רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שביעי
אדון רובינשטיין, מרגל
אכן ידענו גם ידענו כי אדון רובינשטיין הוא מרגל גרמני.
גם זה היה רעיון של צבי, ואני האמנתי לו. עד היום איני יודע אם הוא עצמו האמין אז בכל המצאותיו או שפשוט רימה אותי. אולי הוא היה מתחיל להאמין בבדיותיו רק לאחר שהתקבלו על דעתי?
מוזר כי מעולם לא עלה על דעתנו לגלות להורינו או למישהו מחברינו, אפילו לא לגיורא – את סודם הנורא של חיים-צימוקי או של אדון רובינשטיין, גם לא חששנו שיש איזה דבר יוצא-דופן בכך שהחלטנו להעלים מכולם ידיעה כה חשובה וגורלית.
אדון רובינשטיין, מיוצאי-גרמניה שהשתקעו במושבה, היה איש שמן ועור לו אדמוני, עור מלוהט ומגורה תמיד במעין "חָרַרַה" או מצריבת השמש הארץ-ישראלית. בביתו הגדול לא היתה אישה, חדריו היו תמיד אפלוליים בגלל התריסים המוגפים. בחלקת האדמה אשר ליד ביתו היו שניים-שלושה מחסנים לא-גדולים, עצי-פרי, בעיקר תפוחי-עץ ושזיפים, עיזים לבנות אחדות, תרנגולות ופרדס לימונים. להר-אדם הוא נִדמה בעינינו. מבעד למשקפיו עבי-העדשה נשקף מבט עיניים כחולות ומטושטשות אשר על פשרן לא הצלחנו לעמוד. גבות צהבהבות, שהיו גדֵלות פרא, נזדקרו משיפולי מצחו. שיער בהיר ודליל עטר את קרחתו.
הוא לא היה יפה, בקיצור.
ופעם, רק פעם אחת, רמז צבי מהי בעיניו זהותו האמיתית של רובינשטיין –
המַרְשַל גֵרינְג בכבודו ובעצמו! – מפקד הלוּפטוַפֶה, חיל-האוויר הגרמני במלחמת-העולם השנייה, מרשל שהיה אדם שמן מאוד, ובנוסף לכך גם מת. הוא נאסר בתום המלחמה והועמד למשפט פושעי-המלחמה הנאציים בנירנברג ושם הצליח להתאבד בטרם בוצע בו גזר-דין המוות שנחרץ עליו. אך כל הפרטים האחרונים הללו לא נחשבו כלל בעיני צבי. כי מנין לנו שגרינג לא נמלט קודם, ואולי שלח מישהו אחר להתאבד במקומו?
כל פניותיו אלינו היו בשפה הגרמנית, אשר צבי התיימר להבין בה מילים אחדות. לאחר כל דיבור שהיינו שומעים מפיו, נהגנו למצוא לעצמנו מסתור תחת עץ או על גג המחסן המקוּרֶה פח, בצל עץ האיקליפטוס הגבוה והענֵף, אשר המחסן נסמך על גזעו.
צבי היה מגלה בדברים ששמע איומים נסתרים כלפינו, אשר מרמזים כי ספק אם הורינו עוד יזכו לראותנו אי-פעם, ומסביר מילים בגרמנית, שאינן אלא מילות-צופן המעידות על מומחיותו של אדון רובינשטיין בריגול, ועל קשריו האמיצים עם הסוכנים החשאיים הנאציים בכל רחבי העולם, וכמובן עם מפקדו חיים-צימוקי.
אמנם, מעולם לא ראינו את השניים נפגשים ומחליפים מילה ביניהם, וייתכן כי כלל לא הכירו זה את זה – אבל צבי ואני ידענו היטב מה פירושה של הסוואה גרמנית.
אל גג-הפח של המחסן היינו עולים בדרך עקיפין – הגדר של דיר-העיזים, צינור-מים, קיר של לוחות, אשנב וגזע עץ האיקליפטוס. על גג המחסן ניצבה אחת העדויות המכריעות בפרשת הריגול: אנטנה. כיום אני משער שהיתה זו אולי אנטנה ישנה של רדיו (באותה תקופה היו מותחים אנטנת-רדיו באמצעות חוט-מתכת שזור לאורך החצר, מגג-הבית ועד לאחד העצים, ויכולת לראות נמתחים בחצרות חוטי ברזל לתליית כביסה וחוטי מתכת גבוהים מהם לאנטנה), או אולי היה זה סתם מוט גבוה וחוט-ברזל קשור אליו, שנשכחו מסיבה כלשהי על גג-המחסן, בלי שימוש.
ואילו לצבי היה ברור כי זוהי אנטנה של מַשדֵר רב-עוצמה החבוי בביתו של אדון רובינשטיין ואשר באמצעותו הוא מְשַדֵר, בשפת-סתרים כמובן, את הודעותיו על רשת סבוכה של מרגלים וסוכנים חשאיים גרמניים הפרושה על פני כל העולם גם לאחר המלחמה.
היו אלה שעות-חרדה, בין-הערבּיים, ביושבנו על הגג, ליד האנטנה המסתורית, בעוד אדון רובינשטיין מסתובב למטה בחצר ועוסק במלאכות שונות של תיקונים, הובלת מספוא וחליבה. מילדותי קינן בי פחד גבהים. השתדלתי להסתיר אותו מפני צבי כדי שלא יבוז לי. הוא היה זריז וקל ממני. עיניו פקחיות, אישוניהן הכהים התרוצצו תמיד בחוסר-מנוחה, כדולקים באש שחורה. אני רואה אותו, שערו השחרחר ועורו בצבע השוקולד ושפתיו עבות כשפתי כושי ובולטות – כשהוא מטפס בקלות כקוף ארך-גפיים, וכך גם ירידתו. ואילו אני משעין את גבי כמשותק אל גזע האיקליפטוס הרחב, הצמוד לשפת גגון-הפח הקטן, ומפחד לצעוד קדימה ולהסתכל למטה, מעבר לו, ומשתדל לגרש ממחשבותיי את הרגע הלא-נעים והבלתי-נמנע של הירידה. הלא אני סבלתי באותה תקופה מסחרחורות.
למטה, בחצר, מדבר אדון רובינשטיין גרמנית אל עצמו או אל עיזיו. (אני מוכרח לומר שהעיזים הבינו כנִראה כל שפה שבה דיברו איתן במושבה – עברית, אידיש, ערבית ואפילו גרמנית). מדי פעם הוא מפנה אלינו את פניו השמנים ובוחן אותנו במבט מטושטש. רגעים אלה, שהוסיפו מתיקות ומתח לחרדתנו המשותפת מפניו, הסירו כל צל של ספק מליבי בדבר מצבנו המסוכן אל מול מרגל רב-עוצמה ושטני כמוהו.
וכדי להסוות את עצמו עוד יותר טוב הוא השכיר את כל האגף הקדמי של ביתו לתחנת הנוטרים של המושבה, והנוטרים מתאמנים בנשק בצל העצים העבותים של הגן אשר בחזית ביתו. מפרקים מקלע לוּאיס ומצחצחים את "צלחותיו", אלה המחסניות העגולות. או עורכים תרגילי-סדר צנועים ברחבה הכבושה, המכוסה חצץ לבן, כשהם נושאים רובים איטלקיים עלובי-צורה משלל המלחמה במידבר-המערבי, ומעט רובים אנגליים לי-אֶנפילד בעלי קנה קצר. ולעיתים מניחים לצבי ולי לעמוד עימם בקצה השורה, ומקלותינו בידינו.
חדר הנשק היה אפלולי תמיד ומעורר יראה. בארגז-עץ ממורק בעל דפנות זכוכית שקופה, שהיה מחובר לקיר, נמצא אקדח-רקטות בעל קוטר גדול, ולצידו כמה כדורים עבים ועליהם כתמי-צבע שציינו כנראה את הגוון שמציירת בשמיים הרקֵטה לאחר ירייתה. ידענו שאם תהיה המושבה בסכנה גדולה, יִירוּ רקטות באוויר. אבל מה יהיה אז? – לא ידענו. מהם הכוחות הנעלמים אשר האקדח הזה יכול לעורר אותם ואף להשפיע עליהם לבוא לעזרה?
אדון רובינשטיין הערמומי לא לקח כמובן שום חלק באימוני הנוטרים.
"הו, הו!" אמר צבי, "הדבר ברור כשמש. הוא קודח בלילות חורים בקיר שבין חדריו לחדר הנשק, וכאשר יצטרכו יום אחד את הנשק באופן דחוף – יתברר כי החדר ריק!"
כך בילינו שעות ארוכות בעיקוב אחר השניים המסוכנים הללו, משוכנעים כי רק אנו יודעים את הסוד הנורא. ומה הפלא? כל המעשה אירע כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד", שאותו קראנו בשקיקה רבה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר