בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
- יוסי אחימאיר: מגלי צה"ל לגלי ציבור
- עמנואל בן סבו: 1. המתנכר ליהדותו, הצרפתי והיווני הגאה,
- יורם אטינגר: כוח הרתעה של ישראל –
- אורי הייטנר: צרור הערות 19.11.25
- ד"ר גבריאל דוד פינטו: שטחים ושבויים תמורת שלום
- בן-ציון יהושע: משורר טג'יקי נודע, שהעלימו את עברו היהודי
- משה גרנות: זיכרונות אחר מותו
- משה גרנות: "אדוני מרוצה?"
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים
- מנחם רהט: צֶלֶם או מלכות של חסד
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד, בבקשה במטותא ממך תלחץ על ד"ר גרנות לפרסם עוד סיפורים. ואם אפשר אפילו שניים בכל גיליון. הם פשוט מקסימים ומאירים עולמות שהיו ואינם.
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
יוֹם הֻלֶּדֶת
לֹא נִפְנֵיתִי
לִמְנוֹת שְׁנוֹתַי –
לֹא נִפְנֵיתִי,
וְלֹא עָרַכְתִּי אוֹתָן –
לִתְקוּפוֹת!
כְּצֶמַח הָיִיתִי;
יָמִים רָדְפוּ יָמִים;
קַיִץ וְחֹרֶף,
וְעֵין אֱלוֹהַּ –
מֵעָל –
אִם לְטוֹב
וְאִם לְרַע;
וְהָרוּחַ נוֹשֵׂא אוֹתִי –
מְפַזְּרֵנִי לַמֶּרְחָבִים;
וּבְהִתְחַדֵּשׁ הַקַּיִץ –
שַׁבְתִּי לִפְרֹחַ
וְהָרוּחַ נוֹשֵׂא אוֹתִי –
כְּתָמִיד;
לֹא סָפַרְתִּי
יְצִיאוֹתַי לַיָּם הַפָּתוּחַ –
כְּסִירָה יְשָׁנָה
שְׁחוּקַת גַּלִּים
פָּרַשְׂתִּי כָּנָף:
חִבַּרְתִּי לְסַרְטָנִים זְהוּבִים
בַּחוֹל הַחַם
וּנְחִילֵי-דְּגִיגִים
שַׁיָּרוֹת, שַׁיָּרוֹת –
עָקְצוּ, נָשְׁקוּ
הִשְׁתַּקְשְׁקוּ
בֵּין רַגְלַי;
נִיחוֹחַ-אַצּוֹת –
חָרַשׁ עֲמֻקּוֹת
רֵאוֹת גְּדוֹלוֹת
וְהִצְמִיד כְּנָפַיִם
לְגַבִּי הֶחָטוּב;
וְאַט מֵאָחוֹר
אָרַב הַשָּׂטָן
כְּמוֹ זִקִּית לְפַרְפָּר,
כְּמוֹ עַכָּבִישׁ לִזְבוּב
מָשַׁךְ חוּט בְּקוּרָיו –
וְנִלְכַּדְתִּי;
וּפֶתַע יָדַעְתִּי –
אֶת יוֹם הֻלַּדְתִּי – – –
1979
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בשנת 1979 אסתר ראב [1894-1981] היתה בת 85 שנים.
יוסי אחימאיר
מגלי צה"ל לגלי ציבור
כמה התגעגענו למהדורת חדשות ברדיו, שאינה נפתחת במה שקורה בעזה, או בהלוויה של חלל, אלא כזו שמדברת על מדד המחירים לצרכן, למשל. גם אחרי שנתיים הנושאים הביטחוניים – המשך הלחימה בעזה, ההתחממות המחודשת בדרום לבנון, הטרור ביו"ש – עודם מקור לדאגה מתמשכת, לא ירדו מסדר היום. אבל גם בלעדיהם אין רגע דל במדינתנו. פרשת הפצ"רית, פרשת ההסתדרות, פרשת ראש לה"ב 433...
בקיצור: לא משעמם אצלנו. וכדי שיהיה עוד יותר מעניין, זרק שר הביטחון לחלל האוויר את החלטתו – לסגור את גלי צה"ל. בניגוד לכל קודמיו, שאף הם שקלו מהלך זה, ישראל כץ נחרץ. הללו התלבטו, היססו, ומשכו לבסוף ידיהם מן העניין. לא כן השר כץ. תחנת גלי צה"ל, לפחות במתכונתה הנוכחית, מגיעה לסוף דרכה, והסערה פרצה.
הוויכוח על עתיד גלי צה"ל אינו יכול להיות מפוזיציה פוליטית. לאמור: אם אתה איש שמאל, אתה נגד הסגירה כביכול, והיפוכו איש ימין – בעד סגירה כביכול. זהו ויכוח עקרוני בראש וראשונה על השאלה, אם תחנת שידור צבאית, שמפעיליה הם לובשי מדים, שיש לה מפקד כמו לכל יחידה צה"לית, יכולה לעסוק בפוליטיקה ולהפיק תוכניות מלל של בעד ונגד, ואם רב"ט יכול להתריס בשאלותיו כנגד אלוף, למשל.
מאז פרצה לחדשות הידיעה על מועד סגירתה, ים של מילים נשפכו בעד ונגד בכל כלי התקשורת ובוויכוחים ציבוריים. ואין זה מפליא. גלי צה"ל בולטת בנוף התקשורתי, עצם שמה הפך למעין מותג, נותנת פייט ראוי ל"כאן" ולשם. השאלה היא, אם זה ייעודה. אם היא יכולה להיות בעצמה מושא לוויכוחים פוליטיים.
כחבר מועצת העיתונות והתקשורת, גם אני מתנגד לסגירתו של כלי תקשורת כלשהו, או כל צינור מידע, אלא אם כן הוא הופך לכלי תעמולה אנטי ישראלי. מניעת שידורי "אל-ג'זירה" בישראל היא דוגמא לכך. ערוץ – לא ישראלי, אנטי ישראלי – שמשרת את תעמולת קטר וחמאס. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ומסיבות אחרות, חרב הסגירה מתהפכת עתה מעל תחנת גלי צה"ל הישראלית, הפטריוטית.
ההחלטה הלא-מפתיעה, יש לומר ביושר, חצתה בכל זאת מחנות בין המצדדים בה לבין המתנגדים. ובראש המתנגדים, גופי תקשורת אחרים, אגודות עיתונאים, מועצת העיתונות והתקשורת, כמובן פוליטיקאים מהאופוזיציה, ומי שחוששים שמא אנו בראשיתו של תהליך להצר את רגלי התקשורת בכללותה.
ואמנם, ההחלטה לא נפלה בחלל ריק, אלא בימים שבהם שר התקשורת, ויש האומרים אי-התקשורת, שם ידו גם על המתחרה של גלי צה"ל, תאגיד "כאן", שאף הוא ממומן בכספי ציבור. בראשי מהדהדות מילותיו של זאב ז'בוטינסקי בעניין חופש הביטוי ויכולתו של השלטון להכיל ביקורת, כשהוא כותב: "מבחן הדמוקרטיה מתמצה בחופש העיתונות. החוקה הליברלית ביותר יסודה בשקר אם מושם מחסום על פי העיתונות. במקום שבו העיתונות חופשית – שם יש תקווה."
אלה דברים נכוחים מול "טיפול" הממשלה בתקשורת, בניצוחו של השר קרעי, שמנסה להצר את רגליה באמתלא שדוווקא הרפורמה שהוא מציע תהפוך אותה לליברלית יותר, מגוונת יותר, בזבזנית פחות.
אם בטלוויזיה עסקינן, כי אז יש לנו שני ערוצים שהם "אנטי", 12, 13, לעומת שני ערוצים שהם "פרו" – 14, 24. אז איזון טלוויזיוני יש. כל אדם רשאי לבחור לעצמו את הערוץ בו יצפה. מקרה גלי צה"ל שונה לגמרי. לא רק שהתחנה ממומנת, אלא שהיא יחידה צבאית בהגדרתה, העורך הראשי הוא "מפקד", מפעיליה חיילים בסדיר, אלא שהיא פועלת בחופשיות יתר, תוך חריגה ממהותה המקורית. אפילו מגייסת פרסומות.
גלי צה"ל צריכה להיות מה שהיא באמת: "הבית של החיילים", וגם בית היוצר לעיתונאים שבבוא זמנם יתבלטו בכלי התקשורת ה"חופשיים", שאין השלטון יכול לשלוט בהם. אין זה ערוץ תקשורת "נורמלי". בעצם הגדרתו הוא מוגבל לאקטואליה צבאית ולבידור. עליו לחזור למקורותיו, להיות מה שהיה בייסוד הקמתו. יומני חדשות – כן, תוכניות מלל פוליטיות ומוטות – לא ולא. החיילים מספיק בוגרים כדי להאזין לחדשות כהווייתן, במינון צבאי גבוה. לכן, יש לשמר את התחנה, לא לסגור אותה, להחזירה למסלול שלו היא יועדה.
פגיעה בחופש העיתונות לא תהיה כאן. יש לנו די והותר תחנות רדיו, שעוסקות בחופשיות בפוליטיקה חסרת מעצורים, במלל מתיש, כמו למשל גלי ישראל. ואם מאן דהוא רוצה להקים להקים בכספו תחנה חלופית – אדרבא. איש לא ימנע זאת ממנו. הוא גם יכול לקרוא לה – גל"ץ, לאמור: גלי ציבור.
יוסי אחימאיר
עמנואל בן סבו
1. המתנכר ליהדותו, הצרפתי והיווני הגאה,
אינו ראוי להיטמן בחלקת גדולי האומה
אתחיל מהמסקנה, דובר ממשלת ישראל צריך לפרסם הודעה בהאי לישנא: "אנו מרכינים ראשינו בצער עצום, ככל שמצטברות הראיות לפעולותיו של אברהם בורג נגד העם היהודי, נגד מדינת ישראל, ולכן הוחלט כי בבוא יומו לא ייטמן האזרח הצרפתי, המתייוון הגאה, המתנכר ליהדותו, אברהם בורג, האנטי ציוני והפוסט ציוני, בחלקת גדולי האומה."
חיים טובים לאברהם בורג, האיש שכבר ספד בחייו ליהודי בחיים, אמנון רובינשטיין, שהעמיד כנסת שלימה על רגליה לדקת דומייה, ברם, אין להחריש עוד מול מי שמוציא דיבת ישראל רעה בעולם, דיבת אריות האומה, גיבורי ישראל, חייליו וקציניו כמי שמבצעים רצח עם בעזה, הקורא להטלת סנקציות על מדינת ישראל בימי המלחמה והמאבק שטרם תם.
"אנו מרכינים ראשינו בצער עצום ככל שמצטברות הראיות לכך שפעולותיה של ישראל יישפטו כעונות להגדרה המשפטית של רצח עם," כתבו 450 אנשים המתנאים, בעיני עצמם, כאנשי רוח יהודים, לאו"ם ולמנהיגי עולם בתביעה להטיל סנקציות על מדינת ישראל הפושעת ומבצעת רצח עם בעזה, והחמאס? צדיקי הדור מופת של לוחמי חופש ומחוללי החירות מהכיבוש של רוצחי העם היהודים, כה כתבו: "הסולידריות שלנו עם הפלסטינים היא אינה בגידה ביהדות, אלא הגשמתה."
בין "אנשי הרוח" בולט יו"ר הכנסת לשעבר, יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, מצביע חד"ש, היהודי לשעבר על פי החלטתו, אברהם בורג, חומץ בן יין, מהמקטרגים הגדולים נגד מדינת ישראל וממבאישי ריחה בעולם, מהקוראים המתמידים להטיל חרמות נגד מדינת ישראל והעמדתה לדין.
לו היו אברהם בורג, ו-429 היהודים הנאורים, הליברלים, חובבי החמאס, בשבת שמחת תורה בבארי, בניר עוז, בכפר עזה, בשדרות ובאופקים, הם היו מובלים כצאן לטבח, נשרפים, נשחטים, נטבחים, נאנסים, נחטפים, כמו ויויאן סילבר המנוחה, אשת השלום וממובילי האחווה והרעות עם אנשי עזה הנפלאים, המדוכאים, המתענים תחת הכיבוש היהודי.
אל מול מחבלי החמאס, אנשי התועבה צמאי הדם, לא היו עומדים לאברהם בורג כל ניסיונותיו לשכנע את המחבלים, לוחמי החופש, כי ויתר על היותו יהודי ומחק את הלאום מתעודת הזהות, כל הסבריו המלומדים בארשת שביעות רצון עצמית, ואף היותו אזרח צרפת, בזכות אשתו, לא סייעה.
המחבלים הכינו את המאכלת, הבעירו את האש, ואברהם המתנכר להמשיך להתחנן על חייו, כגלגל את עיני העגל שלו, כל הצהיר מול המחבלים כי הוא "מתייוון גאה", כופר באלוקים, אפילו השליך את כיפתו מאחוריו, הדגיש כי הוא בצד של הטובים הרי הצהיר על היותו אנטי ציוני, פוסט ציוני, נטול זהות, כל תחנוניו על חיו והוצאת פתק הבוחר בחד"ש, לא עזרו לו.
האנטי ציוני אברהם בורג בניסיון אחרון למלט עצמו מרצח בסגנון דעא"ש, שלף ברגע האחרון את הריאיון משנת 2003 לגארדיאן הבריטי בו אמר: "ישראל, לאחר שחדלה לדאוג לילדים הפלסטינים, לא צריכה להיות מופתעת כשהם חוזרים שטופי שנאה ומפוצצים את עצמם במרכזי הבריחה מהמציאות של הישראלים. הפלסטינים מפקידים את חייהם בידי אללה באזורי הבילוי שלנו, מפני שהחיים שלהם הם סבל. הם שופכים את דמם במסעדות שלנו בשביל להרוס לנו את התיאבון, מפני שיש להם ילדים והורים רעבים ומושפלים בבית."
היריות נשמעו, הגופה הוצתה, מה שנותר ממנה נחטף, והיהודי, צרפתי, יווני, שברח מזהותו נפל שדוד לרגלי אנשי התועבה.
2. וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אחרי שכל החטופים בחיים שבו לחיק אוהביהם, אחרי השבת החלל-חטוף האחרון הגיעה העת לבוא חשבון עם אנשי התועבה.
כדי שמחבלי הנוח'בות, אנשי התועבה, שביצעו את טבח שבת שמחת תורה, לא ישתחררו בעסקת החטופים הבאה, כדי שאנשי התועבה לא יהפכו לקדושים מעונים, כדי שאומה שלימה על חטופיה, נרצחיה, נטבחיה, שרופיה, מבותריה, נערפיה, נבזזיה תביט במי שעוללו את הנוראה שבזוועות מקבלים את העונש לו הם ראויים.
כדי שמבקשי רעתה של מדינת ישראל, צמאי הדם וחובבי רצח יהודים במרחבי המזרח התיכון ומחוצה לו, יפנימו כי העם היהודי יבוא חשבון עם אנשי התועבה וסייעניהם, עד האחרון שבהם.
כדי שהאומה היהודית-ישראלית תשלים את הריפוי והשיקום של תוצאות ימי השבר והסער, ימי החורבן, הגיעה העת לבוא חשבון עם אנשי התועבה וסייעניהם.
כדי להשלים את מלאכת אריות האומה, גיבורי ישראל, את מלאכת הפצועים בגוף ובנפש, הגיעה העת להעמיד את אנשי התועבה לדין, מהיר, יעיל וכואב.
זו העת להקמת בית דין מיוחד לשיפוט מהיר ומתן גזרי דין לאנשי התועבה וסייעניהם, לפעול בעוז ובנחישות, בעוצמה ובחכמה, בהתאם לחוקים הבינלאומיים.
זו העת להעמיד לדין את בכירי אנשי התועבה וסייעניהם במשפט ראווה למען יראו וייראו, למען הדורות הבאים של חורשי רעת היהודים והחולמים על הטבעת מדינת ישראל בים והשמדתה.
למען הדורות הבאים של העם היהודי בארץ ובתפוצות, למען ידעו עד דור אחרון כי דם יהודי אינו הפקר.
המשימה הלאומית הזו חשובה מדי כדי שחלילה תהפוך לפארסה, לכן יש לפעול בשום שכל, מיטב המוחות המשפטיים, המומחים הגדולים בארץ ובעולם, חייבים לסכור כל פרצה, לסגור כל סדק, שיכול להוביל לערעור על גזר הדין.
על משרד המשפטים, על זרועותיו, לבחור בקפידה את השופטים אשר ישבו בבית הדין המיוחד, המשימה הלאומית חייבת לגייס את הטובים ביותר.
לקראת העמדת אנשי התועבה וסייעניהם לדין, חובה להכשיר את דעת הקהל של הציבור במדינת ישראל, ליצור מכנה משותף ללא פוזיציה, להזכיר למי ששכח את זוועות טבח שבת שמחת תורה.
חובה להיערך לקראת השיח והתגובות הבינלאומיות, אסור להפקיר את הזירה הבינלאומית, מדינת ישראל חייבת להכין צוותי הסברה בשפות העולם, למגר את עלילות הדם הצפויות ואת הפרופגנדה האנטישמית.
העמדתם לדין של אנשי התועבה וסייעניהם היא חלק ממלחמת הקוממיות שטרם תמה, היא סגירת מעגל מאוחרת, היא מילוי חובה מוסרית לנטבחים, לחללים, לנרצחים, לחטופים, לקהילות החרבות, לגולים בעל כורחם מבתיהם, היא חובה מוסרית לפצועים בגוף ובנפש, ליהודי העולם שהיו תחת מתקפה אנטישמית.
העמדתם לדין של אנשי התועבה וסייעניהם היא שלב נוסף בשיקום ההרתעה של מדינת ישראל, היא מזכירה לכל מי ששכח, לעולם לא עוד, דם יהודי אינו הפקר.
"וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!"
עמנואל בן סבו
אתחיל מהמסקנה, דובר ממשלת ישראל צריך לפרסם הודעה בהאי לישנא: "אנו מרכינים ראשינו בצער עצום, ככל שמצטברות הראיות לפעולותיו של אברהם בורג נגד העם היהודי, נגד מדינת ישראל, ולכן הוחלט כי בבוא יומו לא ייטמן האזרח הצרפתי, המתייוון הגאה, המתנכר ליהדותו, אברהם בורג, האנטי ציוני והפוסט ציוני, בחלקת גדולי האומה."
חיים טובים לאברהם בורג, האיש שכבר ספד בחייו ליהודי בחיים, אמנון רובינשטיין, שהעמיד כנסת שלימה על רגליה לדקת דומייה, ברם, אין להחריש עוד מול מי שמוציא דיבת ישראל רעה בעולם, דיבת אריות האומה, גיבורי ישראל, חייליו וקציניו כמי שמבצעים רצח עם בעזה, הקורא להטלת סנקציות על מדינת ישראל בימי המלחמה והמאבק שטרם תם.
"אנו מרכינים ראשינו בצער עצום ככל שמצטברות הראיות לכך שפעולותיה של ישראל יישפטו כעונות להגדרה המשפטית של רצח עם," כתבו 450 אנשים המתנאים, בעיני עצמם, כאנשי רוח יהודים, לאו"ם ולמנהיגי עולם בתביעה להטיל סנקציות על מדינת ישראל הפושעת ומבצעת רצח עם בעזה, והחמאס? צדיקי הדור מופת של לוחמי חופש ומחוללי החירות מהכיבוש של רוצחי העם היהודים, כה כתבו: "הסולידריות שלנו עם הפלסטינים היא אינה בגידה ביהדות, אלא הגשמתה."
בין "אנשי הרוח" בולט יו"ר הכנסת לשעבר, יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, מצביע חד"ש, היהודי לשעבר על פי החלטתו, אברהם בורג, חומץ בן יין, מהמקטרגים הגדולים נגד מדינת ישראל וממבאישי ריחה בעולם, מהקוראים המתמידים להטיל חרמות נגד מדינת ישראל והעמדתה לדין.
לו היו אברהם בורג, ו-429 היהודים הנאורים, הליברלים, חובבי החמאס, בשבת שמחת תורה בבארי, בניר עוז, בכפר עזה, בשדרות ובאופקים, הם היו מובלים כצאן לטבח, נשרפים, נשחטים, נטבחים, נאנסים, נחטפים, כמו ויויאן סילבר המנוחה, אשת השלום וממובילי האחווה והרעות עם אנשי עזה הנפלאים, המדוכאים, המתענים תחת הכיבוש היהודי.
אל מול מחבלי החמאס, אנשי התועבה צמאי הדם, לא היו עומדים לאברהם בורג כל ניסיונותיו לשכנע את המחבלים, לוחמי החופש, כי ויתר על היותו יהודי ומחק את הלאום מתעודת הזהות, כל הסבריו המלומדים בארשת שביעות רצון עצמית, ואף היותו אזרח צרפת, בזכות אשתו, לא סייעה.
המחבלים הכינו את המאכלת, הבעירו את האש, ואברהם המתנכר להמשיך להתחנן על חייו, כגלגל את עיני העגל שלו, כל הצהיר מול המחבלים כי הוא "מתייוון גאה", כופר באלוקים, אפילו השליך את כיפתו מאחוריו, הדגיש כי הוא בצד של הטובים הרי הצהיר על היותו אנטי ציוני, פוסט ציוני, נטול זהות, כל תחנוניו על חיו והוצאת פתק הבוחר בחד"ש, לא עזרו לו.
האנטי ציוני אברהם בורג בניסיון אחרון למלט עצמו מרצח בסגנון דעא"ש, שלף ברגע האחרון את הריאיון משנת 2003 לגארדיאן הבריטי בו אמר: "ישראל, לאחר שחדלה לדאוג לילדים הפלסטינים, לא צריכה להיות מופתעת כשהם חוזרים שטופי שנאה ומפוצצים את עצמם במרכזי הבריחה מהמציאות של הישראלים. הפלסטינים מפקידים את חייהם בידי אללה באזורי הבילוי שלנו, מפני שהחיים שלהם הם סבל. הם שופכים את דמם במסעדות שלנו בשביל להרוס לנו את התיאבון, מפני שיש להם ילדים והורים רעבים ומושפלים בבית."
היריות נשמעו, הגופה הוצתה, מה שנותר ממנה נחטף, והיהודי, צרפתי, יווני, שברח מזהותו נפל שדוד לרגלי אנשי התועבה.
2. וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אחרי שכל החטופים בחיים שבו לחיק אוהביהם, אחרי השבת החלל-חטוף האחרון הגיעה העת לבוא חשבון עם אנשי התועבה.
כדי שמחבלי הנוח'בות, אנשי התועבה, שביצעו את טבח שבת שמחת תורה, לא ישתחררו בעסקת החטופים הבאה, כדי שאנשי התועבה לא יהפכו לקדושים מעונים, כדי שאומה שלימה על חטופיה, נרצחיה, נטבחיה, שרופיה, מבותריה, נערפיה, נבזזיה תביט במי שעוללו את הנוראה שבזוועות מקבלים את העונש לו הם ראויים.
כדי שמבקשי רעתה של מדינת ישראל, צמאי הדם וחובבי רצח יהודים במרחבי המזרח התיכון ומחוצה לו, יפנימו כי העם היהודי יבוא חשבון עם אנשי התועבה וסייעניהם, עד האחרון שבהם.
כדי שהאומה היהודית-ישראלית תשלים את הריפוי והשיקום של תוצאות ימי השבר והסער, ימי החורבן, הגיעה העת לבוא חשבון עם אנשי התועבה וסייעניהם.
כדי להשלים את מלאכת אריות האומה, גיבורי ישראל, את מלאכת הפצועים בגוף ובנפש, הגיעה העת להעמיד את אנשי התועבה לדין, מהיר, יעיל וכואב.
זו העת להקמת בית דין מיוחד לשיפוט מהיר ומתן גזרי דין לאנשי התועבה וסייעניהם, לפעול בעוז ובנחישות, בעוצמה ובחכמה, בהתאם לחוקים הבינלאומיים.
זו העת להעמיד לדין את בכירי אנשי התועבה וסייעניהם במשפט ראווה למען יראו וייראו, למען הדורות הבאים של חורשי רעת היהודים והחולמים על הטבעת מדינת ישראל בים והשמדתה.
למען הדורות הבאים של העם היהודי בארץ ובתפוצות, למען ידעו עד דור אחרון כי דם יהודי אינו הפקר.
המשימה הלאומית הזו חשובה מדי כדי שחלילה תהפוך לפארסה, לכן יש לפעול בשום שכל, מיטב המוחות המשפטיים, המומחים הגדולים בארץ ובעולם, חייבים לסכור כל פרצה, לסגור כל סדק, שיכול להוביל לערעור על גזר הדין.
על משרד המשפטים, על זרועותיו, לבחור בקפידה את השופטים אשר ישבו בבית הדין המיוחד, המשימה הלאומית חייבת לגייס את הטובים ביותר.
לקראת העמדת אנשי התועבה וסייעניהם לדין, חובה להכשיר את דעת הקהל של הציבור במדינת ישראל, ליצור מכנה משותף ללא פוזיציה, להזכיר למי ששכח את זוועות טבח שבת שמחת תורה.
חובה להיערך לקראת השיח והתגובות הבינלאומיות, אסור להפקיר את הזירה הבינלאומית, מדינת ישראל חייבת להכין צוותי הסברה בשפות העולם, למגר את עלילות הדם הצפויות ואת הפרופגנדה האנטישמית.
העמדתם לדין של אנשי התועבה וסייעניהם היא חלק ממלחמת הקוממיות שטרם תמה, היא סגירת מעגל מאוחרת, היא מילוי חובה מוסרית לנטבחים, לחללים, לנרצחים, לחטופים, לקהילות החרבות, לגולים בעל כורחם מבתיהם, היא חובה מוסרית לפצועים בגוף ובנפש, ליהודי העולם שהיו תחת מתקפה אנטישמית.
העמדתם לדין של אנשי התועבה וסייעניהם היא שלב נוסף בשיקום ההרתעה של מדינת ישראל, היא מזכירה לכל מי ששכח, לעולם לא עוד, דם יהודי אינו הפקר.
"וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!"
עמנואל בן סבו
יורם אטינגר
כוח הרתעה של ישראל –
תרומה ייחודית לארה"ב
"חדשות מחלקה ראשונה", 18 בנובמבר 2025
התרומה הקריטית של ישראל למזעור יכולות גרעיניות, בליסטיות, קונבנציונליות וטרוריסטיות של איראן – המאיימות על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ועל ביטחון הפנים של ארה"ב – הופגנה במתקפות חיל האויר הישראלי באוקטובר 2024 וביוני 2025, שפגעו קשות בחיל האוויר, ההגנה האווירית והיכולות הבליסטיות של איראן.
מתקפת חיל האוויר ב-13 ביוני סללה את הדרך להפצצת ארה"ב את שלושה מתקני גרעין מרכזיים באיראן ב-21 ביוני, ללא איום חיל האוויר וההגנה האווירית האיראנים, שנוטרלו על ידי ישראל. אף בעל-ברית אחר של ארה"ב לא יכול היה להפגין יכולות מודיעיניות ומבצעיות דומות, המקדמות באופן יוצא דופן את מעמדה האזורי והגלובלי של ארה"ב.
ריסוק מעמדה האסטרטגי של איראן בלבנון, סוריה ועזה על ידי ישראל, והכרסום הנובע מכך של מעמד איראן בעיראק ובתימן, הובילו להרחקת איראן מהדיון האזורי על גורל ארגון חסות של איראן – חמאס – ומאפשרים שליטה ללא-עוררין של ארה"ב בדיון.
פירוק מרבית יכולות הטרור של חמאס חילץ את מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאיות – לפחות זמנית– ממלתעות חמאס והפטרונית של חמאס "האחים המוסלמים" – השואפים למוטט כל משטר לאומי אסלאמי, ולהקים חברה אסלאמית אוניברסלית, הדבקה באסלאם כ"דת הלגיטימית היחידה בברכת האלוהים."
המכה הקשה שספג חיזבאללה – ארגון חסות של איראן – הביאה לנפילת משטר אסד הפרו-רוסי, ולפינוי בסיס חיל הים הרוסי בטרטוס (שהוקם ב-1971) ובסיס חיל האוויר הרוסי בחמיימים ליד לאטאקיה (שהוקם ב-2015). הפינוי פוגע במעמד רוסיה – ומקדם את מעמד ארה"ב במזרח הים התיכון ועד לוב.
"מבצע ערצב 19" ביוני 1982 השמיד 20 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות מתוחכמות שפעלו בבקעת הלבנון על ידי סוריה. הסוללות נחשבו לחסינות מהפצצת מטוסים אמריקאים, אך הושמדו ע"י טקטיקות וטכנולוגיות ישראליות חדשניות, כולל לוחמה אלקטרונית פורצת-דרך המשבשת מערכות מכ"ם. במסגרת המבצע התנהל הקרב האווירי הגדול מאז מלחמת העולם ה-2 והופלו 82 מטוסי מיג סובייטיים (ללא הפלת מטוס ישראליאחד). לקחי המבצע מככבים עד היום בתוכנית האימונים ובתורות הלחימה של חיל האוויר האמריקאי.
"מבצע אנטבה" מ-1976 הציג יכולות ייחודיות של לוחמה בטרור, הפך מקור השראה ליחידות הלוחמה בטרור של ארה"ב, והאיץ את ההחלטה להקים ב-1977 את "כוח דלתא" המצטיין של ארה"ב.
ניצחון ישראל במלחמת יום הכיפורים ב-1973 הדגיש את עליונות מערכות הלחימה של ארה"ב על פני אלו של ברה"מ, ואת עדיפות שיתוף פעולה עם ארה"ב על פני שיתוף פעולה עם ברה"מ. הניצחון הוביל למעבר מצרים מהמחנה הפרו-סובייטי ומיחסים קרובים למשטרים ערבים רדיקלים (כגון סוריה ועיראק), למחנה הפרו-אמריקאי וליחסים קרובים עם משטרים ערבים מתונים (כגון ערב הסעודית ואיחוד האמירויות).
ריסוק התשתית הצבאית המצרית ב-1967 סיכל את כוונת מצרים – בשיתוף פעולה הדוק עם ברה"מ – להפוך למנהיגה הפאן-ערבית. המהלך נועד להפיל כל משטר ערבי פרו-אמריקאי (לדוגמא, 70,000 חיילים מצרים הוצבו בתימן כדי להפיל את המשטר הסעודי), ולהעביר את השליטה על הנפט בחצי האי ערב למשטרים פרו-סובייטיים, בתקופה שבה ארה"ב הייתה תלויה בייבוא נפט מהמפרץ הפרסי. הניצחון הצבאי הסוחף של ישראל חילץ את ארה"ב ממכה כלכלית וביטחונית קשה, ומנע מברה"מ בוננזה ביטחונית וכלכלית דרמטית.
העובדות הנ"ל מציגות את ישראל כבעלת-ברית המעניקה לארה"ב ערך מוסף ייחודי. כמו כן, ישראל משמשת כמרכז חדשנות מוביל להיי-טק האמריקאי, מעבדה בתנאי בקרב של צבא ותעשיות הביטחון של ארה"ב (חוסכת לארה"ב מגה-מיליארדי דולרים במחקר ופיתוח, מגדילה את ייצוא ארה"ב ומרחיבה את בסיס התעסוקה של ארה"ב), אולם תצוגה המדגים את היתרון של מערכות צבאיות אמריקאיות על פני התחרות הגלובלית, מקור ייחודי למודיעין, והבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר ללא צורך בחיילים אמריקאיים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
אורי הייטנר
צרור הערות 19.11.25
* רק לא להתמכר לשקט – הרבה יותר נעים המצב הנוכחי, שבו צה"ל לא נלחם ואין "הותר לפרסום", על מה שהיה לפני הפסקת האש. זה ברור.
אבל אסור לנו להתמכר לשקט. מה פירוש התמכרות לשקט? פירוש הדבר שיתוק מול יצירת איום לגבולנו, מחשש להסלמה. זה, ולא שום דבר אחר, מחדל 7 באוקטובר, שלמרות שהוא התפוצץ בדרום, הוא היה חמור אף יותר בצפון, מול חיזבאללה. הלקח של 7 באוקטובר הוא לא עוד התמכרות לשקט. לעולם לא עוד!
בניגוד להשמצות, איני חושד בנתניהו שמדיניות ההתמכרות לשקט, שהוביל, נבעה ממניעים זרים. אני מאמין באמת ובתמים, שמטרתו היתה למנוע מלחמות "מיותרות", לחסוך בחיי אזרחי ישראל ולהימנע מכיבוש הרצועה. אך כפי שראינו, המדיניות הזאת המיטה אסון חסר תקדים. כוונותיו הטובות ריצפו לנו את הדרך לגיהינום. האם למדנו את הלקח?
אסור לנו להשלים עם מצב שבו המלחמה תסתיים כשחמאס על הרגליים, חמוש. אם אפשר להבטיח זאת במהלכים מדיניים, ברוח תוכנית טראמפ, מה טוב. אם לא – אין מנוס מהשלמת המלאכה בכוח צבאי, גם במחיר עימות עם טראמפ.
עלינו להבהיר זאת כבר עתה. פירוק חמאס מנשקו הוא קו אדום. בלעדיו לא נפתח את מעבר רפיח. בלעדיו לא נזוז מהקו הצהוב. בלעדיו לא נאפשר שיקום. ואם לא תיוותר ברירה, נחדש את המלחמה. ואם נחדש את המלחמה, הפעם לא נלך על ביצים, כפי שנהגנו בשנתיים של המלחמה, מחשש לפגיעה בחטופינו.
* החלטת מועה"ב: איומים והזדמנויות – בהחלטת מועה"ב יש סעיפים חיוביים ושליליים.
השלילי המובהק הוא ה"נתיב למדינה פלשתינאית". זהו פרס לטבח, ומסר לרוצחים ולאנסים, שמעשיהם סללו את הדרך למדינת טבח בלב הארץ. עם זאת, הנוסח של הסעיף כללי, והוא מותנה ברפורמה שלא תהיה, קרוב לוודאי, ברש"פ.
השלילי הוא גם מה שאין בו – חופש פעולה לצה"ל ברחבי הרצועה. אסור לנו לוותר על כך.
הצד החיובי הוא שאין בהחלטה דרישה לנסיגת ישראל לקווי 7 באוקטובר, קווי הטבח. עלינו לעמוד על הישארות צה"ל בפרימטר שיכלול את כל האזורים השולטים על יישובי הנגב המערבי, ציר פילדלפי מורחב והתוחמת הצפונית.
הסעיף החיובי החשוב ביותר בהחלטה הוא פירוק חמאס מנשקו. אסור להתפשר על כך. בינתיים חמאס כבר הודיע שלא ימסור את הנשק והמדינות שמוכנות לשלוח כוחות לעזה אינן מוכנות לעשות זאת בכוח. בלי פירוק חמאס מנשקו אל לנו לזוז אף שעל ולא לאפשר תחילת השיקום. אם המאמצים המדיניים לא יובילו לפירוק חמאס מנשקו, יהיה עלינו לעשות זאת בכוח צה"ל. בלי זה, ישראל לא ניצחה במלחמה.
בינתיים חמאס ממשיך להפר את שלב א' בהסכם, שחייב אותו להחזיר עד לפני חמישה שבועות וחצי את כל החטופים. הוא ממשיך להתעלל במשפחות בטרור הפסיכולוגי, ובעיקר למשוך זמן, שאותו הוא מנצל להתעצמות ולביסוס שלטונו בעזה. הוא לא שילם על כך שום מחיר. כעת יש להתמקד קודם כל בהחזרת כל החטופים, אך לאחר מכן חייבים לגבות מחיר מחמאס על ההפרה הבוטה הזאת.
* אי אפשר היה להשיג – הטענה שניתן היה להגיע לעסקת חטופים וסיום המלחמה באותם תנאים בשלב ב' של העסקה השנייה אינה נכונה.
אותה עסקה היתה מחייבת את ישראל לסגת לקווי 7 באוקטובר ולא היתה כוללת את פירוז חמאס. נסיגה לקווי הטבח אינה מתקבלת על הדעת גם בפתרון הקבע, ובוודאי שהיא מערטלת אותנו מכל מנוף לחץ על חמאס. להישג הזה לא היינו מגיעים ללא הפעולה לכיבוש העיר עזה.
עם זאת, המלחמה וההסכמים ייבחנו על פי התוצאה הסופית; האם בסוף התהליך חמאס יפורז והאם ישראל תיסוג לקווי 7 באוקטובר.
* לא בכל מחיר – אמנם סעודיה היא דיקטטורה תיאוקרטית איסלאמית פונדמנטליסטית חשוכה, ואף על פי כן, אני סבור ששלום ונורמליזציה איתה חיוניים לאינטרס הישראלי ולשלום המזה"ת. זאת בשל מעמדה הבכיר בעולם הערבי ועמידתה נגד הציר האיראני. הוצאת סעודיה ממעגל האיבה חיונית לישראל.
אך לא בכל מחיר. לא במחיר אספקת מטוסי f-35 ופגיעה ביתרון האיכותי שלנו. ולא במחיר קידום מדינת טרור פלשתינאית בלב הארץ. הנזק של כל אחד מאלה לחוד, ובוודאי של שניהם יחד, גדול יותר מהתועלת בשלום עם סעודיה.
גם תשוקתו של נתניהו להכניס שלום עם סעודיה למורשת שהוא משאיר, והאשלייה שלו שהדבר ימחק את כתם אחריותו לטבח, אינה מצדיקה מחיר ביטחוני כזה.
* היתרון האיכותי בסכנה – ב-2012, בתקופת נשיאותו של אובמה, קיבלו בתי הנבחרים בארה"ב, בתמיכת שתי המפלגות, את החוק המחייב את הממשל האמריקאי להבטיח את היתרון האיכותי של ישראל.
ישראל לעולם לא תוכל להתגבר על הנחיתות הכמותית שלה מול האוקיינוס הערבי המוסלמי העוין הצר עליה, ולכן היא מחויבת ביתרון איכותי.
כאשר מתרגמים את המונח "יתרון איכותי" לתכל'ס, הכוונה בראש ובראשונה למטוסי f-35, "החמקן". משמעות החוק היא מונופול ישראלי במזה"ת על מטוסי f-35.
מכירת מטוסים אלה לסעודיה, וחמור יותר – לאויב הטורקי, האיראן של האחים המוסלמים הסונים, מנוגדת לחוק האמריקאי ולאינטרס האמריקאי ומסכנת את ביטחון ישראל.
וזאת, אחרי 7 באוקטובר, כאשר ברור לכל עד כמה מלחמות ישראל הן על עצם קיומה.
אם ביידן או האריס היו מובילים החלטה אנטי ישראלית כזו, נתניהו היה מרעיש עולמות, ורץ לנאום בבתי הנבחרים. אך הוא הפך את ישראל אסקופה נדרסת בידי ממשל טראמפ.
* אויב פוטנציאלי – טראמפ מאשר שימכור מטוסי f-35 לסעודיה, ואפילו אינו מתנה זאת בנורמליזציה עם ישראל. גם תמורת נורמליזציה אין מקום לאספקת מטוסים כאלה. יש להתייחס למדינות ערב, גם אם יחתמו על הסכמי שלום ונורמליזציה עם ישראל, כאויבות פוטנציאליות שלה, ויש להבטיח את היתרון האיכותי של ישראל במזה"ת, כפי שמחייב החוק האמריקאי. בדיוק כפי שנתניהו פגע בביטחונה של ישראל כאשר אישר לגרמניה מכירת צוללת למצרים, כך גם מכירת החמקנים לסעודיה, פוגעת בביטחון ישראל, גם אם תחתום על הסכם נורמליזציה. ואם לא תחתום – על אחת כמה וכמה.
* מזדהה עם כל מילה – אני מזדהה עם כל מילה שראש הממשלה נתניהו היה אומר על ביידן אילו החליט למכור מטוסי f-35 לסעודיה. אני מזדהה עם כל מילה שראש האופוזיציה נתניהו היה אומר על ראש ממשלה ישראלי שבזמנו דבר כזה היה קורה.
* לא תהיה חקירה – כל עוד נתניהו ראש הממשלה לא תהיה חקירה אמיתית של המחדל.
הסיבה לכך, היא שנתניהו יודע טוב מכולם, שהוא האשם במחדל, שהמיט על עמנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה.
עם הגב אל הקיר אולי הוא יקים ועדת טיוח.
את ועדת החקירה תקים הממשלה הבאה. זה יהיה באיחור גדול, שיעקר חלק מהיכולת לחקור כראוי, אך זה מה שיש.
אם חלילה מר מחדל ינצח בבחירות, הוא יאמר שהבחירות היו ועדת החקירה.
במקרה כזה המחדל הבא והאסון הבא יהיו שאלה של זמן.
* ועדת מריחה – אם מר מחדל יקים ועדת מריחה במקום ועדת חקירה, ביומה הראשון של הממשלה הבאה, הוועדה תפורק ותקום ועדת חקירה אמיתית.
* מי קובע את המנדט – ועדת הטיוח שנתניהו רוצה להקים היא בריחה מחקירה ומאחריות.
אך מי שמבקרים את העובדה ששרי המחדל מנסחים את המנדט של הוועדה, מתעלמים מכך שעל פי חוק ועדות החקירה, גם את המנדט של ועדת חקירה ממלכתית מנסחת הממשלה.
החוק יצא מנקודת הנחה שהממשלות תהיינה נורמטיביות, שתהיינה מעוניינות בחקירת הכשלים כדי להפיק לקחים ולתקן. הנחת העבודה הזאת הפוכה למציאות הפוליטית הקיימת.
אין שום ערך ל"חקירה" שממשלת המחדל תחליט עליה. את ועדת החקירה תקים הממשלה הבאה. את חוק ועדות החקירה יש לשנות, ולהתאימו למציאות.
* ועדת חקירה עממית – ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הקמת ועדת חקירה עממית על פשעי שבעה באוקטובר.
הרכב הוועדה: הילדז יאיר נתניהו, מיאמי (יו"ר), הביביריון יעקב ברדוגו, ח"כית ה[---]ת טלי גוטליב, שר הג'ובים דודי אמסלם וראש הכנופייה איתמר בן גביר.
כתב המינוי:
א. חקירת אשמתם של שופטי בג"ץ, היועמ"שית והפרקליטות בטבח.
ב. חקירת ההפיכה הצבאית שבוצעה ב-7 באוקטובר בהובלת הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר ובוגדים נוספים כמו יאיר גולן וישראל זיו.
ג. חקירת שותפותם של רונן בר, בכירי שב"כ, ובהם בעלה של שקמה ברסלר, בתכנון הטבח ובביצועו.
ד. חקירת תפקידם של סוכני הסי.איי.אי. בני גנץ וגלנט בהפיכה ובבגידה.
ה. הוועדה תהיה מוסמכת לחקור גם את אשמתם של בוגדים בדימוס ובהם אהרון ברק, מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך.
ו. הוועדה תחקור מי נתן את ההוראה לא להעיר את נתניהו ב-6:28. אלמלא מעשה הבגידה הזה, רוה"מ היה מזנק מיד לחליפת סופרמן ודוהר על כנף-סופרטנקר דרומה, בולם את המחבלים ב-6:29 ומביא לניצחון מוחלט ב-6:30.
סמכויות הוועדה:
הוועדה מוסמכת להרשיע את כל הבוגדים הנ"ל ולגזור את דינם.
מירי רגב מונתה לאחראית על הטקס הממלכתי של ההוצאה להורג של הבוגדים, שתיערך בצומת קפלן בת"א.
* למה מי מת – די, אכלתם לנו ת'ראש עם החפירות שלכם.
חקירה שמקירה. די! למה מה קרה? למה מי מת?
כולה איזה 1,200 נרצחים ו-250 חטופים. על זה עושים חקירה? מה זה, רוגלות?
* גם כשבג"ץ טועה – בג"ץ הוא המחליט, ועלינו לכבד את פסיקתו גם אם אנו חושבים שהוא טועה.
לדעתי, בג"ץ טעה בכך שאיפשר לשר המשפטים לבחור את מי שילווה את החקירה. מעורבות של פוליטיקאי בחקירה, בוודאי בחקירה כה רגישה, ובוודאי כאשר השר מסמן באופן מובהק מה התוצאה שהוא מצפה לה מהחקירה, היא זיהום החקירה, ברשות בג"ץ.
* הפרכת הקונספירציה – פסיקת בג"ץ הפריכה, בפעם ה... מי סופר, שלוש אגדות של קונספירציית ה"דיפ-סטייט" המטורללת.
א. שבג"ץ תמיד יילך עם עמדת היועמ"שית, כי יד רוחצת יד והם חולקים יחד אותו דיפ-סטייט.
ב. שכל שופטי בג"ץ אקטיביסטים, לעומתיים לממשלה וכו'.
ג. שבסוגיות הציבוריות המשמעותיות הנשיא עמית ילהק תמיד הרכב שיבטיח פסיקה אקטיביסטית.
כמובן שדקלמני הקונספירציה המטורללת ימשיכו לדקלם אותה ולא ייתנו לעובדות לבלבל אותם.
* חוק עוקף בג"ץ – ח"כ משה סעדה התראיין בגל"צ וסיפר שהוא הציע לשר לוין שמות של מועמדים מתאימים לליווי החקירה בפרשת הפצ"רית, והוא אף דיבר איתם וקיבל את הסכמתם לקבל על עצמם את המשימה. באותו ראיון הוא אמר בפירוש שמטרתו היא הפללת היועמ"שית.
זה פרי הבאושים של ההחלטה השגויה של בג"ץ בעניין החקירה. שר המשפטים הוא דמות פוליטית ומתן האפשרות שהוא יקבע מי יהיה הפרקליט המלווה, משמעותה מעורבות פוליטית בחקירה פלילית רגישה, כאשר השר לא מסתיר את דעתו מה צריכות להיות תוצאות החקירה. והנה, גם ח"כ ממפלגתו מספר בגלוי שהוא מעורב, מייעץ לשר את מי לבחור ומשוחח עם המועמדים שהוא מציע ואף הוא אומר מה צריכה להיות תוצאת החקירה.
זו חקירה מזוהמת בפוליטיזציה. איני טוען שפוליטיקה היא זוהמה. ממש לא. אבל כאשר פוליטיקה מתערבת בחקירה פלילית, היא מזהמת אותה.
הכוח שפסיקת בג"ץ נתן לשר המשפטים הוא כוח להשחית.
מה ניתן וראוי לעשות?
את פסיקת בג"ץ, כמו כל פסיקת בג"ץ, יש לקיים, כי אחרת זו אנרכיה.
אבל בכנסת הבאה, שאני מאמין שהרכבה יהיה אחר, ראוי לחוקק חוק שיסתום את הלקונה הזאת, ויאסור כל מעורבות פוליטית בחקירה פלילית. החוק יצטרך לתת מענה לשאלה מי יהיה אחראי על חקירה במקרה של ניגוד עניינים עם הפרקליטות, וזה לא יהיה גורם פוליטי.
לתומכי הממשלה, שחוגגים את ניצחונו הגדול של יריב לוין, כדאי לזכור שלא לעולם חוסן, ומחר יהיה שלטון אחר שהם יתנגדו לו – האם הם ירצו שכוח כזה יהיה בידי שרי הממשלה שהם נגדה?
פוליטיקאים אינם נוטים לוותר על כוח, ויש חשש שכאשר תקום ממשלה חלופית, היא לא תמהר לוותר על הכוח הזה.
אך אני מקווה שבכל זאת הכנסת תחוקק חוק ברוח זו.
מה, אני בעד חוק עוקף בג"ץ?
בפירוש כן. אגב, עקרונית אני בעד חוקים עוקפי בג"ץ ואני אף שולל את ההגדרה הזאת. מהו חוק? שינוי המצב הקיים לפני שהוא חוקק. כל חוק משנה את מה שקדם לחוק. לרוב, מה שקדם לחוק הוא החוק הישן. האם מותר לשנות חוק שהכנסת הנבחרת חוקקה, ואסור לשנות מציאות שנוצרה בפסיקת בג"ץ? זו טענה אבסורדית.
כמובן שאין מקום לחקיקה רטרואקטיבית. כלומר, אי אפשר לשנות בחוק את פסק הדין שכבר ניתן. הכנסת לא תוכל לחוקק חוק שייטול מיריב לוין את הסמכות שקיבל מפסק הדין של בג"ץ. אבל הכנסת רשאית לחוקק חוק שלא יאפשר בעתיד פסק דין דומה. ואני מקווה שהיא תנהג כך.
* מה נחקר – עוד לא ברור את מי לוין ימנה לפרקליט המלווה של חקירת פרשת הפצ"רית, אך מול כל הספינים, חשוב לשוב ולהזכיר: הפצ"רית חשודה בהדלפה, בטיוח, במרמה, בהפרת אמונים, בתצהיר כוזב לבג"ץ. אלו חשדות כבדים ביותר, על עבירות חמורות מאוד.
היא אינה נחשדת ב"בישול" קלטת, ב"עלילת דם" וכד'. להיפך, אנשי יחידה 100 שנחשדו בהתעללות חמורה בעציר כפות, הם כעת נאשמים בהתעללות חמורה בעציר כפות, על סמך ראיות.
הפלישה של האספסוף הברברי בראשות שר וח"כים אנרכיסטים ופורעי חוק לבסיסי צה"ל בשעת מלחמה, היתה לפני ההדלפה, כלומר לפני העבירות שבהן הפצ"רית חשודה, ולכן אין שום קשר בין הדברים. הפלישה הברברית היתה בתמיכה בהתעללות בעציר כפות.
ומה טרם נחקר? טרם נחקר למה לא הגיעה משטרה לעצור את הפולשים? האם מי ששלח את הפולשים הוא זה שמנע מהמשטרה להגיע להגן על החוק ועל בסיס צה"ל? ככה זה כאשר ראש הכנופייה הוא שר המשטרה.
האם כבר נערך תחקיר צה"לי, איך זה שאספסוף ברברי הצליח לחדור לבסיסי צה"ל? הרי מדובר במחדל אבטחה חמור ביותר. מדוע השומרים לא ביצעו נוהל מעצר חשוד? איך זה שאחרי 7 באוקטובר גורמים עוינים מצליחים לחדור בכזו קלות לבסיס צה"ל ולצאת ללא פגע?
* דינה להידחות – אם יש לעותרים נגד מינויו של זיני מעט כבוד עצמי, מוטב שימשכו את עתירת הסרק הקנטרנית, שדינה להידחות.
* נציגת מחוז סדום ועמורה – זה הפך לעניין של קבע. בכל דיון בבית המשפט שיש בו עניין ציבורי ומגיעה אליו תקשורת, ח"כית ה[----]ת, מלווה באספסוף מתלהם, מתפרעת ומשתוללת באולם בית המשפט, מתחצפת בגסות לשופטים ומנסה לפוצץ את הישיבה. כפי שהיא הופכת את כנסת ישראל לקרקס, היא מנסה להפוך גם את בתי המשפט לקרקס.
נציגת מחוז סדום ועמורה.
* הגנה על כבוד הזבל – כחקלאי, אני מתקומם כאשר מכנים את ח"כית ה[----]ת גוטליב בכינוי "זבל".
הזבל הוא חומר אורגני המשמש לטיוב הקרקע ולהעשרתה בחומרי מזון, ומשפר את כמות ואיכות היבול.
הזבל הוא היפוכה המוחלט של ח"כית ה[----]ת, המזיקה, שמחרבת כל דבר שהיא נוגעת בו.
* דמו בראשה – הביריון האלים, איש הימין הבן גביריסטי הרדיקלי מרדכי לוי, חסם ברכבו את גיא פלג במשך מיספר דקות, ותיעד את המעשה. זו לא הפעם הראשונה שהוא נוהג כך. הוא זומן על כך לחקירה במשטרה.
ח"כית ה[----]ת גוטליב כתבה בתגובה רשומה מטורללת: "מרדכי דוד האדיר! הייתי מתחתנת איתך אבל אתה יכול להיות הבן שלי. ולו היית הבן שלי הייתי כ״כ גאה בך ובלחימתך העיקשת מול השמאל הצבוע... מרדכי דוד, מצדיעה לאומצך בשדה השטח הקשוח. אתה פורץ דרך לטובת מחנה הימין האמיתי. חקירת משטרה? מכה קלה בכנף.
אמנם אינני עורכת דין כיום אך אני לצידך ומאחוריך! כמו במגילת אסתר, מרדכי סירב להשתחוות להמן כך גם מרדכי בן ימינו מסרב להרכין ראש."
למעשה, ח"כית ה[----]ת מעודדת את הביריונות האלימה שלו ואת ניסיונו להטיל טרור ולהלך אימים על עיתונאים.
כיוון שגיא פלג נמצא תחת איומים על חייו, ניתן לומר בהחלט, שאם הוא יירצח – דמו בראשה של ח"כית ה[----]ת.
ואחרי כל זה, ובלי חלילה שמץ של הצדקה או הבנה למעשיו הבזויים והמתועבים של מרדכי דוד, הוא צודק בטענתו שמעשים כאלה נעשים גם בידי קיצונים מהצד השני. כן, גם בצד השני יש פנאטים ביריונים אלימים, בני דמותו של מרדכי דוד. הבולט שבהם, הוא אבי הז'אנר עוכר הדין ברק כהן. גם ח"כית ה[---]ת עצמה נפגעה בידי ביריונים אלימים שנעלו אותה ואת בתה בביתה בשעת בוקר ולא נתנו להם לצאת. ועם כל התיעוב שלי לאישה הדוחה הזאת, המעשה שנעשה לה הוא מעשה נבלה אלים ואנטי דמוקרטי.
ככל שנפקיר את הזירה לקיצונים מסוגם של ברק כהן, מרדכי דוד וגוטליב, נסכן את עתידה של החברה הישראלית.
* הדוצ'ה של המחבלים – באיחור רב, רב מדי, ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ גינו את הטרור של אנשי הימין הרדיקלי ביו"ש. ועל כך יש לי שלושה דברים לומר:
א. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
ב. הגינוי אינו מספיק, אם לא יבוטא במעשים; במלחמת חורמה להדברת הטרור.
ג. איך תילחמו בטרור הזה כאשר הדוצ'ה של המחבלים הוא שר בכיר בממשלה? הצעד החשוב ביותר במלחמה בטרור היא לסלק את הטרוריסטים מן הממשלה.
* לא מספק את הקנאים – גם חוק ההשתמטות הרדיקלי שביסמוט רקח עם מפלגות המשתמטים, אינו מספק את החרדים הקנאים. זה הרקע להתנפלות האלימה על ח"כ בן צור במוצ"ש.
* תקציבכוהוליזם – ההשתמטות החרדית מצה"ל אינה המחלה. היא סימפטום. בלי לטפל במחלה, אי-אפשר לטפל בסימפטומים שלה.
הבעיה היא תקציבכוהוליזם. ההתמכרות שלהם לתקציב המדינה.
ההתמכרות הזאת הפכה אותם לחברה חולה, מנוונת, שוקעת.
חובתנו להושיט להם יד אחים ולסייע להבראתם. אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אם לא נבריא אותם, הם ימשיכו לשקוע ולהשקיע אותנו איתם.
מה אנו יכולים לעשות למענם? ניתוח חד לניתוקם המוחלט מעטיני תקציב המדינה. אף אגורה למגזר המשתמט.
הניתוח יכאב, אך הוא מציל חיים.
לא תעמוד על דם רעך.
* אין מחלוקת – כ"ץ וביסמוט מתקוטטים על תוספת הרמטכ"ל.
בנושא ההשתמטות אין ביניהם מחלוקת – שניהם יודעים לשם מה הם מונו.
* נסיעות מיותרות? – ארבעה שרים שאיחרו לישיבת הממשלה לא הורשו להיכנס אליה, ויובשו עשר דקות בחוץ, על פי החלטת רוה"מ. זה רק צעד אחד בשורה של צעדים שנתניהו החליט לנקוט בהם, כנגד התופעה של שרים הנעדרים ללא אישור וללא הודעה מישיבות הממשלה או מאחרים אליהן. זו אכן תופעה שלילית, וטוב עושה נתניהו כשהוא מתמודד איתה.
אולם אחת הסנקציות מעוררת תמיהות. הוא הודיע שלא יאשר טיסות לחו"ל על חשבון המדינה של שרים שייעדרו מישיבות. מה?! הנסיעות הללו הן צ'ופר, או נסיעות עבודה חיוניות? אם הן צ'ופר – אין להן מקום ויש לבטל אותן. אם הן חיוניות, עליהן להתבצע ללא קשר להתנהגות השר. נדמה לי שהבנו מה דעתו של רוה"מ על הנסיעות.
* נירנברג – אני ממליץ בחום על סרט מופת – "נירנברג". סרט מעולה, עם משחק מעולה, המביא את סיפור משפטי נירנברג – בית הדין הבינלאומי המיוחד לפושעים הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה.
איני רוצה לעשות קלקלן (ספוילר) ולא אכנס לעלילה עצמה. אספר רק שלב העלילה היא מערכת יחסים שנוצרה בין פסיכיאטר צבאי אמריקאי ששירת בכלא של הנידונים בנירנברג, לבין מס' 2 של היטלר, הרמן גרינג שהיה נאשם במשפט. העלילה מבוססת על סיפור אמיתי.
אמנם שעתיים וחצי, אך לא מרגישים את הזמן.
רוצו לצפות!
* ללא צנזורה – המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא הצנזורה השרירותית, מוזמנים לפנות אליי בפרטי ואצרף אותם לרשימת התפוצה.
* ביד הלשון: להוקיע – בימים האחרונים, בדיון הציבורי על אירועי הטרור המבוצע בידי יהודים (איני משתמש בביטוי "טרור יהודי" כי אין שום דבר יהודי במעשיהם של הפורעים), עלה פעמים אחדות הביטוי להוקיע. אישי ציבור ביו"ש הוקיעו את המעשים ואחרים קראו לראש הממשלה ושריו להוקיע אותם.
בעברית המודרנית, משמעות המילה להוקיע היא לגנות בחריפות.
במקורו המקראי של הביטוי, המופיע שלוש פעמים בתנ"ך, הוקעה היא הוצאת אדם להורג ותליית גופתו לעיני הציבור במקום מרכזי.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
ד"ר גבריאל דוד פינטו
שטחים ושבויים תמורת שלום
מהיום בו קמה המדינה ליווה אותנו המושג "שטחים ושבויים תמורת שלום." תמיד אותו נוסח: ישראל תיסוג, תוותר על שטחים ותשחרר שבויים, ומדינות ערב יעניקו שלום. השבעה באוקטובר חייב להיות ה"קש ששבר את גב הגמל" בשינוי המשוואה: מעתה אויבנו, התוקפים, הם אלו שיתנו שבויים ושטחים ואנחנו נותנים שלום, לא להיפך.
תחילה היו הסכמי אוסלו, ויתורים שהובילו לא ליחסי שכנות טובה אלא לטרור ולאינתיפאדה. עוד קודם לכן, בשלום של מנחם בגין עם מצרים, נסוגה ישראל מכל סיני וקיבלה שקט צבאי ושלום קר, ובפועל נשארנו עם רצועת עזה שהפכה לזירת עימות אינסופית. בהמשך, בשנת 2005, הוציא אריאל שרון את צה"ל והמתיישבים מעזה עד לאחרון שבהם, מהלך שלא הביא שלום אלא שלטון חמאס וירי מתמשך. מדיניות ההכלה מול עזה רק העמיקה את תחושת החולשה שהובילה בסופו של דבר לפיצוץ בשבעה באוקטובר.
גם בלבנון הנסיגות לא יצרו שלום. הראשונה, ב-1985, צימצמה את הנוכחות הישראלית ל"אזור הביטחון", אך בפועל חיזקה את החיזבאללה וגררה את צה"ל לשחיקה יומיומית. השנייה, ב-2000, בוצעה חד-צדדית בתקווה להחזיר את השקט לצפון, אך היא איפשרה לחיזבאללה להשתלט על הגבול ולהקים מערך רקטות אדיר. במקום שקט, קיבלנו את מלחמת לבנון השנייה ואיום חמור שנמשך עד היום.
הדפוס ברור. בכל פעם שישראל נתפסה חלשה, מדינות ערב תקפו: ב-1948, ב-1967, ב-1973, ב-1982, ב-2006, ב-2008, ב-2012, ב-2014 וב-2021. גם בשבעה באוקטובר 2023 חולשה ביטחונית זוהתה והובילה להתקפה אכזרית. לעומת זאת, כאשר ישראל יושבת איתנה על גבול ברור ובר הגנה, נשמר שקט לאורך זמן.
כאן נכנס ההבדל שבין אידיאליזם לריאליזם. האידיאליסט מאמין שאם נוותר, הצד השני יושיט יד. הריאליסט יודע שהמזרח התיכון מתנהל לפי חוק אחד: עוצמה מייצרת יציבות. החלטה 242 של מועצת הביטחון משקפת זאת היטב. היא לא דרשה נסיגה מכל השטחים אלא קבעה כי שלום יתאפשר רק בגבולות בטוחים ומוכרים, חופשיים מאיומים וממעשי אלימות. לא מדובר בסיסמה אידיאליסטית אלא בדרישה ריאליסטית: קודם גבול חזק, אחר כך שלום.
כך קרה מול סוריה. ישראל מחזיקה עד היום ברמת הגולן, שטח אסטרטגי שהעניק עומק ביטחוני ושליטה טופוגרפית, וגם יישבה אותו. ההתיישבות האזרחית בגולן הפכה לחומת מגן נוספת. מעל 50 שנה של גבול שקט כמעט לחלוטין הם הוכחה לכך ששטח והתיישבות הם מתכון ליציבות. לא מסמך נייר יצר את השקט אלא מציאות בשטח.
אותו היגיון חל גם בצפון. גב ההר הלבנוני איננו פרס אלא תנאי בסיסי להגנת הגליל. ואותו הגיון צריך לחול גם על רצועת עזה. ישראל איננה מחפשת לכבוש לשם כיבוש, אך כל מדינה שתוקפת אותה צריכה לדעת שהמחיר יהיה ברור: ישראל תיקח שטח, תיישב אותו והוא לא יוחזר. זו הדרך היחידה לייצר הרתעה שתמנע מלחמות.
כעת נוסף ממד נוסף, השבויים. בעסקת שליט בשנת 2011 שיחררה ישראל כ-1,000 מחבלים, ובהם יחיא סינוואר, שהפך לראש חמאס בעזה. מאז עלייתו לשלטון בשנת 2017 נהרגו כ-2,000 ישראלים, אזרחים ולוחמים וכ-50,000 פלסטינים שנהרגו בלחימה שנגרמה ממדיניותו. המיספרים הללו מלמדים שמדיניות "ויתורים תמורת שקט" הפכה למנוף להרס הדדי. אם שחרור של כ־1,000 מחבלים הוליד מתקפה שבה נרצחו למעלה מ-2,000 ישראלים, הרי ששחרור של כ־2,000 מחבלים בעסקה עתידית עלול לגבות מחיר של אלפים רבים נוספים משני הצדדים, אלא אם נשנה את הכללים!
מעתה יש לומר בבירור: הם נותנים שבויים ושטחים, אך רק תמורת שלום אמיתי ומוכח. הם התוקפים, ולכן הם גם המשלמים. ישראל תעניק שלום רק לאחר שהצד השני יישא במחיר: החזרת שבויים ישראלים, מסירת שטחים כערבון לשלום, והתחייבות לפירוק מנגנוני הטרור. לגבי העסקה הנוכחית שכבר נחתמה, כל המחבלים שישוחררו חייבים להיות מגורשים למדינות שלישיות מחוץ למזרח התיכון, כדי למנוע את חזרתם לזירת הלחימה. שלום איננו תוצאה של ויתורים, הוא תוצאה של גבולות ברי-הגנה והתיישבות חזקה.
ד"ר גבריאל דוד פינטו, מרצה בכיר להנדסת תעשייה וניהול במכללת עזריאלי בירושלים, מוביל צוות שחוקר את גורמי השורש והפתרונות לשביעי באוקטובר יחד עם אברהם מורדוך, ד"ר מיכאל נאור, משה פוזיאלוב, אוריאל פרייברט, מתן כהן ומיכאל פלמור.
תחילה היו הסכמי אוסלו, ויתורים שהובילו לא ליחסי שכנות טובה אלא לטרור ולאינתיפאדה. עוד קודם לכן, בשלום של מנחם בגין עם מצרים, נסוגה ישראל מכל סיני וקיבלה שקט צבאי ושלום קר, ובפועל נשארנו עם רצועת עזה שהפכה לזירת עימות אינסופית. בהמשך, בשנת 2005, הוציא אריאל שרון את צה"ל והמתיישבים מעזה עד לאחרון שבהם, מהלך שלא הביא שלום אלא שלטון חמאס וירי מתמשך. מדיניות ההכלה מול עזה רק העמיקה את תחושת החולשה שהובילה בסופו של דבר לפיצוץ בשבעה באוקטובר.
גם בלבנון הנסיגות לא יצרו שלום. הראשונה, ב-1985, צימצמה את הנוכחות הישראלית ל"אזור הביטחון", אך בפועל חיזקה את החיזבאללה וגררה את צה"ל לשחיקה יומיומית. השנייה, ב-2000, בוצעה חד-צדדית בתקווה להחזיר את השקט לצפון, אך היא איפשרה לחיזבאללה להשתלט על הגבול ולהקים מערך רקטות אדיר. במקום שקט, קיבלנו את מלחמת לבנון השנייה ואיום חמור שנמשך עד היום.
הדפוס ברור. בכל פעם שישראל נתפסה חלשה, מדינות ערב תקפו: ב-1948, ב-1967, ב-1973, ב-1982, ב-2006, ב-2008, ב-2012, ב-2014 וב-2021. גם בשבעה באוקטובר 2023 חולשה ביטחונית זוהתה והובילה להתקפה אכזרית. לעומת זאת, כאשר ישראל יושבת איתנה על גבול ברור ובר הגנה, נשמר שקט לאורך זמן.
כאן נכנס ההבדל שבין אידיאליזם לריאליזם. האידיאליסט מאמין שאם נוותר, הצד השני יושיט יד. הריאליסט יודע שהמזרח התיכון מתנהל לפי חוק אחד: עוצמה מייצרת יציבות. החלטה 242 של מועצת הביטחון משקפת זאת היטב. היא לא דרשה נסיגה מכל השטחים אלא קבעה כי שלום יתאפשר רק בגבולות בטוחים ומוכרים, חופשיים מאיומים וממעשי אלימות. לא מדובר בסיסמה אידיאליסטית אלא בדרישה ריאליסטית: קודם גבול חזק, אחר כך שלום.
כך קרה מול סוריה. ישראל מחזיקה עד היום ברמת הגולן, שטח אסטרטגי שהעניק עומק ביטחוני ושליטה טופוגרפית, וגם יישבה אותו. ההתיישבות האזרחית בגולן הפכה לחומת מגן נוספת. מעל 50 שנה של גבול שקט כמעט לחלוטין הם הוכחה לכך ששטח והתיישבות הם מתכון ליציבות. לא מסמך נייר יצר את השקט אלא מציאות בשטח.
אותו היגיון חל גם בצפון. גב ההר הלבנוני איננו פרס אלא תנאי בסיסי להגנת הגליל. ואותו הגיון צריך לחול גם על רצועת עזה. ישראל איננה מחפשת לכבוש לשם כיבוש, אך כל מדינה שתוקפת אותה צריכה לדעת שהמחיר יהיה ברור: ישראל תיקח שטח, תיישב אותו והוא לא יוחזר. זו הדרך היחידה לייצר הרתעה שתמנע מלחמות.
כעת נוסף ממד נוסף, השבויים. בעסקת שליט בשנת 2011 שיחררה ישראל כ-1,000 מחבלים, ובהם יחיא סינוואר, שהפך לראש חמאס בעזה. מאז עלייתו לשלטון בשנת 2017 נהרגו כ-2,000 ישראלים, אזרחים ולוחמים וכ-50,000 פלסטינים שנהרגו בלחימה שנגרמה ממדיניותו. המיספרים הללו מלמדים שמדיניות "ויתורים תמורת שקט" הפכה למנוף להרס הדדי. אם שחרור של כ־1,000 מחבלים הוליד מתקפה שבה נרצחו למעלה מ-2,000 ישראלים, הרי ששחרור של כ־2,000 מחבלים בעסקה עתידית עלול לגבות מחיר של אלפים רבים נוספים משני הצדדים, אלא אם נשנה את הכללים!
מעתה יש לומר בבירור: הם נותנים שבויים ושטחים, אך רק תמורת שלום אמיתי ומוכח. הם התוקפים, ולכן הם גם המשלמים. ישראל תעניק שלום רק לאחר שהצד השני יישא במחיר: החזרת שבויים ישראלים, מסירת שטחים כערבון לשלום, והתחייבות לפירוק מנגנוני הטרור. לגבי העסקה הנוכחית שכבר נחתמה, כל המחבלים שישוחררו חייבים להיות מגורשים למדינות שלישיות מחוץ למזרח התיכון, כדי למנוע את חזרתם לזירת הלחימה. שלום איננו תוצאה של ויתורים, הוא תוצאה של גבולות ברי-הגנה והתיישבות חזקה.
ד"ר גבריאל דוד פינטו, מרצה בכיר להנדסת תעשייה וניהול במכללת עזריאלי בירושלים, מוביל צוות שחוקר את גורמי השורש והפתרונות לשביעי באוקטובר יחד עם אברהם מורדוך, ד"ר מיכאל נאור, משה פוזיאלוב, אוריאל פרייברט, מתן כהן ומיכאל פלמור.
בן-ציון יהושע
משורר טג'יקי נודע, שהעלימו את עברו היהודי
פאיראב אטאג'אן סולימאני – Kalam: "לג'אהון האסט, זינדה קסומהם באד / קלאם אומרי ג'ווידוני מן אסט" – כל עוד העולם עומד, גם אני אחיה / העט הוא חיי הנצח שלי."
אם תנסו למצוא את קברו של המשורר הטג'יקי פאיראב אטאג'אן סולימאני – Peyrow Atajan Sulaimani (בוכרה 1899 – סמרקנד 1933), תתקשו לאתר אותו בבית הקברות המוסלמי הצמוד לעיר המתים 'שאה-י זינדה' בסמרקנד. מהן הסיבות להזנחת קברו של משורר נערץ בטג'יקיסטן, שנחשב לאחד המייסדים והמשוררים הגדולים של הספרות הטג'יקית בעידן הסובייטי?
[על חייו, השכלתו ויצירתו של Solaymani Atajan Peyrow, ראו:Encyclopaedia Iranica וכן: Iranian Studies, vol. 55/3 (2022). השם סולימאן/סולימאני , משמו של המלך שלמה, נפוץ בין מוסלמים. הרבה מאנוסי משהד אימצו את שם המשפחה הזה שעבר את הצנזורה האסלאמית והיה בו מאפיין יהודי מובהק. גם לאחר שחזרו ליהדות שלימה הם שמרו על השם הזה].
מול הקיר האחורי של הקבר מונח ספר פתוח מגולף באבן. על דפיו חרוטים פסוקים בפרסית, הלקוחים משירו של פאיראב אטאג'אן סולימאני – Kalam:
"לג'אהון האסט, זינדה קסומהם באד / קלאם אומרי ג'ווידוני מן אסט" – כל עוד העולם עומד, גם אני אחיה / העט הוא חיי הנצח שלי."
[שירו Kalam – קאלאם – תורגם כ'העט', אך מקור המילה בפרסית ובערבית משמעה גם: דיבור, מילה, נאום, אמירה ספרותית. במובן הדתי המילה מתייחסת גם לתיאולוגיה אסלמית מיסטית].
פאיראב אטאג'אן סולימאני, משורר טג'יקי ממוצא יהודי
(בוכרה 1899 – סמרקנד 1933)
משורר בין שני עולמות – קלאסיקה וסוציאליזם
הוא הצליח לשלב בשירתו את המסורות הקלאסיות של השירה הטג'יקית-פרסית, מבית מדרשם של חאפז ו-רומי, עם נושאים חברתיים של מרכז אסיה הסובייטית של שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30. שירתו נכתבה בסגנון עדין, מלודי, רווי סמלים רגשיים ורוחניים. הוא היה אחד המשוררים הבודדים של התקופה שיכלו לשלב צורות ספרותיות ודיבור בסינתזה מקסימה של צליל ומשמעות. חשיבות מכרעת היתה גם לשאיפתו להבטיח המשכיות בין הישן לחדש. כתלמיד מסור של ספרות קלאסית, הוא ביקש, מצד אחד, לשמר את האידיאליזם והרומנטיקה שלה, ומצד שני, כמי שמתנגד לשירה האזרחית החדשה, הוא התחייב למזג צורות וערכים מסורתיים עם תחושת שליחות חברתית. שירתו ממשיכה להתקיים כהשתקפות של עולם הנע בין שתי תקופות. הוא היה משורר ההרגשה והנשמה שעסק באהבה, יופי, זמן וחיפוש משמעות. [שירו Kalam תורגם כ'העט', אך מקור המילה בפרסית ובערבית משמעה: דיבור, מילה, נאום, אמירה ספרותית. במובן הדתי המילה מתייחסת גם לתיאולוגיה איסלמית מיסטית].
הוא החל לכתוב שירה בגיל 16. הוא השתייך לדור של סופרים ומשוררים טג'יקים שנכנסו לעולם הספרות בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הבולשביקית, ויצירתם נקשרה לשינויים החברתיים שהתרחשו בסוף שנות ה-20. שמותיהם של המשוררים אַבּוּ אֶל-קַאסֵם לָחוּתִי, (1887–1957) סַאדֶרְ-אל-דִין אַיְנִי (1878–1954) ופאיראב סולימאני קשורים להופעת הספרות הסובייטית הטג'יקית, שהתגברה על השפעתם של רעיונות לאומניים של פאן-טורקיזם הוא תרגם יצירות של סופרים רוסיים וסובייטיים לטג'יקית: גוגול, סרפימוביץ', פורמנוב ואחרים. הוא כתב לראשונה שירה פוליטית. שיריו הראשונים חגגו את המהפכה בבוכרה. במחצית השנייה של שנות ה-20, לאחר שהטמיע ושילב באופן יצירתי את מסורותיו של ולדימיר מאיאקובסקי בספרות הסובייטית הטג'יקית, הוא כתב על בנייה סוציאליסטית, שחרור נשים ומאבק העם בקולוניאליזם. קובץ שיריו הראשון, "פרחי הספרות", פורסם בשנת 1931. מילותיו של פאיראב הן אקטואליות, דינמיות ובעלות עוצמה רגשית רבה.
העלמת מוצאו היהודי של המשורר הטג'יקי
הממסד הספרותי הטג'יקי, על כל שלוחותיו, הסתיר במתכוון את מוצאו היהודי של המשורר, שעל אבותיו נכפה האסלאם בעיר משהד. בשנת 1839 נערך פוגרום ביהודי העיר. עשרות נהרגו, בתים ובתי כנסת נבזזו ונשרפו והיהודים עמדו בפני ברירה הרת גורל – להתאסלם ולקבל את האמונה השיעית או למות.
תוך שנים אחדות כ-1,500 יהודים שילמו שלמונים וברחו על נפשם להראת באפגניסטן, לבוכרה, סמרקנד ולערים נוספות במרכז אסיה. כל השאר, שהיה להם מה להפסיד, חיו במשהד כאנוסים במשך 120 שנה עד לעלייתם ארצה או להגירתם לאירופה ולאמריקה.
כך מצאה משפחת המשורר מקלט בבוכרה. גורלם של היהודים באמירות בוכרה היה גרוע לא פחות. על היהודים נכפה האסלאם הסוני והודבק להם הכינוי Chela, שמשמעו 'לא זה ולא זה' (ספק מוסלמים, ספק יהודים). רבים חיו חיים כפולים – מוסלמים כלפי חוץ ויהודים בבתיהם פנימה. היו שלוש קבוצות של Chela: מתאסלמים מרצון; מתאסלמים מתוך כפייה ומי שאוימו בהמרה או מוות. [ראו: מ. זנ"ד, ערך 'בוכרה' באנציקלופדיה יודאיקה].
צאצא למשפחה יהודית ממשהד שבאיראן
משפחתו של פאיראב נמנתה בבוכרה על האנוסים שאימצו לעצמם את האסלאם. האמיר של בוכרה דרש מהיהודים להתאסלם. אלו שסירבו להתאסלם, או שלא נשאו חן בעיני האמיר, הושלכו אל מותם מן המינרט Poi Kalon. [המינרט שגובהו 45.6 מטרים, נבנה בשנת 1127 על-ידי השליט ארסלאן חאן]. גם מי שהושלך ל'זינדון', בור כלא אכזר, קיפח את חייו. מעריכים בלמעלה מאלף את מיספר האנוסים. שורשיו היהודיים של פאיראב הוסתרו וכך דוברי טג'יקית קיבלו אותו כמשורר מוסלמי נערץ. בביקורו במולדת אבותיו משהד, שבה מן הסתם פגש את האנוסים, הוא כותב שיר אהבה – ומיהי האהובה? – העיר משהד!
חייו היו קצרים ונאמר שהוא מת מטיפוס בגיל 34. חייו התרחשו בתקופה של טלטלה ומעבר ממרכז אסיה המיושן לחדש. ממשטר אלים של אמיר בוכרה למהפכה קומוניסטית. על שירתו כתב ההיסטוריון Keith Hitchins כי "שירתו נותרה בבואה של עולם הנתון בתנועה בין שתי תקופות."
בתחילת המאה ה-20, תנועה של מוסלמים נאורים צצה באמירות בוכרה (כפי שקרה ברוב העולם האסלאמי). מטרתם היתה לתקן את המבנים הישנים והמושרשים ולחזק את החברה שלהם באמצעות הדת כדי להתמודד עם אתגרי העידן החדש שעוצב על ידי קפיטליזם, אימפריאליזם ותיעוש.
לימודי אסלאם בצד תרבות רוסית
סולימאני נולד למשפחת סוחרים אמידה בבוכרה, שסחרה בפרוות קראקול, ששווקו לנשות אירופה שהתהדרו במעילי פרווה. היה זה בית של האליטה החברתית המשכילה, שהכירה מקרוב את הספרות הקלאסית. ההתאסלמות שלהם פתחה לפניהם את שערי המסחר ללא הגבלות.
בצד לימודיו ב'מַכְּתַאבּ' ו'במַדְרָסָה' בלשון הפרסית בעיר מרב (Merv) שבטורקמניה בשנים 1914-1911, שם פאיראב אטאג'אן סולימאני קיבל חינוך מוסלמי מסורתי מהזרם הסוני-חנאפי. [אחת מארבע האסכולות של השריעה הסונית, הדוגלת בהגינות במסחר, שימוש בשיקול דעת ובהיקש. אסכולה שנחשבה ליברלית ומקילה.]
במקביל ללימודיו האסלאמיים, האב האמיד דאג שמורים פרטיים ילמדו את בנו רוסית ותרבות רוסית. בטרם מלאו לו 21 שנים, הוא היה עד להתקפת הצבא האדום על בוכרה ולגירוש האמיר. 'אמירות בוכרה' היתה ל'רפובליקה עממית' והיא שולבה ברפובליקה הסובייטית החדשה של אוזבקיסטן. בשנת 1916 החל לכתוב שירה תחת שם העט Payrav, כדי לציין את מעמדו כשוליה וכחסיד של גדולי המשוררים הטג'יקים-פרסים.
גַן הספרות הטג'יקית מחכה לשגשג... מגאונותו הפואטית
שירו הראשון Shukūfa-i irfān yā khud āzādī-i zanān-i sharq ("פריחת הנאורות, או שחרור נשות המזרח"), הופיע בĀvāz-i Tājīk- ב-28 בנובמבר 1926. המשורר הטג'יקי סַאדֶרְ-אל-דִין אַיְנִי תיאר את פאיראב כמשורר צעיר נלהב ומצטיין: "הוא מלחין שירי אהבה מעומק ליבו... הוא גם מדקלם שירה מהפכנית... גַן הספרות הטג'יקית החדשה מחכה לשגשג על המים הזורמים מגאונותו הפואטית."
באותה תקופה, הוא כבר התקדם הרבה מעבר לניסויים הספרותיים המוקדמים שלו. הוא החל לחבר שירה בשנת 1916 תחת שם-העט פאיראב ("העוקב"). באותה תקופה, הוא למד בבית ספר רוסי בקַגַן, עיר רוסית מדרום-מזרח לבוכרה. בשנים 1921 ו-1922, הוא ליווה את דודו, שמונה לשגריר הרפובליקה העממית של בוכרה בקאבול. פאיראב שימש כמזכיר שני של השגרירות. לאחר שחזר למרכז אסיה, הוא עבד כעיתונאי, עורך ומתרגם עבור הוצאת הספרים הממלכתית הטג'יקית. במשך רוב ימיו, הוא התגורר בבוכרה ובסמרקנד.
עלייתו של סטלין והתבססותו בשלטון בשנים 1929-1922, שינתה את האסתטיקה והפוליטיקה הסובייטית באופן דרמטי. כאשר פאיראב פרסם לבסוף את קובץ השירים הראשון שלו, Shukūfa-i adabiyāt (פריחת הספרות) בשנת 1931, כתביו ספגו ביקורת קשה, והוא הותקף על-ידי המשטר הסטליניסטי.
הוא שילב בשירתו את מסורת השירה ההודית-פרסית עם נושאים חברתיים של מרכז אסיה תחת המשטר הסובייטי. בשיריו המוקדמים עסק במיוחד באהבה, געגועים ובדידות. בין השיטין היתה שם שירה מיסטית. בהמשך, כנראה בהשפעת השלטון הסובייטי, הוא עסק בנושאים כמו עבודה, חירות, שינויים חברתיים. השיר Kalam ('העט שלי') משקף את סגנונו. הוא משלב רגשות אישיים עם רגש חברתי עמוק והתבוננות על מצב האדם והחברה:
Kalam – הָעֵט שֶּׁלִּי
עֵטִי - נִשְׁמָתִי, לִבִּי, רוּחִי,לְעוֹלָם לֹא יִישַׁן, לְעוֹלָם לֹא יַזְקִין.כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹתֵק, הוּא מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר,כְּשֶׁאֵעָלֵם, הוּא יַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ.
כָּתַבְתִּי בִּדְמָעוֹת, בְּאַהֲבָה, בִּכְאֵב,כָּל מִלָּה נִיצוֹץ, כָּל שׁוּרָה שַׁרְשֶׁרֶת.אִם עָרִיצִים יָקוּמוּ וְהַחֹפֶשׁ יִגְוַע,עֵטִי יִכְתּוֹב דֶּרֶךְ כָּל הַצְּלָלִים.
בוכרה 1920
מיצירותיו הפואטיות של פאיראב אטאג'אן סולימאני:
"קאלאם – העט" (1928). "כֵּס מוכתם בדם" (1931); "אוסף שירים" (1934); "אוסף שירים" (1974); "מבחר מיצירותיו?" (1984); ("בתו של צ'ינגיז"); monāsebate enqelābe Boḵārā (1920) [מהפכת בוכרה על-ידי הסובייטים]Tażmine ḡazale Rudaki (1925) ; [שיר שנכתב במלאות אלף שנים להולדת המשורר רודקי אבו עבדאללה ג'עפר בן מוחמד רודקי (בערך 858-941), "אבי השירה הפרסית" ודמות מרכזית בהתפתחות הספרות הפרסית העתיקה]. Če šod ke? [(1924) 'מה קרה ש...'] – עצב הפרידה מאהובה, לאחר ביקור במולדת המשפחתית שלו משהד Taḵhte ḵhunin ;[["הכֵּס האדום מדם" (1931) פואמה בגנות המשטר הישן בבוכרה]; Manāraye marg ["מינרט המוות" — יצירה שלא הושלמה].
בן-ציון יהושע
משה גרנות
זיכרונות אחר מותו
על "אחיך" מאת יצחק בר-יוסף
דחק 2023, 158 עמ'
את הכותרת לרשימה זאת שאלתי (בלי רשות!) מכותרת ספרו של יאיר לפיד "זיכרונות אחר מותי" (2010), שהוא בעיניי הטוב בספריו. שם הוא מגולל את קורות חייו של אביו, יוסף לפיד, בגוף ראשון, כאילו הוא הכתיב לבנו מה לכתוב בביוגרפיה הזאת. בספר שלנו המחבר מתאר את יחסיו המורכבים מאוד עם אחיו הגדול, יוסף בר-יוסף, ועם אביו, יהושע בר-יוסף, שני סופרים מרשימים, שהטביעו את חותמם על הבן הצעיר, יצחק, שהעריץ אותם, אבל גם הסתייג מתכונות לא מחמיאות באישיותם.
ללא ספק, יצחק בר-יוסף בא לעולם עם "תיק" לא פשוט: אביו, הסופר הנערץ, חרדי שהתפקר, נוטש את אשתו, כשזאת ממאנת להפיל את העובר שניטע בה ברגע של שיבה והתייחדות (על כך בספרו של יצחק "מזכרת אהבה" – 1995). הוא חוזר לאשתו, כשיצחק כבר בן שש, והילד הלא רצוי הזה, שילדים הקניטוהו שאין לו אבא, פתאום זוכה לאושר הזה שהאב חזר למשפחה.
סדרת מכתבים שלו לאחיו הגדול ממנו ב-17 שנים (הוא בן 8, ואחיו בן 25), בו מתוארים געגועיו אל אחיו (שעזב את הבית סמוך להולדתו), ובכן מכתבים אלה, שמרמזים על האושר להיות כמו שאר הילדים במשפחה נורמלית – עשויים להכמיר את ליבו של כל הורה הקורא בהם (עמ' 158-137). האושר הזה לא נמשך הרבה זמן, בהיותו בן 11, אימו נפטרה בגיל 49, והוא לוקה בגמגום (עמ' 57), ואיך לא? מכה אחת יותר מדיי!
כאמור, יצחק העריץ את אחיו הגדול, סופר ומחזאי מפורסם, שמחזותיו הוצגו ברחבי העולם, ואשר ספריו היו רבי מכר, הוא ראה בו מנטור, ואפילו מעין אבא בהיעדרו של האב האמיתי (אנשים חשבו בטעות שיוסף ובלהה, אחיו ואחותו הגדולים, הם הוריו של יצחק התינוק עימו טיילו בשדרות). זה אמנם קצת מוצנע, אבל לא ניתן לטעות בסימנים שבין השורות באשר לאהבתו הרבה אל אח זה. מותו של האח (נפטר בגיל 88 ממחלת הקורונה) נראה בעיני יצחק כבלתי מציאותי – הוא מקבל ממנו, כביכול, צלצול טלפון לאחר מותו, האח המת מבטיח ליצחק לטפל בהוצאת ספרו אצל המו"לים חסרי הדעה. לא ייתכן שהשיחות הקבועות ביניהם ייפסקו, שיחדל לאכול אצלו געפילטע פיש עם חזרת מאותה צלחת (רמז לעזובה – מזה, ולהזדהות – מזה). לא ייתכן שיחדל לסייר עמו בדוכנים הקבועים שלו בשוק הכרמל, שם הוא זוכה להנחות סלב. ההזדהות של יצחק עם אחיו היא עד כדי כך גדולה עד כי הוא הוזה ראש צבי שהיה תלוי על הקיר בבית דודתו, ניתק מהקיר, מעלה את יצחק לרכוב על גבו, מביא אותו לבית הקברות (לאחר סיור במחוזות השלג), מוציא את יוסף ממגירת הקבר, ומניח את יצחק במקומו (עמ' 19-11).
דוגמה נוספת לקשר האמיץ בין שני האחים הוא סיפור המפתח, שיצחק קיבל למקרה חירום שיוסי, החולה בשנתו האחרונה, לא יענה לטלפון של ילדיו: האח הרי מת, ודיירת חדשה עברה לדירה, ובוודאי החליפה את המנעול ואת המפתח, אבל יצחק שומר על המפתח באדיקות, כי בדירה הזאת נשמרת לעולם "היוסיות" (עמ' 42).
אנו מוצאים בספר זה תמונה בה יצחק מודד את המשקפיים של אחיו, והאופטומטריסט ממליץ לו לרכוש את המשקפיים האלה, תוך התאמת עדשות (עמ' 70-61). הנה עוד דוגמה לקשר האמיץ שבין שני האחים, אבל הוא גם חש חנוק בקשר זה, והוא מצהיר: "את החיים שלו צריך לנקות חזק מהחיים שלי עם אקונומיקה" (עמ' 91). והתשוקה להינתקות מהאח באה לידי ביטוי ברמונט שיצחק מחליט לבצע בדירתו, רמונט שיבדיל בין מגוריו למגורים המוזנחים של אחיו.
כאמור, ליצחק נשאר חשבון פתוח גם עם אביו, אבל גם ממנו לא היה יכול להתנתק אפילו באקונומיקה: הוא מספר על מקל פלאי שהיה ליהושע בר-יוסף בעקבות תאונה. האגדה (שלו!) מספרת על כך שמיליונר אמריקאי רצה לרכוש את המקל בעשרת אלפים דולרים, והוא לא הסכים. בספר שלנו מתוארת אודיסיאה שלימה של חיפוש אחרי המקל של אבא כדי להעניק אותו ליוסף, שבשנתו האחרונה היה ידוע חולי. בחיפושים אחרי המקל מגיע יצחק לצפת, העיר שהיתה אמורה להנציח את יהושע בר יוסף שכתב עליה רומנים מרתקים, אבל מסתבר שגם פינת ההנצחה שלו שם התפוררה לגמרי, ועל המקל – איש לא ידע דבר (עמ' 116-106). כלומר, הליכה בעקבות מקלו של האב נתקלת בהכרח במהמורות.
נרמז בספר שבימיו האחרונים של יוסף בר-יוסף היה דמנטי: הוא מודיע לאחיו שהוא בהריון, ולכן צריך להסיע אותו לבית חולים במכונית פליימות', כמו מכוניתו של בן גוריון. יצחק משתף אתו פעולה, אבל שואל איזו מחברותיו הרבות של יוסף אחראית להריון. הדמנטיות של יוסף באה לידי ביטוי באזעקת המשטרה, מכבי האש, המו"ל שלו והעורך בהוצאת "סימן קריאה", שיצילו אותו מבית החולים.
עם כל החיבור לאחיו הגדול, יצחק פקוח עיניים להבחין בכל מגרעותיו, והעיקרית ביניהן – אהבה עצמית: כל הכרזות על מחזותיו תלויות אצלו על הקיר, הוא מזכיר בכל הזדמנות את הפרסים שקיבל, את המחזות שחיבר, ספריו המצליחים, והתמלוגים שזכה בהם. בכל הזדמנות הוא מזכיר את פרס ישראל שקיבל – אפילו כלפי הדייר שמסרב לשלם דמי ועד, וכלפי עובדי בית החולים שמשאירים אותו זמן רב על אלונקה בלי טיפול: אתם יודעים מי אני? אני חתן פרס ישראל! (עמ' 123). הוא ממדר אחת "החברות" שלו משום שהביעה הערכה לספרו של סופר אחר (עמ' 121), ואפילו בפני אחיו הקטן הוא מרבה לשבח את עצמו (עמ' 37). אנרי ברגסון החכם קבע שאין אנשים צנועים, יש אנשים שבתבונה יודעים להסתיר את תשוקת ההתבלטות שלהם – מה היה אומר על יוסף בר יוסף?
הספר מרמז גם על לא מעט קנאה של יצחק בהצלחה המסחררת של אחיו, מה עוד שהאח הגדול קובע בהחלטיות שיצחק (שניסה לכתוב מחזה) איננו מחזאי.
רוב הספר כתוב בנימה פיוטית מאוד, וכן, מדי פעם ניתן למצוא בו קטעים הומוריסטיים. אביא שתי דוגמאות: ברסלבר אחד, שוליה של המשפץ ברמונט, מספר שקפץ לתוך קברו של הרבי שלו, מעשה שנחשב לו למסירות נפש, ובאותה זריזות הוא גם קפץ החוצה מהקבר, מפחדו של עכבר, כי גם בקבר של אדמו"ר יכול לשכון עכבר (עמ' 84). וכן, אביו של יצחק עמד על כך שבספר הטלפונים יהיה כתוב "יהושע בר-יוסף, סופר". אישה שחשבה שמדובר בבעל סופרמרקט, התעניינה במחירים (עמ' 113).
אם אינני טועה, עמוס עוז טען שכדי לכתוב נכון לא די בכישרון, צריך שיהיה פצע. בספר שלנו מוחשים גם הכישרון וגם הפצע.
משה גרנות
אהוד: עמוס עוז גם אמר לנו שמחר תזרח השמש – והנה היא זורחת!
משה גרנות
"אדוני מרוצה?"
המטוס היה אמור להמריא מקטניה לרומא ב-14.30, ולכן ב-11.30 בדיוק התייצבתי בשדה-התעופה.
ליד הדלפק של "אליטליה" היתה מהומת אלוהים: מסתבר שאנשי התחזוקה של החברה שובתים, והמטוסים אינם יכולים להמריא. הנוסעים שואלים, צועקים, רוגזים, נדחפים, ואילו דיילות הקרקע מרימות כתפיים ומשתדלות לא להישיר מבט אל ההמון המתלהם.
"איפה המנהל? אני רוצה לדבר עם המנהל!"
האיש דיבר איטלקית, אבל קשה היה לטעות במבטא האמריקאי שלו. זה היה ענק, מעל מטר ותשעים, שיער בלונדיני דליל, עיניים אפורות ופנים שזופות מאוד. היה לבוש בחליפה, למרות החום הכבד ששרר בחוץ.
"למה לא? הנה שם," החוותה דיילת שחרחורת בידה לכיוון מושבו של מנהל נמל-התעופה, כשהיא מיישרת בידה את הצעיף הירקרק-כחול שעל צווארה.
האיש אחז בידית תיק הג'יימס בונד שלו – כנראה, כל המטען שעימו – ופנה אל המקום אליו כיוונה הדיילת. אני אחזתי בידית המזוודה הכבדה שלי ונלוויתי אליו. על כל צעד שלו נאלצתי אני לצעוד שלושה, ולבסוף ממש נאלצתי לרוץ אחריו, וכשהגענו לחדרו של המנהל, נשימתי כמעט נעתקה, וחשתי כאבים עזים בסרעפת.
ליד הדלת עמדו שלושה אנשים אשר חיכו לתורם להיכנס. האמריקאי עקף את שלושתם, והתפרץ פנימה. אני נדחקתי עם המזוודה שלי אחריו.
"סליחה! אין צורך להתפרץ, אני אקבל את כולכם."
"אדוני, אם אני מפסיד את 2456, אני..."
"אין מה לעשות, אדוני, שביתה..."
"מה שביתה?! איך? מה זה?! איך אתם לא ערוכים? אני הולך להפסיד עסקה..."
ואז החלטתי שגם אני צריך להשחיל איזו מילה, אחרת לשם מה רצתי כל הדרך אחרי הענק הזה:
"אדוני המנהל, אני מחמיץ את המטוס מרומא לישראל. יש לי לינק..."
אלה היו הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והסיציליאנים עדיין אהדו אותנו.
"אתה מישראל?" שאל המנהל, כשחיוך של נחת שפוך על פניו.
הנה, באה הישועה, אומר אני בליבי.
"כן, אדוני, אם אני מחמיץ את המטוס ברומא... זה לא רק כסף..."
"אני כל כך מבין אותך, אדוני, אבל מה לעשות? שביתה בסיציליה זה קודש הקודשים. אין מה לעשות".
"מה זאת אומרת, אין מה לעשות?!" התרעם האמריקאי, "מי יבוא לבקר אצלכם עם השביתות האלו? אתם לא רוצים תיירים?"
"הצדק איתך, אדוני, אבל באמת..."
האמריקאי לא המתין שהמנהל יסיים את המשפט, ויצא בסערה כמו שנכנס.
אני נשארתי בחדר אובד עצות. הסתכלתי בייאוש על המנהל, והוא הרים ידיים, כאומר, 'אין שום מוצא'.
יצאתי גם אני מהמשרד אָבֵל וחפוי ראש, ונתקלתי במבטים העוינים של הממתינים לתורם בחוץ. התור בינתיים התארך – כעשרה נוסעים נוספים השתרכו בסופו.
מה עושים?
כשמיואשים – נאחזים אפילו בקש.
יומיים קודם התארחתי אצל אנדריאה מאצ'דוני, עמית למקצוע, מנהל מפעלי "קוקה-קולה" בכל סיציליה. כיוון שאני המהנדס הראשי של המפעלים האלה בארץ, הזדמן לנו להיפגש מספר פעמים בכנסים מקצועיים. הוא הגיע פעם כצליין לבקר במקומות הקדושים בארץ, ואני אירחתי אותו בביתי. הפעם היה תורי לבקר בביתו שבקטניה.
"יוסף יקירי, כל בעייה שיש לך בסיציליה – תרים אליי שפופרת – בשבילך לא אחסוך שום מאמץ."
"תודה, אנדריאה ידידי, לא צפויות לי בעיות – אני טס בעוד יומיים."
ביני ובין עצמי חשבתי שזאת מין שגרת לשון של סיציליאנים כדי להביע ידידות – ללא כיסוי של ממש.
על הקיר ממול היו חמש עמדות טלפון. לטלפן? מה כבר אוכל להפסיד? הוצאתי מכיס החולצה את מספר הטלפון של משרדו.
"אנדריאה, יקירי, אני מתנצל. התבדיתי. חשבתי שלא אזדקק... יש לי בעיה גדולה..."
"על מה אתה מתנצל, יוסף, אם לא אליי – אל מי תפנה? מה פאפה אנדריאה יכול לעשות למען חברו הטוב?"
"אני לא יודע..."
"בלי הקדמות, יוסף, תשפוך מהלב!"
"יש שביתה בנמל התעופה, ואם אני לא טס בשתיים ושלושים – אני מחמיץ את הטיסה מרומא ללוד..."
"איפה אתה נמצא, מחמל נפשי?"
"מה זאת אומרת? בנמל התעופה..."
"בטח שאתה בנמל התעופה, אבל איפה בדיוק?"
"אני ליד דלפק 15 של 'אלאיטליה' – מול חדרו של מנהל הנמל. ממש מול דלת הכניסה."
"תישאר שם, אל תזוז."
וטרק.
מה זה צריך להיות? למה לא לזוז? התלבטתי אם לחזור ולטלפן אליו כדי להבין את פשר ההוראה המוזרה הזאת. עד שאני חוכך בדעתי מה לומר לאנדריאה לִכְשֶיָרִים את השפופרת, אני שומע חריקת בלמים מחוץ לאולם, ותוך שניות נכנס פנימה בסערה בחור כבן עשרים, שחרחר, ברילנטין בשיער הגלי, חליפה, עניבה.
"אתה מר יוסף ז'ילבסקי?"
"כ---ן."
"בוא, בבקשה. אני אשא את המזוודה שלך."
אני מודה שחששתי להיפרד ממזוודתי. הצעיר מושך אותי אל חדרו של המנהל, מזיז הצידה את העומדים בתור (תור שהתארך בינתיים לכדי מחצית האולם), ונכנס למשרד. המנהל קם על רגליו, נקל היה להבחין במבט המבוהל שלו. הוא הביט בצעיר, אחר כך בנוסע שישב מולו. מייד התעשת וביקש בנימוס מהנוסע להמתין מיספר דקות בחוץ. הנוסע רצה למחות, אך כשראה את מבטו של צעיר המרוח בברילנטין, אחז במזוודתו, ויצא החוצה. נוסע אחר, עמד צמוד לדלת, רצה להשתחל פנימה, אבל המנהל נעל את הדלת.
"כן, סניור קורנליו, למה הכבוד?"
קורנליו התקרב לאוזנו של המנהל ולחש לו דבר מה. המנהל הנהן בראשו תוך שהוא בוחן אותי בעיניו.
"אתה מר ז'ילבסקי?"
"כן."
"ומדוע לא פנית, לא אמרת..."
"אני כן, הרי... לפני עשרים דקות הייתי כאן... עם האמריקאי..."
"איך? איך מר ז'ילבסקי, אתה לא מספר לי שאתה ידידו של סניור אנדריאה מאצ'דוני?"
"למה... למה זה חשוב?"
השניים הביטו זה על זה ופרצו בצחוק.
"למה... חה חה....למה זה חשוב!"
המנהל הוציא מטפחת לנגב את העיניים שכבר דמעו מרוב צחוק.
מה יהיה הסוף? אני שואל את עצמי. אני משתף פעולה עם שני אנשים מוזרים.
"בבקשה ממך, אדון ז'ילבסקי, הישאר כאן עם סניור קורנליו. אני הולך לברר משהו, ואני תיכף חוזר."
נשארתי עם הברילנטין – היתה לי ברירה? הצעיר לא הביט אליי אפילו פעם אחת במשך כל אותן עשר דקות שהמנהל נעדר מן החדר. למותר לציין שגם לא הוציא הגה מפיו. גם אני שתקתי, למרות שרציתי לשאול אותו המון שאלות.
המנהל חזר, כולו חיוכים – נופת צופים:
"יש טיסה בחברת 'מרידיאן' בעוד שעה וחצי. עכשיו שתים-עשרה ועשר דקות, המטוס ממריא לרומא באחת וארבעים. האם זה מתאים לך, אדון ז'ילבסקי?"
"מתאים מתאים, אפילו יותר טוב מהטיסה המקורית. תודה תודה! איפה? לאן? לאן אני צריך ללכת לעשות צ'ק אין?"
