו, תוך שמירה על אופיו המכובד והדמוקרטי.
העמוד האחרון של הגיליון, הוקדש לאיגרת לתושבי הגולן, שוועד יישובי הגולן פרסם ימים אחדים אחרי הרצח, שחולקה בכל תא דואר ביישובים, ואליה עוד נחזור.
במוצאי השבת שלאחר הרצח, הוזמנתי לשאת דברים בשיח של קיבוצי בקעת בית שאן (היום עמק המעיינות), באחד מקיבוצי העמק. האולם היה מלא מפה לפה, בחברים מהקיבוצים החילוניים והדתיים. הדובר המרכזי היה שר החקלאות יעקב צור. הוא היה מוקף בשומרי ראש שלא איפשרו לאף אחד לגשת אליו כדי ללחוץ את ידו.
הגעתי לכנס נסער. הסיבה לכך היתה דברים ששמעתי בדרך. ברדיו שודרה מהדורת החדשות מהערוץ הראשון, ושם סיפר הפרשן אמנון אברמוביץ' שהוא הגיע לכנס אבל וזעם על רצח רבין בת"א. החניון שליד הכנס היה מלא במכוניות שעליהן הסטיקר "העם עם הגולן". והוא הוסיף: "איזו צביעות!"
דבריו זעזעו אותי. היה זה ניסיון נואל לניצול ציני ואכזרי של האבל העמוק, כדי לסתום פיות, ודווקא של מי שמאבקם היה והנו עד היום מופת לניהול מאבק דמוקרטי.
מתוך סערת הנפש, נכנסתי לאולם, ושם קידמה את פניי שולה שמרלינג, כתבת "קול ישראל" שסיקרה את הכנס. היינו מיודדים מאוד, היא היתה כתבת הוגנת מאוד, שסיקרה בהרחבה ובהגינות את מאבקנו. היא היתה עורכת חדשות, ובכל פעם שרציתי, שלחתי לה הודעה חמש דקות לפני החדשות, וידעתי שהיא תפורסם במהדורה. שולה החמיצה פרצוף ושאלה אותי בסרקזם: "מה אתה עושה כאן!?"
למחרת נערך בכיכר כנס בהשתתפות מאות אלפים, לציון שבעה לרצח, והוא כלל טקס שינוי שם הכיכר, מכיכר מלכי ישראל לכיכר רבין. נסענו לשם קבוצה גדולה של חברים מאורטל.
כדובר ועד יישובי הגולן, הופעתי לעיתים תכופות בטלוויזיה וברדיו והייתי דמות מוכרת בציבור. באותה עצרת רבים שזיהו אותי קראו כנגדי קריאות גנאי והעיפו מבטי משטמה, הרי אני רצחתי את רבין, לא? איך העזתי להתנגד לנכונותו לסגת מהגולן? התנגדות כזו – כמוה כרצח.
פגשתי שם את העיתונאי נחום ברנע. שוחחנו ארוכות, והוא סיפר במאמר בעיתון על ההערות נגדי, ויצא נגדן. אגב, גם הוא חטף. יום לפני הרצח, הוא ביקר את רבין על קשריו עם טייקונים והשפעתם עליו, ובכך זיכה גם את עצמו בכינויי גנאי.
לאורך העצרת, הסתובבתי ברחבי הכיכר ובסביבותיה. קצת מחוץ לכיכר, פגשתי כמה מחבריי למילואים בצנחנים, קבוצת בני"שים (בני ישיבות הסדר), שהצטרפה אלינו שנתיים קודם לכן. הם סיפרו על העוינות שהופנתה אליהם, חובשי הכיפות, לכן העדיפו לעזוב את הכיכר, אך בכל זאת להיות חלק מן העצרת, לכן ישבו בנפרד.
זה היה נוסח האיגרת לתושבי הגולן:
אל תושבי הגולן,
כאב רב וזעזוע עמוק פקדו את הגולן, יחד עם כל בית ישראל, בהיוודע בשורת האיוב, על הרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
כאב – על מותו של מנהיג גדול, אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה וקיומה. זעזוע – על הידיעה שיהודי, אזרח ישראל, ביצע את הפשע הנורא.
בשלוש השנים האחרונות היינו חלוקים על יצחק רבין ועל מדיניותו בנושא הגולן, וקיימנו מאבק ציבורי נגד נסיגה מהגולן. גם כיריב, ידענו להעריך את יצחק רבין ולכבדו. הכבוד וההערכה קיימים בליבנו גם היום.
במהלך שלוש שנות המאבק, הקפיד ועד יישובי הגולן לנהל מאבק שקול ומכובד, ללא אלימות פיזית ומילולית, תוך הקפדה על כללי המשחק הדמוקרטי, ובלי להיגרר אחרי קיצונים.
בימים האחרונים נעשו ניסיונות לצייר זהות בין מתנגדי מדיניות הממשלה למעשה הרצח. אנו דוחים את הניסיונות הללו, שעלולים להביא לדה-לגיטימציה של הוויכוח בישראל ובכלל זה לדה-לגיטימציה של עמדתנו.
אנו, תושבי הגולן, נמשיך להיאבק כבעבר למען המשך ריבונות ישראל על הגולן וקיום יישובי הגולן. גם בעתיד יהיה המאבק נחוש, אך שקול ודמוקרטי.
כולנו – דתיים וחילוניים, תושבי קצרין, מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים, נמשיך לשמור על אחדות הגולן ועל יחסים של סובלנות ושיתוף פעולה.
ועד יישובי הגולן יפעל במערכות הציבוריות להנחלת המסר של אחדות לאומית ושל קיום ויכוח תרבותי והגון, גם בתנאים של מחלוקת.
ועד יישובי הגולן
2. צרור הערות 2.11.25
* קצת סדר בפרשת שדה תימן – פרשת שדה תימן היא פרשה מורכבת הרבה יותר מכפי שמציירים אותה המחנות האוטומטיים, עם החלוקה האוטומטית לטובים ורעים, לשחור ולבן ועשיית הון פוליטי מן הפרשה.
אנסה לעשות קצת סדר בבלגן.
1. הדלפה של חומר צה"לי סודי היא מעשה חמור. הוא חמור במיוחד אם הוא יוצא מהפרקליטות הצבאית, שאמורה להיות הגורם האמון על טוהר המידות בצה"ל. הרי היא זו שתחקור הדלפה ביחידה אחרת. ובוודאי כאשר מי שאישר את ההדלפה או אולי אפילו יזם אותה והורה עליה היא הפצ"רית עצמה. קל וחומר, כאשר מדובר בהדלפה בזמן מלחמה, שעלולה להזיק למאמץ המלחמתי, ובמקרה הזה גם למאמץ המדיני, ואף לסכן את שלומם של חטופינו.
2. בפרשה זו יש חשד לעבירה חמורה אף יותר מעצם ההדלפה – שיבוש חקירה וטיוח הפרשה. החשד הוא שהפצ"רית, שאישרה בעצמה את ההדלפה, הקימה ועדת בדיקה בראשות סגנה, שהודיעה שאין דרך להגיע לזהות המדליפים ואף שיקרה ליועמ"שית, לבג"ץ, לרמטכ"ל ולשר הביטחון. זו פגיעה חמורה בטוהר המידות בצה"ל ומעשה של שחיתות חמורה.
3. גם במלחמה חלים חוקי צה"ל וערכי צה"ל על הלוחמים, ובוודאי במתקני כליאה (כשאי אפשר להסביר זאת בסערת הקרב). התעללות באסירים, ויהיו הבזויים במחבלים, אסורה לחלוטין. כאשר יש חשש למעשה כזה, חובת הפרקליטות להורות על חקירתו. אלמלא עשתה כן, היתה מועלת בתפקידה. ניצול הפרשה כדי ליצור דה-לגיטימציה לחקירת חשדות על פשעי מלחמה או כדי להצדיק פשעים כאלה, היא מעשה חמור.
4. ההדלפה, עם כל חומרתה, אינה "בישול סרט", כפי שטוענים אנשים מסוימים. אין כל חשד לכך שהקלטת בושלה. ההדלפה גם אינה "עלילת דם", כפי שהאשים בחוסר אחריות אופיינית שר הביטחון. העובדה היא, שעל סמך הראיות הוגשו כתבי אישום נגד הנאשמים, והם עומדים לדין, בחשדות חמורים על התעללות אכזרית וקשה. כמובן שככל נאשמים בדין, עומדת להם חזקת החפות. אך עלילה לא היתה כאן ולא תפירה.
עם זאת, ההדלפות על "אינוס" ו"מעשי סדום" היו חסרות אחריות ופזיזות. העובדה היא, שהראיות בחקירה לא אוששו את הטענות, והן אינן מופיעות בכתב האישום. הדבר מעיד על חומרת ההדלפה; היתה זו הדלפה של חשד ראשוני, שבסופו של דבר לא אושש בחקירה.
5. הפלישה הברברית לבסיסי צה"ל בזמן מלחמה היא פשע חמור, שמחייב העמדה לדין של משתתפיו ובעיקר של מנהיגיו שעשו זאת תוך ניצול לרעה של חסינותם. אין קשר בין הפלישה להדלפה, כיוון שהיא קדמה להדלפה. הפולשים יצאו נגד עצם הזכות לחקור חשודים בהתעללות ובעצם היתה זו תמיכה בהתעללות.
6. המלחמה הקשה הזו, נגד אוייב טרוריסטי שביצע את הטבח והסתתר מאחורי מגנים אנושיים ומתחתם, חייבה את צה"ל לפעולות קשות ולהחלטות קשות בדילמות מוסריות. הפצ"רית היתה שותפה לכל הדיונים ונתנה את האישור המשפטי לכל אותן פעולות. מעניין שאלה שקופצים בראש להגן על הפצ"רית, הם אלו שבמשך חודשים העלילו על צה"ל שביצע אותן פעולות, שהיא היתה שותפה לאישורן – "פשעי מלחמה", "טיהור אתני" ואפילו "ג'נוסייד". ואלה שתומכים באותן פעילויות ויצאו נגד הדה-לגיטימציה למלחמה, הם תוקפיה ורודפיה של הפצ"רית.
* היפוכה של הקונספירציה – בעקבות פרשת שדה תימן והתפטרות הפצ"רית קראתי תגובות צהלה – הנה נמצא האקדח המעשן לקונספירציית ה"דיפ-סטייט".
קשקוש. ההיפך הוא הנכון. העובדה שברגע שהגיע לידי היועמ"שית מידע שמחשיד את הפרקליטות הצבאית, היא הורתה ללא היסוס על חקירה, מעידה טוב מאלף עדים על היפוכה המוחלט של הקונספירציה.
* פושע שדה תימן – הח"כהניסט המשתמט מצה"ל צבי סוכות היה בין ראשי האספסוף הברברי שבעיצומה של מלחמה קשה פלש לבסיסי צה"ל. הוא זומן לחקירה פלילית על הפשע, ונקווה שבניגוד לעמיתיו, השר עמיחי חומץ-בן-חומץ אליהו והח"כ הטיפש ואטורי הוא לא יסרב להיחקר, בעזות מצח אנרכיסטית.
והנה, החשוד הנ"ל, במקום לשתוק, משתלח בגסות ובפראות בפצ"רית ש"העלילה על לוחמי צה"ל" וכו'. המשתמט הפולש לבסיס צה"ל פתאום מגן על לוחמי צה"ל. "פושעי שדה תימן לדין" אמר פושע שדה תימן, וכמובן לא התכוון לעצמו.
כדאי לזכור. הדלפת חומרי החקירה בפרשת שדה תימן חמורה מאוד. החומרה היא בהדלפה. אין כאן שום דבר שמנקה את החשודים בהתעללות, ולבטח אין בכך כדי להצדיק את הגישה שאסור לחקור חיילים בחשד של התעללות.
השימוש בחקירת ההדלפה כדי להצדיק את הפלישה הברברית לבסיס צה"ל בזמן מלחמה – חולני.
שאלה – האם צה"ל ערך תחקיר יסודי, איך זה שבשני הבסיסים – שדה תימן ובית ליד, החיילים לא ביצעו נוהל מעצר חשוד בשעת הפלישה? מדובר במחדל אבטחה חמור ביותר.
* קורבנות הפסקת האש.
* היום שאחרי חמאס – צריך להיות ברור. היום שאחרי, הוא היום שאחרי חמאס, כלומר אחרי שחמאס יועף לחלוטין מהשלטון ויפורק מנשקו, כולל הנשק הקל, כולל השמדת כל התת-קרקע. אי אפשר להשמיד את חמאס כי חמאס זה רעיון? אדרבא. שיישאר רק רעיון.
אם אפשר להגיע ליום שאחרי באמצעות הסכם, מה טוב. אם לא – יהיה עלינו לעשות זאת בכוח. אם כך חמאס ממלא את התחייבותו להחזיר את החטופים, אנחנו יכולים להבין לבד איך הוא יתפרק מנשקו. כנראה שלא יהיה מנוס מחידוש המלחמה.
טוב שהסכמנו להפסקת האש, כי חובתנו המוסרית הייתה להחזיר את החטופים. ואכן, החזרנו את החטופים החיים ואת מחצית החטופים החללים ואסור לנו לוותר על החזרת כולם. והחזרנו את החטופים בלי לצאת מעזה, אלא כשלב ראשון של ההסכם, כאשר צה"ל יושב ברצועת עזה על צוואר חמאס, ובתנאים אלה ודאי שנכון היה להסכים להפסקת האש. ובוודאי שהיה נכון להסכים להפסקת האש, כאשר מדובר במימוש תוכנית טראמפ, הכוללת את פירוז רצועת עזה, פירוק חמאס מנשקו והעפתו מהשלטון.
אבל כיוון שחמאס אינו ממלא את חלקו, יהיה עלינו לאכוף זאת. הפעולה התקיפה לאחר הפיגוע ברפיח שבו נפל רס"ר אפרים יונה פלדבאום, שהסבה לחמאס נפגעים רבים, מפריכה את נבואות הזעם כאילו אחרי הסכם אי אפשר יהיה להילחם בחמאס. איך ירדו עליי כאשר אמרתי שיש להגיע לעסקה לשחרור החטופים ואח"כ לחזור ללחימה ולהשלים את המשימה. הנה, זה אפשרי. עובדה. מה שחשוב כרגע, הוא שישראל תעמוד איתן במו"מ, לא תוותר כהוא זה על דרישותיה הביטחוניות, ואם הן לא תיעננה, תחדש את המלחמה כדי להשיג את מטרותיה.
* ביתרו גופות – כמעט אחרי שלושה שבועות אחרי שאמור היה להחזיר את כל החטופים, חמאס ממשיך להפר את ההסכם ומחזיק בידיו עוד 11 חטופים, כנראה שכולם חללים.
הטפטוף מדי פעם של חללים בודדים, הוא טרור פסיכולוגי סדיסטי במיוחד.
מסירת שרידי גופות, במקום חטופים חללים, מעידה על הברבריות שלהם – הם ביתרו גופות ומחזיקים בידיהם חלקי גופות כקלפי מיקוח או כאמצעי טרור פסיכולוגי. וכדי להכאיב ולהעצים את הכאב, הם קוצרים איברים של הרוגים פלשתינאים ומשגרים אותם בארונות של חללים חטופים. אסור לסיים את המלחמה הזאת בלי השמדת חמאס. אם הדבר אפשרי במסגרת ההסכם, זו האופציה העדיפה, אך כנראה שאינה ריאלית.
* מי אחראי על ביטחון ישראל – אם אנו חוזרים למדיניות של הבלגה והכלה, זה לא בגלל ארה"ב ולא באשמת טראמפ. לא טראמפ נושא באחריות לביטחון ישראל.
* עילית משרתת – אפי פלדבאום, שנפל בקרב ברפיח, הוא ההרוג ה-59 במועצה האזורית מטה בנימין. המועצה מונה כ-80,000 תושבים, ומיספר ההרוגים חסר פרופורציה לחלוטין לחלקה היחסי בחברה הישראלית. עובדה זו מעידה על חברה מגויסת, שמיטב בניה מתגייסים ליחידות הקרביות. היא מופת של עילית ציונית משרתת – בהתיישבות ובביטחון.
* נעיצת סכין מורעלת בגב – אחרי שנתיים של מלחמה קשה, כבדת ימים, כבדת דמים; מלחמה שבה איבדנו כ-2,000 איש, שאלפים רבים נפצעו בגופם ובנפשם, שבהם המילואימיניקים משרתים מאות ימים תוך פגיעה קשה במשפחותיהם, בעסקיהם, בלימודיהם ובעבודותיהם, בא נער השליחויות של מר מחדל, בועז ביסמוט, ומציע חוק השתמטות ממאיר ואנטי ציוני קיצוני. חוק ההשתמטות הוא נעיצת סכין מורעלת בגבו של כל לוחם בצה"ל, בגבו של כל פצוע המלחמה, בגבו של כל בן למשפחה שכולה.
חוק ארור של ממשלת רקב, שנועד להנציח את המשוואה המושחתת –השתמטות תמורת שלטון.
* נגד מדינת ישראל – הפגנת המשתמטים נגד מדינת ישראל בסימן: תמותו ולא נתגייס.
שנתיים לטבח 7 באוקטובר.
* ביטול תורה המוני – הפגנת המשתמטים בירושלים היא מפגן של ביטול תורה המוני. מה?!?! פתאום מותר לסגור את הגמרות ולצאת מבית המדרש ל"מלחמת מצווה"?! ובכלל, הרי טענת המשתמטים היא שמה שמביא את הניצחון זה לא צה"ל אלא לומדי התורה. נו, אז למה אתם יוצאים למלחמה נגד הגיוס? תלמדו תורה ותנצחו.
* כצאן לטבח – אחד הדברים היפים אצל החרדים, הוא המודעות העצמית המרשימה שלהם, והתודעה ההיסטורית העמוקה שלהם, פרי לימודי הליבה שעליהם הם שוקדים. וכך, אחת הכרזות בהפגנת המשתמטים היתה: "חוק הגיוס – הסכמה לרצח עם."
* מדינת אוייב – אחת הכרזות בהפגנת המשתמטים היתה: "ישראל מדינת אוייב."
אפשר לזעום על כפיות הטובה, של אלה שבדמינו, תרתי משמע, אנו מקיימם את אורח החיים הפרזיטי והנצלני שלהם. אבל אם לבחון את הדברים לעומקם – יש צדק בדבריהם. מדינת ישראל פוגעת קשות בחברה החרדית, בכך שהיא מממנת את ניוונה החולני. בכך אנו עוברים על מצוות חשובות כ"לא תעמוד על דם רעך" ו"ואהבת לרעך כמוך."
החרדים הם אחינו ואנו מחויבים להם. כאשר אחי חולה, חובתי להושיט לו יד. חברת המשתמטים הפרזיטית היא חברה חולה. היא לא תוכל לחלץ את עצמה מן המדמנה שבה היא טובעת ללא עזרתנו. תהליך ההבראה של החברה החרדית, שהוא גם הבראה של חולי גדול בחברה הישראלית כולה, יחייב ניתוח קשה, חד ואפילו אכזרי. ניתוח לגמילה של החברה החרדית מהסם ההרסני שהם מכורים לו – תקציב המדינה. ניתוח של ניתוק חד וחלק, ביום אחד, מהיום להיום, של החברה החרדית מעטיני תקציב המדינה. אף אגורה למימון ההשתמטות. אף אגורה למימון המשתמטים. אף אגורה לישיבות ההשתמטות. אף אגורה לחינוך להשתמטות. אף אגורה!
ולעומת זאת, השקעה רבתי בזרם החינוך החרדי ממלכתי, שקיומו ושגשוגו הוא אינטרס לאומי עליון, תוך הבטחה שהוא אכן ממלכתי – מלמד לימודי ליבה ומחנך לאזרחות טובה, לחיים יצרניים, להשתלבות במדינת ישראל ובכלכלתה ולשירות משמעותי בצה"ל. והשקעה בהקמת מסגרות צה"ליות מותאמות למתגייסים החרדים. הם אחינו, בשר מבשרנו ואנו מחויבים להם. איננו יכולים להפקיר אותם ולאטום את ליבנו לניוונם. אם לא נחלץ אותם, נשקע אתם.
מדינה שמממנת ממיטב המיסים של אזרחיה את אורח החיים המנוול, הפרזיטי והחולה, היא מדינת אוייב של המגזר החולה. מעצרים ומאסרים לא ירפאו אותם ואותנו. זו לא הדרך. הדרך היא ניתוח מציל חיים.
* מפלגת הביבים – לקראת ההצבעות בוועדת החוץ והביטחון על חוק ההשתמטות הרדיקלי שרקח ביסמוט עם המשתמטים, הקואליציה הדיחה מחברות בוועדה את יולי אדלשטיין, המתנגד להשתמטות, כביכול כעונש על הצבעתו בעד חוק הריבונות. הגיעה השעה שאדלשטיין יבין שהביביה אינה הליכוד שאליו הצטרף עם שרנסקי בשעתו, ואין לו מה לחפש עוד במפלגת הביבים.
* חגיגה של קקיסטוקרטיה – אין דוגמה מובהקת יותר להידרדרות הליכוד, מהחלפת יולי אדלשטיין בח"כית ה[---]ת טלי גוטליב. הקקיסטוקרטיה בהתגלמותה.
* מאחורי סורג ובריח – ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, חשודה בפשע חמור נגד ביטחון המדינה. בחסות פרשנותה האנרכיסטית לחסינות, היא בגדר עבריינית נמלטת מחקירה. בעלילת הדם השפלה על איש שב"כ, היא חשפה את שמו וסיכנה את חייו במזיד. מקומה מאחורי סורג ובריח.
כעת הליכוד, מפלגת הקקיסטוקרטיה הישראלית, שיבץ אותה לקודש הקודשים של הפיקוח הפרלמנטרי על ביטחון המדינה – ועדת המשנה לענייני מודיעין של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לא היה חוסר אחריות לאומית כזה בתולדות המדינה. פשוט הפקרות.
אני מקווה מאוד שהרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש אמ"ן יגלו אחריות לאומית, ובישיבות בנוכחותה לא ימסרו מידע שאינו מופיע בעיתונים.
* איום על ביטחון המדינה – למנות את עזמי בשארה לוועדת המשנה למודיעין, זה מסוכן כמעט כמו מינוי ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב לתפקיד.
* געגועים – ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב גורמת לנו להתגעגע לאורן חזן.
הילדז עוד יגרום לנו להתגעגע לח"כית ה[---]ת.
* לטאטא את הזוהמה – כאשר אני משבח מישהו מממשלת הפיגולים, תוך שעות ספורות אני צריך לאכול את הכובע. הנה, רשומה שהעליתי ביום רביעי אחה"צ: "השר מיקי זוהר ראוי לשבח על שקידם אחדות לאומית בין כל התנועות הציוניות במוסדות הלאומיים, תוך טיאטוא של הזוהמה הכהניסטית החוצה. מה לבן גבירים ולציונות?"
ואז הוא ניסה, בשם הבוס, למנות את הילדז.
* הפרי הרקוב – ניסיונו של נתניהו למנות את הילדז, המעי הגס של "המשפחה", הוא הידרדרות נוספת של הפוליטיקקה הישראלית. נפוטיזם קקיסטוקרטי מן הרמה הנחותה ביותר.
אבל יש לו הומור לנתניהו, כאשר הוא רוצה למנות את היורד, נפולת של נמושה, לחבר ההנהלה ה... ציונית. יש לסכל בכל דרך את המינוי הרקוב של הפרי הרקוב, גם במחיר פיצוץ ההסכמות בין הסיעות בקונגרס הציוני.
* לשרוץ ולהסריח – ב-7 באוקטובר, שעה שבני גילו קפצו למדים, אחזו בנשק, וזינקו אל התופת כדי להגן בגופם על המולדת, לחרף את נפשם בהצלת בני עמם; רבים מהם לא שבו, רבים יותר חזרו פצועים בגופם או בנפשם, ויש שנפצעו וחזרו להילחם ושוב נפצעו ושוב חזרו להילחם ונפלו בקרב – הוא המשיך לשרוץ ולהסריח בגולת התפנוקים שלו במיאמי, ומשם להמשיך לפגוע במדינת ישראל, לחבל במאמץ המלחמתי, להפיץ רעל, להסית, לזרוע שנאה לבדות קונספירציות ועלילות דם.
ואותו, דווקא אותו, המפלגה של ז'בוטינסקי, בגין, שמיר ודוד לוי, רוצה לבחור לתפקיד כה בכיר בהנהלה הציונית.
הציונית! את היורד הזה...
אין במפלגת הקקיסטוקרטיה הזאת תחתית, שאינה תחתית כפולה.
המינוי הנפוטיסטי המושחת הזה לא יקום ולא יהיה.
* צפרדע בלתי בליעה – מיקי זוהר מלין על המפלגות שחתמו על ההסכם הקואליציוני במוסדות הלאומיים וחזרו בהם. הבעייה היא שהוא לא ניהל עמם מו"מ בתום לב. הם היו בטוחים, שהתפקידים שהוקצו לליכוד מיועדים למנהיגים ציונים ואנשים נורמטיביים, פעילי הליכוד בהסתדרות הציונית העולמית. הוא לא רמז להם על הכוונה למנות לתפקיד הבכיר את היורד. הוא סבר, שאחרי שייחתם ההסכם, והם יקבלו את חלקם בשלל, הם יבלעו את הצפרדע.
אבל זו צפרדע בלתי בליעה. אם הליכוד יחזור בו מהמינוי הרקוב הזה, אפשר לחזור להסכם. אבל הפעם לא בתמימות.
על הליכוד יהיה להציג מראש את המיועדים לתפקידים, כדי שלא נקבל במקומו איזה ואטורי.
* דמגוגיה פופוליסטית – המינוי השערורייתי של היורד להנהלה הציונית, העלתה גל פופוליסטי ודמגוגי של קריאות נגד עצם קיומם של המוסדות הלאומיים: מי צריך הסתדרות ציונית? מי צריך סוכנות יהודית? מי צריך קק"ל? הם היו צריכים להתפרק בקום המדינה. סתם מדמנה של ג'ובים מושחתים. גוף מיותר ומושחת. כמובן שכל רשומה פופוליסטית כזאת היא משאבת לייקים. אבל אין לה שחר.
כל העלייה וההתיישבות מאז קום המדינה נעשו בידי המוסדות הלאומיים, בשיתוף פעולה עם הממשלה. החל מהעלייה ההמונית של שנות החמישים והקמת מאות יישובים בגליל ובנגב, דרך העליות הגדולות מבריה"מ ועד היום. העם היהודי באשר הוא השקיע ומשקיע ממיטב כספו כדי לממש את המצוות הציוניות, באמצעות הארגונים הללו. וכאשר היתה בעייה לממן את ההתיישבות מעבר לקו הירוק מכספי הסוכנות היהודית, כיוון שהממשל האמריקאי סירב לתת פטור ממס לתרומות לסוכנות היהודית אם כספי המחלקה להתיישבות יוקצו אל מעבר לקו הירוק, הקים ראש הממשלה לוי אשכול את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, שממומנת בתקציב המדינה, והיא שהובילה את כל מפעל ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון.
יש דברים שמדינה אינה יכולה לעשות. מדינה אינה יכולה להוביל חינוך יהודי במדינות אחרות. מדינה אינה יכולה לפעול למען העלייה ממדינות אחרות. מדינה אינה יכולה לפעול לחיזוק והעצמת הקהילות היהודיות בעולם. לשם כך קיימים המוסדות הלאומיים. ובכך משקיע העם היהודי את כספו. וגם בתוך המדינה לא הכול המדינה יכולה לעשות. מדיניות של ייהוד הגליל והנגב היא מדיניות בעייתית לממשלה. אבל היא הכרח ציוני, והממשלה יישמה אותה באמצעות הסוכנות היהודית.
בשנתיים האחרונות המוסדות הלאומיים עשו עבודת קודש אדירה בנגב המערבי ובגליל, בעיקר כאשר המדינה היתה משותקת ונעלמה. מי הקים את שכונות הקרווילות לתושבי כפר עזה ברוחמה ולתושבי בארי בחצרים? קק"ל. אגב, במקרה, השבוע נחתם עם קק"ל הסכם להעברת 25 מלש"ח לפיתוח תשתיות בגולן עד שנת 2030.
באיזו עזות מצח אנשים מבטלים כך עשייה שאין להם מושג עליה? כל כך קל להטיל רפש. הרבה יותר קשה ללמוד את העובדות.
סיימתי השבוע קדנציה של ארבע שנים בוועד הפועל הציוני ובאספת קק"ל. למען הסר ספק – תפקיד בהתנדבות מלאה, גם בלי החזר נסיעות והוצאות. למדתי מקרוב על הפעילות, והיא מרשימה מאוד מאוד. ומדי שנה קראתי את דו"ח ועדת הביקורת החיצונית על קק"ל, שבראשה עומד שופט. לא, זה ממש לא גוף מושחת.
התפיסה הפוסט ציונית טוענת שמטרת הציונות היתה להקים מדינה ומרגע שקמה המדינה תמה הציונות ומיצתה את עצמה. על פי הגישה הזאת, אין עוד מקום למוסדות הציוניים. אין זה פלא שהשוקניה מובילה כבר שנים קמפיין כזה. אבל הקמת מדינת ישראל היא רק שלב בציונות. הרצל הגדיר את הציונות כאידיאל שאין לו סוף, וצדק. האם כל יהדות העולם כבר עלתה לארץ ישראל? האם אזורי הספר של ארץ ישראל מיושבים במידה מספקת ביהודים? אין בעילה של רוב ערבי בגליל? אין בעייה קשה של השתלטות הפזורה הבדואית בנגב, לנוכח הוואקום בהתיישבות יהודית? האם כל יהודי העולם דוברים עברית? מקבלים חינוך יהודי? אין עוד התבוללות בתפוצות הגולה? אין אנטישמיות שצריך להילחם בה?
ובאשר לטענת השחיתות. האם יש שחיתות במוסדות הלאומיים? האם יש בזבוז? האם יש מינויים מושחתים? מן הסתם יש. בכל מקום צריך להיאבק בשחיתות. יש הרבה שחיתות בממשלות ישראל לדורותיהן. האם המסקנה היא שיש לבטל את מוסד ממשלת ישראל ולפרק את כל משרדי הממשלה? האם צריך היה לפרק את כל הרשויות המקומיות שהתגלו בהן מעשי שחיתות? הנה, רק השבוע שמענו על שחיתות בצה"ל. המסקנה היא שצריך לפרק את צה"ל? איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. הפופוליזם של "הכול שחיתות" הוא מתנה למושחתים. כאשר אומרים "צריך להעיף את כל ה-120 כי כולם מושחתים" משרתים את מעט המושחתים שיש בכנסת. הרי מפלטו של המושחת היא ש"כולם מושחתים". איזו מתנה לזוממי המינוי של יאיר נתניהו, היא השבת הרוח הרעה על "המוסדות המושחתים".
* דמות מופת – יש בציבוריות הישראלית מעט מאוד אנשים, אם בכלל, הנהנים מקונצנזוס של הערכה עמוקה מקיר לקיר, כמו אלוף (מיל') דורון אלמוג. דורון אלמוג הוא דמות מופת, והכל מעריכים ומכבדים את היותו נקי כפיים ובר לבב, איש אמת ומוסר, איש מעשה ענייני שכל מעייניו הם טובת העם והמדינה, ושום אינטרס זר אינו מכתים את עשייתו.
האם אדם כדורון אלמוג היה עומד בראש גוף כמו הסוכנות היהודית, אם באמת היה גוף מיותר ומושחת, בית חרושת לג'ובים ותו לא, כפי שמלהגים הפופוליסטים בדברי הבל הנובעים מבורות וחוסר היכרות? האם הוא היה עומד בראש גוף עתיר ממון, אלמלא ידע מה החשיבות הלאומית הקריטית של כל שקל בארגון שאותו הוא מנהל?
תפיסת הטרמפ על המינוי ההזוי והבזוי של יאיר נתניהו להנהלה הציונית כדי להפיץ את ההבלים הפופוליסטיים נגד המוסדות הלאומיים, היא דמגוגיה לשמה. אכן, זהו מינוי מושחת ורקוב. וקרוב לוודאי שהוא לא ייצא לפועל. אולם באותו יום שבוצע התרגיל המסריח שנועד למנותו, מונתה ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב לוועדת המשנה למודיעין של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מינוי הזוי, בזוי ורקוב לא פחות. ובניגוד למינוי יאיר נתניהו, המינוי הזה ייצא לפועל. האם מישהו מציע כתוצאה מכך לבטל את מוסד הכנסת?
* מורשת רבין – צפיתי בראיון עם יובל רבין, בנו היורד של רוה"מ רבין, ולאורך כל הריאיון הדהדו באוזניי שלוש מילים: נפולת של נמושות.
* מי רצח את תהליך השלום? – רצח רבין הוא הפשע הנורא ביותר שאירע בתולדות מדינת ישראל. רצח רבין הוא האסון הכבד ביותר בתולדות המדינה, מלבד 7 באוקטובר. חומרת הפשע היא העובדה שישראלי, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל. החומרה היא הניסיון לסיים ויכוח לגיטימי, בעד או נגד מדיניותה של ממשלה נבחרת, באלימות, ביריות אקדח. אולם עם כל חומרתו, לא היתה לרצח השפעה על המהלכים המדיניים, ואם היתה, היא בכיוון ההפוך לנרטיב שלפיו יגאל עמיר רצח את תהליך השלום. הנרטיב הזה הוא עיוות מסוכן של ההיסטוריה.
יגאל עמיר לא רצח את תהליך השלום, כי לא היה תהליך שלום ואי אפשר לרצוח משהו שאינו קיים. ואילו את התהליך שהיה, שכונה בשם השקרי "תהליך השלום" – רֶצח רבין דווקא האיץ.
למלחמה מספיק צד אחד שירצה בה. לשלום יש צורך בשני צדדים. בהסכם אוסלו היה ניגוד עניינים מוחלט בין שני הצדדים. רבין חתם על ההסכם כדי לקדם שלום בין ישראל לאויביה. ערפאת חתם על ההסכם כדי לשפר עמדות להמשך המאבק הטרוריסטי המזוין להשמדת ישראל, מתוך שטחי ארץ ישראל שאליו הוכנס צבאו, שהיה עד אז בתוניס. אם היה תהליך שלום, מי שרצח אותו היה ערפאת, והוא רצח אותו מראש. הסכם אוסלו היה הונאה. מבחינת המוטיבציה של ערפאת, 7 באוקטובר הוא ההמשך הישיר של ההסכם.
על פי מיתוס "יגאל עמיר רצח את השלום", אלמלא הרצח, רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע, הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.
ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%! ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לפרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק של נתניהו היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת פתיחה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו היה מוחץ כמו ניצחונו שרון בבחירות 2001, בעקבות פרוץ גל הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה".
שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין כאיש מרצ או שלום עכשיו, כביכול. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בו שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "... אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, ומדינה עצמאית שבירתה ירושלים, נדחו בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים באש ובטרור את תוכניתו של רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את השטחים.
יתר על כן, יש לזכור שבעקבות גל הטרור שלאחר הסכם אוסלו ב', רבין עצר את הנסיגה הישראלית. כשהגיע מועד הנסיגה על פי ההסכם, רבין אמר ש"אין תאריכים קדושים," וכל עוד הפלשתינאים אינם ממלאים את חלקם, כלומר במקום להילחם בטרור הם מחוללים טרור, ישראל לא תבצע את חלקה. את מהלך עצירת ההסכם גדע יגאל עמיר. מיד אחרי הרצח פרס עשה סיבוב פרסה מדרכו של רבין וחרף הטרור שהלך והתעצם, ותחת ההלם של מתנגדי הממשלה אחרי הרצח, הביא לנסיגה מהירה של ישראל מכל הערים, זולת חברון, שממנה נסוג נתניהו. כמובן, שהנסיגה המהירה הזאת דירבנה את האוייב, שהגביר מאוד את הטרור, מה שהביא לנפילת פרס מהשלטון. יגאל עמיר לא השפיע על המהלכים המדיניים, על המלחמה והשלום. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל היה ערפאת, שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל, חתם על הסכם מתוך כוונה תחילה להפר אותו, ופתח במלחמה נגדנו.
* אני אחראי – אחד הנרטיבים על אוסלו, מבית מדרשו של יגאל וגנר ו"חוג אורנים", שאומץ גם בידי אנשים הנגועים אך מעט בווגנריזם, טוען שרבין אינו אחראי להסכם אוסלו ולתוצאותיו. רבין לא רצה בהסכם, שנכפה עליו בידי פרס. פרס, שחתר תחת רבין, יצר מציאות שאילצה את רבין לחתום על ההסכם שלא רצה בו, ומטרתו היתה לקחת את מושכות ההובלה כדי למזער את נזקיו. הנרטיב הזה נועד, כביכול, לשרת ולהעצים את זיכרו של רבין, אך למעשה הוא פוגע באחד המאפיינים המרכזיים של רבין – היותו מופת של מנהיג הלוקח אחריות על מעשיו. מן הבחינה הזאת, רבין הוא היפוכו המוחלט של נתניהו, הברחן, שלכל כישלון שלו יש שעירים לעזאזל. הנרטיב הווגנריסטי הזה, הוא ברוח ביביסטית.
אחרי כשלון חילוץ נחשון וקסמן, כינס רבין מסיבת עיתונאים שאותה פתח במילים: אני אחראי. אני קיבלתי את ההחלטה. זה רבין. אם כך כשמדובר באירוע נקודתי, קל וחומר כאשר מדובר במעשה מדיני היסטורי. כמו במיתוסים רבים, יש גרעין של אמת במיתוס הזה. נכון, פרס, ביילין ושות' חתרו תחת רבין וניהלו את המו"מ עם אש"ף ללא ידיעתו ומאחורי גבו. נכון, היו לו, כלשונו, כאבי בטן רבים עם ההסכם. נכון, אי אפשר שלא לראות את הסלידה והתיעוב על פניו כאשר לחץ את ידו של רב המרצחים. נכון, רבין לא פינטז בעיניים בוהקות על מזרח תיכון חדש.
אבל רבין היה ראש הממשלה, הוא קיבל את ההחלטה, ולכן הוא אחראי לה ולתוצאותיה. הראשון שהיה אומר זאת, הראשון שהיה דוחה על הסף את הנרטיב הזה, היה רבין עצמו.
* הגיס החמישי –צה"ל עסוק בעניינים פעוטים כמו הגנה על המולדת ומלחמה באויבינו, ואין לו פנאי להתעסק בתביעות דיבה נגד מעלילי עלילות הדם האוטו-אנטישמיות של עוכרי ישראל, שמפיצים קונספירציות רעילות על "בגידה" של צה"ל ב-7 באוקטובר; עלילה שפלה שנועדה לכסתח את אשמתו של מר מחדל. אבל לדעתי אין ברירה. צה"ל לא יכול להפקיר את הזירה לגיס החמישי. צריך לבחור חמישה מהגרועים במעלילים, לתבוע כל אחד מהם במיליוני שקלים. להכות בהם, לרושש אותם כך שאחרי הנזק הכבד שהם גורמים במזיד לביטחון המדינה, הם "יתרמו" כמה מיליונים לתקציב הביטחון.
* נרקומן של לייקים – אפילו לבנדיט הכהניסט ארור מרזל יש קווים אדומים כלשהם. אפילו הוא תקף את ראש הכנופייה, שהביא במודע להתעללויות נוראות בחטופינו. כך הוא צייץ: "יאללה, כל הכבוד על זה שהחמרת את התנאים למחבלים בבתי הכלא, באמת צעד חשוב! אבל למה לרוץ לדבר על זה בכל כלי התקשורת, כשברור שזה עלול לפגוע בחטופים? אין ספק שאתה נרקומן של לייקים וכותרת, אבל בשביל זה להפקיר חיי אדם?"
* סדיסט – צפיתי בשידור "עובדה", בראיון עם פדוי השבי מקסים הרקין, בהמשך לתוכנית "זמן אמת" עם בר קופרשטיין. שניהם סיפרו על העינויים הנוראים, ההתעללות הנוראה, שחטפו בכל פעם שראש הכנופיה עשה הצגת התרברבות על הפגיעה בתנאי האסירים. בתום התוכנית ראש הכנופייה הגיב. אם לתמצת את המסר שלו: מקסים הרקין הוא תועמלן של חמאס בקמפיין למען שיפור תנאי המחבלים האסירים. ראש הכנופייה הוא פשוט סדיסט.
* מדיניותו של ראש הכנופייה – הרב מנחם בן שחר נעצר בחשד להסתה למעשי טרור ופוגרומים של נערי זוועות נגד ערבים. ארגון "חוננו", הזרוע המשפטית של הכנופייה, ה"לאה צמל" של המחבלים הבן גבירים, הודיעה: "נראה שמישהו במשטרה חותר נגד מדיניות הדרג המדיני הממונה עליו." חשוב מאוד להבין את מהות ההודעה. ברור ממנה, שמדיניותו של ראש הכנופייה, שהוא הדרג המדיני שלחרפתנו ממונה על המשטרה, היא תמיכה בטרור ובפוגרומים נגד הערבים, ושמדיניותו היא איסור על המשטרה לפעול נגד הטרור. ראש הכנופייה פועל במרץ להפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית גזענית חמושה פרטית שלו, אך עדיין יש במשטרה כיסי עצמאות. הודעת הזרוע המשפטית שלו נועדה להלך אימים על השוטרים לבל יפעלו נגד הטרור.
* הז'דנוב של הרצליה – גיבור לאומי חדש – יריב פישר. ראש עיריית הרצליה. האיש שעומד איתן נגד ההתערבות הפוליטית של שר החינוך קיש, שמנסה לכפות על תלמידי בתי הספר לסייר בירושלים בהדרכת עמותת אלע"ד, למרות איומי השר בפגיעה בתקציבים וכו'.
יאיר גולן מיהר לצייץ על "שר החינוך מחדש של הציבור החילוני ליברלי" שרוצה "לשטוף את מוחם של תלמידי ישראל במשיחיות וקנאות דתית." והמרגלת ענת קם יצאה בפשקוויל תמיכה נלהב בראש העיר בשוקניה.
נפלא. יש רק בעיה אחת. העובדות הפוכות. ההתערבות הפוליטית הגסה היא של ראש העיר. בית הספר מקיים זה 15 שנה סיורים בירושלים בהדרכת אלע"ד. ראש העיר, התערב פוליטית והודיע לבית הספר שהוא אוסר עליו את הסיור. הוא כנראה רואה בעצמו אחראי לחינוך מחדש של ילדי הרצליה ולשטיפת מוחם.
* בוחן בהבנת הנקרא – פרסמתי פוסט שבו תקפתי בחריפות את הצעת החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש. כמה ציטוטים מתוך הפוסט: "זו התנקשות לשמה בשלטון החוק, וחתירה לשלטון ללא מצרים... הגנה על השחיתות וחופש למושחתים לעשות ככל העולה על רוחם... זה חוק מסוכן ומושחת."
קוראיי המכירים את דעותיי, יודעים שכבר שנים אני קורא לפיצול תפקיד היועמ"ש. ברשומה הסברתי שהחוק הזה הוא היפוכו המוחלט של הפיצול שאני תומך בו. בעוד הפיצול שאני תומך בו נועד להעצים את המלחמה בשחיתות השלטונית, בכך שייבחר תובע כללי בלתי תלוי, שאין לממשלה שום מעורבות במינויו ושום יכולת להדיחו, והוא יהיה המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית, הצעת החוק הנוכחית נועדה לסרס את היכולת להילחם בשחיתות, בכך שהיא מפוררת למספר חלקים את תפקיד היועמ"ש, והממשלה היא שממנה את התובע הכללי ובסמכותה להדיחו. פתחתי את הרשומה במשפט הבא: "אני תומך בפיצול תפקיד היועמ"ש, וזו עמדתי כבר שנים וכתבתי על כך פעמים רבות. ואני מתנגד בתוקף להצעה שמובאת לכנסת לפיצול תפקיד היועמ"ש." וקיבלתי תגובה שמתחילה במילים: "בזה שאתה תומך בשלב הזה במהלך הזה אתה שותף מלא לדה-לגיטימציה שנעשית בשנתיים האחרונות למערכת המשפט."
השאלה היא האם האיש הגיב בלי לקרוא, או קרא ולא הבין, את מה שכל דביל מבין? וזה הזכיר לי תגובה אחרת. לפני חודשים אחדים, אחרי שיאיר גולן העליל על ישראל שהיא הורגת ילדים כתחביב, כתבתי פוסט בזו הלשון:
נתניהו או בנט? בנט.
נתניהו או ליברמן? ליברמן.
נתניהו או לפיד? לפיד.
נתניהו או גנץ? גנץ.
נתניהו או איזנקוט? איזנקוט.
נתניהו או יועז הנדל? יועז הנדל.
נתניהו או יאיר גולן? נתניהו.
מיד קיבלתי תגובה: "ביביסט".
מצחיק, הא?
באופן לא מפתיע, שתי התגובות הן של אותו מגיב.
* לממש את הריבונות - בפרשת "לך לך" קראנו אמש על ברית בין הבתרים. על פי המסורת, מקום הבתרים נמצא בהר דב. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל, אך ישראל אינה מממשת את הריבונות עליו. הוא שטח צבאי סגור, ואזרחי ישראל אינם מטיילים בו ואינם מתיישבים בו.
בעוד אין התיישבות ישראלית בהר דב, מי שמילאו את הוואקום היו מחבלי חיזבאללה שהקימו בהר דב מאחז, וחצי שנה, עד אחרי מתקפת הטרור, ממשלת ההתמכרות לשקט "הכילה" את ההתנקשות בריבונותנו. לאחרונה הופרח בלון ניסוי על הסדר עם סוריה של נסיגה מהר דב תמורת הכרה בריבונותנו על הגולן. יש ברעיון הזה סתירה לוגית מיניה וביה, כיוון שהר דב הוא חלק מריבונותנו על הגולן. את הריבונות הזאת יש לממש בהקמת לפחות יישוב אחד על הר דב ובפתיחתו לאזרחים.
* הדובדבן שבקצפת – בקיבוץ חניתה נערכה ביום שישי השקת ספרו המצוין של ניצן הורוביץ "הבית בקצה המדינה"; המתאר את פרשת המלחמה והפינוי של חניתה במלחמה.
הבוקר נפתח בסיור במוזיאון חומה ומגדל, ובתערוכה, המוצגת בו, על חניתה במלחמה – צילומים של הצלם מאור אלחיאני, חבר כיתת הכוננות של חניתה. לאחר מכן התכנסנו במועדון הקיבוץ. המשנה למזכ"ל התק"צ נועה בוטנסקי וסגן ראש המועצה האזורית מטה אשר (וחשוב יותר – מג"ד שלי לשעבר) אייל רייז ברכו. נערך פאנל, בהנחיית עורך הספר ד"ר עומר עינב, עם שלושה מחברי הקיבוץ שהתראיינו לספר: יו"ר צח"י (צוות חירום יישובי) וחבר כיתת הכוננות דביר שני, הציירת מיכל דיבואה, שציוריה על תקופת הפינוי עיטרו את הספר כולל את עמוד השער, והצלם מאור אלחיאני. הם היטיבו לבטא, כל אחד בדרכו, את רוח הקיבוץ ואת החוויה שהם חוו במלחמה. ניצן עצמו הרצה על הספר ועל תכניו. עדן קרן, זמרת מקומית נפלאה, שרה את "השיר על הארץ" של יהושע סובול, ושיר מקסים ומרגש שכתבה על חוויית המלחמה, הפינוי, השיבה והתקווה של הקיבוץ. מבחינתי, השיר שלה היה שיא האירוע.
המסר המרכזי של אירוע ההשקה כולו, היה תקווה ואופטימיות שחניתה והצפון כולו ישגשגו ויצליחו, או בלשונו של ניצן הורוביץ: "חניתה תחזור להיות הדובדבן שבקצפת".
* משיחיים – בדברי ברכתה של נגה בוטנסקי, המשנה למזכ"ל התנועה הקיבוצית, בהשקת הספר "הבית בקצה המדינה", היא אמרה דברים יפים, נכונים ומרגשים על חניתה, על קיבוצי הנגב המערבי והגליל, על הסיפור ההרואי של עליית חניתה בחומה ומגדל. דבריה הציגו את האתוס התיישבותי והקיבוצי, של עיצוב גבול המדינה באמצעות המעשה התיישבותי.
ואז היא הוסיפה משפט מוזר. "זה ההבדל בינינו לבין המשיחיים."
!?!?
הרי מי שמכונים היום "משיחיים" כשם גנאי, הם אלה שרוצים לעצב את גבול המדינה באמצעות התיישבות. ומה יותר "משיחי" מעליית חלוצי חניתה להקמת יישוב יהודי מבודד ומרוחק, בלב אוכלוסייה ערבית עוינת (ההרוגים הראשונים של חניתה היו יום לאחר העלייה לקרקע), מתוך כוונה להיות החלוץ שלפני המחנה – הקיבוצים שיבואו אחריהם לקצה הנידח של הארץ, כדי לעצב את גבול המדינה בדרך. אגב, חניתה נכללה בשטח המדינה הערבית בתוכנית החלוקה. חברי הקיבוץ החליטו שהם בכל מחיר דבקים באדמתם. והאזור שוחרר במלחמה. משיחיים.
* אף על פי כן להתחסן – לקיתי השבוע בשפעת. וזה מפתיע, כיוון שלפני שבועות אחדים התחסנתי נגד שפעת. והאמת היא שבהתחלה טענתי שלא יכול להיות שזו שפעת. אך כן, זו שפעת. איך זה יכול להיות?
יש זנים שונים של שפעת. החיסון בכל שנה נבנה על סמך אינדיקציות איזה זנים עלולים לתקוף אותנו החורף. התחזית הזו אינה מדויקת ב-100%, ולכן קורה שמי שהתחסן לוקה במחלה. אך השפעת של מי שמחוסן חלשה יותר. אז מה? להתחסן גם בשנה הבאה?
אתחסן גם אתחסן. אני מתחסן מאז גיל ארבעים, כלומר לפני 23 שנים, ובשנים האחרונות אני מקפיד להתחסן מדי שנה. וזו השפעת הראשונה שפוקדת אותי מאז שהתחלתי להתחסן. אז יש בכלל ספק?
* למה הוא מצנזר – אהוד בן עזר טוען שהוא מצנזר מדבריי מחשש לתביעות דיבה. אין שחר לטענה מכה סיבות:
1. פשוט מאוד, כי אין בדברים הללו שמץ של עילה לתביעה.
2. כי בגיליונות חב"ע יש דברים הרבה יותר חריפים ושבהם לעתים יש מקום לדיבה, ע"ע מדורו של נעמן כהן.
3. כי אהוד בן עזר עצמו כותב דברים קשים לאין ערוך, גם כלפיי ובעיקר בהערות סקסיסטיות פוגעניות עד פורנוגרפיות כלפי נשים.
4. כי את הדברים הקשים והחריפים ביותר אני כותב על אנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, כדוגמת עופר כסיף, גדעון לוי ורוגל אלפר, ואהוד מעולם לא העלה על דעתו את צינזורם, כי הוא מסכים עם הנאמר. לעומת זאת, הוא מצנזר את ביקורתי על דמויות מופת כמו בן גביר, יאיר נתניהו וטלי גוטליב, כי הוא תומך באותן דמויות.
[אהוד: שטויות, אני מצנזר אותך כשאתה מנבל את הפה ומסכן אותי כעורך על פי חוק לשון הרע, מה שעלול לעלות לי עשרות אלפי שקלים ולהרוס אותי מבחינה כלכלית. קבעת כבר תור...]
* ביד הלשון: משגב עם – ב-2 בנובמבר ימלאו שמונים שנה לקיבוץ משגב עם. משגב עם הוא קיבוץ ספר באצבע הגליל, סמוך למטולה, הקיבוץ הצפוני ביותר בעולם. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1945 על אדמות שנרכשו בידי קק"ל מכפר עדייסה שנה קודם לכן. את הקיבוץ הקימה הכשרה של הפלמ"ח שמנתה 20 צעירים. כעבור שנתיים הצטרפה אליה מחלקת פלמ"ח נוספת, ולאחר מכן קבוצת נוער עולה מטורקיה. בשנותיו הראשונות תנאי המחייה של הקיבוץ היו קשים מאוד. בין השאר, לא היה כביש גישה אליו, וההתניידות אליו וממנו הייתה על גבי חמורים וסוסים. חלוצי הקיבוץ סללו בעצמם דרך שחיברה אותם לכביש לבנוני שהגיע למטולה. רק ב-1950 נסלל כביש שחיבר את משגב עם כביש הצפון. כיישוב ספר הממוקם צמוד לגבול עם לבנון, סבל הקיבוץ לאורך כל שנותיו מבעיות ביטחוניות. האירוע החמור ביותר היה פיגוע המיקוח ב-1981, שבו מחבלים שחדרו לקיבוץ השתלטו על בית התינוקות ולקחו את התינוקות והצוות החינוכי בני ערובה. למחרת השתלט כוח משותף של סיירת מטכ"ל וסיירת גולני על בית התינוקות וחילץ את הילדים. בפיגוע נרצחו מזכיר הקיבוץ ואחד הילדים ונפל אחד הלוחמים.
במלחמת "חרבות ברזל" פונה משגב עם. לאורך המלחמה היישוב נפגע מהפגזות רבות, בהן של טילי נ"ט וכטב"מים, ורבים מבתיו נהרסו. לאחר הפסקת האש חזרו התושבים בהדרגה ליישוב, שנמצא עדין בתהליכי שיקום. מקור השם משגב עם, הוא גובהו של היישוב. המילה משגב נזכרת במקרא הן במשמעות "מבצר, מעוז" ("הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ" – ישעיהו ל"ג, ט"ז) הן במשמעות "מקום מפלט ומחסה" ("אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" – שמואל ב' כ"ב, ג'). השורש שׂג"ב כשלעצמו מורה על רום וגובה, ועל כן דבר נשגב הוא מה שמרומם מגדר הרגיל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
1. זעזוע וזעם על הרצח השפל
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר