https://x.com/RavivDrucker/status/1988671147320504490?t=477qtu-up3GwHFdxpMeteA&s=03
שתיקה כהודאה דמיא. פשוט מדהים איך רביב דרוקר לא מסוגל (או לא רוצה) לשאול את מנסור עבאס את השאלה המהותית ששאלתי אותו כמה פעמים:
האם אתה רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה, גזענות או מופת מוסרי?
https://x.com/naaman_c/status/1989352025109262815
וח"כ מירב כהן עוד מסכנת את חייו כאשר היא מכנה אותו "ציוני".
ז'בוטינסקי "הלוחם במונופולים"
מדוע יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר אינו חותם בשמו?
"אהוד, החכם-מכל נעמן כהן שוב חוטא באי דיוקים עד כדי סילופים.
"מעולם ז'בוטינסקי לא הטיף לשבור את ההסתדרות. הוא הטיף לשבור את מונופול ההסתדרות ולכן יזם את הקמת ההסתדרות הלאומית. כל עובד או כל אירגון יוכל לבחור באיזו הסתדרות הוא מוכן להיות חבר – זו הסוציאליסטית או זו החופשית, שהוקמה ב-1934. ("חדשות בן עזר", 2107) בברכה, יוסי"
אחד בשם יוסי מאשים אותי בסילוף אמרתו של וולדימיר זאב ז'בוטינסקי "יא ברעכן!" "כן לשבור! את ההסתדרות. לרגע תהיתי מי זה? אבל מיד הבנתי שיש רק אחד בישראל שיכול לכתוב טקסט כזה והוא יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר. למה הוא לא כתב זאת בטור שלו, ולמה כאן הוא לא חתם את שמו המלא? האם התבייש במה שכתב?
האמת, זהו טקסט אירוני סטירי נפלא המתאים לקישון, לגשש ולארץ נהדרת. ז'בוטינסקי "הדמוקרט" היה רק לוחם נגד מונופולים. ואמר "יא ברעכן" כן לשבור, אבל חלילה לא כדי לשבור את ההסתדרות, אלא רק לשבור (למען הדמוקרטיה) את המונופול שלה בלבד. מאוחר יותר ה"דמוקרט" ז'בוטינסקי "הלוחם נגד המונופולים" לא יכול היה לסבול את המונופול של "ההסתדרות הציונית" על הציונות, והחליט ללחום במונופול שלה. הוא פרש ממנה והקים הסתדרות ציונית חדשה משלו שהוא עומד בראשה. (בלי לרצות כמובן לשבור את הראשונה).
האמת היא שז'בוטינסקי היה ההיפך מדמוקרט, מעולם לא קיבל את דעת הרוב. תמיד ראה עצמו "מנהיג" העומד בראש. לא בכדי אבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר בעל "טורו של פשיסטן" היה קורא לו: "הדוצ''ה שלנו". ז'בוטינסקי אמנם הצטנע והסתייג כלפי חוץ מהתואר הזה, אבל בפנים ראה את עצמו כזה. מנהיג שלא יכול לקבל הכרעת רוב.
דווקא תלמידיו הצטרפו להסתדרות, (למרות שיש להם הסתדרות משלהם), למשל תלמידתו, הרוויזיוניסטית מרים סיבוני-רגב התקבלה להסתדרות לדבריה "כדי לחזק אותה", ולמעשה בשחיתות העכשווית הביאו את הסיסמה "יא ברעכן"! לידי הגשמת חלומו ההיסטורי.
ומכיוון שיוסף גיסינוביץ-אחימאיר שוב מלגלג עליי וקורא לי "החכם מכל", ואני לא, ברצוני להזכיר לו שטרם ענה על השאלה שאינני יודע את התשובה עליה, ונודה לו אם יאיר את עיננו וישיב. הנה היא בשלישית:
תודה ליוסף גיסינוביץ-אחימאיר על התואר שנתן לי "החכם מכל", אבל אני לא. לכן אשמח אם הוא יציג לנו בכל זאת עובדה היסטורית מעניינת. (שאלה שכבר שאלתי, אבל לא ענה לה).
אצ"ג המציא לעצמו את הכינוי "סכינאי" (סיקרקי ברומית) כינוי שאימץ גם שותפו לדרך אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר. ל"ברית הסכינאים" שלהם הם קראו "ברית "הבריונים" – ברית שאמורה היתה לייצג ציונות מקסימליסטית. לכן מסקרן לדעת איך הגיב "הסכינאי" אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר על העובדה שערב השואה אצ"ג (שלא חזה אותה), שותפו לדרך הציונות המקסימליסטית, בגד בה וירד לפולניה?
לאבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר היתה דעה על כל דבר, קל וחומר על בגידה בציונות, לכן קשה להאמין שלא היתה לו תגובה לכך. יאיר נא את עינינו בנו יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, ויספר לנו מה היתה תגובתו, ובכלל מה היתה התגובה לירידתו מהארץ בכל העיתונים "הלאומיים" הרוויזיוניסטים?
תודה רבה.
תיקון טעות
חוה ליבוביץ: "קראתי את פרופ' זיוה שמיר, וגיחכתי. היא בכלל לא מתייחסת לשפתו הפוגענית ורווית גידופים זולים ונמוכים. וגם לא מסוגלת לראות את נקודות העיוורון בפובליציסטיקה של אורי הייטנר. והיא פרופסור לספרות. הביקורת המעריצה שלה לצערי אמנם משקפת את דעתה הפוליטית אבל איננה ביקורת, ולשמוע אותה מפי פרופסורית שעוסקת במחקר הספרות רק מאשרת את העובדה שאנשים 'אינטלקטואלים מורדים נגד המציאות בשם הרעיון.' או 'רעיונות כל כך טיפשיים שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם' – אם לצטט את קאמי וברנרד שו. ("חדשות בן עזר", 2107)
חוה ליבוביץ, מצטער. גיחוך על ביקורת זו שפה בלתי ראויה. גם אם פרופסור זיוה גרבורג-שמיר "לא התייחסה לשפתו הפוגענית ורווית גידופים זולים ונמוכים של אורי הייטנר," ביקורת עליה אינה מצדיקה שימוש בשפה דומה. ועוד יותר לא ראוי התיאור שלך בהמשך. אגב האימרה היא של אריק ארתור בְּלֵייר-ג'ורג' אורוול: ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש.'' (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them, ordinary men cannot be so foolish). (אורוול התייחסו לאינטלקטואלים של השמאל באנגליה שטענו כי נוכחות הצבא האמריקאי באנגליה נועדה למנוע מהפיכה, והפלישה לאירופה היתה תירוץ כיסוי בלבד).
פרופסור זיוה גרבורג-שמיר היא חוקרת מן הדרגה הראשונה ויש לכבד את דבריה גם אם יש עליהם ביקורת, או מתנגדים להם. היה לי למשל דין ודברים איתה על שאלת "ציוניותו" של אחד העם, תמיד כיבדתי את דבריה גם אם חלקתי עליהם. היא משכילה בהרבה ממני.
ואם נחזור "לשפתו הפוגענית ורווית גידופים זולים ונמוכים" של אורי הייטנר, אז אני עדיין מחכה. הייטנר הוציא עליי דיבה שאני כותב דברי דיבה, ודרשתי ממנו שיביא הוכחה לדיבתו, או שיתנצל. הוא לא עשה כן. מסתבר ש"אחריות" הוא דורש מאחרים, ולא מעצמו. זה האיש וסגנונו.
הכול פוזיציה
מרדכי דוד חיכה לגיא פלג ביציאה מהרצאה, חסם אותו פיזית, וקרא לעברו קריאות מאיימות כמו: "בכל מקום בעולם אתה תצטרך ליווי של שוטרים כדי ללכת לרכב שלא נחסום אותך." גיא פלג ותומכיו יצאו (ובצדק) נגד ההטרדה.
בעבר גיא פלג תמך בהטרדה קולנית אישית. כשמפגינה רצה עם מגפון אחרי ח״כ שמחה רוטמן ברחובות ניו יורק, הוא אמר: ״אני אוהב את זה, אני מאוד לא אוהב שהשמאל מנומס ועדין. צריכים להיות קולניים ולהטריד את מנוחתם של אלו שמנסים לגנוב לנו את המדינה.״
https://rotter.net/forum/scoops1/921947.shtml
הכול מפוזיציה. הטרדה מוצדקת אם היא בעדי ואינה מוצדקת אם היא נגדי. שני המקרים ראוי שייפסקו בהקדם.
מן הארכיון
"חדשות בן עזר" 1153 20.6.2016
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01153.php
מאיגנציו לוֹיולה לעמוס שוקן – המטרה מקדשת את האמצעים
ב-1534 נפגשו על גבעת המונמארטר בפריז: איגנטיוס מלויולה (איניגו לופז דה לויולה) ושישה תלמידים אחרים, בוגרי האוניברסיטה של פריז. כדי לייסד את "המסדר של ישו", "הישועים".
המסדר הישועי נוסד בתקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בכנסייה הקתולית, שבאה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית.
איגנטיוס מלויולה כתב את החוקה הישועית שיצרה ארגון היררכי והדגישה את הציות המוחלט לאפיפיור ולראשי המסדר, התנהגות שהוגדרה על ידי איגנטיוס "ממושמעים כגווייה."
אנשי המסדר הטיפו לנאמנות עיוורת, כדברי איגנטיוס מלויולה: "אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עליי בכנסייה יגדירו אותו כשחור."
דומה שעמוס שוקן מפעיל את שכירי עטו בהתאם למטרה הסופית – חיסול מדינת היהודים והתבוללות בערבים המוסלמים.
אם צריך הם תובעים את חיזוק בית המשפט וחיזוק שלטון החוק, ואם צריך הם תובעים את ערעור בית המשפט וערעור שלטון החוק. והכל לפי האינטרס הערבי-מוסלמי.
אורי משגב, שכיר העט של שוקן, מערער בכלל על סמכות בית המשפט העליון בטענה שהשופט נועם סולברג, מהיותו תושב גוש עציון, הוא עבריין בינלאומי. (אורי משגב: "עבריין בינלאומי בבית המשפט", "הארץ", 10.6.16).
מעבר לסימונם של כ-700 אלף יהודים כעבריינים בינלאומיים, הקביעה של משגב עלולה להגיע לידי אבסורד שכן אם נלך לפי הגיונו, מהו דין כל השופטים הערבים-המוסלמים בכל שטחי הכיבוש הערבי-המוסלמי של כ-13 מיליון קמ"ר. האם גם הם כולם עבריינים בינלאומיים?
אגב מה דינו של אחמד טיבי שהתנחל מעבר לקו הירוק, האם גם הוא עבריין בינלאומי, או שרק יהודים הם עבריינים?
השורה התחתונה
אין צורך בוועדת חקירה – יש רק לאמץ את מסקנת ועדת אגרנט
בצה"ל התכוננו בתחילת השבוע לסערה תקשורתית סביב פרסום דו"ח הצוות בראשות אלוף במילואים סמי תורג'מן, שבחן מחדש את תחקירי 7 באוקטובר. בפועל, הדו"ח הגיח לרגע אל הכותרות באולפני הטלוויזיה ובעיתונים, ואז התפוגג כלא היה.
בשורה התחתונה, צה"ל לא היה מוכן, מנטלית ומבצעית לתרחיש של מלחמה בהפתעה. ישנם בצוות מי שסוברים שפיקוד הדרום לא היה מוכן כלל למלחמה. אחת התופעות הבולטות ביותר נוגעת להידרדרות עצומה ביחס לתרבות הארגונית ולנורמות המבצעיות המוצהרות.
