אורי הייטנר
צרור הערות 5.11.25
* מי פוגע בביטחון המדינה – מלחמת "חרבות ברזל" שונה מכל מלחמה אחרת, אולי בתולדות המלחמות בעולם. ארגון הטרור הברברי, שביצע את הפוגרום המזוויע ב-7 באוקטובר, הסתתר מתחת לפני הקרקע, פעל בבתי חולים ובתי ספר, הפך במודע את האזרחים והילדים למגן אנושי, וסרב להיכנע ולהפסיק למרות המחיר הכבד בחיי בני עמו.
מצב זה יצר דילמות מוסריות קשות לצה"ל. צה"ל, בניגוד לכל ההכפשות ועלילות הדם ב"הארץ" ובעולם, הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, והוא עושה כל שלאל ידו כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים. אבל אין פחות מוסרי מלהימנע מלהילחם בחמאס במטרה לחסל את הארגון (ואני מקווה שהמלאכה תושלם), בשל הציניות האכזרית שלו כלפי בני עמו.
מפקדי צה"ל עמדו בדילמות מוסריות קשות ביותר יום יום, שעה שעה. האלופה תומר ירושלמי, הפצ"רית, הייתה שותפה לכל הדילמות הללו, ולכל הפתרונות היצירתיים שאיפשרו את המשך המלחמה בנחישות ובמוסריות. פצ"ר ראש קטן, יכול היה להיות "דובוני לא-לא" ולהסביר למה אסור ואסור ואסור. הפצ"רית נהגה אחרת, חרף הביקורת הקשה ועלילות הדם על צה"ל. ובמקביל, כל הזמן מכונת הרעל העלילה עליה שהיא כובלת את ידי צה"ל ובגללה נהרגים חיילים ועלילות דם בזויות מסוג זה.
חובתה של הפרקליטות הצבאית לחקור פשעי מלחמה. זו קודם כל חובה מוסרית, אח"כ חובה חוקית וגם חובה הסברתית תודעתית בזירה הבינלאומית.
החקירה בעקבות ההתעללות המחפירה במחבל העצור היתה חובתה. מי שתוקפים אותה על כך, רוצים שנהיה מדינה שבה התעללות בעצורים ואסירים מותרת וחקירתה אסורה. הם רוצים שנהפוך ממדינת חוק למדינה ברברית, כמו אויבינו. זה היה המסר של האספסוף הברברי בראשות שר וח"כים עלובי נפש, שפלשו בעיצומה של מלחמה לבסיסי צה"ל.
הדלפת הסרטון היתה מעשה חמור ביותר, במיוחד בסיטואציה הבינלאומית במלחמה. הטיוח והשקרים חמורים הרבה יותר. התפטרותה של הפצ"רית היתה מחויבת המציאות, ואלמלא התפטרה צריך היה להדיח אותה. הפצ"רית כפופה לחוק ועליה לשמש דוגמה לכיבוד החוק ומשחטאה – עליה לעמוד לחקירה פלילית ואם הראיות תצדקנה זאת, לעמוד לדין ולהישפט בחומרה.
אבל הטענה שהיא העלילה עלילת דם על חיילי צה"ל כדי לסייע לנוח'בות, היא עלילת דם נתעבת כלפי מי שכל חייה קודש לביטחון המדינה ולהגנה על חיילי צה"ל. עלילת הדם הזאת מושמעת מפי מסיתים שלוחי רסן, ובראשם פריימריסט הביטחון הפופוליסט ישראל כ"ץ, שכל החלטותיו כשר מוכוונות פריימריז, ובכך הוא פוגע יום יום בביטחון ישראל.
* תעלול פופוליסטי – הקשר של היועמ"שית לפרשת שדה תימן:
א. היא בצד הנפגע – הפצ"רית שיקרה לה, כפי שהיא שיקרה לבג"ץ, לשר הביטחון ולרמטכ"ל.
ב. היא זו שהורתה על חקירה פלילית ברגע שהגיעה לידיה ראיה המצדיקה חקירה כזו.
החלטתו הפופוליסטית של עוכר המשפטים, לנצל איזה ספק-סעיף בחוק כדי להורות לה, ספק אם בסמכות, לא להיות מעורבת בחקירה, הוראה שחוקיותה מן הסתם תתברר בבג"ץ, היא תפיסת טרמפ על הפרשה כדי להמשיך להסית נגד מערכת המשפט, בעיקר כדי לסכל את חקירת המחדל, ולמטרת-העל הקדושה – הפריימריז.
* לוין מזהם את החקירה – אני מכיר אישית ומוקיר מאוד את השופט אשר קולה. אם הוא יוביל את חקירת פרשת שדה תימן, הוא יעשה זאת במקצועיות, בהגינות וביושר. אבל התערבות שר המשפטים בחקירה, בוודאי בחקירה רגישה כל כך, מזהמת אותה. בוודאי כאשר מדובר בעוכר המשפטים, שמפעל חייו הוא חיסול מערכת המשפט הישראלית, וכל עניינו בפרשת שדה תימן הוא ניצול ציני של הזדמנות להגשים את שאיפת חייו.
* מר הסברה – נתניהו: "הפצ"רית עשתה את הפיגוע ההסברתי הכי גדול." מולו סביב שולחן הממשלה ישבו ראש הכנופייה הסדיסט ומר פצצת אטום על עזה, והאירוניה הסמיקה.
* יהודי שיוצא מכלל אדם – בשעה הקשה, שבה חששנו לחייה של האלופה ירושלמי, מכונת הרעל עבדה בכל העוצמה. הרשת התמלאה באמירות זוועה כמו: "כן יאבדו כל אויביך ה'" ו"באבוד רשעים רינה."
ללמדך, שאין בהכרח קשר בין היכולת לצטט פסוקים לבין ערכי היהדות.
אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו."
* שוויון בפני החוק – במדינת חוק הכול שווים בפני החוק.
גם פצ"ר, גם יו"ר ההסתדרות, גם ח"כ, גם שר, גם ראש ממשלה.
מי שחשוד ייחקר. מי שנאשם יעמוד לדין. מי שאשם יורשע. מי שיורשע ירצה את עונשו.
איש אינו עומד מעל החוק.
* יחד נשחית – או. סוף סוף אחדות לאומית. בפרשת השחיתות בהסתדרות אנו רואים שיתוף פעולה מרשים בין מושחתים פעילי ליכוד למושחתים פעילי מפלגת העבודה. מושחתי כל העולם – התאחדו!
יחד נשחית!
* דבקות במשימה ומוסר לחימה – יניב קובוביץ' פירסם ב"הארץ" "ידיעה" שעל פיה הפצ"רית לא פתחה בחקירות על פשעי מלחמה כי היא פחדה. למחרת כבר הופיע מאמר של נועה לימונה, שמתבסס על הידיעה הזאת כעובדה, כדי לצאת נגד צה"ל והפצ"רית. וגדעון לוי מגנה את האלופה ירושלמי על שהיא הגנה על הג'נוסייד, כיסתה על כל הפשעים, טייחה את כל החקירות, הלבינה את פשעיהם של חיילי צה"ל כדי לשאת חן בעיני מפקדיה, ושירתה "בנרצעות את צבא הפשע."
ירושלמי חטאה חטא חמור בהדלפה ובטיוח, אך במלחמה היא גילמה את הדרך הנכונה. לא דרכם הנלוזה של אלה שתומכים בהתעללות בעצורים ומאשימים אותה שבגללה נהרגו חיילים שלנו, ולא דרכם הבזויה של המאשימים אותה ואת צה"ל בפשעי מלחמה. את אלה ואת אלה עלינו לדחוק אל מחוץ למחנה ולשמור על דרכו של צה"ל, המשלב מחויבות לביצוע המשימה לצד מחויבות למוסר הלחימה.
* שלושה שבועות ויומיים – שלושה שבועות ויומיים מלאו למועד, שבו היו אמורים להשתחרר החטופים. ארגון הטרור הרצחני ממשיך להחזיק בידיו 8 חטופים.
* האם ישראל תיכנע? – האוייב הקטארי ה"מורכב", פטרון חמאס, מפעיל לחץ כבד על ישראל לאפשר מעבר בטוח למאתיים מחבלים שנלכדו בשטח שבשליטת ישראל.
אני מקווה מאוד שישראל לא תיכנע. אני בעד שישראל תחזיר את גופותיהם.
אני מקווה מאוד שנתניהו יעמוד איתן גם אם הנציב העליון שוב "ידחוף" אותו, תוך שהוא מבטיח כסוכריה "לדאוג לו" כי בישראל "לא מתייחסים אליו יפה."
* שתי אפשרויות – ישראל צריכה להבהיר למחבלים הלכודים במנהרות בשטח שבשליטתה, שיש להם שתי אפשרויות בלבד: כניעה או מוות.
* לחסל ולעצור – חמאס משתמש בחללים החטופים כקלפי מיקוח על מנת לשחרר את המחבלים שנלכדו ברפיח. את אותם חללים שהתחייב להחזיר לפני שלושה שבועות, בעסקה ששילמנו עליה מחיר כבד.
את המחבלים הלכודים חמאס יוכל לקבל רק כגופות. הוא יוכל לבחור אם בשקיות או בארונות. וכיוון שהוא לא מילא את חלקו בעסקה, על ישראל להתחיל לחסל ולעצור את המחבלים ששיחררה.
* אישור לפתוח באש – בנימין נתניהו, בשבתו כראש האופוזיציה למדינה, השתלח בממשלת בנט על כך, שכביכול הבטיחה לארה"ב לא להפתיע אותה, טענה שקרית לחלוטין.
ואילו היום, ישראל מבקשת רשות מארה"ב לכל תגובה בעזה, וארה"ב קובעת אפילו את הוראות הפתיחה באש.
מלא מלא.
* חקירה או בדיחה – הגורם העיקרי להידרדרות החברה הישראלית חזרה ל-6 באוקטובר, הוא מנוסתו מוגת הלב והאנטי-מנהיגותית של נתניהו מאחריות ומחקירה. מכאן כל תאוריות הקונספירציה ועלילות הדם על "בגידה" בצה"ל ובשב"כ וכל הבלי ה"דיפ-סטייט". מכאן מסע הדה-לגיטימציה למערכת המשפט ובמיוחד האבסורד עז-המצח של "אי הכרה" בנשיא בית המשפט העליון; אך ורק כי על פי החוק הוא מי שממנה את ועדת החקירה הממלכתית.
ההצעה של נתניהו ל"ועדת חקירה שוויונית", מבטאת את תפיסתו האבסורדית את מהות חקירת המחדל. מבחינתו, אין המדובר בחקירה שנועדה ללמוד את הגורמים לאסון, על מנת להפיק לקחים כדי למנוע הישנות מחדלים בעתיד. מבחינתו, הכול פוליטיקה, ויש רק שאלה מעניינת אחת – עתידו הפוליטי. הוא מתייחס לוועדת החקירה הממלכתית כאל כלי פוליטי להדחתו מתפקידו, ולכן הוא נחוש לסכל אותה. ומכאן, הצעתו ההזויה לוועדה "שוויונית".
כך עובד מוחו הרדוף והמסוכסך: אם החקירה היא אקט פוליטי, ומערכת המשפט היא ארגון פוליטי שרוצה להדיחו, נכיר רשמית בכך שהחקירה היא פוליטית ושהנושא בה הוא עתידו של נתניהו. נקים ועדה פוליטית שוויונית. מחצית חבריה יהיו נציגי הקואליציה, שמחויבים לשולחיהם, שמינו אותם כדי לקבוע שראש הממשלה אינו אחראי. מחצית מחבריה יהיו נציגי האופוזיציה, שמחויבים לשולחיהם, שמינו אותם כדי לקבוע שנתניהו אחראי ועליו להתפטר. לא יהיה אזרח אחד במדינה שיאמין לוועדה הזאת, וממילא היא תסתיים בתיקו, ללא הכרעה, כי היא שוויונית.
זו לא חקירה. זו בדיחה.
רעיון נוסף שמתרוצץ בסביבת רוה"מ, הוא להקמת ועדת חקירה, אך היא לא תהיה מוסמכת להמליץ על מסקנות אישיות. וכאן אשמיע דעה לא פופולרית. אם תהיה זו ועדת חקירה ממלכתית, על פי חוק ועדות החקירה, אני מוכן לכך. יתר על כן, אני עצמי הצעתי זאת כבר לפני כשנה.
תפקיד הוועדה יהיה להגיע לחקר האמת באשר למחדל, ולהמליץ המלצות. חלק משמעותי בחקר האמת, הוא הצבעה על האחראים למחדל. מה אחריותו ואשמתו של רוה"מ? של שר הביטחון? של הרמטכ"ל? של ראש השב"כ? של ראש אמ"ן? של אלוף הפיקוד? של מפקד אוגדת עזה? של ראש המל"ל? וכן הלאה. למעט ראש הממשלה, כולם כבר הלכו הביתה, כך ששאלת ההמלצות על מסקנות אישיות נוגעת רק לנתניהו, ואולי גם לגלנט, אם ירצה לחזור לפוליטיקה ולהתמודד על תפקידים ביטחוניים בכירים.
יש בעיה בכך שפורום לא נבחר יפסול את אפשרות בחירתם של מנהיגי ציבור. אדרבא, אם ועדת חקירה ממלכתית תקבע שנתניהו אחראי למחדל, ואיני רואה אפשרות שוועדה אמיתית לא תקבע זאת, והוא ירצה לבקש שוב את אמון הציבור – זכותו. אם הציבור יבחר בו – נצדיע להוד רוממותו הבוחר והעם יקבל את ההנהגה שמגיעה לו.
הבעיה היא שברגע שהוועדה מוסמכת להמליץ על מסקנות אישיות, היא מחויבת, על פי החוק, לשגר מכתבי אזהרה לאישים שעלולים להיפגע, וכאן נפתח הליך מעין שיפוטי, של חקירה משפטית של כל אישיות כזו. תהליך כזה יאריך את עבודת הוועדה בשנים. הרמטכ"ל הרצי הלוי ישכור עורכי דין להגן עליו מפני מסקנה לא רלוונטית שאין למנות אותו לרמטכ"ל... וכך גם האחרים. החקירה תתמשך ותתמשך, וזאת כאשר אנחנו כבר באיחור של כשנתיים.
יתר על כן, לעיתים המסקנות יוצרות מציאות אבסורדית. למשל, אריק שרון נפסל בידי ועדת כהן לתפקיד שר הביטחון, מה שלא מנע ממנו להיות ראש הממשלה, ובישראל ראש הממשלה הוא שר-ביטחון-על, ובוודאי ששרון היה כזה.
אם אפשר להגיע להסכמה על ועדה כזו (ואני בספק אם אפשר), הדבר יכול לפתור את הבעייה, ובא לציון גואל.
* תרבות של אחריות – צפיתי בכאב בסרט עם כרמי גילון בערוץ 12. לא איכנס כאן לאיזה דברים הסכמתי איתו ולאיזה לא. דבר אחד עמד שם מעל הכול – התרבות המנהיגותית של לקיחת אחריות מוחלטת על כישלון במשמרת שלך.
ניגודה המוחלט של תרבות הברחנות מוגת הלב, חסרת המנהיגות ומעוררת הבוז, השלטת היום בישראל.
* אותו האיש – בן גביר הבטיח משילות, מיגור הפשע, ביטחון אישי. אבל בקדנציה הכושלת שלו המשילות אבדה, לא היו ימים טובים יותר לעולם הפשע, והביטחון האישי קרס לשפל שלא היה כמותו מעולם.
אבל אין זה נכון שהוא אף פעם לא מקיים הבטחות. הנה, בשבתו כמנהיג הכהנא-יוגנד, הוא אחז אל מול המצלמות, בזחיחות האופיינית לו עד היום, בסמל שנתלש ממכוניתו של רבין, והצהיר שכפי שהגענו לסמל, אנחנו נגיע גם לרבין. לא חלף חודש והבטחתו קוימה בגדול.
האיש – אותו האיש, רק שהיום הוא מסוכן הרבה יותר. אז צה"ל, בצדק רב, לא גייס אותו, כדי לא להפקיר בידיו נשק. היום נתניהו הפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל.
* האף של פינוקיו – ביום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין, הרציתי לוותיקי קצרין על הנושא: רבין והגולן. סיפרתי על מערכת היחסים המורכבת, רבת התהפוכות, בלי לייפות ובלי להשחיר.
והנה סיפור אחד שסיפרתי בהרצאה. במהלך המאבק, נפגשנו, ראשי ועד יישובי הגולן, עם חברת פרסום מובילה, שהציעה לנו קמפיין למען הגולן. בשלטי חוצות, בכל הארץ, תוצג תמונתו של רבין עם המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." כעבור שבוע, תוחלף התמונה של רבין – האף שלו יתארך מעט. בעוד שבוע, יתארך עוד וכעבור שבוע נוסף, יהיה זה האף של פינוקיו. המסר: רבין שקרן. הפרזנטורים הציגו את הצעתם בביטחון רב ונראו שבעי רצון מאוד מעצמם. כשסיימו את הפרזנטציה, קם אלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן, ואמר להם: "תודה רבה. זה לא הסגנון שלנו ולא הדרך שלנו."
נפרדנו כידידים.
* שותף לפשע – ח"כית ה[----]ת בדתה מליבה עלילת דם אוטו-אנטישמית נבזית נגד בכיר בשב"כ, לפיה הוא בגד ושיתף פעולה עם חמאס ב-7 באוקטובר, רק כיוון שהוא נשוי למתנגדת משטר. היא חשפה את שמו ובכך סיכנה במזיד את חייו.
היא זומנה לחקירה פלילית על פשעה החמור נגד ביטחון המדינה, וכאחרונת העבריינים היא לא התייצבה, תוך שהיא מסתמכת על פרשנות קרימינלית חולנית לחסינות הפרלמנטרית. בכך היא עבריינית נמלטת לכל דבר.
לצורך המשך החקירה נדרשת חתימה של שר הביטחון על תעודת חיסיון, שתמנע חשיפת מידע מודיעיני רגיש. פריימריסט הביטחון, מנצל לרעה את סמכותו ואינו חותם על המסמך, כדי לסייע לחברתו הפושעת, וכדי לקצור עוד כמה קולות בפריימריז.
פריימריסט הביטחון שותף לפשע נגד ביטחון המדינה.
* טענה שטרם נבדקה – מישהי כתבה בתמימות: "הטענה על בעלה של שקמה טרם נבדקה."
הנה, ככה זה הולך. ישבה טלי גוטליב בחדרה, ובדתה מליבה עלילת דם נוראית, שכל עלילות הדם האנטישמיות בהיסטוריה מתגמדות לידה, נגד בכיר שב"כ. וכעת, זאת "טענה" שצריכה להיבדק, וטרם נבדקה.
הנה, גם אני טוען "טענה". טלי גוטליב תכננה יחד עם סינוואר את הטבח ואף השתתפה בו בפועל.
הנה, טענתי "טענה". והיא טרם נבדקה.
* צער בעלי חיים – אני שב ומפציר בכם, אנא, אל תכנו את טלי גוטליב "בהמה".
זו פגיעה לא מידתית ובלתי צודקת בציבור הבהמות.
* כוח הסחיטה – כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, כתבתי שתמיכה מבחוץ מסוכנת יותר אפילו מחברות בקואליציה, כי אין לה שום אחריות משותפת וכושר הסחיטה שלה גדול יותר, כיוון שיתקיים אתה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה.
הנה, אנו רואים זאת היום בהתעצמות כוחן של המפלגות החרדיות במעמדן הנוכחי כלא בקואליציה ולא באופוזיציה. מתקיים עימן מו"מ על כל הצבעה. וכך, כדי להעביר את החוק של עוכר התקשורת, לסירוס התקשורת החופשית והשתלטות הממשלה עליה, ניתן לחרדים חוק לתוספת סמכויות לבתי הדין הרבניים.
* מילה טובה על מיקי זוהר – התגובה האינסטינקטיבית על דבריו ב"פגוש את העיתונות", שהוא יזם את מינוי יאיר נתניהו וביבי שמע על כך בדיעבד והסתייג, היא: איזה שקרן.
אבל בעידן נתניהו, שהוא עידן תרבות השקר, שר שקרן אינו חדשות. זה משעמם. נהפוך הוא – שר שנתפס בדבר אמת הוא "אדם נשך כלב."
התגלית החיובית שגילינו, היא שלמיקי זוהר יש חוש הומור משובח, וגם זו לטובה.
* הצהרה – מיקי זוהר: איני מכיר את אביו של יאיר נתניהו.
* תירוץ לשפיכת התינוק – הקריאות הפופוליסטיות לסגור את הסוכנות היהודית, קק"ל והמוסדות הלאומיים, בטענה שמדובר בגופים של חלוקה מושחתת של ג'ובים, לא רק מציעות לשפוך את התינוק עם המים, אלא הן גם משמשות כאידיוטים שימושיים של הפוסט ציונים והאנטי ציונים, שהמים הם בעבורם תירוץ להשלכת התינוק. והתינוק הוא מהותה של ישראל כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי.
* סכום כפול – בגיליון שעבר כתבתי על הסכם בין קק"ל לבין המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על השקעה של 25 מיליון שקל בחמש שנים להשקעה בתשתיות פיתוח.
