בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
- יוסי אחימאיר: יצחק רבין: לפני הרצח ואחריו
- עמנואל בן סבו: 1. בין הרצח לטבח
- אורי הייטנר: 1. זעזוע וזעם על הרצח השפל
- אהוד בן עזר: מתוך: ספר הגעגועים
- אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין
- להלן דברי אילה, בתו של אבניאל לטר, שנפטר ביום שישי, 31 באוקטובר 2025.: אבניאל לטר ז"ל נפטר.
- אבניאל לטר: דפנה [ליף]
- משה גרנות: איך שומרים על צלם אדם
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- מוטי הרכבי: רוע או קידום?
- נעמן כהן: נפוטיזם וסימוניה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * תשובה לאורי הייטנר האורקל מדלפי/קיבוץ אורטל. אתה כבר יודע שהפתרון הטוב ביותר לחלופה שלטונית אזרחית בעזה היא הרש"פ מפני שתאפשר לישראל מעקב ושליטה עליה, כמו בשליטה בשטחי A-B ביו"ש. מאיפה הביטחון המלא שלך בהיתכנות הזאת? מניין היהירות הוודאית שלך? אתה הפיקח היודע כל הנסתרות, ונתניהו הוא הסומא העיוור שמטרפד לדעתך היהירה את הפתרון הטוב ביותר... אשרי הפתי מאמין. ועד מתי תתייהר ותתעב?
- שאר הגליון
מאמרים
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ –
וְהַטְבִּילֵנִי:
בִּתְכֵלֶת עֲמֻקָּה –
בֵּין שְׁנֵי עֲנָנִים,
לְבָנִים,
טַהֲרֵנִי
מֵאֲבַק-אֱנוֹשׁ
אָפֹר,
עֲשֵׂה רַגְלַי
שְׁנֵי נַרְקִיסִים,
זַכִּים לַבֹּקֶר;
וְעֵינַי –
סִגָּלִיּוֹת מְעֻרְפָּלוֹת –
בֵּין-עַרְבַּיִם;
שִׂים שׁוֹשַׁנִּים
אֲדֻמּוֹת –
עַל לֹבֶן-שְׂעָרִי –
הַמַּכְסִיף;
עַטְּרֵנִי כְּכַלָּה –
לִקְרַאת הַמָּוֶת –
בְּחִירִי.
1977
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
יצחק רבין: לפני הרצח ואחריו
יש תאריכים שלעד יהיו חקוקים בזיכרון, לפחות בקרב ותיקים בינינו. כך למשל רצח נשיא ארה"ב ג'ון קנדי בעיר דאלאס, 22.11.1963, או מתקפת ה-11 בספטמבר 2001 על ניו-יורק וצניחת מגדלי התאומים. אצלנו רוב התאריכים הזכורים היטב קשורים למלחמות, להסכמי השלום, לפרשיות כמו "אלטלנה" וקו 300, אבל גם ובמיוחד ה-4 בנובמבר, אותו מוצ"ש בשנת 1995, כאשר קפצתי בהלם מכורסתי למשמע הודעתו של איתן הבר: "ראש הממשלה יצחק רבין איננו..." שלושים שנה חלפו מאותו יום מר ונמהר, ודומה כאילו רק אתמול התרחש. רצח ראש ממשלה יהודי בידי רוצח יהודי, בעקבות שורת מעשי טרור-דמים ערבי בערי ישראל, שגבו כ-1,500 נרצחים, בשנה מן הקשות ביותר לישראל – לפחות עד 7 באוקטובר.
זו היתה השנה שבה כיהנתי בכנסת, בסיעת הליכוד. את יצחק רבין הכרתי קודם לכן, כשכיהן כשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר, ואני הרל"ש. קשר מיוחד היה בין ראש הממשלה וראש הליכוד לבין שר הביטחון מראשי מפלגת העבודה, אולי הדוק יותר מהקשר בין שמעון פרס לרבין. "הוא אהב את משרד הביטחון ואת העבודה במסגרתו" – העיד באוזניי שמיר. "הערכתי את הניסיון הצבאי שלו, את ההזדהות המלאה שלו עם ביטחון ישראל. ראיתי בו את רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שבה החל המאבק למען שלימותה של ארץ ישראל".
אם בענייני הביטחון והיד החזקה כלפי הטרור היתה בין השניים הבנה מוחלטת (לא היה זה שמיר שטבע את משפט המחץ: "נשבור להם את העצמות"), לא כן בתחום המדיני, שבו – כך שמיר - "לא ראיתי מורה-דרך. לא תיארתי לעצמי, כי לימים, בהיותו ראש ממשלה, יהיה מראשי המחזירים של שטחים..."
"רבין לא סייע לפרס בתכסיסיו להביא לפירוק ממשלת האחדות הלאומית" – העיד שמיר והקים את ממשלתו הצרה ב-1990, בעקבות "התרגיל המסריח" (מושג שטבע רבין) של ממלא מקומו פרס. ממשלה שהתקיימה עד לבחירות לכנסת ה-13, ב-23 ביוני 1992. בשנתיים האלה היה רבין ח"כ מן השורה, תפקיד ששיעמם אותו – עד שחזר להיות ראש הממשלה, מנוסה יותר מהקדנציה הקודמת שלו מלפני מהפך 1977. אומרים עליו שהיה ביישן, מסמיקן, מופנם, ג'ינג'י רגזן. באשר להומור ה"אנגלי" שלו, פגשתיו לאחר פירוק ממשלת האחדות באירוע חגיגי כלשהו, כשהוא מוזג לעצמו משקה. "אתה מתחיל את הערב עם משקאות חריפים?" – התבדחתי. והוא הגיב: "והרי אני צריך להצדיק את המוניטין שיצאו לי, לא?"
משנבחר לראש הממשלה בשנית, היה בנימין נתניהו יו"ר הליכוד. שמיר עצמו נשאר ח"כ מן המניין, תקיף מאוד באופוזיציה לראש הממשלה רבין, כמובן לקראת חתימת הסכם אוסלו ב', שלב מסוכן בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית. עד היום אני סבור כי לא בלב שלם הלך רבין לחתימת ההסכמים הללו, אוסלו א' ו-ב'. ראינו זאת בתנועת המיאוס שלו מערפאת על מדשאת הבית הלבן. בכל אופן, לחם בכל כוחו הרטורי והמנהיגותי לאישורם בכנסת והתריס בחריפות נגד אנשי הליכוד: "פחדני השלום! סיפורי הבלהות מוכרים: הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה, כבר שנה רצועת עזה נתונה למרותה של הרשות הפלסטינית. לא היתה אף קטיושה וגם לא תהיה אף קטיושה. כל הדיבורים הם כתוצאה שהליכוד פוחד פחד מוות מהשלום..."
את נאומו האחרון בכנסת נשא ראש הממשלה רבין ביום 5 באוקטובר 1995. היה זה בעיצומן של ההפגנות הקשות נגדו, עקב פעולות הטרור הרצחניות שביצעו מתאבדים פלסטיניים בערי ישראל. במיוחד היתה חריפה הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים, עם שלטי הסתה חמורים. לא הייתי שם. הייתי באולם המליאה, שם המתח גבר במהלך הדיון הסוער שנמשך עד לפנות בוקר, עת נודעו תוצאות ההצבעה. אוסלו ב' אושר אך ורק בזכות תמיכת שני עריקי-ה'מיצובישי', אלכס גולדפרב וגונן שגב.
בטרם הכריז היו"ר שבח וייס על התוצאות, ביקש ח"כ נתניהו רשות דיבור: "התופעה הזאת של כינוי מנהיגי מדינת ישראל בתואר רוצחים ובוגדים – רבין רוצח, בגין רוצח, שרון רוצח – אלה דברים שהיו פסולים תמיד, במשך כל ממשלות ישראל. אנחנו מגנים זאת בכל פה. מה שעלינו לעשות כולנו יחד, הוא להתייצב נגד התופעות הללו ונגד כל ניסיון להכתים את הציבור שיושב כאן בכתמים הצהובים של אותו קומץ קטן וקיצוני. הם לא משלנו, ואנחנו לא מהם, וכך יהיה."
רבין חזר למליאה, רגוז וטעון, וקרא: "אם מותר לו (לנתניהו), מותר גם לי (לומר דברים)?" שבח וייס: "בוודאי, בהחלט. בבקשה, אדוני ראש הממשלה. זה רצוי אפילו."
רבין לא עלה לדוכן, אלא נעמד ליד המיקרופון, צמוד אליי, למקום מושבי: "התופעות של הלהטת יצרים תחת הכותרת מניעת קרע בעם, התופעה של היום איננה חדשה. מאחר שהתופעה הזאת איננה חדשה, מלווה אותנו שנה לפחות. היום היא לובשת צורה תחת השם אחדות העם. תחת השם אחדות העם משתמשים בביטויים שרק מביאים לקרע, ואני ממליץ להפסיק עם הצביעות." אלה הינו מילותיו האחרונות של יצחק רבין בכנסת.
בשעה 4 לפנות בוקר שבח וייס סיכם: "הודעת הממשלה על אישור הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה התקבלה ב-61 קולות נגד 59. ההסכם אושר, והממשלה זכתה באמון הכנסת. בוקר טוב לכולכם. מועדים לשמחה."
כעבור חודש התחלפה שמחת החג ביגון. ראש הממשלה נרצח בידי בן עוולה יהודי למרגלות בניין עיריית תל-אביב. אי מניעת הרצח היה עד אז המחדל החמור השני בתולדות המדינה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. אסור לשכוח כי עם היותו "אבי אוסלו", רבין ידע לשים גבולות לוויתורים הישראלים: "ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו ולחלומותיו של כל יהודי," אמר, וכך גם בקעת הירדן, שראה בה חגורת ביטחון הכרחית לקיום ישראל.
הימים הבאים היו מן הקשים ביותר בתולדות המדינה. כחבר-הכנסת, זעמתי כמו כל אזרח על הטרור המשתולל ברחובותינו והקורבנות שלו – זקנים, נשים, ילדים, בכל רחבי הארץ. הביקורת שלי כמו של חבריי על הסכמי אוסלו, היתה חריפה אבל עניינית. מנגד, חששתי לבאות בגלל קריאות ההסתה בהפגנות המוקצנות, שאירגנו אנשי 'כך' עם דגליהם הצהובים ושלטי ההסתה. הליכוד אירגן כנסים נגד ההסכם והממשלה. בכל כנס כזה, שבו לפחות אני השתתפתי, גינו הדוברים ואני בתוכם את הקריאות "בוגד" ו"דין רודף". ניסו להשתיק את הקיצונים.
כך היה בבוקר ה-24 ביולי 1995 כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס בקו 20 ליד בורסת היהלומים ברמת-גן, לא הרחק מביתי. שישה נוסעים נרצחו. חשתי מיד למקום ומצאתי עצמי בתוך הפגנה פרועה של אנשי 'כך'. ניסיתי להסות אותם, להפיל את דגליהם הצהובים המונפים, נדחפתי, הופלתי ארצה ונחבלתי. הבנתי שאנו מתדרדרים לאסון, שהוויכוח יצא מכלל שליטה, ולא העליתי על דעתי אפשרות של רצח של ראש הממשלה. השתתפתי בהלווייתו של יצחק רבין ז"ל. שבוע ימים הלכתי במסדרונות הכנסת מתאבל, כשכיפה לראשי, שרוי בדאגה לעתיד לבוא, מייחל לבל תפרוץ מלחמת אחים.
שלוש שנים אחר-כך פירסם חיים הנגבי המנוח מאמר ב'מעריב' תחת הכותרת: "מי אתה, אבישי רביב." הוא סיפר על מי שלימים זכה לכינוי "שמפניה", שתול השב"כ בקרב האלמנטים הקיצונים-מסוכנים, שמקרבם יצא הרוצח. ב-1992 היה אותו רביב סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, "מסית אלים שהפיל חתתו על הקמפוס." רקטור האוניברסיטה, פרופ' איתמר רבינוביץ', הוצף בתלונות של מרצים וסטודנטים, רביב גורש מהאוניברסיטה ונדד ממנה ל"כולל של אוניברסיטת בר אילן." ממשיך הנגבי וכותב: "מעט אחר-כך התערב ראש הממשלה יצחק שמיר בפרשה. במכתב ששיגר ראש הלשכה של שמיר לרקטור, התבקש פרופ' רבינוביץ 'לסייע לאבישי רביב בכל דרך אפשרית כדי להחזירו ללימודים.' המכתב היה חתום בידי יוסי אחימאיר, מנהל הלשכה. הבקשה המוזרה נדחתה."
שאל הנגבי: "מה הטעם מצא ראש הממשלה לפעול באמצעות ראש הלשכה שלו, עושה דברו הנאמן, למען אבישי רביבי? שמיר רכש, כידוע, ניסיון רב בענייני טרור ובעניינים חשאיים קודם שהיה לראש הממשלה. האם ביקש ראש הממשלה, שהשב"כ מצוי בתחום אחריותו, רק לסוכך על סוכן פעיל שניזוק, או שמא היה בהתערבותו גם שמץ של אהדה לצעיר, לאומן ימני קנאי?"
במאמר תגובה אישרתי את מכתבי לרקטור האוניברסיטה: "הפנייה היתה תמימה ופשוטה לחלוטין, ללא כל אותן כוונות מתוחכמות וקונספירטיביות שמייחס לי, ומה שחמור יותר לראש הממשלה, איש השמאל ועלילות הכזב חיים הנגבי... פנייתו של הסטודנט רביב הגיעה אליי בין עשרות פניות ומכתבים המגיעים אל שולחן מנהל לשכת ראש הממשלה מדי יום ביומו, כולם נענים ומטופלים. מעבר להיותו סטודנט ואיש ימין, לא ידעתי דבר וחצי דבר נוסף על אותו רביב. קיבלתי מהרקטור תשובה שלילית – ובכך נסתיימה ה'פרשה' מבחינת לשכת ראש הממשלה."
תקפתי בחריפות את כינויו של שמיר בפי הנגבי כ"טרוריסט" והוספתי, כי רביב של 1992 היה כנראה שונה לחלוטין מרביב של 1995. נראה שבמהלך שירותו בשב"כ ולאחר תקופת שמיר, עבר או הועבר תהפוכה פוליטית. הוא היה כנראה דמות מפתח בתקופת השב"כ בראשות כרמי גילון הכושל, שפעל להתסיס גורמי ימין קיצוני. השניים, "שמפניה" והבוס שלו, "המומחה" לענייני גורמים קיצונים בימין, הם שלא מנעו את האסון הנורא. הם אבות המחדל.
אומרים על ג'ון קנדי שנעשה נשיא גדול – בעיקר "בזכות" הרצח שלו. מאות ביוגרפיות נכתבו עליו, הונצח באין-ספור אתרים ובראשם נמל התעופה קנדי בניו-יורק. זו היתה אבדה ענקית לעם האמריקני שאינו שוכחו.
"קנדי שלנו," יצחק רבין ע"ה, היה מנהיג שנוי במחלוקת. מותו הטראגי היה גדול האסונות שניחתו על האומה – לפחות עד טבח ה-7 באוקטובר. במשך שלושים השנה מאז הרצח למרגלות עיריית תל-אביב ובעקבות עצרת השלום ונגד האלימות, נעשים ניסיונות להבין מהי מורשתו. באמצעות מפעל ההנצחה המרשים, מרכז רבין בתל-אביב, מאדירים את מפעלותיו, ובראשם הסכם השלום עם ממלכת ירדן ב-1994. דווקא מהאיש שהיה יד ימינו, הרל"ש איתן הבר ז"ל, שמעתי ביום עיון במרכז מורשת מנחם בגין, שבו שנינו השתתפנו, את הפסיקה הבא: "מורשת רבין? אני מכיר רק מורשת אחת, והיא מורשת הרצח."
האם בשלושים השנה שחלפו מאותו אירוע נורא, נלמד לקחו? אמר שמיר: "הרצח המטורף של ראש הממשלה יצחק רבין הוא פשע מטורף של קבוצה קטנה. אסור שיקבע את גורלנו. על כל המחנות הפוליטיים להתלכד להחלטה אמיצה למנוע מלחמת אחים, כי אין סכנה איומה ממנה. זו הרוח שהיתה ביסוד ממשלת האחדות הלאומית, אשר רבין היה מעמודי התווך שלה... בעבר, כאשר היו סכנות כאלה, ניצלנו בזכות 'תנועת המרי' או 'ממשלת האחדות'. אין זה בלתי אפשרי להיחלץ מסכנה זו גם הפעם, בעזרת אותה רוח של אחדות שיצחק רבין היה שותף לה."
אכן, ניצלנו מסכנת מלחמת האחים באותם ימים ושנים שלאחר רצח ראש הממשלה. והנה, נפל עלינו אסון 7 באוקטובר, מחדל נוסף שהעמיק את השסעים בחברה הישראלית. שוב סכנה זו אורבת לפתחנו. הרחובות סוערים. הכנסת גועשת. התקשורת מקצינה. רצח פוליטי נוסף עלול להתרחש, אם לא נפנים את לקחי אירועי העבר בעמנו, ואם לא נאמץ את מורשת האחדות, לא האחידות, שהיו שותפים לה שני היצחקים: שמיר ז"ל ורבין ז"ל.
יוסי אחימאיר
1. בין הרצח לטבח
המשותף לרצח ראש הממשלה יצחק רבין זיכרו לברכה אשר בימים אלה מלאו שלושים שנים לרציחתו, לטבח שבת שמחת תורה שבימים אלה מלאו לו שנתיים, הוא השכחה המהירה, הזיכרון הקצר, והלקח שלא נלמד.
לפני שלושים שנה ואני עוד רואה את ראש הממשלה יצחק רבין על הבמה בכיכר מלכי ישראל, רואה את האושר הנסוך על פניו מהאהבה שקיבל מחלק גדול מהעם, רואה ושומע את הירי, זוכר מילה במילה את ההודעה הנוראה של איתן הבר "מדינת ישראל מודיעה..."
זוכר את האבל הלאומי, את ההלם והכאב הרב, זוכר את האצבע המאשימה שהופנתה לעבר חלקים אחרים בעם.
זוכר את הניסיונות לחשבון נפש, להנמכת גובה הלהבות, זוכר את השנה הראשונה לרצח, את נאומי השנאה שהחליפו את ההבטחות לכוונות טובות של אחדות וחשבון נפש, זוכר את יום הזיכרון הממלכתי שהפך לפסטיבל של האשמה והרבות שנאה ומחלוקת.
שנתיים חלפו מאז טבח שבת שמחת תורה, הפוגרום הנורא ביותר שאירע מאז השואה, הפרעות ששרטו בנפש האומה, שנתיים חלפו והאחדות שהתעוררה, הרוח היהודית-ישראלית ניעורה במלא עוצמתה, רוח של גיבורים, רוח של ניצחון, הבטחנו לשמר את האחדות, לשמר את ה-יחד, לנסות לאחות את הקרע, את השיסוי, את הפילוג, להתרחק מימי האימה והשנאה שהתרחשו ברחובות ישראל לפני הטבח, הבטחנו לעצמנו לא לחזור לשיח הגרדומים, למכונות הרעל, ללוגי הארס המזוקק, הבטחנו.
לפני שלושים שנים הבטחנו שלעולם לא יהיה רצח פוליטי נוסף בישראל והנה בשנים האחרונות ההסתה הנוראית והפושעת נגד ראש הממשלה, משפחתו ונבחרי ציבור חמורה עשרות מונים מההסתה שהובילה לרצח הנורא של ראש הממשלה.
לפני שנתיים כמעט ואחזנו איש בצוואר רעהו, עמדנו על סיפה של מלחמת אחים ניצבנו על פי התהום, כפסע לפני מרי אזרחי ופירוק מערכות המדינה, פגיעה מסוכנת בביטחון המדינה, נרמול סרבנות ופגיעה קשה בצה"ל.
כאז כן היום, הבטחנו לא לשוב לרע, לא לשוב לשנאה, לא לשוב לעמידה הזקופה והבטוחה בעצמה על פי התנהום, לא לשוב למחלוקת, לא לשוב לפלגנות, לא לשוב לשנאה, לא לשוב למלחמות היהודים, לא לשוב.
ושבנו.
שבנו מהר מידי לדפוס ההאשמה, להסתה נוראה, לניקור העיניים ההדדי, למריטת שערות הדדית, שבנו ביתר שאת ושכלול, למכונות הרעל והאיבה, שבנו לשיח הגרדומים ושכחנו.
שכחנו את שהבטחנו אז, בכיכר הדמעות, אל מול אלפי הנרות המרצדים מול אלפי הנערות והנערים, שכחנו את כל ההבטחות, את כל החתימות, את כל ההתחייבויות של לעולם לא עוד.
ושכחנו.
שכחנו את שהבטחנו אל מול הקהילות החרבות, אל פיח העשן, אל מול הטבוחים והנרצחים, אל מול החטופים, אל מול אריות האומה, מגש הזהב, את הפצועים את הגולים, הבטחנו בנקיטת חפץ שנחזור להיות אחים, שנחזור לערבות ההדדית הבסיסית, שנתרפא מהשבר שאחז בנו שעות לפני הטבח, הבטחנו ושכחנו.
החיבור יתקיים לא בטקסים, לא בימי זיכרון, לא בהבטחות, לא בעצרות, לא בסיסמאות וכותרות, החיבור יתקיים רק אם נשיל מעלינו את אדרת השנאה והאיבה, ונעטה עלינו אדרת של כבוד בסיסי להמשיך לחלוק במלא העוז מתוך האמת הפשוטה והבהירה של אנשים אחים אנחנו, לא בסיסמא כי אם כדרך חיים.
2. מעורב ירושלמי
הגברת פנדורה היתה בטוחה כי בשל היותה בת אלים, בשל התשורה המיוחדת שהעניקו לה האלים, בשל מתנת האל הרמס, שהעניק לצד תכונת הסקרנות גם תיבה חתומה ואזהרה בצידה לא לפתוח אותה לעולם, היתה בטוחה, גברת פנדורה, שהיא כלילת השלמות אשר לעולם לא תמעד.
אלא שיצר הסקרנות הכניע את גברת פנדורה והיא פתחה את התיבה החתומה, האסורה, עם פתיחתה הציפו את העולם הסחי, המיאוס, האסונות, החוליים הרעים, השחיתות, הצביעות, השקר והרמייה.
על פי המיתולוגיה היוונית עד לפתיחת התיבה על ידי הגברת פנדורה חיו בני האדם בעולם שכולו טוב.
גברת פנדורה, האלופה יפעת תומר ירושלמי, הפצרי"ת, פתחה את תיבת הפנדורה של האליטה הישראלית המגוננת, מצופפת השורות, השומרת זו על זו והמפרכסת זו את זו, אליטה אשר בחרה לפעול באופן אנטי מוסרי בעליל, לא חוקי, באופן בו הרמייה, הכזב, השקר והתרמית היו למילות מפתח, אליטה שהקריבה את שמם של לוחמי ישראל, מפקדיו וגיבוריו על מזבח עלילת דם בעיצומה של מלחמת התקומה, מלחמת שבע החזיתות.
התיבה נפתחה והצחנה העולה ממנה איומה, נוראה מטרידה, מסוכנת ומחללת, מחללת את כבוד התפקיד, את כבוד הייעוץ המשפטי, את כבוד הפרקליטות, את כבוד מדינת ישראל, את כבוד אזרחי מדינת ישראל, את כבוד יהודי העולם, את כבוד חיילי ומפקדי צה"ל.
התיבה נפתחה ומרגע לרגע הצחנה העולה מחניקה, השאלות אינן פוסקות, התמיהות מרקיעות שחקים, ההלם מהשריפה בשולי גלימת מערכת המשפט על זרועותיה, שריפה המלחכת את ראשי זרועות המשפט.
התיבה נפתחה והנזק העצום למדינת ישראל אין שיעור לו, עלילת הדם שפורסמה על ידי הפצ"רית וסייעניה על לוחמי צה"ל, אריות האומה, הנזק בעלילת הדם שהובילה לאנטישמיות בעולם וסכנה מוחשית ליהודים בתפוצות, העלילה הצטרפה לריקבון עלילות הדם נגד מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, עלילת הדם שהובילה לעינויים לחטופים במנהרות, העלילה הנוראה שהכתימה את אריות האומה, לוחמי צה"ל, לוחמי הצבא המוסרי בעולם.
האליטה המתהדרת כמבצר הדמוקרטיה, כשומרי הסף, כאנשי המוסר והצדק, החירות והחוק כליברלית, אליטה הנאחזת בציפורניה במוקדי הכוח וההשפעה, אליטה אשר בחלקה עד לרגעים אלה גם לאחר ההחלטה למנות תובע מיוחד שיחקור את מה שיצא מהתיבה.
אלה הם ימים עצובים, ימים בהם מדינת ישראל צופה בהלם ובתדהמה בסיאוב ובהשחתה של הגופים האמורים לשאת את דגל היושרה, המוסר, הצדק, התיבה שנפתחה מחייבת בחינה יסודית, מעמיקה, ללא מורא וללא משוא פנים.
מהתיבה יצאו או יוצאו, אט אט כל מי שפגעו במדינת ישראל ואזרחיה, כל מי שפוגעים בחוסן הלאומי, הפצ"רית היא הגברת פנדורה של העת החדשה, היא שפתחה את התיבה, ברם, נדמה כי עדיין יש מי שרואים בטלטלה שבפתיחת תיבת הפנדורה, פוזיציה, פוליטיקה, לא אירוע שמזעזע את אמות הסיפים.
חלק מהתקשורת פועלת להקטין את עוצמת האירוע, הגנה מביכה עד למעוררת רחמים, ושום מילה על האכיפה הבררנית לה זוכה הפצ"רית לעומת אירועים פחותים עשרת מונים אשר בהם החשודים נעצרו במיטתם, עם נשקים שלופים, מסכות על פניהם, שהושלכו לצינוק, שנמנעה מהם פגישה עם עורכי דין, שהמכשירים הסלולריים והמחשבים שלהם הוחרמו.
גם על פי המתברר עד כה, הפצ"רית וקצינים נוספים החריבו את מה שהיה אמור להיות מגדלור של הצדק והיושרה. הגברת פנדורה חשפה את קצה הקרחון של רמייה, כזב ומעשים נוראיים, ושוב במקום להתייחס עניינית לאירוע הנורא במלא העוצמה, שוב התיישרו אנשי הפוזיציה לימין הפצ"רית וסייעניה, בעל כורחם מגנים בשפה רפה וממהרים להוסיף "היא לקחה אחריות אבל ביבי...."
חלק מהתקשורת ממשיך להציב כיפת ברזל לעבריינות מוצהרת, ומחרים מחזיקים "היא לקחה אחריות אבל ביבי..."
דין הגברת פנדורה של העת החדשה אינו כדין נציב השב"ס, עובדי לשכת ראש הממשלה, לוחמי צה"ל, עובדי שב"כ, עיתונאים, תא"ל ורס"ן אשר נשללו מהן זכויות יסוד בעת מעצרם ולא אמרנו מילה על השתלת רוגלות.
הפעם נדמה כי אפילו האל הרמס שהביא לעולם את תיבת פנדורה לא יוכל לסייע ליפעת תומר ירושלמי, הסנונית המבשרת על ניקוי קיני הסיאוב.
עמנואל בן סבו
1. זעזוע וזעם על הרצח השפל
"תושבי הגולן ויישוביו מתאבלים מרה על מותו הטרגי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ומרכינים את דגלם על קברו.
ועד יישובי הגולן, מביע זעזוע וזעם על הרצח השפל.
כל חברה אנושית ויהודית תקיא מתוכה כל מי שמסוגל לבצע מעשה נורא שכזה."
היתה זו ההודעה השנייה שהוצאתי באותו ערב. בהודעה הראשונה גינינו בחריפות את ההתנקשות ואיחלנו החלמה לראש הממשלה.
למחרת בבוקר, כינסתי את צוות הפעולה של אורטל, הצוות שהוביל את כל פעילות הקיבוץ במאבק, והחלטנו על התכנסות אבל של הקיבוץ בחדר האוכל באותו ערב. ההתכנסות נפתחה בטקס קצר, ולאחר מכן בשיחה שנמשכה אל תוך הלילה.
באותו יום ראשון, לפני הצהריים, התכנסה גם הנהלת ועד יישובי הגולן. היתה זו ישיבה אפופת אבל וצער עמוק.
בשבוע שלאחר מכן, הוצאנו את הגיליון הדו-שבועי של ביטאון ועד יישובי הגולן, "הרי גולן", שאותו הקמתי ואותו ערכתי. היה זה גיליון אבל, שכולו הוקדש לרצח. בעמוד הראשון הופיע דיוקנו של רבין במסגרת שחורה, ותחתיו הכיתוב: יצחק רבין ז"ל, 1922-1995. יהי זכרו ברוך. ולצד התמונה – נוסח הודעת הוועד בליל הרצח.
כותרת העמוד השני, עמוד חדשות, היתה "אבל כבד ביישובי הגולן בעקבות רצח רבין," וכותרת נוספת – "ועד יישובי הגולן דן במצב החדש."
למעט עמוד חדשות אחד, כל הגיליון הוקדש לרצח. הוא כלל מאמרים של ראש המועצה האזורית גולן יהודה וולמן, של יהודה הראל, של הרב איזנטל ושלי. כל המאמרים הביעו זעזוע וזעם על הרצח, הערכה לרבין על אף היריבות עימו, גאווה על האופי המיוחד של המאבק על הגולן, שהיה כולו על טהרת הדמוקרטיה, ללא חסימת כבישים, ללא הטרדת אישים, ללא אלימות פיזית ומילולית וללא איומים, דבקות באמונתנו בצדקת המאבק ונחישות להמשיך לקיימו, תוך שמירה על אופיו המכובד והדמוקרטי.
העמוד האחרון של הגיליון, הוקדש לאיגרת לתושבי הגולן, שוועד יישובי הגולן פרסם ימים אחדים אחרי הרצח, שחולקה בכל תא דואר ביישובים, ואליה עוד נחזור.
במוצאי השבת שלאחר הרצח, הוזמנתי לשאת דברים בשיח של קיבוצי בקעת בית שאן (היום עמק המעיינות), באחד מקיבוצי העמק. האולם היה מלא מפה לפה, בחברים מהקיבוצים החילוניים והדתיים. הדובר המרכזי היה שר החקלאות יעקב צור. הוא היה מוקף בשומרי ראש שלא איפשרו לאף אחד לגשת אליו כדי ללחוץ את ידו.
הגעתי לכנס נסער. הסיבה לכך היתה דברים ששמעתי בדרך. ברדיו שודרה מהדורת החדשות מהערוץ הראשון, ושם סיפר הפרשן אמנון אברמוביץ' שהוא הגיע לכנס אבל וזעם על רצח רבין בת"א. החניון שליד הכנס היה מלא במכוניות שעליהן הסטיקר "העם עם הגולן". והוא הוסיף: "איזו צביעות!"
דבריו זעזעו אותי. היה זה ניסיון נואל לניצול ציני ואכזרי של האבל העמוק, כדי לסתום פיות, ודווקא של מי שמאבקם היה והנו עד היום מופת לניהול מאבק דמוקרטי.
מתוך סערת הנפש, נכנסתי לאולם, ושם קידמה את פניי שולה שמרלינג, כתבת "קול ישראל" שסיקרה את הכנס. היינו מיודדים מאוד, היא היתה כתבת הוגנת מאוד, שסיקרה בהרחבה ובהגינות את מאבקנו. היא היתה עורכת חדשות, ובכל פעם שרציתי, שלחתי לה הודעה חמש דקות לפני החדשות, וידעתי שהיא תפורסם במהדורה. שולה החמיצה פרצוף ושאלה אותי בסרקזם: "מה אתה עושה כאן!?"
למחרת נערך בכיכר כנס בהשתתפות מאות אלפים, לציון שבעה לרצח, והוא כלל טקס שינוי שם הכיכר, מכיכר מלכי ישראל לכיכר רבין. נסענו לשם קבוצה גדולה של חברים מאורטל.
כדובר ועד יישובי הגולן, הופעתי לעיתים תכופות בטלוויזיה וברדיו והייתי דמות מוכרת בציבור. באותה עצרת רבים שזיהו אותי קראו כנגדי קריאות גנאי והעיפו מבטי משטמה, הרי אני רצחתי את רבין, לא? איך העזתי להתנגד לנכונותו לסגת מהגולן? התנגדות כזו – כמוה כרצח.
פגשתי שם את העיתונאי נחום ברנע. שוחחנו ארוכות, והוא סיפר במאמר בעיתון על ההערות נגדי, ויצא נגדן. אגב, גם הוא חטף. יום לפני הרצח, הוא ביקר את רבין על קשריו עם טייקונים והשפעתם עליו, ובכך זיכה גם את עצמו בכינויי גנאי.
לאורך העצרת, הסתובבתי ברחבי הכיכר ובסביבותיה. קצת מחוץ לכיכר, פגשתי כמה מחבריי למילואים בצנחנים, קבוצת בני"שים (בני ישיבות הסדר), שהצטרפה אלינו שנתיים קודם לכן. הם סיפרו על העוינות שהופנתה אליהם, חובשי הכיפות, לכן העדיפו לעזוב את הכיכר, אך בכל זאת להיות חלק מן העצרת, לכן ישבו בנפרד.
זה היה נוסח האיגרת לתושבי הגולן:
אל תושבי הגולן,
כאב רב וזעזוע עמוק פקדו את הגולן, יחד עם כל בית ישראל, בהיוודע בשורת האיוב, על הרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.
כאב – על מותו של מנהיג גדול, אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון המדינה וקיומה. זעזוע – על הידיעה שיהודי, אזרח ישראל, ביצע את הפשע הנורא.
בשלוש השנים האחרונות היינו חלוקים על יצחק רבין ועל מדיניותו בנושא הגולן, וקיימנו מאבק ציבורי נגד נסיגה מהגולן. גם כיריב, ידענו להעריך את יצחק רבין ולכבדו. הכבוד וההערכה קיימים בליבנו גם היום.
במהלך שלוש שנות המאבק, הקפיד ועד יישובי הגולן לנהל מאבק שקול ומכובד, ללא אלימות פיזית ומילולית, תוך הקפדה על כללי המשחק הדמוקרטי, ובלי להיגרר אחרי קיצונים.
בימים האחרונים נעשו ניסיונות לצייר זהות בין מתנגדי מדיניות הממשלה למעשה הרצח. אנו דוחים את הניסיונות הללו, שעלולים להביא לדה-לגיטימציה של הוויכוח בישראל ובכלל זה לדה-לגיטימציה של עמדתנו.
אנו, תושבי הגולן, נמשיך להיאבק כבעבר למען המשך ריבונות ישראל על הגולן וקיום יישובי הגולן. גם בעתיד יהיה המאבק נחוש, אך שקול ודמוקרטי.
כולנו – דתיים וחילוניים, תושבי קצרין, מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים, נמשיך לשמור על אחדות הגולן ועל יחסים של סובלנות ושיתוף פעולה.
ועד יישובי הגולן יפעל במערכות הציבוריות להנחלת המסר של אחדות לאומית ושל קיום ויכוח תרבותי והגון, גם בתנאים של מחלוקת.
ועד יישובי הגולן
2. צרור הערות 2.11.25
* קצת סדר בפרשת שדה תימן – פרשת שדה תימן היא פרשה מורכבת הרבה יותר מכפי שמציירים אותה המחנות האוטומטיים, עם החלוקה האוטומטית לטובים ורעים, לשחור ולבן ועשיית הון פוליטי מן הפרשה.
אנסה לעשות קצת סדר בבלגן.
1. הדלפה של חומר צה"לי סודי היא מעשה חמור. הוא חמור במיוחד אם הוא יוצא מהפרקליטות הצבאית, שאמורה להיות הגורם האמון על טוהר המידות בצה"ל. הרי היא זו שתחקור הדלפה ביחידה אחרת. ובוודאי כאשר מי שאישר את ההדלפה או אולי אפילו יזם אותה והורה עליה היא הפצ"רית עצמה. קל וחומר, כאשר מדובר בהדלפה בזמן מלחמה, שעלולה להזיק למאמץ המלחמתי, ובמקרה הזה גם למאמץ המדיני, ואף לסכן את שלומם של חטופינו.
2. בפרשה זו יש חשד לעבירה חמורה אף יותר מעצם ההדלפה – שיבוש חקירה וטיוח הפרשה. החשד הוא שהפצ"רית, שאישרה בעצמה את ההדלפה, הקימה ועדת בדיקה בראשות סגנה, שהודיעה שאין דרך להגיע לזהות המדליפים ואף שיקרה ליועמ"שית, לבג"ץ, לרמטכ"ל ולשר הביטחון. זו פגיעה חמורה בטוהר המידות בצה"ל ומעשה של שחיתות חמורה.
3. גם במלחמה חלים חוקי צה"ל וערכי צה"ל על הלוחמים, ובוודאי במתקני כליאה (כשאי אפשר להסביר זאת בסערת הקרב). התעללות באסירים, ויהיו הבזויים במחבלים, אסורה לחלוטין. כאשר יש חשש למעשה כזה, חובת הפרקליטות להורות על חקירתו. אלמלא עשתה כן, היתה מועלת בתפקידה. ניצול הפרשה כדי ליצור דה-לגיטימציה לחקירת חשדות על פשעי מלחמה או כדי להצדיק פשעים כאלה, היא מעשה חמור.
4. ההדלפה, עם כל חומרתה, אינה "בישול סרט", כפי שטוענים אנשים מסוימים. אין כל חשד לכך שהקלטת בושלה. ההדלפה גם אינה "עלילת דם", כפי שהאשים בחוסר אחריות אופיינית שר הביטחון. העובדה היא, שעל סמך הראיות הוגשו כתבי אישום נגד הנאשמים, והם עומדים לדין, בחשדות חמורים על התעללות אכזרית וקשה. כמובן שככל נאשמים בדין, עומדת להם חזקת החפות. אך עלילה לא היתה כאן ולא תפירה.
עם זאת, ההדלפות על "אינוס" ו"מעשי סדום" היו חסרות אחריות ופזיזות. העובדה היא, שהראיות בחקירה לא אוששו את הטענות, והן אינן מופיעות בכתב האישום. הדבר מעיד על חומרת ההדלפה; היתה זו הדלפה של חשד ראשוני, שבסופו של דבר לא אושש בחקירה.
5. הפלישה הברברית לבסיסי צה"ל בזמן מלחמה היא פשע חמור, שמחייב העמדה לדין של משתתפיו ובעיקר של מנהיגיו שעשו זאת תוך ניצול לרעה של חסינותם. אין קשר בין הפלישה להדלפה, כיוון שהיא קדמה להדלפה. הפולשים יצאו נגד עצם הזכות לחקור חשודים בהתעללות ובעצם היתה זו תמיכה בהתעללות.
6. המלחמה הקשה הזו, נגד אוייב טרוריסטי שביצע את הטבח והסתתר מאחורי מגנים אנושיים ומתחתם, חייבה את צה"ל לפעולות קשות ולהחלטות קשות בדילמות מוסריות. הפצ"רית היתה שותפה לכל הדיונים ונתנה את האישור המשפטי לכל אותן פעולות. מעניין שאלה שקופצים בראש להגן על הפצ"רית, הם אלו שבמשך חודשים העלילו על צה"ל שביצע אותן פעולות, שהיא היתה שותפה לאישורן – "פשעי מלחמה", "טיהור אתני" ואפילו "ג'נוסייד". ואלה שתומכים באותן פעילויות ויצאו נגד הדה-לגיטימציה למלחמה, הם תוקפיה ורודפיה של הפצ"רית.
* היפוכה של הקונספירציה – בעקבות פרשת שדה תימן והתפטרות הפצ"רית קראתי תגובות צהלה – הנה נמצא האקדח המעשן לקונספירציית ה"דיפ-סטייט".
קשקוש. ההיפך הוא הנכון. העובדה שברגע שהגיע לידי היועמ"שית מידע שמחשיד את הפרקליטות הצבאית, היא הורתה ללא היסוס על חקירה, מעידה טוב מאלף עדים על היפוכה המוחלט של הקונספירציה.
* פושע שדה תימן – הח"כהניסט המשתמט מצה"ל צבי סוכות היה בין ראשי האספסוף הברברי שבעיצומה של מלחמה קשה פלש לבסיסי צה"ל. הוא זומן לחקירה פלילית על הפשע, ונקווה שבניגוד לעמיתיו, השר עמיחי חומץ-בן-חומץ אליהו והח"כ הטיפש ואטורי הוא לא יסרב להיחקר, בעזות מצח אנרכיסטית.
והנה, החשוד הנ"ל, במקום לשתוק, משתלח בגסות ובפראות בפצ"רית ש"העלילה על לוחמי צה"ל" וכו'. המשתמט הפולש לבסיס צה"ל פתאום מגן על לוחמי צה"ל. "פושעי שדה תימן לדין" אמר פושע שדה תימן, וכמובן לא התכוון לעצמו.
כדאי לזכור. הדלפת חומרי החקירה בפרשת שדה תימן חמורה מאוד. החומרה היא בהדלפה. אין כאן שום דבר שמנקה את החשודים בהתעללות, ולבטח אין בכך כדי להצדיק את הגישה שאסור לחקור חיילים בחשד של התעללות.
השימוש בחקירת ההדלפה כדי להצדיק את הפלישה הברברית לבסיס צה"ל בזמן מלחמה – חולני.
שאלה – האם צה"ל ערך תחקיר יסודי, איך זה שבשני הבסיסים – שדה תימן ובית ליד, החיילים לא ביצעו נוהל מעצר חשוד בשעת הפלישה? מדובר במחדל אבטחה חמור ביותר.
* קורבנות הפסקת האש.
* היום שאחרי חמאס – צריך להיות ברור. היום שאחרי, הוא היום שאחרי חמאס, כלומר אחרי שחמאס יועף לחלוטין מהשלטון ויפורק מנשקו, כולל הנשק הקל, כולל השמדת כל התת-קרקע. אי אפשר להשמיד את חמאס כי חמאס זה רעיון? אדרבא. שיישאר רק רעיון.
אם אפשר להגיע ליום שאחרי באמצעות הסכם, מה טוב. אם לא – יהיה עלינו לעשות זאת בכוח. אם כך חמאס ממלא את התחייבותו להחזיר את החטופים, אנחנו יכולים להבין לבד איך הוא יתפרק מנשקו. כנראה שלא יהיה מנוס מחידוש המלחמה.
טוב שהסכמנו להפסקת האש, כי חובתנו המוסרית הייתה להחזיר את החטופים. ואכן, החזרנו את החטופים החיים ואת מחצית החטופים החללים ואסור לנו לוותר על החזרת כולם. והחזרנו את החטופים בלי לצאת מעזה, אלא כשלב ראשון של ההסכם, כאשר צה"ל יושב ברצועת עזה על צוואר חמאס, ובתנאים אלה ודאי שנכון היה להסכים להפסקת האש. ובוודאי שהיה נכון להסכים להפסקת האש, כאשר מדובר במימוש תוכנית טראמפ, הכוללת את פירוז רצועת עזה, פירוק חמאס מנשקו והעפתו מהשלטון.
אבל כיוון שחמאס אינו ממלא את חלקו, יהיה עלינו לאכוף זאת. הפעולה התקיפה לאחר הפיגוע ברפיח שבו נפל רס"ר אפרים יונה פלדבאום, שהסבה לחמאס נפגעים רבים, מפריכה את נבואות הזעם כאילו אחרי הסכם אי אפשר יהיה להילחם בחמאס. איך ירדו עליי כאשר אמרתי שיש להגיע לעסקה לשחרור החטופים ואח"כ לחזור ללחימה ולהשלים את המשימה. הנה, זה אפשרי. עובדה. מה שחשוב כרגע, הוא שישראל תעמוד איתן במו"מ, לא תוותר כהוא זה על דרישותיה הביטחוניות, ואם הן לא תיעננה, תחדש את המלחמה כדי להשיג את מטרותיה.
* ביתרו גופות – כמעט אחרי שלושה שבועות אחרי שאמור היה להחזיר את כל החטופים, חמאס ממשיך להפר את ההסכם ומחזיק בידיו עוד 11 חטופים, כנראה שכולם חללים.
הטפטוף מדי פעם של חללים בודדים, הוא טרור פסיכולוגי סדיסטי במיוחד.
מסירת שרידי גופות, במקום חטופים חללים, מעידה על הברבריות שלהם – הם ביתרו גופות ומחזיקים בידיהם חלקי גופות כקלפי מיקוח או כאמצעי טרור פסיכולוגי. וכדי להכאיב ולהעצים את הכאב, הם קוצרים איברים של הרוגים פלשתינאים ומשגרים אותם בארונות של חללים חטופים. אסור לסיים את המלחמה הזאת בלי השמדת חמאס. אם הדבר אפשרי במסגרת ההסכם, זו האופציה העדיפה, אך כנראה שאינה ריאלית.
* מי אחראי על ביטחון ישראל – אם אנו חוזרים למדיניות של הבלגה והכלה, זה לא בגלל ארה"ב ולא באשמת טראמפ. לא טראמפ נושא באחריות לביטחון ישראל.
* עילית משרתת – אפי פלדבאום, שנפל בקרב ברפיח, הוא ההרוג ה-59 במועצה האזורית מטה בנימין. המועצה מונה כ-80,000 תושבים, ומיספר ההרוגים חסר פרופורציה לחלוטין לחלקה היחסי בחברה הישראלית. עובדה זו מעידה על חברה מגויסת, שמיטב בניה מתגייסים ליחידות הקרביות. היא מופת של עילית ציונית משרתת – בהתיישבות ובביטחון.
* נעיצת סכין מורעלת בגב – אחרי שנתיים של מלחמה קשה, כבדת ימים, כבדת דמים; מלחמה שבה איבדנו כ-2,000 איש, שאלפים רבים נפצעו בגופם ובנפשם, שבהם המילואימיניקים משרתים מאות ימים תוך פגיעה קשה במשפחותיהם, בעסקיהם, בלימודיהם ובעבודותיהם, בא נער השליחויות של מר מחדל, בועז ביסמוט, ומציע חוק השתמטות ממאיר ואנטי ציוני קיצוני. חוק ההשתמטות הוא נעיצת סכין מורעלת בגבו של כל לוחם בצה"ל, בגבו של כל פצוע המלחמה, בגבו של כל בן למשפחה שכולה.
חוק ארור של ממשלת רקב, שנועד להנציח את המשוואה המושחתת –השתמטות תמורת שלטון.
* נגד מדינת ישראל – הפגנת המשתמטים נגד מדינת ישראל בסימן: תמותו ולא נתגייס.
שנתיים לטבח 7 באוקטובר.
* ביטול תורה המוני – הפגנת המשתמטים בירושלים היא מפגן של ביטול תורה המוני. מה?!?! פתאום מותר לסגור את הגמרות ולצאת מבית המדרש ל"מלחמת מצווה"?! ובכלל, הרי טענת המשתמטים היא שמה שמביא את הניצחון זה לא צה"ל אלא לומדי התורה. נו, אז למה אתם יוצאים למלחמה נגד הגיוס? תלמדו תורה ותנצחו.
* כצאן לטבח – אחד הדברים היפים אצל החרדים, הוא המודעות העצמית המרשימה שלהם, והתודעה ההיסטורית העמוקה שלהם, פרי לימודי הליבה שעליהם הם שוקדים. וכך, אחת הכרזות בהפגנת המשתמטים היתה: "חוק הגיוס – הסכמה לרצח עם."
* מדינת אוייב – אחת הכרזות בהפגנת המשתמטים היתה: "ישראל מדינת אוייב."
אפשר לזעום על כפיות הטובה, של אלה שבדמינו, תרתי משמע, אנו מקיימם את אורח החיים הפרזיטי והנצלני שלהם. אבל אם לבחון את הדברים לעומקם – יש צדק בדבריהם. מדינת ישראל פוגעת קשות בחברה החרדית, בכך שהיא מממנת את ניוונה החולני. בכך אנו עוברים על מצוות חשובות כ"לא תעמוד על דם רעך" ו"ואהבת לרעך כמוך."
החרדים הם אחינו ואנו מחויבים להם. כאשר אחי חולה, חובתי להושיט לו יד. חברת המשתמטים הפרזיטית היא חברה חולה. היא לא תוכל לחלץ את עצמה מן המדמנה שבה היא טובעת ללא עזרתנו. תהליך ההבראה של החברה החרדית, שהוא גם הבראה של חולי גדול בחברה הישראלית כולה, יחייב ניתוח קשה, חד ואפילו אכזרי. ניתוח לגמילה של החברה החרדית מהסם ההרסני שהם מכורים לו – תקציב המדינה. ניתוח של ניתוק חד וחלק, ביום אחד, מהיום להיום, של החברה החרדית מעטיני תקציב המדינה. אף אגורה למימון ההשתמטות. אף אגורה למימון המשתמטים. אף אגורה לישיבות ההשתמטות. אף אגורה לחינוך להשתמטות. אף אגורה!
ולעומת זאת, השקעה רבתי בזרם החינוך החרדי ממלכתי, שקיומו ושגשוגו הוא אינטרס לאומי עליון, תוך הבטחה שהוא אכן ממלכתי – מלמד לימודי ליבה ומחנך לאזרחות טובה, לחיים יצרניים, להשתלבות במדינת ישראל ובכלכלתה ולשירות משמעותי בצה"ל. והשקעה בהקמת מסגרות צה"ליות מותאמות למתגייסים החרדים. הם אחינו, בשר מבשרנו ואנו מחויבים להם. איננו יכולים להפקיר אותם ולאטום את ליבנו לניוונם. אם לא נחלץ אותם, נשקע אתם.
מדינה שמממנת ממיטב המיסים של אזרחיה את אורח החיים המנוול, הפרזיטי והחולה, היא מדינת אוייב של המגזר החולה. מעצרים ומאסרים לא ירפאו אותם ואותנו. זו לא הדרך. הדרך היא ניתוח מציל חיים.
* מפלגת הביבים – לקראת ההצבעות בוועדת החוץ והביטחון על חוק ההשתמטות הרדיקלי שרקח ביסמוט עם המשתמטים, הקואליציה הדיחה מחברות בוועדה את יולי אדלשטיין, המתנגד להשתמטות, כביכול כעונש על הצבעתו בעד חוק הריבונות. הגיעה השעה שאדלשטיין יבין שהביביה אינה הליכוד שאליו הצטרף עם שרנסקי בשעתו, ואין לו מה לחפש עוד במפלגת הביבים.
* חגיגה של קקיסטוקרטיה – אין דוגמה מובהקת יותר להידרדרות הליכוד, מהחלפת יולי אדלשטיין בח"כית ה[---]ת טלי גוטליב. הקקיסטוקרטיה בהתגלמותה.
* מאחורי סורג ובריח – ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, חשודה בפשע חמור נגד ביטחון המדינה. בחסות פרשנותה האנרכיסטית לחסינות, היא בגדר עבריינית נמלטת מחקירה. בעלילת הדם השפלה על איש שב"כ, היא חשפה את שמו וסיכנה את חייו במזיד. מקומה מאחורי סורג ובריח.
כעת הליכוד, מפלגת הקקיסטוקרטיה הישראלית, שיבץ אותה לקודש הקודשים של הפיקוח הפרלמנטרי על ביטחון המדינה – ועדת המשנה לענייני מודיעין של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לא היה חוסר אחריות לאומית כזה בתולדות המדינה. פשוט הפקרות.
אני מקווה מאוד שהרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וראש אמ"ן יגלו אחריות לאומית, ובישיבות בנוכחותה לא ימסרו מידע שאינו מופיע בעיתונים.
* איום על ביטחון המדינה – למנות את עזמי בשארה לוועדת המשנה למודיעין, זה מסוכן כמעט כמו מינוי ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב לתפקיד.
* געגועים – ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב גורמת לנו להתגעגע לאורן חזן.
הילדז עוד יגרום לנו להתגעגע לח"כית ה[---]ת.
* לטאטא את הזוהמה – כאשר אני משבח מישהו מממשלת הפיגולים, תוך שעות ספורות אני צריך לאכול את הכובע. הנה, רשומה שהעליתי ביום רביעי אחה"צ: "השר מיקי זוהר ראוי לשבח על שקידם אחדות לאומית בין כל התנועות הציוניות במוסדות הלאומיים, תוך טיאטוא של הזוהמה הכהניסטית החוצה. מה לבן גבירים ולציונות?"
ואז הוא ניסה, בשם הבוס, למנות את הילדז.
* הפרי הרקוב – ניסיונו של נתניהו למנות את הילדז, המעי הגס של "המשפחה", הוא הידרדרות נוספת של הפוליטיקקה הישראלית. נפוטיזם קקיסטוקרטי מן הרמה הנחותה ביותר.
אבל יש לו הומור לנתניהו, כאשר הוא רוצה למנות את היורד, נפולת של נמושה, לחבר ההנהלה ה... ציונית. יש לסכל בכל דרך את המינוי הרקוב של הפרי הרקוב, גם במחיר פיצוץ ההסכמות בין הסיעות בקונגרס הציוני.
* לשרוץ ולהסריח – ב-7 באוקטובר, שעה שבני גילו קפצו למדים, אחזו בנשק, וזינקו אל התופת כדי להגן בגופם על המולדת, לחרף את נפשם בהצלת בני עמם; רבים מהם לא שבו, רבים יותר חזרו פצועים בגופם או בנפשם, ויש שנפצעו וחזרו להילחם ושוב נפצעו ושוב חזרו להילחם ונפלו בקרב – הוא המשיך לשרוץ ולהסריח בגולת התפנוקים שלו במיאמי, ומשם להמשיך לפגוע במדינת ישראל, לחבל במאמץ המלחמתי, להפיץ רעל, להסית, לזרוע שנאה לבדות קונספירציות ועלילות דם.
ואותו, דווקא אותו, המפלגה של ז'בוטינסקי, בגין, שמיר ודוד לוי, רוצה לבחור לתפקיד כה בכיר בהנהלה הציונית.
הציונית! את היורד הזה...
אין במפלגת הקקיסטוקרטיה הזאת תחתית, שאינה תחתית כפולה.
המינוי הנפוטיסטי המושחת הזה לא יקום ולא יהיה.
* צפרדע בלתי בליעה – מיקי זוהר מלין על המפלגות שחתמו על ההסכם הקואליציוני במוסדות הלאומיים וחזרו בהם. הבעייה היא שהוא לא ניהל עמם מו"מ בתום לב. הם היו בטוחים, שהתפקידים שהוקצו לליכוד מיועדים למנהיגים ציונים ואנשים נורמטיביים, פעילי הליכוד בהסתדרות הציונית העולמית. הוא לא רמז להם על הכוונה למנות לתפקיד הבכיר את היורד. הוא סבר, שאחרי שייחתם ההסכם, והם יקבלו את חלקם בשלל, הם יבלעו את הצפרדע.
אבל זו צפרדע בלתי בליעה. אם הליכוד יחזור בו מהמינוי הרקוב הזה, אפשר לחזור להסכם. אבל הפעם לא בתמימות.
על הליכוד יהיה להציג מראש את המיועדים לתפקידים, כדי שלא נקבל במקומו איזה ואטורי.
* דמגוגיה פופוליסטית – המינוי השערורייתי של היורד להנהלה הציונית, העלתה גל פופוליסטי ודמגוגי של קריאות נגד עצם קיומם של המוסדות הלאומיים: מי צריך הסתדרות ציונית? מי צריך סוכנות יהודית? מי צריך קק"ל? הם היו צריכים להתפרק בקום המדינה. סתם מדמנה של ג'ובים מושחתים. גוף מיותר ומושחת. כמובן שכל רשומה פופוליסטית כזאת היא משאבת לייקים. אבל אין לה שחר.
כל העלייה וההתיישבות מאז קום המדינה נעשו בידי המוסדות הלאומיים, בשיתוף פעולה עם הממשלה. החל מהעלייה ההמונית של שנות החמישים והקמת מאות יישובים בגליל ובנגב, דרך העליות הגדולות מבריה"מ ועד היום. העם היהודי באשר הוא השקיע ומשקיע ממיטב כספו כדי לממש את המצוות הציוניות, באמצעות הארגונים הללו. וכאשר היתה בעייה לממן את ההתיישבות מעבר לקו הירוק מכספי הסוכנות היהודית, כיוון שהממשל האמריקאי סירב לתת פטור ממס לתרומות לסוכנות היהודית אם כספי המחלקה להתיישבות יוקצו אל מעבר לקו הירוק, הקים ראש הממשלה לוי אשכול את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, שממומנת בתקציב המדינה, והיא שהובילה את כל מפעל ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון.
יש דברים שמדינה אינה יכולה לעשות. מדינה אינה יכולה להוביל חינוך יהודי במדינות אחרות. מדינה אינה יכולה לפעול למען העלייה ממדינות אחרות. מדינה אינה יכולה לפעול לחיזוק והעצמת הקהילות היהודיות בעולם. לשם כך קיימים המוסדות הלאומיים. ובכך משקיע העם היהודי את כספו. וגם בתוך המדינה לא הכול המדינה יכולה לעשות. מדיניות של ייהוד הגליל והנגב היא מדיניות בעייתית לממשלה. אבל היא הכרח ציוני, והממשלה יישמה אותה באמצעות הסוכנות היהודית.
בשנתיים האחרונות המוסדות הלאומיים עשו עבודת קודש אדירה בנגב המערבי ובגליל, בעיקר כאשר המדינה היתה משותקת ונעלמה. מי הקים את שכונות הקרווילות לתושבי כפר עזה ברוחמה ולתושבי בארי בחצרים? קק"ל. אגב, במקרה, השבוע נחתם עם קק"ל הסכם להעברת 25 מלש"ח לפיתוח תשתיות בגולן עד שנת 2030.
באיזו עזות מצח אנשים מבטלים כך עשייה שאין להם מושג עליה? כל כך קל להטיל רפש. הרבה יותר קשה ללמוד את העובדות.
סיימתי השבוע קדנציה של ארבע שנים בוועד הפועל הציוני ובאספת קק"ל. למען הסר ספק – תפקיד בהתנדבות מלאה, גם בלי החזר נסיעות והוצאות. למדתי מקרוב על הפעילות, והיא מרשימה מאוד מאוד. ומדי שנה קראתי את דו"ח ועדת הביקורת החיצונית על קק"ל, שבראשה עומד שופט. לא, זה ממש לא גוף מושחת.
התפיסה הפוסט ציונית טוענת שמטרת הציונות היתה להקים מדינה ומרגע שקמה המדינה תמה הציונות ומיצתה את עצמה. על פי הגישה הזאת, אין עוד מקום למוסדות הציוניים. אין זה פלא שהשוקניה מובילה כבר שנים קמפיין כזה. אבל הקמת מדינת ישראל היא רק שלב בציונות. הרצל הגדיר את הציונות כאידיאל שאין לו סוף, וצדק. האם כל יהדות העולם כבר עלתה לארץ ישראל? האם אזורי הספר של ארץ ישראל מיושבים במידה מספקת ביהודים? אין בעילה של רוב ערבי בגליל? אין בעייה קשה של השתלטות הפזורה הבדואית בנגב, לנוכח הוואקום בהתיישבות יהודית? האם כל יהודי העולם דוברים עברית? מקבלים חינוך יהודי? אין עוד התבוללות בתפוצות הגולה? אין אנטישמיות שצריך להילחם בה?
ובאשר לטענת השחיתות. האם יש שחיתות במוסדות הלאומיים? האם יש בזבוז? האם יש מינויים מושחתים? מן הסתם יש. בכל מקום צריך להיאבק בשחיתות. יש הרבה שחיתות בממשלות ישראל לדורותיהן. האם המסקנה היא שיש לבטל את מוסד ממשלת ישראל ולפרק את כל משרדי הממשלה? האם צריך היה לפרק את כל הרשויות המקומיות שהתגלו בהן מעשי שחיתות? הנה, רק השבוע שמענו על שחיתות בצה"ל. המסקנה היא שצריך לפרק את צה"ל? איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. הפופוליזם של "הכול שחיתות" הוא מתנה למושחתים. כאשר אומרים "צריך להעיף את כל ה-120 כי כולם מושחתים" משרתים את מעט המושחתים שיש בכנסת. הרי מפלטו של המושחת היא ש"כולם מושחתים". איזו מתנה לזוממי המינוי של יאיר נתניהו, היא השבת הרוח הרעה על "המוסדות המושחתים".
* דמות מופת – יש בציבוריות הישראלית מעט מאוד אנשים, אם בכלל, הנהנים מקונצנזוס של הערכה עמוקה מקיר לקיר, כמו אלוף (מיל') דורון אלמוג. דורון אלמוג הוא דמות מופת, והכל מעריכים ומכבדים את היותו נקי כפיים ובר לבב, איש אמת ומוסר, איש מעשה ענייני שכל מעייניו הם טובת העם והמדינה, ושום אינטרס זר אינו מכתים את עשייתו.
האם אדם כדורון אלמוג היה עומד בראש גוף כמו הסוכנות היהודית, אם באמת היה גוף מיותר ומושחת, בית חרושת לג'ובים ותו לא, כפי שמלהגים הפופוליסטים בדברי הבל הנובעים מבורות וחוסר היכרות? האם הוא היה עומד בראש גוף עתיר ממון, אלמלא ידע מה החשיבות הלאומית הקריטית של כל שקל בארגון שאותו הוא מנהל?
תפיסת הטרמפ על המינוי ההזוי והבזוי של יאיר נתניהו להנהלה הציונית כדי להפיץ את ההבלים הפופוליסטיים נגד המוסדות הלאומיים, היא דמגוגיה לשמה. אכן, זהו מינוי מושחת ורקוב. וקרוב לוודאי שהוא לא ייצא לפועל. אולם באותו יום שבוצע התרגיל המסריח שנועד למנותו, מונתה ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב לוועדת המשנה למודיעין של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מינוי הזוי, בזוי ורקוב לא פחות. ובניגוד למינוי יאיר נתניהו, המינוי הזה ייצא לפועל. האם מישהו מציע כתוצאה מכך לבטל את מוסד הכנסת?
* מורשת רבין – צפיתי בראיון עם יובל רבין, בנו היורד של רוה"מ רבין, ולאורך כל הריאיון הדהדו באוזניי שלוש מילים: נפולת של נמושות.
* מי רצח את תהליך השלום? – רצח רבין הוא הפשע הנורא ביותר שאירע בתולדות מדינת ישראל. רצח רבין הוא האסון הכבד ביותר בתולדות המדינה, מלבד 7 באוקטובר. חומרת הפשע היא העובדה שישראלי, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל. החומרה היא הניסיון לסיים ויכוח לגיטימי, בעד או נגד מדיניותה של ממשלה נבחרת, באלימות, ביריות אקדח. אולם עם כל חומרתו, לא היתה לרצח השפעה על המהלכים המדיניים, ואם היתה, היא בכיוון ההפוך לנרטיב שלפיו יגאל עמיר רצח את תהליך השלום. הנרטיב הזה הוא עיוות מסוכן של ההיסטוריה.
יגאל עמיר לא רצח את תהליך השלום, כי לא היה תהליך שלום ואי אפשר לרצוח משהו שאינו קיים. ואילו את התהליך שהיה, שכונה בשם השקרי "תהליך השלום" – רֶצח רבין דווקא האיץ.
למלחמה מספיק צד אחד שירצה בה. לשלום יש צורך בשני צדדים. בהסכם אוסלו היה ניגוד עניינים מוחלט בין שני הצדדים. רבין חתם על ההסכם כדי לקדם שלום בין ישראל לאויביה. ערפאת חתם על ההסכם כדי לשפר עמדות להמשך המאבק הטרוריסטי המזוין להשמדת ישראל, מתוך שטחי ארץ ישראל שאליו הוכנס צבאו, שהיה עד אז בתוניס. אם היה תהליך שלום, מי שרצח אותו היה ערפאת, והוא רצח אותו מראש. הסכם אוסלו היה הונאה. מבחינת המוטיבציה של ערפאת, 7 באוקטובר הוא ההמשך הישיר של ההסכם.
על פי מיתוס "יגאל עמיר רצח את השלום", אלמלא הרצח, רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע, הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.
ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%! ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לפרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק של נתניהו היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת פתיחה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו היה מוחץ כמו ניצחונו שרון בבחירות 2001, בעקבות פרוץ גל הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה".
שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין כאיש מרצ או שלום עכשיו, כביכול. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בו שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "... אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, ומדינה עצמאית שבירתה ירושלים, נדחו בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים באש ובטרור את תוכניתו של רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את השטחים.
יתר על כן, יש לזכור שבעקבות גל הטרור שלאחר הסכם אוסלו ב', רבין עצר את הנסיגה הישראלית. כשהגיע מועד הנסיגה על פי ההסכם, רבין אמר ש"אין תאריכים קדושים," וכל עוד הפלשתינאים אינם ממלאים את חלקם, כלומר במקום להילחם בטרור הם מחוללים טרור, ישראל לא תבצע את חלקה. את מהלך עצירת ההסכם גדע יגאל עמיר. מיד אחרי הרצח פרס עשה סיבוב פרסה מדרכו של רבין וחרף הטרור שהלך והתעצם, ותחת ההלם של מתנגדי הממשלה אחרי הרצח, הביא לנסיגה מהירה של ישראל מכל הערים, זולת חברון, שממנה נסוג נתניהו. כמובן, שהנסיגה המהירה הזאת דירבנה את האוייב, שהגביר מאוד את הטרור, מה שהביא לנפילת פרס מהשלטון. יגאל עמיר לא השפיע על המהלכים המדיניים, על המלחמה והשלום. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל היה ערפאת, שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל, חתם על הסכם מתוך כוונה תחילה להפר אותו, ופתח במלחמה נגדנו.
* אני אחראי – אחד הנרטיבים על אוסלו, מבית מדרשו של יגאל וגנר ו"חוג אורנים", שאומץ גם בידי אנשים הנגועים אך מעט בווגנריזם, טוען שרבין אינו אחראי להסכם אוסלו ולתוצאותיו. רבין לא רצה בהסכם, שנכפה עליו בידי פרס. פרס, שחתר תחת רבין, יצר מציאות שאילצה את רבין לחתום על ההסכם שלא רצה בו, ומטרתו היתה לקחת את מושכות ההובלה כדי למזער את נזקיו. הנרטיב הזה נועד, כביכול, לשרת ולהעצים את זיכרו של רבין, אך למעשה הוא פוגע באחד המאפיינים המרכזיים של רבין – היותו מופת של מנהיג הלוקח אחריות על מעשיו. מן הבחינה הזאת, רבין הוא היפוכו המוחלט של נתניהו, הברחן, שלכל כישלון שלו יש שעירים לעזאזל. הנרטיב הווגנריסטי הזה, הוא ברוח ביביסטית.
אחרי כשלון חילוץ נחשון וקסמן, כינס רבין מסיבת עיתונאים שאותה פתח במילים: אני אחראי. אני קיבלתי את ההחלטה. זה רבין. אם כך כשמדובר באירוע נקודתי, קל וחומר כאשר מדובר במעשה מדיני היסטורי. כמו במיתוסים רבים, יש גרעין של אמת במיתוס הזה. נכון, פרס, ביילין ושות' חתרו תחת רבין וניהלו את המו"מ עם אש"ף ללא ידיעתו ומאחורי גבו. נכון, היו לו, כלשונו, כאבי בטן רבים עם ההסכם. נכון, אי אפשר שלא לראות את הסלידה והתיעוב על פניו כאשר לחץ את ידו של רב המרצחים. נכון, רבין לא פינטז בעיניים בוהקות על מזרח תיכון חדש.
אבל רבין היה ראש הממשלה, הוא קיבל את ההחלטה, ולכן הוא אחראי לה ולתוצאותיה. הראשון שהיה אומר זאת, הראשון שהיה דוחה על הסף את הנרטיב הזה, היה רבין עצמו.
* הגיס החמישי –צה"ל עסוק בעניינים פעוטים כמו הגנה על המולדת ומלחמה באויבינו, ואין לו פנאי להתעסק בתביעות דיבה נגד מעלילי עלילות הדם האוטו-אנטישמיות של עוכרי ישראל, שמפיצים קונספירציות רעילות על "בגידה" של צה"ל ב-7 באוקטובר; עלילה שפלה שנועדה לכסתח את אשמתו של מר מחדל. אבל לדעתי אין ברירה. צה"ל לא יכול להפקיר את הזירה לגיס החמישי. צריך לבחור חמישה מהגרועים במעלילים, לתבוע כל אחד מהם במיליוני שקלים. להכות בהם, לרושש אותם כך שאחרי הנזק הכבד שהם גורמים במזיד לביטחון המדינה, הם "יתרמו" כמה מיליונים לתקציב הביטחון.
* נרקומן של לייקים – אפילו לבנדיט הכהניסט ארור מרזל יש קווים אדומים כלשהם. אפילו הוא תקף את ראש הכנופייה, שהביא במודע להתעללויות נוראות בחטופינו. כך הוא צייץ: "יאללה, כל הכבוד על זה שהחמרת את התנאים למחבלים בבתי הכלא, באמת צעד חשוב! אבל למה לרוץ לדבר על זה בכל כלי התקשורת, כשברור שזה עלול לפגוע בחטופים? אין ספק שאתה נרקומן של לייקים וכותרת, אבל בשביל זה להפקיר חיי אדם?"
* סדיסט – צפיתי בשידור "עובדה", בראיון עם פדוי השבי מקסים הרקין, בהמשך לתוכנית "זמן אמת" עם בר קופרשטיין. שניהם סיפרו על העינויים הנוראים, ההתעללות הנוראה, שחטפו בכל פעם שראש הכנופיה עשה הצגת התרברבות על הפגיעה בתנאי האסירים. בתום התוכנית ראש הכנופייה הגיב. אם לתמצת את המסר שלו: מקסים הרקין הוא תועמלן של חמאס בקמפיין למען שיפור תנאי המחבלים האסירים. ראש הכנופייה הוא פשוט סדיסט.
* מדיניותו של ראש הכנופייה – הרב מנחם בן שחר נעצר בחשד להסתה למעשי טרור ופוגרומים של נערי זוועות נגד ערבים. ארגון "חוננו", הזרוע המשפטית של הכנופייה, ה"לאה צמל" של המחבלים הבן גבירים, הודיעה: "נראה שמישהו במשטרה חותר נגד מדיניות הדרג המדיני הממונה עליו." חשוב מאוד להבין את מהות ההודעה. ברור ממנה, שמדיניותו של ראש הכנופייה, שהוא הדרג המדיני שלחרפתנו ממונה על המשטרה, היא תמיכה בטרור ובפוגרומים נגד הערבים, ושמדיניותו היא איסור על המשטרה לפעול נגד הטרור. ראש הכנופייה פועל במרץ להפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית גזענית חמושה פרטית שלו, אך עדיין יש במשטרה כיסי עצמאות. הודעת הזרוע המשפטית שלו נועדה להלך אימים על השוטרים לבל יפעלו נגד הטרור.
* הז'דנוב של הרצליה – גיבור לאומי חדש – יריב פישר. ראש עיריית הרצליה. האיש שעומד איתן נגד ההתערבות הפוליטית של שר החינוך קיש, שמנסה לכפות על תלמידי בתי הספר לסייר בירושלים בהדרכת עמותת אלע"ד, למרות איומי השר בפגיעה בתקציבים וכו'.
יאיר גולן מיהר לצייץ על "שר החינוך מחדש של הציבור החילוני ליברלי" שרוצה "לשטוף את מוחם של תלמידי ישראל במשיחיות וקנאות דתית." והמרגלת ענת קם יצאה בפשקוויל תמיכה נלהב בראש העיר בשוקניה.
נפלא. יש רק בעיה אחת. העובדות הפוכות. ההתערבות הפוליטית הגסה היא של ראש העיר. בית הספר מקיים זה 15 שנה סיורים בירושלים בהדרכת אלע"ד. ראש העיר, התערב פוליטית והודיע לבית הספר שהוא אוסר עליו את הסיור. הוא כנראה רואה בעצמו אחראי לחינוך מחדש של ילדי הרצליה ולשטיפת מוחם.
* בוחן בהבנת הנקרא – פרסמתי פוסט שבו תקפתי בחריפות את הצעת החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש. כמה ציטוטים מתוך הפוסט: "זו התנקשות לשמה בשלטון החוק, וחתירה לשלטון ללא מצרים... הגנה על השחיתות וחופש למושחתים לעשות ככל העולה על רוחם... זה חוק מסוכן ומושחת."
קוראיי המכירים את דעותיי, יודעים שכבר שנים אני קורא לפיצול תפקיד היועמ"ש. ברשומה הסברתי שהחוק הזה הוא היפוכו המוחלט של הפיצול שאני תומך בו. בעוד הפיצול שאני תומך בו נועד להעצים את המלחמה בשחיתות השלטונית, בכך שייבחר תובע כללי בלתי תלוי, שאין לממשלה שום מעורבות במינויו ושום יכולת להדיחו, והוא יהיה המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית, הצעת החוק הנוכחית נועדה לסרס את היכולת להילחם בשחיתות, בכך שהיא מפוררת למספר חלקים את תפקיד היועמ"ש, והממשלה היא שממנה את התובע הכללי ובסמכותה להדיחו. פתחתי את הרשומה במשפט הבא: "אני תומך בפיצול תפקיד היועמ"ש, וזו עמדתי כבר שנים וכתבתי על כך פעמים רבות. ואני מתנגד בתוקף להצעה שמובאת לכנסת לפיצול תפקיד היועמ"ש." וקיבלתי תגובה שמתחילה במילים: "בזה שאתה תומך בשלב הזה במהלך הזה אתה שותף מלא לדה-לגיטימציה שנעשית בשנתיים האחרונות למערכת המשפט."
השאלה היא האם האיש הגיב בלי לקרוא, או קרא ולא הבין, את מה שכל דביל מבין? וזה הזכיר לי תגובה אחרת. לפני חודשים אחדים, אחרי שיאיר גולן העליל על ישראל שהיא הורגת ילדים כתחביב, כתבתי פוסט בזו הלשון:
נתניהו או בנט? בנט.
נתניהו או ליברמן? ליברמן.
נתניהו או לפיד? לפיד.
נתניהו או גנץ? גנץ.
נתניהו או איזנקוט? איזנקוט.
נתניהו או יועז הנדל? יועז הנדל.
נתניהו או יאיר גולן? נתניהו.
מיד קיבלתי תגובה: "ביביסט".
מצחיק, הא?
באופן לא מפתיע, שתי התגובות הן של אותו מגיב.
* לממש את הריבונות - בפרשת "לך לך" קראנו אמש על ברית בין הבתרים. על פי המסורת, מקום הבתרים נמצא בהר דב. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל, אך ישראל אינה מממשת את הריבונות עליו. הוא שטח צבאי סגור, ואזרחי ישראל אינם מטיילים בו ואינם מתיישבים בו.
בעוד אין התיישבות ישראלית בהר דב, מי שמילאו את הוואקום היו מחבלי חיזבאללה שהקימו בהר דב מאחז, וחצי שנה, עד אחרי מתקפת הטרור, ממשלת ההתמכרות לשקט "הכילה" את ההתנקשות בריבונותנו. לאחרונה הופרח בלון ניסוי על הסדר עם סוריה של נסיגה מהר דב תמורת הכרה בריבונותנו על הגולן. יש ברעיון הזה סתירה לוגית מיניה וביה, כיוון שהר דב הוא חלק מריבונותנו על הגולן. את הריבונות הזאת יש לממש בהקמת לפחות יישוב אחד על הר דב ובפתיחתו לאזרחים.
* הדובדבן שבקצפת – בקיבוץ חניתה נערכה ביום שישי השקת ספרו המצוין של ניצן הורוביץ "הבית בקצה המדינה"; המתאר את פרשת המלחמה והפינוי של חניתה במלחמה.
הבוקר נפתח בסיור במוזיאון חומה ומגדל, ובתערוכה, המוצגת בו, על חניתה במלחמה – צילומים של הצלם מאור אלחיאני, חבר כיתת הכוננות של חניתה. לאחר מכן התכנסנו במועדון הקיבוץ. המשנה למזכ"ל התק"צ נועה בוטנסקי וסגן ראש המועצה האזורית מטה אשר (וחשוב יותר – מג"ד שלי לשעבר) אייל רייז ברכו. נערך פאנל, בהנחיית עורך הספר ד"ר עומר עינב, עם שלושה מחברי הקיבוץ שהתראיינו לספר: יו"ר צח"י (צוות חירום יישובי) וחבר כיתת הכוננות דביר שני, הציירת מיכל דיבואה, שציוריה על תקופת הפינוי עיטרו את הספר כולל את עמוד השער, והצלם מאור אלחיאני. הם היטיבו לבטא, כל אחד בדרכו, את רוח הקיבוץ ואת החוויה שהם חוו במלחמה. ניצן עצמו הרצה על הספר ועל תכניו. עדן קרן, זמרת מקומית נפלאה, שרה את "השיר על הארץ" של יהושע סובול, ושיר מקסים ומרגש שכתבה על חוויית המלחמה, הפינוי, השיבה והתקווה של הקיבוץ. מבחינתי, השיר שלה היה שיא האירוע.
המסר המרכזי של אירוע ההשקה כולו, היה תקווה ואופטימיות שחניתה והצפון כולו ישגשגו ויצליחו, או בלשונו של ניצן הורוביץ: "חניתה תחזור להיות הדובדבן שבקצפת".
* משיחיים – בדברי ברכתה של נגה בוטנסקי, המשנה למזכ"ל התנועה הקיבוצית, בהשקת הספר "הבית בקצה המדינה", היא אמרה דברים יפים, נכונים ומרגשים על חניתה, על קיבוצי הנגב המערבי והגליל, על הסיפור ההרואי של עליית חניתה בחומה ומגדל. דבריה הציגו את האתוס התיישבותי והקיבוצי, של עיצוב גבול המדינה באמצעות המעשה התיישבותי.
ואז היא הוסיפה משפט מוזר. "זה ההבדל בינינו לבין המשיחיים."
!?!?
הרי מי שמכונים היום "משיחיים" כשם גנאי, הם אלה שרוצים לעצב את גבול המדינה באמצעות התיישבות. ומה יותר "משיחי" מעליית חלוצי חניתה להקמת יישוב יהודי מבודד ומרוחק, בלב אוכלוסייה ערבית עוינת (ההרוגים הראשונים של חניתה היו יום לאחר העלייה לקרקע), מתוך כוונה להיות החלוץ שלפני המחנה – הקיבוצים שיבואו אחריהם לקצה הנידח של הארץ, כדי לעצב את גבול המדינה בדרך. אגב, חניתה נכללה בשטח המדינה הערבית בתוכנית החלוקה. חברי הקיבוץ החליטו שהם בכל מחיר דבקים באדמתם. והאזור שוחרר במלחמה. משיחיים.
* אף על פי כן להתחסן – לקיתי השבוע בשפעת. וזה מפתיע, כיוון שלפני שבועות אחדים התחסנתי נגד שפעת. והאמת היא שבהתחלה טענתי שלא יכול להיות שזו שפעת. אך כן, זו שפעת. איך זה יכול להיות?
יש זנים שונים של שפעת. החיסון בכל שנה נבנה על סמך אינדיקציות איזה זנים עלולים לתקוף אותנו החורף. התחזית הזו אינה מדויקת ב-100%, ולכן קורה שמי שהתחסן לוקה במחלה. אך השפעת של מי שמחוסן חלשה יותר. אז מה? להתחסן גם בשנה הבאה?
אתחסן גם אתחסן. אני מתחסן מאז גיל ארבעים, כלומר לפני 23 שנים, ובשנים האחרונות אני מקפיד להתחסן מדי שנה. וזו השפעת הראשונה שפוקדת אותי מאז שהתחלתי להתחסן. אז יש בכלל ספק?
* למה הוא מצנזר – אהוד בן עזר טוען שהוא מצנזר מדבריי מחשש לתביעות דיבה. אין שחר לטענה מכה סיבות:
1. פשוט מאוד, כי אין בדברים הללו שמץ של עילה לתביעה.
2. כי בגיליונות חב"ע יש דברים הרבה יותר חריפים ושבהם לעתים יש מקום לדיבה, ע"ע מדורו של נעמן כהן.
3. כי אהוד בן עזר עצמו כותב דברים קשים לאין ערוך, גם כלפיי ובעיקר בהערות סקסיסטיות פוגעניות עד פורנוגרפיות כלפי נשים.
4. כי את הדברים הקשים והחריפים ביותר אני כותב על אנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, כדוגמת עופר כסיף, גדעון לוי ורוגל אלפר, ואהוד מעולם לא העלה על דעתו את צינזורם, כי הוא מסכים עם הנאמר. לעומת זאת, הוא מצנזר את ביקורתי על דמויות מופת כמו בן גביר, יאיר נתניהו וטלי גוטליב, כי הוא תומך באותן דמויות.
[אהוד: שטויות, אני מצנזר אותך כשאתה מנבל את הפה ומסכן אותי כעורך על פי חוק לשון הרע, מה שעלול לעלות לי עשרות אלפי שקלים ולהרוס אותי מבחינה כלכלית. קבעת כבר תור...]
* ביד הלשון: משגב עם – ב-2 בנובמבר ימלאו שמונים שנה לקיבוץ משגב עם. משגב עם הוא קיבוץ ספר באצבע הגליל, סמוך למטולה, הקיבוץ הצפוני ביותר בעולם. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1945 על אדמות שנרכשו בידי קק"ל מכפר עדייסה שנה קודם לכן. את הקיבוץ הקימה הכשרה של הפלמ"ח שמנתה 20 צעירים. כעבור שנתיים הצטרפה אליה מחלקת פלמ"ח נוספת, ולאחר מכן קבוצת נוער עולה מטורקיה. בשנותיו הראשונות תנאי המחייה של הקיבוץ היו קשים מאוד. בין השאר, לא היה כביש גישה אליו, וההתניידות אליו וממנו הייתה על גבי חמורים וסוסים. חלוצי הקיבוץ סללו בעצמם דרך שחיברה אותם לכביש לבנוני שהגיע למטולה. רק ב-1950 נסלל כביש שחיבר את משגב עם כביש הצפון. כיישוב ספר הממוקם צמוד לגבול עם לבנון, סבל הקיבוץ לאורך כל שנותיו מבעיות ביטחוניות. האירוע החמור ביותר היה פיגוע המיקוח ב-1981, שבו מחבלים שחדרו לקיבוץ השתלטו על בית התינוקות ולקחו את התינוקות והצוות החינוכי בני ערובה. למחרת השתלט כוח משותף של סיירת מטכ"ל וסיירת גולני על בית התינוקות וחילץ את הילדים. בפיגוע נרצחו מזכיר הקיבוץ ואחד הילדים ונפל אחד הלוחמים.
במלחמת "חרבות ברזל" פונה משגב עם. לאורך המלחמה היישוב נפגע מהפגזות רבות, בהן של טילי נ"ט וכטב"מים, ורבים מבתיו נהרסו. לאחר הפסקת האש חזרו התושבים בהדרגה ליישוב, שנמצא עדין בתהליכי שיקום. מקור השם משגב עם, הוא גובהו של היישוב. המילה משגב נזכרת במקרא הן במשמעות "מבצר, מעוז" ("הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ" – ישעיהו ל"ג, ט"ז) הן במשמעות "מקום מפלט ומחסה" ("אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" – שמואל ב' כ"ב, ג'). השורש שׂג"ב כשלעצמו מורה על רום וגובה, ועל כן דבר נשגב הוא מה שמרומם מגדר הרגיל.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
מתוך: ספר הגעגועים
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נדפס בישראל 2009
אחרית דבר
בשנה האחרונה לחייו הותקף ראש-הממשלה יצחק רבין בתקשורת ובציבור ונרדף, לא רק מימין אלא גם משמאל, בצורה מבזה ומעליבה. אני זוכר מאמר ובו ביטויים מתועבים, מתנשאים ורוויי-ארס כלפי ראש הממשלה על שאינו ממהר להחזיר לערבים את הכול, והוא פרי עטו של משורר עברי נאור, שהיו בו החוצפה ועזות המצח לפרסם לאחר שבועות לא רבים ובאותה במה נכבדה שפתוחה בפניו תמיד – שיר מספֵּד על רבין!
בשמונה בפברואר 1995, כעשרה חודשים לפני הירצחו, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מכתב ששלחתי למערכת בשם "אין מציאות אחרת". המכתב נדפס במלואו באותו יום, תחת הכותרת "לתמוך ברבין במאה אחוז", גם בעיתון "דבר".
אין מציאות אחרת
אני לא שותף למקהלה היללנית שמתגוללת על רבין, בעיקר בעיתונות, מקהלה שיש בה קולות שכבר "קברו" את רבין ואת ממשלתו בשנתה הראשונה, לפני הסכם אוסלו, ואחר-כך היתה להם החוצפה להסביר לנו שההסכם היה פרי רוחם ועצותיהם שלהם.
עכשיו הם שוב מתגוללים על רבין – כאילו ישנה מציאות אחרת, אידילית, שבה ניתן ליישם הסכם כה סבוך; וכאילו רק אנחנו, הישראלים, אשמים בכך שהאִסלאם הקיצוני מסרב להשלים עם קיומנו.
טחו עיני האנשים מלראות איזה מהפך אדיר חל במעמדה של ישראל במזרח התיכון. כיצד, לראשונה בהיסטוריה, אנו עומדים בחזית אחת עם מדינות ערביות התומכות בשלום, ואויבנו כבר אינו כל העולם הערבי והמוסלמי, ששלל את קיומנו, אלא רק אותו חלק ממנו שמתנגד לתהליך השלום, וחותר גם נגד המשטרים הערביים שמצויים עימנו יחד בחזית השלום.
מעניין לראות כיצד מישהו מהדברנים הגדולים ואוהבי-עצמם, מימין ומשמאל גם יחד, היה עומד במעמסה שרבין עומד בה, וממשיך קדימה, חרף הספקות, ובהתמדה ובזהירות, ומבלי להיות מושפע מתנודות דעת הציבור.
זה הציבור שחולם אולי על ה"גאולה" שתבוא לנו אם יחזור הליכוד לשלטון. אבל למה להמליך את ביבי? הלא אפשר להחזיר את שמיר. שמיר יותר מוכשר בלא לעשות כלום, יותר זהיר וקר-רוח, ואינו עוטף את האינרציה, את המבוי-הסתום שאליו מוליכה אותנו השקפתו הפוליטית – בדיבורים ריקים נוסח נתניהו, כאילו ישנה דרך אחרת לשלום עם הערבים.
חרף הצער והכאב על קורבנות הטרור – יש לי תחושה, שמרבית אזרחי המדינה שותפים לדֵעה זו, ותומכים ברבין ובדרכו.
*
בתגובה על פִרסום דבריי קיבלתי מכתב איוּם עברי ובו איום אנונימי בסגנון של "הערבים יהרגו אותך ואת בני-משפחתך," עם גזיר-מאמר מודפס מאת חגי סגל, בתוך מעטפה של המחלקה לקשרי חוץ של אוניברסיטת ת"א, ודאי מעטפה גנובה או ממוחזרת. היתה לי הרגשה שהאנשים שעומדים מאחורי משלוח המכתב מתפרנסים ברובם על חשבון תקציבים ממלכתיים וציבוריים אך זה לא מפריע להם לזרוע אווירה של הפחדה וטרור. אמרתי לעצמי כי אם קבוצות אנונימיות כאלה תפחדנה ב"טיפול אישי" אזרחים שמביעים תמיכה פומבית בראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית – נגיע מהר מאוד למציאות מאוד לא סימפאטית. קיצונים כאלה ניסו בשעתו להצית את דירתו של הסופר חיים באר. את המכתב האנונימי העברתי למוסדות המוסמכים, לטפל בנושא. אני לא שומר אצלי דברים טמאים.
*
בעיתון "הארץ" מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו, התפרסמה רשימה שלי, שהיתה אולי הביטוי החיובי היחיד על אודותיו בַּעיתון, בַּתקופה הרת-הגורל שבה בימין התירו את דמו ובשמאל בעטו בו ברגל גסה.
עוד נתגעגע לרבין
זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".
מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.
בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.
ואני רוצה לומר במלוא האחריות, וישפטוני הדורות הבאים: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פְּרַגמַטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדויק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.
את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.
אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלסטינים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כנִראה עיוור.
רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כנִראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.
*
בעקבות הרשימה הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים. באתי אליו ביום שני בבוקר, ה-17 ביולי 1995, כחמישה חודשים לפני הירצחו, ובשובי לתל-אביב רשמתי ביומני:
הפגישה עם רבין
בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.
רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.
רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.
בהתחלה אני נותן עם הקדשה שלי לו את הכרך "כל השירים" של דודתי אחות-אבי, המשוררת הארצישראלית הראשונה, אסתר ראב. אני עושה זאת למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".
ליצחק רבין היקר,
ראש הממשלה הצבּר הראשון –
יבול חייה של המשוררת
הצבּרית הראשונה
אסתר ראב –
וברכה להצלחת דרכך –
הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.
עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טִלפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.
בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסִדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שְׁטַמְפְּפֵר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.
כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.
אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בת דודי שמחה ובעלה צבי, שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור.
בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.
הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה המיועדת גם לנוער על משה דיין.
את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.
רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן-גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."
כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.
אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האִמרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.
אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלסטיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.
רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.
לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.
לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.
כאשר אני שואל אותו אם ערפאת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, ערפאת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי ערפאת רוצה מדינה פלסטינית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.
בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי ערפאת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו ערפאת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סנגור ואין קטגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטרור?"
הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.
"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."
ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.
אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נדחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.
אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.
אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.
זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.
רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הָבֶּר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי סופר מן הצמרת היו מכרכרים סביבי ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.
*
האמת, הייתי מודאג. אם רבין זקוק לי – סימן שאין לו תומכים רבים בקרב גדולי הספרות העברית ונביאיה, ובקרב מחבריהם החשובים של רבי-המכר. גם לא עידוד ממעצבי דעת הקהל הנאורה והיוֹנית, אשר לזכותם ייאמר שרובם – בייחוד רודפי השלום שכה הִרבו לרדוף אותו בחייו – היטיבו מאוד להספיד אותו לאחר הירצחו, כאשר כבר לא היה יכול להיעזר בתמיכתם וגם לא לקרוא אף אחד מן השבחים שהרעיפו עליו.
ימים אחדים לאחר הפגישה עימו, שלח לי עמירם גיל, נכדו של המשורר והמתרגם שלמה טנאי, מכתב שקיבל מרבין בתאריך 25 ביולי 1995, ובו נאמר בין היתר:
"קיבלתי וקראתי מכתבך אליי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."
*
יומיים ושלושה ימים לאחר הרצח כתבתי למערכת "מעריב" (6 בנובמבר 1995) ו"דבר ראשון" (7 בנובמבר 1995).
עקדת יצחק
ראש הממשלה ה"צבר" הישראלי הראשון, שמסמל את כל היקר לנו והאופייני לנו בדור העברי החדש – נרצח בידי צעיר יהודי דתי פאנאטי, שגדל כנִראה על ערכי הקיצוניות הדתית המזוויעה, זו שכולנו עדים לה, ואשר לא בברוך גולדשטיין התחילה.
ייאמר נא מעתה בפירוש: הקיצוניות הדתית והחרדית, השקועה במשיחיות שקר ומנותקת מן המציאות – היא הרוצחת של הציונות ושל ההוויה העברית והישראלית החדשה שצמחה כאן לתפארת – היא הרוצחת שלה ולא הממשיכה שלה.
*
בסופו של חודש נובמבר הנורא ההוא חיברתי תפילת אשכבה וגעגועים ליצחק רבין. במשך שנים הדבקתי את דפיה על עמוד הבטון-התומך של בניין העירייה, ליד מקום הירצחו, לקראת כל רביעי בנובמבר.
רקוויאם לרבין
מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?
מִי לֹא עָלַב בְּךָ?
מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?
מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ
מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ
מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ
כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –
הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.
יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ
שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,
מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,
לְלֹא שְׁקָרִים,
לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,
לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,
לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,
לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.
(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )
אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,
עִם הַפַלֶסְטִינִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,
וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –
אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –
לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –
אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,
וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,
וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –
לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,
שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,
הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,
וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ
שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,
הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –
כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.
אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,
כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,
לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,
לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר
שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",
אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,
כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,
וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,
אָז וְעַכְשָׁיו,
הֶאֱמִינוּ
וְעוֹד אֵיךְ –
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –
אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,
הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,
וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.
פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,
הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –
גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים
נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן
שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.
זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.
זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,
כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.
זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.
מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ
וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם
גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת
כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.
עֲלִילַת-שָׁוְא.
זְדוֹנִית.
אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ
אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.
הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת
קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,
שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.
זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.
זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.
הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.
אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.
רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,
שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"
וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"
וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –
שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,
שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.
הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,
הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.
אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,
אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ
וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,
מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם
וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,
כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף
וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"
הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.
גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,
אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.
הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ
שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ
הַחִלּוֹנִי
וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ
וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.
29 בנובמבר 1995
רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.
לאחר פרוץ האינתיפאדה בספטמבר 2000 הפסקתי להדביק את תפילת האשכבה על עמוד הבטון ליד מקום הירצחו.
בעצרת לזכרו, ביום השנה השמיני, התנוססו בכיכר כרזות הקוראות ליציאה מהשטחים ולקידום יוזמות שלום חדשות-לבקרים, ונישאו נאומים מ"מחנה השלום" נגד ממשלת אריאל שרון, אך קשה היה להשתחרר מהרושם שכל אלה לוקים בהבנת המציאות שבה אנו חיים, ובסילוף דמותו ההיסטורית של רבין.
רבין לא היה טיפש. תהליך השלום נעצר כבר כשנה לפני הירצחו, והוא הגיב בהתאם, וחיכה. וניתכה עליו אז ביקורת חריפה, ארסית, רוויית בוז ושנאה – משמאל, ולא רק מימין, וכמובן מסיבות הפוכות – מדוע אינו מחזיר במהירות את הכול.
אילו נשאר בחיים והיה ממשיך לכהן כראש ממשלה, האם היה משתנה בהרבה מצבנו מול הפלסטינים? הלא בספטמבר 2000 הם היו בשיא פריחתם כפרטים וכמדינה-בדרך תודות להסכם אוסלו, ובכל זאת שברו את הכלים, פנו למסלול רצחני ובכך סתמו את הגולל על ההסכם. ומי היה ראש הממשלה הישראלי באותה תקופה? אהוד ברק, שהלך באדיקות בעקבות רבין, ברוח אותו "שלום של אמיצים", הסיסמה שֶׁזוֹרֶה ערפאת בכל הזדמנות כְּחוֹל בעינינו, כאילו חסרי זיכרון אנו.
מה חושבים אלה העושים מרבין גיבור השלום, לאחר שזנח כביכול את דרכו הקודמת, את המלחמה? אילו פרצה אינתיפאדַת אל-אקצה בימיו, האם היה נוהג אחרת מברק ומשרון? והרי אנו יודעים כיצד נהג רבין כשר ביטחון באינתיפאדה הראשונה. לכן הדיבורים הנמלצים ותוכניות החינוך העוסקים במורשת השלום של רבין, הם בחלקם ריקים. הלקח הייחודי מרצח רבין הוא שאין לרצוח נבחרים פוליטיים ואין לשנות בכוח ובדם ובדרכים בלתי חוקיות תהליכים דמוקרטיים. וזה נכון באותה מידה גם אילו היה יהודי רוצח מנהיג מהימין.
רצח רבין, עם כל הכאב שבדבר, אינו הופך אותו למנהיג גדול יותר וחקוק יותר בזכר האומה הישראלית מבן-גוריון, אשכול, דיין ובגין בשעתם. ההיסטוריה לימדה אותנו לקח מר עם התפוררות הסכם אוסלו. לכן אסור להפוך את רבין למי שהיה כביכול דָבֵק לנצח באותו "שלום" ערטילאי גם אם וכאשר היה מתברר לו שהפלסטינים רימו אותנו ולא התכוונו לסיום הסכסוך, אלא רק לקבל כל מה שאפשר ואז לפתוח במלחמה חדשה ולגייס את הטרור ואת הקיצונים האיסלאמיים בכל העולם – כדי לשים סוף-סוף קץ למדינה היהודית האחת והיחידה בעולם.
כוססת בי הרגשה נוראה שאולי הייתי נאיבי בתפילת הרקוויאם לזיכרו, שאולי רבין לא היה רק קורבן-על-מזבח-השלום אלא גם קורבן-חינם! – כי אין שלום, ולא יהיה שלום, ושלום לא היה בא גם אילו היה עדיין חי איתנו היום ומכהן כראש-ממשלה. כי היו ותהיינה אולי רק תקופות ביניים של הפסקות אש, שביתות נשק ומשא-ומתן בין מלחמה למלחמה.
אנשים מבוגרים כמוני, שכבר אינם חייבים לסכן נפשם במילואים (אם כי לא אפסו סיכוייהם להירצח בפעולת טרור או ממטח טילים) – להם קל יותר להשלים עם המציאות האומרת כי "שלום" עם הערבים אינו אלא פסק-זמן עבור האוייב להתאוששות ולאגירת נשק לסיבוב הבא, עד שיביא, כתקוותו – לסילוקנו הגמור מן האזור. אילו הייתי משרת עדיין במילואים אולי הייתי נדחף להאמין שהשלום אפשרי ותלוי בנו ורק בנו, נאחז בכל בְּדַל תקווה ל"שלום", אפילו לטווח קצר, ושותף להאשמת-עצמנו במצב – ובלבד שלא אצטרך לסכן את נפשי במלחמה וגם בפעילות הביטחונית הקשה שבין מלחמה למלחמה.
לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתף ללא הרף במלחמה מתישה נגד הטרור הפלסטיני, ויש המשלמים בה בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד.
מי שצריך לעצור בגופו את הטרור, או לשלוח בני-משפחה למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה – כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האיסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על "כיבוש" ו"פשעי מלחמה" (ישראליים כמובן).
אך מה לעשות אם הסכמי אוסלו ותהליכי השלום התבררו כדיבורים ריקים. אם אין אור בקצה המנהרה. אם העולם הערבי, המוסלמי והפלסטיני טרם נואש מהאפשרות להשמיד אותנו בהזדמן לו שעת הכושר, ובינתיים קוטל בנו יום אחר יום בתקווה לערער את עצם קיומנו?
איך אפשר להיות עיוור לנוכח המציאות? המלחמה בטרור הפלסטיני מבית ומחוץ היא מלחמה על עצם המשך קיומנו כַּמדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם. העובדה שאין שלום, וכנִראה גם לא יהיה שלום בטווח הנִראה לעין, אינה באשמתנו. כל מי שסבור שאשמתנו היא שאין שלום, וכי אם היינו מתנהגים כמלאכים היינו מקבלים את השלום כִּפְרס מהערבים – אינו מבין היכן הוא חי.
אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר געגועיי כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול.
אהוד בן עזר
תל-אביב, 2008
אבניאל לטר ז"ל נפטר.
בצער רב ובאכזבה מרה.
הריני להודיעכם שאבא,
האמיץ, החזק, החכם, הידען,
ובעיקר למוד הסבל.
נפטר בבילינסון לאחר מאמצים רבים לנצח גם בקרב האחרון.
את גופו הוא ציווה לתרום למדע, ולכן
בשנים הקרובות הוא ימשיך להביא תועלת אך לא תהיה לוויה.
קדיש, שמע ישראל ופרידה בוצעו בחיק המשפחה בבילינסון.
עקב האסונות הרבים שפקדו אותו, נשארתי היחידה לשבת עליו שבעה, וכדי להתאושש מהשבועות הקשים האחרונים
מבקשת להימנע מביקורי תנחומים.
העלאת זיכרונות, מילים מעודדות
והשתתפות בצערנו – ניתן לשלוח בווטסאפ כדי שיישארו לי למזכרת
ואוכל לעיין בהם שוב בעתיד.
תודה,
אילה
דפנה [ליף]
מי מינה אותך כמנהיגה? נסחפים אחרייך חלשים ותקשורת רודפת סנסציות. אם היתה תקשורת הגונה, לא היו רואים אותך ולא היו שומעים אותך.
מי את ומה כישורייך לדרוש התפטרות הוועדה שמונתה על ידי הממשלה? מה כישורייך להביע דיעה בעניין?
מה זכותך להגיש דרישות לקבל? תנו לי תנו לי... מגיע לי מגיע לי...
לא מגיע לך שום דבר. מה עשית למען המדינה? אין לך זכאות לשום דבר. קיבלת חינוך חינם ובריאות ממלכתית. לא שירת בצה"ל ולא עשית שירות לאומי. קודם תמלאי חובותייך ואחר כך תבואי בדרישות.
את סתם ילדה צעקנית ומפונקת.
[מתוך: חדשות בן עזר 29.8.2011]
איך שומרים על צלם אדם
על "חטוף" מאת אלי שרעבי
סלע מאיר 2025, 237 עמ'
מה שהפליא אותי בקריאת הספר הזה הוא כיצד אדם שעבר 491 ימי גיהינום, שממש רגע לפני השחרור נודע לו כי אחיו יוסי נהרג בהפצצות של צה"ל, ומיד ביום השחרור נודע לו לראשונה שעולמו חרב עליו – רעייתו ושתי בנותיו נרצחו על ידי מחבלי הנוח'בה – איך לאחר האסון הנורא שפקד אותו הצליח להתרכז כדי לכתוב ספר שיפרט את מה שעבר עליו ועל חבריו בשבי המחבלים – וזאת בבהירות מעוררת התפעלות, שהרי אלי שרעבי היה כלכלן, גזבר בקיבוצו, מרכז המשק, דירקטור, מנהל כספים בקרן השקעות – מקצועות רחוקים מהמילייה של מי שמשתתף קבוע במדורי ספרות. ברור שלשורד השבי היו הקוראים סולחים על כל מעידה בחיבור הספר, אבל באמת בספר הזה אף מבקר ספרות, קפדן ככל שיהיה – לא ימצא שום פגם.
הספר מתאר את 491 הימים שאלי שרעבי שהה בשבי בסדר כרונולוגי, עם גלישות אל זיכרונות העבר המאושר בקרב המשפחה ובין חברי קיבוץ בארי. הפתיח מתאר בפרוטרוט את ההלם של משפחתו ושל תושבי העוטף כאשר אחרי מבול הרקטות שנורו מהרצועה התרחשה פלישה של מחבלים שערכו טבח מזעזע, ואין שום מענה מצד צה"ל. בטלוויזיה רואים את משתתפי מסיבת הנובה ברעים שבורחים מהמחבלים המזנבים בהם, הופכים את מכוניותיהם ללפידי אש, מחסלים את אלה שרצו למצוא מקלט במיגוניות. ברשתות החברתיות מגיעות הודעות זוועה על הרוגים בקיבוץ, על בתים שעולים באש, וגם הממ"ד של משפחת שרעבי אינו יוצא דופן, אלי נחטף, כשהוא מייחל כי רעייתו ובנותיו, בעלות הדרכון הבריטי, אולי יזכו לחנינה. הוא נכבל, מכוסה עיניים, מוכה ומושפל, מובא לעזה באחד מיני אינספור מכוניות שנשדדו מיישובי העוטף. בהגיעו לעזה המון צוהל על הצלחת לוחמי חמאס – מושכים, מכים, מקללים את החטופים, ולולא הגנת חוטפיהם, היו עורכים בהם לינץ'.
יחד עם אלי חוטפים תאילנדי שעבד ביישובי העוטף, שמבין קצת אנגלית, וכאשר הוא איננו יודע לענות על חקירות המחבלים, הוא סופג מכות רצח. אלי, שיודע ערבית, לוקח עליו אחריות, מתרגם לו ומרגיע אותו. החטופים מובלים כשידיהם קשורות מאחור, עוברים ממבנה למבנה, כשאת הצרכים הם נאלצים לעשות בצורה משפילה כשהשובים מפשיטים אותם, ומקרבים להם דלי. מכאן מתחילה שגרה מבהילה: מגלחים את כל הגוף, נותנים אוכל במשורה, כשמישהו מהחוטפים מתבשר על מות קרוב, החטופים מוכים ומקוללים. אלי פוגש את אלמוג סרוסי, פצוע מדמם, שהעבירו אותו ממקום למקום בלבוש אישה עם בורקה. אלמוג היה קשור עשרה ימים פצוע, בלי אוכל ובלי מים. המעבר ממנהרה אחת לאחרת, העמוקות עשרות מטרים מתחת לפני השטח, מתבצעת מתוך מבנים פרטיים או מתוך מסגדים. במנהרה הראשונה המסודרת (מטבח שירותים, תאורה) אלי פוגש חטופים נוספים: אורי דנינו, הרש גולדברג-פולין, אלון אוהל, אור לוי, אליה כהן, אלמוג סרוסי. הוא מתוודע לקורותיה של מיגונית הגבורה, כאשר ענר שפירא מצליח לזרוק חזרה למחבלים שבעה רימונים שהם זרקו פנימה. לאחר שענר נהרג, המחבלים ריססו ביריות את המיגונית, בה נמצאו בנות הזוג של החטופים.
אלי מתפעל מהרש קטוע היד על אצילותו ושיקול הדעת שלו, והוא זוכר בעיקר את המשפט שהיה עבורו מתנה: "מי שיש לו למה, יוכל להתגבר על כל איך." אורי אלמוג והרש מיועדים לשחרור (לימים נודע שנהרגו). אור ואלון מיואשים ומרבים לבכות. אלי, המבוגר שבחבורה, מנסה להרגיע ולטעת בהם תקווה, הוא מפיח תקווה בחבריו לסבל.
החטופים מעניקים לשובים כינויים: "מסיכה", "זמיר", "העגול", "השפיץ" (מפקד המנהרה), "החייכני", "גבי" (בעל גבות מחוברות), "המנקה", "הלבן" "יוד סמך" (דומה ליחייא סינוואר), "הכתום", "המרובע", "טעמי", "הדוקטור", "החשמלטור, "החנית" (קצין גבוה מופקד על כל האזור) "השופר" (המתרגם).
לימים החטופים מקבלים קרעי מידע על סגל המחבלים משיחות טלפון שהם מקיימים, משיחות ביניהם (פרטי חייהם של המחבלים מרוכזים בעמ' 176-159), ואף משיחות כמעט ידידותיות עם החטופים. יש מספר מחבלים שמגלים רחמים, מגניבים משהו לאכול, אומרים מילה טובה, למשל, "הזמיר" מודיע לאלי שראה את אשתו ובנותיו בטלוויזיה מפגינות למען שחרורו (עמ' 82). בדיעבד מסתבר שזה לא קרה, אבל המידע המשמח הזה גרם לאלי, שנהג לעודד את חבריו המיואשים, שיתרגש ויפרוץ בבכי. (עמ' 82).
כשמתקיימות שיחות "רגועות" בין המחבלים לחטופים הנושאים הם בדרך כלל כדלקמן: ביבי רוצה שתמותו, ביבי אוהב להרוג ילדים, ישראל לא מעוניינת שתשוחררו, אנחנו השמדנו אלף טנקים ומסוקים, חיזבאללה, החות'ים ואיראן עוזרים לנו, וחצי מעם ישראל כבר נטש את הארץ. נושא אחר הנידון בין החוטפים לחטופים: אם תקראו פסוק מהקוראן, תקבלו אוכל, כדאי לכם להתאסלם.
בראשו של אלי עולה המחשבה לחטוף נשק מהשומרים, שלא עושים רושם של לוחמים מאומנים, אבל הוא מבין שאפילו יצליח לגבור על השומרים, לא יצליח לשרוד ברחוב העזתי, וחמור מכך – צה"ל יחשוב אותו למחבל, ויחסל אותו. סיפרו לו על צעיר שקפץ מהטנדר שהוביל אותו לעזה, וירו בו במקום . חלום אחר של אלי – לסמן איכשהו לחיילים כדי שיצילו אותו, אבל בכל אורך השבי הוא לא ראה חיילים, ורק היה עד להפגזות צה"ל, שגרמו לחורבן, ואשר נשמעו גם במעמקי המנהרות. על כל מפלה של חמאס נענשו החטופים במבול של מכות. בעיקר לקו הצעירים שהיו חשודים בעיניהם כחיילים. אלי הצליח להסתיר משוביו, אשר חקרו אותו, את העובדה כי שירת במודיעין, וכי היה לו קשר עם מוסדות ביטחוניים.
חמאס איבד אינספור לוחמים, ולכן הם החליטו לגייס לקרבות גם את השומרים המופקדים על החטופים – "המסיכה", "המנקה", "האפור", "הג'וניור" ו"הפח" מגויסים, וחלק מהם חרדים לגורלם, מתפללים הרבה ובוכים.
כשנודע למחבלים כי בן-גביר מתעמר באסירים הפלסטינים, הם מחליטים להעניש את החטופים, ונותנים להם רק ארוחה מזערית פעם ביום בשעות לא קבועות. הרעב מחליש את החטופים, גורם לסחרחורת, לכן הם מביימים התעלפות של אלי המבוגר. הטריק מסייע לימים בודדים, ושוב חוזרים למצב הקודם. החטופים רואים שהשובים נהנים ממזון שמתקבל כסיוע הומניטרי, אך אל החטופים המזון אינו מגיע.
קרה, כנראה משהו חמור במשפחה של "הפח", והוא משתולל, מקלל, מכה, בועט, שובר את צלעותיו של אלי, שנזקק לאורך זמן למשככי כאבים שהתקבלו בקמצנות מצד השובים.
בסך הכול החטופים מתנהגים באחווה, משתדלים לעודד זה את זה, והם מביעים סולידריות – כאשר שובה מעניק פרי לאחד מהם, וזה, למרות הרעב המצמית, מסרב לקבל אם לא ייהנו מפירות גם חבריו. אבל המצב הבלתי אפשרי גורם גם לריבים. הגם שבבסיס האדם הוא ייצור חברתי, הרי למדנו מסארטר במחזה "בדלתיים סגורות", כי בתנאים של כלא "הגיהינום הוא הזולת," כלומר, האחווה מתפוגגת בהסגר, אבל. לזכותם של החטופים ייאמר, שלמרות הכלא שבו נמצאו, ולמרות האכזריות שהופנתה כלפיהם, הם לא שכחו לאהוב זה את זה, כפי שסיפר החטוף יוסף חיים אוחנה בריאיון לעמית סגל (ערוץ 12, 28.10.2025). והמבוגר האחראי למצב הזה היה גיבורנו אלי שרעבי.
אזכיר ברפרוף את בואו של הקצין הגבוה שכונה "החנית", שמבשר על שחרור – הוא מתיר של השרשראות מהרגליים, מתעניין איך התייחסו אליהם השומרים, מצווה להעניק להם מזון, ומביע צער על מה שקרה ב-7.10.2023. הוא מראה להם סצינות של חטופים מתוך דיסק און קי, ואז מסתבר לחטופים שהמחבלים חטפו גם נשים, נשים בהריון ותינוקות. "החנית" דואג להחלפת בגדים, לנעליים (קודם היו יחפים, והשתמשו בתור בכפכפים של אלי), ומודיע את סדר השחרור. מסתבר שאלון הוא האחרון מבין המשוחררים, וגם זה לא בטוח. אלון מתמוטט נפשית, ואלי עושה כל מאמץ לעודד אותו. בדיעבד אנו יודעים שאלון אוהל השתחרר רק כעבור מעל שנתיים בשבי. אחד הטלפונים הראשונים של אלי היה להוריו של אלון. לקראת השחרור פוגש אלי משתחרר אחר, בן בארי, שהיה נגיש לטלוויזיה, והוא מעדכן על חיסול מוחמד דף, יחיא סינוואר, חסן נסראללה, הניה, הוא מזכיר את מבצע הביפרים, וכן על כך שכרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אורי דנינו, אלמוג סרוסי והרש גולדברג פולין נרצחו על ידי השובים בהתקרב צה"ל למנהרה בה שהו. כאמור, רק בשחרור נודע לאלי שעולמו חרב: רעייתו ובנותיו נרצחו. כאמור, גם נודע לו שיוסי, אחיו, נהרג מאחת ההפצצות של צה"ל.
אלי מלא התפעלות על הדרך העדינה, הרגישה והיעילה שבה קיבלו אותו במחנה רעים, במסוק בבית החולים, מודה על הליווי הפסיכולוגי ועל הדאגה והאהבה שהרעיפו עליו ההמונים שקידמו את פניו.
אלי וחבריו חוו תנאים לא אנושיים, עינויים, הכאות, השפלות, שהייה במנהרה מזוהמת שעכברים התרוצצו מעל השוכבים על הרצפה ללא מזרנים, כשהשירותים הם בור ספיגה שעלה על גדותיו והפיץ סירחון סטטי לאורך חודשים. במנהרה אחרת תולעים טיילו על הקירות ועל הגוף. מי שמצליח לשרוד בתנאים לא אנושיים אלה, לשמור על צלם אנוש, ואף לאגור כוח לסייע לחבר, לעודד ולתמוך – גורם התרגשות אדירה ולהתפעלות עבור מי שמתוודע לכך מקריאת הספר הזה של אלי שרעבי.
משה גרנות
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
מדוע לא הכיר שאול את דויד?
הרצאה שלישית בסדרה לשנת תשפ"ו,
המרצה – ד"ר משה גרנות
בשמואל א' ט"ז מסופר שדויד מנגן בכינור לשאול ומשמש לו נושא כלים, בפרק י"ז מסתבר ששאול ואבנר אינם מכירים את דויד. בתמיהה הזאת ובתמיהות נלוות תעסוק ההרצאה.
דפי עזר יחולקו למשתתפים
ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת
ביום ב', 10.11.2025 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
רוע או קידום?
יש הטוענים שהרדיפה של הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי, היועמ״שית גאלי מיארה האימא של הקצין גנב השכפ״ץ וגיא פלג מערוץ 12, ערוץ שעושה הכול כדי שחלילה ישראל לא תנצח, נובע מרוע צרוף, אני חושב אחרת, נכון שיש כאן רוע שאפילו השטן לא היה מצליח להגיע לרוע שכזה. אבל מה שדחף את השלישייה זה קידום כן כן קידום. הפנצ׳ריה (שם לא כל כך מתאים כי בפנצ׳ריה מתקנים פנצ׳רים, בפנצ׳ריה של צהל מייצרים פנצ׳רים) עוד מימי הפצ״ר שטרסנוב ראה כל פצ״ר בתפקיד הזדמנות מצוינת להגיע לבג״צ. (שטרסנוב שהיה הקצין הראשון שמונה מיד עם שחרורו לשופט בית משפט מחוזי לא הגיע לעליון בגלל פרשית מין אם אני זוכר נכון), וכידוע הדרך הטובה ביותר להגיע לבג״צ היא על גופם של חיילי צה"ל.
הפנצ׳ריה (למי שלא ברור כך אני קורא לפצ״ריה) שתפקידה המקורית היה להגן על חיילי צה"ל, הפכה לאימת חיילי צה"ל. חיילי צה"ל פוחדים מהפנצ׳ריה יותר מאשר מכל האוייב האכזר. יפעת תומר ירושלמי המשיכה בדרך זאת ולא נמנעה מכל דרך פלילית כדי להגיע למטרה הנכספת. גלי מיארה, ששקועה עד צוואר בטבח ה-7/10, מאמינה שזו גם הדרך לבג״צ וגם בהזדמנות זאת לצאת נקייה מפשעי הסרבנות אותם טיפחה ועודדה, ובנוסף גם להפיל ממשלה דבר שימנע חקירה אמיתית של ה-7/10 תחת הסיסמה ״ועדת חקירה ממלכתית״ שאותה ימנה איש החונטה עמית. מיותר לציין שגם גיא פלג נדחף משילוב של רוע ורצון לקידום.
אז הרוע השטני, הרצון לקידום והצורך לכסות אחת את השנייה הפצ״רית לא עשתה דבר בנושא הבן הגנב של היועמ"שית, והיועמ"שית מסתירה בשקרים לבג״צ בנושא הסרטון השקרי של הפצ״רית ששודר בערוץ 12. וזה כמעט הצליח להן.
תקוותי שלוחמי 100 יתבעו את השלישייה באופן אישי על הנזק העצום שנגרם להם. ועם ישראל ישלח את השלישייה וגם את עוזריהם לכלא על הנזק העצום שנגרם לעם ישראל בארץ ובעולם בזמן מלחמה! בכל מדינה מתוקנת, שתי הגברות ופלג היו יושבים מזמן בכלא!
איילה חסון פירסמה שהאמת המרה נחשפה בבדיקת פוליגרף שגרתית של בכירה בפיצ׳ריה בשב״כ. במקביל שואלים כמה ראש השב״כ החדש זיני מעורב בחשיפת האמת. אני חושב שגם לו זיני לא היה מעורב, עדיין זכינו לחשיפת האמת בזכות זיני. אסביר. כל זמן שהיועמ״שית ורונן בר שלטו במערכת המשפט (היועמ"שית בארגון החשאי או הארגון החשאי ביועמ"שית). כל מי שניסה לחשוף אמת מצא עצמו עצור על ידי רעולי פנים ונגרר למרתפי השב״כ. כך היה עם הקצין שנעצר באילת לעיני אשתו וילדיו, הנגד שניסה לספר את האמת, ניצב משנה מועלם שלא היה מוכן לעצור חפים מפשע, קצין השב״כ ״א״ שלא היה מוכן להבליג על ההנחיות הפליליות של רונן בר, תת ניצב סולומון שלא היה מוכן לטייח את התחקיר, פרשת חרטאגייט ועוד. כולם נגררו לחדרי החקירה של השב״כ. אבל מהרגע שהיועמ"שית הפסידה את הארגון החשאי המזוין שלה. נמצאו אמיצים שאמרו די וחשפו אמת.
עדיין יש ליועמ"שית משטרה פרטית. אני מתכוון שמח״ש שכפוף לפרקליטות, דבר שאין לו אח ורע בכל העולם! חייבים לקחת ליועמ"שית את המשטרה הפרטית.
קראתי שהעבריינית יפעת תומר ירושלמי קיבלה שוב על חשבוננו אחד מעורכי הדין הטובים במדינה. ממש באותו זמן הלוחמים עליהם העלילה את עלילת הדם, נאלצים לבזבז את חסכונות חייהם, חסכנות הוריהם ואולי גם חסכון של דודים וקרובים רק כדי לקבל משפט צדק. עד מתי!
אגב למי ששכח גם כשהתגלתה לעיני המצלמה גניבת האפוד של לוחם על ידי מפקדו, בנה של היועמ״שית, מיד התגייס ״בהתנדבות״ משרד עורכי דין מהמובילים בישראל והסביר ללוחם שיש להם קשרים למעלה למעלה ולכן כדאי שיוותר. זה עזר הבן הגנב של מיארה לא החזיר את האפוד שחמד וגנב, יפעת תומר ירושלמי לא הגישה כתב אישום. איך אמר עורך הדין ה״מתנדב״ יש להם קשרים למעלה למעלה, ובנוסף בוצע פשע נוסף – הלוחם שעזב את הארץ קיבל ב״מתנה״ אפוד צה"לי. מעניין מי אישר את הגניבה הזאת מצה"ל!
ואם מדברים על עורכי דין, נתניהו נאלץ לשלם מיליונים לעורכי הדין, וכשדודו ביקש לעזור במימון עורכי הדין נגד עלילת הדם, בית המשפט לא אישר. לעומת זאת על חשבוננו יושבים כ-20 פרקליטים שהתמחו בעיקר בתפירת תיקים על חשבונו, הכול שפיר למה לא. אולי כדאי לבדוק למה יש לפרקליטות עודף כוח אדם שמאפשר ל20 פרקליטים להתעסק עם עלילות באגס באני!
מוטי הרכבי
נפוטיזם וסימוניה
נֶפּוֹטִיזְם (בלטינית: Nepotismus) הוא כינוי לנוהגם של בעלי שררה להעדיף במינוי למשרות את קרובי משפחתם.
מקור המילה בלטינית של ימי הביניים בקרב הנצרות-הקתולית, שם שימש המונח קרדינל-אחיין (cardinalis nepos) לציון קרדינל שקודם למשרתו על ידי אפיפיור שהוא דודו או, קרוב משפחתו. פעמים רבות היו אחייני האפיפיור בניו הבלתי-חוקיים ומינוים וקידומם היה בפועל דרך להפוך את האפיפיורות לירושה.
נוהג זה של מינויים החל בתקופת כהונתו של בנדיקטוס השביעי באמצע המאה ה-14 – תקופה בה היתה האפיפיורות באביניון – ונמשך מאות שנים. במשך אותה תקופה, הפכו 15 מהקרדינלים-האחיינים לאפיפיורים ושניים הוכתרו קדושים.
סימוניה היא קניית או מכירת משרות דתיות, וסמכויות כנסייתיות תמורת כסף או טובות הנאה. מקור השם: מהמכשף שמעון המגוס, שניסה לקנות מהשליחים את כוח הענקת רוח הקודש (מעשי השליחים ח'). בכנסייה הקתולית נמכרו משרות בישוף, קרדינל, והיוו מקור הכנסה מרכזי לכנסייה.
בשנת 1692 פרסם האפיפיור אינוקנטיוס ב- 12 בולה האפיפיורית Romanum decet pontificem שיצאה נגד הנפוטיזם ונגד הסימוניה. הבולה ביטלה את המשרה הרשמית של קרדינל-אחיין והגבילה את האפיפיור למינוי חמישה מקרובי משפחתו למשרת קרדינל, אבל הנוהג נותר נפוץ לכל אורך המאה ה-18, ואחרי שהאפיפיור פיוס השביעי (1800-1823) ביטל את המוסד בפועל, המשיך להתקיים גם לאורך המאה ה-19.
שקיעת הנפוטיזם והיעלמותו מהחצר האפיפיורית היתה רק לאחר 1870, כאשר ממלכת איטליה השתלטה על מדינת האפיפיור.
מסתבר ששני המנהגים – נפוטיזם וסימונייה, נותרו דווקא בהסתדרות הציונית. סימונייה – קניית משרות בסחר מכר במינויי עסקנים, ונפוטיזם בצורת ניסיון למנות את יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו לקרדינל הממונה על ההסברה.
בעוד שבמגזר הציבורי בישראל נאסר הנפוטיזם בתקנות החברות הממשלתיות (כללים בדבר העסקת קרובי משפחה), התשס"ה-2005, בפקודת העיריות, בכללי שירות המדינה (מינויים) (סייגים בקרבה משפחתית), תשס"ח-2007, בצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), התשל"ז – 1977. בהסתדרות הציונית ומוסדותיה השחיתות חוגגת.
שחיתות העסקנים הציונים הודגמה היטב לפני מה שנים כאשר עסקנים המתנאים כ" ציונים" (ביניהם גם "צדיקים" בעיני עצמם היוצאים כעת נגד הנפוטיזם של יאיר האן-נתניהו) מימנו לעצמם על חשבון הציבור חופשה בשוויץ כאילו כדי לשחזר את הקונגרס הציוני. מן הסתם אם זה יימשך הם ימשיכו ויארגנו לעצמם גם חופשה להונגריה שם הרצל נולד, ולווינה שם חי.
את ההסתדרות הציונית יש להקים מחדש אחרי מיגור השחיתות בה.
מי יהיה האפיפיור שיפרסם בולה האוסרת על נפוטיזם וסימוניה בהסתדרות הציונית?
ניקוי אורוות הפרקליטות הצבאית והאזרחית
אחת ממשימותיו של הרקולס היתה לנקות את אורוות המלך אוגיאס, שלא נוקו במשך שנים. הרקולס עשה זאת על ידי הטיית שני נהרות אל האורווה, וניקה אותן ביום אחד.
נראה שיהיה בארץ צורך בנהר הירדן עם הירקון.
האלופה יפעת תומר-ירושלמי, האישה השנייה בתולדות צה"ל בדרגה זו, פירסמה מכתב התפטרות שבו הודתה כי אישרה "הוצאת חומר לתקשורת" ולקחה למעשה אחריות מלאה על הדלפת הסרטון.
תומר-ירושלמי טענה כי הדלפת הסרטון נעשתה על רקע מה שתיארה כ"מסע שיסוי" נגד אנשי הפרקליטות הצבאית, אבל במכתב לא הסבירה את השקרים שלה ושל עמיתיה לבג"ץ ולשר הביטחון לשעבר יואב גלנט, ואת הבדיקה הפיקטיבית שניהל הגוף שבראשו עמדה, במטרה לאתר את מקור ההדלפה.
https://www.ynet.co.il/news/article/bympr1gj11g
מסתבר שכמאמר הרומים Manus manum lavat יד רוחצת יד, והיועמ״שית גלי בהרב-מיארה שמרה על הפצ״רית: בתשובתה לבג"צ העזה הפרקליטות לנזוף באלה שדרשו להוציא את חקירת ההדלפה מידי הפרקליטות הצבאית. ״אין מקום להעלות טענות ממין זה המטילות ללא כל בסיס. חזקה על צה״ל שהנושא ייבדק כנדרש.״
ספק אם רק הירדן והירקון יספיקו לנקות את אורוות הפרקליטות. הבעייה היא שהניקוי הופך עכשיו לפרשה פוליטית (ולא משפטית) שעלולה רק להזיק עוד יותר. כי הרי בארץ בלי כל קשר כל נושא קשור לנתניהו.
מוזרה למשל תגובתו של יאיר גולדנר-גולן: "הפצ״רית ודוברתה אולי עשו מעשה פסול, אבל לא חמור יותר ממה שעשו דוברי ראש הממשלה, אוריך ופלדשטיין, ובוודאי שלא מתקרב למעשים שבגינם עומד נתניהו עצמו לדין או לחקירות החמורות נגדו ובראשן הקשר הקטארי. אבל בליכוד ובממשלה כבר מזמן אין ערכים. אין כבוד לחוק, אין נאמנות למדינה – יש רק פוליטיקה רעה, בייס, וחנופה אינסופית למשפחה מקיסריה.
"אם הפצ״רית מודחת – גם אוריך ונתניהו צריכים להיות מודחים. מזמן היו צריכים."
https://x.com/YairGolan1/status/1984183968049020975?t=opT8Sx2zJJNi8-hxCUxSGA&s=03
מה פירוש "אולי עשו מעשה פסול"? זה לא אולי, זה בטוח, ומה הקשר לנתניהו? לא כל דבר קשור לנתניהו?
שבחים למשה גרנות
משה גרנות: "באשר לתגובה לדיבה של נעמן כהן, חשבתי שתהיה לעיניך בלבד, אבל אתה שיכנעת אותי לפרסם את הדברים, וכך היה. נפעמתי לקרוא שבחים של נעמן כהן על "קורפוס דליקטי" ("חדשות בן עזר", 1103).
על משה גרנות ספריו ומאמריו כבר כתבתי שבחים רבים. הרבה יותר מאשר דברי ביקורת. אני מאוד מאוד מעריך את כתיבתו. אין צורך להתפעם משבחיי, וכמובן שלא להיעלב מביקורתי, ולקרא לה דיבה. "Nihil nimis" הכל לפי העניין.
לא שיטנה – עובדות היסטוריות
"כמה שיטנה, כמה סילופים, בקטע מתלהם של החכם-מכל נעמן כהן בתגובה למאמרו של דוד גרינברג, במוסף הספרות של 'הארץ', על אביו, מגדולי המשוררים, אצ"ג. לא אתייחס לכל ה'עובדות'*, כותב יוסף גיסינוביץ-אחימאיר. ("חדשות בן עזר", 1103) וכנראה לא בכדי, כי אין לערער על העובדה שאצ"ג שהתיימר לחזות את השואה, והיה הסמן הקיצוני בציונות, שקילל את משמר העמק 'אל טל ואל מטר' על הפקר העמק**, הפקיר את הארץ כולה ערב השואה, (שלא חזה אותה) בגד בציונות, וירד לפולניה בעד בצע כסף."
תודה ליוסף גיסינוביץ-אחימאיר על התואר שנתן לי "החכם מכל", אבל אני לא. לכן אשמח אם הוא יציג לנו בכל זאת עובדה היסטורית מעניינת. (שאלה שכבר שאלתי, אבל לא ענה לה).
אצ"ג המציא לעצמו את הכינוי "סכינאי" (סיקרקי ברומית) כינוי שאימץ גם שותפו לדרך אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר. ל"ברית הסכינאים" שלהם הם קראו "ברית "הבריונים" – ברית שאמורה היתה לייצג ציונות מקסימליסטית. לכן מסקרן לדעת איך הגיב "הסכינאי" אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר על העובדה שערב השואה אצ"ג שותפו לדרך הציונות המקסימליסטית, בגד בה וירד לפולניה?
לאבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר היתה דעה על כל דבר, קל וחומר על בגידה בציונות, לכן קשה להאמין שלא היתה לו תגובה לכך. יאיר נא את עינינו בנו יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, ויספר לנו מה היתה תגובתו, ובכלל מה היתה התגובה לירידתו מהארץ בכל העיתונים "הלאומיים" הרוויזיוניסטים?
* תודה על הגילוי שאצ"ג רק השתמש בביטוי "ערל=זה=רב" נגד ארלוזורוב, ולא המציא אותו.
** מעניין מאד איזו קללה היה נותן אצ"ג היום על הפקר יישובי עוטף עזה?
בגידה בציונות
לבגידה בציונות יש היסטוריה ארוכה עוד מתחילתה. נתן בירנבוים ממציא השם "ציונות" בגד בציונות נהפך לאידישסט ואחר לחרדי אנטי ציוני.
הילד העברי הראשון, הצבר העברי הראשון – בן ציון פרלמן-בן יהודה-איתמר בן אב"י, (בן אליעזר פרלמן-בן יהודה), בגד בציונות, וירד לאמריקה.
לפני שנתיים בעיצומה של המלחמה התגעגע חגי סגל דווקא ליצחק רבין:
"נפולת של נמושות" –
ראש הממשלה יצחק רבין, ערב יום העצמאות 1976, תשל"ו
ראש הממשלה יצחק רבין לא שפע אופטימיות במלאת 28 שנה למדינת ישראל. בריאיון חג לערוץ הטלוויזיה היחיד בארץ הוא בישר לאומה ש"צפוי סחף בעמדת ארצות הברית בנושא הפלסטיני, ולכן בהתמודדות על דעת הקהל בארה"ב יש להבהיר את עמדתנו מדוע ארגוני הטרור אינם יכולים להיות בני שיח בכל משא ומתן." ראש הממשלה גם הודיע על כוונה לקצץ בשכרם של 20 אלף עובדי מדינה, לדבריו כדי להקטין את תלותה של ישראל בכספי סיוע מבחוץ. ואולם, לא בגלל הקיצוץ השערורייתי נחקק הריאיון ההוא בזיכרון הלאומי, אלא בזכות שלוש מילים שנאמרו לקראת סיום, כבדרך אגב, בתשובה לשאלה על תופעת הירידה מהארץ: "נפולת של נמושות."
לא רק היורדים נעלבו עד עמקי נשמתם. יהושע א' גלבוע, למשל, מבכירי הפובליציסטים של מעריב, קבע שרבין לוקה ב"דברנות חשוכת מרפא." הוא תהה "האם בדק ראש הממשלה כראוי את ההרכב של היורדים," וטען ש"יש ביניהם שמעדה רגלם, יש שנצרבו בייסורי קליטה, יש שלא גילו חוסן נפשי." ח"כ אריאל שרון מהליכוד גילה שהוא מכיר מפקדי פלוגות לשעבר בצנחנים שנאלצו לרדת מהארץ עקב קשיים כלכליים. "הבעיה היא שנפולת כאן גורמת להם לרדת," עקץ שרון את ראש הממשלה.
לימים רבין חזר בו, ובריאיון לעיתון יורדים בארצות הברית הסביר: "כאשר טבעתי את הביטוי בזמנו, הייתי סבור שמדינת ישראל חייבת לתחום קו ברור ונחרץ שיפריד בין ישראלים שעוזבים את המדינה בשעת התמודדות עם בעיות ביטחון, כלכלה וחברה קשות ביותר, ובין אלה הנשארים למרות הקשיים ונושאים בנטל המדינה. האווירה היום שונה. ישראלים החיים בחו"ל, בעיקר בארה"ב, עוזרים למדינה."
כידוע, ברבות השנים רבין חזר בו מעוד כמה אמירות ועקרונות, למשל בתחום הוויתורים לארגוני טרור, אבל ערב יום העצמאות ה-75 מותר לנו להתגעגע לרבין של פעם. אולי הוא היה צריך להעדיף ביטוי רך יותר מ"נפולת של נמושות" (אגב, נָמוֹשׁוֹת בקמץ, לא בשווא), אבל בשום אופן לא להעניק חנינה מוסרית לתופעת הירידה. גם ישראל של ימינו חייבת לתחום קו ברור ונחרץ בין מי שנשארים כאן למרות כל הקשיים והתסכולים והממשלות המתחלפות, ובין אלה שנכנעים ויורדים. כמובן, כל אזרח חופשי לבחור את מחוזות חייו, כאן או מעבר לים, אבל למדינה עצמה אין זכות בחירה: היא קמה כדי להגשים את חזון שיבת ציון, ומנועה מלהבין לליבם של אלה שפועלים נגד כיוון החזון. לא עוד גלות.
(חגי סגל, "מותר לנו להתגעגע ליצחק רבין שאמר 'נפולת של נמושות'," "מקור ראשון", 26.4.2023).
https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/608433/
יובל רבין נפולת של נמושות
שלושים שנה לאחר רצח רבין, והנה "הנמושה" יובל רבין בנו של יצחק ירד מהארץ (לא בפעם הראשונה) והוא מעניק ראיון לציבור הישראלי. הנה קראו:
(נתנאל סמריק, "יובל רבין שובר שתיקה: 'נתניהו סייען של חמאס'," 31.10.25)
https://www.mako.co.il/news-n12_magazine/2f95a35a008b8910/Article-21d0ab3d0fc2a91027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
ראיון מאכזב. עצוב. יובל רבין צבר יליד הארץ, בן של פלמ"חניק יליד הארץ, דיבר רק דברי בלע על נתניהו ולא על עצמו. הוא לא נשאל וגם לא סיפר איך הוא מרגיש כיהודי גלותי? האם הוא מרגיש כ"אחשוורוש" היהודי הנודד התלוש? האם יש לו אזרחות במדינתו החדשה? האם הוא נאמן לה, האם הוא יהודי קוסמופוליט ללא שורשים כהגדרת האנטישמים? למי הוא מצביע בה? האם הוא מדבר בשפתה? איך הוא מרגיש כיורד מהארץ דווקא בשעתה הקשה, בוגד בציונות ולא לוקח חלק בשיקום החברה הישראלית, ושיקום משפחות החללים והפצועים?
הירידה של יובל רבין מהארץ מסמלת את ירידת תנועת העבודה שייסדה את היישוב ואת המדינה.
יש לנו הזדמנות מצוינת לדבר על יצחק רבין,
שלא היסס לשנות את תפישתו
שלושים שנה לאחר רצח רבין, למיכל סלע, ראשת גבעת חביבה יש מסר ממנו לאומה, כיצד ניתן לנצל את הרצח לעשייה פוליטית. כזכור דוד (דודו) אמיתי מגבעת חביבה התאמץ מאד בזמנו למצוא בין ערביי הדו-קיום של המוסד ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען ולא צלח, מיכל סלע כלל לא ניסתה כי ידעה כנראה שאין כזה בנמצא, אבל למרות זאת היא כותבת:
"30 שנה לרצח יצחק רבין הגנרל שקרא 'לשבור את הידיים והרגליים' באינתיפאדה הראשונה, והוכיח כי הוא מנהיג אמיתי שלא היסס לשנות את תפישתו." רבין קידם – שותפות יהודית-ערבית פוליטית בישראל. עכשיו, כשאנחנו בשנת בחירות, יש לדבר על שותפות כזאת. כדי להציע לישראל עתיד טוב יותר, שמאפשר שינוי כיוון ברמה הפנימית והבינלאומית. חייבים לשלב ידיים, סימבולית ומעשית, עם החברה הערבית. זו קודם כל הפעולה המוסרית והמצפונית הנכונה, וזה גם הצעד היחיד שיגרום להעלאת אחוז ההצבעה בקרב חמישית מאזרחי ישראל, שבאופן ודאי אינם חלק מהימין הקיצוני."
(מיכל סלע, "יש לנו הזדמנות מצוינת לדבר על יצחק רבין, שלא היסס לשנות את תפישתו", "אל-ארצ'", 30.10.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-10-30/ty-article-opinion/.premium/0000019a-353e-ddf1-a1db-fdff1dff0000
אז מיכל סלע תשלב ידים עם "התנועה האיסלמית" החמאס האחים המוסלמים, עם חד"ש, ועם רע"ם (כולן חלק מהימין הקיצוני של הערבים). יופי. עצם הקריאה לכך תבטיח לה המשך פרנסה טובה בגבעת חביבה. המציאות כמובן פחות חשובה.
האם יש סיכוי שמיכל סלע תשכנע אותם בשילוב ידיים (ואולי בליווי השיר קומבייה) שיקבלו את התנגדות רבין למדינה פלשתינאית, ותמיכתו בסיפוח בקעת הירדן ע"פ תוכנית אלון המורחבת? אם תצליח היא תבוא כמובן על הברכה. (אגב עליית אחוז ההצבעה במגזר הערבי זה האינטרס של מתנגדי הערבים).
בינתיים רצוי שמיכל סלע תצדיק את משכורתה השמנה ותתמקד במציאת לפחות ערבי-מוסלמי אחד מבין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה שאינו גזען. בהצלחה.
כל הקדושים הפגאנים האירים והנוצרים
ביום חמישי בערב אני יוצא מהבית. בכניסה מחוץ ללובי מונחות שלוש קערות גדולות עם ממתקים, שעליהם שלט: "לא לקחת יותר מאחד."
חשבתי מישהו חוגג ומכבד את השכנים. לקחתי אגוזי אחד. והנה פתאום באה קבוצת ילדים קטנים מקושטים עם כמה אימהות, וניגשים לממתקים. נפל לי האסימון (איך כותבים משפט דומה לאלו שאינם יודעים מה זה אסימון?) – היום ה-31.10 זה חג המתים הקדושים הפגאנים אירים שאומץ ע"י הנוצרים. "ליל כל הקדושים" או באנגלית האלווין : Halloween.
מקורו האירי של החג בחגיגות השנה החדשה בימי הקלטים – סאווין, שהאמינו כי בלילה זה עולם הרוחות קרוב ביותר לעולם החיים, ולכן ניתן לראות בו את רוחות המתים. מכשפות ובעלי כוחות על טבעיים אחרים עדיין נזכרים בכל רחבי אירלנד בשעה שילדים בתחפושות מפחידות שונות סובבים בחוצות ונושאים בידיהם עששיות אופייניות לחג – דלועים מנוקבים שפרצוף מפחיד גולף בצדם האחד ונר דולק מאיר בתוכם. הקלטים התחפשו לרוחות ושדים על מנת לבלבלם.
שאלתי את הילדים אם הם פגאנים אירים נוצרים? הילדים לא הבינו. האימהות נדהמו וכעסו.
למחרת ראיתי בדיזנגוף סנטר מוכרים תחפושות לחג ודלועים. כמובן שאם בני ישראל מאמצים להם שמות פרטיים גאלים-אירים, וחוגגים חגיגות פגניות, למה בעצם שלא יירדו מהארץ?
סולידריות?
אוניברסיטת תל אביב החליטה על הענקת תואר דוקטור לשם כבוד לגב' עינב צנגאוקר על מאבק חסר פשרות, אמיץ ומעורר השראה שניהלה במשך כשנתיים, יחד עם מטה משפחות החטופים והציבור הרחב למען חזרתם לישראל של כלל החטופים החיים והחללים.
באוניברסיטת תל אביב הסבירו כי ההחלטה להעניק לעינב את התואר משקפת גם את הכמיהה להשבת החטופים החללים, ובכללם את הדר גולדין, בנם של לאה ושמחה גולדין, שהוא פרופסור באוניברסיטת תל אביב. לדברי האוניברסיטה "עינב צנגאוקר מייצגת את התנועה החברתית להשבת החטופים, והיתה מן הבולטים במנהיגיה. מאז ה-7 באוקטובר היתה בעיני רבים סמל לסולידריות חברתית, לקדושת החיים, לאחדות ולהורות."
הטקס יתקיים במאי 2026 בקמפוס האוניברסיטה במהלך המפגש השנתי הקרוב של חבר הנאמנים שלה, וצפויים להשתתף בו למעלה מאלף איש. באותו אירוע יקבל סטיב ויטקוף מידי האוניברסיטה את מדליית ג'ורג' וייז על עשייתו להשבת החטופים.
https://x.com/Tel_Aviv_Uni/status/1983834315873010076?t=fm-oD3asKAsqq4egUInjzg&s=03
גברת עינב צנגאוקר היתה אימא לביאה שעשתה ככל יכולתה לשחרר את בנה. אי אפשר שלא להעריך אותה כאימא, אבל הדבר האחרון שעניין אותה זה סולידריות חברתית. היא נאבקה שישראל תיכנע לכל תנאי החמאס, ולא היה חשוב לה כלל שייחטפו ויירצחו רבים רבים בעתיד. זו אינה סולידריות חברתית אלא אגואיזם אישי מובן.
יש אגב הורים אחרים שדאגו גם לסולידריות עם כלל ישראל, ולא רק לעצמם. והם כן ראויים לדוקטורט על הסולידריות שלהם.
ממדאני יניח מגף על ראשנו?
נחשף סרטון של ממדאני מ-2023, בו הוא אמר בהתייחסות לפרשת פלויד: ''כשהנעל של שוטר ניו יורקי על הצוואר שלך'' מי שקשר את השרוכים זה צה''ל – מגף על הצוואר שלך.
ממדאני האשים ב-2023 את ישראל באלימות המשטרה בניו יורק, שהרי "שרוכי המגפיים של משטרת ניו יורק שזורים על ידי צה"ל."
https://rotter.net/forum/scoops1/920038.shtml
השאלה הנשאלת עתה היא אם ממדאני המוסלמי הגזען שאינו מכיר בזכות היהודים למדינה, יניח מגף על צווארה?
[אהוד: ציטוט מדוייק: "עלינו להבהיר שכאשר המגף של משטרת ניו יורק (NYPD) מונח על צווארך, צה"ל הוא שקושר לו את השרוך."]
יוכבד ליפשיץ: "אם עודד היה פה עכשיו
הוא היה מרגיש כמוני. שנבגדנו על ידי המדינה"
לציון שנתיים למותו של עודד ליפשיץ שנחטף לעזה ונרצח, יוצא הספר "עד קצה הגבול", בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובשיתוף עם יד יערי, שמאגד כתבות, רשימות ומאמרים שכתב ופרסם בעיתונים "על המשמר", "הארץ", "הדף הירוק" ועוד. עם צאת הספר מתראיינות ביחצנות לספר, אשתו, שורדת השבי, יוכבד ליפשיץ, ובתו שרון שירדה לאנגליה, ונמצאת בביקור בארץ.
עודד ליפשיץ, שנולד בחיפה ב-1940, הגיע לעיתונות בגיל מאוחר יחסית, אחרי שורת תפקידים שמילא בקיבוץ. "הוא כל הזמן רצה לכתוב, אבל הוא היה בצבא, ואחר כך היה מזכיר הקיבוץ, ומרכז משק וגזבר – ואחר כך הקים לול הודים ועבד בשלחין," מספרת יוכבד. "כשהגיע לגיל 40 הוא אמר: 'עכשיו אני רוצה לכתוב.' הקיבוץ איפשר לו לעבוד בחוץ. הוא קיבל דירה בתל אביב ודמי מחיה, והמשכורת הלכה לקיבוץ."
בשנות ה-70 עודד היה אחד ממובילי המחאה נגד הנישול של תושבים בדואים לצורך הקמת ימית ויישובי פתחת רפיח. עוד לפני שנהפך לעיתונאי, המאבק הזה, היה "גולת הכותרת של חייו הציבוריים." בזכות הפעילות הזאת הוא הפך לאורח רצוי אצל השבטים הבדואיים בצפון סיני.
תקופה ארוכה הסיע עודד פלסטינים חולי סרטן מהרצועה לקבלת טיפול בבתי חולים בישראל. אחרי שנחטף ונרצח פעילות השלום שלו הוצגה על ידי גורמים בימין כאיזו עדות לחולשת דעת, נאיביות מסוכנת – רק מפני שבחר לראות את הפלסטינים כבני אדם הראויים ליחס אנושי. יוכבד לא מתחרטת גם היום על האמונה העיקשת שלו בדו קיום.
גם היא זכתה לביקורת על הצהרתה בזכות החמאס ביום שחרורה, ואפילו צייצה ברשת X ב- 14.1.24:
"יש אנשים ששואלים אותי איך ארגון חמאס התמודד איתנו ועם האסירים שהם החזיקו?
"ואני אדבר את האמת כפי שהיא צריכה להיות הם התייחסו אלינו ואנחנו היינו בהתאם לדת האנושות האסלאמית שלהם והם היו מאוד טובים ואדיבים. זה מה שרציתי להגיד לכל מי ששואל או רוצה לשאול."
https://x.com/Yocheved_Lifshi/status/1746586679790424329?t=-fiYPdGN65h5UY0-zhq1nQ&s=03
היא לא המשיכה יותר לצייץ.
יוכבד נולדה ב-1938 בתל אביב וגדלה בראשון לציון. הוריה היו חרדים שהשתייכו לחסידות גור, אבל הבית היה פתוח וליברלי, ואביה אפילו הצטרף למפ"ם. "כשאבא שלי למד בישיבה, מרקס היה מתחת לגמרא. הוא השפיע עליי מאוד מבחינה חשיבתית," היא מספרת. "כבר בכיתה ג' הלכתי לשומר הצעיר. בשישי בערב היינו עושים קבלת שבת בבית ואחר כך הולכים לקבלת שבת של השומר הצעיר. בשבילי זה היה טבעי לחיות בבית דתי עם חשיבה שמאלנית."
יוכבד היתה מורה להתעמלות ובהמשך צלמת שהציגה בתערוכות ומורה לצילום. במשך הזמן הם החלו לטפח גינת קקטוסים מרשימה בקיבוץ. הגינה שרדה את הטבח.
למרות שבנה יזהר סיפר שלפי בדיקה אימו לא פגשה מעולם את יחיא סינוואר, ליפשיץ חוזרת על הסיפור לפיו הוא ביקר במנהרה שבה הוחזקה. "סינוואר אמר לנו שזה יימשך כמה ימים, 'מסדרים את העניינים כאן ואתם חוזרים הביתה.' הוא עשה את המכה והיה מעוניין להחליף אותנו באסירים פלסטינים, זה היה המסר שלו. שאלתי אותו: איך אתם עושים את זה לאנשים שכל החיים נלחמים כדי להביא למצב יותר טוב וליחסים טובים? על זה הוא לא ענה."
"אני חושבת," מסכמת יוכבד את הראיון, "שאין מנוס מהסדר מדיני. אם לא נעשה את זה נהיה כמו המדינה הצלבנית שהיתה כאן. היא חיתה על חרבה, כל הזמן מלחמות, ואחרי מאה שנה נעלמה. בלי הסדרים סופנו יהיה דומה. אני מאמינה שיכפו עלינו הסדר כזה. אני לא יודעת כמה אנחנו קרובים לזה. אני מקווה שעוד בחיי אראה את השלום."
(נונן טל, יוכבד ליפשיץ: "אם עודד היה פה עכשיו הוא היה מרגיש כמוני. שנבגדנו על ידי המדינה" עם צאת ספר המאגד טקסטים של העיתונאי עודד ליפשיץ, מספרת אישתו, שורדת השבי יוכבד, על התקווה לשלום והתסכול מהממשלה, "אל-ארצ'", 29.10.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-10-29/ty-article-magazine/.premium/0000019a-29e6-d856-a9ff-6fef4bd10000
יוכבד ליפשיץ ראויה לתהילה על היותה חלוצה שהתנחלה בגבול המדינה על אדמות ששוחררו מכיבוש ערבי, ובנתה במו ידיה את התנחלות ניר עוז.
מאידך היא תיזכר לדיראון עולם על אמירתה לסינואר: "למה רצחתם אנסתם חטפתם דווקא אותנו אנשי 'השומר הצעיר' התומכים בכם, ולא יהודים אחרים?" מה לה שתלין על בגידה?
הבת היורדת שלה – שרון, תחזור לאנגליה, ותיתקל גם שם במוסלמים הנלחמים נגד "האנגלים הצלבנים". אגב יוכבד אולי לא יודעת, אבל ריצ'רד לב-ארי מלך אנגליה עשה "הסדר מדיני" עם סלאח א-דין אל איובי.
הפתרון להשתמטות
מאות אלפי מתנאים כאדוקים (למעשה כופרים בדת ישראל) הפגינו בירושלים בסיסמה "נמות ולא נתגייס." כל ההצעות לחוק גיוס חדש אינן ראויות. וודאי שלא ראויות הצעות החוק של יאיר למפל-לפיד, ואיווט-אביגדור ליברמן לשלול זכות בחירה ממי שלא התגייס.
את חוק הגיוס הקיים האוניברסלי יש להשאיר, אך להוסיף לו כמה סעיפים. אין צורך במאסר.
1. אימוץ שיטת הצבא השוויצרי. כבר הצעתי זאת בעבר ("חדשות בן עזר", 2077). מי שאינו משרת בצבא השוויצרי, מחויב בתשלום קנס למדינה.
2. מי שאינו משרת בצבא לא ימומן בשום תחום על ידי המדינה.
3. מי שאינו משרת בצבא לא יוכל להיבחר לשום משרה בשירות המדינה גם לא לכנסת.
או אז וודאי שאחוז המתגייסים לצבא יילך ויגדל עם השנים.
נעמן כהן
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
העוזבת אלוף נעוריה
רק בחיקי בתי את
פִּרְפּוּר עַפְעַף שֶׁלָּךְ, מִלַּת לִטּוּף. כְּאִלּוּ
עוֹד שֶׁלָּךְ אֲנִי עַל יְצוּעֵנוּ. וּכְבָר
תִּפֹּל שְׁתִיקָה שֶׁל סְתָם מִלִּים. הֲלֹא
תִּרְאִי כִּי גַּם אֲנִי שָׁבוּי בְּתֵיאַטְרוֹן
חָכְמַת-זְקֵנִים שֶׁלָּךְ? וּבְלֶכְתֵּךְ
מִלְּאוּ לִבִּי הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא פָּתַרְתְּ –
אֲשֶׁר פָּחַדְתִּי לַחֲלֹם. נוֹגֵעַ בִּמְקוֹר גַּאֲוָתֵךְ
וְיִסּוּרַיִךְ. רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי.
בִּמְתִיקוּתֵךְ טָעַמְתִּי בַּיִת לְשָׁעָה קַלָּה.
אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ
וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.
עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ
הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי
שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ
כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה,
יַלְדָּה נִצְחִית בְּתַחְפָּשְׂתָּהּ – שִׁרְיוֹן הַדַּעַת,
חַסְרַת מְנוּחָה פֶּן תֵּעָזֵב.
עַד מָתַי תֹּאמְרִי לְהִתְחָרוֹת בִּי
לְמַעַן אוֹהַבֵךְ? הִשְׂבִּיעַ רְצוֹנוֹ שֶׁל
אָב לָךְ, שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא יַלְדֵּךְ? שֶׁקֶט,
נוּמִי, רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ,
רַק בְּלִבֵּךְ הַנָּם אִשְׁתִּי, וּבְהָקִיצֵךְ –
פברואר 1973
* תשובה לאורי הייטנר האורקל מדלפי/קיבוץ אורטל. אתה כבר יודע שהפתרון הטוב ביותר לחלופה שלטונית אזרחית בעזה היא הרש"פ מפני שתאפשר לישראל מעקב ושליטה עליה, כמו בשליטה בשטחי A-B ביו"ש. מאיפה הביטחון המלא שלך בהיתכנות הזאת? מניין היהירות הוודאית שלך? אתה הפיקח היודע כל הנסתרות, ונתניהו הוא הסומא העיוור שמטרפד לדעתך היהירה את הפתרון הטוב ביותר... אשרי הפתי מאמין. ועד מתי תתייהר ותתעב?
* איילה זמרוני – כאשת תקשורת ועיתונות 48 שנה בעברי (23 שנה ב"ידיעות", שנה וחצי ב"דבר: עד יום סגירתו, ו-24 שנה ב"גלובס"), אני חותמת על כל מילה של זיוה שמיר, שנימקה היטב את עמדתה. אורי הייטנר כותב מצוין, גם אם לא תמיד אני מסכימה לדעות שלו, בטח לא אפגע בכבודו.
תודה זיוה, מסכימה איתך לגמרי, איילה זמרוני.
* אהוד היקר, אתה יודע שאני מעריך מאוד את שני הכותבים הידענים, אורי הייטנר ונעמן כהן, אבל לא ברור לי מדוע נעמן כהן משתדל לסלף את דבריי: איפה כתבתי בספרי "ההונאה שקבעה את גורל העולם" שהיהודים הם רמאים, כלומר שאני ממש זהה בדעותיי עם מרטין לותר האנטישמי? אני מדגיש שכתבתי על כך שמשרתי האל (קרי, הכוהנים) רימו את העם שדבריהם נמסרו להם מפי הגבורה דרך משה, שכל הגזירות הבלתי אפשריות, שבדו מליבם, עשקו את עם ישראל וגרמו לו לצאת לגלות כדי להיפטר מהגזירות הבלתי אפשריות הקשורות בארץ. באמת, אני כבר עייף מההתקוטטות עימו, אודה לך אם תבקש ממנו בשמי שביתת נשק.
ובאשר לאורי הייטנר, דעתי זהה לזאת של פרופ' זיוה שמיר, שמדובר בכותב מעולה, וליבי נחמץ כל פעם שאתה שולח אותו לפסיכולוג, אלא שלי לא היה אומץ כמו לזיוה שמיר, וגם החלטתי מזמן שאני ממעט בהערות פוליטיות שעלולות להרגיז את העורך, אדם שאני מעריך מאוד על תרומתו התרבותית.
שלך –
משה גרנות
* אני אוהב לקרוא את משה גרנות ואוהב גם לקרוא את נעמן כהן.
חבל שתהפכו את העיתון לזירת התכתשות.
האמינו לי, שניכם, שיש לכם די והותר על מה ועל מי לכתוב. בואו נניח לעיתוננו מהתנצחויות מיותרות.
שוקי בן עמי
הפרלמנט הירושלמי
* אהוד, הסיפורים של משה גרנות מקסימים ומעוררי מחשבה. בבקשה, בבקשה, אנא בקש (או יותר נכון דרוש בתקיפות) ממנו שיעלה עוד סיפורים.
יוסף אתר
גימלאי מאושר
אהוד: אני שותף לדעתך.
* אהוד ידידי שלום, אהבתי מאוד (כתמיד ויותר) את שירך "זר כאש בעורקיה, כפור בלִבה איתך". מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".
ואת הסיפור "מוניקה" של משה גרנות. כמי שליבה נמשך לדברי ספרות, אני מתייחסת בזה להם.
בתודה ואהבה,
מיכל סנונית
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
- יוסי אחימאיר: יצחק רבין: לפני הרצח ואחריו
- עמנואל בן סבו: 1. בין הרצח לטבח
- אורי הייטנר: 1. זעזוע וזעם על הרצח השפל
- אהוד בן עזר: מתוך: ספר הגעגועים
- אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין
- להלן דברי אילה, בתו של אבניאל לטר, שנפטר ביום שישי, 31 באוקטובר 2025.: אבניאל לטר ז"ל נפטר.
- אבניאל לטר: דפנה [ליף]
- משה גרנות: איך שומרים על צלם אדם
- הספרייה המרכזית: בית יד לבנים
- מוטי הרכבי: רוע או קידום?
- נעמן כהן: נפוטיזם וסימוניה
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * תשובה לאורי הייטנר האורקל מדלפי/קיבוץ אורטל. אתה כבר יודע שהפתרון הטוב ביותר לחלופה שלטונית אזרחית בעזה היא הרש"פ מפני שתאפשר לישראל מעקב ושליטה עליה, כמו בשליטה בשטחי A-B ביו"ש. מאיפה הביטחון המלא שלך בהיתכנות הזאת? מניין היהירות הוודאית שלך? אתה הפיקח היודע כל הנסתרות, ונתניהו הוא הסומא העיוור שמטרפד לדעתך היהירה את הפתרון הטוב ביותר... אשרי הפתי מאמין. ועד מתי תתייהר ותתעב?
- שאר הגליון