לילות הבדולח, כבר 87 שנים מלווים את היהודי בכל מקום בו נמצא, 87 שנות שנאה, טינה, איבה, 87 שנות לילות חשוכים ומחשיכים בפינות אפלות רבות ברחבי העולם, 87 שנות לילות הבדולח של שנאה יהודית עתיקת יומין, שנאת היהודי כפרט וככלל, כבודד וכעם, בכל פעם בעצימות אחרת, 78 שנות לילות הבדולח השרירות וקיימות.

בליל הבדולח הראשון שהתרחש בט"ז חשוון תרצ"ט, פעלו אנשי הקדמה ושוחרי התרבות, הליברלים הנאורים, אנשי הספר והמוזיאונים, עוצמי העיניים בהתרגשות לשמע קונצרט, יצירה או סתם נעימת כינור – לפגוע ביהודים, בבתי הכנסת שלהם, בעסקיהם, במוסדותיהם, בבתיהם, פעלו ביעילות של מכונות רעל משומנות בשנאת יהודים בהם ראו תתי אדם.

והיהודי שואל מאז, כבר 87 שנות לילות הבדולח את השאלה "מה השתנה" ומשיב, "בכל דור ודור" ואכן דבר לא השתנה, האנטישמיות מרימה ראשה בראש חוצות, במרכזי ערים ולאור יום, קריאות השנאה לצד הפגיעה ביהודים היו לשגרה, לילות הבדולח אחרי 87 שנות שנאת יהודים מבעבעת במוזיאונים, בקונצרטים, במגרשי כדורגל, בתחרויות ספורט, באולמות מופעים, במסעדות וברחוב, בהשחתת בתי עלמין בהחרמת יהודים במוסדות אקדמיים, בהסתה נוראה ברשתות החברתיות, בקמפוסים באוניברסיטאות, האנטישמיות ניעורה בעוצמה כי היא מעולם לא נעלמה, גם אם סיפרנו לעצמנו סיפורי בדים על עולם חדש, עולם בלי אנטישמים ונושאי דגל הנאציזם.

בעשור האחרון נרשמה עלייה חדה באירועי אנטישמיות מדווחים, באופן פרדוקסאלי, השיא נרשם מאז טבח שבת שמחת תורה, הטבח השני בעוצמתו לשואת יהודי אירופה.

לפי נתונים עדכניים שפרסמו ארגונים העוסקים במדד האנטישמיות, כמו הליגה נגד השמצה, הוועד היהודי-אמריקאי וארגון ה-OSCE מאז הטבח נשברו כל השיאים ההיסטוריים וחזרנו לימי 1938, כתובות נאצה ברחובות, דגלי צלב הקרס, מצעדי מועל יד, תקיפות יהודים וקריאות להשמדת המדינה היהודית על יהודייה.

המדינות המובילות היום בלילות הבדולח על סטרואידים הן: ארה"ב, צרפת, בריטניה, גרמניה, קנדה, אוסטרליה, הולנד, בלגיה, שבדיה, דרום אפריקה, ספרד, אירלנד וארגנטינה, לפי הסדר הזה.

גם היהודים הפתאים שביקשו לבדל בין שנאת היהודים העתיקה לבין התנגדות למדינת ישראל מבינים כי האנטישמיות היא אם כל השנאה היהודית על צורותיה, הטיותיה, גלגוליה, שנאת היהודים החלה עוד הרבה לפני שחוזה המדינה נולד, לפני שקמה מדינת היהודים, לפני שחייל יהודי עמד על המשמר, לפני שהומצא העם המכונה פלשתינאי, לפני ה"כיבוש".

לילות הבדולח מתעצמים כבר 87 שנים, לא רק רעש הזכוכיות המתנפצות, לא רק הרוחות הרעות הישנות מנשבות במלא עוזן באירופה ובארה"ב, לא רק שנאת היהודים הקלאסית, במימון עצום של מדינות שונאות יהודים בגלוי ובסמוי.

פשט המנהג בישראל ובקהילות היהודיות בעולם, בכל שנה בערב ליל הבדולח, מאירים את בתי הכנסת באור יקרות למשך הלילה כולו כמו אומרים אתם באתם להחשיך ואנו מאירים את העולם, אתם השנאה ואנחנו האהבה, אתם המוות ואנחנו החיים.

לצד הלכידות היהודית העולמית, לצד הערבות ההדדית, לצד ההבנה כי עשיו שונא ליעקב והאנטישמיות מלווה את עם הנצח מיום עמדו על בימת ההיסטוריה, חובה עלינו להוביל את התיקון העולמי, בעשייה בינלאומית של חינוך והסברה, העמקת לימודי השואה בעולם, בהסברה דיגיטלית עצימה, בשילוב תביעה ממדינות בהן ליל הבדולח נמשך כבר 87 שנים לחוקק חוקים נגד האנטישמיות וחשוב יותר לאכוף אותם, במלחמת חורמה בארגוני ליל הבדולח ובממשלות הממנות את ליל הבדולח.

87 שנים לאחר ליל הבדולח הראשון, יהודים בעולם חרדים לגורלם, מסתירים סממנים יהודיים, בהם המתחילים למכור נכסיהם לקראת עלייה לארץ חמדת אבות, שבים הביתה, מותירים את מקל הנדודים בגלות הדוויה, לילות הבדולח מתארכים, החושך מכסה שוב כבימי הסופה והסער את העולם ואור גדול עולה ממדינת היהודים, מהפנסאים של העולם, האור היהודי שלעולם לא יכבה.

2. הכחשת התודעה היהודית

לפני שלושה עשורים השתתפתי בקורס מספרי סיפורים בהנחייתו של יוסי אלפי בבית ציוני אמריקה בתל אביב, כחלק מעבודתי החינוכית-טיפולית, בחרתי להעשיר עצמי באומנות הסיפור.

בקורס השתתפו כמעט כל הפסיפס הישראלי, איש ביטחון לצד חרדי, כל אחד במדיו הייחודיים, מתיישבת לצד ערבי ישראלי, עולה חדש מחבר העמים ובן הארץ מהפריפריה, רוב המשתתפים היו תושבי תל אביב מגיל העמידה והלאה.

הדבר שבלט ביותר בקורס היה סיפורים שסיפרו המשתתפים, סיפורים העולים על כל דמיון, עם סיומים המותירים את המאזינים בפה פעור.

בכל מפגש הופתעתי מהלהט והאמונה בו סיפרו המשתתפים את סיפוריהם ועל אף שרובם נשמע כסיפורי קטגוריית מדע בדיוני, הם סיפרו את הסיפור מתוך אמונה כאילו התרחש אך אתמול.

נזכרתי במספרי הסיפורים כששוב יהודים ויהודיות, בני זרע ישראל, סיפרו לעצמם סיפורים באמונה ובאדיקות של מאמינים הבטוחים בצדקת דרכם ואמונתם, נזכרתי בהם באמונה כי אנשי דעאש ואנשי התועבה הם בני אדם שוחרי שלום, נזכרתי בהם בכמיהה להעניק שליטה בחלקי מולדת בידי מכחיש שואה בחליפה המממן שוחטי יהודים, נזכרתי בהם כשראיתי את מעלילי עלילות הדם, מפיצי הדיבה הסדרתיים, הששים בנפילתה של מדינת היהודים היחידה, נזכרתי בהם בבחירות האחרונות בניו יורק, בבחירת אנטישמי מוצהר, אנטי יהודים מובהק, שונא ישראל עתיר קבלות והצהרות.

נזכרתי בהם, היהודים והיהודיות הפושטים צווארם לשחיטה מודעת, המגישים את לחיים לשונאי עמם, דתם, אמונתם, אלו שחיבקו, נישקו, עטפו באהבה, רקדו והצביעו לאנטישמי מבקש נפשם, תומך בשונאי יהודים, הרואה בחמאס לוחמי חירות, חלק מהיהודים והיהודיות, זרע ישראל ומתבוללים בחרו בשונא יהודים, במתעב ישראל להוביל את הריכוז היהודי הגדול בעולם, בעיניים סגורות לרווחה הריעו למי שמבקש את נפשם.

היהודים והיהודיות, זרע ישראל, מכחישי התודעה היהודית, נעדרי עומק היסטורי, גידולי מים שצמחו בערוגות "הליברליות", הפרוגרסיביות, הרואים עצמם כאזרחי העולם, מאמינים בלב שלם כי הם פועלים באופן הראוי ביותר, הם הוציאו עצמם מהסיפור היהודי-הלאומי, סיפור בן אלפי שנים, סיפור תחיית העם ומספרים לעצמם סיפור אחר, מנותק, מנוכר, תלוש, סיפור בו הם מאמינים בכל מאודם, בכל ישותם, סיפור אהבה לשונא, סיפור חמלה על רוצח, סיפור אנטי יהודי.

לאורך ההיסטוריה היהודית צמחו יהודים שבחרו בשונאיהם במקום בבני עמם, החל במתייוונים שהעדיפו את התרבות ההלניסטית על פני הזהות היהודית, שתמכו באנטיוכוס שביקש לבטל מצוות היהודים, דרך הורדוס שרדף את החכמים והרג את בית חשמונאי, האנוסים שהצטרפו לאינקוויזיציה והשתתפו בעינויי יהודים, בהלשנה על יהודים, ועד ליהודים מומרים בגרמניה ואוסטריה בעיקר ופעלו בלהט ביצירת חוקים נגד יהודים כדי למצא חן בעיני האליטה הנוצרית.

שונאי עמם ודתם בלטו גם לפני השואה, קראו להם היודנפרייס, יהודים שמכרו את זהותם כדי להתחבב על הגרמנים, סופם היה כסופם של שישה מיליון אחיהם, לגודל הזוועה היו גם יהודים, לא רבים, שהצטרפו למכונת המוות הנאצית, היו אלה יהודים מתבוללים ומומרים.

ועתה, זוהרן ממדני, אנטישמי ואנטי יהודי מובהק זוכה לחיבוק מיהודים ויהודיות, מבני זרע ישראל, מהמומרים, מהמתבוללים, מהמתכחשים ליהדותם, מהמבקשים לספר סיפור אחר על העם והזהות היהודית, בימים אלה חזינו בפסטיבל מספרי הסיפורים וההיסטוריה חוזרת והיא נוראה.

לדאבון הלב יוחנן מגדל העופות, המומר היהודי שחי בספרד הנוצרית במאה ה-14 בימי עלילות הדם, גזירות ומיסיונריות בשיאה, היה לנזיר דומיניקני שפעל באגרסיביות נגד יהודים, אחיו עד לפני רגע, שפעל ללא לאות להוכיח את אשמת היהודים, הסית בכנסיות נגד היהודים קבע כי היהדות היא דת של שקר, מסוכנים לעולם.

יוחנן מגדל העופות היה מצביע היום בעד זוהרן ממדני האנטי יהודי הסבור כי אין להכיר בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אשר תמך במבצעי הטבח הנורא ביותר מאז השואה.

יוחנן מגדל העופות חי וקיים בקרב חמישים אחוזים מיהודי ניו יורק שבחרו בשונא היהודים, האנטישמי והאנטי יהודי.

הדר שב הביתה באיחור של אחת עשרה שנים ושלושה חודשים.

הדר שב הביתה לאחר שנות מאבק, זיכרון, געגוע ובעיקר אחריות, אחריות עצומה של הורים ומשפחה שנטלה על שכמה את חוליי החברה היהודית בהתנהלותה מול עסקאות מופקרות של שחרור חטופים.

סרן הדר גולדין של אמא לאה, אבא שמחה, האח התאום צור, האחות איילת, האח מנחם , נפל בקרב במבצע "צוק איתן", גופתו נחטפה לעזה, יחד עם גופתו של החייל אורון שאול, שהוחזרה.

הוריו ומשפחתו האוהבת והכואבת ראתה את האומה לפני הפרטי, ניסתה שוב ושוב להחיל את ההיגיון הבריא שלה על ההנהגה הצבאית והמדינית, שסירבה לאסוף את פחדיה, חששותיה, ולקבל מעט מההיגיון של משפחת הדר.

הם סירבו להפוך את הדר "לילד של כולנו", הם סירבו בעקשנות לתבוע "בכל מחיר" ו"עכשיו", הם אהבו ואוהבים מאוד את הדר שלהם, אך הם גם ידעו, למודי חרפת העסקאות הקודמות, כי ויתור וכניעה יובילו לחטיפות הבאות ולמחירים עצומים, והם, המשפחה האצילית של הדר, סירבו להעניק את המתנה הזו לארגוני המרצחים.

המשפחה הכואבת והדואבת של הדר פעלה מתוך עוז, מתוך הבנה כי רק שינוי הפרדיגמה שהיתה נהוגה עד כה במחוזותינו יובילו להשבתו של הדר הבייתה.

הם הקימו מפעלים חינוכיים ערכיים לחיזוק מורשתו ולחיזוק רוח האומה, כתבו תוכניות ברוח הדר על ערבות הדדית, על אהבת הארץ, תבעו מממשלות ישראל, מהאו"ם, מארגוני זכויות אדם בעולם להפעיל לחץ על החמאס, לחץ הומניטרי כדי שישיבו את הדר, הם היו עמוד הכבוד בכיכר העיר היהודית-ישראלית שנכנעה שוב ושוב לעסקאות עם ארגוני הטרור.

משפחת גולדין תבעה את השבתו של הדר מתוך עמידה על ערכי מוסר וצדק, סירבה להיכנע לרוח התבוסתנות, רוח הסחר-מכר, רוח הכניעה.

לאה ושמחה, יחד עם בני המשפחה לימדו עם שלם, שיעור מאלף וכואב במוסר האדם, בגבורה, הם היו המצביאים חדורי האמונה ותחושת השליחות אשר סירבו להניף דגל לבן, הם היו הורים כואבים, שהאמינו כי הדר יחזור רק מתוך עוצמה מוסרית ולא מתוך חולשת הדעת.

והדר שלהם שב הביתה, באיחור של אחת עשרה שנים ושלושה חודשים, הוא שב למשפחתו האוהבת, לחבריו מתחנות חייו השונות מהישיבה התיכונית , מתנועת בני עקיבא, מהמכינה הקדם צבאית בעלי, מהשכונה, מהצבא, הדר שב הביתה.

והנה, המאבק ההרואי, האחר, השונה, שהובילה משפחתו של הדר בזירות הבינלאומיות, בזירת הפנים, בו לא כאב המשפחה במרכז כי אם חובת הצבא לחייליו, חובת המדינה לחייליה, הצליח.

משפחתו של הדר זעקה את כאבה באחריות, באצילות, מתוך כבוד, התעקשה לא להיגרר לפוליטיקה, תבעה מכל ממשלה שהיתה לנהוג באחריות ולהשתמש במנופים הומניטריים נגד החמאס, שמרה כל העת על ממלכתיות ועכשיו הדר שב הביתה.

מסדרי כבוד ילוו את הדר בדרכו האחרונה למנוחת עולמים, הקצין שהיה לסמל של ערכים ואהבה, מסדרי כבוד והצדעה ילוו את משפחת גולדין על היותם אנשים שרוח מפעמת בהם, רוח המוסר והצדק, האחריות והאמונה, רוח האדם.

נוח בשלום על משכבך הדר, ימתקו לך רגבי המולדת שכל כך אהבת, עליה נלחמת ובעבורה נפלת.

עמנואל בן סבו

הדלת נהדפה אל הקיר בחבטה, וענת פרצה אל תוך משרדי, מסתערת אליי בזרועות מושטות, מחבקת אותי בייאוש, פניה שטופות בדמעות:

"אני מתה, אימא, אני מתה! הוא עזב אותי – הוא פשוט עזב אותי! אין לי חיים, אימא! אני לא רוצה לחיות – אין לי בשביל מה לחיות..."

"ליאור?"

"כן, ליאור, אימא! איך, איך איך?! אין לי חיים, אימא! אין בשביל מה..."

אני לא התלהבתי מליאור, ובאמת לא הבנתי מה ענת מצאה בו – הוא לא מכוער, אבל בוודאי הצורה שלו לא מטריפה את הדעת. ועיקר העיקרים – הוא סטודנט נצחי שמתפרנס מכספו של אביו בעל משאית המשווק קוביות קרח לבתי קפה ומסעדות. לא החתן האידיאלי שהייתי מאחלת לבתי, אבל היא מאוהבת בו עד מעל הראש, ועכשיו היא נראית זוועה בפניה האדומות ושטופות בדמעות.

"את מוכרחה... אימא, את מוכרחה להציל אותי, את מוכרחה להחזיר לי אותו... את שומעת, אימא, בלעדיו אין לי חיים! אין לי!" ואת שתי המילים האחרונות היא ממש צעקה. למזלי איש לא נכנס למשרד שלי באותו רגע.

"תירגעי, ענת, קודם כול תירגעי, צריך לחשוב בהגיון מה עושים – לא צריך להיחפז, שלא נתחרט..."

"אין... מה להתחרט? אין לי חיים, אימא, את מבינה? אין טעם... אין! באמת, אימא, תעשי משהו, תחזירי לי אותו!"

צריך להרגיע את הילדה, הכאב והעלבון מטריפים אותה.

"תראי, ענתי, אני אחשוב על משהו, אבל אם תתנהגי בשיגעון, אני פשוט אאבד את העשתונות כמוך. תבטיחי להירגע, ואני..."

"אני אירגע, אימא, מבטיחה, אבל אימא, אימא! תחזירי לי אותו!"

ביקשתי ממר רוזן לסגור את המשרד לפני הזמן – "מצב חירום." הסעתי את ענת לדירה שלי, כשהיא כל הדרך ממררת בבכי, ואני כמעט גרמתי לתאונה כי תשומת ליבי לא היתה נתונה לכביש. בבית נתתי לה כדור הרגעה, והשכבתי אותה במיטה. תנוח, ובוודאי תהיה קצת יותר מיושבת בדעתה כשתתעורר.

צלצלתי למרים, הקלדנית הראשית של ההוצאה, וסיפרתי לה על הצרה שפקדה את בתי, וכי היא דורשת ממני להחזיר לה את אהוב ליבה, לא פחות.

"דינה, יקירתי, אם לא תצחקי עליי, יש לי הצעה."

"למה שאצחק? אני לא יכולה להיות יותר רצינית."

"תלכי לקלריסה בגבעת שמואל, היא מומחית לאבני מזל. גם אני הייתי ספקנית עד שנוכחתי שיש לה כוחות."

"מה זאת אומרת, 'כוחות'?"

"אם היא תמצא את האבן שמתאימה לבעייה של ענת, אין שום ספק שהליאור הזה יחזור אליה."

"זה נשמע לי הזוי לגמרי – איך אבנים?... איפה גרה קלריסה זאת?"

מרים הכתיבה לי את הכתובת ואת מספר הטלפון. שיהיה.

למחרת הודעתי למר רוזן שמצב החירום טרם שכך, ואני זקוקה לחופש בבוקר. הוא לא נראה מרוצה. אני הגזברית של הוצאת "אותיות פורחות", שתפקידי לנפח את ההוצאות ולצמצם את ההכנסות, לטפל בתשלום לספקים ("שוטף פלוס שישים"), להכין תלושי משכורת לעורכים, לקלדניות, למנקדת, לעובד הניקיון. הלקטורים מקבלים צ'ק תמורת חשבונית ואישור ממס הכנסה. אפשר לומר שאני חיונית מאוד בהוצאה, והכי חשוב – אין לי ציפורים בראש שספר שלי יודפס בהוצאה, כפי שיש לחלק גדול מהעובדים פה.

קלריסה קיבלה אותי בלבביות, והביאה אותי לחדר גדול, שבכל קירותיו אינספור מדפים, ועליהם קופסאות קרטון, ובהן אבנים מונחות על קטיפה סגולה. הראש הסתחרר לי, לא ידעתי לאן להסתכל קודם.

סיפרתי לה, ובסוף שאלתי אם היא מסוגלת באבנים שלה להחזיר אהבות קודמות.

היא טיפסה על סולם, והורידה מהמדפים העליונים כעשר קופסאות, בתוכן אבנים בצבעים שונים.

"קודם צריך לטפל בך כדי שתוכלי לטפל בבתך. הנה זאת אבן קרוליאן שמחדשת נעורים. ופה אבן אוונטורין שמרפאה מחלות של גיל; ואם אינני טועה את מתעסקת בכספים (איך היא יודעת? כשהגעתי הביתה נפל לי האסימון שבוודאי מרים סיפרה לה עליי), ואין כמו קריסטובריל לצמצום הפסדים פיננסיים. אני גם מניחה שאת מתמודדת עם עודף משקל קל – האמבר, הנה כאן, עוזר להתגבר על תחושת הרעב."

"תסלחי לי, גברת קלריסה..."

"בלי גברת, בבקשה!"

"תראי, קלריסה, מה שדחוף לי עכשיו זה המשבר של הבת שלי, ולא בעיות הגיל שלי..."

"זה נכון, אבל כדי שתוכלי לטפל בבתך בצורה נאותה... תרשי להראות לך את אמונייט שמעניקה שמחת חיים, ואבן האוסדיאן שמסייעת לקבל החלטות נכונות..."

"בכל זאת, קלריסה, אני מבקשת סיוע לבת שלי."

"טוב, אבל לא אתן לך לצאת מכאן לפני שאצייד אותך באבנים שיכולות להיטיב איתך. ובאשר לבתך – קודם כול רוזקוורץ שמצוינת נגד דיכאון, וסאנסטון ואבלון שממלאות את הלב שמחה ואושר, ולבסוף אמרלד שמסייעה לבנות יחסים של אהבה, ובירת'סטון שמעניקה מזל ובריאות. כיוון שאת חברה של מרים, אתן לך פרוספקט עם צילומי האבנים, השמות ורישום הכוחות שלהן."

קלריסה הפגיזה אותי בפרטי פרטים על הנפלאות שאבניה מחוללות. יצאתי ממנה, כשבתיק שלי חמש אבנים (לא הצלחתי להתחמק – גם אבן אחת בשבילי), ויצאתי עם נזק של 3450 שקלים.

"את חייבת לשבץ את האבנים בתליון, בטבעת או בצמיד, אחרת הכוח שלהן מתפוגג. ראית שהיום היה שקט אצלי, הקדשתי את הזמן רק לך, כי את חברה של מרים. אל תשאלי איזו המולה היתה כאן אתמול..."

לא שאלתי. חשתי עצמי מטומטמת – מה אגיד לענתי האומללה שלי. ראיתי לנגד עיניי את האכזבה שבפניה כשאראה לה את שלל האבנים שקניתי בטיפשותי. לא כעסתי על מרים, כעסתי רק על עצמי.

במקום להראות לה את השלל שהבאתי איתי הביתה, ביקשתי מענת (לא נתתי לה רשות לחזור לדירתה) שתספר לי בנחת מה בדיוק קרה.

היא שוב פרצה בבכי, אבל נענתה לבקשה שלי וסיפרה שבפגישה הגורלית ההיא, הוא אמר לה שהוא מייעד את עצמו לשירה – הוא יהיה משורר, ויקדיש את עצמו רק למטרה זאת, וקשר עם בת זוג יכול לחבל במטרה הנעלה שאליה הוא חותר.

"'ובכן, ענת, אני חושב שהבהרתי את עצמי כהלכה, בזה תמו יחסינו,' כך הוא סיים את הפגישה, ואני התאבנתי, לא הצלחתי להוציא מילה מפי. רציתי לרוץ אחריו, אבל הוא כבר לא נראה בסביבה. חשתי אבודה, וחשבתי רק על דבר אחד – לרוץ אלייך שתחבקי אותי, שתראי כמה אני מסכנה."

"הליאור הזה כבר הוציא לאור ספר שירה?"

"טרם, הוא מבקש לשכלל את שירתו כך שלא יהיה לעורך מה לתקן, כך אמר לי לפני הפגישה הנוראית ההיא."

"יש לי רעיון, ענתי..."

ענת התנפלה עליי בחיבוק ובנשיקות:

"ידעתי! ידעתי! את האימא הכי טובה בעולם!"

"אני מקווה שאצליח, אבל בינתיים את לא הולכת לדירה שלך, וגם לא לאוניברסיטה – הסכמנו?"

"הסכמנו."

בחדר הקלדניות יש ארגז ענק, שלשם זורק מר רוזן את כל כתבי היד של "הגרפומנים". הספיקו לו, בדרך כלל, שתי שניות של הצצה כדי לקבוע את גורלם. לא האמנתי לדיווח של ענתי שליאור לא ניסה לשלוח את כתב היד למיספר הוצאות ספרים. אם כתב היד של ליאור הגיע גם להוצאה שלנו לפני פחות מחצי שנה (שאז שולחים את תכולת הארגז לגריסה), אז יש סיכוי שכתב היד שלו נמצא בארגז.

"דינה, את יודעת שאת מוזרה לאחרונה – מה את מחטטת בארגז הזה? מה איבדת שם?"

לא ידעתי מה לענות לרוזן. למזלי, אחת הקלדניות קראה לו, והוא הניח לי. חיטטתי בארגז הזה כשלושת רבעי השעה – בינגו! קצת מקומט, אבל בהחלט ניתן לקרוא: ליאור מדני, "אפשר לחלוף על פני המראות".

התיישבתי על הרצפה והתחלתי לקרוא: "משהו כמו שיר / מלחך מעיי. / מדריך מנוחה. מענה – / משהו כמו מלחך, / עיניי מלחלח. / הגרון נחנק, ניחר בשתיקה – / מענה, מענה!"

זה לא אלתרמן, גם לא עמיחי, אבל בהחלט לא רע. חשבתי על גורלם הרע של המשוררים – אם אתה לא רוני סומק, אין הרי סיכוי שמישהו יוציא לך ספר שירים.

טסתי למשרד שלי עם כתב היד. על הכריכה היה מיספר טלפון ודוא"ל.

התקשרתי.

"הלו!"

"הלו, אני מדברת עם ליאור מדני?"

"כן, מי מבקשת?"

"אני מדברת מ'אותיות פורחות'."

רגע של שתיקה.

"כן?"

"שלחת כתב יד, לא מעוניין לשמוע?..."

"כן, כן! אתם, כלומר, אתם מוכנים..."

"כן, אבל זה לא כל כך פשוט..."

"מה? מה אני צריך לעשות?"

"כפי שאתה יודע, אין כמעט הוצאה שמסכימה להפיק ספרי שירה – אין בזה שום רווח. יש הוצאות שמוכנות להפיק ספר כזה אם המחבר משלם את כל הכסף הדרוש להפקה פלוס רווח למו"ל."

"אין לי סכום כזה."

"תיארתי לעצמי. יש מוצא: אישה צעירה מחפשת לסייע למשורר צעיר להפיק ספר שירים, בתנאי ששיריו ידברו לליבה..."

"ו..."

"היא חושבת שאתה ראוי."

"נהדר! מי זאת?"

"בינתיים לא נגלה את שמה, לפי בקשתה, אבל אתה יכול לבוא מחר למשרד שלי לחתום על חוזה."

"אני בשמיים! לא יודע איך להודות לך! איך להודות לאותה צעירה..."

"מחר באחת-עשרה בדיוק."

רוזן חשב שירדתי מהפסים: "מי מוציא היום ספרי שירה? זה הרי כישלון ידוע מראש!"

אבל אותי רוזן לא יכול לסבן, אני הרי שולטת במיספרים. הבהרתי לו שאם אשלם לו 11,500 שקל, הכסף הזה יספיק להפקת הספר בכריכה רכה. כתב היד מנוקד, ולכן נחסכת עבודת המנקדת. לפי חשבוני, יישאר לרוזן רווח. הסברתי לליאור שחובה להזכיר את שם התורמת בעמוד הקרדיטים, וכשהספר ייצא לאור, ידע מי מימן את הוצאת הספר.

וכך היה – תוך פחות משבועיים הספר היה מוכן, ובעמוד הקרדיטים היה כתוב: "הספר הופק בתרומתה הנדיבה של ענת גורני."

זה לקח לליאור יומיים עד שהגיע אל שמה של ענתי בעמוד הקרדיטים (כצפוי, הוא התענג קודם כול על השירים שלו). הוא התקשר אליה, ביקש סליחה, ושאל אם היא תסכים שיחזור אליה. הוא אסיר תודה על הקורבן הגדול שלה למען עתידו כמשורר.

כעבור חצי שנה עמדו השניים מתחת לחופה.

לפני האירוע המשמח התקשרתי לאביו, המחותן שלי לעתיד, ונתתי לו אבן אמרלד בוהקת בירוק כדי שישבץ בטבעת שליאור אמור להעניק לבחירת ליבו. ידעתי שלמי שייעד עצמו להיות משורר, לא יעלה רעיון כזה בראש. כשזה קרה, וטבעת זהב משובצת אבן ירוקה נענדה על אצבעה של ענת – ירדה לי אבן מהלב.

ובאשר לספר השירים – ליאור קיבל שלושים עותקים כדי לחלק לחברים, אבל ההוצאה לא הצליחה למכור אפילו ספר אחד. ידוע לי על משורר מפורסם, שהוצאה רצתה לשמח אותו בזקנתו, והוציאה את כל כתביו בשלושה כרכים – כל הכרכים נשארו במחסן – איש לא קנה.

משה גרנות

"עם כלביא קם" מאת הפובליציסט יוסי אחימאיר, הוא אוסף מאמריו וצילומיו מהשנה השנייה למלחמת "חרבות ברזל".

קובץ זה כולל את כל המאמרים של המחבר בין 7 באוקטובר 2024 לבין 7 באוקטובר 2025. בשנה זו המלחמה היתה עוד כאן. לא לשווא התנהלה. גבורת הלוחמים, נחישותם והקרבתם, הם שאיפשרו את כניעת אירגון הטרור חמאס ללחצי הנשיא טראמפ והגעה להסכם, או "עיסקה" בלשונו.

"מלך העולם" – שאצלנו כל-כך בזו לו בחוגי שמאל מרגע שובו לשלטון – עשה זאת. שותפו, ראש הממשלה נתניהו, הבטיח – וקיים.

למרות הספקות, הניאוצים, שהוטחו בו יומם וליל, ההפגנות הרועשות, הפוליטיות, הנה הגיע הרגע לקיים את ההתחייבות שהשמיע בכל הזדמנות.

אבן כבדה נגולה מעל ליבו של כל ישראלי. שמחה שהתערבבה עם היגון על הנרצחים והנופלים, על המחיר הכבד ועל המאבקים שעוד נכונו לנו.

ולא רק בזירת הלחימה עוסקים מאמרי הקובץ. גם בקרעים והשסעים בחברה הישראלית, גם בכשלינו בזירה המדינית וההסברתית, בהתגוששויות בין מערכת המשפט ומערכת השלטון, בתקשורת מוטה.

בשנה השנייה למלחמה – עם כלביא קם וכארי התנשא.

בספר 218 עמודים, וניתן לרוכשו מן המחבר, 100 שקל, כולל משלוח, והתשלום בביט: 054-6611882

לרוכשים: נא לשלוח בפרטי את כתובתכם.

מדור זה הפעם ריק

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!