טעיתי. מדובר ב-25 מיליון שקל למועצה האזורית ו-25 מיליון שקל למועצה המקומית.
ממשיכים להגשים את הציונות, ליישב את ארץ ישראל ולפתח את הגולן.
* ביטול האוטונומיה – הנציב העליון אמר ש"כנראה נצטרך להתערב כדי לעזור לנתניהו." אולי המפקדה הראשית בקריית גת תשלח כוחות לבטל את האוטונומיה המשפטית של מדינת החסות.
* מלכוד 22 – חזרתי אחרי עשרות שנים לספרו של ג'וזף הלר "מלכוד 22". ספר גאוני, עם הומור סאטירי מטורף. הספר שיצא ב-1961 מתאר מקרה של הלם קרב ופוסט טראומה קולקטיבית, ואישית של כל אחד בקולקטיב, שנים רבות לפני שהיתה מודעות למושגים הללו. המסר של הספר הוא פציפיסטי – המלחמה היא דבר מטורף, מטומטם והצבא הוא ארגון מטומטם ומטורף. והמצווה המוטלת על הלוחם היא לברוח מהמלחמה ולא להיות בשר תותחים. הספר הוא חוליה מרכזית בשרשרת של ספרים פציפיסטיים מאז מלחמת העולם הראשונה, שנכתבו בידי לוחמים; במקרה זה, בידי מטילן פצצות ממטוסי קרב, שזה התפקיד שאליו הוא ליהק את יוסריאן, גיבור הספר.
הכל טוב ויפה, אבל ראוי לזכור שהספר עוסק במלחמת העולם השנייה. להיות נגד המלחמה, פירוש הדבר להיות נגד המלחמה בנאצים. מלחמה היא דבר רע, אבל המלחמה ברע היא הכרח קיומי. שום מלכוד אינו יכול לעמעם את הברירה המוסרית. ומה שהיה נכון במלחמה בנאצים הגרמנים באירופה, נכון היום במלחמה בנאצים הפלשתינאים בעזה.
* המוטו שלי – שירו האחרון של אלתרמן, "אז אמר השטן", שנמצא אחרי מותו, הוא שיר נבואי, שבו רואה אלתרמן שנים רבות מראש את סרטן הפוסט ציונות. בשיר, מעביר אלתרמן את המסר, שאף אוייב חיצוני אינו יכול להביס אותנו. רק אובדן אמונתנו בצדקת הדרך, עלול להביא לתבוסתנו.
השיר הזה הולך עמי שנים רבות. הרביתי ללמד אותו, שיבצתי אותו בהרצאות ומאמרים רבים מאוד.
ב-7 באוקטובר חשבתי שאין בו עוד צורך. אין עוד סכנה שנאבד את הידיעה הברורה, העמוקה, שעמנו הצדק. הצדק המוחלט. הרי ביום המר והנמהר ההוא ראינו בעליל שהמלחמה שלנו היא לא רק על עצם קיומנו כמדינה, אלא על עצם חייו של כל יהודי וכל ישראלי.
אבל אחרי פחות משנתיים חזר אלינו בגדול כל הזבל של הסיסמאות הריקות, המעופשות, העבשות על "מלחמת ברירה", "מלחמה פוליטית", "מלחמת שולל", "חללי שווא", "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" וכל הבלה בלה בלה הדוחה הזה. כן, בעיצומה של מלחמת המגן מול חמאס, שנכפתה עלינו בפוגרום 7 באוקטובר.
הורדתי מחדש את השיר מהבוידם.
והצמדתי אותו בראש דף הפייסבוק שלי. הוא המוטו שלי.
--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
* ביד הלשון: באר שבע – באר שבע, בירת הנגב, היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל.
העיר מופיעה לראשונה בפרשת השבוע, פרשת "וירא". מסופר בה על ברית שכרת אברהם עם אבימלך מלך גרר, שבה העניק לו שבעה כבשים תמורת באר שהוא חפר במקום, ושניהם נשבעו. שם העיר נקבע לציון השבועה ההדדית. "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע, כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם" (בר' כ"א, ל"א).
על פי המחקר הארכיאולוגי, היישוב האנושי הראשון בבאר שבע התקיים בתקופה הכלקוליתית באלף הרביעי לפנה"ס.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר