בגיליון:
- שירי אסתר ראב: מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
- עמנואל בן סבו: 1. מהאנשים האחרים עד הימים האחרים
- מוטי הרכבי: פרשת הפצ״רית/יועמ"שית/פרקליטות וההזמנה לחקירה של ראש להב 433
- יניב קובוביץ: ארה"ב מקדמת את "עזה החדשה" – ומפילה על צה"ל את הטרור של עזה הישנה
- אורי הייטנר: צרור הערות 16.11.25
- מירב מורן: התרבות הישראלית כולה מאוחסנת ומקוטלגת
- אהוד בן עזר: מתוך היומן, ירנטון, אוקספורד, 1998
- משה גרנות: מאלי ודימיטרי
- רון גרא: שַׁעַר
- נעמן כהן: מנסור עבאס מסביר למה החליט להפסיק את הריאיון ברשת ב' כאשר נשאל על השמדת חמאס:
- יוסף עוזר: אַיְּמָן עוֹדֶה הוֹגֶה בַּכְּנֶסֶת:
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * עירית אמינוף: אני מסכימה עם דבריו של יוסי אחימאיר, באשר לאישיותו של אלמוג בוקר. אלמוג ניכר ברגישותו הרבה למצבים קשים ולאנשים במצוקה. עיניו טובות, וליבו קשוב לצרות של אחרים.
- שאר הגליון
מאמרים
מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
מִכְתָּב בְּכִוּוּן הָפוּךְ
אֶחָד מִשָּׁרָשַׁי הָרַבִּים
תָּקוּעַ בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיךְ –
תּוֹדָה!
זֶהוּ קְצֵה-הַקְּצָווֹת!
חַיֵּינוּ אֵינָם קְצָרִים כְּלָל –
אָנוּ חַיִּים בְּהַפְסָקוֹת:
עַל אִיֵּי-פֶּלֶא
שֶׁל אוֹקְיָנוֹסֵי-
הָעִדָּן,
אֲדָמָה מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ –
אָיִן!
רַק שָׁמַיִם – אֵין-סוֹף
וְנִיחוֹחַ, שְׁבִילֵי הֶחָלָב
וְגִנַּת "נֹגַהּ"
בִּקְצֵה רְחוֹב
דִּיזֶנְגּוֹף;
תְּמוֹל הָיָה לִי יוֹם-הֻלֶּדֶת
"הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים לְחַיַּי"
סָרַגְתִּי לְךָ סְוֶדֶר חַם
כִּי אַדְמַת יְרוּשָׁלַיִם –
קָרָה
תְּמוֹל הֵבֵאתָ לִי שַׁי
לְיוֹם הֻלַּדְתִּי
"הַמֵּאָה וְעֶשְׂרִים" –
צִפּוֹר גְּוָטֶמָלִית –
יְרֻקַּת-זָנָב
וּמְשֻׁבֶּצֶת אַבְנֵי-חֵן
זֶה עַתָּה תָּלִיתִי
אוֹתָהּ
בַּשַּׁרְשֶׁרֶת
עַל צַוָּארִי, הֶעָנוּד
בְּלָאו-הָכֵי
מְאֹד:
תַּכְשִׁיטִים,
מֵאֵלֶּה שֶׁבְּנֵי-אָדָם,
מְבַטְּאִים בָּהֶם
רְגָשִׁים.
אַךְ הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלִּי –
קָשׁוּר הֵיטֵב לְיָדְךָ
לְיָדְךָ הַיְקָרָה, שָׁלוֹם!
1979
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
1. מהאנשים האחרים עד הימים האחרים
זוכרים את האנשים האחרים, אלו שאינם אדוני הארץ, אלו שאינם מורמים מעם, אלו שאינם עומדים לדין, אלו שאין מוגש נגדם כתב אישום, אלו שאינם שווים בפני החוק, אלו שהם אתרוגים העטופים בבדי פשתן ונתונים בקופסת זהב, אלו שהאכיפה עבורם היא המלצה, אלו שבטוחים שהם האנשים האחרים.
כל הזכויות על "האנשים האחרים", רשומות על יאיר לפיד אשר בדיוק לפני 20 שנה, בעת גירוש יהודי גוש קטיף וחורבן הקהילות היהודיות, היו יהודים שביקשו למחות על הגירוש והעקירה, חסמו כביש, יאיר לפיד כתב אז כי יש לסלקם מהכביש תוך שלוש דקות, כשעומת עם האמירה הזו ביחס לשורפי הכבישים, חוסמי הנתיבים למשך שעות, אנשי מחאת קפלן אמר כי המדובר באנשים אחרים.
ומאז היה ביטוי זה למשל ולשנינה, למופת של יהירות, ניכור וניתוק.
לאנשים האחרים הצטרפה באחרונה האחות הגדולה, "ימים אחרים" התקנאה סוזי נבות ביאיר לפיד וביקשה להטביע אף היא יגונה וחותמה בלשון העברית והמציאה את צמד המילים המתחרה או המשלים, ימים אחרים.
סוזי המתנאה בתואר פרופ' וסגנית נשיא המכון לדמוקרטיה של, קבעה בפנים קפוצות, בטון סמכותי, עם שבעה סימני קריאה כי ימים אלה בבית המשפט העליון הם ימים אחרים.
סוזי, מזועזעת לא מהרקב הנורא שנחשף כי פשה במערכות המשפט השונות, לא מהתנהלות חלק מראשי מערכת המשפט, שייחלנו שיעשו ענבים ועשו באושים, הפכו את המשפט למשפח.
סוזי מזועזעת מזכות המחאה של לוחמים שהעלילו עליהם עלילת דם ומחו בבית המשפט העליון, מביעים את כאבם ותסכולם, מזועזעת מהרפיון וההכלה של שופטי בית המשפט העליון השמרנים, כלפי נבחרת ציבור המביעה דעתה, אינם פועלים כמו שופטי עליון אחרים לסכור את פיהם, להזעיק את משמר המשפט לגרור הורים שכולים ונבחרי ציבור בציציות ראשם אל מחוץ לאולם.
אלו ימים אחרים, קוננה סוזי ותוגה נשנעה בקולה, מתקוממת נגד התנהגות השופטים השמרנים אשר העזו להכיל את התנהלות המשפט, אכן ימים אחרים.
הגיע הזמן לתיקון, הגיע הזמן לשוויון בפני החוק, לזכות המחאה וחופש הביטוי, הגיע הזמן לאכיפה שווה, הגיע הזמן שהצדק ייראה וייעשה, הגיע הזמן שכולם יהיו אנשים, לא אחרים לא שונים, לא בעלי זכויות יתר, לא מורמים מעם.
הגיע הזמן שכל הימים יהיו ימים, סתם ימים, ימים של שגרה, ימים של חולין, ימים של קודש, ימים של 24 שעות, ימים של זריחה ושקיעה, ימים של בין ערביים, ימים.
הניתוק, הניכור, התהום הפעורה בין חלקי החברה הישראלית באו לידי ביטוי בצמדי המילים והמביעות את היהירות של מיעוט השולט במוקדי הכוח, מיעוט המסרב להבין שבדמוקרטיה את השלטון מחליפים רק בקלפי, המתעקש להאמין עדיין שניתן להחליף את האנשים ואת הימים, סוזי ויאיר הם הפנים של התבונה האחרת.
2. המסביר הלאומי נאיל זועבי, עומד בחזית מאז טבח שבת שמחת תורה ומגן על מדינת ישראל
נאיל זועבי מחנך, רודף שלום, ממובילי הקיום המשותף, איש הגליל, המגן על מדינת ישראל ברחבי העולם הערבי, מאז טבח שבת שמחת תורה.
הקול והפנים של מדינת ישראל בקרב עשרות מיליוני מוסלמים בעולם, קיים למעלה משבע מאות ראיונות, בהם, מורכבים ומאתגרים במיוחד, ראיונות שהובילו לנאצות וגידופים נגדו, מכינויו כבוגד ורוצח ועד להשפעתו המחלחלת לרחובות העולם המוסלמי.
נאיל זועבי: "זו שליחות חיי, הכול שווה את ההגנה על מדינת ישראל, שיצאה למלחמה מהמוצדקת ביותר בתולדותיה. שום איום על חיי לא ימנע ממני לעמוד מול כל שונאי מדינת ישראל ומבקשי החרבתה."
נאיל זועבי הוא דמות מוכרת בחברה הישראלית, ומאז טבח שבת שמחת תורה הוא דמות מוכרת במיליוני בתי מוסלמים ברחבי העולם, מאיראן דרך מצרים ועד סוריה ולבנון, נאיל זועבי הוא פרצופה של מדינת ישראל בשנתיים האחרונות.
במלאת שנתיים למלחמת חרבות ברזל-התקומה, קיימנו ראיון עם נאיל זועבי על עמידתו האיתנה בחזית המלחמה, המלחמה על תדמיתה של מדינת ישראל, על מאות ראיונות, לעיתים ארבעה ראיונות ביום, ברשתות ערביות ברחבי העולם, המחנך שהיה לשופר הלאומי, למען מדינת ישראל.
נאיל אשר השתתף בהלוויות חללי צה"ל, ניחומי אבלים במשפחות השכולות, ביקור פצועים במחלקות השיקום, סיורים בקהילות החרבות בעוטף עזה וסיור מודרך בתוככי עזה החרבה.
536 ראיונות קיימת נכון לרגע זה ברשתות המובילות ברחבי העולם הערבי, מה היה הריאיון הראשון?
ביום שבת, השבעה באוקטובר, החלו השמועות להגיע גם אלינו לכפר הפסטורלי נין בגליל התחתון, התחלתי לקבל תמונות זוועה, נחרדתי ומיהרתי למחוק אותן, עדיין לא הבנתי את עוצמת האסון, ואז קיבלתי טלפון מתחנת טלוויזיה ממדינה מוסלמית וביקשו לשוחח עימי על המתרחש בישראל, התארגנתי במהירות, עליתי לשידור מהבית ומאז הכול היסטוריה.
ומאז, כל יום אתה מופיע בכל תחנה ערבית בינלאומית מכובדת ומשמיע את הקול של מדינת ישראל, מול מראיינים עוינים, מול חברי פאנל שחלקם מנאצים, מחרפים ומגדפים, תאר את המציאות.
אני לא רוצה לעשות ההכללה, היו מראיינים הגונים והיו מראיינים עוינים, עם אלימות מילולית ושפה בריונית, כך גם היה עם חברי הפאנל, חלקם תקפו אותי כמוסלמי, כינו אותי בוגד, טרוריסט, שותף לרצח תינוקות בעזה, הבטיחו לי שסופי קרב וחיי משפחתי בסכנה, האיומים לא פסקו לרגע, למרות האווירה הרעילה לרגע לא עלה בי הרהור לעצור את השליחות שלי למען המדינה.
והמחיר האישי המשפחתי?
מחיר גדול מאוד וכואב מאוד, אל מול האנשים בישראל וגם בעולם שהודו לי על המלחמה, על היותי חייל במערכה על הגנת מדינת ישראל, היו אלה ששיגרו איומים גלויים, שאיימו לרצוח את משפחתי, לרצוח אותי, גם בתוככי ישראל ובוודאי אחרי כל הופעה שלי. היו ימים שהייתי נכנס לרכב ובודק אותו לפני, האווירה לעיתים היתה רעילה מאוד הרגשתי שאדי הדלק של השנאה מאיימים להבעיר אותי ואת אוהביי.
המשפחה, ילדיך אשר כולם שירתו בשירות לאומי או בכוחות הביטחון, לא ביקשו ממך להוריד פרופיל, לעצור?
יש לי משפחה נפלאה, וחברים רבים התומכים בי בכל מעשיי למען המדינה, השליחות להגנת מדינת ישראל בוערת בי, אני עושה זאת כבר למעלה משנתיים ללא כל תמורה, בהתנדבות מוחלטת, לעיתים אני משלם מכספי על תרגום ועריכת הסרטונים כדי להפיץ אותם.
ההגנה על מדינת ישראל אחרי הטבח היא מורכבת ומאתגרת, תובעת הכנה מדוקדקת לפני כל שיח, ואתה עומד בה בכבוד רב.
תודה רבה, אכן, בכל הראיונות שאני מתראיין, אני נצמד לעובדות, לרקע ההיסטורי, להסכמי עבר, להבנות, למציאות, אני מנהל שיח עוצמתי ומכבד, מסרב להיכנס לפינות ולשיח אלים ולא מכבד, חלק מחברי הפיינליסטים, גם כאלה המתנגדים מאוד לעמדתי ומכבדים את עמדתי.
אתה מרגיש שאתה מצליח בשליחות שלך?
אני מאמין ומקווה, אחרת הייתי יורד מהבמה, אני יודע שההשפעה היא אמיתית, אני מקבל תגובות תומכות, אני מקבל תגובות מכל העולם הערבי, במיוחד מאזרחים במדינות שאין להם קשרים עם מדינת ישראל.
מי היו הפאנליסטים העויינים ביותר אותך?
ללא ספק הפאנליסטים המצריים, רמת העוינות והשנאה שלהם למדינת ישראל נוראית, ובעיקר אנחנו צריכים להקשיב לדיבורים של הפאנליסטים המצריים שחוזרים כמעט בכל ראיון איתי על זה שהם במרחק שעה מתל אביב, האיומים בטבח מצד המצרים מטרידה אותי מאוד.
אתה עובד עצמאית?
ברור, אני משרד הסברה של אדם אחד, ללא כל מימון משום מקום, זוהי שליחות חיי ואני גאה לבצע אותה במסירות.
מה הלאה, לאן אתה ממשיך מכאן?
בכוונתי להמשיך לשרת ולהגן על מדינת ישראל ולהמשיך לעסוק בחיבורים ושילובים, בקיום המשותף בארץ שלנו. כאזרח מוסלמי-ישראלי גאה, המתרגש משמיעת ההמנון הלאומי, המצדיע לדגל המדינה, הפועל כל חיו לחיבורים ושילובים בחברה הישראלית על הפסיפס האנושי, המרכיב את הישראליות, אני חש שעדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה.
מדינת ישראל, מדינה יהודית דמוקרטית, היא הבית שלי, של הוריי, של סבי וסבתי, של ילדיי ונכדיי, נינים, אנחנו כאן להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, יש לנו עבודה רבה, אנחנו בדרך לתיקון הגדול.
נאיל זועבי הוא הקול הצודק למען מדינת ישראל, הפנים היפות של היחד הערבי-ישראלי, הוא התקווה שעוד נכונו לנו ימים טובים ביחד, ועד אז, נאיל ממשיך להתייצב, בהתנדבות, באהבה ובתחושת שליחות לצד מדינת ישראל ואזרחיה.
עמנואל בן סבו
פרשת הפצ״רית/יועמ"שית/פרקליטות וההזמנה לחקירה של ראש להב 433
מה שהבנתי עד כה מהפרשה החדשה, פרשת הפצ״רית/יועמ"שית/פרקליטות וההזמנה לחקירה של ראש להב 433 ניצב מני בנימין. הפצ״רית, בניגוד למה שהיה מקובל עד כה, לא נחקרת בלהב 433 במקום בו אמורה פרשה כזו להיחקר, כמו למשל תיקי האלפים של נתניהו שקורסים אחד אחד. הפצ״רית נחקרת באיזה מרתף סודי בתל אביב ורק אלו שעברו את אישור היועמשית/פרקליטות/מפכ״ל חוקרים אותה. ראש להב 433 התרעם על הנושא ומכאן מתחילה הפרשה.
ואז לפתע בניגוד לציפיות, בג״צ קבע שיש ניגוד עניינים חמור של היועמ"שית ואסר עליה לחקור את הפרשה, לא שהיא מתייחסה לאיסור. אבל ומאחר שיש סיכוי קל שגורם ניטרלי ימונה לחקור את פרשת הפצ״רית/יועמ"שית/פרקליטות. אם זה יקרה (קיים סיכוי אבל לא גבוה הרי קשה להאמין שבג״צ ירשה לגורם חיצוני ניטראלי להיחשף לכל הרפש) – אבל אם חלילה זה יקרה, הדבר הראשון שחוקר חיצוני ידרוש שהחקירה וחומרי החקירה יועברו ללהב 433 כמו שמחייב החוק וכמו שמקובל עד היום!
אז מאחר שהסיכוי קיים, חייבים להבטיח שגם החקירה תגיע ללהב 433 ו״צוות משלנו״ יחקור את הפרשה ויצליח לקבור את העובדות. עושים מה שתמיד עושים, מזיזים כל מי שעלולים להפריע. מאחר שניצב מני בנימין ״לא משלנו״ מוצאים ״פרשה״ תופרים תיק, תפירת תיקים נושא בו מתמקדת עיקר ההתמחות של הפרקליטות (ראה פרשת תיקי נתניהו, חרטא גייט וכו'), מבצעים הזמנה לחקירה ראוותנית על ידי המשטרה הפרטית של היועמ"שית והפרקליטות – מח״ש. כבר היו דברים מעולם, ראה מעצר ניצב משנה מועלם, לוחמי שדה תימן , הנגד, הקצין, תת אלוף סולומון וכו), אבל הפעם ללא רעולי פנים, אפילו היועמ"שית מבינה שהנושא ״רעולי הפנים״ כבר מוצה, טופלים לניצב מני בנימין ״אשמה״ ומיד בלי לחכות לתוצאות החקירה, מנסים למנות לו מחליף. אין דרך בטוחה יותר לשמור על השמנת או הריקבון !
הרגשתי היא שאם אתה רוצה להתקדם במשטרה ,בפרקליטות, במערכת המשפט. ורוצה לוודא שמיד עם הכרזת המינוי לא תתערב היועמ"שית ולא תוגש עתירה לבג״צ – אתה חייב שבעברך יהיה משהו שיאפשר להחזיק אותך בגרון (ראה ההקלטה של מנדלבליט שחשפה), ורק כך אפשר יהיה להבטיח שתרקוד לצלילי חליל יועמ"שית/פרקליטות. פשוט תבדקו מי נבחר ללא עתירות ומי הושתק. מקרה זיני כנראה פיספוס ולכן ממשיכים להגיש עתירות לבג״צ, מנסים לתפור תיק לאביו ומחפשים סיפורים עד דור שלישי אחורנית וגם מסיתים עובדים נגדו.
והכל לכאורה, כמובן, מקווה שיבוא יום שהכול ייבדק ויוכח – נכון או לא נכון.
מוטי הרכבי
ארה"ב מקדמת את "עזה החדשה" – ומפילה על צה"ל את הטרור של עזה הישנה
"במערכת הביטחון חשים שוושינגטון והדרג המדיני מדירים אותם מהתוכניות על עתיד הרצועה. חודש אחרי ההסכם מתברר שהקו הצהוב, שהיה אמור להיות סימון זמני, אמור להפוך ל"חומת ברלין של עזה": בצד אחד ארה"ב והמתווכות רוקמות פנטזיות – ובצד האחר, ההרוס, נמצאים רק ישראל, חמאס וכל התושבים."
["הארץ", 14.11.25].
צרור הערות 16.11.25
היא מסוכנת כיוון שנאמר בה "אחרי שתוכנית הרפורמה של הרשות הפלשתינאית תצא לפועל בצורה מהימנה ופיתוח עזה יתקדם, ייתכן כי ימולאו התנאים לנתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית והקמת מדינה." נכון שזו לא אמירה מחייבת, אלא "ייתכן כי," וניתן לסמוך על הרש"פ שלא תבצע באמת רפורמה. אך עצם הצגת מדינה פלשתינאית כיעד בסיום המלחמה היא פרס לטבח, כפי שטראמפ עצמו אמר על יוזמת מקרון.
היא מסוכנת כיוון שאין בה אמירה על חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון של ישראל בשטחי רצועת עזה. כאשר חופש הפעולה הזה אינו מוגדר מצד אחד, ומצד שני נאמר ש"מועה"ב קוראת לכל הצדדים ליישם אותה בשלמותה, לרבות קיום הפסקת האש, בתום לב וללא דיחוי," הרי שכל פעולה לסיכול הטרור עלולה להיות מוצגת כהפרת הפסקת האש. פעולה אפקטיבית לסיכול טרור היא פעולה יומיומית יזומה, הגנה אקטיבית, כפי שמתבצעת מאז "חומת מגן" בשטחי הרש"פ ביו"ש. אם לא נוכל לבצע אותה, טרור יילך ויתעצם.
כמו כן, לא כתוב בהצעה שיש לישראל זכות וטו על הרכב הכוח הרב לאומי, מה שעלול להכניס לרצועת עזה כוחות צבא של מדינות עוינות כמו טורקיה וקטאר.
כרגע יש עיכוב בהצבעה במועצת הביטחון כיוון שרוסיה הציעה הצעה נגדית, אנטי ישראלית קיצונית יותר. את העיכוב הזה עלינו לנצל להפעלת כל אמצעי ההשפעה לתיקון ההצעה האמריקאית (ולא להשגת מכתבי בקשה לחנינה).
אסור שזו תהיה תוצאת המלחמה, שזו תהיה תוצאת הטבח.
ומכל מקום, תהיה אשר תהיה החלטת מועה"ב, המחויבות הראשונה של ישראל היא להבטחת ביטחונה ושלומם וחייהם של אזרחיה. ממשלה שלא תעשה זאת, תהיה אחראית למחדל הבא.
* לאו מוחלט למדינה פלשתינאית – הרש"פ היא מה שרבין הגדיר יישות שהיא פחות ממדינה.
יש לה סממנים רבים של מדינה – נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, משטרה, בתי כלא, שב"כ, שגרירויות ברחבי העולם, שלטון מקומי ועוד. ולמה היא אינה מדינה דה-פקטו?
ההגדרה הקולעת ביותר למדינה, היא של הפילוסוף, מדען המדינה, הסוציולוג, ההיסטוריון והכלכלן הגרמני הדגול מקס ובר (1864-1920): ארגון שיש לו מונופול על האלימות.
לרש"פ אין מונופול על האלימות, כיוון שיש בשטחי הרש"פ חופש פעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון. וכך, מידי לילה כוחותינו מבצעים מעצרים, מגיעים למחבל למיטתו לפני שהוא מגיע לפגע בישראל, הורסים בתי מחבלים שביצעו פיגועים ועוד. לא בכדי, אין סיכוי להיווצרות עיר טרור תת-קרקעית בשטחי הרש"פ ולא תשתית של משגרי רקטות.
לא תמיד זה היה המצב. לאחר הסכם אוסלו הרש"פ היתה מדינה עצמאית דה-פקטו, כי היה לרשות מונופול על האלימות. המדינה הפלשתינאית היתה מדינת טרור. בתקופה זו, נרצחו 1,500 ישראלים, כמעט בכל יום מחבל פוצץ עצמו באוטובוס, קניון, מסעדה, דיסקוטק או מלון. אזרחי ישראל חיו בפחד ואימה.
המציאות הזאת השתנתה במבצע "חומת מגן", 2002, שבו הושמדו תשתיות הטרור ביו"ש והשליטה הביטחונית בפועל עברה לידינו. מרגע זה, הרש"פ ביו"ש חדל להיות מדינה עצמאית. אבל הוא המשיך להיות מדינה עצמאית ברצועת עזה, שבה בוטל ברגע האחרון מבצע "חומת מגן". ובהתנתקות, ישראל נסוגה והעבירה לידי המדינה הפלשתינאית את יתרת השטח, והמדינה הפלשתינאית שלטה על 100% משטח רצועת עזה, תחילה תחת שלטון הרש"פ ואח"כ תחת שלטון חמאס. בכל אותה תקופה, המדינה הפלשתינאית בעזה היתה מדינת טרור. היא מיררה את חיינו ובעיקר את חיי התושבים בנגב המערבי, בשיגורי עשרות אלפי רקטות, בהצתות ועוד, ונבנתה תשתית הטרור התת-קרקעית האימתנית. המדינה הפלשתינאית בעזה מימשה את מהות קיומה ב-7 באוקטובר.
למדנו על בשרנו, שמדינה פלשתינאית – פירושה מדינת טבח וטרור. לכן, אסור להסכים למדינה פלשתינאית. אסור להסכים לכך שבהפסקת האש יהיה אזכור לתהליך שסופו מדינה פלשתינאית. ויש לעמוד על כך שבעזה לא תהיה מדינה פלשתינאית דה-פקטו, כלומר שיהיה לצה"ל חופש פעולה מלא בכל שטח הרצועה.
* רפורמה או מס שפתיים – מדברים על "רפורמה" ברש"פ.
אם רוצים רפורמה, ולא מס שפתיים, אלה צריכים להיות עיקריה:
א. הפסקה מוחלטת של תשלום למחבלים האסירים ולמשפחות המחבלים ההרוגים.
ב. שינוי עומק בתוכניות הלימודים ברש"פ, לכאלו שמכירות בלגיטימיות של ישראל, כמדינה המממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שהיא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור.
ג. שלילה מוחלטת של הטרור והמאבק המזוין נגד ישראל.
ד. הודאה בכך שאין זכות "שיבה" לפלשתינאים.
ה. ביטול אונר"א ונטילת אחריות הרש"פ על אזרחיה שמוגדרים "פליטים", כביכול.
אין רפורמה שלא תכלול לפחות את חמש הנקודות הללו במלואן.
* ממשיכים להפר – חמישה שבועות אחרי שהיו אמורים להחזיר את כל החטופים, חמאס ממשיכים להפר את ההסכם ולהחזיק בשלושה חללים חטופים.
* גרוע ממחדל 7 באוקטובר – הולכים ומתרבים הסימנים שנתניהו עומד להיכנע ולאפשר למחבלים הלכודים ברפיח לצאת חיים וחופשיים.
נתניהו חוזר למדיניותו הקלוקלת שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר – מדיניות ההתמכרות לשקט. אך הפעם זה חמור הרבה יותר, כיוון שזה אחרי 7 באוקטובר. אחרי שראינו מה התוצאה הישירה, הבלתי נמנעת, של המדיניות הזאת. והפעם זה חמור יותר, כי ישראל בהנהגת נתניהו מאבדת את עצמאותה והופכת למדינת חסות של ארה"ב.
* עסקת ה-200 – שחרור 200 מחבלי חמאס תמורת בקשת חנינה מהנציב העליון לנשיא המדינה?
* דיר פרזידנט – לכבוד כבוד נשיא ארה"ב מר דונלד ג'ון טראמפ,
נשיא יקר!
מודה לך על מכתבך.
עם ישראל מוקיר אותך ומכיר לך תודה על ידידותך ועל המעשים הגדולים שעשית למעננו, החל בהכרתך בירושלים כבירת ישראל ובריבונותנו על הגולן, ועד הפצצת הכור באיראן במבצע "עם כלביא" ובשחרור חטופינו מידי חמאס.
עם זאת, צר לי לקבוע שלא אוכל לקבל את בקשתך בעניין החנינה לראש הממשלה.
ישראל היא מדינה עצמאית, ואף גורם זר, ואפילו נשיא ארה"ב, וגם אם הוא ידיד דגול של ישראל, לא יתערב בענייניה הפנימיים. לא כל שכן, בענייני משפט פלילי. מערכת המשפט בישראל היא עצמאית וגם אני, כנשיא, איני רשאי להתערב בהליכים משפטיים. קל וחומר, נשיא של מדינה אחרת.
מוסד החנינה הוא מוסד של מידת הרחמים. הוא רלוונטי רק אחרי מיצוי מידת הדין. הנשיא דן בבקשות חנינה, רק אחרי הרשעה, וגם זאת אם המבקש הביע חרטה על מעשיו.
היה מקרה חריג אחד, בתקופת כהונתו של אבי כנשיא המדינה, שמשיקולים של האינטרס הלאומי של ישראל, ניתנה חנינה בטרם משפט. גם אז, החנינה היתה כרוכה בהודאה באשמה ובהבעת חרטה, ולכן בית המשפט העליון, באופן חריג, אישר את החנינה.
בקשה לחנינה נידונה רק אם האדם עצמו מבקש חנינה. אין לי סמכות, כנשיא, לדון בבקשה, אם באה מכל אדם זולת המבקש עצמו.
אם נתניהו ישלח בקשת חנינה, יודה באשמתו, יביע חרטה על מעשיו ויקבל על עצמו את הקלון שיושת עליו אם יורשע, אשקול את בקשתו באופן חריג, אף שהמשפט טרם הסתיים.
בכבוד רב
יצחק הרצוג
נשיא מדינת ישראל
* קיצור תולדות האין כלום – "לא יהיה כלום כי אין כלום ולא היה כלום" הכריז נתניהו שוב ושוב וקהלו התמוגג מהשירה הנשגבת הזאת.
ואז חקירת המשטרה הביאה, על סמך הראיות, להמלצה להגיש כתב אישום. אז נתניהו הסביר שאין למשטרה שום סמכות להמליץ, אין שום משמעות ושום ערך להמלצה שלה, והקהל התמוגג, הרי לא יהיה כלום ואין כלום.
על סמך אותן ראיות, הפרקליטות המליצה להגיש כתב אישום נגד נתניהו, ומיד נאמר שהכל יקרוס אצל היועמ"ש.
וכשהיועמ"ש החליט להגיש את כתב האישום, הכל יקרוס בשימוע.
וכשאחרי השימוע הוגש כתב האישום – הכל יקרוס במשפט.
ולאורך המשפט אנו שומעים שכל התיקים קרסו, ונתניהו מספר לנו שאין דבר שהוא משתוקק לו יותר מהעדות שלו בבית המשפט, שהוא ממתין לה בכיליון עיניים 8 שנים, כי היא ההזדמנות שלו להפריך את הטענות נגדו.
אם לא יהיה כלום ואין כלום ולא היה כלום, למה נתניהו מתחנן בפני טראמפ לקמבן לו חנינה?
* נישאר רק עם ערוץ 14 – ב-2012 פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר תחת הכותרת "תחנת האבסורד", שבו קראתי לסגור את גל"צ. או ליתר דיוק, להפרידה מצה"ל.
פתחתי את המאמר בביטוי אהבתי לתחנה ולתוכניותיה, אך הסברתי שלמרות זאת, אין מקום, לדעתי, לתחנת רדיו צבאית.
זו לא הפעם הראשונה שכתבתי על כך. זו היתה דעתי גם עשרים שנה קודם לכן, כשהרמטכ"ל ברק רצה לסגור את התחנה.
אבל למרות שעקרונית דעתי לא השתנתה, אני מתנגד בתוקף להחלטתו של פריימריסט הביטחון לסגור את התחנה. מדוע? מה נשתנה?
אוהו, מה נשתנה. אז ראש הממשלה היה נתניהו, אך זה היה נתניהו אחר לגמרי. היום ממשלת הפיגולים מובילה מתקפה לחיסול התקשורת החופשית, וצעדו של פריימריסט הביטחון היא חלק מהמגמה הזו. עוכר התקשורת קרעי מנסה לחסל את התקשורת הציבורית ולהשתלט על התקשורת המסחרית. המהלך הזה הוא חלק מהמהפכה המשטרית התוקפת את הדמוקרטיה הישראלית. די בדברי השקר של הפריימריסט על כך שהתחנה פעלה נגד המאמץ המלחמתי, כדי להבין שזה שקר בזוי. כל מי שמאזין לתחנה יודע שההיפך הוא הנכון.
אבל הפריימריסט הזה לא רוצה שתהיה בישראל תקשורת אמיתית, אלא רק "תקשורת" בנוסח ערוץ התעמולה 14 עם ביביריוני מיקרופון כמו ינון מגל וברדוגו.
הפופוליסט הזה מדבר על פגיעה במאמץ המלחמתי? מה הוא עשה נגד הפלישה הברברית האלימה לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה? מה הוא עשה השבוע כשעשרות בוגדים אלימים תקפו את חיילי צה"ל בקרבת טול כרם, חוץ מסירוס היכולת להילחם בתופעה בביטול המעצרים המנהליים?
בסיטואציה כזו, ראוי להיאבק נגד סגירת גל"צ. זו החלטה כמו כל החלטותיו של הפריימריסט – חפה מכל שיקול ענייני וכולה מוטת בייס ופריימריז.
* מותר לאחמד טיבי –ח"כ צבי סוכות: "מותר לאחמד טיבי לחדור דרך פירצה בגדר לבסיס צה"ל ולהיכנס לחמ"ל כדי לפקח על פעילות הצבא."
אבסורד? האמת היא שהוא ניסח זאת קצת אחרת. הוא לא הזכיר את טיבי. אבל כדי להצדיק את הפשע נגד ביטחון המדינה ונגד הדמוקרטיה – פלישתו האלימה בראש אספסוף ברברי לבסיס צה"ל בשעת מלחמה, הוא היתמם וקשקש על חסינות הח"כ, שעל פיה מותר לחבר כנסת להיכנס לבסיסי צה"ל כחלק מתפקידו – לפקח הרשות המבצעת.
אבל לסוכות יש נסיבות מקלות – המשתמט הזה נורא סקרן לראות פעם בסיס צה"ל מבפנים.
[אהוד: מדבריך אני מבין שאתה תומך בפצ"רית, שהרי מעשיה הם שגרמו לאותה התפרעות].
* איך לנהוג בפורעים – איך צה"ל צריך לפעול כאשר פורעים יהודים מציתים בתים ומכוניות ומכים אנשים בכפר ערבי?
בדיוק כפי שהוא היה פועל נגד פורעים ערבים שהיו חודרים ליישוב יהודי, מציתים בתים ומכוניות ומכים אנשים.
* ביום השנה לליל הבדולח – הפוגרום באזור התעשייה ליד טול כרם היה בדיוק ביום השנה ה-87 לליל הבדולח, באותן שיטות ובשם אותו סוג של אידיאולוגיה. כעבור יומיים הם גם הציתו מסגד, אפרופו ליל הבדולח.
הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר בממשלה.
* מה חסר בפוליטיקה הישראלית – בכל שנותיו באופוזיציה, בגין התנגד בתוקף למעצרים מנהליים. כן, גם של מחבלים ערבים. הוא ראה בהם ירושה של השלטון המנדטורי הקולוניאליסטי, שמקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית. כמנהיג של מפלגה לאומית ליברלית, שאחד מיסודותיה הוגדר "חירות האדם", הוא טען שמעצר ללא משפט הוא פגיעה בחירותו של האדם ואין לכך מקום. כאשר עלה לשלטון, והאחריות הביטחונית הייתה על כתפיו, הוא ראה מכאן דברים שלא ראה משם. הוא הבין שמדובר בצעד של פיקוח נפש, שמציל חיי אדם רבים. ב-1980, לאחר התפטרות שר הביטחון עזר ויצמן, קיבל בגין לידיו את תיק הביטחון, ובמשך כשנה כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, הוא חתם על צו מעצר מנהלי למחבל "הרב" מאיר כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, מייסד הכנופייה שהיום בן גביר, ממשיך דרכו, עומד בראשה.
ב-1984 כהנא נכנס לכנסת (באותם ימים אחוז החסימה עמד על 1%, והיו סיעות יחיד). יחד אתו היו לימין 61 מנדטים. אבל יצחק שמיר לא העלה על דעתו לספור אותו כשותף פוטנציאלי. לא הוא, ולא אף אחד אחר בליכוד ובמחנה הימין. גאולה כהן, ממנהיגי תנועת התחיה, תנועת הימין הציוני העמוק ביותר באותם ימים, כינתה את כהנא "כתם על תולדות העם היהודי". לא היה אפילו ניסיון גישוש בלתי מחייב לגבי שותפות קואליציונית עם הכנופייה הכהניסטית, או תמיכה שלה מבחוץ. מבחינת שמיר ומבחינת כל המחנה, היו לימין 60 מנדטים. והוקמה ממשלת אחדות לאומית.
בחציה הראשון של הקדנציה של ממשלת האחדות, פרס היה ראש הממשלה. בחציה השני – שמיר. בתקופת שמיר, הכנסת כולה קיבלה את החוק נגד הגזענות, שפסל את המשך ריצתה של "כך" בבחירות לכנסת. כעבור שנים אחדות, אחרי שהמחבל רוצח ההמונים, מורו ורבו של בן גביר, ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח במערת המכפלה, "כך" ו"כהנא חי" הוגדרו ארגוני טרור והוצאו אל מחוץ לחוק.
כאשר כהנא שר"י כיהן בכנסת, בכל פעם שעלה לנבוח מן הדוכן, יצחק שמיר קם ועזב את המליאה, ועמו כל ח"כי הליכוד, כל ח"כי הימין וכל שאר הח"כים. נשארו באולם רק הנואם והיו"ר. והיום, בליכוד של היום, לא זו בלבד שהכנופייה היא חברה בכירה בקואליציה, ח"כ ואטורי מהליכוד מהלל ומשבח את כהנא שר"י וטוען שצריך היה להעניק לו את פרס ישראל.
הבעייה הגדולה ביותר בהרכב של המערכת הפוליטית הישראלית, היא שאין בה מפלגה של תלמידי ז'בוטינסקי.
* האתגר של האופוזיציה – בכל הסקרים בחודשים האחרונים, האופוזיציה בקושי מגרדת את ה-50%, ובמקרה הטוב, אם בכלל, היא מצליחה להקים קואליציה צרה של 61 ח"כים. ובאותם סקרים, עם אותם נסקרים, יש רוב של כ-80% התומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, דגש על ממלכתית, ורוב דומה נגד חוקי ההשתמטות, ובעבר רוב גדול שתמך בעסקת חטופים וכד'.
פירוש הדבר הוא שרבים מאוד מהאזרחים שמתכוונים להצביע למפלגות הקואליציה, בנושאים רבים ומרכזיים חושבים אחרת ממנה. למעט נושא ההשתמטות, שבו רבים ממצביעי הציונות הדתית מתנגדים לחוקים, סביר להניח שבשאר הנושאים מצביעי הקואליציה, שמתנגדים לעמדותיה, הם מצביעי הליכוד.
מה מקור התופעה? מה הסיבה לפער הזה בין עמדות מצביעי הליכוד לעמדות הח"כים שלהם? ואיך זה שח"כים פופוליסטיים, שהתנהגותם ועמדותיהם אינם אותנטיים אלא מְרצי-בייס – דווקא הם נוקטים בעמדות המנוגדות לקהל מצביעיהם?
כדי להבין את התופעה, חשוב לאבחן מהו הבייס של אותם שרים וח"כים. התשובה לשאלה נעוצה בפער בין מצביעי הליכוד ומתפקדי הליכוד. כשישראל כ"ץ צריך לקבל החלטה ביטחונית מקצועית, מי שהוא רואה לנגד עיניו הם מתפקדי הליכוד. כך גם שאר השרים והח"כים. הסיבה לכך היא שהמתפקדים הם ממליכי המלכים וקובעי הדירוג ברשימה לכנסת, ולהם השפעה עצומה גם על המינוי לשרים. למצביעי הליכוד אין כל השפעה כזו. והמתפקדים הרבה הרבה הרבה יותר קיצונים מהמצביעים. וכך, בסקרים מצביעי הליכוד התנגדו להדחת אדלשטיין, אבל כל הח"כים ידעו שאם יתנגדו להדחה, הגיליוטינה של המתפקדים עלולה לערוף את ראשם.
רבים מהמתפקדים כלל אינם מצביעים לליכוד. יש בהם אלפי מתפקדים חרדים, בהתפקדות ארגזים המונית. איש מהם לא יצביע לליכוד. אבל הם כוח מאורגן וחזק והשפעתם בפריימריז עצומה. וכך אנו נתקלים בתופעה שומטת הלסתות של ח"כית מהליכוד שמכנה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות" ומצדיקה את הקריאות "נמות ולא נתגייס". ויש התפקדויות המוניות של אנשי ימין קיצוני, שמצביעים לבן גביר, אך הם מצליחים להפוך את הליכוד כמעט לשלוחה של הכהניזם.
אילו המצביעים היו קובעים את הרשימה, היא לא היתה צבועה בצבעי גוטליב, ואטורי, מיליביצקי ומאי גולן. הבעייה היא, שהם סותמים את האף ומצביעים למפלגה. אולי כי הם חשים שאין להם אלטרנטיבה אחרת. אולי כי הם באמת מעריצים את נתניהו, הגם שאינם שבעי רצון מהכיוון, שאליו הולך הליכוד. יש שחוששים שאם ינטשו את המפלגה, תהיה זו הודאה בפני עצמם בטעותם בבחירות הקודמות. ורבים מצביעים מתוך נאמנות שבטית המזכירה נאמנות של אוהדי כדורגל לקבוצתם.
האתגר הגדול של האופוזיציה, של מי שרוצים לחולל שינוי בחברה הישראלית ולרפא אותה, הוא ליצור אלטרנטיבה שתמשוך את מצביעי הליכוד המתונים, ותעביר אותם מתמיכה בליכוד לתמיכה באלטרנטיבה. ליצור אלטרנטיבה, שמצביעי ליכוד שדעתם אינה נוחה מהקואליציה עם בן גביר, סמוטריץ' והחרדים, והיו רוצים ברית משרתים וקואליציה עם המרכז, ישנו את דפוס הצבעתם.
* טלי גוטליביזציה של הליכוד – עמית סגל הרצה בכנס הנהגת הרבעון הרביעי. הרצאה מרתקת, (עם סממנים של מופע סטנדאפ).
תובנה מעניינת וחשובה שהוא הציג: בעבר ההנהגות בכל הזרמים היו מתונות ושקולות יותר מהציבורים שהן מייצגות. בציבור נשמעו התלהמויות קיצוניות אך המנהיגים ראו ראיה רחבה ואחראית יותר. היום המצב התהפך. המנהיגים קיצונים יותר מהציבור הבוחר בהם. בשמאל ההנהגה נסחפה לכיוונים קיצוניים כמו סרבנות והשבתה כללית. המייצגים הפוליטיים של הציונות הדתית הם סמוטריץ' ובן גביר. והליכוד עובר תהליך של טלי גוטליביזציה.
עוד אמירה מעניינת שהוא הפטיר כהערת אגב, היא שהנוכחות של הציבור הציוני דתי בתקשורת היא חסרת פרופורציה ויוצרת תחושה שהציבור הזה גדול יותר מכפי שהוא באמת.
* הפרובוקציה הבאה – אם הפרובוקציה הבאה של ח"כית ה[---]ת תהיה עשיית צרכיה באולם בית המשפט העליון – מישהו יופתע?
* צו איסור פרסום – כאמור, אנחנו תחת צו איסור פרסום גורף ולא יכולים לומר באיזו יחידה מדובר. אגב, מה אתה יכול לספר לנו על יחידה "להב 433"?
* כשממנים פושע – מי שממנה פושע לשר המשטרה במערכה הראשונה, אל יתפלא כשיקבל משטרה פלילית במערכה השלישית.
* תמונת ניצחון – בעבור בן גביר, למעלה ממאתיים נרצחים בשנה במגזר הערבי, זה לא כישלון. זו הצלחה.
* חמדת הגבורה – "גיבור" כינה נתניהו את בנו היורד. כאשר בני דורו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הילדז גירבץ בגולת התפנוקים המסואבת שלו במיאמי, עם רכב ומאבטחים שאני מממן לו מהמיסים על עבודתי. ופועלו היה הסתה, שקרים ורעל נגד צה"ל, השב"כ ומערכת המשפט, עלילות דם בזויות וקונספירציות מטורללות. כלומר "גיבור ההסברה" עסק בהסברה אנטי ישראלית. ובכלל, כל הפוסט שנתניהו כתב על "רעייתי" ועל הילדז מעלה קבס.
במקום עמית סגל הייתי נעלב מכך שהוא כרך אותו עם התועמלן ביביריון המיקרופון ינון מגל.
* החרמון הישראלי – שלג ראשון ירד על כתר החרמון. החרמון מכוסה בענן. כשיתבהר, אצלם אותו ואעלה את התמונות, כבכל שנה, לדף הפייסבוק שלי. השנה, לראשונה, לא ישאלו אותי את השאלה האנכרוניסטית: זה החרמון הישראלי או הסורי?
* בירוביג'ן – במוסף "הארץ" התפרסמה כתבה מרתקת של מירב מורן על ארכיון-על ענק בממדיו באוניברסיטת הרווארד, המשמר כל מידע על מדינת ישראל, על התרבות הישראלית ועל העם היהודי בעת החדשה . הארכיון שימש השראה לספרו המעולה של חיים באר "לפני המקום".
מתוך הכתבה: "בין היתר טווה קשרים והשיג מסמכים תיעודיים על קהילות יהודיות שנכחדו, כמו מושבות הברון הירש בארגנטינה והמדינה היהודית בתקופה הסובייטית באזרבייג'ן."
מדינה יהודית באזרבייג'ן?! לא היתה ולא נבראה.
מן הסתם הכוונה לעיר בירוביג'אן, בירת המחוז האוטונומי היהודי ברוסיה.
אני משער שאני יכול לשחזר את מקור הטעות. היא שמעה בירוביג'אן, אינה מכירה את הסיפור, לעומת זאת היא מכירה השם אזרבייג'ן, ובירוביג'אן נשמע קצת כמו "באזרבייג'ן". עד כאן טוב ויפה, אלמלא מדובר בכתבה בעיתון. כאן היה מצופה ממנה לשאול את צ'אט ג'יפיטי או את גוגל על מדינה יהודית באזרבייג'ן. ואם היא לא עשתה כן, ניתן היה לצפות מהעורך שנתקל במושג לעשות כן.
חובבנות ורשלנות.
* מודעות עצמית – אני לא אוהב לשמוע את רינה מצליח מדברת, אבל זה סובייקטיבי. אני גם לא אוהב לשמוע אותה שרה, וזה כבר אובייקטיבי, כי היא זיפנית. אז למה היא מתעקשת לשיר בשידור? ושיא השיאים – משמיעים את אריק איינשטיין שר בקולו הענוג את "רוח סתיו", והיא פותחת מיקרופון ומאפילה על קולו בזיופיה. הלו, קצת מודעות עצמית.
* ללא צנזורה – המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא הצנזורה השרירותית, מוזמנים לפנות אליי בפרטי ואצרף אותם לרשימת התפוצה.
[אהוד: דבריך שקר. במכתב העיתי אין צנזורה עליך לבד ממחיקת לשון אשפתות שלך על אנשים שעליהם אתה כותב אצלי ואשר בעקבותיהם עלולים לתבוע אותך, וגם אותי כעורך – על הוצאת דיבה לפי חוק לשון הרע ולהוריד את שיבתי ביגון שאולה כשיגררו אותי בגילי לסדרת משפטים שיעלו לי עשרות אלפי שקלים!]
* ביד הלשון: עלי – את אחת הפינות האחרונות הקדשתי ליישוב שילה, והפעם אציג יישוב הקרוב אליו גיאוגרפית ושמו קשור אליו מאוד, היישוב הקהילתי הדתי עלי.
שילה היתה, למעשה, בירת ישראל לפני כיבוש ירושלים בידי דוד המלך. היא היתה המרכז הרוחני של ישראל עד הקמת מקדש שלמה. שם היה מקום המשכן, עד הקמת בית המקדש.
עלי הכהן, שעל שמו קרוי היישוב, היה אחד הכוהנים הגדולים האחרונים במשכן שילה. הוא היה שופט, שהנהיג את עם ישראל במשך ארבעים שנה. הוא חינך במשכן את שמואל הנביא. הוא מת כששמע על נפילת ארון הברית בידי הפלישתים ומות שני בניו במלחמה.
היישוב עלי עלה לקרקע ב-1984, בקרבת תל שילה. שמו הראשון של היישוב היה גבעת הלבונה, בשל סמיכותו לכפר לובן א-שרקייה, הנושא את שמה של העיר המקראית לבונה, אך השם שונה בשל הדמיון ליישוב מעלה לבונה.
היישוב מוכר בציבור במידה רבה בשל מוסדות בני דוד ובראשם המכינה הקדם צבאית עלי, שהיא המכינה הקד"צ הראשונה, בראשות חתן פרס ישראל הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין. עם בוגריו נמנים סגן הדר גולדין, החלל החטוף שהושב בשבוע שעבר לישראל, סא"ל עמנואל מורנו, איש סיירת מטכ"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, סא"ל רועי קליין, בעל עיטור העוז, שנפל באותה מלחמה ורס"ן אלירז פרץ, סמג"ד ב"גולני", שנפל בהתקלות ברצועת עזה, אחד משני בניה של מרים פרץ שנפלו בהגנה על המדינה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
התרבות הישראלית כולה מאוחסנת ומקוטלגת
באולמות ענק חשאיים באוניברסיטת הרווארד
[כך נכתב תחילה באינטרנט, ואילו במוסף המודפס הכותרת המטומטמת והמרושעת, שגם עברה לאינטרנט, היא:]
"זה מצמרר. הם בנו מנגנון משומן לקראת המועד שבו יימחק כל הידע על מדינת ישראל"
[וכאן, קטע מתוך הכתבה במוסף "הארץ", 14.11.25]

בן עזר. הפך לאחד סוכני האיסוף של ברלין. צילום: תומר אפלבאום
...ברלין פיתח רשת של "סוכנים" חרוצים וחתר לאסוף מסמכים ברגע שהופיעו, לפני שייעלמו. האנתרופולוג פרופ' מנחם פרידמן יצא לשוטט בירושלים מצויד במצלמה שברלין קנה לו כדי לצלם פשקווילים.
"אחרי הפגנות הייתי אוסף מהרצפה ברושורים ומדבקות," מספר הסופר אהוד בן עזר, "גם כרטיסי ביקור של נערות ליווי הייתי אוסף ברחוב ומכניס לקופסה של הרווארד."
"אחרי הפגנות הייתי אוסף מהרצפה ברושורים ומדבקות," מספר הסופר אהוד בן עזר, "גם כרטיסי ביקור צבעוניים של נערות ליווי הייתי אוסף ברחוב ומכניס לקופסה של הרווארד." בראשית שנות האלפיים היה גם הוא מסוכניו של ברלין. הם הכירו כשבן עזר שהה ליד אוקספורד כסופר אורח, וברלין הגיע להרצות על מפעלו בפני אינטלקטואלים יהודים.
ברלין מצא את עצמו באותו אירוע תחת התקפה, כשהיסטוריון ישראלי צעיר, בנו של נגיד בנק ישראל לשעבר, התפרץ והטיח בו שהוא מתעד את ישראל באופן אובססיבי כי הוא מפקפק ביכולתה להתקיים."
"רק אני והמארח עמדנו לצד ברלין בוויכוח," מספר בן עזר. "הגנתי על עמדתו שהוא מכין חומר גלם למחקר. היתה לו אידיאולוגיה: תיעוד יהדות תקופתנו שמדינת ישראל היא ביטויה המרכזי. ברלין אמנם אוצר ספרים, אך הם מודפסים בעותקים רבים וכמעט תמיד מוצאים דרכם לספריות ונשמרים. לעומת זאת, פרסומים קטנים, גם כשמודפסים בהמונים, הולכים לאיבוד כי איש לא מוצא לנכון לשמור עליהם. מצא חן בעיניי שהוא רצה להציל גם אותם מכלייה. העימות הוביל להתגייסות שלי ושל עוד אנשים להיות סוכנים של ברלין ושל האוסף שלו בישראל."
לדברי בן עזר, שגרת איסוף החומרים נמשכה שנים: "אספנו כל דבר דואר שהגיע לתיבה לפי ההוראות מהרווארד. בכל פעם שהצטבר מספיק חומר, הייתי מודיע לנציג בישראל, אורז את החומר 'הלא חשוב' – הזמנות לאירועים פוליטיים, פתיחות של תערוכות וקונצרטים, חומרים פרסומיים שחילקו בשכונה – ומוסר. הכול נשלח למחסנים בבוסטון." הקשר נמשך עד מות הנציג, ועבר בהמשך לדואר אלקטרוני, שהפחית את הניירת. "לא קיבלתי תשלום," הוא מדגיש, "עשיתי הכול כטובה אישית ולמען חוקרי ההיסטוריה בעתיד. עד היום ישראל תחת איום של תקיפה גרעינית, ולכן לדעתי יש חשיבות לגיבוי שהכינו בממלכתו של ברלין.
כשאמרתי זאת לברלין, הוא השיב לי כי אין צורך בקטסטרופה כדי להצדיק את מפעלו. די לראות את מצב הארכיונים בישראל. ברבים מהם החומרים עלולים להתכלות בשיטפון או שריפה או סתם הזנחה, כי הם נשמרים בתנאים לא נאותים."
מתוך היומן, ירנטון, אוקספורד, 1998
16.9.25. יום שלישי. מטלפנת עיתונאית בשם מירב מורן המכינה כנראה ל"הארץ" כתבה על צ'ארלס ברלין מהארווארד. היא שולחת לי סריקה של מאמר שלי, כנראה במכתב העיתי, של רשימה "מיהו הספרן הנמרץ ורב-התחבולות ברומאן החדש של חיים באר 'לפני המקום'?"
בזכות הרשימה אני מאתר את תאריך בואו של ברלין לירנטון ושולח לה את הקטע הבא:
27.5.98. יום רביעי. ה-101 בירנטון.
[מתוך היומן של אהוד בן עזר בעת שהותו בירנטון בשנת 1998 במסגרת סופר אורח של "אוקספורד סנטר פור היברו אנד ג'ואיש ליטרטשור"]
בבוקר אני יושב ב"קומון רום" עם איאן שמביא שני אורחים, את איזאק ברלין מספריית הארווארד ואת אשתו. ברלין ירצה הערב. אני אומר לו שלא אומר לו מה אשאל אותו כדי להשאיר את גורם ההפתעה. הוא אומר לי שהם לא רוכשים ספרים דרך רובינזון אלא יש להם אדם משלהם, אילן ויינברג, שדרות בן דור 9, קריית משה, ירושלים, שרוכש עבורם כל ספר עברי חדש. עליי לכתוב לו ולשלוח את רשימת החוברות שלי.
ב-20.15 הרצאה של צ'רלס ברלין מהארווארד, ששם לו למטרה בחייו, זה עשרות שנים, לאסוף כל מה שקשור לספרות עברית ויהודית בכל השפות וכן לתיעוד חיים יהודיים, בעיקר בישראל, מכל האספקטים: כרזות, הזמנות, וידאו, תוכניות רדיו וטלוויזיה, דוח"ות ממשלתיים, ומה לא. יש לו תקציב רציני לשם כך, וצוות עובדים.
כשמגיע תור השאלות נוצר מצב שצ'רלס ברלין צריך כאילו להתגונן. בייחוד מדבר אליו בחוצפה ובזחיחות-דעת נרי הורביץ, בנו של דן הורביץ ונכדו של דוד הורביץ שהיה נגיד בנק ישראל ומראשוני "השומר הצעיר". נרי בא בזכות אשתו דנה אריאלי-הורביץ, שהיא היסטוריונית, יש להם בן, אסף. הם היו אצלנו בקבלת הפנים בשבת והצעתי לו מיץ תפוזים. אתמול, כאשר פגשתי אותו [את אסף] במידשאה, אמר לי: "אדוני, אפשר לשאול אותך שאלה? מדוע מיץ התפוזים שלך מגעיל כל כך?"
אני רואה צורך, לאחר שמסתיימות השאלות, לבקש את רשות הדיבור ולומר בקצרה כמה אסירי תודה אנחנו למפעל של צ'רלס ברלין, בייחוד לקטלוג של הספרות היהודית, גם העברית, שאין לנו כמוהו בישראל וזהו אוצר מידע חשוב ביותר. בדבריו מודה ברלין לי ולבראד, הספרן של ירנטון שפתח את הערב, שבעצם היינו שני האנשים היחידים שעודדו אותו בדבריהם.
28.5.98. יום חמישי. ה-102 בירנטון. אני מתלווה עם קפה לארוחת-הבוקר של צ'רלס ברלין, אשתו ג'ודית וכן איאן האוסטראלי, שמארח אותם. אני אומר לצ'רלס דברים שלא הספקתי לומר אתמול וגם חשבתי עליהם בלילה. שאכן יש אידאולוגיה מאחורי העשייה שלו, והיא – שהוא מתעד את היהדות של תקופתנו, שהיא רבת פנים, ארצות ושפות, ואשר ישראל היא הביטוי המרכזי ביותר שלה, והוא שיישאר להיסטוריה כיהדות של תקופתנו. עם זאת, ישראל עדיין בסכנה, גם של תקיפה גרעינית, ולכן יש חשיבות עצומה לגיבוי שלו ולאוספיו. הוא מצידו אומר שלא צריך קטסטרופה כזו, די לראות את המצב העגום של מרבית הארכיונים בישראל כדי להבין שגם מה שנאסף עומד בסכנה פשוטה של שריפה או חבלה. [וגם הזנחה והתבלות].
אנחנו מחליפים מידע ואני מבטיח לעזור לו וגם להעביר אליו כל חומר שאני מקבל ושאינני שומר אצלי. כולל של סומליו"ן [אגודת סופרים ומשוררים לילדים ולנוער]. אנחנו נפרדים בידידות רבה, ואני חוזר ומשבח את עבודתו, וגם מתפעל מהגישה הנון-קונפורמיסטית שלו לגבי ספרנות ותיעוד.
לדבריו הוא חושב על המדען והחוקר ולא על הספרן, וכך הוא בונה את האוספים ואת הספריות שלו, והוא נתקל שוב ושוב בביקורת חריפה או בהתעלמות מעבודתו, משום שאצלו מקטלגים מהר וביעילות ואת העברית – באותיות לטיניות, והכל ממוחשב, ובהישג ידם של החוקרים. הגישה שלו היא גם שאם יש צילום, אין צורך במקור. העיקר הוא התיעוד ולא הרכישה של ספר או דוקומנט ישן, כי ממילא יותר קל לעבוד על מיקרופישים.
בשעתו נפגשתי אצל אבנר כץ עם העוזרת שלו, ויולט.
אהוד בן עזר
מאלי ודימיטרי
כל פרומושיקה השתתפה בחתונה של סילביה וחיים, אני הסתגרתי בבית ובכיתי ללא הפסקה. אימא קראה לסאלי, אחותי הגדולה הנשואה, כדי לדבר על ליבי לצאת מהדיכאון:
"מאלי מאלי, כמה שאת תמימה, נדמה לך שחיים בירשטיין אחרי החתונה הוא אותו חיים בירשטיין כמו לפניה? את לא מתארת לך איך הגברים משתנים אחרי החתונה – לפני זה הם מבטיחים הרים וגבעות, קונים לך תכשיטים ומביאים לך פרחים, ואילו אחר כך הם מצפים שאת תהיי המשרתת שלהם, ובלילה הם דורשים את יודעת מה, אפילו כשאת סחוטה מכל עבודות היום. כשיהיו לסילביה ילדים, שלא תצפה שחיים יקום בלילה להרגיע את התינוק – היא תיניק ותחתל ותכבס ותבשל ותנקה... הנה, שמיל שלי – הוא לא בחור רע, אבל גבר יישאר תמיד גבר, ואישה שנישאת הופכת להיות אסירה שעובדת בפרך."
"אבל עכשיו שחיים זכה בהמון כסף הוא יוכל להמשיך לפנק את המגעילה הזאת שלו..."
"תאמיני לי שלא הפסדת כלום, מניסיון אני אומרת לך – תנצלי את הזמן הזה שאת עדיין בבתולייך כי מה שבא אחר כך זה לא מרנין את הלב – ובאמת זה לא חשוב אם זה עם חיים בירשטיין או עם שמיל הולצמן."
"את לא מתארת לך, סאלי, מה מתחולל אצלי בלב – הכול בוער שם, אין לי מנוחה לא ביום ולא בלילה."
"טיפשונת שלי, כולנו עוברות את זה, ואחר כך צוחקות על התמימות שלנו. שימי את הראש בחיקי, ואני אלטף את שערך כמו שליטפתי לך כשהיית תינוקת, כי הרי את עכשיו כמו תינוקת שלא נתנו לה את הצעצוע שהיא חלמה עליו."
היה כל כך טוב בחיקה של סאלי! ואני הרשיתי לעצמי לשפוך שם דליים של דמעות, ייבבתי מנהמת לבי, וסאלי הטובה ליטפה את שערי וטפחה על גבי ברוך.
אהבתי את סאלי, אבל לא האמנתי לדבריה – לא האמנתי שמה שנראה כל כך רומנטי, כל כך זוהר – משתנה באחת והופך להיות שגרה אפורה כמו אצל הוריי וכמו אצל אחותי.
חיים וסילביה עקרו לכפר לופאריה, שם קנו חוות בקר גדולה, ואני קצת נרגעתי, ואפילו יצאתי מדי פעם מהבית אל המכולת ואל הקצב. שום בחור אחר לא משך את ליבי, ואבא שמע בקול אחותי ולא הזמין לביתנו את איציק-לייב השדכן. אימא ואבא התייחסו אליי כאל מי שהחלימה לא מכבר ממחלה מסוכנת. ואז הגיע לפרומושיקה האביר על הסוס הלבן – הוא באמת היה אביר שרכב דווקא על סוס חום – חייל בחיל הפרשים שגדודו הגיע לפרומושיקה במסגרת סדרת אימונים. הפרשים היו עוברים בסך ברחוב הראשי, נוצה לבנה על הכובע, חרב על ירך שמאל ורובה קצר קנה על ירך ימין – אין מה לעשות – זה מרשים מאוד. כל הבחורות בפרומושיקה, יהודיות וגויות, היו נאספות על המדרכות ומריעות לגיבורי החיל. אז לא ידעתי שהחיילים האלה הם גיבורים דווקא בשתיית צויקה ובביקור בבתי הזונות שבעיר המחוז.
באחד מימי חמישי אני בדרך אל הקצב, שומעת מאחורי פרסות של סוס. הלב שלי דפק בחוזקה, כי ידעתי שזה אותו הפרש ששם עין עליי, והיה מחווה קידות מצחיקות כל פעם שראה אותי ברחוב. הפעם היה לבוש במדי ייצוג, ללא נשק.
"תגידי לי יפיפייה, על שמך נקראת העיירה הזאת פרומושיקה?"
וזאת לדעת – פירוש המילה 'פרומושיקה' הוא 'יפיפייה', או 'יְפֵיפִיּוֹנֶת' – לעיירה עצמה אין שום חן, אבל אי אז בתחילת המאה התשע-עשרה היה במקום הזה פונדק שנוהל על ידי צעירה יפיפייה, ואיכרים היו נוטים עם עגלותיהם לחצר הפונדק, והיו אומרים זה לזה, "נלך לשתות צויקה אצל היפיפייה," וכאשר המקום הפך ליישוב של ממש, נדבק לו השם הזה.
לא עניתי, והמשכתי ללכת. הוא ירד מהסוס, מחזיק אותו באפסר ומושיט לי את ידו שאניח עליה את ידי כדי שנלך אַנְגָאזֶ'ה. לרגע היססתי, אך לבסוף נעניתי.
"קוראים לי דימיטרי, ואני מאוּרְזִיצֵ'ני."
היה לו קול בריטון שממיס את הלב.
"איפה זה אורזיצ'ני?"
"בדרום, במונטניה, הלב שלי נשאר שם. עוד חודשיים אני משתחרר, וחוזר לבית הוריי."
"שיהיה לך במזל!"
"והעלמה – מה שם העלמה?"
היססתי רגע, ועניתי: "מאלי."
"מאלי?! סתם מאלי, לא מאלינקה?"
"סתם מאלי."
השתחררתי מאחיזתו והעפתי אליו מבט – היו לו עיניים ירוקות עזות מבע, ובמרכז סנטרו המגולח למשעי היתה גומת חן. הוא היה גבוה ודק, ולא דמה לאף אחד מהבחורים שהכרתי עד אז. החץ של קופידון שוב פילח את ליבי. אני כנראה ברייה מקוללת, מתאהבת בקלות בגברים הלא נכונים. דימיטרי חיזר אחריי במרץ. כיוון שהיה חייל ותיק לקראת שחרור, סלחו לו במחנה על ההיעדרויות הרבות שלו, שבהן היה אורב לי ומלווה אותי בכל אשר הלכתי. 'הריגול הנגדי' של פרומושיקה פעל מיד, לאבא נודע על המחזר הגוי, והוא החליט לשים אותי בהסגר. דימיטרי המשיך לארוב לי, ואני הייתי מסמנת לו מאחורי הווילון שאין מניחים לי לצאת. אבא יצא אל דימיטרי, וממש התחנן בפניו:
"אדון פרש, אני מפיל תחינתי בפניך, הנח לבתי, אנחנו יהודים, ואתה נוצרי, האל הטוב יועיד לך נערה רומנייה מבית טוב שתביא לך אושר ושתזכה לאריכות ימים. בבקשה, הנח למאלי שלי."
"מר סֶגָל הנכבד, מה אעשה, שאני מאוהב במאלי עד מעל הראש. הרי כולנו ברואי האל – מה ההבדל בין יהודי לרומני? הנה, אתה מדבר רומנית, ואני יודע קצת יידיש, אנחנו יכולים להיות אחים. שאל את מאלינקה שלך אם אני גרוע מכל בחור יהודי בעיירה הזאת."
"אדון פרש, אי-אפשר להסיג גבולות שקבעו קדמונים. טוב לא ייצא מזה, רק אסון, חס וחלילה..." וכאן השתנק אבא, ונכנס מבוהל הביתה.
"פרלה, אנחנו אבודים, הגוי הזה תקיף בדעתו, והטיפשה שלנו מעודדת אותו. אנה אני בא? אנה אני בא? אלוהים, למה הענשת את מַרְקוּ סֶגָל עבדך, למה ייסרת אותו בקוצים ובעקרבים?"
דימיטרי השתחרר מהשירות, אבל המשיך להתגורר בפרומושיקה. הוא הגניב אלי פתק:
"מאלינקה אהובתי, הלילה אני נוסע ליאסי כדי להספיק לרכבת של בוקר הנוסעת לבוקרשט, ובדרך עוצרת באורזיצ'ני. בשעה שתיים אחר חצות אעבור עם כרכרה ליד הבית שלך. אם תצאי אליי ותסכימי לנסוע עימי לאורזיצ'ני – תגרמי לי אושר אינסופי. אם לא – אהיה האומלל שבגברים, ולעולם אשמור את דיוקן פנייך בזיכרוני, פנים שהעניקו לי כל כך הרבה תקווה, תקווה שהתחלפה במפח נפש.
"אוהבך לנצח, דימיטרי קוֹמֶרְצֶ'רוּ."
למה לי למתוח אותך עם כל הפרטים? באותו הלילה התחמקתי החוצה עם מזוודה קטנה, נסעתי עימו עד יאסי בכרכרת הדואר, הרכב ישב מלפנים, ואנחנו מאחור מימשנו את אהבתנו. אחר כך נסיעה ארוכה ברכבת עד אורזיצ'ני. למחרת שלחתי להוריי מברק שאני עם דימיטרי, ואני עומדת להתחתן עימו. ביקשתי סליחה, וכתבתי להם שזה היה חזק ממני. כשהגעתי כעבור שנים לפרומושיקה, והוריי כבר היו בעולם האמת, סיפרו לי חברותיי מהימים ההם שאבא קרע עליי קריעה.
ההורים של דימיטרי לא היו מאושרים מהשידוך, אבל לא הערימו קשיים. דימיטרי נשא אותי לאשה בעירייה, כפי שהבטיח, ולא הכריח אותי לכרוע ברך לפני הכומר בכנסייה, אבל כל הבית קרן נצרות – על כל קיר היו האיקונין של מריה עם הילד, או של ישוע המוקע על הצלב. כל ארוחה הייתה מתחילה בהודיה לבן האלוהים על הלחם שהוא נותן לנו ובתחינה שעל הארץ ישרור העדן שבשמיים. להורים של דימיטרי היה בית בד שהפיק שמן מחמניות ומתירס, ומצבם הכלכלי היה טוב למדי. לדימיטרי היה עוד אח יותר קטן בשם אלכסנדרו שסיים מכבר את בית הספר העממי, ועזר להורים בניהול העסק. דימיטרי היה בחור חרוץ וממושמע, והיה ממלא אחר המשימות שהטיל עליו אחיו הקטן.
אני הרגשתי חנוקה בבית קומרצ'רו – עיניה של החמות היו פקוחות תדיר לרגל אחריי בכל אשר אפנה. השתדלתי לעשות לה נחת, ורתמתי עצמי לכל עבודה – כביסה וגיהוץ, ובישול ואפייה, אבל מעולם לא שמעתי ממנה מילה טובה, ומעולם לא חייכה כשדיברה עימי. המשפטים היו קצרים וענייניים. היא לא הטיפה לי מוסר, ולא כעסה עליי מעולם, אבל פניה שידרו איבה, וברור היה שהייתה מוותרת ברצון על הכלה שהביא לה בנה הבכור.
אורזיצ'ני היא עיירה קטנה, בערך כמו פרומושיקה, אבל בניגוד אליה – לא היה בעיירה הזאת אפילו יהודי אחד. פרומושיקה היתה עיירה יהודית – רוב תושביה היו יהודים, ועסקיהם התרכזו ברחוב המרכזי. בתי הגויים היו מפוזרים סביב. פרומושיקה היתה טריטוריה יהודית לכל דבר – במרכז העיירה היו שני בתי כנסת, היה בעיירה רב ושוחט-מוהל, היה מקווה טהרה, אליו הלכו הנשים הדתיות הנשואות, וילדים, וגם ילדות, למדו בחדר. יידיש הייתה השפה הרשמית בעיר, ולא מעט איכרים נאלצו ללמוד את השפה הזאת כדי שיוכלו להתמקח עם היהודים ביום השוק. באורזיצ'ני, לא רק שאיש לא דיבר לשון יהודית, אלא שאף הרומנית שלהם הייתה בניב לא מוכר, וחודשים רבים חלפו עד שהתרגלתי אליו. והעיקר – אני נקראתי 'היהודייה' בפי כל. לא כינו אותי כך בנוכחותי, אך מאחורי גבי לא קראו לי בשמי – רק 'היהודייה של דימטרי'. לא היה סיכוי שבעולם כי אי פעם איטמע בתוך ההוויה הנוצרית הזאת. רציתי לעשות נחת לחמותי והתחלתי ללכת בימי ראשון לכנסייה. הכומר ראה אותי, חייך אל חמי וחמותי, ומצא לנכון לקרוא בדרשה שלו את הפסוקים מהברית החדשה המאשימים את היהודים ברצח האל.
ביקשתי מדימיטרי שנשכור דירה לעצמנו. הוא השיב לי שזה לא פשוט, אבל יראה מה אפשר לעשות. דימיטרי היה תלוי לחלוטין ברצונו הטוב של אביו, שבית הבד שלו היה גם מקור פרנסתו שלו. אביו הסכים לממן לו שנה של שכירות ולהמשיך לתת לו משכורת מהכנסות בית הבד עד שדימיטרי יצליח להשיג לעצמו מקור פרנסה אחר.
עברנו דירה. הייתי מאושרת! העיניים הרעות של חמותי הבולשות אחריי תדיר חדלו להציק לי. הייתי גברת לעצמי, אבל בעניין אחד נכנעתי – המשכתי לבקר בכנסייה בימי ראשון, ונדמה לי שגם הכומר החליט שאפשר לסלוח לשיה האובדת שרוצה בכל ליבה לשוב אל אמונת האמת. הוא היה מסתודד עם דימיטרי ומנסה לשכנע אותו כי אעבור טקס טבילה, ודימיטרי היה מתחמק מהכרעה בעניין הזה, כי הוא עצמו לא היה המאמין האדוק ביותר – הרבה פחות מזה.
נולדו לי באורזיצ'ני שתי בנות ובן – קטרינה, מאריה ודימיטרי הקטן, כי כך הוא מנהגם של הנוצרים לקרוא לבניהם על שמם עוד בחייהם. דימיטרי חסך כסף וקנה שני סוסים ועגלה ועסק בהובלות. כשרווח לנו מעט, עברנו לבית גדול יותר עם חצר ואורווה גדולה. הוא קנה עוד סוסים והעסיק כמה פועלים. הפרנסה היתה בשפע, ויכולתי לפנק את שלושת ילדיי בבגדים נאים, במזון בריא ובצעצועים לרוב. ועיקר העיקרים – כשבכל רומניה ערכו הלגיונרים פוגרומים ביהודים – אני, בתור אשתו של דימיטרי קומרצ'רו, המבקרת בכנסייה בימי ראשון, ושבכל פינה בביתה יש איקונין של מאריה ותינוקה – חייתי בביטחון מלא. שמעתי על הפוגרום בבוקרשט, על הפוגרום ביאסי, על הגירוש של היהודים מהכפרים ומהעיירות, על גירוש יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. ליבי שתת דם כששמעתי על הגירוש של יהודי פרומושיקה לבוטושאני, אבל ידעתי שאין בכוחי להושיע, כי ביום בו אעזוב את אורזיצ'ני – דמי בראשי.
"את רואה, מאלינקה, איזה מזל היה לך שבאת עמי לכאן."
"כן, דימיטרי, אבל הורי האומללים, אחותי ומשפחתה – רק האל הטוב יודע מה עלה בגורלם."
דימיטרי שתק, כי הוא ידע בדיוק כמוני איזו עת רעה היא ליהודים בכל מקום בארץ הארורה הזאת.
כיוון שדימיטרי טרם מלאו לו ארבעים, הוא גויס למערכה נגד ברית המועצות. לא היה טעם להילחם בסוסים נגד טנקים, לכן הוא עבר הסבה בחיל התותחנים. בתחילה היה חוזר הביתה מהאימונים פעם בשבוע-שבועיים, ולאחר חודשיים נשלח לחזית. אני נשארתי לנהל את העסק, שהצטמצם מאוד, כי הצבא החרים לנו ארבעה סוסים ושתי עגלות. אבל יחסית לעוני ולאומללות ששררו ברומניה באותם ימים – היה מצבנו טוב למדי. כעבור שנה גייסו גם את אלכסנדרו, והוא נהרג אי שם בערבות אוקראינה ונקבר במקום. המשפחה קיבלה מכתב תנחומים מהצבא, ובו ציינו שחירף נפשו למען המולדת.
מה עבר על דימיטרי בחזית המזרחית, הוא לא סיפר לי. כשחזר לאורזיצ'ני בשנת ארבעים וארבע, הוא היה חצי בן אדם – רזה ושדוף, והעיניים היפות שלו היו כבויות לחלוטין. בלילות הוא היה צועק מתוך שינה, וכשהייתי מעירה אותו – הוא היה בוהה אליי, ועת ארוכה לא היה מזהה אותי. הוא הפך להיות חדל אישים לחלוטין, כמעט שלא התערב בניהול העסק שלנו, והילדים שגדלו (הבנות כבר הלכו לבית הספר, קטרינה בכיתה דל"ת, ומאריה בכיתה אל"ף) – לא עניינו אותו. לפני המלחמה הוא היה משוגע אחריהם, היה משחק עימם, מספר להם סיפורים לפני השינה, לוקח אותם למגרש השעשועים. כשחזר, הוא התייחס אליהם כאל זרים.
הנורא מכל היה כשהחל לשתות. בשכונה שלנו הייתה מסבאה בשם "הפליקן הכחול", ושם היו מתכנסים כל החיילים בדימוס ומטביעים את יגונם בצויקה. הוא היה חוזר הביתה אחרי חצות, שר שירי פיגולים ומעיר את הילדים. קטרינה אמרה לי יום אחד שהיא לא רוצה את האבא הזה, ושיילך חזרה לרוסיה. אני השתקתי אותה, אבל הרגשתי שהנה פרשת אהבה גדולה הולכת להתנפץ, בדיוק כמו שסאלי הזהירה אותי, ואולי אפילו יותר גרוע.
ערב אחד, כשהתכונן לחזור אל "הפליקן הכחול", עצרתי בעדו:
"דימיטרי יקירי, אל תשכח שאתה אב לילדים, אני מתחננת, אל תלך לשם, אתה תידרדר לאלכוהוליזם, ואז איש לא יוכל להציל אותך, ומה יהיה עלינו?"
הוא הביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, טרק את הדלת והלך אל חבריו השיכורים.
למחרת ניסיתי שוב, ואז הוא אחז בשערותיי, וניענע אותי בחוזקה:
"יהודייה מסריחה, את רוצה להגיד לי לאן ללכת ולאן לא ללכת? את יודעת כמה כמוך הרגנו שם באודסה? עוד מילה אחת מפיך, וכאן תהיה קבורתך!"
"מה קרה לך, דימיטרי? הרי נשבעת לי שבועת אהבה, הרי חטפת אותי מבית אבי כי רצית בי – מה זה 'יהודייה מסריחה'? מתי אי פעם הסרחתי לך?"
האגרוף שלו היה עדייך קמוץ בתוך השיער, וביד השנייה הוא החטיף לי סטירה נוראה שהפילה אותי ארצה. הוא ירק עליי, ויצא מהבית.
קטרינה שהייתה עדה לכל הסצנה הקשה הזאת רעדה כמו עלה נידף.
"אימא, אני לא רוצה את האבא הזה, אני רוצה לברוח מכאן. בואי נברח, אימא..."
מעולם לא קיבלתי עצה יותר טובה. אני הרי ניהלתי את העסק, וכל הכסף היה ברשותי. ארזתי שתי מזוודות, לקחתי עמי גם תיק ודחסתי לתוכו תכשיטים ודברי ערך שונים. הלבשתי את מאריה ואת דימיטרי, רתמתי בעצמי סוס לכרכרה, ונסעתי באותו הלילה לתחנת הרכבת, ושם נטשתי את העגלה.
אתה יודע מה פירוש המילה 'אוּרְזִיצֵ'ני'? בתרגום חופשי פירושה אתר הסרפדים...
כעבור יומיים הגענו לפרומושיקה. העיירה היתה חרבה כמעט לחלוטין. נודע לי ששני הוריי נפטרו בינתיים, ושסאלי עם משפחתה החליטו להישאר בעיר המחוז. מהבית של הוריי נותרו חורבות, וכדי לבנות אותו מחדש היה עליי להוציא כמעט כל הכסף שהיה ברשותי. בינתיים התגוררנו בביתם של לייזר ושפרינצה צ'יזמרו. היו להם בת גדולה ובן בשם נלו, שהיה קצת יותר גדול מקטרינה. הם היו היהודים היחידים בעיירה שלא נטרו לי על שנישאתי לנוצרי. לייזר היה בכלל קומוניסט, וכל העניין הדתי לא ממש עניין אותו. הוא היה אסיר במחנה טארגו-ז'יו, וחברו באותו מחנה היה ניקולאיה צ'אושסקו, שלימים נעשה נשיא המדינה. צ'אושסקו נתן לו סכום כסף, והוא הצליח לשקם את ביתו בין הראשונים בעיירה. הזוג צ'יזמרו הקצה לנו חדר, ואני יצאתי לחפש פועלים שיקימו את ביתנו מהריסותיו.
לייזר, כאמור, לא העניק חשיבות לעבר שלי, אבל שפרינצה לא היתה משוכנעת שהיא עושה את המעשה הנכון כשהיא מעניקה מקלט למשומדת (האמת היא שאני מעולם לא המרתי את דתי, למרות שנישאתי לנוצרי וביקרתי מדי יום ראשון בכנסייה). היא הלכה לרב, וזה פסק: "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא" ואם מאלי חוזרת לחיק עמה – צריך לקבל אותה באהבה. כך נחה גם דעתה של שפרינצה.
הכסף אזל מהר, ואני נאלצתי לעבוד בשטיפת רצפות ב"מועצה העממית" – זה השם החדש שהעניקו הקומוניסטים לעירייה. בשבת לקחתי את קטרינה לבית הכנסת, והיא חזרה משם מזועזעת:
"לא רוצה להיות יהודייה!"
"מה קרה, מחמל נפשי, מה ההתרגשות הזאת?"
"זה פשוט מגעיל! אי-אפשר להשוות לתפילה בכנסייה. מה זה מפרידים בין גברים לנשים? ומה הם ממלמלים שם בשפה המוזרה הזאת, ופתאום פותחים בצעקות? – זה נשמע כאילו צועקים על אלוהים. אני לא רוצה."
"אבל קטרינקה שלי, קודם לא רצית את האבא הנוצרי, עכשיו את לא רוצה את בית הכנסת היהודי – מה כן את רוצה?"
"אני רוצה להיות נוצרייה, להתפלל בכנסייה בצורה מכובדת, לשיר את השירים היפים, להתפלל לאלוהים במילים שאני מבינה."
"קטרינקה, קטרינקה, את ילדה חכמה – שלא תטעי כמוני. למדי מהניסיון שלי, ואל תחזרי על שגיאות אימך."
"איך שלא יהיה – יהודייה אני לא רוצה להיות."
היא התחילה ללכת כל יום ראשון לכנסייה, למגינת ליבה של שפרינצה. הילדה ניסתה בכל כוחה להתחבר לבנות הנוצריות שלמדו בבית הספר, אבל אף אחת מהן לא הסכימה להיות חברה שלה. היכיתי על חטא שהינה אימללתי לא רק את עצמי, אלא גם את ילדיי – הם לא פה ולא שם, ורק האל הטוב יודע מה יעלה בגורלם.
הלכתי לבית הקברות והשתטחתי על קברות אבי ואימי, ושפכתי שם דמעות כמים. ביקשתי סליחה על כל הרעה שהבאתי עליהם, והתחננתי שיהיו שם בשמיים מליצי יושר – אם לא לי – לפחות לשלושת ילדיי שנותבו אל גורל מר בגללי.
קטרינה המשיכה להחשיב את עצמה נוצרייה עד גיל שתים-עשרה, כששמעה שיחה בין שתי בנות מכיתתה:
"מה היהודייה הזאת נדבקת אלינו? ממש ספחת!"
"שתלך לעזאזל. אני אגיד למזכירות הפיונרים לשלול ממנה את העניבה, כל היהודים הם בורגנים, הם תמיד מצצו את דמנו..."
קטרינה היתה המומה – היא חשה כל הזמן בכתף קרה שהפנו אליה חברותיה לכיתה, אבל לא תיארה לעצמה שהיא עד כדי כך שנואה. לשלול מילדה את העניבה האדומה של הפיונרים באותם ימים – פירושו חרם מוחלט. קטרינה הייתה נערה נבונה, והחליטה מיד לשנות כיוון – היא הלכה לרחרח בקן של "דרור הבונים", אבל גם שם התייחסו אליה בחשדנות. השלטון הקומוניסטי כבר רמז שלתנועות הציוניות אין עתיד ברומניה, כמו בכל הגוש הקומוניסטי, וראשי הקן חשדו שהיא שתולה של השלטון. קטרינה ביקשה להיפגש עם השליח מארץ ישראל שניהל את הקִנים בעיירה. היא סיפרה לו את תולדות המשפחה שלנו פרט פרט והצהירה שהיא רוצה לחזור אל עמה בכל ליבה. השליח התרשם ממנה עמוקות, ושלח אותה בחופשת הקיץ לעבור קורס מדריכי נוער בעיר המחוז, הקורס האחרון שהשלטון אפשר לקיים. היא התקדמה בתנועה הציונית, למדה עברית והיסטוריה של עם ישראל.
כשקטרינה הגיעה לגיל שמונה-עשרה הודיעו לה שהיא יכולה לעלות לארץ ישראל. אנה פאוקר, שרת החוץ באותם ימים, נתנה רשות ליהודים להגר מרומניה, ורבים ניצלו את ההזדמנות. קטרינה נקלטה בקיבוץ עמיתים בנגב המערבי, וכעבור זמן קצר היא התגייסה לנח"ל. כשחזרה לקיבוץ הפקידו בידה את קליטת עליית הנוער, ולימים הפקידו בידה את מזכירות המשק. בקיבוץ עמיתים יש עולים מדרום אמריקה בעלי שמות לועזיים כמו פרננדה, אנריקו, ז'וסלינה, בנחמין, מקסימיליאן, לכן איש לא טרח לבקש מקטרינה שלי לעברת את שמה.
בשישים ואחת עליתי אני עם מאריה ודימיטרי. אני התקבלתי בקיבוץ עמיתים כהורה של חברה בזכותה של בתי, אבל מאריה ודימיטרי, בני הקטן, לא היו מוכנים לחיות בקומונה – הם חשבו שזה משהו דומה לקולחוז במשטר הקומוניסטי. דימיטרי למד חשמלאות רכב, ומאריה למדה להיות אחות רחמנייה. דימיטרי גר בהרצליה, ומאריה בצפת.
אבל לפני זה עוד משהו: אנחנו היינו עוד ברומניה. כשאני עם ילדיי, מאריה ודימיטרי, היינו כבר על המזוודות, הגיע אליי הדוור ומסר לידי מכתב מחמותי שבאורזיצ'ני. היא לא ידעה את הכתובת, ושלחה את המכתב לעירייה בתקווה שהוא יגיע בסופו של דבר אליי:
"מאלינקה היקרה,
"את הרי יודעת שאלכסנדרו, בני האהוב, נהרג במלחמה הארורה. את דימיטרי בעלך נאלצנו לאשפז בבית חולים לחולי נפש. בעלי, שעימו חלקתי את חיי במשך ארבעים וחמש שנים, שבק חיים מצער ומיגון. נותרתי לבדי בעולם הזה. הסיבה היחידה שלמענה ראוי לי להמשיך ולשאת את גווייתי על פני האדמה היא התקווה לראות את נכדיי אשר פרחו מהקן יחד עם אימם. אנא, אל תמנעי ממני את הנחמה היחידה שעוד נותרה לי בחיים. נהגי נא בחסד וברחמים כלפי אישה זקנה, וישוע הטוב יגמול לך מטובו.
"הלוואי שיברך אותך האל בלב טוב,
"אופרוסינה קומרצ'רו."
למרות הזיכרונות המרים שהיו לי מהאישה הזאת, הייתי אולי נענית לבקשתה, אלא שבאמת לא נותר זמן. כשהגעתי לישראל, שלחתי לה את התמונות של שלושת ילדיי שהיו כבר לאנשים. לא קיבלתי ממנה שום תגובה. אולי כבר לא היתה בין החיים.
קטרינה נישאה לחבר קיבוץ אלמן, בערך בגילי, מבוגר ממנה בעשרים שנה, ויש לי ממנה שני נכדים. אני עצמי שמחה מאוד להיות אימא של קטרינה בקיבוץ, כי מאוד מעריכים אותה. ביום עבדתי במטבח, ובערבים למדתי עברית אצל החברה דליה. איתי למדו עוד שתי חברות: ירמָה ובֶלָה.
במטבח למדתי מילים בעברית שהיו נחוצות לי בעבודה: תנור, סיר, מכסה, מעגילה, צלחת, כוס, תבנית, סלט, קציצה, חזה עוף... עבדתי שם בשמחה. יחד עימי עבדו עוד שבע נשים ושלושה גברים. המנהל היה יוסי, בחור צעיר שנפל ממגדל הסילו, ונשברה לו רגל. לאחר שהחלים שיבצו אותו במטבח. הוא היה בחור חרוץ, ולעולם היה חיוך דבוק על שפתיו. אבל ז'וסלינה כעסה נורא: ראשית, מדוע צריך דווקא גבר להיות ממונה על המטבח, ושנית, מדוע נשים צריכות לעבוד במטבח, וגברים צריכים לעבוד ברפת, בסילו ובפלחה? היא רצתה להמריד גם אותי כנגד מזכירות הקיבוץ:
"בשביל לעבוד במטבח יכולתי להישאר בברזיל, יכולתי לגור בתל אביב. בקיבוץ צריך להיות שוויון. יש פה סילוף מטרות הקומונה."
היא דיברה אליי ביידיש כדי שאבין והדגישה את המילה 'קומונה', כדי שאתפוס את כוונת דבריה.
"ז'וסלינה, מיין טאיערע, את הפינוק הזה אינני מבינה. תני לזכרים להוציא את המרץ שלהם בפלחה ובסילו, תני להם להזיע, תני להם עבודה קשה שתסחט מהם את כל הכוחות, שלא ירצו להציק לנו. את לא יודעת כמה הרס, כמה רשעות... אני יודעת, תאמיני לי שאני יודעת."
"את עושה רושם של אישה מן היישוב, מאלי, אבל מדברת כמו אחת מימי הביניים – שרק יעזו להציק – את העיניים אנקר להם! על מה את מדברת? דיכאו אותנו דורות, ליברטֶה, אגליטֶה פרטרניטֶה! אני דורשת שוויון! הערב, את שומעת? הערב אני אגש לאיציק ואדרוש לעבוד ברפת!!"
לאחר שנה הועברתי לעבוד במכבסה – עוד עבודה של נשים. לא, אני לא עליתי על בריקדות, לא ביקשתי שייתנו לי לעבוד בפלחה על הטרקטור. טוב לי במכבסה. חם אמנם בקיץ, אבל אין להשוות לחום ולאבק שבשדות. במכבסה תמיד צל, ואני כאילו נוגעת בנשמה של החברים, כי הרי הבגד עושה את האדם, ולמרות שכולנו כאן לובשים חאקי או אפור-כחול, אני יכולה לזהות את מעשהו של האיש, ואפילו את אופיו על פי הכתמים והקמטים שעל הבגד. אני נהנית מהעבודה וגם מהמנוחה שאחריה. בשום מקום אחר בארץ לא הייתי יכולה למצוא את עצמי. מי היה מאמין לפני שנים שכל הטוב הזה יגיע אלי דווקא מבתי שרצתה להיות נוצרייה?
העברית שלי השתפרה מאוד, ואני קוראת אפילו ספרות יפה. בניתי לי חברויות נעימות, ויש לי אפילו אהבה: חבר קיבוץ ותיק שנפרד מאשתו. זאת אהבה נינוחה בלי ברקים ורעמים. אני גרה בחדרי, והוא גר בחדרו, וכשאנחנו נפגשים אנחנו טובים זה לזה, אפילו רצינו – אין לנו על מה לריב. דניאל סוחר, זה שמו, עוסק קצת במו"לות של התנועה הקיבוצית, ונוסע מדי פעם לתל אביב.
בימים, אני די מצליחה להיות שלווה, אבל בלילות יש לי סיוטים שבהם אופרוסימה חמותי מביטה אלי בשנאה תהומית, ומתוך שערה מגיח דימיטרי עם עיניו הכבויות ועם ריח הצויקה החונק את גרוני. אני רוצה לברוח, לצעוק, אבל לא מצליחה.
לאנשים טובים יש לב חלש. דניאל היקר שלי קיבל התקף לב באמצע ישיבת מערכת בתל-אביב. הוא הובהל לבית חולים בילינסון, ושם ייצבו את מצבו. הודיעו לי בטלפון, ואני מיהרתי לנסוע לשם. כשאני עוברת במסדרון, מציצה בחדרים למצוא את מיטתו של דניאל (האחיות לא ענו לשאלותיי), אני רואה את סילביה יושבת ליד מיטה של חולה. נתתי עוד מבט – זה הוא, חיים בירשטיין – כמה שהוא הזדקן! כמה שניהם הזדקנו! הלב שלי דפק בחוזקה כמו אז בנעורי כשחיים בירשטיין ביים את "ליבה של אם", ואני מבולבלת מביטה בעיניו ואינני קולטת מה הוא אומר.
רצתי מהר לנוחיות כדי לראות את פני במראה. נרגעתי.
שלושת הגברים שלי בבתי חולים, שלושת האבירים שלי על סדין לבן! עמדתי שם עוד רגע והסתלקתי. ניגשתי שוב לדלפק, ואחות צעירה ודקיקת גו נקבה במיספר החדר שבו שוכב דניאל.
משה גרנות
אהוד: אני סבור שאם הסיפורים שלך היו מופיעים כל השנים ברומניה ברומנית, כמו של עוד שני סופרים רומניים ממוצא יהודי החיים ברומניה, היית עשוי לזכות כמותם בפרס נובל.
אבל בתור סופר עברי בישראל הכותב בצורה כל כך מעניינת על חיים יהודיים ברומניה – אין לך סיכוי לזכות.
שַׁעַר
חוֹשֵׁב עַל אֵלֶּה שֶׁאָבְדוּ לִי.
בָּאֲדָמָה מִתְכּוֹנֵן הָרֹתֶם לִפְרִיחָה.
וּבַשָּׂדוֹת יָגִיחַ אֹדֶם הַפָּרָג.
הַשֶּׁמֶשׁ עֲדַיִן מְאִירָה לֵילוֹתַי
לֶכְתִּי בְּנַפְתּוּלֵי עֲבָרַי שֶׁהָלַכְתִּי.
מְטַפֵּס שְׁבִיל שָּׁעוֹת נוֹקְפוֹת
וְיוֹרֵד גֵּיא צְלָלִים.
מְחַפֵּשׂ שַׁעַר מִלּוּט אֶל
הַנִּצְחִי.
שִׁירִים
הַמִּלְחָמוֹת מַעֲמִידוֹת אוֹתָנוּ
עֵירֻמִּים
הֵן הַשֶּׁבֶר וְהַבֶּכִי.
חֲלוֹמוֹת נִמְחִים בֵּין
אֶצְבָּעוֹת
מִלִּים גּוֹוְעוֹת
בֵּין הָאֵבֶל וְהַנִּחוּמִים.
יֵשׁ שֶׁבֵּין שְׂפָתַיִם תַּמּוֹת
וִיגֵעוֹת
נִמְצָא מָנוֹחַ
בַּשִּׁירִים
רון גרא
מנסור עבאס מסביר למה החליט להפסיק את הריאיון ברשת ב' כאשר נשאל על השמדת חמאס:
שתיקה כהודאה דמיא. פשוט מדהים איך רביב דרוקר לא מסוגל (או לא רוצה) לשאול את מנסור עבאס את השאלה המהותית ששאלתי אותו כמה פעמים:
האם אתה רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה, גזענות או מופת מוסרי?
https://x.com/naaman_c/status/1989352025109262815
וח"כ מירב כהן עוד מסכנת את חייו כאשר היא מכנה אותו "ציוני".
ז'בוטינסקי "הלוחם במונופולים"
מדוע יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר אינו חותם בשמו?
"אהוד, החכם-מכל נעמן כהן שוב חוטא באי דיוקים עד כדי סילופים.
"מעולם ז'בוטינסקי לא הטיף לשבור את ההסתדרות. הוא הטיף לשבור את מונופול ההסתדרות ולכן יזם את הקמת ההסתדרות הלאומית. כל עובד או כל אירגון יוכל לבחור באיזו הסתדרות הוא מוכן להיות חבר – זו הסוציאליסטית או זו החופשית, שהוקמה ב-1934. ("חדשות בן עזר", 2107) בברכה, יוסי"
אחד בשם יוסי מאשים אותי בסילוף אמרתו של וולדימיר זאב ז'בוטינסקי "יא ברעכן!" "כן לשבור! את ההסתדרות. לרגע תהיתי מי זה? אבל מיד הבנתי שיש רק אחד בישראל שיכול לכתוב טקסט כזה והוא יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר. למה הוא לא כתב זאת בטור שלו, ולמה כאן הוא לא חתם את שמו המלא? האם התבייש במה שכתב?
האמת, זהו טקסט אירוני סטירי נפלא המתאים לקישון, לגשש ולארץ נהדרת. ז'בוטינסקי "הדמוקרט" היה רק לוחם נגד מונופולים. ואמר "יא ברעכן" כן לשבור, אבל חלילה לא כדי לשבור את ההסתדרות, אלא רק לשבור (למען הדמוקרטיה) את המונופול שלה בלבד. מאוחר יותר ה"דמוקרט" ז'בוטינסקי "הלוחם נגד המונופולים" לא יכול היה לסבול את המונופול של "ההסתדרות הציונית" על הציונות, והחליט ללחום במונופול שלה. הוא פרש ממנה והקים הסתדרות ציונית חדשה משלו שהוא עומד בראשה. (בלי לרצות כמובן לשבור את הראשונה).
האמת היא שז'בוטינסקי היה ההיפך מדמוקרט, מעולם לא קיבל את דעת הרוב. תמיד ראה עצמו "מנהיג" העומד בראש. לא בכדי אבא שאול גיסינוביץ'-אחימאיר בעל "טורו של פשיסטן" היה קורא לו: "הדוצ''ה שלנו". ז'בוטינסקי אמנם הצטנע והסתייג כלפי חוץ מהתואר הזה, אבל בפנים ראה את עצמו כזה. מנהיג שלא יכול לקבל הכרעת רוב.
דווקא תלמידיו הצטרפו להסתדרות, (למרות שיש להם הסתדרות משלהם), למשל תלמידתו, הרוויזיוניסטית מרים סיבוני-רגב התקבלה להסתדרות לדבריה "כדי לחזק אותה", ולמעשה בשחיתות העכשווית הביאו את הסיסמה "יא ברעכן"! לידי הגשמת חלומו ההיסטורי.
ומכיוון שיוסף גיסינוביץ-אחימאיר שוב מלגלג עליי וקורא לי "החכם מכל", ואני לא, ברצוני להזכיר לו שטרם ענה על השאלה שאינני יודע את התשובה עליה, ונודה לו אם יאיר את עיננו וישיב. הנה היא בשלישית:
תודה ליוסף גיסינוביץ-אחימאיר על התואר שנתן לי "החכם מכל", אבל אני לא. לכן אשמח אם הוא יציג לנו בכל זאת עובדה היסטורית מעניינת. (שאלה שכבר שאלתי, אבל לא ענה לה).
אצ"ג המציא לעצמו את הכינוי "סכינאי" (סיקרקי ברומית) כינוי שאימץ גם שותפו לדרך אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר. ל"ברית הסכינאים" שלהם הם קראו "ברית "הבריונים" – ברית שאמורה היתה לייצג ציונות מקסימליסטית. לכן מסקרן לדעת איך הגיב "הסכינאי" אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר על העובדה שערב השואה אצ"ג (שלא חזה אותה), שותפו לדרך הציונות המקסימליסטית, בגד בה וירד לפולניה?
לאבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר היתה דעה על כל דבר, קל וחומר על בגידה בציונות, לכן קשה להאמין שלא היתה לו תגובה לכך. יאיר נא את עינינו בנו יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, ויספר לנו מה היתה תגובתו, ובכלל מה היתה התגובה לירידתו מהארץ בכל העיתונים "הלאומיים" הרוויזיוניסטים?
תודה רבה.
תיקון טעות
חוה ליבוביץ: "קראתי את פרופ' זיוה שמיר, וגיחכתי. היא בכלל לא מתייחסת לשפתו הפוגענית ורווית גידופים זולים ונמוכים. וגם לא מסוגלת לראות את נקודות העיוורון בפובליציסטיקה של אורי הייטנר. והיא פרופסור לספרות. הביקורת המעריצה שלה לצערי אמנם משקפת את דעתה הפוליטית אבל איננה ביקורת, ולשמוע אותה מפי פרופסורית שעוסקת במחקר הספרות רק מאשרת את העובדה שאנשים 'אינטלקטואלים מורדים נגד המציאות בשם הרעיון.' או 'רעיונות כל כך טיפשיים שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם' – אם לצטט את קאמי וברנרד שו. ("חדשות בן עזר", 2107)
חוה ליבוביץ, מצטער. גיחוך על ביקורת זו שפה בלתי ראויה. גם אם פרופסור זיוה גרבורג-שמיר "לא התייחסה לשפתו הפוגענית ורווית גידופים זולים ונמוכים של אורי הייטנר," ביקורת עליה אינה מצדיקה שימוש בשפה דומה. ועוד יותר לא ראוי התיאור שלך בהמשך. אגב האימרה היא של אריק ארתור בְּלֵייר-ג'ורג' אורוול: ''ישנם רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש.'' (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them, ordinary men cannot be so foolish). (אורוול התייחסו לאינטלקטואלים של השמאל באנגליה שטענו כי נוכחות הצבא האמריקאי באנגליה נועדה למנוע מהפיכה, והפלישה לאירופה היתה תירוץ כיסוי בלבד).
פרופסור זיוה גרבורג-שמיר היא חוקרת מן הדרגה הראשונה ויש לכבד את דבריה גם אם יש עליהם ביקורת, או מתנגדים להם. היה לי למשל דין ודברים איתה על שאלת "ציוניותו" של אחד העם, תמיד כיבדתי את דבריה גם אם חלקתי עליהם. היא משכילה בהרבה ממני.
ואם נחזור "לשפתו הפוגענית ורווית גידופים זולים ונמוכים" של אורי הייטנר, אז אני עדיין מחכה. הייטנר הוציא עליי דיבה שאני כותב דברי דיבה, ודרשתי ממנו שיביא הוכחה לדיבתו, או שיתנצל. הוא לא עשה כן. מסתבר ש"אחריות" הוא דורש מאחרים, ולא מעצמו. זה האיש וסגנונו.
הכול פוזיציה
מרדכי דוד חיכה לגיא פלג ביציאה מהרצאה, חסם אותו פיזית, וקרא לעברו קריאות מאיימות כמו: "בכל מקום בעולם אתה תצטרך ליווי של שוטרים כדי ללכת לרכב שלא נחסום אותך." גיא פלג ותומכיו יצאו (ובצדק) נגד ההטרדה.
בעבר גיא פלג תמך בהטרדה קולנית אישית. כשמפגינה רצה עם מגפון אחרי ח״כ שמחה רוטמן ברחובות ניו יורק, הוא אמר: ״אני אוהב את זה, אני מאוד לא אוהב שהשמאל מנומס ועדין. צריכים להיות קולניים ולהטריד את מנוחתם של אלו שמנסים לגנוב לנו את המדינה.״
https://rotter.net/forum/scoops1/921947.shtml
הכול מפוזיציה. הטרדה מוצדקת אם היא בעדי ואינה מוצדקת אם היא נגדי. שני המקרים ראוי שייפסקו בהקדם.
מן הארכיון
"חדשות בן עזר" 1153 20.6.2016
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01153.php
מאיגנציו לוֹיולה לעמוס שוקן – המטרה מקדשת את האמצעים
ב-1534 נפגשו על גבעת המונמארטר בפריז: איגנטיוס מלויולה (איניגו לופז דה לויולה) ושישה תלמידים אחרים, בוגרי האוניברסיטה של פריז. כדי לייסד את "המסדר של ישו", "הישועים".
המסדר הישועי נוסד בתקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בכנסייה הקתולית, שבאה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית.
איגנטיוס מלויולה כתב את החוקה הישועית שיצרה ארגון היררכי והדגישה את הציות המוחלט לאפיפיור ולראשי המסדר, התנהגות שהוגדרה על ידי איגנטיוס "ממושמעים כגווייה."
אנשי המסדר הטיפו לנאמנות עיוורת, כדברי איגנטיוס מלויולה: "אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עליי בכנסייה יגדירו אותו כשחור."
דומה שעמוס שוקן מפעיל את שכירי עטו בהתאם למטרה הסופית – חיסול מדינת היהודים והתבוללות בערבים המוסלמים.
אם צריך הם תובעים את חיזוק בית המשפט וחיזוק שלטון החוק, ואם צריך הם תובעים את ערעור בית המשפט וערעור שלטון החוק. והכל לפי האינטרס הערבי-מוסלמי.
אורי משגב, שכיר העט של שוקן, מערער בכלל על סמכות בית המשפט העליון בטענה שהשופט נועם סולברג, מהיותו תושב גוש עציון, הוא עבריין בינלאומי. (אורי משגב: "עבריין בינלאומי בבית המשפט", "הארץ", 10.6.16).
מעבר לסימונם של כ-700 אלף יהודים כעבריינים בינלאומיים, הקביעה של משגב עלולה להגיע לידי אבסורד שכן אם נלך לפי הגיונו, מהו דין כל השופטים הערבים-המוסלמים בכל שטחי הכיבוש הערבי-המוסלמי של כ-13 מיליון קמ"ר. האם גם הם כולם עבריינים בינלאומיים?
אגב מה דינו של אחמד טיבי שהתנחל מעבר לקו הירוק, האם גם הוא עבריין בינלאומי, או שרק יהודים הם עבריינים?
השורה התחתונה
אין צורך בוועדת חקירה – יש רק לאמץ את מסקנת ועדת אגרנט
בצה"ל התכוננו בתחילת השבוע לסערה תקשורתית סביב פרסום דו"ח הצוות בראשות אלוף במילואים סמי תורג'מן, שבחן מחדש את תחקירי 7 באוקטובר. בפועל, הדו"ח הגיח לרגע אל הכותרות באולפני הטלוויזיה ובעיתונים, ואז התפוגג כלא היה.
בשורה התחתונה, צה"ל לא היה מוכן, מנטלית ומבצעית לתרחיש של מלחמה בהפתעה. ישנם בצוות מי שסוברים שפיקוד הדרום לא היה מוכן כלל למלחמה. אחת התופעות הבולטות ביותר נוגעת להידרדרות עצומה ביחס לתרבות הארגונית ולנורמות המבצעיות המוצהרות.
בשישי בערב, 6 באוקטובר 2023, לא רק שגזרת עזה היתה מאוישת במחצית הלוחמים מארבעה גדודים סדירים, גם חלק ניכר מהמפקדות עמדו כמעט ריקות. את החמ"ל בפיקוד הדרום ניהלו שתי קצינות בדרגת סגן. כשהחלו ההתייעצויות המבצעיות הראשונות, אחרי המידע על הסימים שנדלקו בטלפונים הסלולריים של אנשי חמאס, היו רוב הקצינים הבכירים במפקדות האחוריות בחופשת סוף שבוע בבתיהם.
כל הדיונים התנהלו בטלפונים סלולריים צבאיים (סל"צ) מוצפנים, אבל קצינים בודדים בלבד חזרו למפקדות לפני 6:29 בבוקר (בשב"כ הקפיץ ראש השירות, רונן בר, את כל הבכירים הרלוונטיים). בחלק מלשכות המטכ"ל הבכירים פעלו הרל"שים כ"חומת אש" שתפקידה למנוע את הערת מפקדיהם; היו שהושכמו רק זמן קצר יחסית לפני המתקפה. התגובה של בכירי אמ"ן לאיתותים היתה מנומנמת בחלקה; אחדים מהם זלזלו בגלוי בסימנים המדאיגים שהצטברו וסברו כי הקצינים המבצעיים שעסקו בכך לקו בטרללת. ב-1973 דיברו על הצופה שנרדם באמ"ן. הפעם, קשה לומר זאת אבל מתחייב כנראה, הצופה די נטש את המשמרת (ואין הכוונה לתצפיתניות בקו הראשון, שרבות מהן נרצחו על משמרתן).
המערכת הצבאית כולה התקשתה לדמיין בכלל שחמאס מסוגל להוציא לפועל תרחיש של עשרות פשיטות סימולטניות. היא האמינה בשוגג כי יש לישראל עליונות מודיעינית מוחלטת המאפשרת לדעת מראש כל צעד משמעותי שניזום בעזה. ההתרעות שבכל זאת הצטברו במהלך הלילה, לא הגיעו לדרגי השטח בעיקר מחשש ל"שריפת מקורות". כפי שניסח זאת אחד מאנשי הצוות, לכל אורך הקו לאורך כל שעות הלילה, לא הוכנסה אפילו מחסנית אחת לרובה אמ־16.
(עמוס הראל, "השורה התחתונה", "אל-ארצ'", 14.11.25).
https://www.haaretz.co.il/news/politics/2025-11-14/ty-article/.highlight/0000019a-7e70-d326-a3ff-fe794b5c0000
וזה שוב מוכיח את מה שכתבתי כבר שחבל על הכסף של ועדת חקירה נוספת. יש פשוט לאמץ את מסקנות ועדת אגרנט: שכלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה, אין לסמוך על ניתוח הכוונות של האוייב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האוייב.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/ועדת_אגרנט
מה שלא נעשה כידוע ב-6 לאוקטובר 23. זה המחדל הגדול של כל המערכת הישראלית מראש הממשלה בנימין זאב מיליקובסקי-נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, עד לכל ראשי זרועות הביטחון. כולם התעלמו ממסקנות ועדת אגרנט.
(נעמן כהן, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית, "חדשות בן עזר", גיליון 1970).
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01970.php
מה שיש לעשות הוא רק לאמץ את מסקנות ועדת אגרנט.
כמובן כל מפקדי הצבא שכשלו במלחמה חייבים ללכת, וכל הפוליטיקאים שכשלו לעמוד לבחירה מחודשת ע"י ציבור הבוחרים.
מזלנו – אם נישמד יש לנו גיבוי
ואולי נשמש פֹּה גיבוי להרווארד
באתר חשאי בארה"ב נשמר כל מה שפורסם אי־פעם בישראל – למקרה שהמדינה לא תשרוד. התרבות הישראלית כולה – כן, כולה – מאוחסנת ומקוטלגת באולמות ענק באוניברסיטת הרווארד.
הסיפור התחיל בשנות ה-60, כשד"ר צ'רלס ברלין הפך לאוצר האגף לתיעוד התרבות היהודית בהרווארד. ברלין אמור היה להרחיב את האוסף, אך הוא לא הסתפק בכך. היה לו חזון מהפכני: לשים את ידו על כל מסמך שראה אור במדינת ישראל. מבחינתו, מדובר היה בלקח ממלחמת העולם השנייה – רצוי שחומר על העם היהודי יישמר ביותר ממקום אחד.
ברלין היה אמור להרחיב את האוסף בזרם הגואה של יצירות הנוגעות לעם היהודי: ספרים שרואים אור במדינת ישראל הצעירה ופרסומים עיוניים העוסקים בציונות, בשואה ובתולדות העם היהודי. מניתוח אוספי הספרים בהרווארד עולה כי ב-50 השנים שבין השנים 1970 ו-2020 הודפסו יותר ספרים חדשים בעברית מאשר בכל 500 השנים שקדמו להן גם יחד. זאת בלי שמביאים בחשבון מספר אדיר של כותרים שנוצרו במדיות המודרניות: תקליטים, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה דוברות עברית.
לברלין היה חזון מהפכני, והוא התחיל לרקום תוכנית גרנדיוזית שלא רק תגדיל את העושר הכמותי של האוסף, אלא גם תשנה בתכלית את תוכנו ואופיו של האגף היהודי בספריית הרווארד. זה התחיל באיסוף עיתונות לא־-אקדמית שרואה אור בישראל, כמו גיליונות "לאשה" שביקש ממנהלי הספרייה באוניברסיטת בר-אילן, לצד עיתונים יהודיים מקומיים מרחבי העולם בשפות מגוונות. בין היתר, טווה קשרים והשיג מסמכים תיעודיים על קהילות יהודיות שנכחדו, כמו מושבות הברון הירש בארגנטינה והמדינה היהודית בתקופה הסובייטית באזרבייג'ן.
מכאן התחיל מהלך שככל הנראה אין לו תקדים במחוזות התיעוד ההיסטורי: הספרייה היהודית התחילה לקלוט פרוטוקולים, מפות, תוכניות אסטרטגיות כלכליות, תכתובת ומדריכים, ספרי תקציב, סקרים ודוחות מגוונים שמפיקים משרדי ממשלה וגופים ציבוריים במדינת ישראל. למחסנים נשלחו פרסומים של ביטוח לאומי, בנק ישראל, מינהל מקרקעי ישראל ומוסדות תכנון, קק"ל והסוכנות היהודית, ועדות מקצועיות, חומרי הסברה של תנועות פוליטיות וחומרי פרסום של מועמדים שוליים בבחירות מוניציפליות, כרוזים ומדבקות.
ברלין ביקש לשים את ידו על כל תעודה ומסמך שהופץ או ראה אור במדינת ישראל:
"אחרי הפגנות הייתי אוסף מהרצפה ברושורים ומדבקות," מספר הסופר אהוד בן עזר, "גם כרטיסי ביקור צבעוניים של נערות ליווי הייתי אוסף ברחוב ומכניס לקופסה של הרווארד." הם הכירו כשבן עזר "שהה ליד אוקספורד כסופר אורח, וברלין הגיע להרצות על מפעלו בפני אינטלקטואלים יהודים."
"ברלין מצא את עצמו באותו אירוע תחת התקפה, כשהיסטוריון ישראלי צעיר, בנו [נכדו, נרי הורוויץ – אב"ע] של נגיד בנק ישראל לשעבר, התפרץ והטיח בו שהוא מתעד את ישראל באופן אובססיבי כי הוא מפקפק ביכולתה להתקיים.
"רק אני והמארח עמדנו לצד ברלין בוויכוח," מספר בן עזר. "הגנתי על עמדתו שהוא מכין חומר גלם למחקר. היתה לו אידיאולוגיה: תיעוד יהדות תקופתנו שמדינת ישראל היא ביטויה המרכזי. ברלין אמנם אוצר ספרים, אך הם מודפסים בעותקים רבים וכמעט תמיד מוצאים דרכם לספריות ונשמרים. לעומת זאת, פרסומים קטנים, גם כשמודפסים בהמונים, הולכים לאיבוד כי איש לא מוצא לנכון לשמור עליהם. מצא חן בעיניי שהוא רצה להציל גם אותם מכלייה. העימות הוביל להתגייסות שלי ושל עוד אנשים להיות סוכנים של ברלין ושל האוסף שלו בישראל."
לדברי בן עזר, שגרת איסוף החומרים נמשכה שנים: "אספנו כל דבר דואר שהגיע לתיבה לפי ההוראות מהרווארד. בכל פעם שהצטבר מספיק חומר, הייתי מודיע לנציג בישראל, אורז את החומר 'הלא חשוב' – הזמנות לאירועים פוליטיים, פתיחות של תערוכות וקונצרטים, חומרים פרסומיים שחילקו בשכונה – ומוסר. הכול נשלח למחסנים בבוסטון." הקשר נמשך עד מות הנציג, ועבר בהמשך לדואר אלקטרוני, שהפחית את הניירת. "לא קיבלתי תשלום," הוא מדגיש, "עשיתי הכול כטובה אישית ולמען חוקרי ההיסטוריה בעתיד. עד היום ישראל תחת איום של תקיפה גרעינית, ולכן לדעתי יש חשיבות לגיבוי שהכינו בממלכתו של ברלין. כשאמרתי זאת לברלין, הוא השיב לי כי אין צורך בקטסטרופה כדי להצדיק את מפעלו. די לראות את מצב הארכיונים בישראל. ברבים מהם החומרים עלולים להתכלות בשיטפון או שריפה או סתם הזנחה, כי הם נשמרים בתנאים לא נאותים."
(בהשראת צ'ארלס ברלין כתב חיים-רכלבסקי-באר את הספר "לפני המקום" על "ספרן נמרץ ורב-תחבולות, שבזכות נחישותו וכישרון הציד שלו הצליח לרכז באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר אוסף מופלא של ישראליאנה, שלא היה מבייש גם את הספרייה הלאומית בירושלים)."
(מירב מורן, "באתר חשאי בארה"ב נשמר כל מה שפורסם אי־פעם בישראל – למקרה שהמדינה לא תשרוד. התרבות הישראלית כולה – כן, כולה – מאוחסנת ומקוטלגת באולמות ענק באוניברסיטת הרווארד", "אל-ארצ'", 13.11.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-11-13/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-72bc-de53-ab9a-7ebfd03e0000
ואותנו זה מנחם. הכול מונצח בהרווארד. כולל ארכיוני הקיבוצים בהם גבת. אמנם בכתבה לא מוזכר העיתון הלילי "חדשות בן עזר", אבל בטוח שגם העיתון הלילי מונצח שם, כך שאם נושמד פה, לפחות נישאר למזכרת נצח שם (כולל הזונות שפירסמו מודעות, ואהוד בן עזר אספן).
יש לנו רק חשש אחד, שבאוניברסיטת הרווארד האנטישמית והאנטי ישראלית יתפרץ המון פרוע וסוער בקריאות Free Free Palestine! Free Free Palestine!, ויעלה את כל הארכיון של ישראל באש.
במקרה כזה אנחנו נגבה אותם.
נעמן כהן
אהוד: אל דאגה, "חדשות בן עזר" נשלח כל השנים פעמיים בשבוע למייל של צ'ארלס ברלין בהרווארד, והמכתב העיתי שלי נאסף ומתועד בעוד כמה אתרים אינטרנטיים פתוחים לציבור והוא מהווה מעין אנציקלופדיה או לקסיקון מתחדש והולך על פני יותר מעשרים שנה.
מעניין מה ייזכר בעוד שנים רבות – הסיפור על דמותו של צ'ארלס ברלין ב"לפני המקום" של חיים באר או הסיפור על אהוד עזר שהיה אוסף מהמדרכות בתל אביב כרטיסי ביקור צבעוניים של נערות ליווי ושולח אותם לצ'ארלס ברלין בהרווארד.
אַיְּמָן עוֹדֶה הוֹגֶה בַּכְּנֶסֶת:
כְּפִי שֶׁכָּתַב הַ-לְאֻמִּי שֶׁלָּהֶם:
"קְחוּ אִתְּכֶם אֶת מֵתֵיכֶם וּמִזְוְדוֹתֵיכֶם וְהִסְתַּלְּקוּ."
כְּמוֹ שֶׁבְּנֵי עַמּוֹ עָשׂוּ בְּטֶבַח 2023
כְּמוֹ לֹא דּוֹבְרֵי עַרְבִית הֵצִיפוּ אֶת הֲיוּטְיוּבּ בְּסִרְטֵי
עֲרִיפַת רָאשִׁים. כְּמוֹ לֹא בָּרְחוֹב שֶׁלִּי
מְקַבֵּל מִמֶּנִּי מְנַקֶּה הָרְחוֹב, תַּיָּסִיר
(שְׁנֵינוּ מַסְכִּימִים שֶׁלֹּא יָפֶה לִיהוּדִים לְפַזֵּר זֶבֶל מִסָּבִיב לַפַּח)
בַּקְבּוּק מַיִם קָרִים בַּקַּיִץ, קָפֶה עִם הֵל
מֵהַשַּׂקִּיּוֹת הַיְּרֻקּוֹת שֶׁל עִלִּית – שׁוֹתֶה וְאוֹמֵר תּוֹדָה.
בְּהֶחְלֵט. רַק פַּעַם אַחַת אָמַרְתִּי שָׁלוֹשׁ מִלִּים:
מַה יִהְיֶה אִתָּנוּ. אִתָּנוּ, לְלֹא פֵּרוּשׁ.
לְלֹא הַסִּימָן עֲקֹם הַגֵּו שֶׁל סִימַן הַשְּׁאֵלָה.
אוּלַי בַּזָּקוּף, שֶׁל סִימַן הַקְּרִיאָה.
אֲבָל הוּא דָּג כָּרָאוּי אֶת הָ"אִתָּנוּ" מֵהַתְּהוֹם:
"אַתֶּם תֵּלְכוּ מִפֹּה, מַה יִהְיֶה? אַתֶּם תֵּלְכוּ. זֶה מַה שֶׁיִּהְיֶה..."
וּבְיָדוֹ כּוֹס הַקָּפֶה הַחַם וְהַהֶבֶל שֶׁעוֹלֶה.,. וְנָתַן לִי סִיגַרְיָה.
וְאֶת כּוֹס הַקַּרְטוֹן הִשְׁלִיךְ תַּיָּסִיר לָעֲגָלָה
זוֹ, עִם הַסֶּמֶל שֶׁל עִירִיַּת יְרוּשָׁלַיִם.

* עירית אמינוף: אני מסכימה עם דבריו של יוסי אחימאיר, באשר לאישיותו של אלמוג בוקר. אלמוג ניכר ברגישותו הרבה למצבים קשים ולאנשים במצוקה. עיניו טובות, וליבו קשוב לצרות של אחרים.
אם יש למי מן הקוראים קשר ישיר אל אלמוג בוקר, בבקשה להסביר לו שיש לו בעייה בקריאה והגשה של טקסט. לאלמוג אין פסיקים ונקודות. כל הדיווח הוא משפט אחד ארוך ללא הפסקות כלל, מה שיוצר רצף של משפט אחד, ולעיתים, משפט המחובר למשפט הקודם או הבא – וגורם לבעיות בהבנת המסר.
קריאה נכונה היא ראש וראשון בדיווח של כל כתב וקריין, אנא מסרו לאלמוג את ההערה הנ"ל. חבל שקריאתו פוגמת בדיווחיו – נושבת ממנו רוח של אהבת אדם וראוי שגם קריאתו תהיה חלקה ומדברת אל השומעים. הוא כבש את לבבותינו בדיווחיו בעת המלחמה – אם רק יתקן את דרך קריאתו ירווח לכולנו וקודם כל לו עצמו.
* עשית, דיווחת – עשית.
עשית, לא דיווחת – לא עשית.
לא עשית, דיווחת – עשית.
לא עשית, לא דיווחת – לא עשית.
אהוד: דומני שהסיפור הנחמד הזה מיוחס לאליהו נאווי, ואולי לבכור שטרית.
* שלום רב. אני קורא בעניין רב את חב"ע ונהנה מאוד.
ברצוני לתקן כמה אי דיוקים בפרק על הצנחנים הגרמנים בוואדי קלט:
1. חסן סלמה לא נהרג בפיצוץ המפקדה ליד רמלה. הוא נעדר באותו לילה. הוא נהרג בעת שתקף את אצ"ל בראש העין.
https://he.wikipedia.org/wiki/חסן_סלאמה
2. במקום ולדהיים קם מושב אלוני אבא. נווה יער הסמוכה, המשמרת את תרגום השם ולדהיים, היא חוות ניסיונות של משרד החקלאות.
3. הצנחנים לא הגיעו כלל לאזור עין גדי. לא היה להם מה לחפש שם.
בברכה,
מודי שניר
052-4480590
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
- עמנואל בן סבו: 1. מהאנשים האחרים עד הימים האחרים
- מוטי הרכבי: פרשת הפצ״רית/יועמ"שית/פרקליטות וההזמנה לחקירה של ראש להב 433
- יניב קובוביץ: ארה"ב מקדמת את "עזה החדשה" – ומפילה על צה"ל את הטרור של עזה הישנה
- אורי הייטנר: צרור הערות 16.11.25
- מירב מורן: התרבות הישראלית כולה מאוחסנת ומקוטלגת
- אהוד בן עזר: מתוך היומן, ירנטון, אוקספורד, 1998
- משה גרנות: מאלי ודימיטרי
- רון גרא: שַׁעַר
- נעמן כהן: מנסור עבאס מסביר למה החליט להפסיק את הריאיון ברשת ב' כאשר נשאל על השמדת חמאס:
- יוסף עוזר: אַיְּמָן עוֹדֶה הוֹגֶה בַּכְּנֶסֶת:
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * עירית אמינוף: אני מסכימה עם דבריו של יוסי אחימאיר, באשר לאישיותו של אלמוג בוקר. אלמוג ניכר ברגישותו הרבה למצבים קשים ולאנשים במצוקה. עיניו טובות, וליבו קשוב לצרות של אחרים.
- שאר הגליון