בשישי בערב, 6 באוקטובר 2023, לא רק שגזרת עזה היתה מאוישת במחצית הלוחמים מארבעה גדודים סדירים, גם חלק ניכר מהמפקדות עמדו כמעט ריקות. את החמ"ל בפיקוד הדרום ניהלו שתי קצינות בדרגת סגן. כשהחלו ההתייעצויות המבצעיות הראשונות, אחרי המידע על הסימים שנדלקו בטלפונים הסלולריים של אנשי חמאס, היו רוב הקצינים הבכירים במפקדות האחוריות בחופשת סוף שבוע בבתיהם.
כל הדיונים התנהלו בטלפונים סלולריים צבאיים (סל"צ) מוצפנים, אבל קצינים בודדים בלבד חזרו למפקדות לפני 6:29 בבוקר (בשב"כ הקפיץ ראש השירות, רונן בר, את כל הבכירים הרלוונטיים). בחלק מלשכות המטכ"ל הבכירים פעלו הרל"שים כ"חומת אש" שתפקידה למנוע את הערת מפקדיהם; היו שהושכמו רק זמן קצר יחסית לפני המתקפה. התגובה של בכירי אמ"ן לאיתותים היתה מנומנמת בחלקה; אחדים מהם זלזלו בגלוי בסימנים המדאיגים שהצטברו וסברו כי הקצינים המבצעיים שעסקו בכך לקו בטרללת. ב-1973 דיברו על הצופה שנרדם באמ"ן. הפעם, קשה לומר זאת אבל מתחייב כנראה, הצופה די נטש את המשמרת (ואין הכוונה לתצפיתניות בקו הראשון, שרבות מהן נרצחו על משמרתן).
המערכת הצבאית כולה התקשתה לדמיין בכלל שחמאס מסוגל להוציא לפועל תרחיש של עשרות פשיטות סימולטניות. היא האמינה בשוגג כי יש לישראל עליונות מודיעינית מוחלטת המאפשרת לדעת מראש כל צעד משמעותי שניזום בעזה. ההתרעות שבכל זאת הצטברו במהלך הלילה, לא הגיעו לדרגי השטח בעיקר מחשש ל"שריפת מקורות". כפי שניסח זאת אחד מאנשי הצוות, לכל אורך הקו לאורך כל שעות הלילה, לא הוכנסה אפילו מחסנית אחת לרובה אמ־16.
(עמוס הראל, "השורה התחתונה", "אל-ארצ'", 14.11.25).
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2025-11-14/ty-article/.highlight/0000019a-7e70-d326-a3ff-fe794b5c0000
וזה שוב מוכיח את מה שכתבתי כבר שחבל על הכסף של ועדת חקירה נוספת. יש פשוט לאמץ את מסקנות ועדת אגרנט: שכלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה, אין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/ועדת_אגרנט
מה שלא נעשה כידוע ב-6 לאוקטובר 23. זה המחדל הגדול של כל המערכת הישראלית מראש הממשלה בנימין זאב מיליקובסקי-נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, עד לכל ראשי זרועות הביטחון. כולם התעלמו ממסקנות ועדת אגרנט.
(נעמן כהן, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית, "חדשות בן עזר", גיליון 1970).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01970.php
מה שיש לעשות הוא רק לאמץ את מסקנות ועדת אגרנט.
כמובן כל מפקדי הצבא שכשלו במלחמה חייבים ללכת, וכל הפוליטיקאים שכשלו לעמוד לבחירה מחודשת ע"י ציבור הבוחרים.
מזלנו – אם נישמד יש לנו גיבוי
ואולי נשמש פֹּה גיבוי להרווארד
באתר חשאי בארה"ב נשמר כל מה שפורסם אי־פעם בישראל – למקרה שהמדינה לא תשרוד. התרבות הישראלית כולה – כן, כולה – מאוחסנת ומקוטלגת באולמות ענק באוניברסיטת הרווארד.
הסיפור התחיל בשנות ה-60, כשד"ר צ'רלס ברלין הפך לאוצר האגף לתיעוד התרבות היהודית בהרווארד. ברלין אמור היה להרחיב את האוסף, אך הוא לא הסתפק בכך. היה לו חזון מהפכני: לשים את ידו על כל מסמך שראה אור במדינת ישראל. מבחינתו, מדובר היה בלקח ממלחמת העולם השנייה – רצוי שחומר על העם היהודי יישמר ביותר ממקום אחד.
ברלין היה אמור להרחיב את האוסף בזרם הגואה של יצירות הנוגעות לעם היהודי: ספרים שרואים אור במדינת ישראל הצעירה ופרסומים עיוניים העוסקים בציונות, בשואה ובתולדות העם היהודי. מניתוח אוספי הספרים בהרווארד עולה כי ב-50 השנים שבין השנים 1970 ו-2020 הודפסו יותר ספרים חדשים בעברית מאשר בכל 500 השנים שקדמו להן גם יחד. זאת בלי שמביאים בחשבון מספר אדיר של כותרים שנוצרו במדיות המודרניות: תקליטים, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה דוברות עברית.
לברלין היה חזון מהפכני, והוא התחיל לרקום תוכנית גרנדיוזית שלא רק תגדיל את העושר הכמותי של האוסף, אלא גם תשנה בתכלית את תוכנו ואופיו של האגף היהודי בספריית הרווארד. זה התחיל באיסוף עיתונות לא־-אקדמית שרואה אור בישראל, כמו גיליונות "לאשה" שביקש ממנהלי הספרייה באוניברסיטת בר-אילן, לצד עיתונים יהודיים מקומיים מרחבי העולם בשפות מגוונות. בין היתר, טווה קשרים והשיג מסמכים תיעודיים על קהילות יהודיות שנכחדו, כמו מושבות הברון הירש בארגנטינה והמדינה היהודית בתקופה הסובייטית באזרבייג'ן.
מכאן התחיל מהלך שככל הנראה אין לו תקדים במחוזות התיעוד ההיסטורי: הספרייה היהודית התחילה לקלוט פרוטוקולים, מפות, תוכניות אסטרטגיות כלכליות, תכתובת ומדריכים, ספרי תקציב, סקרים ודוחות מגוונים שמפיקים משרדי ממשלה וגופים ציבוריים במדינת ישראל. למחסנים נשלחו פרסומים של ביטוח לאומי, בנק ישראל, מינהל מקרקעי ישראל ומוסדות תכנון, קק"ל והסוכנות היהודית, ועדות מקצועיות, חומרי הסברה של תנועות פוליטיות וחומרי פרסום של מועמדים שוליים בבחירות מוניציפליות, כרוזים ומדבקות.
ברלין ביקש לשים את ידו על כל תעודה ומסמך שהופץ או ראה אור במדינת ישראל:
"אחרי הפגנות הייתי אוסף מהרצפה ברושורים ומדבקות," מספר הסופר אהוד בן עזר, "גם כרטיסי ביקור צבעוניים של נערות ליווי הייתי אוסף ברחוב ומכניס לקופסה של הרווארד." הם הכירו כשבן עזר "שהה ליד אוקספורד כסופר אורח, וברלין הגיע להרצות על מפעלו בפני אינטלקטואלים יהודים."
"ברלין מצא את עצמו באותו אירוע תחת התקפה, כשהיסטוריון ישראלי צעיר, בנו [נכדו, נרי הורוויץ – אב"ע] של נגיד בנק ישראל לשעבר, התפרץ והטיח בו שהוא מתעד את ישראל באופן אובססיבי כי הוא מפקפק ביכולתה להתקיים.
"רק אני והמארח עמדנו לצד ברלין בוויכוח," מספר בן עזר. "הגנתי על עמדתו שהוא מכין חומר גלם למחקר. היתה לו אידיאולוגיה: תיעוד יהדות תקופתנו שמדינת ישראל היא ביטויה המרכזי. ברלין אמנם אוצר ספרים, אך הם מודפסים בעותקים רבים וכמעט תמיד מוצאים דרכם לספריות ונשמרים. לעומת זאת, פרסומים קטנים, גם כשמודפסים בהמונים, הולכים לאיבוד כי איש לא מוצא לנכון לשמור עליהם. מצא חן בעיניי שהוא רצה להציל גם אותם מכלייה. העימות הוביל להתגייסות שלי ושל עוד אנשים להיות סוכנים של ברלין ושל האוסף שלו בישראל."
לדברי בן עזר, שגרת איסוף החומרים נמשכה שנים: "אספנו כל דבר דואר שהגיע לתיבה לפי ההוראות מהרווארד. בכל פעם שהצטבר מספיק חומר, הייתי מודיע לנציג בישראל, אורז את החומר 'הלא חשוב' – הזמנות לאירועים פוליטיים, פתיחות של תערוכות וקונצרטים, חומרים פרסומיים שחילקו בשכונה – ומוסר. הכול נשלח למחסנים בבוסטון." הקשר נמשך עד מות הנציג, ועבר בהמשך לדואר אלקטרוני, שהפחית את הניירת. "לא קיבלתי תשלום," הוא מדגיש, "עשיתי הכול כטובה אישית ולמען חוקרי ההיסטוריה בעתיד. עד היום ישראל תחת איום של תקיפה גרעינית, ולכן לדעתי יש חשיבות לגיבוי שהכינו בממלכתו של ברלין. כשאמרתי זאת לברלין, הוא השיב לי כי אין צורך בקטסטרופה כדי להצדיק את מפעלו. די לראות את מצב הארכיונים בישראל. ברבים מהם החומרים עלולים להתכלות בשיטפון או שריפה או סתם הזנחה, כי הם נשמרים בתנאים לא נאותים."
(בהשראת צ'ארלס ברלין כתב חיים-רכלבסקי-באר את הספר "לפני המקום" על "ספרן נמרץ ורב-תחבולות, שבזכות נחישותו וכישרון הציד שלו הצליח לרכז באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר אוסף מופלא של ישראליאנה, שלא היה מבייש גם את הספרייה הלאומית בירושלים)."
(מירב מורן, "באתר חשאי בארה"ב נשמר כל מה שפורסם אי־פעם בישראל – למקרה שהמדינה לא תשרוד. התרבות הישראלית כולה – כן, כולה – מאוחסנת ומקוטלגת באולמות ענק באוניברסיטת הרווארד", "אל-ארצ'", 13.11.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-11-13/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-72bc-de53-ab9a-7ebfd03e0000
ואותנו זה מנחם. הכול מונצח בהרווארד. כולל ארכיוני הקיבוצים בהם גבת. אמנם בכתבה לא מוזכר העיתון הלילי "חדשות בן עזר", אבל בטוח שגם העיתון הלילי מונצח שם, כך שאם נושמד פה, לפחות נישאר למזכרת נצח שם (כולל הזונות שפירסמו מודעות, ואהוד בן עזר אספן).
יש לנו רק חשש אחד, שבאוניברסיטת הרווארד האנטישמית והאנטי ישראלית יתפרץ המון פרוע וסוער בקריאות Free Free Palestine! Free Free Palestine!, ויעלה את כל הארכיון של ישראל באש.
במקרה כזה אנחנו נגבה אותם.
נעמן כהן
אהוד: אל דאגה, "חדשות בן עזר" נשלח כל השנים פעמיים בשבוע למייל של צ'ארלס ברלין בהרווארד, והמכתב העיתי שלי נאסף ומתועד בעוד כמה אתרים אינטרנטיים פתוחים לציבור והוא מהווה מעין אנציקלופדיה או לקסיקון מתחדש והולך על פני יותר מעשרים שנה.
מעניין מה ייזכר בעוד שנים רבות – הסיפור על דמותו של צ'ארלס ברלין ב"לפני המקום" של חיים באר או הסיפור על אהוד עזר שהיה אוסף מהמדרכות בתל אביב כרטיסי ביקור צבעוניים של נערות ליווי ושולח אותם לצ'ארלס ברלין בהרווארד.
נעמן כהן
מנסור עבאס מסביר למה החליט להפסיק את הריאיון ברשת ב' כאשר נשאל על השמדת חמאס:
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר