מאבק איתנים מתחולל בחברה הישראלית.
אין זה מאבק בין ביביסטים לקפלניסטים, לא בין שמאלנים וימנים, לא בין דתיים וחילונים, לא בין ישראלים ליהודים, לא בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי המהפכה המשטרית.
המאבק האמיתי, שיעצב את עתידה של מדינת ישראל, הוא בין רוח 6 באוקטובר לרוח 8 באוקטובר.
עם ישראל קם כלביא ב-8 באוקטובר, למחרת היום המר והנמהר, האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, והתחיל ללכת.
צה"ל כשל, הממשלה לא היתה קיימת, המדינה נעלמה, השירות הציבורי שהוצף במינויים פוליטיים לא מקצועיים התמוסס. ובתוך הכאוס הזה, החברה הישראלית התגלתה במלוא תפארתה, בחיוניותה הנפלאה. בהתגייסות למילואים של 140%, כלומר גם של רבים שכבר סיימו את שירותם ולא נקראו, אך נענו לצו מצפונם. ובהתגייסות החברתית, ההתנדבותית, לעזרת המפונים, לעזרת החיילים, למען הפצועים, למשפחות החטופים, לעזרת החקלאים באזורי הספר.
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה:
אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!
כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה,
שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה,
וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה;
וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם
חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!
( מתוך "למתנדבים בעם", ביאליק תר"ס 1900).
מה שאיפיין את הרוח הגדולה של 8 באוקטובר, הרוח של ישראל היפה, הייתה רוח האחדות. כולנו הבנו: יחד ננצח! רק יחד ננצח. ואם לא נהיה ביחד, נובס ואולי נביס את עצמנו.
היתה זו היפוכה המוחלט של רוח 6 באוקטובר – רוח של יד איש באחיו, של שנאה, של פלגנות, של קרע, של אנרכיה. והאשמה בכל אלה אינה נעוצה רק בצד אחד של המתרס.
האשמה היא במי שחוללו את המהפכה המשטרית, שבה השלטון ניסה לנצל רוב קטן של 64 ח"כים שעיקר המשותף ביניהם הוא השנאה לשאר ה-56, כדי למחוק, לדרוס ולשסע, להשתלט על מערכת המשפט, להסית נגדה, להסית נגד התקשורת, נגד ה"אליטות" השנואות.
האשמה במי שבמאבקם נגד המהפכה המשטרית, חצו כל גבול, רמסו כל קו אדום, התנהלו כאילו הכרל מותר, כולל סרבנות המונית בצה"ל, בשם הדמוקרטיה כביכול, אך בצעד אנטי דמוקרטי מסוכן הרבה יותר מהמהפכה המשטרית, ולמעשה בהצמדת אקדח טעון ולא נצור על רקתה של מדינת ישראל, בסחיטה – אם לא תנהגו כפי שאנו דורשים, נפקיר את המדינה ונסכן את חייהם של אזרחיה. והדיבורים הנוראים על מדינת ישראל מול מדינת יהודה, ופשעי השנאה הדוסופוביים ביום הכיפורים בתל-אביב.
מחנה 6 באוקטובר על שתי דפנותיו נלחם בכל כוחו נגד ניסיונות הפשרה בסוגיה המשפטית. חלק ניכר מהביקורת נגד מערכת המשפט, שהזינה את המהפכה, היתה צודקת. נכון היה לבצע רפורמה, לא מהפכה. את כאב הראש לא מרפאים בעריפת הראש. נשיא המדינה ומומחים רבים בעלי רצון טוב, כינסו בבית הנשיא את הצדדים הניצים, והגיעו להסכמות על יותר מ-90% מהנושאים, אך נציגי שני הצדדים, ברגע שיצאו מן החדר אל הבייס הקיצוני, האספסופי שלהם, התנערו מהפשרה והתמזגו עם רוח הפירוד והשסע. אין דבר שנוא יותר על מחנה 6 באוקטובר, על שני אגפיו, יותר מהסכמות רחבות, יותר מפשרה, יותר ממתינות, יותר מממלכתיות. כל אלו מילים גסות בפי מחנה 6 באוקטובר.
בלי 6 באוקטובר, ספק רב אם היה 7 באוקטובר. למרות כל המחדלים המדיניים והביטחוניים, מחדל ההתמכרות רבת השנים לשקט, אני מאמין שבלי רוח 6 באוקטובר שהחלישה את המדינה ואת העם, לא היה מתרחש אסון 7 באוקטובר.
גם אם הציבור לא הבין זאת בראשו, הוא חש זאת בעצמותיו. וב-8 באוקטובר, במהפך של יום אחד, בנסיבות האיומות והנוראות ביותר שבאף סיוט לא שיערנו כמותן, התגלתה אחדות נפלאה. רבים מאנשי 6 באוקטובר היו באחד לאנשי 8 באוקטובר. אנשים שאך אתמול איימו על המדינה בסרטן הסרבנות אצו רצו לתוך התופת, להילחם על הגנת ישראל. ארגונים שעסקנו בפילוג ובפירוד גייסו את כל יכולתם וניסיונם הארגוני לעשייה ולסיוע ולהתנדבות למען החברה הישראלית. אנשים שהפגינו זה נגד זה, קראו קריאות נאצה וגידופים אלה כלפי אלה, לחמו כתף אל כתף באותו טנק, או באותו צוות, וחירפו את נפשם אלה למען אלה. דומה היה, שהמכה שחטפנו וכה זעזעה אותנו, גם יישרה אותנו ואנו יוצאים יחד לדרך חדשה, דרך של תיקון.
לאסוננו, רוח 6 באוקטובר מיהרה להרים ראש ולחזור ולאיים עלינו. ושוב, האשמה אינה בצד אחד. אין ספק שברחנותו מוגת הלב של נתניהו, האחראי למחדל, מכל אחריות, היא אם כל חטאת. היא הובילה למסע הסתה נורא נגד צה"ל והשב"כ, כולל עלילות דם, שעלילות הדם האנטישמיות על עמנו לאורך הדורות מתגמדות לידן, על אודות "בגידה" כביכול ו"שיתוף פעולה" עם האוייב. היא הובילה להגברת ההסתה הנוראית נגד מערכת המשפט ובעיקר נגד בית המשפט העליון, מתוך מטרה לסכל את חקירת המחדל. אם ב-8 באוקטובר היה ברור לכל אדם הגון שהמהפכה המשטרית נגנזה, כי גם מחולליה מבינים את גודל האסון שהיא המיטה, הנה היא חוזרת על סטרואידים, כולל פיגועים אנרכיסטיים כמו "אי הכרה" בנשיא בית המשפט העליון, כולל בידי מי שאמור להיות יו"ר הכנסת. אלה דברים נוראים. וכמובן, מארת ההשתמטות והניסיון הנואל לעגן בחוק את ההשתמטות הממארת. במלחמה שבה נהרגו אלפיים ישראלים, נפצעו אלפים רבים, וחיילי המילואים משרתים מאות ימים, ומשפחותיהם, עסקיהם, פרנסתם ולימודיהם נפגעים קשות, יש מי שעמלים על הנצחת ההשתמטות, שהיא ביטוי לניוון ערכי, מוסרי ויהודי עמוק, למען הברית המושחתת, הרקובה והאנטי ציונית – תנו לנו את השלטון ותקבלו בתמורה את המשך ההשתמטות.
אבל יש להם תמונת ראי. מהר מאוד אחרי המלחמה היו מי שניסו בכל דרך לחבל ברוח האחדות, המאיימת על רוח 6 באוקטובר. זה החל בתפיסת טרמפ על מאבק משפחות החטופים והטייתו לרדיקליזציה חסרת אחריות, ונמשך במאבק נגד המלחמה הצודקת ביותר בתולדות המלחמות אולי זולת המלחמה בהיטלר, ובמיחזור סיסמאות סרק נבובות וריקות על "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל", "חללי שווא", "אין לנו בנים למלחמות מיותרות" וכל ההבל הזה. ובעלילות נוראיות על כך שראש הממשלה אינו רוצה להחזיר את החטופים, רוצה אותם בארונות וכד'. החוגים הללו בזו בכל עומק נשמתם לרעיון הנעלה של "יחד ננצח", ולא ברור ממה הם סולדים יותר, מהיחד או מהניצחון. המושג ניצחון הפך בעיניהם למושג בזוי. והם מיחזרו סיסמאות פציפיסטיות עלובות כמו "במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים." והיא הידרדרה עד חזרה לאיום בסרבנות, כלומר בעריקה המונית מהמלחמה. ולהדהוד עלילות הדם על מדינת ישראל וצה"ל, של תעמולת האוייב.
רוח 8 באוקטובר חיברה חילונים ודתיים, מחקה סטיגמות. הכול הצדיעו בהערצה, בהוקרה ובהכרת תודה לציונות הדתית (לא המפלגה, הציבור) שהובילה בשירות הקרבי ולמרבה הצער גם במחיר הדמים. אך 6 באוקטובר ארב בפינה, והתנפל ברוע שפל בעקבות אירוע נפילתו של ז'אבו ארליך, בהסתה פרועה נגד הציבור הדתי לאומי, עם הביטוי הדוחה "אוכלי מוות" שהושאל מ"הארי פוטר", והפרדה בין אוהבי מוות, כביכול, לבוחרים בחיים. וקמפיין דוסופובי מקארתיסטי נגד מינויו של האלוף זיני לראש השב"כ.
ושוב, "אנחנו והם", כאשר ה"אנחנו" אינו עם ישראל, ו"הם" אינו אויבי ישראל, אלא "אנחנו" ו"הם" הם המחנות והשבטים בעם ישראל, או ליתר דיוק, שני אגפי מחנה 6 באוקטובר, מחנה השנאה והקרע, שנלחם מעל הראש של רוב הציבור הישראל שסולד מהשנאה הזאת.
רוח 8 באוקטובר הצטיינה במימוש ברית הגורל בינינו כאשר המאכלת הונפה על צווארנו, אבל לא הצליחה לייצר ברית ייעוד, שיהווה אלטרנטיבה לרוח 6 באוקטובר ששבה לתקוף אותנו משני אגפיה, בתנועת מלקחיים המסכנת את קיומנו.
אם חפצי קיום אנחנו, אל לנו לתת לרוח הרעה הזאת לנצח. חובתנו להילחם על רוח 8 באוקטובר, ולצקת בה תוכן של ייעוד לאומי ושל הסכמות לאומיות רחבות בסוגיות השנויות במחלוקת ויצירת פתרונות אמת לבעיות החברה הישראלית. חובתנו ליצור את ברית המשרתים והנושאים בנטל. ויש ליצור חלופה פוליטית שתבטא את רוח 8 באוקטובר ותביס את רוח 6 באוקטובר.
כאשר הקמנו את מפלגת הדרך השלישית, מתוך המאבק על הגולן, תוך נשיאת דגל ההסכמה הלאומית הרחבה, יוסי שריד נשא נאום לעגני על המפלגה החדשה, ובעיקר על הרעיון של מפלגת מרכז. "יש מקום נמוך יותר מים המלח," הוא אמר, "המרכז הוא המקום הנמוך ביותר בעולם." הוא הציג תמונה של מאבק בין שני מחנות אידיאולוגיים, של אנשים בעלי אמונה מוצקה, בעוד במרכז נמצאים אנשים חפים מאידיאולוגיה... הגישה הזאת רווחת במחנה 6 באוקטובר על שתי דפנותיו. אנשים קיצונים מסוגלים לדמיין רק קיצונים כמותם, אולי אף להעריך את קיצוניותם, גם אם הם בקרב היריב, שבו הם רואים אוייב. אך אנשי השחור לבן, אנשי הדיכוטומיה הבינארית הפרימיטיבית, שאינם מסוגלים להבחין בעולם האינסופי של צבעים, גוונים וגווני גוונים, סולדים יותר מכל ממורכבות. צרי המוח הללו פוחדים ממורכבות. כי הם אינם מסוגלים להבין אותה.
המורכבות היא ביטוי לחיים האמיתיים, שהם מורכבים. המציאות עצמה מורכבת. ובמציאות מורכבת, הפתרונות הם מורכבים. המורכבות אינה מבטאת רדידות, כפי שמציגים הקיצונים, אלא בדיוק ההיפך הוא הנכון – היא מבטאת עומק, רוחב אופקים ובעיקר אחריות.
מפאת קוצר היריעה, לא אעמיק באידיאולוגיה המורכבת, שאינה של "או או," אלא של "גם וגם. אני מבקש להמליץ על מיספר ספרים שמיטיבים להציג את השקפת העולם הזאת. אציג ספרים שקראתי, על חלקם גם כתבתי בטור זה, אך לבטח יש עוד רבים אחרים שלא קראתי. אני ממליץ על ספריו של ארי שביט: "בית שלישי– מעם לשבטים לעם," "להציל את ישראל" ו"מלחמה קיומית: מאסון לניצחון לתקומה." על ספרו של שי פירון: "ישראל השלישית – בין ממלכתיות למסורתיות, קווי יסוד להתחדשות ישראלית," על ספרו של מיכה גודמן "היום השמיני," על ספרם של חן ארצי סרור ועמיחי דנינו: "שבט, אחים," על ספרו של חילי טרופר: "טיפות במדבר – תקווה בארץ פצועה," ועל ספרו של צבי צמרת: "מארץ הצביקה לארץ הצבי."
כולנו נפנים, שאויבינו אינם נמצאים בקיסריה ולא בקפלן, לא בבלפור ולא בצלאח א-דין, אלא בטהראן, בביירות, בצנעא, בדמשק, בדוחא ובעזה (העיר עזה, לא רחוב עזה), זה יהיה השלב הראשון בריפוי לאומי.
אורי הייטנר
מאבק איתנים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר