יש תאריכים שלעד יהיו חקוקים בזיכרון, לפחות בקרב ותיקים בינינו. כך למשל רצח נשיא ארה"ב ג'ון קנדי בעיר דאלאס, 22.11.1963, או מתקפת ה-11 בספטמבר 2001 על ניו-יורק וצניחת מגדלי התאומים. אצלנו רוב התאריכים הזכורים היטב קשורים למלחמות, להסכמי השלום, לפרשיות כמו "אלטלנה" וקו 300, אבל גם ובמיוחד ה-4 בנובמבר, אותו מוצ"ש בשנת 1995, כאשר קפצתי בהלם מכורסתי למשמע הודעתו של איתן הבר: "ראש הממשלה יצחק רבין איננו..." שלושים שנה חלפו מאותו יום מר ונמהר, ודומה כאילו רק אתמול התרחש. רצח ראש ממשלה יהודי בידי רוצח יהודי, בעקבות שורת מעשי טרור-דמים ערבי בערי ישראל, שגבו כ-1,500 נרצחים, בשנה מן הקשות ביותר לישראל – לפחות עד 7 באוקטובר.

זו היתה השנה שבה כיהנתי בכנסת, בסיעת הליכוד. את יצחק רבין הכרתי קודם לכן, כשכיהן כשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר, ואני הרל"ש. קשר מיוחד היה בין ראש הממשלה וראש הליכוד לבין שר הביטחון מראשי מפלגת העבודה, אולי הדוק יותר מהקשר בין שמעון פרס לרבין. "הוא אהב את משרד הביטחון ואת העבודה במסגרתו" – העיד באוזניי שמיר. "הערכתי את הניסיון הצבאי שלו, את ההזדהות המלאה שלו עם ביטחון ישראל. ראיתי בו את רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שבה החל המאבק למען שלימותה של ארץ ישראל".

אם בענייני הביטחון והיד החזקה כלפי הטרור היתה בין השניים הבנה מוחלטת (לא היה זה שמיר שטבע את משפט המחץ: "נשבור להם את העצמות"), לא כן בתחום המדיני, שבו – כך שמיר - "לא ראיתי מורה-דרך. לא תיארתי לעצמי, כי לימים, בהיותו ראש ממשלה, יהיה מראשי המחזירים של שטחים..."

"רבין לא סייע לפרס בתכסיסיו להביא לפירוק ממשלת האחדות הלאומית" – העיד שמיר והקים את ממשלתו הצרה ב-1990, בעקבות "התרגיל המסריח" (מושג שטבע רבין) של ממלא מקומו פרס. ממשלה שהתקיימה עד לבחירות לכנסת ה-13, ב-23 ביוני 1992. בשנתיים האלה היה רבין ח"כ מן השורה, תפקיד ששיעמם אותו – עד שחזר להיות ראש הממשלה, מנוסה יותר מהקדנציה הקודמת שלו מלפני מהפך 1977. אומרים עליו שהיה ביישן, מסמיקן, מופנם, ג'ינג'י רגזן. באשר להומור ה"אנגלי" שלו, פגשתיו לאחר פירוק ממשלת האחדות באירוע חגיגי כלשהו, כשהוא מוזג לעצמו משקה. "אתה מתחיל את הערב עם משקאות חריפים?" – התבדחתי. והוא הגיב: "והרי אני צריך להצדיק את המוניטין שיצאו לי, לא?"

משנבחר לראש הממשלה בשנית, היה בנימין נתניהו יו"ר הליכוד. שמיר עצמו נשאר ח"כ מן המניין, תקיף מאוד באופוזיציה לראש הממשלה רבין, כמובן לקראת חתימת הסכם אוסלו ב', שלב מסוכן בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית. עד היום אני סבור כי לא בלב שלם הלך רבין לחתימת ההסכמים הללו, אוסלו א' ו-ב'. ראינו זאת בתנועת המיאוס שלו מערפאת על מדשאת הבית הלבן. בכל אופן, לחם בכל כוחו הרטורי והמנהיגותי לאישורם בכנסת והתריס בחריפות נגד אנשי הליכוד: "פחדני השלום! סיפורי הבלהות מוכרים: הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה, כבר שנה רצועת עזה נתונה למרותה של הרשות הפלסטינית. לא היתה אף קטיושה וגם לא תהיה אף קטיושה. כל הדיבורים הם כתוצאה שהליכוד פוחד פחד מוות מהשלום..."

את נאומו האחרון בכנסת נשא ראש הממשלה רבין ביום 5 באוקטובר 1995. היה זה בעיצומן של ההפגנות הקשות נגדו, עקב פעולות הטרור הרצחניות שביצעו מתאבדים פלסטיניים בערי ישראל. במיוחד היתה חריפה הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים, עם שלטי הסתה חמורים. לא הייתי שם. הייתי באולם המליאה, שם המתח גבר במהלך הדיון הסוער שנמשך עד לפנות בוקר, עת נודעו תוצאות ההצבעה. אוסלו ב' אושר אך ורק בזכות תמיכת שני עריקי-ה'מיצובישי', אלכס גולדפרב וגונן שגב.

בטרם הכריז היו"ר שבח וייס על התוצאות, ביקש ח"כ נתניהו רשות דיבור: "התופעה הזאת של כינוי מנהיגי מדינת ישראל בתואר רוצחים ובוגדים – רבין רוצח, בגין רוצח, שרון רוצח – אלה דברים שהיו פסולים תמיד, במשך כל ממשלות ישראל. אנחנו מגנים זאת בכל פה. מה שעלינו לעשות כולנו יחד, הוא להתייצב נגד התופעות הללו ונגד כל ניסיון להכתים את הציבור שיושב כאן בכתמים הצהובים של אותו קומץ קטן וקיצוני. הם לא משלנו, ואנחנו לא מהם, וכך יהיה."

רבין חזר למליאה, רגוז וטעון, וקרא: "אם מותר לו (לנתניהו), מותר גם לי (לומר דברים)?" שבח וייס: "בוודאי, בהחלט. בבקשה, אדוני ראש הממשלה. זה רצוי אפילו."

רבין לא עלה לדוכן, אלא נעמד ליד המיקרופון, צמוד אליי, למקום מושבי: "התופעות של הלהטת יצרים תחת הכותרת מניעת קרע בעם, התופעה של היום איננה חדשה. מאחר שהתופעה הזאת איננה חדשה, מלווה אותנו שנה לפחות. היום היא לובשת צורה תחת השם אחדות העם. תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע, ואני ממליץ להפסיק עם הצביעות." אלה הינו מילותיו האחרונות של יצחק רבין בכנסת.

בשעה 4 לפנות בוקר שבח וייס סיכם: "הודעת הממשלה על אישור הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה התקבלה ב-61 קולות נגד 59. ההסכם אושר, והממשלה זכתה באמון הכנסת. בוקר טוב לכולכם. מועדים לשמחה."

כעבור חודש התחלפה שמחת החג ביגון. ראש הממשלה נרצח בידי בן עוולה יהודי למרגלות בניין עיריית תל-אביב. אי מניעת הרצח היה עד אז המחדל החמור השני בתולדות המדינה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. אסור לשכוח כי עם היותו "אבי אוסלו", רבין ידע לשים גבולות לוויתורים הישראלים: "ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו ולחלומותיו של כל יהודי," אמר, וכך גם בקעת הירדן, שראה בה חגורת ביטחון הכרחית לקיום ישראל.

הימים הבאים היו מן הקשים ביותר בתולדות המדינה. כחבר-הכנסת, זעמתי כמו כל אזרח על הטרור המשתולל ברחובותינו והקורבנות שלו – זקנים, נשים, ילדים, בכל רחבי הארץ. הביקורת שלי כמו של חבריי על הסכמי אוסלו, היתה חריפה אבל עניינית. מנגד, חששתי לבאות בגלל קריאות ההסתה בהפגנות המוקצנות, שאירגנו אנשי 'כך' עם דגליהם הצהובים ושלטי ההסתה. הליכוד אירגן כנסים נגד ההסכם והממשלה. בכל כנס כזה, שבו לפחות אני השתתפתי, גינו הדוברים ואני בתוכם את הקריאות "בוגד" ו"דין רודף". ניסו להשתיק את הקיצונים.

כך היה בבוקר ה-24 ביולי 1995 כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס בקו 20 ליד בורסת היהלומים ברמת-גן, לא הרחק מביתי. שישה נוסעים נרצחו. חשתי מיד למקום ומצאתי עצמי בתוך הפגנה פרועה של אנשי 'כך'. ניסיתי להסות אותם, להפיל את דגליהם הצהובים המונפים, נדחפתי, הופלתי ארצה ונחבלתי. הבנתי שאנו מתדרדרים לאסון, שהוויכוח יצא מכלל שליטה, ולא העליתי על דעתי אפשרות של רצח של ראש הממשלה. השתתפתי בהלווייתו של יצחק רבין ז"ל. שבוע ימים הלכתי במסדרונות הכנסת מתאבל, כשכיפה לראשי, שרוי בדאגה לעתיד לבוא, מייחל לבל תפרוץ מלחמת אחים.

שלוש שנים אחר-כך פירסם חיים הנגבי המנוח מאמר ב'מעריב' תחת הכותרת: "מי אתה, אבישי רביב." הוא סיפר על מי שלימים זכה לכינוי "שמפניה", שתול השב"כ בקרב האלמנטים הקיצונים-מסוכנים, שמקרבם יצא הרוצח. ב-1992 היה אותו רביב סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, "מסית אלים שהפיל חתתו על הקמפוס." רקטור האוניברסיטה, פרופ' איתמר רבינוביץ', הוצף בתלונות של מרצים וסטודנטים, רביב גורש מהאוניברסיטה ונדד ממנה ל"כולל של אוניברסיטת בר אילן." ממשיך הנגבי וכותב: "מעט אחר-כך התערב ראש הממשלה יצחק שמיר בפרשה. במכתב ששיגר ראש הלשכה של שמיר לרקטור, התבקש פרופ' רבינוביץ 'לסייע לאבישי רביב בכל דרך אפשרית כדי להחזירו ללימודים.' המכתב היה חתום בידי יוסי אחימאיר, מנהל הלשכה. הבקשה המוזרה נדחתה."

שאל הנגבי: "מה הטעם מצא ראש הממשלה לפעול באמצעות ראש הלשכה שלו, עושה דברו הנאמן, למען אבישי רביבי? שמיר רכש, כידוע, ניסיון רב בענייני טרור ובעניינים חשאיים קודם שהיה לראש הממשלה. האם ביקש ראש הממשלה, שהשב"כ מצוי בתחום אחריותו, רק לסוכך על סוכן פעיל שניזוק, או שמא היה בהתערבותו גם שמץ של אהדה לצעיר, לאומן ימני קנאי?"

במאמר תגובה אישרתי את מכתבי לרקטור האוניברסיטה: "הפנייה היתה תמימה ופשוטה לחלוטין, ללא כל אותן כוונות מתוחכמות וקונספירטיביות שמייחס לי, ומה שחמור יותר לראש הממשלה, איש השמאל ועלילות הכזב חיים הנגבי... פנייתו של הסטודנט רביב הגיעה אליי בין עשרות פניות ומכתבים המגיעים אל שולחן מנהל לשכת ראש הממשלה מדי יום ביומו, כולם נענים ומטופלים. מעבר להיותו סטודנט ואיש ימין, לא ידעתי דבר וחצי דבר נוסף על אותו רביב. קיבלתי מהרקטור תשובה שלילית – ובכך נסתיימה ה'פרשה' מבחינת לשכת ראש הממשלה."

תקפתי בחריפות את כינויו של שמיר בפי הנגבי כ"טרוריסט" והוספתי, כי רביב של 1992 היה כנראה שונה לחלוטין מרביב של 1995. נראה שבמהלך שירותו בשב"כ ולאחר תקופת שמיר, עבר או הועבר תהפוכה פוליטית. הוא היה כנראה דמות מפתח בתקופת השב"כ בראשות כרמי גילון הכושל, שפעל להתסיס גורמי ימין קיצוני. השניים, "שמפניה" והבוס שלו, "המומחה" לענייני גורמים קיצונים בימין, הם שלא מנעו את האסון הנורא. הם אבות המחדל.

אומרים על ג'ון קנדי שנעשה נשיא גדול – בעיקר "בזכות" הרצח שלו. מאות ביוגרפיות נכתבו עליו, הונצח באין-ספור אתרים ובראשם נמל התעופה קנדי בניו-יורק. זו היתה אבדה ענקית לעם האמריקני שאינו שוכחו.

"קנדי שלנו," יצחק רבין ע"ה, היה מנהיג שנוי במחלוקת. מותו הטראגי היה גדול האסונות שניחתו על האומה – לפחות עד טבח ה-7 באוקטובר. במשך שלושים השנה מאז הרצח למרגלות עיריית תל-אביב ובעקבות עצרת השלום ונגד האלימות, נעשים ניסיונות להבין מהי מורשתו. באמצעות מפעל ההנצחה המרשים, מרכז רבין בתל-אביב, מאדירים את מפעלותיו, ובראשם הסכם השלום עם ממלכת ירדן ב-1994. דווקא מהאיש שהיה יד ימינו, הרל"ש איתן הבר ז"ל, שמעתי ביום עיון במרכז מורשת מנחם בגין, שבו שנינו השתתפנו, את הפסיקה הבא: "מורשת רבין? אני מכיר רק מורשת אחת, והיא מורשת הרצח."

האם בשלושים השנה שחלפו מאותו אירוע נורא, נלמד לקחו? אמר שמיר: "הרצח המטורף של ראש הממשלה יצחק רבין הוא פשע מטורף של קבוצה קטנה. אסור שיקבע את גורלנו. על כל המחנות הפוליטיים להתלכד להחלטה אמיצה למנוע מלחמת אחים, כי אין סכנה איומה ממנה. זו הרוח שהיתה ביסוד ממשלת האחדות הלאומית, אשר רבין היה מעמודי התווך שלה... בעבר, כאשר היו סכנות כאלה, ניצלנו בזכות 'תנועת המרי' או 'ממשלת האחדות'. אין זה בלתי אפשרי להיחלץ מסכנה זו גם הפעם, בעזרת אותה רוח של אחדות שיצחק רבין היה שותף לה."

אכן, ניצלנו מסכנת מלחמת האחים באותם ימים ושנים שלאחר רצח ראש הממשלה. והנה, נפל עלינו אסון 7 באוקטובר, מחדל נוסף שהעמיק את השסעים בחברה הישראלית. שוב סכנה זו אורבת לפתחנו. הרחובות סוערים. הכנסת גועשת. התקשורת מקצינה. רצח פוליטי נוסף עלול להתרחש, אם לא נפנים את לקחי אירועי העבר בעמנו, ואם לא נאמץ את מורשת האחדות, לא האחידות, שהיו שותפים לה שני היצחקים: שמיר ז"ל ורבין ז"ל.

יוסי אחימאיר

המשותף לרצח ראש הממשלה יצחק רבין זיכרו לברכה אשר בימים אלה מלאו שלושים שנים לרציחתו, לטבח שבת שמחת תורה שבימים אלה מלאו לו שנתיים, הוא השכחה המהירה, הזיכרון הקצר, והלקח שלא נלמד.

לפני שלושים שנה ואני עוד רואה את ראש הממשלה יצחק רבין על הבמה בכיכר מלכי ישראל, רואה את האושר הנסוך על פניו מהאהבה שקיבל מחלק גדול מהעם, רואה ושומע את הירי, זוכר מילה במילה את ההודעה הנוראה של איתן הבר "מדינת ישראל מודיעה..."

זוכר את האבל הלאומי, את ההלם והכאב הרב, זוכר את האצבע המאשימה שהופנתה לעבר חלקים אחרים בעם.

זוכר את הניסיונות לחשבון נפש, להנמכת גובה הלהבות, זוכר את השנה הראשונה לרצח, את נאומי השנאה שהחליפו את ההבטחות לכוונות טובות של אחדות וחשבון נפש, זוכר את יום הזיכרון הממלכתי שהפך לפסטיבל של האשמה והרבות שנאה ומחלוקת.

שנתיים חלפו מאז טבח שבת שמחת תורה, הפוגרום הנורא ביותר שאירע מאז השואה, הפרעות ששרטו בנפש האומה, שנתיים חלפו והאחדות שהתעוררה, הרוח היהודית-ישראלית ניעורה במלא עוצמתה, רוח של גיבורים, רוח של ניצחון, הבטחנו לשמר את האחדות, לשמר את ה-יחד, לנסות לאחות את הקרע, את השיסוי, את הפילוג, להתרחק מימי האימה והשנאה שהתרחשו ברחובות ישראל לפני הטבח, הבטחנו לעצמנו לא לחזור לשיח הגרדומים, למכונות הרעל, ללוגי הארס המזוקק, הבטחנו.

לפני שלושים שנים הבטחנו שלעולם לא יהיה רצח פוליטי נוסף בישראל והנה בשנים האחרונות ההסתה הנוראית והפושעת נגד ראש הממשלה, משפחתו ונבחרי ציבור חמורה עשרות מונים מההסתה שהובילה לרצח הנורא של ראש הממשלה.

לפני שנתיים כמעט ואחזנו איש בצוואר רעהו, עמדנו על סיפה של מלחמת אחים ניצבנו על פי התהום, כפסע לפני מרי אזרחי ופירוק מערכות המדינה, פגיעה מסוכנת בביטחון המדינה, נרמול סרבנות ופגיעה קשה בצה"ל.

כאז כן היום, הבטחנו לא לשוב לרע, לא לשוב לשנאה, לא לשוב לעמידה הזקופה והבטוחה בעצמה על פי התנהום, לא לשוב למחלוקת, לא לשוב לפלגנות, לא לשוב לשנאה, לא לשוב למלחמות היהודים, לא לשוב.

ושבנו.

שבנו מהר מידי לדפוס ההאשמה, להסתה נוראה, לניקור העיניים ההדדי, למריטת שערות הדדית, שבנו ביתר שאת ושכלול, למכונות הרעל והאיבה, שבנו לשיח הגרדומים ושכחנו.

שכחנו את שהבטחנו אז, בכיכר הדמעות, אל מול אלפי הנרות המרצדים מול אלפי הנערות והנערים, שכחנו את כל ההבטחות, את כל החתימות, את כל ההתחייבויות של לעולם לא עוד.

ושכחנו.

שכחנו את שהבטחנו אל מול הקהילות החרבות, אל פיח העשן, אל מול הטבוחים והנרצחים, אל מול החטופים, אל מול אריות האומה, מגש הזהב, את הפצועים את הגולים, הבטחנו בנקיטת חפץ שנחזור להיות אחים, שנחזור לערבות ההדדית הבסיסית, שנתרפא מהשבר שאחז בנו שעות לפני הטבח, הבטחנו ושכחנו.

החיבור יתקיים לא בטקסים, לא בימי זיכרון, לא בהבטחות, לא בעצרות, לא בסיסמאות וכותרות, החיבור יתקיים רק אם נשיל מעלינו את אדרת השנאה והאיבה, ונעטה עלינו אדרת של כבוד בסיסי להמשיך לחלוק במלא העוז מתוך האמת הפשוטה והבהירה של אנשים אחים אנחנו, לא בסיסמא כי אם כדרך חיים.

2. מעורב ירושלמי

הגברת פנדורה היתה בטוחה כי בשל היותה בת אלים, בשל התשורה המיוחדת שהעניקו לה האלים, בשל מתנת האל הרמס, שהעניק לצד תכונת הסקרנות גם תיבה חתומה ואזהרה בצידה לא לפתוח אותה לעולם, היתה בטוחה, גברת פנדורה, שהיא כלילת השלמות אשר לעולם לא תמעד.

אלא שיצר הסקרנות הכניע את גברת פנדורה והיא פתחה את התיבה החתומה, האסורה, עם פתיחתה הציפו את העולם הסחי, המיאוס, האסונות, החוליים הרעים, השחיתות, הצביעות, השקר והרמייה.

על פי המיתולוגיה היוונית עד לפתיחת התיבה על ידי הגברת פנדורה חיו בני האדם בעולם שכולו טוב.

גברת פנדורה, האלופה יפעת תומר ירושלמי, הפצרי"ת, פתחה את תיבת הפנדורה של האליטה הישראלית המגוננת, מצופפת השורות, השומרת זו על זו והמפרכסת זו את זו, אליטה אשר בחרה לפעול באופן אנטי מוסרי בעליל, לא חוקי, באופן בו הרמייה, הכזב, השקר והתרמית היו למילות מפתח, אליטה שהקריבה את שמם של לוחמי ישראל, מפקדיו וגיבוריו על מזבח עלילת דם בעיצומה של מלחמת התקומה, מלחמת שבע החזיתות.

התיבה נפתחה והצחנה העולה ממנה איומה, נוראה מטרידה, מסוכנת ומחללת, מחללת את כבוד התפקיד, את כבוד הייעוץ המשפטי, את כבוד הפרקליטות, את כבוד מדינת ישראל, את כבוד אזרחי מדינת ישראל, את כבוד יהודי העולם, את כבוד חיילי ומפקדי צה"ל.

התיבה נפתחה ומרגע לרגע הצחנה העולה מחניקה, השאלות אינן פוסקות, התמיהות מרקיעות שחקים, ההלם מהשריפה בשולי גלימת מערכת המשפט על זרועותיה, שריפה המלחכת את ראשי זרועות המשפט.

התיבה נפתחה והנזק העצום למדינת ישראל אין שיעור לו, עלילת הדם שפורסמה על ידי הפצ"רית וסייעניה על לוחמי צה"ל, אריות האומה, הנזק בעלילת הדם שהובילה לאנטישמיות בעולם וסכנה מוחשית ליהודים בתפוצות, העלילה הצטרפה לריקבון עלילות הדם נגד מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, עלילת הדם שהובילה לעינויים לחטופים במנהרות, העלילה הנוראה שהכתימה את אריות האומה, לוחמי צה"ל, לוחמי הצבא המוסרי בעולם.

האליטה המתהדרת כמבצר הדמוקרטיה, כשומרי הסף, כאנשי המוסר והצדק, החירות והחוק כליברלית, אליטה הנאחזת בציפורניה במוקדי הכוח וההשפעה, אליטה אשר בחלקה עד לרגעים אלה גם לאחר ההחלטה למנות תובע מיוחד שיחקור את מה שיצא מהתיבה.

אלה הם ימים עצובים, ימים בהם מדינת ישראל צופה בהלם ובתדהמה בסיאוב ובהשחתה של הגופים האמורים לשאת את דגל היושרה, המוסר, הצדק, התיבה שנפתחה מחייבת בחינה יסודית, מעמיקה, ללא מורא וללא משוא פנים.

מהתיבה יצאו או יוצאו, אט אט כל מי שפגעו במדינת ישראל ואזרחיה, כל מי שפוגעים בחוסן הלאומי, הפצ"רית היא הגברת פנדורה של העת החדשה, היא שפתחה את התיבה, ברם, נדמה כי עדיין יש מי שרואים בטלטלה שבפתיחת תיבת הפנדורה, פוזיציה, פוליטיקה, לא אירוע שמזעזע את אמות הסיפים.

חלק מהתקשורת פועלת להקטין את עוצמת האירוע, הגנה מביכה עד למעוררת רחמים, ושום מילה על האכיפה הבררנית לה זוכה הפצ"רית לעומת אירועים פחותים עשרת מונים אשר בהם החשודים נעצרו במיטתם, עם נשקים שלופים, מסכות על פניהם, שהושלכו לצינוק, שנמנעה מהם פגישה עם עורכי דין, שהמכשירים הסלולריים והמחשבים שלהם הוחרמו.

גם על פי המתברר עד כה, הפצ"רית וקצינים נוספים החריבו את מה שהיה אמור להיות מגדלור של הצדק והיושרה. הגברת פנדורה חשפה את קצה הקרחון של רמייה, כזב ומעשים נוראיים, ושוב במקום להתייחס עניינית לאירוע הנורא במלא העוצמה, שוב התיישרו אנשי הפוזיציה לימין הפצ"רית וסייעניה, בעל כורחם מגנים בשפה רפה וממהרים להוסיף "היא לקחה אחריות אבל ביבי...."

חלק מהתקשורת ממשיך להציב כיפת ברזל לעבריינות מוצהרת, ומחרים מחזיקים "היא לקחה אחריות אבל ביבי..."

דין הגברת פנדורה של העת החדשה אינו כדין נציב השב"ס, עובדי לשכת ראש הממשלה, לוחמי צה"ל, עובדי שב"כ, עיתונאים, תא"ל ורס"ן אשר נשללו מהן זכויות יסוד בעת מעצרם ולא אמרנו מילה על השתלת רוגלות.

הפעם נדמה כי אפילו האל הרמס שהביא לעולם את תיבת פנדורה לא יוכל לסייע ליפעת תומר ירושלמי, הסנונית המבשרת על ניקוי קיני הסיאוב.

עמנואל בן סבו

בצער רב ובאכזבה מרה.

הריני להודיעכם שאבא,

האמיץ, החזק, החכם, הידען,

ובעיקר למוד הסבל.

נפטר בבילינסון לאחר מאמצים רבים לנצח גם בקרב האחרון.

את גופו הוא ציווה לתרום למדע, ולכן

בשנים הקרובות הוא ימשיך להביא תועלת אך לא תהיה לוויה.

קדיש, שמע ישראל ופרידה בוצעו בחיק המשפחה בבילינסון.

עקב האסונות הרבים שפקדו אותו, נשארתי היחידה לשבת עליו שבעה, וכדי להתאושש מהשבועות הקשים האחרונים

מבקשת להימנע מביקורי תנחומים.

העלאת זיכרונות, מילים מעודדות

והשתתפות בצערנו – ניתן לשלוח בווטסאפ כדי שיישארו לי למזכרת

ואוכל לעיין בהם שוב בעתיד.

תודה,

אילה

מי מינה אותך כמנהיגה? נסחפים אחרייך חלשים ותקשורת רודפת סנסציות. אם היתה תקשורת הגונה, לא היו רואים אותך ולא היו שומעים אותך.

מי את ומה כישורייך לדרוש התפטרות הוועדה שמונתה על ידי הממשלה? מה כישורייך להביע דיעה בעניין?

מה זכותך להגיש דרישות לקבל? תנו לי תנו לי... מגיע לי מגיע לי...

לא מגיע לך שום דבר. מה עשית למען המדינה? אין לך זכאות לשום דבר. קיבלת חינוך חינם ובריאות ממלכתית. לא שירת בצה"ל ולא עשית שירות לאומי. קודם תמלאי חובותייך ואחר כך תבואי בדרישות.

את סתם ילדה צעקנית ומפונקת.

[מתוך: חדשות בן עזר 29.8.2011]

על "חטוף" מאת אלי שרעבי

סלע מאיר 2025, 237 עמ'

מה שהפליא אותי בקריאת הספר הזה הוא כיצד אדם שעבר 491 ימי גיהינום, שממש רגע לפני השחרור נודע לו כי אחיו יוסי נהרג בהפצצות של צה"ל, ומיד ביום השחרור נודע לו לראשונה שעולמו חרב עליו – רעייתו ושתי בנותיו נרצחו על ידי מחבלי הנוח'בה – איך לאחר האסון הנורא שפקד אותו הצליח להתרכז כדי לכתוב ספר שיפרט את מה שעבר עליו ועל חבריו בשבי המחבלים – וזאת בבהירות מעוררת התפעלות, שהרי אלי שרעבי היה כלכלן, גזבר בקיבוצו, מרכז המשק, דירקטור, מנהל כספים בקרן השקעות – מקצועות רחוקים מהמילייה של מי שמשתתף קבוע במדורי ספרות. ברור שלשורד השבי היו הקוראים סולחים על כל מעידה בחיבור הספר, אבל באמת בספר הזה אף מבקר ספרות, קפדן ככל שיהיה – לא ימצא שום פגם.

הספר מתאר את 491 הימים שאלי שרעבי שהה בשבי בסדר כרונולוגי, עם גלישות אל זיכרונות העבר המאושר בקרב המשפחה ובין חברי קיבוץ בארי. הפתיח מתאר בפרוטרוט את ההלם של משפחתו ושל תושבי העוטף כאשר אחרי מבול הרקטות שנורו מהרצועה התרחשה פלישה של מחבלים שערכו טבח מזעזע, ואין שום מענה מצד צה"ל. בטלוויזיה רואים את משתתפי מסיבת הנובה ברעים שבורחים מהמחבלים המזנבים בהם, הופכים את מכוניותיהם ללפידי אש, מחסלים את אלה שרצו למצוא מקלט במיגוניות. ברשתות החברתיות מגיעות הודעות זוועה על הרוגים בקיבוץ, על בתים שעולים באש, וגם הממ"ד של משפחת שרעבי אינו יוצא דופן, אלי נחטף, כשהוא מייחל כי רעייתו ובנותיו, בעלות הדרכון הבריטי, אולי יזכו לחנינה. הוא נכבל, מכוסה עיניים, מוכה ומושפל, מובא לעזה באחד מיני אינספור מכוניות שנשדדו מיישובי העוטף. בהגיעו לעזה המון צוהל על הצלחת לוחמי חמאס – מושכים, מכים, מקללים את החטופים, ולולא הגנת חוטפיהם, היו עורכים בהם לינץ'.

יחד עם אלי חוטפים תאילנדי שעבד ביישובי העוטף, שמבין קצת אנגלית, וכאשר הוא איננו יודע לענות על חקירות המחבלים, הוא סופג מכות רצח. אלי, שיודע ערבית, לוקח עליו אחריות, מתרגם לו ומרגיע אותו. החטופים מובלים כשידיהם קשורות מאחור, עוברים ממבנה למבנה, כשאת הצרכים הם נאלצים לעשות בצורה משפילה כשהשובים מפשיטים אותם, ומקרבים להם דלי. מכאן מתחילה שגרה מבהילה: מגלחים את כל הגוף, נותנים אוכל במשורה, כשמישהו מהחוטפים מתבשר על מות קרוב, החטופים מוכים ומקוללים. אלי פוגש את אלמוג סרוסי, פצוע מדמם, שהעבירו אותו ממקום למקום בלבוש אישה עם בורקה. אלמוג היה קשור עשרה ימים פצוע, בלי אוכל ובלי מים. המעבר ממנהרה אחת לאחרת, העמוקות עשרות מטרים מתחת לפני השטח, מתבצעת מתוך מבנים פרטיים או מתוך מסגדים. במנהרה הראשונה המסודרת (מטבח שירותים, תאורה) אלי פוגש חטופים נוספים: אורי דנינו, הרש גולדברג-פולין, אלון אוהל, אור לוי, אליה כהן, אלמוג סרוסי. הוא מתוודע לקורותיה של מיגונית הגבורה, כאשר ענר שפירא מצליח לזרוק חזרה למחבלים שבעה רימונים שהם זרקו פנימה. לאחר שענר נהרג, המחבלים ריססו ביריות את המיגונית, בה נמצאו בנות הזוג של החטופים.

אלי מתפעל מהרש קטוע היד על אצילותו ושיקול הדעת שלו, והוא זוכר בעיקר את המשפט שהיה עבורו מתנה: "מי שיש לו למה, יוכל להתגבר על כל איך." אורי אלמוג והרש מיועדים לשחרור (לימים נודע שנהרגו). אור ואלון מיואשים ומרבים לבכות. אלי, המבוגר שבחבורה, מנסה להרגיע ולטעת בהם תקווה, הוא מפיח תקווה בחבריו לסבל.

החטופים מעניקים לשובים כינויים: "מסיכה", "זמיר", "העגול", "השפיץ" (מפקד המנהרה), "החייכני", "גבי" (בעל גבות מחוברות), "המנקה", "הלבן" "יוד סמך" (דומה ליחייא סינוואר), "הכתום", "המרובע", "טעמי", "הדוקטור", "החשמלטור, "החנית" (קצין גבוה מופקד על כל האזור) "השופר" (המתרגם).

לימים החטופים מקבלים קרעי מידע על סגל המחבלים משיחות טלפון שהם מקיימים, משיחות ביניהם (פרטי חייהם של המחבלים מרוכזים בעמ' 176-159), ואף משיחות כמעט ידידותיות עם החטופים. יש מספר מחבלים שמגלים רחמים, מגניבים משהו לאכול, אומרים מילה טובה, למשל, "הזמיר" מודיע לאלי שראה את אשתו ובנותיו בטלוויזיה מפגינות למען שחרורו (עמ' 82). בדיעבד מסתבר שזה לא קרה, אבל המידע המשמח הזה גרם לאלי, שנהג לעודד את חבריו המיואשים, שיתרגש ויפרוץ בבכי. (עמ' 82).

כשמתקיימות שיחות "רגועות" בין המחבלים לחטופים הנושאים הם בדרך כלל כדלקמן: ביבי רוצה שתמותו, ביבי אוהב להרוג ילדים, ישראל לא מעוניינת שתשוחררו, אנחנו השמדנו אלף טנקים ומסוקים, חיזבאללה, החות'ים ואיראן עוזרים לנו, וחצי מעם ישראל כבר נטש את הארץ. נושא אחר הנידון בין החוטפים לחטופים: אם תקראו פסוק מהקוראן, תקבלו אוכל, כדאי לכם להתאסלם.

בראשו של אלי עולה המחשבה לחטוף נשק מהשומרים, שלא עושים רושם של לוחמים מאומנים, אבל הוא מבין שאפילו יצליח לגבור על השומרים, לא יצליח לשרוד ברחוב העזתי, וחמור מכך – צה"ל יחשוב אותו למחבל, ויחסל אותו. סיפרו לו על צעיר שקפץ מהטנדר שהוביל אותו לעזה, וירו בו במקום . חלום אחר של אלי – לסמן איכשהו לחיילים כדי שיצילו אותו, אבל בכל אורך השבי הוא לא ראה חיילים, ורק היה עד להפגזות צה"ל, שגרמו לחורבן, ואשר נשמעו גם במעמקי המנהרות. על כל מפלה של חמאס נענשו החטופים במבול של מכות. בעיקר לקו הצעירים שהיו חשודים בעיניהם כחיילים. אלי הצליח להסתיר משוביו, אשר חקרו אותו, את העובדה כי שירת במודיעין, וכי היה לו קשר עם מוסדות ביטחוניים.

חמאס איבד אינספור לוחמים, ולכן הם החליטו לגייס לקרבות גם את השומרים המופקדים על החטופים – "המסיכה", "המנקה", "האפור", "הג'וניור" ו"הפח" מגויסים, וחלק מהם חרדים לגורלם, מתפללים הרבה ובוכים.

כשנודע למחבלים כי בן-גביר מתעמר באסירים הפלסטינים, הם מחליטים להעניש את החטופים, ונותנים להם רק ארוחה מזערית פעם ביום בשעות לא קבועות. הרעב מחליש את החטופים, גורם לסחרחורת, לכן הם מביימים התעלפות של אלי המבוגר. הטריק מסייע לימים בודדים, ושוב חוזרים למצב הקודם. החטופים רואים שהשובים נהנים ממזון שמתקבל כסיוע הומניטרי, אך אל החטופים המזון אינו מגיע.

קרה, כנראה משהו חמור במשפחה של "הפח", והוא משתולל, מקלל, מכה, בועט, שובר את צלעותיו של אלי, שנזקק לאורך זמן למשככי כאבים שהתקבלו בקמצנות מצד השובים.

בסך הכול החטופים מתנהגים באחווה, משתדלים לעודד זה את זה, והם מביעים סולידריות – כאשר שובה מעניק פרי לאחד מהם, וזה, למרות הרעב המצמית, מסרב לקבל אם לא ייהנו מפירות גם חבריו. אבל המצב הבלתי אפשרי גורם גם לריבים. הגם שבבסיס האדם הוא ייצור חברתי, הרי למדנו מסארטר במחזה "בדלתיים סגורות", כי בתנאים של כלא "הגיהינום הוא הזולת," כלומר, האחווה מתפוגגת בהסגר, אבל. לזכותם של החטופים ייאמר, שלמרות הכלא שבו נמצאו, ולמרות האכזריות שהופנתה כלפיהם, הם לא שכחו לאהוב זה את זה, כפי שסיפר החטוף יוסף חיים אוחנה בריאיון לעמית סגל (ערוץ 12, 28.10.2025). והמבוגר האחראי למצב הזה היה גיבורנו אלי שרעבי.

אזכיר ברפרוף את בואו של הקצין הגבוה שכונה "החנית", שמבשר על שחרור – הוא מתיר של השרשראות מהרגליים, מתעניין איך התייחסו אליהם השומרים, מצווה להעניק להם מזון, ומביע צער על מה שקרה ב-7.10.2023. הוא מראה להם סצינות של חטופים מתוך דיסק און קי, ואז מסתבר לחטופים שהמחבלים חטפו גם נשים, נשים בהריון ותינוקות. "החנית" דואג להחלפת בגדים, לנעליים (קודם היו יחפים, והשתמשו בתור בכפכפים של אלי), ומודיע את סדר השחרור. מסתבר שאלון הוא האחרון מבין המשוחררים, וגם זה לא בטוח. אלון מתמוטט נפשית, ואלי עושה כל מאמץ לעודד אותו. בדיעבד אנו יודעים שאלון אוהל השתחרר רק כעבור מעל שנתיים בשבי. אחד הטלפונים הראשונים של אלי היה להוריו של אלון. לקראת השחרור פוגש אלי משתחרר אחר, בן בארי, שהיה נגיש לטלוויזיה, והוא מעדכן על חיסול מוחמד דף, יחיא סינוואר, חסן נסראללה, הניה, הוא מזכיר את מבצע הביפרים, וכן על כך שכרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אורי דנינו, אלמוג סרוסי והרש גולדברג פולין נרצחו על ידי השובים בהתקרב צה"ל למנהרה בה שהו. כאמור, רק בשחרור נודע לאלי שעולמו חרב: רעייתו ובנותיו נרצחו. כאמור, גם נודע לו שיוסי, אחיו, נהרג מאחת ההפצצות של צה"ל.

אלי מלא התפעלות על הדרך העדינה, הרגישה והיעילה שבה קיבלו אותו במחנה רעים, במסוק בבית החולים, מודה על הליווי הפסיכולוגי ועל הדאגה והאהבה שהרעיפו עליו ההמונים שקידמו את פניו.

אלי וחבריו חוו תנאים לא אנושיים, עינויים, הכאות, השפלות, שהייה במנהרה מזוהמת שעכברים התרוצצו מעל השוכבים על הרצפה ללא מזרנים, כשהשירותים הם בור ספיגה שעלה על גדותיו והפיץ סירחון סטטי לאורך חודשים. במנהרה אחרת תולעים טיילו על הקירות ועל הגוף. מי שמצליח לשרוד בתנאים לא אנושיים אלה, לשמור על צלם אנוש, ואף לאגור כוח לסייע לחבר, לעודד ולתמוך – גורם התרגשות אדירה ולהתפעלות עבור מי שמתוודע לכך מקריאת הספר הזה של אלי שרעבי.

משה גרנות

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

מדוע לא הכיר שאול את דויד?

הרצאה שלישית בסדרה לשנת תשפ"ו,

המרצה – ד"ר משה גרנות

בשמואל א' ט"ז מסופר שדויד מנגן בכינור לשאול ומשמש לו נושא כלים, בפרק י"ז מסתבר ששאול ואבנר אינם מכירים את דויד. בתמיהה הזאת ובתמיהות נלוות תעסוק ההרצאה.

דפי עזר יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 10.11.2025 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

יש הטוענים שהרדיפה של הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי, היועמ״שית גאלי מיארה האימא של הקצין גנב השכפ״ץ וגיא פלג מערוץ 12, ערוץ שעושה הכול כדי שחלילה ישראל לא תנצח, נובע מרוע צרוף, אני חושב אחרת, נכון שיש כאן רוע שאפילו השטן לא היה מצליח להגיע לרוע שכזה. אבל מה שדחף את השלישייה זה קידום כן כן קידום. הפנצ׳ריה (שם לא כל כך מתאים כי בפנצ׳ריה מתקנים פנצ׳רים, בפנצ׳ריה של צהל מייצרים פנצ׳רים) עוד מימי הפצ״ר שטרסנוב ראה כל פצ״ר בתפקיד הזדמנות מצוינת להגיע לבג״צ. (שטרסנוב שהיה הקצין הראשון שמונה מיד עם שחרורו לשופט בית משפט מחוזי לא הגיע לעליון בגלל פרשית מין אם אני זוכר נכון),  וכידוע הדרך הטובה ביותר להגיע לבג״צ היא על גופם של חיילי צה"ל.

הפנצ׳ריה (למי שלא ברור כך אני קורא לפצ״ריה) שתפקידה המקורית היה להגן על חיילי צה"ל, הפכה לאימת חיילי צה"ל. חיילי צה"ל פוחדים מהפנצ׳ריה יותר מאשר מכל האוייב האכזר. יפעת תומר ירושלמי המשיכה בדרך זאת ולא נמנעה מכל דרך פלילית כדי להגיע למטרה הנכספת. גלי מיארה, ששקועה עד צוואר בטבח ה-7/10, מאמינה שזו גם הדרך לבג״צ וגם בהזדמנות זאת לצאת נקייה מפשעי הסרבנות אותם טיפחה ועודדה, ובנוסף גם להפיל ממשלה דבר שימנע חקירה אמיתית של ה-7/10 תחת הסיסמה ״ועדת חקירה ממלכתית״ שאותה ימנה איש החונטה עמית. מיותר לציין שגם גיא פלג נדחף משילוב של רוע ורצון לקידום.  

אז הרוע השטני, הרצון לקידום והצורך לכסות אחת את השנייה הפצ״רית לא עשתה דבר בנושא הבן הגנב של היועמ"שית, והיועמ"שית מסתירה בשקרים לבג״צ בנושא הסרטון השקרי של הפצ״רית ששודר בערוץ 12. וזה כמעט הצליח להן.

תקוותי שלוחמי 100 יתבעו את השלישייה באופן אישי על הנזק העצום שנגרם להם. ועם ישראל ישלח את השלישייה וגם את עוזריהם לכלא על הנזק העצום שנגרם לעם ישראל בארץ ובעולם בזמן מלחמה! בכל מדינה מתוקנת, שתי הגברות ופלג היו יושבים מזמן בכלא!

איילה חסון פירסמה שהאמת המרה נחשפה בבדיקת פוליגרף שגרתית של בכירה בפיצ׳ריה בשב״כ. במקביל שואלים כמה ראש השב״כ החדש זיני מעורב בחשיפת האמת. אני חושב שגם לו זיני לא היה מעורב, עדיין זכינו לחשיפת האמת בזכות זיני. אסביר. כל זמן שהיועמ״שית ורונן בר שלטו במערכת המשפט (היועמ"שית בארגון החשאי או הארגון החשאי ביועמ"שית). כל מי שניסה לחשוף אמת מצא עצמו עצור על ידי רעולי פנים ונגרר למרתפי השב״כ. כך היה עם הקצין שנעצר באילת לעיני אשתו וילדיו, הנגד שניסה לספר את האמת, ניצב משנה מועלם שלא היה מוכן לעצור חפים מפשע,  קצין השב״כ ״א״ שלא היה מוכן להבליג על ההנחיות הפליליות של רונן בר, תת ניצב סולומון שלא היה מוכן לטייח את התחקיר, פרשת חרטאגייט ועוד. כולם נגררו לחדרי החקירה של השב״כ. אבל מהרגע שהיועמ"שית הפסידה את הארגון החשאי המזוין שלה. נמצאו אמיצים שאמרו די וחשפו אמת.

עדיין יש ליועמ"שית משטרה פרטית. אני מתכוון שמח״ש שכפוף לפרקליטות, דבר שאין לו אח ורע בכל העולם! חייבים לקחת ליועמ"שית את המשטרה הפרטית.

קראתי שהעבריינית יפעת תומר ירושלמי קיבלה שוב על חשבוננו אחד מעורכי הדין הטובים במדינה. ממש באותו זמן הלוחמים עליהם העלילה את עלילת הדם, נאלצים לבזבז את חסכונות חייהם, חסכנות הוריהם ואולי גם חסכון של דודים וקרובים רק כדי לקבל משפט צדק. עד מתי!

אגב למי ששכח גם כשהתגלתה לעיני המצלמה גניבת האפוד של לוחם על ידי מפקדו, בנה של היועמ״שית, מיד התגייס ״בהתנדבות״ משרד עורכי דין מהמובילים בישראל והסביר ללוחם שיש להם קשרים למעלה למעלה ולכן כדאי שיוותר. זה עזר הבן הגנב של מיארה לא החזיר את האפוד שחמד וגנב, יפעת תומר ירושלמי  לא הגישה כתב אישום. איך אמר עורך הדין ה״מתנדב״  יש להם קשרים למעלה למעלה, ובנוסף בוצע פשע נוסף – הלוחם שעזב את הארץ קיבל ב״מתנה״ אפוד צה"לי. מעניין מי אישר את הגניבה הזאת מצה"ל!

ואם מדברים על עורכי דין, נתניהו נאלץ לשלם מיליונים לעורכי הדין, וכשדודו ביקש לעזור במימון עורכי הדין נגד עלילת הדם, בית המשפט לא אישר. לעומת זאת על חשבוננו יושבים כ-20 פרקליטים שהתמחו  בעיקר בתפירת תיקים על חשבונו, הכול שפיר למה לא. אולי כדאי לבדוק למה יש לפרקליטות עודף כוח אדם שמאפשר ל20 פרקליטים להתעסק עם עלילות באגס באני!

מוטי הרכבי

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!