שוב השניים פורצים בצחוק, קצת יותר מתון מהקודם:
"שב כאן, אדון ז'ילבסקי, תן לי, בבקשה את הדרכון ואת הכרטיס של 'אלאיטליה', אני אמיר אותו בכרטיס של 'מרידיאן', נעשה לך את ה'צק אין, ונשלח את המזוודה שלך ישר אל בטן המטוס. הואל נא להמתין."
הלב שלי חרד על הכרטיס, על הדרכון ועל המזוודה. הכרטיס – מילא, הוא בלאו הכי חסר ערך בשל השביתה, אבל הדרכון... זה לא צחוק להיתקע בסיציליה בלי דרכון... והמזוודה..."
שוב נשארתי עם הצעיר השתקן, הפעם ההמתנה נמשכה כרבע שעה. המנהל חזר, הושיט לי את הדרכון, את כרטיס העלייה למטוס ואת האישור על שינוע המזוודה.
"אדוני מרוצה?"
"הו מרוצה מאוד, אין לי מילים להודות..."
"מר ז'ילבסקי, אתה מוכן לומר מילים אלו גם לסניור קורנליו?"
נדמה לי שהברילנטין שמע, הרי הוא כאן ומקשיב לכל מילה. אבל לא היה טעם להתווכח:
"סניור קורנליו, אני מאוד מרוצה, אפשר לומר שאני ממש מאושר, ומודה לכם מכל הלב."
"האם אדון ז'ילבסקי יהיה מוכן לומר שהוא מרוצה גם לסניור אנדריאה מאצ'דוני?"
"בוודאי! איך שאני מגיע לישראל, דבר ראשון – אני כותב לו מכתב תודה,"
הפעם השניים רק חייכו. המנהל חייג לאנדריאה שלי, והגיש לי את השפופרת:
"אתה מוכן לומר לסניור מאצ'דוני את מה שאמרת לנו?"
"בהחלט! אנדריאה יקירי, איזה מזל, איזה מזל! אני כל כך מודה לך!"
"אתה מרוצה, יוסף ידידי?"
"מרוצה עד הגג."
הבטתי במנהל – הוא עצם את עיניו ונאנח אנחת רווחה.
משה גרנות
ליד הדלפק של "אליטליה" היתה מהומת אלוהים: מסתבר שאנשי התחזוקה של החברה שובתים, והמטוסים אינם יכולים להמריא. הנוסעים שואלים, צועקים, רוגזים, נדחפים, ואילו דיילות הקרקע מרימות כתפיים ומשתדלות לא להישיר מבט אל ההמון המתלהם.
"איפה המנהל? אני רוצה לדבר עם המנהל!"
האיש דיבר איטלקית, אבל קשה היה לטעות במבטא האמריקאי שלו. זה היה ענק, מעל מטר ותשעים, שיער בלונדיני דליל, עיניים אפורות ופנים שזופות מאוד. היה לבוש בחליפה, למרות החום הכבד ששרר בחוץ.
"למה לא? הנה שם," החוותה דיילת שחרחורת בידה לכיוון מושבו של מנהל נמל-התעופה, כשהיא מיישרת בידה את הצעיף הירקרק-כחול שעל צווארה.
האיש אחז בידית תיק הג'יימס בונד שלו – כנראה, כל המטען שעימו – ופנה אל המקום אליו כיוונה הדיילת. אני אחזתי בידית המזוודה הכבדה שלי ונלוויתי אליו. על כל צעד שלו נאלצתי אני לצעוד שלושה, ולבסוף ממש נאלצתי לרוץ אחריו, וכשהגענו לחדרו של המנהל, נשימתי כמעט נעתקה, וחשתי כאבים עזים בסרעפת.
ליד הדלת עמדו שלושה אנשים אשר חיכו לתורם להיכנס. האמריקאי עקף את שלושתם, והתפרץ פנימה. אני נדחקתי עם המזוודה שלי אחריו.
"סליחה! אין צורך להתפרץ, אני אקבל את כולכם."
"אדוני, אם אני מפסיד את 2456, אני..."
"אין מה לעשות, אדוני, שביתה..."
"מה שביתה?! איך? מה זה?! איך אתם לא ערוכים? אני הולך להפסיד עסקה..."
ואז החלטתי שגם אני צריך להשחיל איזו מילה, אחרת לשם מה רצתי כל הדרך אחרי הענק הזה:
"אדוני המנהל, אני מחמיץ את המטוס מרומא לישראל. יש לי לינק..."
אלה היו הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והסיציליאנים עדיין אהדו אותנו.
"אתה מישראל?" שאל המנהל, כשחיוך של נחת שפוך על פניו.
הנה, באה הישועה, אומר אני בליבי.
"כן, אדוני, אם אני מחמיץ את המטוס ברומא... זה לא רק כסף..."
"אני כל כך מבין אותך, אדוני, אבל מה לעשות? שביתה בסיציליה זה קודש הקודשים. אין מה לעשות".
"מה זאת אומרת, אין מה לעשות?!" התרעם האמריקאי, "מי יבוא לבקר אצלכם עם השביתות האלו? אתם לא רוצים תיירים?"
"הצדק איתך, אדוני, אבל באמת..."
האמריקאי לא המתין שהמנהל יסיים את המשפט, ויצא בסערה כמו שנכנס.
אני נשארתי בחדר אובד עצות. הסתכלתי בייאוש על המנהל, והוא הרים ידיים, כאומר, 'אין שום מוצא'.
יצאתי גם אני מהמשרד אָבֵל וחפוי ראש, ונתקלתי במבטים העוינים של הממתינים לתורם בחוץ. התור בינתיים התארך – כעשרה נוסעים נוספים השתרכו בסופו.
מה עושים?
כשמיואשים – נאחזים אפילו בקש.
יומיים קודם התארחתי אצל אנדריאה מאצ'דוני, עמית למקצוע, מנהל מפעלי "קוקה-קולה" בכל סיציליה. כיוון שאני המהנדס הראשי של המפעלים האלה בארץ, הזדמן לנו להיפגש מספר פעמים בכנסים מקצועיים. הוא הגיע פעם כצליין לבקר במקומות הקדושים בארץ, ואני אירחתי אותו בביתי. הפעם היה תורי לבקר בביתו שבקטניה.
"יוסף יקירי, כל בעייה שיש לך בסיציליה – תרים אליי שפופרת – בשבילך לא אחסוך שום מאמץ."
"תודה, אנדריאה ידידי, לא צפויות לי בעיות – אני טס בעוד יומיים."
ביני ובין עצמי חשבתי שזאת מין שגרת לשון של סיציליאנים כדי להביע ידידות – ללא כיסוי של ממש.
על הקיר ממול היו חמש עמדות טלפון. לטלפן? מה כבר אוכל להפסיד? הוצאתי מכיס החולצה את מספר הטלפון של משרדו.
"אנדריאה, יקירי, אני מתנצל. התבדיתי. חשבתי שלא אזדקק... יש לי בעיה גדולה..."
"על מה אתה מתנצל, יוסף, אם לא אליי – אל מי תפנה? מה פאפה אנדריאה יכול לעשות למען חברו הטוב?"
"אני לא יודע..."
"בלי הקדמות, יוסף, תשפוך מהלב!"
"יש שביתה בנמל התעופה, ואם אני לא טס בשתיים ושלושים – אני מחמיץ את הטיסה מרומא ללוד..."
"איפה אתה נמצא, מחמל נפשי?"
"מה זאת אומרת? בנמל התעופה..."
"בטח שאתה בנמל התעופה, אבל איפה בדיוק?"
"אני ליד דלפק 15 של 'אלאיטליה' – מול חדרו של מנהל הנמל. ממש מול דלת הכניסה."
"תישאר שם, אל תזוז."
וטרק.
מה זה צריך להיות? למה לא לזוז? התלבטתי אם לחזור ולטלפן אליו כדי להבין את פשר ההוראה המוזרה הזאת. עד שאני חוכך בדעתי מה לומר לאנדריאה לִכְשֶיָרִים את השפופרת, אני שומע חריקת בלמים מחוץ לאולם, ותוך שניות נכנס פנימה בסערה בחור כבן עשרים, שחרחר, ברילנטין בשיער הגלי, חליפה, עניבה.
"אתה מר יוסף ז'ילבסקי?"
"כ---ן."
"בוא, בבקשה. אני אשא את המזוודה שלך."
אני מודה שחששתי להיפרד ממזוודתי. הצעיר מושך אותי אל חדרו של המנהל, מזיז הצידה את העומדים בתור (תור שהתארך בינתיים לכדי מחצית האולם), ונכנס למשרד. המנהל קם על רגליו, נקל היה להבחין במבט המבוהל שלו. הוא הביט בצעיר, אחר כך בנוסע שישב מולו. מייד התעשת וביקש בנימוס מהנוסע להמתין מיספר דקות בחוץ. הנוסע רצה למחות, אך כשראה את מבטו של צעיר המרוח בברילנטין, אחז במזוודתו, ויצא החוצה. נוסע אחר, עמד צמוד לדלת, רצה להשתחל פנימה, אבל המנהל נעל את הדלת.
"כן, סניור קורנליו, למה הכבוד?"
קורנליו התקרב לאוזנו של המנהל ולחש לו דבר מה. המנהל הנהן בראשו תוך שהוא בוחן אותי בעיניו.
"אתה מר ז'ילבסקי?"
"כן."
"ומדוע לא פנית, לא אמרת..."
"אני כן, הרי... לפני עשרים דקות הייתי כאן... עם האמריקאי..."
"איך? איך מר ז'ילבסקי, אתה לא מספר לי שאתה ידידו של סניור אנדריאה מאצ'דוני?"
"למה... למה זה חשוב?"
השניים הביטו זה על זה ופרצו בצחוק.
"למה... חה חה....למה זה חשוב!"
המנהל הוציא מטפחת לנגב את העיניים שכבר דמעו מרוב צחוק.
מה יהיה הסוף? אני שואל את עצמי. אני משתף פעולה עם שני אנשים מוזרים.
"בבקשה ממך, אדון ז'ילבסקי, הישאר כאן עם סניור קורנליו. אני הולך לברר משהו, ואני תיכף חוזר."
נשארתי עם הברילנטין – היתה לי ברירה? הצעיר לא הביט אליי אפילו פעם אחת במשך כל אותן עשר דקות שהמנהל נעדר מן החדר. למותר לציין שגם לא הוציא הגה מפיו. גם אני שתקתי, למרות שרציתי לשאול אותו המון שאלות.
המנהל חזר, כולו חיוכים – נופת צופים:
"יש טיסה בחברת 'מרידיאן' בעוד שעה וחצי. עכשיו שתים-עשרה ועשר דקות, המטוס ממריא לרומא באחת וארבעים. האם זה מתאים לך, אדון ז'ילבסקי?"
"מתאים מתאים, אפילו יותר טוב מהטיסה המקורית. תודה תודה! איפה? לאן? לאן אני צריך ללכת לעשות צ'ק אין?"
שוב השניים פורצים בצחוק, קצת יותר מתון מהקודם:
"שב כאן, אדון ז'ילבסקי, תן לי, בבקשה את הדרכון ואת הכרטיס של 'אלאיטליה', אני אמיר אותו בכרטיס של 'מרידיאן', נעשה לך את ה'צק אין, ונשלח את המזוודה שלך ישר אל בטן המטוס. הואל נא להמתין."
הלב שלי חרד על הכרטיס, על הדרכון ועל המזוודה. הכרטיס – מילא, הוא בלאו הכי חסר ערך בשל השביתה, אבל הדרכון... זה לא צחוק להיתקע בסיציליה בלי דרכון... והמזוודה..."
שוב נשארתי עם הצעיר השתקן, הפעם ההמתנה נמשכה כרבע שעה. המנהל חזר, הושיט לי את הדרכון, את כרטיס העלייה למטוס ואת האישור על שינוע המזוודה.
"אדוני מרוצה?"
"הו מרוצה מאוד, אין לי מילים להודות..."
"מר ז'ילבסקי, אתה מוכן לומר מילים אלו גם לסניור קורנליו?"
נדמה לי שהברילנטין שמע, הרי הוא כאן ומקשיב לכל מילה. אבל לא היה טעם להתווכח:
"סניור קורנליו, אני מאוד מרוצה, אפשר לומר שאני ממש מאושר, ומודה לכם מכל הלב."
"האם אדון ז'ילבסקי יהיה מוכן לומר שהוא מרוצה גם לסניור אנדריאה מאצ'דוני?"
"בוודאי! איך שאני מגיע לישראל, דבר ראשון – אני כותב לו מכתב תודה,"
הפעם השניים רק חייכו. המנהל חייג לאנדריאה שלי, והגיש לי את השפופרת:
"אתה מוכן לומר לסניור מאצ'דוני את מה שאמרת לנו?"
"בהחלט! אנדריאה יקירי, איזה מזל, איזה מזל! אני כל כך מודה לך!"
"אתה מרוצה, יוסף ידידי?"
"מרוצה עד הגג."
הבטתי במנהל – הוא עצם את עיניו ונאנח אנחת רווחה.
משה גרנות
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק תשיעי
מה יותר טוב להיות – סופר או
כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
השארתי אותנו שלושתנו עומדים על גבול השדות, בקצה משוּכת האַקָצְיָה, השיטה, שהיתה כה עבותה עד שנדמתה למנהרת-יֶרק מרוּבצת חול קריר, עמוק וטוב. חול בהיר-בהיר ולטפָני, אשר פיתה את גיורא ואותי לחלוץ סנדלים ולדשדש בו יחפים בגרירת כפות-רגליים, כמו במים, ולהותיר אחרינו שובל זהוב של תלמים בחול. ולעיתים שכבת-הטל שהתייבשה נעשתה מעין קליפה פריכה ובתולית, וכף-הרגל היחפה שוקעת בה ומפוררת אותה בדגדוג נעים.
ואילו העגלה נסחבה אחרינו כשגלגליה טבועים בחול וגחוֹנה מחליק עליו ומשאיר פס רחב וחלק מאחור, כאיזה מסלול שנכבש בחול.
וכך הגענו אל גבול השדות ושם פגשנו, כמוסכם, את צבי שבא מכיוון אחר.
מעודי נקלעתי בין גיורא וצבי, באמצע, תמיד באמצע. בעיני גיורא הייתי "ילד טוב" של אימא, נער חלש, עדין מדיי, אמנם תלמיד טוב ממנו ועל כך יש לכבדני, אך לא מי שאפשר לסמוך עליו במשחק כדורגל, למשל, אפילו לא ב"מחניים". תמיד חששתי מפני ה"חימום", כדור-הפתע שמכה בך, והעדפתי לצאת מוקדם ככל האפשר מן המשחק, בנגיעה קלה בכדור, במתכוון, ורק לא לעמוד חשוף בפני איזה נער בעל-שרירים שמחזיק כדור בידו ומחפש לו קורבן. ומה לי ולו?
מבחינה מסויֶמת הייתי אפוא כמין שוליָה של גיורא. סמכתי עליו בכל הדברים המעשיים, ואף הרגשתי ביטחון מסוים בכך שהוא, החזק, חבר שלי. אוי ואבוי אם היה אויבי. מה עוד שהיינו שכנים ולומדים בכיתה אחת והולכים כל יום יחד לבית-הספר, הלוך וחזור.
ההליכה בבוקר עם גיורא לבית-הספר וחזרה היתה לא פעם החלק היפה ביותר של היום. גיורא היה מחכה לי בשער החצר שלנו, ויחד היינו מטפסים ועולים במעלה הגבעה, חוצים את חצר-החוֹמה של אחוזת פלז או מוצאים לנו דרך-עיקוף מחוצה לה, על פני מכלאת-הפרים, שוהים מעט ליד סככת-הקלמנטינות, אשר בעונת הקטיף היתה רצפתה עמוסה ערימות של קלמנטינות כתומות-צהבהבות כעין השמש ודקות קליפה וקטנטנות, שקולפים אותן בהפשלה אחת ותוחבים אותן לפה שלימות ואם יש לך מזל אין בהן אפילו חרצן אחד.
משם היינו הולכים במשעול החול עם שדרת הברושים, על גבול הפרדס, ובקיץ, כאשר החלקה שממול היתה למִקשה או לשדה תירס, היינו מתבוננים סביב-סביב להיות בטוחים שאיש אינו רואה אותנו, ואז גיורא מזנק אל המקשה וחוטף אבטיח בָּשֶׁל או מֵלון צהבהב ועסיסי, וטומן אותו בתעלת ההשקאה הקרובה, סמוך לקצה הפרדס, בסבך השיחים.
וכשהיינו חוזרים בצהריים מבית-הספר באותה הדרך – נהגנו לשבת על שׁוּלי "צלחת"-עפר המשמשת להשקיה, בצל עץ-הדר ענֵף ומֵצל, זוללים את האבטיח-מהבוקר. וסביבנו לכל עבר דממה שוררת מחופת-הצמרות ועד לאדמה התחוחה והנקייה-להפליא, שלא כמו בפרדסים של היום המלאים עשב-פרא.
אחר-כך שורת עצי-התאנים אשר בהבשיל פריָם שימשו מקום לטפס עליו ולהשתעשע, ואנו רוכבים כל אחד על עץ משלו וממלאים את הבטן תאנים ירוקות עטופות מעין כפור לבנבן, ומכתימים את הבגדים בשְׂרף הלבן, הדביק, שמפרישים עוקציהן לאחר שתולשים אותן מן הענף.
והכרם – על כל זני הענבים שבו, והמולת הבציר שהיתה מפתה להשתהות בדרך ללימודים, ואיך שכחתי את הפרדס עצמו בחורף, כאשר העצים עמוסים שלל תפוחי-זהב (אז מיעטו מאוד להשתמש במילה – תפוזים), והענפים כמו כורעים תחת הפרי, ואתה מתרוצץ לך מעץ לעץ לבחור תפוז (היו נוהגים אז עדיין לכתוב תפו"ז, כדי שידעו שמדובר בראשי-תיבות), רק תפוז אחד, אבל עליו להיות התפוז בה"א הידיעה – ואם ישנה בדימיונכם תמונה של בִּרכַּת שפע – בעיניי היא מצטיירת תמיד כמי שעומד בליבו של פרדס מניב בטרם קטיף.
והשַׁמוּטי, השמוטי – מלך תפוחי-הזהב!
(היינו קולפים, מפלחים ובולעים עשרה וגם עשרים תפוזי שמוטי בזה אחר זה, אז מה? דודי אלכס היה מסוגל לאכול בבת-אחת תרנגולת מבושלת שלימה!)
ואחרי הכרם – בתי המושבה, וצבי המחכה לנו על אם-הדרך, ואחר-כך בית-הספר, וזה כבר לא היה אותו דבר, אלא עירוני מדיי, ואחֵר.
לגיורא היה כִּשרון מיוחד לחשבון ולכדורגל. בכל שאר המקצועות היה תלמיד גרוע למדיי. אני, לעומת זאת, הייתי חלש בחשבון, וכאמור – גם בהתעמלות. מדוע בחשבון?
באמצע שנת לימודיי הראשונה, בכיתה אל"ף, התחלתי לחוש כאבי-בטן עזים. הפסדתי גם את "סדר" פסח האהוב עליי. חשבו שיש לי תולעים. רופא-המושבה חפר בעכוז שלי בכפית-רפואית עשויה זכוכית. תולעים לא היו. אבל הרגשה לא נעימה ומשפילה נשארה בקִרבי למשך שנים. הכאבים לא פסקו. אז לקחו אותי לרופא מומחה בתל-אביב, ברחוב ביאליק, דוקטור מַטוּלְסְקִי. שם נהדר. עשרות שמות שכחתי בחיי. גם את מראהו של דוקטור מטולסקי, אך לא את שמו. הוא ביקש ממני לשכב אפרקדן על שולחן-הטיפולים. ערום. ישב מאחורי שולחן-הכתיבה שלו והשקיף לעברי, ופסק –
"לנתח. אפנדיציט."
כך קראו לתוספתן. במילה העברית עוד לא השתמשו.
בקיצור, את החודש האחרון של לימודיי בכיתה אל"ף הפסדתי בגלל הניתוח. בחופש הגדול השלמתי את פיגורי בכל המקצועות, רק לא בחשבון. מאז ועד לסיום בית-הספר התיכון הייתי תמיד בפיגור של חודש אחרי כל הכיתה בחשבון ובמתמטיקה. עד שאני סוף-סוף הבנתי פרק כלשהו, עסקה כבר הכיתה בשלב חדש, שונה מקודמו ומרגיז לא פחות. ומכל החשבון שלמדתי אני זוכר היום רק חיבור, חיסור, כפל וחילוק, וקצת אחוזים.
גיורא ואני השלמנו אפוא זה את זה. אני העתקתי ממנו בחשבון את שיעורי-הבית והמבחנים (ישבנו על ספסל-לימודים אחד במשך שנים אחדות), ואילו הוא היה מעתיק ממני את כל שאר המקצועות, וככל שגדל והתבגר היה מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור. כדורגל בהפסקות, כדורגל בצהריים, כדורגל אחרי-הצהריים. והיה רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה ובעקשנות של פר. ראשו תמיד כפוף מעט קדימה, כמתכוון לנגוח, וכתפיו הרחבות משמשות לו הבטחה באגפים, כי כל שחקן אחר שעיניו בראשו היה נזהר מלהתנגש בו במרוצתו. גיורא היה חזק בהתקפה. גיורא היה חזק בהגנה. גיורא בתור שוער היה מצליח לבלום בעיטות-"פגז" בקלילות כאילו איזו אשכולית נשרה אל חיקו מן העץ. כוח של פר, זריזות של קוף, ושכל-ישר של בן-איכרים שמבין את מצב המשחק כל רגע ורגע ואינו מסוגל לשקוע בחלומות ואינו מרים ראשו להסתכל בשמיים אלא אם מתעופף שם איזה כדור שיש לחזור ולהרימו ב"ראשייה" – כל אלה יחד היו סוד הצטיינותו במשחק.
אבל אימו היתה אומללה. "גיורא, גיורא," היתה אומרת לו, "מה יצא ממך כשתגדל? כל היום אתה רץ אחרי הכדור. תִראה את צבי! תִראה את אוּרי! לומדים, קוראים ספרים, ילדים חרוצים, לא כאלה שמביאים כל הימים, כמוך, פתקאות הביתה על שמשות שבורות ושלא הכנת שיעורים וברחת מהכיתה! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, גיורא?"
"כדורגלן!" תקע עיניו בקרקע כמנהגו.
"מה כדורגלן? – בַּעלֶגוּלֶה!" צרחה אימו. היא היתה אישה מרת-נפש, צנומה, גבוהה ועגומה, "כשהם יעבדו במשרדים ויהיו להם שרוולים נקיים לשמוע טלפונים ומזכירות – אתה עוד תשב אחרי הסוס להחזיק במושכות ולשמוע הפלצוֹת של סוס! – אתה בעתיד תהיה בעלגולה! בעלגולה של סוסים!"
כלומר – בעל-עגלה, עגלון, באידיש.
טוב, לא צריך דימיון רב כדי לשער מה קרה. גיורא נעשה לאחד משחקני הכדורגל הידועים במושבה, ואחר-כך בארץ כולה. בין שנתו העשרים לשלושים לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו כשחקן נבחרתנו, לא היתה ארץ שלא ביקר בה פעמים אחדות אם רק התקיימו שם משחקים, הוא היה אפילו קפטן הנבחרת הלאומית שלנו. התמונות שלו, ובייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, התנוססו בכל העיתונים, ובמשך עשר, חמש-עשרה שנים היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכות האישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקִרבה – גיורא.
ואנחנו, בספורט הזה, לא היינו קוטלי-קנים. לא קָטלָא קָניָא! מן המושבה שלנו יצאו כמה וכמה שחקני-כדורגל מעולים. אבל אף אחד מהם לא הגיע למדרגתו של גיורא.
וכאשר החל גיורא מתפרסם בארץ ובעולם ומתקרב לשיא-תהילתו, אמרה לי אימא, ואני אז כבר בחור שלומד פילוסופיה באוניברסיטה –
"אורי, אורי, מה תעשה כשתגמור ללמוד? אפילו מורה בבית-ספר תיכון לא תוכל להיות! תִראה את גיורא! הוא הצליח בחיים. הוא הגיע למשהו. נוסע בכל העולם. משלמים לו מצוין. כל ילד מכיר את שמו. ואתה, מה יָצא מכל הספרים שקראת? רק משקפיים, כרס והפלצוֹת, ואפילו אין לך עדיין מקצוע בחיים! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, אורי!"
"סופר," הייתי עונה לה, אם בכלל הייתי מואיל להשיב.
"סופר, סופר! מה זה סופר? סופר זה בכלל לא מקצוע. זה הוֹבִּי. ראית אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר?"
"עגנון!" השבתי בנהימה.
"אוֹהוֹהוֹ, שיגעון גדלות יש לך – עגנון! אולי גם ביאליק?"
ומאז היו מכנים אותי במשפחה דרך-לגלוג בשם "ביאליק" – ואני במילה הזו הייתי טועם את הצליל שהיה ל"בעלגולה" בפי אימו של גיורא.
והאמת, אימא צדקה. בשנים ההן לא ראיתי אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר.
אך גם אימא-של-גיורא צדקה. כאשר פרש מן הכדורגל החל נשכח, ונותר רק עם הזיכרונות שלו מן התקופה שהיה שחקן מפורסם, ובגיל צעיר-יחסית, מת.
אהוד בן עזר
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק תשיעי
מה יותר טוב להיות – סופר או
כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
השארתי אותנו שלושתנו עומדים על גבול השדות, בקצה משוּכת האַקָצְיָה, השיטה, שהיתה כה עבותה עד שנדמתה למנהרת-יֶרק מרוּבצת חול קריר, עמוק וטוב. חול בהיר-בהיר ולטפָני, אשר פיתה את גיורא ואותי לחלוץ סנדלים ולדשדש בו יחפים בגרירת כפות-רגליים, כמו במים, ולהותיר אחרינו שובל זהוב של תלמים בחול. ולעיתים שכבת-הטל שהתייבשה נעשתה מעין קליפה פריכה ובתולית, וכף-הרגל היחפה שוקעת בה ומפוררת אותה בדגדוג נעים.
ואילו העגלה נסחבה אחרינו כשגלגליה טבועים בחול וגחוֹנה מחליק עליו ומשאיר פס רחב וחלק מאחור, כאיזה מסלול שנכבש בחול.
וכך הגענו אל גבול השדות ושם פגשנו, כמוסכם, את צבי שבא מכיוון אחר.
מעודי נקלעתי בין גיורא וצבי, באמצע, תמיד באמצע. בעיני גיורא הייתי "ילד טוב" של אימא, נער חלש, עדין מדיי, אמנם תלמיד טוב ממנו ועל כך יש לכבדני, אך לא מי שאפשר לסמוך עליו במשחק כדורגל, למשל, אפילו לא ב"מחניים". תמיד חששתי מפני ה"חימום", כדור-הפתע שמכה בך, והעדפתי לצאת מוקדם ככל האפשר מן המשחק, בנגיעה קלה בכדור, במתכוון, ורק לא לעמוד חשוף בפני איזה נער בעל-שרירים שמחזיק כדור בידו ומחפש לו קורבן. ומה לי ולו?
מבחינה מסויֶמת הייתי אפוא כמין שוליָה של גיורא. סמכתי עליו בכל הדברים המעשיים, ואף הרגשתי ביטחון מסוים בכך שהוא, החזק, חבר שלי. אוי ואבוי אם היה אויבי. מה עוד שהיינו שכנים ולומדים בכיתה אחת והולכים כל יום יחד לבית-הספר, הלוך וחזור.
ההליכה בבוקר עם גיורא לבית-הספר וחזרה היתה לא פעם החלק היפה ביותר של היום. גיורא היה מחכה לי בשער החצר שלנו, ויחד היינו מטפסים ועולים במעלה הגבעה, חוצים את חצר-החוֹמה של אחוזת פלז או מוצאים לנו דרך-עיקוף מחוצה לה, על פני מכלאת-הפרים, שוהים מעט ליד סככת-הקלמנטינות, אשר בעונת הקטיף היתה רצפתה עמוסה ערימות של קלמנטינות כתומות-צהבהבות כעין השמש ודקות קליפה וקטנטנות, שקולפים אותן בהפשלה אחת ותוחבים אותן לפה שלימות ואם יש לך מזל אין בהן אפילו חרצן אחד.
משם היינו הולכים במשעול החול עם שדרת הברושים, על גבול הפרדס, ובקיץ, כאשר החלקה שממול היתה למִקשה או לשדה תירס, היינו מתבוננים סביב-סביב להיות בטוחים שאיש אינו רואה אותנו, ואז גיורא מזנק אל המקשה וחוטף אבטיח בָּשֶׁל או מֵלון צהבהב ועסיסי, וטומן אותו בתעלת ההשקאה הקרובה, סמוך לקצה הפרדס, בסבך השיחים.
וכשהיינו חוזרים בצהריים מבית-הספר באותה הדרך – נהגנו לשבת על שׁוּלי "צלחת"-עפר המשמשת להשקיה, בצל עץ-הדר ענֵף ומֵצל, זוללים את האבטיח-מהבוקר. וסביבנו לכל עבר דממה שוררת מחופת-הצמרות ועד לאדמה התחוחה והנקייה-להפליא, שלא כמו בפרדסים של היום המלאים עשב-פרא.
אחר-כך שורת עצי-התאנים אשר בהבשיל פריָם שימשו מקום לטפס עליו ולהשתעשע, ואנו רוכבים כל אחד על עץ משלו וממלאים את הבטן תאנים ירוקות עטופות מעין כפור לבנבן, ומכתימים את הבגדים בשְׂרף הלבן, הדביק, שמפרישים עוקציהן לאחר שתולשים אותן מן הענף.
והכרם – על כל זני הענבים שבו, והמולת הבציר שהיתה מפתה להשתהות בדרך ללימודים, ואיך שכחתי את הפרדס עצמו בחורף, כאשר העצים עמוסים שלל תפוחי-זהב (אז מיעטו מאוד להשתמש במילה – תפוזים), והענפים כמו כורעים תחת הפרי, ואתה מתרוצץ לך מעץ לעץ לבחור תפוז (היו נוהגים אז עדיין לכתוב תפו"ז, כדי שידעו שמדובר בראשי-תיבות), רק תפוז אחד, אבל עליו להיות התפוז בה"א הידיעה – ואם ישנה בדימיונכם תמונה של בִּרכַּת שפע – בעיניי היא מצטיירת תמיד כמי שעומד בליבו של פרדס מניב בטרם קטיף.
והשַׁמוּטי, השמוטי – מלך תפוחי-הזהב!
(היינו קולפים, מפלחים ובולעים עשרה וגם עשרים תפוזי שמוטי בזה אחר זה, אז מה? דודי אלכס היה מסוגל לאכול בבת-אחת תרנגולת מבושלת שלימה!)
ואחרי הכרם – בתי המושבה, וצבי המחכה לנו על אם-הדרך, ואחר-כך בית-הספר, וזה כבר לא היה אותו דבר, אלא עירוני מדיי, ואחֵר.
לגיורא היה כִּשרון מיוחד לחשבון ולכדורגל. בכל שאר המקצועות היה תלמיד גרוע למדיי. אני, לעומת זאת, הייתי חלש בחשבון, וכאמור – גם בהתעמלות. מדוע בחשבון?
באמצע שנת לימודיי הראשונה, בכיתה אל"ף, התחלתי לחוש כאבי-בטן עזים. הפסדתי גם את "סדר" פסח האהוב עליי. חשבו שיש לי תולעים. רופא-המושבה חפר בעכוז שלי בכפית-רפואית עשויה זכוכית. תולעים לא היו. אבל הרגשה לא נעימה ומשפילה נשארה בקִרבי למשך שנים. הכאבים לא פסקו. אז לקחו אותי לרופא מומחה בתל-אביב, ברחוב ביאליק, דוקטור מַטוּלְסְקִי. שם נהדר. עשרות שמות שכחתי בחיי. גם את מראהו של דוקטור מטולסקי, אך לא את שמו. הוא ביקש ממני לשכב אפרקדן על שולחן-הטיפולים. ערום. ישב מאחורי שולחן-הכתיבה שלו והשקיף לעברי, ופסק –
"לנתח. אפנדיציט."
כך קראו לתוספתן. במילה העברית עוד לא השתמשו.
בקיצור, את החודש האחרון של לימודיי בכיתה אל"ף הפסדתי בגלל הניתוח. בחופש הגדול השלמתי את פיגורי בכל המקצועות, רק לא בחשבון. מאז ועד לסיום בית-הספר התיכון הייתי תמיד בפיגור של חודש אחרי כל הכיתה בחשבון ובמתמטיקה. עד שאני סוף-סוף הבנתי פרק כלשהו, עסקה כבר הכיתה בשלב חדש, שונה מקודמו ומרגיז לא פחות. ומכל החשבון שלמדתי אני זוכר היום רק חיבור, חיסור, כפל וחילוק, וקצת אחוזים.
גיורא ואני השלמנו אפוא זה את זה. אני העתקתי ממנו בחשבון את שיעורי-הבית והמבחנים (ישבנו על ספסל-לימודים אחד במשך שנים אחדות), ואילו הוא היה מעתיק ממני את כל שאר המקצועות, וככל שגדל והתבגר היה מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור. כדורגל בהפסקות, כדורגל בצהריים, כדורגל אחרי-הצהריים. והיה רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה ובעקשנות של פר. ראשו תמיד כפוף מעט קדימה, כמתכוון לנגוח, וכתפיו הרחבות משמשות לו הבטחה באגפים, כי כל שחקן אחר שעיניו בראשו היה נזהר מלהתנגש בו במרוצתו. גיורא היה חזק בהתקפה. גיורא היה חזק בהגנה. גיורא בתור שוער היה מצליח לבלום בעיטות-"פגז" בקלילות כאילו איזו אשכולית נשרה אל חיקו מן העץ. כוח של פר, זריזות של קוף, ושכל-ישר של בן-איכרים שמבין את מצב המשחק כל רגע ורגע ואינו מסוגל לשקוע בחלומות ואינו מרים ראשו להסתכל בשמיים אלא אם מתעופף שם איזה כדור שיש לחזור ולהרימו ב"ראשייה" – כל אלה יחד היו סוד הצטיינותו במשחק.
אבל אימו היתה אומללה. "גיורא, גיורא," היתה אומרת לו, "מה יצא ממך כשתגדל? כל היום אתה רץ אחרי הכדור. תִראה את צבי! תִראה את אוּרי! לומדים, קוראים ספרים, ילדים חרוצים, לא כאלה שמביאים כל הימים, כמוך, פתקאות הביתה על שמשות שבורות ושלא הכנת שיעורים וברחת מהכיתה! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, גיורא?"
"כדורגלן!" תקע עיניו בקרקע כמנהגו.
"מה כדורגלן? – בַּעלֶגוּלֶה!" צרחה אימו. היא היתה אישה מרת-נפש, צנומה, גבוהה ועגומה, "כשהם יעבדו במשרדים ויהיו להם שרוולים נקיים לשמוע טלפונים ומזכירות – אתה עוד תשב אחרי הסוס להחזיק במושכות ולשמוע הפלצוֹת של סוס! – אתה בעתיד תהיה בעלגולה! בעלגולה של סוסים!"
כלומר – בעל-עגלה, עגלון, באידיש.
טוב, לא צריך דימיון רב כדי לשער מה קרה. גיורא נעשה לאחד משחקני הכדורגל הידועים במושבה, ואחר-כך בארץ כולה. בין שנתו העשרים לשלושים לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו כשחקן נבחרתנו, לא היתה ארץ שלא ביקר בה פעמים אחדות אם רק התקיימו שם משחקים, הוא היה אפילו קפטן הנבחרת הלאומית שלנו. התמונות שלו, ובייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, התנוססו בכל העיתונים, ובמשך עשר, חמש-עשרה שנים היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכות האישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקִרבה – גיורא.
ואנחנו, בספורט הזה, לא היינו קוטלי-קנים. לא קָטלָא קָניָא! מן המושבה שלנו יצאו כמה וכמה שחקני-כדורגל מעולים. אבל אף אחד מהם לא הגיע למדרגתו של גיורא.
וכאשר החל גיורא מתפרסם בארץ ובעולם ומתקרב לשיא-תהילתו, אמרה לי אימא, ואני אז כבר בחור שלומד פילוסופיה באוניברסיטה –
"אורי, אורי, מה תעשה כשתגמור ללמוד? אפילו מורה בבית-ספר תיכון לא תוכל להיות! תִראה את גיורא! הוא הצליח בחיים. הוא הגיע למשהו. נוסע בכל העולם. משלמים לו מצוין. כל ילד מכיר את שמו. ואתה, מה יָצא מכל הספרים שקראת? רק משקפיים, כרס והפלצוֹת, ואפילו אין לך עדיין מקצוע בחיים! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, אורי!"
"סופר," הייתי עונה לה, אם בכלל הייתי מואיל להשיב.
"סופר, סופר! מה זה סופר? סופר זה בכלל לא מקצוע. זה הוֹבִּי. ראית אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר?"
"עגנון!" השבתי בנהימה.
"אוֹהוֹהוֹ, שיגעון גדלות יש לך – עגנון! אולי גם ביאליק?"
ומאז היו מכנים אותי במשפחה דרך-לגלוג בשם "ביאליק" – ואני במילה הזו הייתי טועם את הצליל שהיה ל"בעלגולה" בפי אימו של גיורא.
והאמת, אימא צדקה. בשנים ההן לא ראיתי אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר.
אך גם אימא-של-גיורא צדקה. כאשר פרש מן הכדורגל החל נשכח, ונותר רק עם הזיכרונות שלו מן התקופה שהיה שחקן מפורסם, ובגיל צעיר-יחסית, מת.
אהוד בן עזר
מנחם רהט
צֶלֶם או מלכות של חסד
הציבור החרדי נקרע בין הקצוות: מצד אחד יש הרואים בסמל הלאומי ההיסטורי, המגן דוד, משום צֶלֶם, כלומר צלב, שיש להסתיר מן העין; ומצד שני יש שרואים את חצי הכוס מלאה: 120,000 חרדים שאת כולם מממנת המדינה, באמצעות מימון חיידרים, ישיבות וכוללים, בתי כנסת ומקוואות, ואפילו אירועי מירון ואומן.
מהו, ככלות הכול, הגרעין האמיתי הכי פנימי, המונע מהחרדים ורבותיהם ועסקניהם את הגיוס לצה"ל, ולו רק כדי לקיים בהידור את מצוות הצלת ישראל מיד צר? מדוע בעצם הם מתעקשים לפעול ההיפך מן התורה וההלכה? איך זה שביד האחת הם מנופפים בדגל לימוד התורה, וביד השניה מפרים את כל מצוותיה המחייבות בעליל התגייסות מלאה, ללא שום אבל וחבל, להגנת עם ישראל? והרי ברור שכיום נזקקת הגנתו הפיזית של עם ישראל לתוספת חיילים, לנוכח השחיקה המדאיגה של חיילי המילואים.
אז מה באמת מרתיע אותם? סכנת החילון בצה"ל? האווירה הלא צנועה השוררת בקרב החיילים? אולי החשש מפני חוסר יכולתו של צה"ל לספק מזון בהכשרים מהודרים, ולאפשר שמירת שבת וקיום שאר המצוות? ושמא הקושי שבהתמודדות הפיזית עם קשיי האימונים הצבאיים המפרכים? ואולי מרחיקה אותם סכנת המוות המרחפת מעל ראשו של הלוחם בחזית, שבוודאי חושש להשאיר, אם ייפול חלילה בקרב, אלמנה ויתומים והורים שכולים (רח"ל)?
מסתבר שכל הטיעונים הללו והאחרים אינם אלא זריית חול בעיניים, מצידם של החרדים לכיתותיהם – האשכנזים והמזרחיים, הליטאים והחסידים. מתחת למעטה עבה של כזבים, הם מנסים להסתיר, בעיקר מפני הציבור החילוני שאינו בקיא בהשקופע החרדית, את האמת המהותית שבעטיה הופכים החרדים את תורתם להשתמטותם.
שהרי כל הטיעונים הללו לא מחזיקים מים מול סט רחב של מצוות מפורשות מדאורייתא ומדרבנן, המחייבות כל צעיר וטוב בישראל – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה – להתגייס להצלת עמו מפני סכנת כלייה של ממש. הרי גם להם ברור שזו ההלכה המחייבת מאז משה רבנו ("האחיכם יצאו למלחמה") ועד הגאון החזון איש, גדול פוסקי הדור האחרון, שפסק ללא כל פיקפוק והיסוס, כפי שנחשף כאן באחרונה, שפשיטא שבעת הצורך חייב כל אחד לסגור את הגמרא, לתפוס נשק ולצאת להגנת עם ישראל.
היה זה בכיר תלמידי החזון איש, רבי גדליה נדל, שדווקא כן התגייס ביוזמתו לצה"ל מכוח ההלכה הצרופה (במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים כשהצבא דחה גיוסו בשל גילו), ודווקא הוא חשף כבר בשנות החמישים במאה הקודמת את הסיבה האמיתית להשתמטות: "מלחמות שערכו כאן והצבא דכאן, אין מגמתם הצלת נפשות ישראל מצר העומד לכלותם. מלחמתם היא (רק) על קיומה של המדינה, כמו צבאותיהם של כל מדינות הגויים."
ובמילים אחרות: אנחנו איננו צריכים להקריב עצמנו על מזבח קיומה של 'המדינע' הציונית, מה גם שמרבית אזרחיה אינם שומרי תורה ומצוות ולמעשה אפיקורסים וכופרים (לדעת ההנהגה החרדית), שאין כל היתר למסור את הנפש עליהם ועליה. ולמי שלא הבין זאת, הסביר ר' גדליה: "מלחמה להצלת נפשות, ומלחמה לקיומה של מדינה, הם דברים שונים לגמרי, נפרדים זה מזה במהותם ובפעולותיהם."
הלמדן הבני ברקי ר' גדליה, לא העלה את ההשקופע הזו על הכתב, מה גם שהוא עצמו כן העמיד עצמו לגיוס לצה"ל, בניגוד לדעת עצמו וברוח פסיקותיו המפורשות של החזון איש (ראו חידושיו למסכת עירובין קי"ד). הדברים מופיעים בשמו, בסוג של זיכרון דברים שרשם הרב דוד שמידל: "דברים ששמעתי מהגאון רבי גדליה נדל לפני עשרות שנים, רשמתי לאחר זמן רב, ואינני יכול לדייק למסור הדברים בלשונו." התיעוד, בכתב ידו של הרב שמידל, נחשף לראשונה בידי העיתונאי דביר עמר, מערוץ שבע.
דווקא בתרשומת זו גופא, מביא הרב שמידל את טיעוני הרב נדל כנגד משתמטי 'תורתו אומנותו': "אין זו ההלכה ואין זו האמת, והכול חייבים בעת צר לעמוד בגופם להציל מיד הצר." גם הטענות נגד חשש החילון בצבא נדחות: "היה צריך [במלחמת מצווה] להשתדל לחפש אחר תחבולות ולהתאמץ לעשות את המצווה המוטלת עלינו." גם את הטיעון שהיציאה לצבא מהיכלי הישיבות יגרום להשתכחות תורה מישראל, דוחה הרב נדל.
מה נשאר איפוא מן הבצל לאחר שמקלפים ממנו קליפה אחר קליפה? – הגרעין האמיתי: אנחנו לא צריכים בכלל מדינה. ובמילים אחרות: אתם הציונים הקמתם מדינה – אז תדאגו לקיומה בעצמכם, והניחו לנו, מתנגדי הציונות. וכל שאר הטענות, אינן אלא כזב, בעיניים הלכתיות.
עד כדי כך גדולה ההתנגדות לציונות בציבור החרדי על כל זרמיו, שיש בקרב החרדים כאלה המשווים את המגן דוד, הסמל היהודי האולטימטיבי בכל הדורות, המופיע בבתי הכנסת ועל ספרי התורה וגם במרכזו של דגל ישראל – לצְלַב (רח"ל), "מפני שהכופרים 'קידשו' אותו למטרותיהם."
לא מאמינים? – ה'יתד נאמן' בעצמו דיווח על כך (כ"ג חשוון תשפ"ו, 14.11.25), בסיפורו על חופה שהמחותנים בה ביקשו להפוך את האריג שמעל לחופה כלפי מעלה, על מנת שסמלי המגן דוד הרקומים בו יוסתרו מן העין: "מיהרנו להפוך את הבד, כדי שחס ושלום לא יראו את הצֶלֶם." הסבירו.
אלא שהתנסחותו של רבי גדליה לפני למעלה מ-70 שנה, והתבטאויותיהם הבוטות של המחותנים שהפכו את המגן דוד, שומו שמיים, לצלם, שייכים לעבר שקדם ל-7 באוקטובר. ה-7 באוקטובר הוא קו פרשת המים לא רק בחיי המדינה אלא גם בהבנתם של החרדים את מקומם כאן, בחברה הישראלית. ההתפכחות באה אמנם טיפין טיפין, לאט מדי, אבל קיימת.
קחו למשל את הרב דוד לייבל, תלמיד חכם עצום, ראש כולל תורני, שעושה הכול למען גיוס חרדים למסגרות חרדיות מפוקחות ואמינות בצה"ל, ולהכשרת חרדים לשוק הפרנסות האזרחיות. הרב לייבל איננו ציוני אבל רואה את מה שלא ראו קודמיו לפני ה-7 באוקטובר, וכך אמר בשיח עם תלמידיו בימים אלה:
"אנחנו חיים כאן, במלכות של חסד! מדינת ישראל הקימה עולה ואוהלה של תורה, ואין דבר כזה בכל העולם. היא מממנת חיידרים, ישיבות קטנות, ישיבות גדולות, כוללים לאין מספר, בתי כנסת, מקוואות, אפילו מירון ואומן. מלכות של חסד. אין דבר כזה בכל העולם. בחו"ל אנשים יורקים דם על החינוך [החרדי], מוציאים המון המון כסף. אפילו עכשיו אחרי הקיצוץ יש 120,000 בחורים ואברכים ומוסדות לאינספור שממומנים ע"י המדינה."
עד כדי כך – לדברי הרב לייבל, ש"כל התרומות של כל הגבירים בכל המדינות ביחד, לא מגיעות ל-10% ממה שנותנת המדינה לעולם התורה!!!"
ולחרדי מן השורה לא נותר אלא לנתב דרכו בין ההשקופע המיושנת, לבין ההתבוננות המחודשת ב'מלכות החסד' המדהימה, כפי שהיא משתקפת בעיניו ובדבריו של הרב לייבל ושכמותו. ולהשומע ינעם.
מנחם רהט
מהו, ככלות הכול, הגרעין האמיתי הכי פנימי, המונע מהחרדים ורבותיהם ועסקניהם את הגיוס לצה"ל, ולו רק כדי לקיים בהידור את מצוות הצלת ישראל מיד צר? מדוע בעצם הם מתעקשים לפעול ההיפך מן התורה וההלכה? איך זה שביד האחת הם מנופפים בדגל לימוד התורה, וביד השניה מפרים את כל מצוותיה המחייבות בעליל התגייסות מלאה, ללא שום אבל וחבל, להגנת עם ישראל? והרי ברור שכיום נזקקת הגנתו הפיזית של עם ישראל לתוספת חיילים, לנוכח השחיקה המדאיגה של חיילי המילואים.
אז מה באמת מרתיע אותם? סכנת החילון בצה"ל? האווירה הלא צנועה השוררת בקרב החיילים? אולי החשש מפני חוסר יכולתו של צה"ל לספק מזון בהכשרים מהודרים, ולאפשר שמירת שבת וקיום שאר המצוות? ושמא הקושי שבהתמודדות הפיזית עם קשיי האימונים הצבאיים המפרכים? ואולי מרחיקה אותם סכנת המוות המרחפת מעל ראשו של הלוחם בחזית, שבוודאי חושש להשאיר, אם ייפול חלילה בקרב, אלמנה ויתומים והורים שכולים (רח"ל)?
מסתבר שכל הטיעונים הללו והאחרים אינם אלא זריית חול בעיניים, מצידם של החרדים לכיתותיהם – האשכנזים והמזרחיים, הליטאים והחסידים. מתחת למעטה עבה של כזבים, הם מנסים להסתיר, בעיקר מפני הציבור החילוני שאינו בקיא בהשקופע החרדית, את האמת המהותית שבעטיה הופכים החרדים את תורתם להשתמטותם.
שהרי כל הטיעונים הללו לא מחזיקים מים מול סט רחב של מצוות מפורשות מדאורייתא ומדרבנן, המחייבות כל צעיר וטוב בישראל – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה – להתגייס להצלת עמו מפני סכנת כלייה של ממש. הרי גם להם ברור שזו ההלכה המחייבת מאז משה רבנו ("האחיכם יצאו למלחמה") ועד הגאון החזון איש, גדול פוסקי הדור האחרון, שפסק ללא כל פיקפוק והיסוס, כפי שנחשף כאן באחרונה, שפשיטא שבעת הצורך חייב כל אחד לסגור את הגמרא, לתפוס נשק ולצאת להגנת עם ישראל.
היה זה בכיר תלמידי החזון איש, רבי גדליה נדל, שדווקא כן התגייס ביוזמתו לצה"ל מכוח ההלכה הצרופה (במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים כשהצבא דחה גיוסו בשל גילו), ודווקא הוא חשף כבר בשנות החמישים במאה הקודמת את הסיבה האמיתית להשתמטות: "מלחמות שערכו כאן והצבא דכאן, אין מגמתם הצלת נפשות ישראל מצר העומד לכלותם. מלחמתם היא (רק) על קיומה של המדינה, כמו צבאותיהם של כל מדינות הגויים."
ובמילים אחרות: אנחנו איננו צריכים להקריב עצמנו על מזבח קיומה של 'המדינע' הציונית, מה גם שמרבית אזרחיה אינם שומרי תורה ומצוות ולמעשה אפיקורסים וכופרים (לדעת ההנהגה החרדית), שאין כל היתר למסור את הנפש עליהם ועליה. ולמי שלא הבין זאת, הסביר ר' גדליה: "מלחמה להצלת נפשות, ומלחמה לקיומה של מדינה, הם דברים שונים לגמרי, נפרדים זה מזה במהותם ובפעולותיהם."
הלמדן הבני ברקי ר' גדליה, לא העלה את ההשקופע הזו על הכתב, מה גם שהוא עצמו כן העמיד עצמו לגיוס לצה"ל, בניגוד לדעת עצמו וברוח פסיקותיו המפורשות של החזון איש (ראו חידושיו למסכת עירובין קי"ד). הדברים מופיעים בשמו, בסוג של זיכרון דברים שרשם הרב דוד שמידל: "דברים ששמעתי מהגאון רבי גדליה נדל לפני עשרות שנים, רשמתי לאחר זמן רב, ואינני יכול לדייק למסור הדברים בלשונו." התיעוד, בכתב ידו של הרב שמידל, נחשף לראשונה בידי העיתונאי דביר עמר, מערוץ שבע.
דווקא בתרשומת זו גופא, מביא הרב שמידל את טיעוני הרב נדל כנגד משתמטי 'תורתו אומנותו': "אין זו ההלכה ואין זו האמת, והכול חייבים בעת צר לעמוד בגופם להציל מיד הצר." גם הטענות נגד חשש החילון בצבא נדחות: "היה צריך [במלחמת מצווה] להשתדל לחפש אחר תחבולות ולהתאמץ לעשות את המצווה המוטלת עלינו." גם את הטיעון שהיציאה לצבא מהיכלי הישיבות יגרום להשתכחות תורה מישראל, דוחה הרב נדל.
מה נשאר איפוא מן הבצל לאחר שמקלפים ממנו קליפה אחר קליפה? – הגרעין האמיתי: אנחנו לא צריכים בכלל מדינה. ובמילים אחרות: אתם הציונים הקמתם מדינה – אז תדאגו לקיומה בעצמכם, והניחו לנו, מתנגדי הציונות. וכל שאר הטענות, אינן אלא כזב, בעיניים הלכתיות.
עד כדי כך גדולה ההתנגדות לציונות בציבור החרדי על כל זרמיו, שיש בקרב החרדים כאלה המשווים את המגן דוד, הסמל היהודי האולטימטיבי בכל הדורות, המופיע בבתי הכנסת ועל ספרי התורה וגם במרכזו של דגל ישראל – לצְלַב (רח"ל), "מפני שהכופרים 'קידשו' אותו למטרותיהם."
לא מאמינים? – ה'יתד נאמן' בעצמו דיווח על כך (כ"ג חשוון תשפ"ו, 14.11.25), בסיפורו על חופה שהמחותנים בה ביקשו להפוך את האריג שמעל לחופה כלפי מעלה, על מנת שסמלי המגן דוד הרקומים בו יוסתרו מן העין: "מיהרנו להפוך את הבד, כדי שחס ושלום לא יראו את הצֶלֶם." הסבירו.
אלא שהתנסחותו של רבי גדליה לפני למעלה מ-70 שנה, והתבטאויותיהם הבוטות של המחותנים שהפכו את המגן דוד, שומו שמיים, לצלם, שייכים לעבר שקדם ל-7 באוקטובר. ה-7 באוקטובר הוא קו פרשת המים לא רק בחיי המדינה אלא גם בהבנתם של החרדים את מקומם כאן, בחברה הישראלית. ההתפכחות באה אמנם טיפין טיפין, לאט מדי, אבל קיימת.
קחו למשל את הרב דוד לייבל, תלמיד חכם עצום, ראש כולל תורני, שעושה הכול למען גיוס חרדים למסגרות חרדיות מפוקחות ואמינות בצה"ל, ולהכשרת חרדים לשוק הפרנסות האזרחיות. הרב לייבל איננו ציוני אבל רואה את מה שלא ראו קודמיו לפני ה-7 באוקטובר, וכך אמר בשיח עם תלמידיו בימים אלה:
"אנחנו חיים כאן, במלכות של חסד! מדינת ישראל הקימה עולה ואוהלה של תורה, ואין דבר כזה בכל העולם. היא מממנת חיידרים, ישיבות קטנות, ישיבות גדולות, כוללים לאין מספר, בתי כנסת, מקוואות, אפילו מירון ואומן. מלכות של חסד. אין דבר כזה בכל העולם. בחו"ל אנשים יורקים דם על החינוך [החרדי], מוציאים המון המון כסף. אפילו עכשיו אחרי הקיצוץ יש 120,000 בחורים ואברכים ומוסדות לאינספור שממומנים ע"י המדינה."
עד כדי כך – לדברי הרב לייבל, ש"כל התרומות של כל הגבירים בכל המדינות ביחד, לא מגיעות ל-10% ממה שנותנת המדינה לעולם התורה!!!"
ולחרדי מן השורה לא נותר אלא לנתב דרכו בין ההשקופע המיושנת, לבין ההתבוננות המחודשת ב'מלכות החסד' המדהימה, כפי שהיא משתקפת בעיניו ובדבריו של הרב לייבל ושכמותו. ולהשומע ינעם.
מנחם רהט
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
ג. יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
אחרי עשרים שנה
כְּשֶׁתָּבוֹא אֲהוּבָתְךָ הָעֲיֵפָה עִם שְׁטַר חֲלוֹמוֹתֶיךָ
אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, אַתָּה תִּרְצֶה לוֹמַר כְּמוֹ יֶלֶד:
חֲבָל, נִגְמַר הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל! אוּלַי עוֹד קְצָת, לְחַכּוֹת? אֲהוּבָתִי
לָמָּה בָּאת כְּבָר? כָּל כָּךְ מַהֵר. אֵלֶּה הָיוּ רַק חֲלוֹמוֹת
וַאֲנִי בֵּינְתַיִם חַי, לֹא רַע, לֹא רַע לִי, בֵּינְתַיִם, לִחְיוֹת.
לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי בִּרְצִינוּת, כִּי בִּרְצִינוּת אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מִי
מְצַפֶּה לִי בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ. כַּמָּה נְשִׁיקוֹת עוֹד נוֹתְרוּ
בִּשְׁנוֹתַיִךְ כַּמָּה אֲנָחוֹת בִּגְרוֹנֵךְ כַּמָּה כֹּח בְּמָתְנַיִךְ
כַּמָּה חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל צַעַר כַּמָּה חֲדָרִים שֶׁל לֵב כַּמָּה
פִּנְקָסִים שֶׁל זָר כַּמָּה הוֹרִים וְכַמָּה מִמֵּךְ –
וְכַמָּה מִמֶּנִּי בְּמָה שֶׁנּוֹתַר מִמֵּךְ. וְכַמָּה
מִמֵּךְ בְּמָה שֶׁנִּתְוַסֵּף עָלַי. וּמָה יַגִּידוּ כָּל רֵעַי
עַל חֵטְא בִּשְׁטוּת אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דַּי. כִּי זֶה
אֲשֶׁר מִתּוֹךְ צָרָה אַחַת בָּרַח אֶל קוֹדַמְתָּהּ
כֵּיצַד יִטְעַן כִּי לֹא יָדַע וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ
וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ
שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.
ינואר 1973
ג. יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
אחרי עשרים שנה
כְּשֶׁתָּבוֹא אֲהוּבָתְךָ הָעֲיֵפָה עִם שְׁטַר חֲלוֹמוֹתֶיךָ
אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, אַתָּה תִּרְצֶה לוֹמַר כְּמוֹ יֶלֶד:
חֲבָל, נִגְמַר הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל! אוּלַי עוֹד קְצָת, לְחַכּוֹת? אֲהוּבָתִי
לָמָּה בָּאת כְּבָר? כָּל כָּךְ מַהֵר. אֵלֶּה הָיוּ רַק חֲלוֹמוֹת
וַאֲנִי בֵּינְתַיִם חַי, לֹא רַע, לֹא רַע לִי, בֵּינְתַיִם, לִחְיוֹת.
לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי בִּרְצִינוּת, כִּי בִּרְצִינוּת אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מִי
מְצַפֶּה לִי בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ. כַּמָּה נְשִׁיקוֹת עוֹד נוֹתְרוּ
בִּשְׁנוֹתַיִךְ כַּמָּה אֲנָחוֹת בִּגְרוֹנֵךְ כַּמָּה כֹּח בְּמָתְנַיִךְ
כַּמָּה חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל צַעַר כַּמָּה חֲדָרִים שֶׁל לֵב כַּמָּה
פִּנְקָסִים שֶׁל זָר כַּמָּה הוֹרִים וְכַמָּה מִמֵּךְ –
וְכַמָּה מִמֶּנִּי בְּמָה שֶׁנּוֹתַר מִמֵּךְ. וְכַמָּה
מִמֵּךְ בְּמָה שֶׁנִּתְוַסֵּף עָלַי. וּמָה יַגִּידוּ כָּל רֵעַי
עַל חֵטְא בִּשְׁטוּת אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דַּי. כִּי זֶה
אֲשֶׁר מִתּוֹךְ צָרָה אַחַת בָּרַח אֶל קוֹדַמְתָּהּ
כֵּיצַד יִטְעַן כִּי לֹא יָדַע וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ
וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ
שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.
ינואר 1973
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד, בבקשה במטותא ממך תלחץ על ד"ר גרנות לפרסם עוד סיפורים. ואם אפשר אפילו שניים בכל גיליון. הם פשוט מקסימים ומאירים עולמות שהיו ואינם.
תודה בשמי ובשם כל הקוראים, ואם זה לא ילך לך בשכנוע ובמילה טובה, אתה רשאי להפעיל עליו "לחץ פיזי מתון" ואחרי זה בטוח הוא ישתכנע.
יוסף אתר
גימלאי מאושר
* אהוד: השרלטן יובל נוח הררי פירסם עוד מאמר מופרך ומטומטם בגיליון יום שישי האחרון של "הארץ", והשוקניסט רוגל אלפר כבר מסתמך עליו ביום שני כעל דברי בעל-זבוב חיים.
* ג'וחא: האם דפני ליף, שקמה ברסלר וגרטה תונברג סובלות מאותה תסמונת? תסתכלו היטב על שפת הגוף והפרצוף שלהן!
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
- יוסי אחימאיר: מגלי צה"ל לגלי ציבור
- עמנואל בן סבו: 1. המתנכר ליהדותו, הצרפתי והיווני הגאה,
- יורם אטינגר: כוח הרתעה של ישראל –
- אורי הייטנר: צרור הערות 19.11.25
- ד"ר גבריאל דוד פינטו: שטחים ושבויים תמורת שלום
- בן-ציון יהושע: משורר טג'יקי נודע, שהעלימו את עברו היהודי
- משה גרנות: זיכרונות אחר מותו
- משה גרנות: "אדוני מרוצה?"
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים
- מנחם רהט: צֶלֶם או מלכות של חסד
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד, בבקשה במטותא ממך תלחץ על ד"ר גרנות לפרסם עוד סיפורים. ואם אפשר אפילו שניים בכל גיליון. הם פשוט מקסימים ומאירים עולמות שהיו ואינם.
- שאר הגליון