למי שמודאג מהפגיעה בביטחון ישראל, עקב כניסתה לתוקף של הפסקת האש התלת-שלבית ברצועה לפני כשבועיים. לאלו החוששים משיקום כוחם של איראן וחיזבאללה. מכך שטורקיה שולחת ידיים לעזה ולבנון, מן העובדה שהאמריקאים מפקחים על יישום ההסכמים מול חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון, ומונעים את השמדתם. ליראים מן האפשרות שטרמפ הופך את ישראל למדינת חסות, אוסר להכריז על ריבונות ביו"ש, רומז לאפשרות הקמתה של מדינה פלסטינאית, ועוד כהנה וכהנה מרעין ובישין...

אתם יכולים לנשום לרווחה...

נתחיל מהסוף להתחלה.

אילו טרמפ לא היה מזכיר את האפשרות ההיפוטטית, של הקמת מדינה פלסטינאית ביום מן הימים, עניין שנרחיב בו בהמשך. מצהיר בקולו שהוא מתנגד לרעיון סיפוח יהודה ושומרון, ומכריז על הפסקת אש בדרום. וזאת לאחר שחמאס קיבל אחת לאחת את כל דרישותיו: ודאי הדבר, שכל מדינות האיסלם הסוניות, מאינדונזיה ומאלזיה במזרח הרחוק, דרך פקיסטן בתת-היבשת ההודית, טורקיה, אזרבייגן (השיעית), סעודיה, מצריים, ירדן, בחריין, והמפרציות באזורנו, לא היו מעניקות לחמאס – נושא דגל המאבק הבלתי מתפשר בישראל – את הלגיטימציה להודות בתבוסתו ליישות הציונית. תבוסה שכל כך פגעה בכבודו, עד שהיה צורך בכפרת מיליארד מוסלמים, כדי שיוכל לעכלה. ולאפשר, בלי שהתכוון לכך, לקדם את יוזמת השלום האזורית של טרמאפ. אותה רקחו נתניהו, רון דרמר, וגא'רד קושניר, ואשר נקודת המוצא שלה, כללה את החזרת כל החטופים וחיסול חמאסטן.

נכון זה עדין לא קרה. בינתיים חזרו רק החטופים החיים, וחלק מהחללים. חמאס מתעקש לשלוט ברצועה, ואינו מסכים להתפרק מנשקו, וניאלץ אולי להכריח אותו לעשות זאת בהמשך. אבל איך שלא נסתכל על הדברים, בסופו של דבר, חמאס נוצח, וחגיגת הניצחון הביזארית שארגן טראמפ בשארם משמשת עדות ברורה לכך. משום שניצחון הוא עניין תודעתי ולא חומרי. מנצח מי שגורם ליריבו להחליט, שהוא אינו מוכן להמשיך להיהרג, על מנת להשיג את המטרות לשמן יצא למלחמה. האמריקאים חיסלו כמעט 3 מיליון וייטנאמיים במלחמת וייטנאם, והפסידו במלחמה. כוחות הברית הרגו כחצי מיליון עיראקים במלחמות בעיראק, אבל הפסידו במלחמה. אנחנו במלחמות לבנון הראשונה והשנייה הרגנו, והרסנו, והשמדנו אבל בסוף הפסדנו. כי בחרנו להסכים על הפסקת אש, בתנאים שהעניקו לחיזבאללה את התחושה שהוא זה שניצח. ויעידו על כך הבריחה מלבנון בשעתו ונאום קורי העכביש של נאסראללה.

אבל את חמאס ניצחנו. והראיה, שהוא העדיף בתום שנתיים של התכתשות עם צה"ל, להחזיר את כל החטופים, בלי לקבל את התמורה שאותה דרש למן ראשית המלחמה. שכללה דרישה להפסקת המלחמה, נסיגה של צה"ל לקוי ה-6 באוקטובר, המגובה בהחלטה של מועצת הבטחון של האו"ם, שישראל לא תחדש את המלחמה נגדו, ולא תפרע ממנו על הג'נוסייד בעוטף.

על כך נוספו שני ויתורים מהותיים נוספים, שעליהם הנהגתו מעולם לא הסכימה לדון בכלל, מאז תפסה את השלטון. הראשון – התפרקות הארגון מנשקו. השני - ויתור על שלטונו ברצועה. כאשר לכך ערבים כל העולם ואישתו, בכללם פטרוניו קטאר וטורקיה.כאשר חושבים על כך לעומק, מגלים לפתע, שמאז הקמתה, לא רשמה מדינת ישראל השג מדיני מרשים כל כך! כל המלחמות שניהלנו בעבר, הסתיימו בתחושת חמיצות. התרגלנו לרעיון, שממשלת ישראל לא יודעת לתרגם את השגי צה"ל בשדה הקרב, לניצחונות מדיניים. והנה, זה קורה!

מותר לפקפק בחשיבות העניין, להכריז שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה, שאותן מדינות עצמן, שבמהלך השנתיים האחרונות: ניהלו צונאמי מדיני נגד ישראל, הטילו עליה אמברגו, פעלו לבטל את הסכם הסחר החופשי עימה, החרימו חברות ישראליות בתערוכות בינ"ל, ורדפו חיילים ישראליים מסביב לגלובוס, רק על מנת לאלץ אותה, להפסיק את המלחמה ולותר על המטרות שהציבה לעצמה, בעקבות הג'יינוסיד בעוטף, מיהרו לפיסגה בשארם א-שיך, רק על מנת לצרף את חתימתם, להסכם, המאשרר בדיוק את המטרות שהציבה הממשלה הנוכחית לצה"ל שנתיים קודם. ולהודיע שהן יפעלו לממש את חלקן ולאפשר לנו לצפות בתוצאות, מקרוב. מלחמה בטרור היא עניין ארוך, קשה ומייגע. כאשר מנהלים אותה נכון היא נוחלת הרבה הצלחות קטנות, שיכולות להוביל לניצחון. אבל מדובר בניצחון שונה, מזה שהכרנו במלחמות העבר בין מדינות. שהתבטא בהשמדת עיקר צבא היריב, כיבוש מרכזי הכוח השלטוניים והכלכליים שלו, והבאת משטרו למצב, שבו הוא נאלץ להפסיק את המלחמה, ולהניף דגל לבן.

מזה למעלה מדור, גם אופיו של ניצחון במלחמה בין מדינות, כבר מעורפל יותר, ומוחלט פחות. לא כל שכן כאשר מדובר על ניצחון על ארגון או צבא טרור.

כאשר בוחנים למשל כיצד מדינה כמו פרו ניצחה (1992) את ארגון 'הנתיב הזוהר', בריטניה (1998) את ה- IRA באירלנד, ספרד (2001) את ארגון ETA הבסקי, מצרים (2003) את ארגון 'אל-ג'מאעה אל-אסלאמייה', צה"ל את (2005) האינתיפאדה השנייה, סרי לנקה, את המורדים (2009) הטאמיליים, רוסיה את הטרור הצ'צני (2009) קולומביה את (2016) אירגון FARK – מגלים שסיום מוצלח של מלחמה נגד ארגון טרור מתחיל במהלומה, או סדרת מהלומות צבאיות חזקות המונחתות על היריב, ונמשך במהלך מדיני. מהלך כזה יכול לכלול פירוק כפוי של חמושים מנשקם, או דה-רדיקליזציה שלהם. בהינתן שלא ניתן יהיה ככל הנראה לבצע דה-רדיקאליזציה של חמאס, פירוקו הכפוי מנשקו, וסילוקו מן השלטון, תחת לחץ צבאי ישראלי בגיבוי בינ"ל, עתיד ככל הנראה להתרחש בעתיד הנראה לעין. הרומאים טענו כי אין דבר מתוק יותר מאשר הניצחון. ואכן: הפגנות המיליונים, הפרו-חמאסיות, ברחובות הערים הגדולות בארה"ב ומערב אירופה, פסקו באחת. הקמפיינים במדיה ובאקדמיה הורידו הילוך, עיצומי האיגודים המקצועיים בנמלים דעכו – ובמקומות מסוימים נעלמו כליל. ההכרה בכך ששלטון חמאס ברצועה עתיד להגיע לסיומו, נסכה כנראה לא מעט דכדוך על תומכיו. זה מה שקורה כאשר מנצחים. אם מרחיקים יותר, ובוחנים את האירוע בשארם בפרספקטיבה אזורית, מבינים שמדובר לא רק בסיום המלחמה על פי תנאיה של ישראל, אלא גם בצעדים ראשוניים לכינונה של ברית אזורית נגד איראן. ברית המשלבת כיתור צבאי, חנק כלכלי ובידוד דיפלומטי, שתאלץ את האייטוללות להפסיק את תוכניות הגרעין והטילים שלהם.

ומכאן לחשש מן המתרחש בצפון. חיזבאללה אכן מנסה להשתקם מן המכות הקשות שספג. אבל ישראל, שהפכה את המרחב מדרום לליטני לשטח אש צה"לי, מקשה עליו. ומונעת מפעיליו, ומשבע מאות אלף השיעים, נאמניו, שבחסותם פרס את כוחות רדואן שלו על קו הגבול, לחזור לבתיהם שפונו במלחמה. מדובר בעניין שמדברים עליו פחות אבל שנודעת לו חשיבות עצומה, לגבי המוטיווציה של חיזבאללה להמשיך לשחק באש. פה ושם מתבצעות גם פעולות אמנעה במרחב הבקע האסטרטגי, בתמיכת ארה"ב, התופסת את צה"ל כמקל חובלין, שיסייע לה לקדם סדר חדש בלבנון.

טורקיה מן העבר השני אמנם מנסה, לשלוח ידיים ללבנון בדומה למה שהיא עושה בעזה. אבל כיתור הרצועה מכל עבריה בדרום, והעליונות המוחלטת של חיל האוויר שלנו בשמי לבנון, לא יאפשרו לה לממש את כוונותיה. כל זאת, בהינתן שכללי המשחק שסוכמו בין טראמפ ולנתניהו יישארו בעינם גם להבא, כמובן.

סקירות שזכה הח"מ לקבל בשבועיים האחרונים, מאלוף פיקוד מכהן ומשני מפקדי אוגדות סדירות העלו, כי מפקדי צה"ל מוצאים הרבה יותר יתרונות – מחסרונות, בפיקוח האמריקאי על יישום ההסכמים עם חיזבאללה וחמאס. נראה, שבכירי פיקוד מרכז האמריקאי (CENTCOM) המנהלים את המשימות בצפון ובדרום, רואים איתנו עין בעין. ונוכחותם מעניקה לגיטימציה לפעולות צה"ל, וחוסכת מדו"צ, את הצורך להצדיק בפני התקשורת הבינ"ל העוינת, את פעולות החיסול והאמנעה המוצדקות, שכוחותינו מבצעים נגד חיזבאללה וחמאס.

לנספחים הצבאיים האירופיים והאחרים במפקדות השליטה הנזכרות, השפעה שולית וזניחה. בפועל יש מעט מאוד הגבלות על הפעלת הכוח. ממילא הטיעון כאילו ידיהם של מפקדי צה"ל כבולות, בידי הבייבי סיטר האמריקאי, מופרך מעיקרו.

נותרנו עם החשש מאפשרות הקמתה של מדינה פלסטינאית מחר בבוקר על גבול כפר סבא נתניה, שעליה רמז הנשיא טראמפ. ובכן, כדאי לזכור, שעל מנת לעמוד בתנאים הדרקוניים שנשיא ארה"ב הכתיב לשם: "...יצירת מסלול אמין לקראת הגדרה עצמית פלסטינאית ומדינתיות..." אמורה הרשות להפוך את מערכת החינוך שלה מג'יהאדיסטית לשוחרת שלום. לעבור רפורמה שתטהר אותה משחיתות. להפסיק את מימון הטרור באמצעות תשלום למחבלים אסורים.

הצפי שכל זה יקרה מתי שהוא, שקול להיתכנות של סופת שלגים במדבר סהרה בשיא הקיץ. לאף אחד גם אין מושג מה המילים האניגמטיות "...הגדרה עצמית פלסטינאית מדינתית..." אומרות בעצם. ומכל מקום, מה שהרבה יותר סביר שיקרה, הוא שבעקבות מותו של אבו מאזן הקשיש והחולה, תפרוץ בה מלחמת דיאדוכים שתפרק אותה לקנטונים, שיתחרו זה בזה על חסדיה של מדינת ישראל על מנת לקיים את עצמם. היה והתחזית דלעיל תתממש, הקמת מדינה פלסטינית ברצועה וביו"ש תהיה ככל הנראה, אחרונת דאגותיהם של הפלסטינים.ציפיות הן דבר משונה, ככל שמתרגלים לטוב... מצפים לעוד יותר טוב... ועוד יותר טוב, אך כאשר בוחנים את השגי מלחמת התקומה, מנקודת השפל בה החלה ועד היום, יש סיבות מצוינות לחוש גאווה ולהתרשם שהיא ענתה על רוב הציפיות ממנה. ראש הממשלה נתניהו ציין שבוע לאחר פריצתה כי תוצאותיה ישנו את פני המזרח התיכון ונראה שהתנבא נכון...

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

על "חיים במקשה אחת" מאת רון גרא

הוצאת שי 2025, 129 עמ'

בספרון שלפנינו 12 סיפורים קצרים מאת המשורר ואיש החינוך רון גרא, שפירסם עד כה 20 ספרי שירה, שכמצוין בכריכה האחורית, שיריו נגעו בכאב החיים ומורא המוות, ובחדרי החדרים של הנשמה.

זה באמת ספר הפרוזה הראשון של המשורר הוותיק, הגם שהתנסה בפרוזה בספר השירים האחרון שלו "קולות צרודים" (הוצאת שי 2024), שבסופו (עמ' 96) אנו מוצאים קטע פרוזה, שמזכיר את הפגעים הביוגרפיים של רון גרא עצמו, אבל מיוחסים לדמות בדיונית בשם יוסי שמטופל אצל פסיכולוגית בשם נוגה. במפגשים אלה יוסי שותק במשך חודשים, וכשהוא לבסוף פותח את סגור ליבו, הוא מתאר את הפצעים הביוגרפיים שהכרנו אצל המחבר: אח נכפה, נישואין אומללים עם אישה בוגדנית, מחלות קשות שתוקפות את הגיבור בעקבות המצוקה הנפשית. קטע פרוזה זה נמצא באסופה הנוכחית בשינויים קלים בסיפור "מאובנים": יוסי אמנם בטיפול אצל נוגה, אך מרבה לשתוק, וכאשר הוא פותח את סגור ליבו, הקורא מתוודע אל פגעי חייו: אח בכור שלו אפילפטי, רדוף התפרצויות זעם, אישה בוגדנית, רודפת בצע, שהמאפיין אותה הן התפרצויות בכי היסטרי. לאחר הגירושין בין השניים, בנותיו מורחקות ממנו. לקורא נודע שלנוגה, הפסיכותרפיסטית נודע שיש לה אחות חורגת בגרמניה בשם סמדר, בת מנישואיו הקודמים של אביה, ובמפגש בין השתיים נוגה מוצאת בה את אותם הפגמים שמצא יוסי בגרושתו. לקורא נודע שבאמת גרושתו של יוסי היא אחותה החורגת של נוגה. בסוף הסיפור יוסי מוריש לנוגה צ'ק גדול על הנחמה שמצא בטיפולה – כל זה כדי למנוע ירושה לבנותיו המורחקות ממנו, ירושה שעלולה ליפול לידיה של סמדר רודפת הבצע.

בספר "קולות צרודים" אנו מוצאים התייחסות למאורעות שפקדו אותנו מה-7.10.2023, והנה, באסופה החדשה אין לכך זכר. אבל מוטיב ה"אהבה החולה" מופיע גם מופיע: אנו פוגשים בסיפור בשם זה את דליה, עימה היתה לדובר פרשת התעלסויות ברווקותו, והיא מנסה לפתותו לאחר עשר שנים, כשהוא נשוי ואב לשתי בנות. דליה אובססיבית, ומטרידה אותו בטלפונים ובזרי פרחים. המשטרה מסרבת להתערב כי המטרידה אינה מאיימת. מה שמוזר הוא שבעלה של דליה כועס על הדובר שלא נענה לה לשכב עימה.

על אישה אובססיבית "קטלנית" אחרת אנו קוראים בסיפור "כמעט אהבה": יואל כצנלסון, פסיכותרפיסט, גרוש, נמצא ביחסים עם אלין המכשפת אותו במיניותה, אבל היא עורכת "מסיבת פרידה" מיואל במסעדה ובמיטה, וחוזרת אל מאהבה הקודם, שגיא. אחר כך היא מעוניינת בחבר של יואל. שוב מתוארת אישה אובססיבית שמנסה להחזיר לעצמה מאהב בהודעות בטלפון, בבישולים וכד'. בסיפור זה מופיע מוטיב הטיפול הפסיכולוגי: יואל מטפל בנער האוטיסטי ליעד, ומה שמעניין הוא שדווקא ליעד יודע לאבחן את מצב האהבה של המטפל שלו – באחד מציוריו, המופיעים בתערוכה, מצויר זוג על שפת הים המונעים בחוטים כמו מריונטות, ונבואתו: היא תעזוב אותך, כי בעיניו – אין זוגות מאושרים.

הארוס שגורם לחיים להיות ראויים, כפי שמסתבר מתוך רבים משיריו של רון גרא, הנה, יש לו גם פנים מפלצתיים: בסיפור "עידו" אנו מתוודעים לבקשתו של עידו להיוועץ במורה הנערץ שלו אלון (רון גרא עצמו היה מחנך ומנהל בית ספר) – מסתבר שעידו אינו מסוגל לקיים מגע מיני עם חברתו משום זיכרון מבהיל מנעוריו, כאשר נער גדול אנס אותו. על תלמידה אחרת של אלון, ששמה מיקה, מרומז שאביה נגע בה, והיא הופכת להיות נערה שרוטה. אלון מציע עצות לשניים שמזכות אותו בתודות מאליפות. גם בסיפור זה מוזכר אח גדול במוסד סיעודי.

ריפוי מטראומת הגירושין מוצא צאצא למשפחת צדוק, בסיפור "חצר ילדות", בחוזרו לבית הוריו השמם, ואל הגינה החרבה, אחרי 27 שנים, גינה שאביו נהג לטפח באהבה. הוא נאלץ להשאיר את דירתו לגרושתו ולבנותיו, וכאן, במושב, בעבודת השיקום של הבית והגינה הוא מוצא מנוחה לנפשו.

נושא נוסף שמעסיק את המחבר שלנו הוא היחסים ההולכים ומתערערים בתוך המשפחה: ב"צהריים טובים" האם, שמה יפה, מייחלת שבנותיה ונכדתה יסיימו את הביקור אצלה, כי הן חושפות פצעים ישנים. ב"תמיד היית שם" מסופר על חתן שמסרב לבקר את חמותו המאושפזת במוסד סיעודי והמתנועעת בכיסא גלגלים, חמות שהעניקה לו עושר מופלג. גורלו של החתן שהוא עצמו מאושפז בזקנתו באותו מוסד. אגב, גם בסיפור זה מסופר על אח אפילפטי בעל התקפי זעם – נושא שהשאיר צלקת עמוקה בליבו של המחבר.

בסיפור "כל שראתה המאפייה הראשונה" נעמי ובעלה האופה הראשון במושבה, חשוכי ילדים, מאמצים ילדה שורדת שואה, הזקוקה לטיפול רפואי בעיניה (שוב מוטיב חוזר בשירתו של גרא). הילדה זוכה להורים מאמצים אוהבים ונדיבים (לימודי פסנתר, לימודים באוניברסיטה). לאחר שנים מופיעה האם הביולוגית, גם כן שורדת שואה, ודורשת פיצוי כספי גבוה משום הוויתור על בתה (שלמעשה, היתה לא רצויה בעיני בעלה החדש). הבת נישאת למהנדס שמרחיק את אשתו מאימה המאמצת, זאת שהעניקה להם דירה ועושר. נעמי, אימה המאמצת נפטרת בודדה.

הנושאים שבהם עוסקת אסופה זאת לקוחים מהחיים שתקלות הקשורות בעיוותים הנגרמים על ידי אלה שמייחלים דווקא לטוב, ועל הרוב מידרדרים אל הרע ואל המעוות. האם יש לכך פתרון? אולי בסיפור "חצר ילדות" יש מעט נחמה.

בהמשך יש גם רמזים לפצעים הביוגרפיים, כמו בשירים "לד"ר נטלי זיגל" (עמ' 91) ו"נשואים אומללים" (עמ' 96), והנה, בסוף הספר הפתעה גמורה: קטע פרוזה (בהחלט משובחת!) שמובאים בה הפגעים הביוגרפיים של רון גרא עצמו באמצעות בדיון, כביכול לא במחבר מדובר, אלא במישהו ששמו יוסי (אין שם משפחה) שמטופל אצל פסיכולוגית בשם נוגה – במפגשים אלה יוסי שותק במשך חצי שנה, וכשהוא מחליט לפתוח את סגור ליבו, הוא מתאר את הפצעים הביוגרפיים שהכרנו אצל המשורר רון גרא: אח נכפה, נישואין אומללים עם אישה לא אימהית, תאבת בצע ובוגדנית, מחלות קשות. את הסוף המפתיע (פואנטה) של קטע פרוזה זה לא אגלה, אבל זאת אציין שמדובר בפרוזה ממש, בלי התייפייפות של פיוט.

משה גרנות

[בשלהי שנת תרל"ח, 1878– ואף לא יום אחד קודם!]

  הנוסח השלם לחלקו הראשון של הפרק "פתח-תקווה – אם המושבות" מתוך הספר "סיפורי מושבות", סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, בעריכת זאב ענר, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב, 1996.

"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

המשלחת הראשונה שמתכוננת לראות את אדמת מלאבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו רכובה על גבי סוסים בקיץ 1878, תרל"ח. משתתפים בה רק דוד מאיר גוטמן ויואל משה סלומון, ועימם רוכב ערבי בשם זאכרי, שהוא פקידו ונציגו של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טייאן. בבעלות טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך מבטיחם המתווך חיים אמזלג, שהוא סגן הקונסול הבריטי.

שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. היא דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חוזרים השניים ליפו מצפה לגוטמן ולסלומון אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודים לאמזלג, שגם מארח אותם לישון בביתו, אך מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות שלבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך מחליט הפעם להיות זהיר יותר.

גוטמן וסלומון חוזרים לבתיהם בירושלים, מכנסים את בני החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, ומוסרים דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם מוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. סלומון, שהוא בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד-ימינו של גוטמן במשא ומתן ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קאסאר – נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע נמצאת מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה. עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

פירוש המילה הערבית מלאבס הוא בגדים, מלבושים. וגם שקדים מצופים סוכר נקראים בשם מלביס. מכאן גם נובע שם הכפר. מדי תקופה היו יורדים אליו להתיישב בו פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלאבס, כלומר: מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע. אך מתיישבי פתח-תקווה מקווים כי עימם תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – אבל בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבות הטמפלרים הגרמנים שבארץ-ישראל, שרונה ליד יפו, ורפאים בירושלים.

אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, נפרד יהודה ראב (לימים בן עזר) מלאה אשתו, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, ויורד מירושלים ליפו. כך הוא נוהג על פי ההוראה של גוטמן, שיצא מירושלים יחד עם שטמפפר, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קאסאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו מוטל על יהודה ראב לפגוש ערבי מוגרבי, שמוצאו מצפון-אפריקה, ושמו חג' סלאמה; שטמפפר שכר אותו לשומר על הנחלה החדשה וגם כממונה על התחבורה בינה לבין יפו. יהודה ראב לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר כבר מחכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים עמוסים קרשים וחומרי בנין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה אשר גוטמן ושטמפפר כבר עסוקים בה.

השניים יוצאים מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. כאשר יורדת השיירה מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיני יהודה ראב ערבה אפורה-צהובה שמשתרעת לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראס-אל-עין, ראש העין, המעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה ראב וחג' סלאמה ממשיכים אל הגבעה שבנחלת קאסאר. שם, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים כבר שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

עוד באותו יום משיל יהודה ראב מעל רגליו את הנעליים, יורד בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל חופר בה. גוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר רואה הקבלן הערבי כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה ככל שיידרש, והפעם יחד עם פועליו על בסיס של שכר יומי.

במשך שבועיים ממשיך יהודה ראב לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא יום חג לחבורת הגברים הקטנה שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, יהודה ראב, ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים מבקשים מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

לא חולפים ימים רבים ולאזאר ראב בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם עוד עולה חדש מהונגריה, דוד רגנר. רגנר הוא איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל נסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר מקבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד מזמין אצל המתיישבים הגרמנים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אומר שאסור לחרוש את האדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה, ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערבים.

יהודה ראב וחבריו בונים רפתות לשוורי-העבודה, שאותם הם מבקשים להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מיבנה גבוה, שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, הם מתחכמים וחופרים מחפורות גדולות ומכסים אותן מלמעלה בגגות קש וחימר. הם קובעים את תוכנית המושבה שתוקם – מחלקים את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים בנחלת קאסאר, בקו עולה מן הבאר צפונה, לאורך דרך הקיץ ליפו, שלימים תיקרא בשם רחוב פינסקר. הבתים עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האורוות מסביב, לשם ביטחון.

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, יורד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן מחליטים מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה, לקראת סוף חודש כסלו, הם רותמים את השוורים ויוצאים לחריש הראשון, שעליו כותב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

אותו בוקר, מתאספים רגנר, שטמפפר, מיכל, גוטמן, לאזאר ובנו יהודה ראב, ועוד מתיישבים שרואים עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש אינם יודעים עדיין. לאזאר ויהודה ראב רותמים שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יוצאים לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים ייקרא רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה ראב (בן עזר) לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש, שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה.

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, מתהלך חגיגי ומשגיח על הנעשה. הוא מסמן ליהודה ראב בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשים תלמים אחדים, ויהודה ראב חוזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, מורה לו רגנר לעצור בשוורים, ומבקש את גוטמן להתכבד בחרישה.

גוטמן אינו מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הולך אחר המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה ראב. עד מהרה מתחילים גם הוא גם השוורים להזיע ולהתנהל בכבדות, אף שזה יום חורף קריר. החברים אינם שמים ליבם לקושי שבו מתנהלת העבודה. הם מלווים את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחר להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם מרפרפת להקת אנפות, דרורים מדלגים על רגבים לחים, טריים, ומנקרים מתוכם תולעים לבנבנות שמתפתלות חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

גוטמן משלים הקפה אחת, ויהודה ראב מעביר את המחרשה לידי בן-דודתו שטמפפר. שטמפפר נירגש שעה שהוא תופס בידית המחרשה, דמעות חונקות את גרונו בדברו: "כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחת שמים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" עונים בני-החבורה, שנרעשים לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הם הולכים אחריו בתופסם ובהעבירם מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים ספר-תורה בהקפות שמחת-תורה.

יחידים הם במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדה של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה, והם מתנהלים בכבדות אחר מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. הציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ההקפות נמשכות פעמים אחדות. הדיבורים משתתקים והזיעה רבה. הנאספים עייפים לצעוד בתלמים הטריים. הם מתפזרים חזרה לעבודותיהם, מי להקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ומי לטיפול במשק החי. בשדה נשארים רק לאזאר ויהודה ראב, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים. אבל המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר.

למחרת מביא יהודה ראב פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחותך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-לג'ה. בינתיים חוזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.

גשמים רבים אינם יורדים בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק מצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים ממעיטים לזרוע בגלל עצירת הגשמים. השדות מוריקים, גבעולי התבואה הרכים מרימים ראשיהם ומפתחים שיבולים, שהן עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חוגגים הגברים כשהם יורים באויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שעדיין אינו אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו מובאים, בדרך החול שבין גבעות באב-אל-האווה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים, והשמחה רבה.

ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זוהי תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לרעות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה! וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

על יהודה ראב, צעיר המתיישבים, מוטלת מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום הוא מסייר, רכוב על סוסו, בשדות, מגיע עד גדת ואדי אבו-ליג'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קאסאר. בלילות כוללת השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט, והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה ראב משתתפים בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותם הוא מזעיק כאשר מתעורר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום יש נסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שמתמלאים קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שוייכה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב ג'ראמנה, שמאהלם נמצא ליד הירקון והם מתקיימים על שוד בדרכים ועל גניבות. בשעות היום מתנכלים השכנים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות. יהודה ראב וחבריו מפעילים לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד מועילות. השודדים יודעים כי המתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש. אין ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבוטים, האלות, בתגרת פנים-אל- פנים עם התוקפים. כל החברים קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה ראב.

ביפו גר יהודי יליד העיר, ממשפחה מרוקאית, יעקב מימון שמו, והוא מפורסם בכוחו ובאומץ-ליבו, מסופר עליו כי מימיו לא היה חולה. הוא עבר ברגל את מידבר סיני, כשהוא נוהג מארץ-ישראל למצרים שיירות של פרדים למכירה, והדרך – מידבר שממה. הוא נדד יחידי חודשים רצופים במידבר סוריה, הרחק מעבר להרי לבנון, חדר בין שבטי בידואים פראים וקנה מידיהם סוסות אצילות מן המובחר. ותמיד חזר מן המקומות המסוכנים ההם כשהוא שלם, בריא ורענן, כאילו שב מטיול מהנה. כאשר שומע יעקב על קשייהם של מתיישבי פתח-תקווה – הוא עוזב את קשריו עם שבטי הבידואים הפראיים, מוותר על המסחר בפרדים ובסוסות, ובא אל גוטמן כדי להציע עצמו לעזרה בשמירת המושבה. גוטמן מקבלו בשמחה, בהסכמת כל החברים, ששמעו בסמטאות יפו רק טובות על אודות מימון. יעקב מבוגר כפליים מיהודה ראב, הוא כבן ארבעים, והשניים, רכובים על סוסיהם וחמושים ברובים, מתחלקים מעתה בעבודת השמירה ומוצאים עד מהרה שפה משותפת.

התבואה של השנה הראשונה עולה יפה. המתיישבים מחליטים להעלות מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, ולהביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם מתגוררים בגופם-ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם מעובדים בה במשותף, בחלקות הקרקע שניקנו בנחלת קאסאר.

לקראת חג השבועות, חג האסיף, עושה דרכה שיירה של גמלים מפתח-תקווה לירושלים, עמוסים כל אחד משני צידי דבשתו שקיים רחבים, גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים. השיירה מעלה אבק. הגמלים מקושטים בפעמונים, בכפות תמרים ובגדילי-צמר צבעוניים. שקי התבואה נושאים כולם את הכתובת: "פתח-תקווה".

בשכונה החדשה מאה שערים, שבנויים בה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, מפנים בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשרות. יהודים רבים יוצאים מבין חומות הרובע שבעיר העתיקה ופוסעים לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים, כיצד שבים ומביאים, בראשונה מאז חרב בית-המקדש, איכרים עבריים מעשר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.

השיירה מתקדמת לאיטה לעבר הבית. החמרים משמיעים קול חרחור, הגמלים נענים והם מוברכים בזה אחר זה ליד בור מים גדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סוקרות בהשתאות את שפעת היהודים שחובשים מגבעות שחורות, לובשים חלוקים מפוספסים, סובבים את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, ובודקים וממשמשים במטענם, כלא-מאמינים. השקים הגדולים מוכנסים פנימה על כפיים, בזימרה ובריקודים, כספרי-תורה.

טרם בואם שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים: "קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח-תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!"

עתה מקבל כל חבר וחבר, מאלה שגרים בירושלים והם בעלי "נומרים", חלקות, באדמת פתח-תקווה – את חלקו בתבואה. יש שמחזיקים ב"נומרים" אחדים, ומקבלים יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאות ומתאספות בעקבות הכרוז, מחולקים המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה"נומרים".

לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היא אחרת מה"חלוקות" שידעה ירושלים אצל תקיפי ה"כוללים", נערכת סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן יושבים המארחים, דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט וסלומון, ומוזמנים אליה רבים מנכבדי היהודים בירושלים. בחוץ נקהלים רבים שלא נמצא להם מקום בבית, מאזינים ומסתפקים בלעיסת שיריים מהכירה שעורכים המתיישבים, הנקראים בשם-חיבה "אחינו הקולוניסטים".

שלושה ימים רצופים נמשכת החגיגה ומושמעות ברכות, אך יש להתכנסות גם מטרה מעשית. גוטמן וחבריו לא מוותרים על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, נחלת טיאן, המשתרעת מהגבעה עד לירקון. הם יודעים כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו להתיישבות, כי זו אפשרית וגם כדאית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספם בקניית האדמות. הצלחת יבול השנה הראשונה היא התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.

כיצד מתייחסים יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיים בעוני רב, בין השאר גם כתוצאה ממלחמת קרים, שהמעיטה את יבוא התבואה. כספי החלוקה ניתנים בצמצום ורק הקרובים לקערה יכולים להתקיים בכבוד. הצלחת מתיישבי פתח-תקווה נוטעת תקוות בלב ירושלמים רבים – הנה נמצאה דרך הפלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה רחוקים מאוד מרעיון יישוב ארץ-ישראל. הם חסרי ידע וניסיון בחקלאות. לפני חודשים לא רבים השתתף חלקם בחרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.

אבל עתה, לאחר שמודיעים מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי-קדימה צנועים, מצטופפים אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי-האמצעים, ונרשמים לקניית ה"נומרים". מי שנכלל ברשימה הוא בעיני עצמו כמוצא שלל רב.

שמחים וטובי לב שבים המתיישבים אחרי החג לפתח-תקווה. הם לא משערים בנפשם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה.

שנת תרל"ט, 1879, קרבה לקיצה. למרות רושם הצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צורך לנכות את ה"עושר", מס המעשר לממשלה התורכית. לשחד את המא'מורים המושחתים, אלה הפקידים שחוכרים את גביית המס מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא ישהו זמן רב מדי במושבה, כי מנהגם להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.

דרכם של המא'מורים להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחילת הקציר ועד ליום לקיחת ה"עושר" – הם נוהגים לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה שלהם-עצמם ולא יעלימו אותה מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת- אפיהם – מוטל לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח שה"המשגיחים" הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.

ליד המא'מורים פועלים סרסורים שבאים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ולא – לא ירשו חוכרי-המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.

כך מרוויחים המא'מורים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהם שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהם לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר גורלם של אותם פלאחים קשי-יום, שלא השתוו עם קבלני-המס ולא שיחדו אותם. עליהם לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שמוכנים לבלות בכפר עד תחילת ימי הגשמים.

איכרי המושבה הגרמנית שרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא'מורים. כאשר תבואתם מוכנה לדיש – הם מודיעים למא'מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן. אם מסרבים המא'מורים להסדר – מזהיר אותם הקונסול הגרמני, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.

גוטמן מחליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משרונה. הוא מזמין את המא'מורים למושבה. כאשר הם מגיעים, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח'ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – מקבלים הפתח-תקוואים את פניהם בכבוד, מאכילים ומשקים אותם, ומשתווים עימם על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, מאיר להם גוטמן פניו והם נפרדים בשלום.

צרה נוספת מלווה את המתיישבים כמעט מתחילת עלייתם על הקרקע. ערביי מלאבס אינם משלימים עם מכירת נחלת קאסאר ליהודים, נחלה שאדמותיה עמדו קודם לכן לרשותם, לזריעה ולמרעה. הם עצמם היו אריסים על אדמת הסוחר היפואי טיאן. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה, שקנו את נחלת קאסאר ולא את אדמתו, מרגיזה את טיאן. הוא יודע שברצונם לקנות גם את שאר חלקות הכפר מלאבס, שהצליח להעבירן לבעלותו. הוא אדם ערמומי ורב-השפעה, ומסית את אריסיו במלאבס להציק למתיישבים; פועל בשני כיוונים מנוגדים-לכאורה: מצד אחד מחפש תואנות לסלק את המתיישבים מעל אדמת קאסאר ומנסה להוכיח שאין להם בעלות מלאה על חלקים ממנה, מצד שני הוא רוצה לדרבן אותם שירכשו את אדמותיו, ומשתדל להעלות ככל האפשר את מחירן.

במרכז המושבה, על צלעות הריבוע שפאתו הדרומית-מערבית היא הבאר הראשונה, ואשר לימים ייקרא בשם כיכר המייסדים, מתחילים להיבנות בתי המתיישבים הראשונים. הבתים עתידים להתחבר יחד, ליצור מעין חומה ולבצר את היישוב הקטן, כטירה.

אך התקוות הטובות מתבדות. המתיישבים מפסידים את הכסף המזומן שהשקיעו בשנה הראשונה. לקראת העונה החקלאית השנייה, בשנת תר"מ, שלהי 1879, מתפרדת החבורה ומתבטל העיבוד המשותף של אדמות המושבה. הקרקע מחולקת חלקות-חלקות וכל איכר ממשיך בעבודה על חשבונו הפרטי. חלקותיהם של השותפים מן החוץ, שלא באו להתיישב במושבה, נותרות בלתי-מעובדות או שהן מוחכרות לאריסים ערביים ממלאבס ומכפרים אחרים בסביבה. התוצאה היא שמוחרפת בעיית הגניבות וסכסוכי-הגבולות בין האיכרים שמעבדים את אדמתם לבין האריסים שמעבדים אדמת אחרים.

כך חולפת שנה ראשונה. את חג הסוכות תר"מ, שלהי 1879, חוגגים המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני-משפחה אחרים, שבאים מיפו. הם מקימים סוכה גדולה, שנתמכת במגרפות ובקילשונים, ולסכך משמשים להם צמחי קנה וסוף שהובאו מוואדי אבו-לג'ה הסמוך. הם שוחטים כבשים ואוכלים בשר רב, כדרך הערבים הזובחים בחגיהם זבח. חודשים ארוכים לא טעמו המתיישבים בשר, ועתה הם כה רעבים לו, שהם נחלים מאכילה גסה. אלה ימים שלאחר איסוף החיטה מן הגורן, הובלתה לטחינה בטחנת פרוחיה, שעל גדת הירקון, ובטרם החריש להכנת הזריעה של תבואת החורף. למתיישבים יש זמן פנוי והם מנצלים אותו כדי לטייל עם נשותיהם, ברכיבה על גבי סוסים, בסביבות המושבה, להראות להן את גבולות הנחלה, ואת הירקון ומבצר אנטיפטרוס. לאחר שמסתיים חג הסוכות לא חוזרות הנשים ליפו אלא נשארות לגור במושבה החדשה עם בעליהן.

העונה החקלאית בקיץ השני של פתח-תקווה, גרועה למדי. יבול התבואה של שנת תר"מ, 1880, אינו עולה יפה. בחורף ירדו גשמים רבים וגם שלג אבל השדות, שלא היו מנוקזים, עמדו מוצפים במשך שבועות ארוכים ודמו לביצה. גם הקור פגע קשות בחיטה ובשעורה. אך יותר מכישלון התבואה מעיקה מכת הקדחת. אלה שנחלים בה – ידיהם ורגליהם מתנפחות ככריות. פניהם מצהיבים. הם סובלים מצמרמורות קשות. מתכסים בשמיכות-צמר, אפילו באמצע הקיץ – אך הרגשת הקור נמשכת. לאט-לאט החום עולה עד ארבעים מעלות, הגוף מתכסה זיעה. את המצח מנגבים לחולים במטליות טבולות בחומץ. אז באה הרגשת הקלה מעטה אבל אבקת החינין המרה, שנלקחת כתרופה, גורמת לזמזום חזק ומציק באוזניים. במשך הזמן הגוף נחלש, וההתנגדות למחלה פוחתת.

המתיישבים אינם יודעים שחיידקי המאלאריה מוחדרים לגוף על ידי עקיצות יתושים החיים בביצה, הסמוכה לירקון. הם סבורים שהאוויר מורעל בסביבת הנחל והביצה, והוא הגורם לקדחת – כפי ששתיית מי הירקון מביאה עימה את מחלת הבילהרציה. למזלם קנו וקבעו בתחילה את מקום יישובם על הגבעה, בנחלת קאסאר, שהיא מפולשת לרוח ומרוחקת מהירקון. אילו היו קונים תחילה את נחלת טיאן, כפי שרצו, והולכים על פי הדוגמה של הכפרים באירופה, שממנה באו – היו מתיישבים ודאי על גדת הנחל המסוכן. אמנם, הם לא יכלו לדעת שגם ישיבתם באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" – אינה מעניקה להם הגנה מספקת כנגד עקיצות היתושים, שלעיתים הן קטלניות.

מתיישבי פתח-תקווה הקודחים מובלים לבית-החולים בירושלים. מראה החולים נפוחי הידיים והרגליים, מלאי עקיצות וגרדות, מצחיהם לוהטים בחום, שפתיהם מבוקעות ביובש, מראה הסבל שעובר עליהם – מחזקים את ידי הירושלמים שמתנגדים ליישוב פתח-תקווה. כל חולה חדש, ומלוויו, שעוברים את סמטאות הרובע היהודי, המוליכות לבית-החולים, מתקבלים במנוד-ראש ובקריאות משונות על-ידי קהל לובשי החלוקים המפוספסים, המעילים והמגבעות השחורים, שיוצא לפוש מעט מתלמודו:

"אוי וי! אמרנו לכם! אוי וי! הזהרנו אתכם! גוואלד! יהודים! איזה חוסר-אחריות! לפתות אנשים לגור בחיק המוות! כמו הפלאחים ממלאבס! העראברס! אוי וי! אמרנו לכם – "

ובינתיים מתחוללים במושבה שינויים קשים והרי-אסון. בסוף קיץ 1880, שנת תר"מ, באים אליה מתיישבים חדשים – רובם מירושלים, אולם יש גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר, וגם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות גוטמן, נמצאת נחלת קאסאר. חלקותיהם של החדשים הן בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה – אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא ניתנים מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכזה ביר-שוע, הבאר הראשונה, שנקראת על שמו של שטמפפר. מי הבאר זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של הפתח-תקוואים משל ערביי מלאבס נפוחי-הכרס, ששותים ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טוענים שמקפחים אותם, ודורשים אף הם מגרשים לבניין בנחלת קאסאר, ליד הבאר, בנוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן. גוטמן, גרינגארט וסלומון, קוני נחלת טיאן, תובעים מהמתיישבים החדשים לשלם קודם את יתרת מחיר שלושים הנאפוליונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה, אז יקבלו חלקם גם בגבעה. אולם רבים מהחדשים שרויים בעוני, מהם ירושלמים שקודם לעגו ובזו להתיישבות, ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים, ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה. וחלקם יהודים שהגיעו למושבה ישר מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, מצויים במצוקה קשה. הם שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור, ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדורשים מהם השופטים בתור בקשיש, כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו הסיבה שבמצוקתם הם מוכרים חלקות לכל יהודי שמסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נובעים ההבדלים הגדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש, או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. הירושלמים זה-מקרוב-באו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח ומתנהגים כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל מושג כלשהו בחקלאות אין להם.

לאחר סכסוכים וטענות מתפלגים המתיישבים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב מחליט להגר לגדות הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טוענים כי כמו בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם אפשר ליהנות משפע מים לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את תזונתם בדגים שיועלו מהנהר ברשת או בחכה. כל זה היה יכול להיות יפה וטוב, אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, למודי הניסיון המר. הם יוצאים לשפת הירקון ומקימים בתי-חימר וכוכים, ולהם גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלות על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין אינה מחולקת. כל אחד מהירקונים בוחר לו בה חלקה כחפצו ומתיישב עם משפחתו כחפצו. תחילה הם חשים עצמם חופשיים כבגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם אינו יודע כיצד מעבדים את האדמה. רובם עניים מרודים ואין להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו את העבודה.

בניסיון אחרון להרתיע את הירקונים – משפיעים גוטמן וסלומון, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מזוריקה, שיבוא אל המתיישבים שעל גדת הירקון ויניא אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא יורד מעל סוסו, אוסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, מטפס ועולה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם הוא שוהה כמחצית השעה, וביורדו אליהם קורנות פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הפרובלימות הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המדיציני. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שעל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל. והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיני תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש שם ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוג'ה, המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו! ראו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? – מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע משמיע הדוקטור שריקה מוזרה מריאותיו ומסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תשיר את נוצותיה מיד!"

ד"ר מזוריקה מיטיב את כובע-השעם על ראשו, מקפל את משקפתו, עולה על סוסו ומסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים מתבוננים כה וכה, רואים ציפורים, רואים חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונישארים במקום.

בשנת תרמ"א, שלהי 1880, לקראת החורף השלישי לקיומה, פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מונה בקושי כמה עשרות מתיישבים – מפולגת לשני יישובים עוינים: הגבעה והירקונים. גם בשנה זו החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים מציפים את ה"בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבין הירקון לבין ואדי אבו-ליג'ה, שנעשות כאגם אחד, זהו כיום השטח שבין פסי-הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא. הירקונים רעבים, מצטננים, נחלים, קודחים ומתים בזה אחר זה. יש ימים שבהם תושבי הגבעה אף אינם יכולים לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם – בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד במושבה, והירקונים – חלקם נקבר ביפו, חלקם מקום קבורתם לא נודע, ומתקיימת בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהפכו לקברותיהם; ואחרים, שמובאים חולים לירושלים ומתים בה – גם נקברים בה.

ירושלים, שהיתה עדה לפני כשנתיים לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – רואה עתה מחזות קשים. אחד-אחד מובאים הירקונים החולים העירה, ועול הטיפול בהם נופל על הירושלמים, שהם עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שמתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם מתפרנסים היטב מהיותם הממונים על החלוקה, מפרסמים הודעה פומבית:

"כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!"

כאשר מגיע הקיץ של שנת 1881, נשארים רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם ממשיכים לעבוד בגידול תבואה וירקות, ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצומח על שפת הנחל. האדמה פורייה מאוד. המים מצויים בשפע. המירעה דשן. אבל אנשים כמעט שלא נותרו שם. רובם ניספו בקדחת.

כך חרב יישוב הירקונים, ובסוף השנה עוברים שרידיו לירושלים או שבים לפתח-תקווה ה"ישנה", שעל הגבעה, שגם מצבה נידרדר ונעשה עד-מהרה בכי-רע: נותרות בה שלוש משפחות בלבד!

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שמביאים לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרותה של קבוצת המייסדים, רובם מן "החבורה ההונגרית", שבראשם עמד גוטמן. במקום הקטן הדהדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה, ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.

גוטמן, שהוא בן יותר מחמישים ועומד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, ומנהיג את המושבה הקטנה –אינו מעלה כלל על דעתו שמפעלו הולך ונהרס לנגד עיניו, וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית – התפוררה. הוא מפרסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור בה, ניקוז השדות, ותכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי-הדר ופלחה. אבל פתח- תקווה היא כבר כספינה שמיטלטלת בסערה – וקברניט אין לה.

לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר שהבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה בידי אנשים שאינם גרים ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי-פעם!

בהשפעת בעלים-שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של "החברה פתח-תקווה". זכות ההצבעה ניתנה לא על פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. ליהודה ראב וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה. הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרים במושבה, אך מחזיקים בחלקות אדמה ומחכירים אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד החברה שנבחר נהפכו המתיישבים בפתח-תקווה למיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה"נומרים" הגרים בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו מתרכזים אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדעותיהם, דוגמת יהודה ראב.

לאחר כשלון הירקונים, מושפעים מאסונם רבים מקרב הירושלמים ורואים בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.

זאת ועוד, שנת תרמ"ב הקרבה ובאה, שנת 1881-1882, עתידה להיות שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים הקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בכך מפעל התיישבות לאומית. לכן הם מחליטים ללא היסוס כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם מחייבת את כל המתיישבים, שרובם החל נואש כבר מישיבתו במושבה, עקב שאר הצרות.

כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. מתיישבי פתח-תקווה אינם חילונים אבל יודעים כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – הם מצויים במיעוט ודעתם אינה נשמעת. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה"כוללים" בירושלים יותר מחלום התחייה של שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.

ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין מתיישבים בגבעה. לנגד עיני מייסדה הנדהם, גוטמן, הולכת המושבה בת השלוש ונחרבת. הדבר החל עם כשלון הירקונים. הערבים השכנים עוקבים בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים הוא המעבד את אדמתם!

עתה מתחילים שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן חוזרת לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, נמחים כמעט כליל.

באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עובר גוטמן ליפו, שם הוא ממשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה, ואינו נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת "פתח-תקווה", אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח-תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – שקוע עתה בחובות כבדים. וכדי לפרוע אותם הוא נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.

לימים ימסור גוטמן, האיש אציל-הנפש, שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, את כל הרכוש שרשום על שמו – לארלנגר, הפקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. גוטמן חשוך-בנים, ואלמלא היה עושה כן – היו האדמות עוברות אחר מותו לידי הממשלה, על-פי החוק העות'מני. את החובות הרבים שחבים לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – הוא אינו מנסה לתבוע. ובשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שיתגוררו ביהוד ויתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, ומובל לקבורה בירושלים.

אך חבורת המייסדים של פתח-תקווה אינה חדלה ממאמציה לשקם את המושבה. זרח ברנט נוסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ולחזור ולהשקיעו בארץ. שטמפפר מרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בקיץ תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, דוד מאיר גוטמן, סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודיה, וקראו לה בשם – יהוד. בבית הדפוס של סלומון הדפיסו הוא ופינס כרוז בשם "חברת פתח-תקווה", המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנוהגים ערביי פג'ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.

כדי לפתות קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, שולח פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי העיר ביאליסטוק שברוסיה. עיר זו היא מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שמחפשים דרך להתיישב בארץ. פינס בוחר באברהם קופלמן, אדם שמטבעו הוא בעל נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי. באיש הזה בוחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה.

קופלמן מתארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שאטיל, שמשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שותה קופלמן תה, מקנח בעוגת ליקח טעימה, מחליק זקנו העבות, מפטם מקטרתו ונועצה בין שיניו – מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא משה מפיו והיא לו כאחד מאיברי גופו, ומספר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שואל אותו בן-ציון, שכבר עומד באריזת חפציו לשם העלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עמי את החליפה וכובע הצילינדר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" מרעים עליו קופלמן בצחוקו הסוחף. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביבי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" מקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השיטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בעיתונים." עונה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."

בשנת 1884, כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד, וממנה לפתח-תקווה, ורואים שהמושבה חרבה-עדיין וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.

עונה להם קופלמן: "אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

בראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884 מתאחדים הביאליסטוקאים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי הגבעה בשנתם הראשונה. הם מעבדים את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם בעלי-בתים אמידים ברוסיה, ועתה לומדים הם ובניהם את עבודת האדמה, מיהודה ראב. בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – שוהים העובדים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיים על לחם יבש ומים, ורק לשבתות הם חוזרים אל משפחותיהם הגרות ביהוד.

רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרים ביהוד, הרב פרומקין, (שאינו קשור לפרומקין הירושלמי, עורך ה"חבצלת"), עובר לגור בפתח-תקווה, בה הוא מנהל ומעבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בונה בגבעה, ממזרח לבאר, בית-מידות ולו חצר גדולה ומוקפת חומה, המשמשת כמיבצר למתיישבים בעת-צרה.

וכמו בתקופת הירקונים, נופלים שוב סכסוכים בין שני היישובים. אותם ימים בא לארץ הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי-ציון, לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. פורץ ויכוח בין היהודאים לפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. ויסוצקי מחליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נותן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יהוד מתקיים רק עוד שנים מעטות, ולאט-לאט מתרוקן מיושביו. רובם עוברים לפתח-תקווה, והשאר חוזרים לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף הוא ניטש וחרב לגמרי.

וכך, לאחר מתיישבי הגבעה, והירקונים, ויהוד שהיתה גלגול שלישי, בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, שהתלבשה שוב במתיישביה המקוריים, שחזרו אליה ועימם חבורת הביאליסטוקאים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, אין ולא יהיה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא תינטש עוד ולימים תיעשה לעיר וצאצאי מתיישביה, דור חמישי ושישי – יושבים בה עד עצם היום הזה.

אהוד בן עזר

החרדי הממוצע חי בקפסולה אטומה שמנתקת אותו מן המציאות עד כדי היעדר הבנה בסיסית למצוקת הגיוס המתמשך של הלא-חרדים. הרהורים לאחר הפגנת ה-200 אלף.

הפגנת ה-200 אלף בירושלים בשבוע שעבר – שמשתתפיה רואים בה עניין של קידוש השם ממש, ורבים מהם שלא נטלו בה חלק רואים בה את ההיפך הגמור – הצביעה, מבלי משים, על הניתוק התהומי של החברה החרדית מכלל ישראל.

ההפגנה וההתנהלות בה הוכיחו למרבה הדאבה, שמטבע הלשון השגורה בפי חלק מהישראלים 'שתי מדינות לשני עמים', אינה מתייחסת לסכסוך הישראלי-פלשתיני, אלא לתהום העמוקה מיני ים החוצצת בתוך החברה הישראלית בין שני מרכיביה – החרדים מזה (15% ממנה ביום טוב) וכלל ישראל מזה.

כל מי שיצא לו לשוחח עם חרדי עסלי, לא אותם שחיים בערים המעורבות דוגמת רעננה ונתניה, פ"ת וצפת, אלא המתגוררים בשכונות חרדיות מובהקות בבני ברק או בירושלים, באלעד ובביתר עלית, בבית שמש ובמודיעין עלית, ודומותיהן, נוכח עד כמה גדול הניתוק וגדולה הבורות בקשר לעצם החיים כאן בארץ הקודש. אין להם מושג היכן התנהלה המלחמה, למה וכמה; מה מיספר הלוחמים והאזרחים שאבדו בה – ועיקר העיקרים: כמה גדולים הסבל והמצוקה בקרב משפחות שראשיהן משרתים במילואים בהגנת ישראל מיד צר כבר 400 ו-500 ו-600 ימים.

סיפרה לי על כך נועה מבורך, אישה דתית עטויית שביס, תושבת לוד ואם לארבעה, ממובילות פורום הנשים 'שותפות לשירות', שבעלה הרופא הקרבי ד"ר תומר מבורך, כבר שירת 330 יום ועודנו משרת ממש ברגע זה. יוצא לה לנועה להיפגש בהפגנות המחאה במוצאי שבתות על גשר קוקה קולה בכביש 4, בעד גיוס לכל – עם 'צעירים סקרנים' חרדים מבני ברק, ולהיות מופתעת כל פעם מחדש מול בורותם המדהימה בענייני המדינה והחברה הישראלית. הם משתוקקים לדעת, למשל, איך בכלל היא מצליחה לנהל את המשפחה ימים כה ארוכים לבדה, ללא נוכחות הבעל והאב שבמילואים, ולא מאמינים שהיא עומדת בזה. ומתקשים להאמין שאפשר לשרת ולהישאר דתי, שילוב של ספרא וסייפא. אפילו על 'החשמונאים' ו'נצח יהודה' ואחיותיהן, לא שמעו. "הם מנותקים שזה מדהים," אמרה, "אבל להפתעתי דווקא רוצים לדעת, בקטע הטוב של השיחות."

על הניתוק החרדי המשונה, כבר עמדו הוגים מהמחנה הדתי לאומי. ד"ר יהודה יפרח מצא כי האברכים החרדים, הנהנים מתזרימי עתק מקופת הציבור, בשיעור של 5,000 שקל למשפחה בדמות הקלות והטבות שונות (קצבאות, ארנונה, חינוך, בריאות ורווחה ועוד) – כלל אינם מודעים לעובדת היותם נטל כספי על המדינה; ולא מאמינים לכך שמשק בית יהודי לא חרדי, משלם למדינה פי 3 תשלומי חובה מאשר משק בית חרדי.

לא רצון רע עומד מאחורי עמדה זו אלא אטימות, אי הבנה וקהות, שמקורן בגטו החרדי התודעתי שחוצץ בינם לבין החברה היהודית הכללית והדתית.

יפרח: "קשה לנהל מולם שיח בעניינים אלה משום שהם פשוט מסרבים להכיר במציאות, ו-46% מהם משוכנעים שהם תורמים לכלכלה כמו כל היתר, ועוד 26% משוכנעים שהם תורמים יותר, ו-20% טוענים שאין לנתונים הללו כל משמעות מפני שהם תורמים למדינה תרומה רוחנית אלטרנטיבית." מה זה אם לא ניתוק מוחלט? מה זה אם לא לה-לה-לנד?

או הרב ד"ר (לפיזיקה) מיכאל אברהם, שכתב באחרונה לגבי האטימות החרדית "המתעלמת לחלוטין מהעומס הנורא על משרתי המילואים ומהמשמעויות הכלכליות והחברתיות שלו. ...הם לא מבינים איך מנהלים מדינה, ומה ההבדל בינה לבין קהילה. מבחינתם הם עדיין בוורשה או בווילנא."

ההבנה שחייהם מתנהלים בתוך בועה מנותקת מצרכי ההישרדות של עם ישראל, הניאה את הציבור הדתי לאומי הענק מלהצטרף להפגנת ה-200 אלף, "בעד לימוד התורה." רק מעטים מאוד כמו הרב צבי טאו או הרב דוד פנדל, תמכו בהשתתפות בהפגנה. רוב הציבור הדתי לאומי בחל בה וראה בה מרידה במלכות שמיים והרמת יד בתורת משה, המצווה על סגירת הגמרות בעת מלחמה והצטרפות להגנת ישראל מיד צר.

ילמדונו רבותינו הסרוגים, מה כשר בהפגנה שנישאו בה כרזות כמו 'מדינת ישראל היא מדינת אוייב', 'חוק הגיוס – הסכמה לרצח עם', 'נמות ולא נתגייס' ו'עדיף למות כיהודי ולא לחיות כציוני'? מה מצווה יש בחרפות ובגידופים שהשמיעו במהלך ההפגנה צעירים פוחזים כנגד אחרים, צדיקי הדור ממש, שמקיימים בגופם את מצות 'חתן מחדרו וכלה מחופתה'? זו באמת ההשקפה הנכונה? הזהו רצון ה'?

איך אמר על כך הרב ד"ר אברהם: "מספר מצוות וערכי מוסר הכי חשובים, מזולזלים שם באופן מחפיר, וחילול השם שנוצר מהם מוריד תהומה כל בדל ערך שיש במעשיהם ובלימודם. על כך כבר אמר הנביא 'למה לי רוב זבחיכם?'"

אבל הם לא בדיוק אשמים. הם, ככלות הכול, מנותקים מהמציאות. חיים בסרט. וכמובן ישנים היטב בלילות ללא חשש שבאמצע הלילה ידפקו להם על הדלת ועולמם יתהפך.

האב השכול חגי לובר כאב את כאבם בפוסט שפירסם אחר ההפגנה: "לאחר שראינו כולנו את הטבח והזוועה באותה שמחת תורה, היינו בטוחים שהחרדים ישנו את דרכם ויצטרפו להגנה. דיברנו על ליבם בהוכחות מהתורה, ובפנייה אל הלב היהודי שכולו חסד ונתינה, ובשם ההלכה של מלחמת מצווה, ובשם 'לא תעמוד על דם רעך...' וצריך לומר ביושר שהמנהיגים, העסקנים, ורוב הציבור החרדי אטמו אוזניים. ולכן המאבק לגיוס מציל חיים, הוא כבר לא מול החרדים, ומתרכז בשאלה שמופנית לשאר חלקי החברה: האם אתם מוכנים לקבל מציאות שבה ציבור מאורגן ומובחן לא מתגייס לצבא? ... חייבים, פשוט חייבים, לחוקק חוק אפקטיבי שכולל הטבות מפליגות למשרתים, ולמי שעובר על החוק – עונשים אישיים וכלכליים ... יחד ניצור חברה שתילחם כולה יחד מול האוייב האמיתי שרוצה להשמיד את כולנו – חילוני, ציוני-דתי וחרדי."

צודק לובר. החרדים לא יגוייסו בכפייה. הם לא יוכלו לחלץ עצמם מאדישותם, כל עוד הניתוק המוחלט קיים. ולא איכפת להם כלל שבשל סירובם להצטרף להגנת הכלל, נאלצת ישראל לשנמך את יכולתה המבצעית להגן על תושביה וגבולותיה, עד כדי כך שהסטנדרט המבצעי החדש, בלעדיהם, מתחיל להוות סיכון לחיי אדם. מאז הברון מינכהאוזן שמשך עצמו בציצת ראשו מתוך הבוץ, לא התיר חבוש עצמו מבית האסורים.

יש רק דרך אחת להכניע את הניתוק – דרך הכיס. דרך ענישה אישית וכלכלית. ואם צריך, גם להפעיל את שיטת 'לא תרמת לא הצבעת' למן הרגע שלקואליציית המשרתים יהיה רוב בכנסת. ניתוק תמורת ניתוק.

מנחם רהט

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!