הדלת נהדפה אל הקיר בחבטה, וענת פרצה אל תוך משרדי, מסתערת אליי בזרועות מושטות, מחבקת אותי בייאוש, פניה שטופות בדמעות:

"אני מתה, אימא, אני מתה! הוא עזב אותי – הוא פשוט עזב אותי! אין לי חיים, אימא! אני לא רוצה לחיות – אין לי בשביל מה לחיות..."

"ליאור?"

"כן, ליאור, אימא! איך, איך איך?! אין לי חיים, אימא! אין בשביל מה..."

אני לא התלהבתי מליאור, ובאמת לא הבנתי מה ענת מצאה בו – הוא לא מכוער, אבל בוודאי הצורה שלו לא מטריפה את הדעת. ועיקר העיקרים – הוא סטודנט נצחי שמתפרנס מכספו של אביו בעל משאית המשווק קוביות קרח לבתי קפה ומסעדות. לא החתן האידיאלי שהייתי מאחלת לבתי, אבל היא מאוהבת בו עד מעל הראש, ועכשיו היא נראית זוועה בפניה האדומות ושטופות בדמעות.

"את מוכרחה... אימא, את מוכרחה להציל אותי, את מוכרחה להחזיר לי אותו... את שומעת, אימא, בלעדיו אין לי חיים! אין לי!" ואת שתי המילים האחרונות היא ממש צעקה. למזלי איש לא נכנס למשרד שלי באותו רגע.

"תירגעי, ענת, קודם כול תירגעי, צריך לחשוב בהגיון מה עושים – לא צריך להיחפז, שלא נתחרט..."

"אין... מה להתחרט? אין לי חיים, אימא, את מבינה? אין טעם... אין! באמת, אימא, תעשי משהו, תחזירי לי אותו!"

צריך להרגיע את הילדה, הכאב והעלבון מטריפים אותה.

"תראי, ענתי, אני אחשוב על משהו, אבל אם תתנהגי בשיגעון, אני פשוט אאבד את העשתונות כמוך. תבטיחי להירגע, ואני..."

"אני אירגע, אימא, מבטיחה, אבל אימא, אימא! תחזירי לי אותו!"

ביקשתי ממר רוזן לסגור את המשרד לפני הזמן – "מצב חירום." הסעתי את ענת לדירה שלי, כשהיא כל הדרך ממררת בבכי, ואני כמעט גרמתי לתאונה כי תשומת ליבי לא היתה נתונה לכביש. בבית נתתי לה כדור הרגעה, והשכבתי אותה במיטה. תנוח, ובוודאי תהיה קצת יותר מיושבת בדעתה כשתתעורר.

צלצלתי למרים, הקלדנית הראשית של ההוצאה, וסיפרתי לה על הצרה שפקדה את בתי, וכי היא דורשת ממני להחזיר לה את אהוב ליבה, לא פחות.

"דינה, יקירתי, אם לא תצחקי עליי, יש לי הצעה."

"למה שאצחק? אני לא יכולה להיות יותר רצינית."

"תלכי לקלריסה בגבעת שמואל, היא מומחית לאבני מזל. גם אני הייתי ספקנית עד שנוכחתי שיש לה כוחות."

"מה זאת אומרת, 'כוחות'?"

"אם היא תמצא את האבן שמתאימה לבעייה של ענת, אין שום ספק שהליאור הזה יחזור אליה."

"זה נשמע לי הזוי לגמרי – איך אבנים?... איפה גרה קלריסה זאת?"

מרים הכתיבה לי את הכתובת ואת מספר הטלפון. שיהיה.

למחרת הודעתי למר רוזן שמצב החירום טרם שכך, ואני זקוקה לחופש בבוקר. הוא לא נראה מרוצה. אני הגזברית של הוצאת "אותיות פורחות", שתפקידי לנפח את ההוצאות ולצמצם את ההכנסות, לטפל בתשלום לספקים ("שוטף פלוס שישים"), להכין תלושי משכורת לעורכים, לקלדניות, למנקדת, לעובד הניקיון. הלקטורים מקבלים צ'ק תמורת חשבונית ואישור ממס הכנסה. אפשר לומר שאני חיונית מאוד בהוצאה, והכי חשוב – אין לי ציפורים בראש שספר שלי יודפס בהוצאה, כפי שיש לחלק גדול מהעובדים פה.

קלריסה קיבלה אותי בלבביות, והביאה אותי לחדר גדול, שבכל קירותיו אינספור מדפים, ועליהם קופסאות קרטון, ובהן אבנים מונחות על קטיפה סגולה. הראש הסתחרר לי, לא ידעתי לאן להסתכל קודם.

סיפרתי לה, ובסוף שאלתי אם היא מסוגלת באבנים שלה להחזיר אהבות קודמות.

היא טיפסה על סולם, והורידה מהמדפים העליונים כעשר קופסאות, בתוכן אבנים בצבעים שונים.

"קודם צריך לטפל בך כדי שתוכלי לטפל בבתך. הנה זאת אבן קרוליאן שמחדשת נעורים. ופה אבן אוונטורין שמרפאה מחלות של גיל; ואם אינני טועה את מתעסקת בכספים (איך היא יודעת? כשהגעתי הביתה נפל לי האסימון שבוודאי מרים סיפרה לה עליי), ואין כמו קריסטובריל לצמצום הפסדים פיננסיים. אני גם מניחה שאת מתמודדת עם עודף משקל קל – האמבר, הנה כאן, עוזר להתגבר על תחושת הרעב."

"תסלחי לי, גברת קלריסה..."

"בלי גברת, בבקשה!"

"תראי, קלריסה, מה שדחוף לי עכשיו זה המשבר של הבת שלי, ולא בעיות הגיל שלי..."

"זה נכון, אבל כדי שתוכלי לטפל בבתך בצורה נאותה... תרשי להראות לך את אמונייט שמעניקה שמחת חיים, ואבן האוסדיאן שמסייעת לקבל החלטות נכונות..."

"בכל זאת, קלריסה, אני מבקשת סיוע לבת שלי."

"טוב, אבל לא אתן לך לצאת מכאן לפני שאצייד אותך באבנים שיכולות להיטיב איתך. ובאשר לבתך – קודם כול רוזקוורץ שמצוינת נגד דיכאון, וסאנסטון ואבלון שממלאות את הלב שמחה ואושר, ולבסוף אמרלד שמסייעה לבנות יחסים של אהבה, ובירת'סטון שמעניקה מזל ובריאות. כיוון שאת חברה של מרים, אתן לך פרוספקט עם צילומי האבנים, השמות ורישום הכוחות שלהן."

קלריסה הפגיזה אותי בפרטי פרטים על הנפלאות שאבניה מחוללות. יצאתי ממנה, כשבתיק שלי חמש אבנים (לא הצלחתי להתחמק – גם אבן אחת בשבילי), ויצאתי עם נזק של 3450 שקלים.

"את חייבת לשבץ את האבנים בתליון, בטבעת או בצמיד, אחרת הכוח שלהן מתפוגג. ראית שהיום היה שקט אצלי, הקדשתי את הזמן רק לך, כי את חברה של מרים. אל תשאלי איזו המולה היתה כאן אתמול..."

לא שאלתי. חשתי עצמי מטומטמת – מה אגיד לענתי האומללה שלי. ראיתי לנגד עיניי את האכזבה שבפניה כשאראה לה את שלל האבנים שקניתי בטיפשותי. לא כעסתי על מרים, כעסתי רק על עצמי.

במקום להראות לה את השלל שהבאתי איתי הביתה, ביקשתי מענת (לא נתתי לה רשות לחזור לדירתה) שתספר לי בנחת מה בדיוק קרה.

היא שוב פרצה בבכי, אבל נענתה לבקשה שלי וסיפרה שבפגישה הגורלית ההיא, הוא אמר לה שהוא מייעד את עצמו לשירה – הוא יהיה משורר, ויקדיש את עצמו רק למטרה זאת, וקשר עם בת זוג יכול לחבל במטרה הנעלה שאליה הוא חותר.

"'ובכן, ענת, אני חושב שהבהרתי את עצמי כהלכה, בזה תמו יחסינו,' כך הוא סיים את הפגישה, ואני התאבנתי, לא הצלחתי להוציא מילה מפי. רציתי לרוץ אחריו, אבל הוא כבר לא נראה בסביבה. חשתי אבודה, וחשבתי רק על דבר אחד – לרוץ אלייך שתחבקי אותי, שתראי כמה אני מסכנה."

"הליאור הזה כבר הוציא לאור ספר שירה?"

"טרם, הוא מבקש לשכלל את שירתו כך שלא יהיה לעורך מה לתקן, כך אמר לי לפני הפגישה הנוראית ההיא."

"יש לי רעיון, ענתי..."

ענת התנפלה עליי בחיבוק ובנשיקות:

"ידעתי! ידעתי! את האימא הכי טובה בעולם!"

"אני מקווה שאצליח, אבל בינתיים את לא הולכת לדירה שלך, וגם לא לאוניברסיטה – הסכמנו?"

"הסכמנו."

בחדר הקלדניות יש ארגז ענק, שלשם זורק מר רוזן את כל כתבי היד של "הגרפומנים". הספיקו לו, בדרך כלל, שתי שניות של הצצה כדי לקבוע את גורלם. לא האמנתי לדיווח של ענתי שליאור לא ניסה לשלוח את כתב היד למיספר הוצאות ספרים. אם כתב היד של ליאור הגיע גם להוצאה שלנו לפני פחות מחצי שנה (שאז שולחים את תכולת הארגז לגריסה), אז יש סיכוי שכתב היד שלו נמצא בארגז.

"דינה, את יודעת שאת מוזרה לאחרונה – מה את מחטטת בארגז הזה? מה איבדת שם?"

לא ידעתי מה לענות לרוזן. למזלי, אחת הקלדניות קראה לו, והוא הניח לי. חיטטתי בארגז הזה כשלושת רבעי השעה – בינגו! קצת מקומט, אבל בהחלט ניתן לקרוא: ליאור מדני, "אפשר לחלוף על פני המראות".

התיישבתי על הרצפה והתחלתי לקרוא: "משהו כמו שיר / מלחך מעיי. / מדריך מנוחה. מענה – / משהו כמו מלחך, / עיניי מלחלח. / הגרון נחנק, ניחר בשתיקה – / מענה, מענה!"

זה לא אלתרמן, גם לא עמיחי, אבל בהחלט לא רע. חשבתי על גורלם הרע של המשוררים – אם אתה לא רוני סומק, אין הרי סיכוי שמישהו יוציא לך ספר שירים.

טסתי למשרד שלי עם כתב היד. על הכריכה היה מיספר טלפון ודוא"ל.

התקשרתי.

"הלו!"

"הלו, אני מדברת עם ליאור מדני?"

"כן, מי מבקשת?"

"אני מדברת מ'אותיות פורחות'."

רגע של שתיקה.

"כן?"

"שלחת כתב יד, לא מעוניין לשמוע?..."

"כן, כן! אתם, כלומר, אתם מוכנים..."

"כן, אבל זה לא כל כך פשוט..."

"מה? מה אני צריך לעשות?"

"כפי שאתה יודע, אין כמעט הוצאה שמסכימה להפיק ספרי שירה – אין בזה שום רווח. יש הוצאות שמוכנות להפיק ספר כזה אם המחבר משלם את כל הכסף הדרוש להפקה פלוס רווח למו"ל."

"אין לי סכום כזה."

"תיארתי לעצמי. יש מוצא: אישה צעירה מחפשת לסייע למשורר צעיר להפיק ספר שירים, בתנאי ששיריו ידברו לליבה..."

"ו..."

"היא חושבת שאתה ראוי."

"נהדר! מי זאת?"

"בינתיים לא נגלה את שמה, לפי בקשתה, אבל אתה יכול לבוא מחר למשרד שלי לחתום על חוזה."

"אני בשמיים! לא יודע איך להודות לך! איך להודות לאותה צעירה..."

"מחר באחת-עשרה בדיוק."

רוזן חשב שירדתי מהפסים: "מי מוציא היום ספרי שירה? זה הרי כישלון ידוע מראש!"

אבל אותי רוזן לא יכול לסבן, אני הרי שולטת במיספרים. הבהרתי לו שאם אשלם לו 11,500 שקל, הכסף הזה יספיק להפקת הספר בכריכה רכה. כתב היד מנוקד, ולכן נחסכת עבודת המנקדת. לפי חשבוני, יישאר לרוזן רווח. הסברתי לליאור שחובה להזכיר את שם התורמת בעמוד הקרדיטים, וכשהספר ייצא לאור, ידע מי מימן את הוצאת הספר.

וכך היה – תוך פחות משבועיים הספר היה מוכן, ובעמוד הקרדיטים היה כתוב: "הספר הופק בתרומתה הנדיבה של ענת גורני."

זה לקח לליאור יומיים עד שהגיע אל שמה של ענתי בעמוד הקרדיטים (כצפוי, הוא התענג קודם כול על השירים שלו). הוא התקשר אליה, ביקש סליחה, ושאל אם היא תסכים שיחזור אליה. הוא אסיר תודה על הקורבן הגדול שלה למען עתידו כמשורר.

כעבור חצי שנה עמדו השניים מתחת לחופה.

לפני האירוע המשמח התקשרתי לאביו, המחותן שלי לעתיד, ונתתי לו אבן אמרלד בוהקת בירוק כדי שישבץ בטבעת שליאור אמור להעניק לבחירת ליבו. ידעתי שלמי שייעד עצמו להיות משורר, לא יעלה רעיון כזה בראש. כשזה קרה, וטבעת זהב משובצת אבן ירוקה נענדה על אצבעה של ענת – ירדה לי אבן מהלב.

ובאשר לספר השירים – ליאור קיבל שלושים עותקים כדי לחלק לחברים, אבל ההוצאה לא הצליחה למכור אפילו ספר אחד. ידוע לי על משורר מפורסם, שהוצאה רצתה לשמח אותו בזקנתו, והוציאה את כל כתביו בשלושה כרכים – כל הכרכים נשארו במחסן – איש לא קנה.

משה גרנות