אחרי אנשים אחרים, ימים אחרים, הגיע זמנם של שופטים אחרים.

המבצר נפל, הקנאים הפונדמנטליסטים הבקיעו את חומות ההיכל, ירו לעבר קודש הקודשים בליסטראות של זעם בלתי נשלט, שיגרו טילי בוז ולעג, ומעתה, אף הם, הסיקריקים מניפי דגל נטורי המבצר, החליטו שהגיעה העת לשים ללעג וקלס, למשל ולשנינה את כבוד שופטי העליון.

הקנאים שהבעירו רחובות, שחסמו נתיבים, שנרמלו אלימות, שעודדו סרבנות, שפעלו ללא לאות לפגיעה בחוסן הלאומי ולפירוק החברה היהודית-ישראלית.

שזעקו בגרון ניחר: ד מ ו ק ר ט י ה, שצדו נבחרי ציבור, שזרעו כאוס במדינה על כל מערכותיה בשם ההגנה על המבצר, על בית המשפט העליון החליטו לפגוע במו תסכולם במבצר.

במהלך השנים האחרונות הם עמדו תחת כל עץ רענן, מעל כל במה, צעדו במצעדי שפחות, הציגו מיצגי זוועה ושנאה, הניפו את דגל ישראל ועודדו נטישת משקיעים ממדינת ישראל, אהבו את המולדת על תנאי, הבאישו את ריחה של המדינה בעולם, הפיצו עלילות כזב ורמייה והכול היה בשם המאבק המדומה על הגנת מבצר הדמוקרטיה אשר עומד להתמוטט בהובלת סטאלין, היטלר, ארדואן, צ'אושסקו, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שנבחר ברוב דמוקרטי מובהק.

הם קידשו את האדמה עליה פסעו כבוד השופטים העליונים, טיהרו עצמם במקוואות טרם כניסתם להיכל הקודש בבית המשפט העליון, לבשו בגדי כהן גדול בהתייצבם בחיל וברעדה מול העליונים, פתחו שפתיהם בהכנעה, בעוז ובהתבלטות ולכל אשר ייאמר על ידי חבורתא קדישתא דעליונים ענו אמן גדול.

והנה נפל דבר בישראל, הסיקריקים הקנאים והחרדים לשלום המבצר והדמוקרטיה, הסירו את השכפ"ץ, את הקסדה, את אפודי המגן מול שלושה שופטי בית המשפט העליון, אשר, שוד ושבר, העזו לפסוק דין על פי חוק ולא על פי פוליטיקה, על פי דין ולא על פי האיומים וההפחדות של בריוני הרחוב, מטילי האימה, שהעזו למתוח ביקורת נוקבת על היועצת המשפטית לממשלה, על הפרקליטות, בקיצור, שופטי עליון שתוצאת הכרעתם אינה ידועה מראש.

חטאם הנורא, חטא בל יכופר של שלושת שופטי העליון אשר הובהלו במהירות אל עמוד הקלון, חבל תלייה מילולי נכרך סביב צווארם, חבית האש בכיכר העיר הובערה, היה בשל החלטתם בעתירה שהונחה לפתחם ששר המשפטים הוא הסמכות היחידה למנות את הגורם האחראי לחקירת הפצ"רית.

שערי הגהנום נפתחו נגד כבוד העליונים, השופטים, אלכס שטיין, יעל וילנר וגילה כנפי שטייניץ על שהעזו לחרוג מהנהון הראש המצופה, מקביעת הדין הידועה מראש, מציפוף השורות, הרצים יצאו דחופים והחלו במסע מתוזמן של הטלת רפש על כבוד השופטים העליונים.

"פוליטיזציה של החלטה," "השופטים בחרו להחזיר אותנו לבג"ץ של העשורים האחרונים," "מדרון חלקלק ומסוכן," שורת קביעות חמורות," "מוטטו את שרידי המבצר," "יוצרים תקדים מצוין," "פגיעה בעצמאות מערכת האכיפה," "השופטים פחדנים, הטילו עליהם מורא" ועוד כהנה וכהנה פגיעות בכינון ישיר בכבוד העליונים.

ואכן שוב מתברר כי במדינת ישראל ישנם אנשים אחרים, ימים אחרים ומעתה גם שופטים אחרים, אלה הראויים להטיל ספק בהכרעותיהם, לפגוע בכבודם, להטיל דופי בהחלטותיהם, להאשימם בפוליטיזציה, ביראת ההמון, בכניעה.

השופטים האחרים, חושפים למעשה את הצביעות הנוראה של "מגיני הדמוקרטיה", "נטורי המבצר", הסיקריקים, הקנאים, נושאי דגל הדמוקרטיה לשווא, הפונדמנטליסטים וסוכני הכאוס, בל יהי חלקנו עימם.

עמנואל בן סבו

אלי שרעבי, "חטוף", הוצאת סלע מאיר, תשפ"ה (2025). 237 עמ'.

על דש ספרו של אלי שרעבי, "חטוף", מופיע ציטוט מן הספר, המתאר את הרגע שבו הבין שרעבי שהוא חטוף. "כי ברגעים האלה כשאני נגרר ליד גדר הקיבוץ שלי, תחת השמש, בריח השריפות, כשעל העיניים שלי קשורה בנדנה ושני מחבלים סוחבים אותי בשתי הידיים, עם הידיעה הברורה שאני נלקח לעזה בעוד ליאן והבנות נותרו מאחור, אני מתמקד ומתכנס למשימה אחת: ההישרדות והחזרה שלי הביתה. אין יותר אלי הרגיל. מעכשיו אני אלי השורד."

הספר המרתק, הנקרא בנשימה עצורה, הוא סיפור הישרדות, של אדם שקיבל החלטה: אני עכשיו במוד של הישרדות והכל כפוף לכך. כל החלטה מאז ועד לשחרורו, הייתה כפופה להחלטה האסטרטגית הזאת. ומרגע שעבר מן הדירה למנהרה והיו עימו חטופים נוספים, כולם צעירים והוא היה מעין אבא שלהם, הוא הנחיל גם להם את התובנה הזאת.

הספר נפתח בסיפור 7 באוקטובר והחטיפה מביתו בבארי, כשמאחוריו נשארות אשתו ובנותיו. עד חזרתו מן השבי הוא לא ידע שהן נרצחו. על חטיפת אחיו יוסי ורציחתו הוא שמע סמוך לשחרור. לאורך התקופה הוא נאחז בתקווה ובאמונה שהן בחיים, והן הסיבה לרצון החיים וההישרדות שלו. ובכל זאת, הוא גם הכין את עצמו לבשורה הקשה.

מסיפורי החטופים, אפשר להבין שלא כולם קיבלו אותו יחס. תלוי מי היו החוטפים. סיפורו המזעזע של רום ברסלבסקי, שהיה חטוף בידי חבורה נוראה של סדיסטים, שהתעללו בו התעללות נוראית לאורך כל השבי, שונה מסיפורים אחרים.

לפחות בשבועות הראשונים, אפשר לומר שהתמזל מזלו של שרעבי, באופן יחסי, כיוון ששהה בבית משפחה שהעניקה לו יחס סביר, יחסית. הן המשפחה והן החוטפים. היה איתו פועל תאילנדי שנחטף מן הקיבוץ. כיוון שהוא דובר ערבית, נוצרו קשרים בינו לבין שוביו, הם קיימו שיחות, כמעט שיחות נפש.

"אחר צהריים אחד, לקראת השקיעה, המנקה [החטופים העניקו כינויים לחוטפים, וזה היה כינויו של אחד המחבלים. א.ה.] קורא לי בשקט ומסמן לי לבוא אחריו. אני עולה איתו בגרמי המדרגות עד לקומה השנייה, איפה שהיינו בהתחלה. הוא יודע שאני אוהב אוויר ושחם לי תמיד, אז הוא מזמין אותי לעמוד איתו מול החלון הגדול הפתוח, להרגיש את הרוח שמגיעה מן הים. שנינו נהנים מהרוח הנושבת עלינו. זה רגע נדיר של שקט בחוץ ושקט בפנים. אנחנו עומדים כמו חברים, כמו אחים. כמו משהו שאי אפשר להגדיר אותו. כאילו אין פה שובה ושבוי, חוטף וחטוף."

תסמונת שטוקהולם? החטוף שמתאהב בחוטף? מזדהה איתו? ממש לא. שרעבי מבהיר שאם זה היה בידו לא היה מהסס לירות בחוטפיו ולהרוג אותם כפי שברור לו שהם מוכנים בכל רגע להרוג אותו. אך מצוות ההישרדות מחייבת אותו ליצור היכן שניתן אינטראקציה עם מי מהחוטפים, והוא אינו מהסס לעשות כן. במקרה אחר, כבר במנהרה, הוא כותב:

"הרגשות האמיתיים שאני מרגיש לא מטשטשים לי לרגע את חלוקת התפקידים האמיתית שיש ביני לבינו. לו היינו נדרשים לכך, גם אני וגם הוא היינו מחסלים אחד את השני. בלי היסוס ובלי צער. אך החלוקה הזו, הידיעה הזו, מונחת לרגע בצד ... אנחנו לומדים עליהם ולומדים אותם, לא רק כי זה מסקרן אותנו, אלא כי אנחנו עסוקים בהישרדות, והיכולת שלנו לשרוד קשורה בין השאר, להיכרות שלנו איתם, ליכולת לקשור קשר כביכול חברי, להבנה ממי אפשר לבקש מה, לידיעה ממי ניתן להשיג מעט מידע על מה שקורה בחוץ."

ביום החמישים ואחד לשבי עובר שרעבי מהדירה למנהרה. כאן החיים קשים יותר, הרבה יותר, מאשר בדירה שמעל הקרקע, אם כי בטוחים יותר, בשל המלחמה שהתרחשה למעלה. הוא מתאר סבל נורא. בשל התנאים, בשל האכזריות של השובים, בשל האלימות ובעיקר מתקפה נוראית עליו בידי אחד החוטפים שהתנפל עליו, כשהוא כבול ברגליו, כפי שהיה כל התקופה, ובועט בו בבטן, בראש ובכל חלקי גופו במשך דקות ארוכות ופוצע אותו פציעות שזמן רב לקח לו להחלים מהן. אך עיקר הסבל הוא בשל הרעב. בשל ההרעבה המכוונת. הרעבה שמטריפה את הדעת. הרעבה, שמקשה על היכולת לשמור על צלם אנוש.

היתרון במנהרה, הוא שכאן הוא חי עם ישראלים, שותפי גורל, לחלוק עימם את החיים הנוראים במנהרה. הוא לקח עליהם אחריות הורית, בשל פער הגילים ביניהם, ובשל ניסיון החיים שלו וניסיונו המקצועי כמנהל, כמרכז המשק ומנהל הכספים של קיבוץ בארי. הוא מתאר את החיים המשותפים, והתיאור הריאלי ממש לא מציג אידיליה. זה היה ממש לא קל. אך מצוות ההישרדות גברה על הכול, ואיפשרה להם ליצור ולשמר יחד וקבוצתיות, שהצילו אותם. ובינו לבין אלון אוהל, נרקמו קשרי חברות מיוחדים.

בירידה למנהרה הוא פגש את הרש גולדברג, אלמוג ואורי, שלאחר זמן קצר הופרדו משאר הקבוצה. מהרש הוא שמע את המשפט שתימלל את תפיסת ההישרדות שלו: "מי שיש לו למה, יוכל להתגבר על כל איך." (הדבר אינו מוזכר בספר, ומכאן שכנראה שאינו ידוע לשרעבי, אך הביטוי הזה הוא של הפילוסוף ניטשה, והוא צוטט בספרו של הפסיכיאטר הנודע ויקטור פרנקל, שורד אושוויץ, בספרו "האדם מחפש משמעות").

מה היה הלמה של שרעבי? "'אנחנו לא המסכנים,' אני אומר לו. 'אלה שמחכים לנו בבית, הם המסכנים.' אני שותק רגע ושואל אותו: 'תזכיר לי, מה השמות של אשתך ושל הילד שלך?' אור בוכה. 'לאשתי קוראים עינב ולילד שלי קוראים אלמוג, הוא בן שנתיים.' אני מהנהן. 'אז עינב ואלמוג הם אלה שנשארו בחוץ, בחרדה, בלי לדעת מה איתך, הם זקוקים לך והם זקוקים להישרדות שלך. תתמקד בהם, אתה לא הנושא, הם הנושא, הם המטרה. אתה צריך לחזור לילד שלך, והשקיעה הזו לא תעזור לך לחזור אליו. להיפך.' אור מקשיב לי. אני רואה שקשה לו, אך אני חייב שהוא ייצא מזה. 'איך אתה מסוגל?' הוא שואל אותי. 'מסוגל מה?' אני שואל. 'לנתק ככה,' הוא אומר, 'איך אתה מסוגל לנתק את הכול ולהתמקד במי שצריך אותנו בחוץ?' אני שותק. אלון ואליה יושבים על מזרנים לא רחוק מאיתנו, מדי פעם מציצים אלינו. 'ככה החלטתי,' אני אומר בשקט, 'אני רוצה לשרוד וזאת הדרך לשרוד. העצבות והבכי האלה והרחמים העצמיים לא יתנו לי שום דבר.'"

ועוד סצנה: 'יום אחד הם שואלים אותי, 'אבל מתי אתה מתפרק, אלי? מתי אתה בוכה?' אני עוצם רגע עיניים ואז אומר להם: 'בסוף זה ייגמר. ייקח כמה זמן שייקח, זה ייגמר, עוד שבוע, עוד חודש, עוד חצי שנה, עוד שנתיים, זה ייגמר. ואנחנו נצא מפה, ולא נהיה במנהרה חשוכה, ולא נהיה בידיים של החמאס, וייקחו אותנו הביתה, ואז, כשהשער ייסגר אחריי ואני אדע שאני בידיים של צה"ל ושהסיוט הזה באמת הסתיים – אז תראו אותי מתפרק. אז תראו אותי בוכה. אבל עד אז, אני וגם אתם במשימת הישרדות.'

אך כפי שהוא מספר, לא תמיד הוא הצליח לשמור על הפאסון הזה. "הם ראו אותי בוכה."

אולם כל הזמן הוא עובד על עצמו. "אני אשרוד. כי אני רוצה לחיות. כי אני חייב לחיות."

אחת מדרכי ההישרדות שלהם היה החיבור ליהדות. שרעבי גדל במשפחה מסורתית, חי בקיבוץ חילוני, והקפיד על קידוש ליל שבת עם משפחתו. הם, כקבוצה, ניסו להתחבר למסורת, ממנה שאבו כוחות.

"וכל שישי בערב אנחנו עושים קידוש. לא משנה מה עברנו השבוע, אילו ריבים היו או לא היו, אילו תסכולים היו או לא היו, איזה צער היה או לא היה, אילו כאבים היו או לא היו. לא משנה איך אנחנו נראים, איך נראה החלל שלנו, איך נראים השירותים, איך מרגיש האוויר, מתי אכלנו לאחרונה, מה אכלנו לאחרונה. לא משנה מה אמרו או לא אמרו השובים ולא חשוב איזו חשכה מקיפה אותנו. אנחנו מתכנסים, ארבעתנו, בשקט, ומקשיבים לאליה שמחזיק כוס מים וקורא בקול רועד ונמוך: 'יום השישי. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות.'

"לפני הקידוש, אני שר את מזמור אשת חיל. 'גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה,' אני שר ועוצם עיניים וחושב על הנשים בחיי, על אימא שלי, על האחיות שלי, על ליאן, על נויה ויהל. אליה לא מכיר את המזמור. אני מלמד אותו את המילים מדי שישי, עד שהוא מתחיל להצטרף אליי ושנינו שרים יחד. אחר כך אנחנו בוצעים את הלחם. כלומר, את חתיכת הפיתה ששמרנו במיוחד כדי לעשות את ברכת המוציא. כמו הזיכרונות שאנחנו מעלים סביב החגים, כך כל שבת אננו מעלים זיכרונות ומספרים סיפורים, כל אחד מספר על חוויות השבת שלו מהבית, על המאכלים שהוא נוהג לבשל או לאכול."

שרעבי גם מספר איך הם פותו לעתים במאכלים, אם רק יאמרו פסוקים מהקוראן, אם רק יתאסלמו. הם שמרו על הכבוד היהודי ולעולם לא התפתו.

הם ספגו שטיפת מוח חמאסית משוביהם. "הוא טורח לחזור בפנינו על האג'נדה החמאסית ועל כך שגם אם לא הוא ולא הבנים שלו ולא הנכדים שלו, אז הבן של הנכד שלו, או הנכד של הנכד שלו, מישהו בסוף יגיע אל היעד ויכבוש את כל פלסטין מחדש. יש לו סבלנות. בסוף זה יקרה, הוא מאמין ... כולם ללא יוצא מן הכלל מאמינים בזה ואומרים את זה בפה מלא: האסלאם הוא דרך האמת היחידה, האדמה שייכת להם, כל האדמה שייכת להם, כל מה שהם קוראים לו אדמת פלסטין. זה לא משנה אם זה בעוטף עזה או במזרח ירושלים, בעכו או בתל אביב או בבית שאן: אין כאן מקום ליהודים ואין דבר כזה ישראל והמלחמה שלהם בנו לא תפסיק עד שלא נתפנה מכאן כולנו ונחזור לארצות שמהן הגענו, עד שהם לא יכבשו את המילימטר האחרון של הארץ הזו... יש את הקיצונים יותר, ואולי המפוכחים או הכנים יותר, שמדברים על כך שזה לא יעצור כאן, בין הירדן לים. הם חולמים להקים אימפריה מוסלמית שתכבוש את כל העולם. מבחינתם, לא רק שאין דבר כזה ישראל, גם אין דבר כזה צרפת ואין דבר כזה בריטניה או שוודיה. הכול צריך להיות מוסלמי."

החטופים נאלצים להתמודד עם התעללות פסיכולוגית מתמדת. "בכל החודשים האלה, השובים נוהגים להגיד לנו מדי פעם ששכחו אותנו, שלראש הממשלה לא אכפת מאיתנו, שהמשפחות שלנו כבר לא מפגינות בשבילנו, שנשארנו מאחור, שכולם מעדיפים שנמות כבר. הם גם מספרים לנו שמדינת ישראל מתפרקת שחצי מהאזרחים כבר עזבו, שהצפון מופגז ונכבש, שעוד מעט, עוד מעט ממש, כבר אין ישראל.

"אני לוקח נשימה ומדבר אל אליה ואל כלם: 'נראה לך? נראה לך ששכחו מאיתנו?' אליה שותק ומביט בי. וגם השאר מביטים. 'נראה לכם באמת?' אני ממשיך. 'אני מבטיח לכם שהמשפחות שלנו עומדות עכשיו בצמתים וצועקות את השמות שלנו, אני מבטיח לכם שאף אחד לא שכח את הפנים שלנו, ואני אומר לכם, אל תתבלבלו ואל תאמינו לשטויות שהם אומרים לכם. בסוף הם אנשי חמאס, תזכרו את זה, וגם כשנראה שאין שום התקדמות, תזכרו ותדעו שיש אנשים, כמו ראש המוסד למשל, שהולכים לישון איתנו בלילה וקמים אתנו בבוקר, וכל מה שמעניין אותם זה אנחנו ... לא להישבר' אני אומר להם בשקט. 'ייקח כמה שייקח, אנחנו נצא מפה.'"

שרעבי מספר על גילויים יפים של ערבות הדדית ורעות ביניהם. הנה, אחד הסיפורים. "באחד הימים אלון יוצא לשירותים, ואנחנו שומעים את אחד השובים מציע לו פרי. 'שוקראן,' אומר אלון ומוסיף, 'שוקראן, אבל אם זה לא בשביל כולם, אז אני מוותר, תודה רבה.' – 'כל הכבוד!' אומר לו השובה. ... מאותו רגע כולנו נוהגים כך, ולמרות הרעב והפיתוי, כשמציעים לאחד מאיתנו משהו לאכול, בנפרד, אנחנו מסרבים. אנחנו אומרים: 'תודה רבה, אבל אם זה לא בשביל כולם, אז לא.'"

הם סיגלו לעצמם טקס יומי, בסוף כל יום. "אנחנו יושבים, ארבעתנו, ומחפשים דבר טוב שקרה לנו היום. לא חשוב איזה יום זה היה."

החלק המרגש בסיפור הוא כמובן סיפור השחרור והחזרה לארץ. בהגיעו לארץ, הוא מקבל את הבשורה המרה על רצח אשתו ובנותיו.

הספר מסתיים בביקורו בבית הקברות, ליד קבריהן.

"אני מביט בשלושת הקברים.

"ליאן. נויה. יהל.

"השדות מסביב זוהרים, שקטים, הרקיע תכלת מתוחה, ציפורים מצייצות. אני מתפרק בבכי. לא מנסה לעצור. אסנת [אחותו. א.ה.] מחבקת אותי. אני כורע על ברכיי, לא רואה שום דבר. הכול מטושטש, השמיים, הנוף, המצבות האחרות, הדמויות שהגיעו איתי. הכול נעלם.

"יש רק יהל, נויה, ליאן.

"אחרי ארבעים דקות אני אומר לאסנת, 'קדימה, נלך.'

"היא מביטה בי במבט שואל.

"'זה בסדר,' אני אומר לה. 'נלך.'

"אני מסמן לכולם, זהו. נגמר. אוסף את עצמי ומתחיל לצעוד לאט לכיוון היציאה מבית העלמין.

"זוהי התחתית. ראיתי אותה, נגעתי בה.

עכשיו החיים."

אמיל גולדמן החליט לעבור מהעיירה הקטנה לעיר המחוז, "לגור בין בני אדם." בכסף שקיבל מחותנו כנדוניה וכפרס שהתחתן עם פרלה הבלתי אפשרית, הוא רכש את המנפטה שבדרום העיר, ושכר דירה ברובע הארמני, הרובע הכי יוקרתי בעיר. אל "העבודה" הוא היה נוסע בכרכרה, למרות שהמנפטה היתה במרחק של פחות מרבע שעה הליכה מהבית. הוא היה תמיד לבוש בחליפות מהודרות, עניבות תואמות, ומטפחת לבנה בוהקת הייתה מציצה תדיר בכיס הקדמי של המקטורן. על פניו של אמיל היה נסוך חיוך של מי שתפס את אלוהים ברגע של חולשה, והעמיד בפניו תנאים. זה לא הפריע לו שכל העולם ידע שקנו אותו בנדוניה שמנה – ממש לא היה איכפת לו. המבט המתגרה שבעיניו היפות, כאילו רצה לומר: נראה אתכם מסרבים לחצי מיליון, ונראה בכלל אם מי מכם יכול לחלום על התרחשות כזאת.

בעיר המחוז נולדה לאמיל ולפרלה בתם היחידה סוזנה, ולמרבה הפליאה, פרלה (פרלה!) התגלתה כאימא מסורה ודאגנית – היא רצה עם הכפית אחרי התינוקת הסוררת, מלבישה אותה גם ביום בהיר וחם במעיל ובצעיף מחשש לצינה ולעינא בישא.

כשהגיעו הגרמנים לעיר, הוא אמנם נושל מנכסיו, וענד טלאי צהוב כמו כולם, אבל בניגוד לשאר הגברים היהודים שהוגלו למחנות לעבודות כפייה, אמיל נשאר בעיר כמומחה לתעשיית האריגים, מקצוע שהיה נחוץ למאמץ המלחמתי. באיזה שהוא שלב גונב לאוזניו שעומדים להגלות גם אותו לאחד המחנות, למרות המומחיות שלו, והוא הסתתר עד אפריל 1944 כשהגיעו הרוסים לעיר. אז הוחזר לו הרכוש, והוא שוב הסתובב בעיר בכרכרה שלו, בלבושו המהודר ובלחייו התפוחות והסמוקות, מנקר את העיניים לבני העיר שהיו שרויים בעוני מחפיר וברעב.

באותם ימים חזר אמיל גולדמן והתחבר למורה לעברית ולגיאוגרפיה, ישראל קופרמן, שכולם קראו לו שרול. שניהם למדו בילדותם בחדר, ובבית הספר היהודי בעיירה. משפחתו של שרול עברה לגור לעיר המחוז לפני שנים, ואחרי המלחמה הם נפגשו בשנית, נפלו זה בזרועות זה באושר גדול. אמיל הספיק לשכוח את מעט העברית שידע, ושרול עשה מאמץ לרענן לו את הזיכרון. הם התנהגו כמו זוג נשוי – ישנו זה אצל זה, משוחחים בעברית מעורבת ביידיש וברומנית – עד השעות המאוחרות של הלילה. הם שוחחו בכל הנושאים הבוערים: מדינה דו-לאומית בארץ ישראל, גורלו של עם ישראל בעולם הסוציאליסטי, עברית או יידיש, האם יש סיכוי שבארץ ישראל תקום מדינה סוציאליסטית, ובמקרה כזה – מה יהיה גורלו של הספר הלבן. הלשונות הרעות ריננו שהשניים לא רק ישנים זה אצל זה, אלא גם ישנים זה עם זה באותה מיטה, כשפרלה עסוקה עם סוזנה הקטנה.

אמיל ושרול החליטו לקרוא את המניפסט הקומוניסטי, ואפילו להציץ ב"קפיטל", כדי שלא ייכשלו כמו כולם בדיבורים גבוהים על אחדות הפרולטרים בעולם ועל חברה חדשה וצודקת – מבלי להכיר את היסודות של התורה החדשה שהרוסים הביאו עימם יחד עם השחרור מהגרמנים. שרול ואמיל התווכחו וקראו, קראו והתווכחו, ובסופו של דבר, כשהמלך מיחאי אולץ להתפטר, ורומניה הפכה ל"דמוקרטיה עממית", כלומר, גרורה של רוסיה, החליטו שעליהם לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מדיי.

ביום סתווי אפור ועגום של שנת ארבעים ושבע הסירו השניים את עניבותיהם, לבשו מעילי פרווה על אפודות כחולות, וניגשו לבית המפלגה הקומוניסטית, ששכנה באותו הבית ממש שבו היתה רק לפני שלוש שנים המפקדה הגרמנית, לשם נקרא אמיל פעמים רבות במעמד של "יהודי מומחה" לתת דין וחשבון על משלוחי האריגים מהמפעל לגרמניה. אמיל ושרול נכנסו לאולם המרכזי וביקשו מהשומר, שענד סרט אדום בוהק על זרועו, כי יואיל להודיע למנהל הסניף כי הם רוצים להתקבל לראיון:

"זה עניין חשוב ודחוף."

"כל מי שבא לכאן אומר שזה דחוף. וחוץ מזה, אין כאן מנהל, הזמנים האלה חלפו לבלי שוב – החברה חוה שוורץ היא מזכירת הסניף."

אמיל ידע, כמו כולם, במי מדובר – חוה היתה קומוניסטית שרופה כבר בשנות השלושים, וישבה על זה בכלא כמה חודשים. הצלקות המכוערות על מצחה ועל לחיה הן מזכרת להצלפות המגלב שספגה בכלא כדי שתסגיר את חבריה. סיפרו עליה שנאנסה שם על-ידי הקלגסים של אנטונסקו, אבל היא לא הוציאה הגה מפיה, גם לא אנחה.

"תגיד לחברה חוה שוורץ שאנחנו מתכוונים לתת למפלגה מתנה גדולה."

חוה שוורץ נכנסה באותו הרגע לאולם.

"על איזו מתנה אתם מדברים?"

"אנחנו, כלומר, החלטנו לתת למפלגה את המנפטה שבדרום העיר..."

"היא רשומה על שמך?"

"כן, חברה מזכירה, אנחנו קראנו את מארקס ואת אנגלס, ואנחנו חושבים שצריך לתרום למהפכה. אנחנו רוצים להיות חברי מפלגה נאמנים, אנחנו מבקשים ללכת בעקבות אנגלס... אנגלס, למרות שהיה קפיטליסט, תעשיין, תמך במייסד הקומוניזם המדעי, ותרם מהונו לפועלים ולמהפכה..."

"כמה פועלים עובדים במפעל?" הפסיקה חוה בגסות את שטף הנאום שהוכן בפרוטרוט על ידי השניים

"כשלושים, חברה מזכירה."

חוה התיישבה על הכיסא של השומר, הניחה את סנטרה על כפות ידיה ועצמה את עיניה. עכשיו יכלו להביט בה בלי חשש: אישה זקנה, קשוחה, פניה המצולקות היו חרושי קמטים עמוקים, שערה האפור סגר על פניה כמעין מסגרת מתכתית קרה ומבהילה.

כשפקחה את עיניה, היא הביטה בשני הגברים כמו אומדת את כנותם. היא ידעה להבחין שהשניים לא ידעו מימיהם סבל של ממש מהו.

"קבל מהם כתב ויתור. אין צורך לרשום במרשם המקרקעין. אנחנו קובעים פה מה שייך למי. תגיד ליוליאנה שתנפיק להם תעודות חבר."

כשיצאו החוצה אל האוויר הסתווי והלח חשו הקלה גדולה.

"עשינו את הצעד הנכון. בעוד זמן קצר היו לוקחים את המנפטה בלאו הכי."

"אצל אמיל גולדמן לא השתנה הרבה, כי הקומוניסטים לא מצאו מי שיוכל לנהל את המפעל, והטילו עליו את התפקיד, כמו שעשו הגרמנים מיספר שנים קודם. בעצתו של שרול הוא חדל לנסוע בכרכרה למנפטה, וביקש שיכנו אותו "החבר אמיל". בתור חבר מפלגה היתה משרתו מובטחת, וגם נהנה מכל מיני טובות הנאה מהן נהנים הקרובים לצלחת מאז ומעולם. הוא הקפיד להגיע לכל ישיבה של המפלגה ולתמוך תמיד במזכירה שכה היטיבה עימו.

שרול, ששינה את שמו לסורל, חדל לעבוד בבית הספר היהודי (שבוע לפני שנסגר בצו השלטונות), ועבר לעבוד בגימנסיה היוקרתית "לאוריאן" ששכנה כבוד קרוב לעירייה. מובן שהוא חדל ללמד עברית, ולימד רק גיאוגרפיה.

המצב הזה יכול היה להימשך לאורך ימים ושנים, אלא שכמו בכל מנגנון שלטוני חדש, חשבו הקומוניסטים שיש מקום לתגמל את הקומוניסטים הוותיקים על הקורבן הרב שהקריבו למען המפלגה בימיו האפלים של השלטון הפשיסטי. התגמול המקובל הוא, כמובן, ג'ובים. ובכן, הם לא פסחו על המנפטה, והכריחו את אמיל לקבל למפעל במשכורת מנופחת שלושה מנהלי מחלקות, ועוד חמישה סגני מנהלים – כולם אוכלי חינם. מובן מאליו שהשמונה לא עבדו, ולא היה להם מושג קלוש מה בכלל קורה במפעל. המעמסה שהמשכורות שלהם הטילה על התקציב הדל של המנפטה היתה קשה מנשוא, ואמיל מצא עצמו מתחנן בפני חוה שוורץ שתפטור אותו מעונשם.

"פטר את הפועלים בעלי השקפת עולם בורגנית."

"אבל, חברה מזכירה, איך אני יודע מי בעל השקפה כזאת? כולם אנשים עניים, אנשים הגונים, והכי חשוב – הם עובדים כבר שנים ויודעים את המלאכה, ואילו אלה שקיבלתי, מה אני כבר יכול להגיד..."

"תשמע, חבר אמיל, מנהל טוב יודע מה חושבים הפועלים שלו. זהו!"

אמיל חזר הביתה שפוף. במצב הזה אין ספק שהמפעל יקרוס, ויאשימו אותו בסבוטאז' נגד המהפכה ונגד המפלגה, ואין בעולם חטא נורא מזה.

פרלה, שמאז נולדה סוזנה, לא הרבתה לתחוב את האף לעסקי בעלה, משכה אותו לחדר השינה:

"אמילי, שמע בקולי, בוא נגיש בקשות לעלות לארץ ישראל..."

"נפלת על הראש?! הרי ישראל היא מדינה קפיטליסטית, ארץ אוייב! היתה להם הזדמנות להיות סוציאליסטים, והם החמיצו אותה. מה קורה איתך? אני חבר מפלגה, הרי יקלפו את העור מעליי, מה קורה לך, פרלה?"

"אמילי, אל תמכור לי את הזבל הזה, תסתכל מסביב – יהודים נעלמים, באים בלילה, מביאים אותם למרתפי המשטרה החשאית, מענים אותם, והם מודים שרצו להרוג את סטלין ורצו לשתות את דמו. הם יודו בכל מה שידרשו, ושרק יפסיקו לענות, כי המוות עדיף. אחרי ההודאה שופטים אותם כמוצצי דם הפועלים, ושולחים אותם לכרות תעלה מן הדנובה דרך דוברוג'ה לים השחור. לא שמעתי על מישהו שחזר משם. שמת לב, אמילי, מחמל נפשי, שכל הקונטרה-רבולציונרים וכל מוצצי דם הפועלים הם תמיד יהודים? היית מאמין שגם אנה פאוקר היא קונטרה-רבולציונרית?! תאר לך, אנה פאוקר שכונתה 'סטלין בחצאית' שקיבלה כדור ברגל מהפשיסטים שנרקבה בכלא שלהם – פתאום קונטרה-רבולציונרית! אני מוכנה להתערב שמחר מחרתיים גם 'החברה המזכירה חוה שוורץ' תוגדר כקונטרה-רבולציונרית."

מה יכול אמיל לענות על הדברים הנכוחים האלה:

"מה עושים, פרליצ'קה שלי, מה עושים?"

"אמילי, לא התערבתי כשאתה ושרול רציתם לשחק בציונות סוציאליסטית, לא התערבתי כשאתם רציתם לשחק בקומוניזם, אבל המשחק נגמר – מה שלא יהיה גורלנו נחרץ. אם יאשרו לנו לעלות – ייתכן שנשרוד – אל תשכח, אמילי, נשמתי, כי על יהודי משלמים מאמריקה ומישראל אלף דולר – כל אידיאולוגיה בעולם נכנעת אל מול הנימוק המשכנע הזה."

"אבל, פרלוצ'קה, אם זה ייודע למפלגה?"

"צריך לקוות שלא. כל העולם יודע עד כמה המנגנון שלהם דפוק – יד שמאל איננה יודעת מה עושה יד ימין. עם קצת מזל, נצא מזה. ליתר ביטחון אני אגיש את הניירות בשביל שנינו, ואם ניפול בפח – תגיד שאני החתמתי אותך, ואתה חשבת שמדובר בכרוז סוציאליסטי. לא שזה יעזור הרבה, אבל אין ברירה."

וכך היה, כעבור חודשיים הגיע אישור ההגירה. אמיל, פרלה וסוזנה השאירו אור דולק בדירה, לקחו שלוש מזוודות קטנות ונסעו ברכבת חצות לבוקרסט. שם קיבלו את הניירות ממחלקת ההגירה, ונסעו לקונסטנצה. משם עלו על האונייה "טרנסילבניה", שהביאה אותם ארצה.

פרלה הספיקה לתפוס בית ערבי נטוש ביפו, ואילו אמיל הלך בו ביום שהגיע ארצה אל סניף המפלגה הקומוניסטית הישראלית בתל-אביב, ובעברית מצוחצחת ביקש להירשם כחבר. הוא היה מאושר – ברקורד שלו יהיה כתוב ביום הדין (הרי אין ספק שבקרוב יגיעו לכאן הרוסים), כי זה המעשה הראשון שעשה בארץ ישראל – איש לא יוכל לקחת ממנו את הזכות הזאת.

משה גרנות

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

קורות בית שני על פי יוסף בן מתתיהו

הרצאה רביעית בסדרה לשנת תשפ"ו

המרצה – ד"ר משה גרנות

תרומתו של יוסף בן מתתיהו לתיאור האירועים בימי בית שני;

קורות חייו המרתקות – קשריו עם אשת הקיסר נירון ועם הקיסרים אספסיאנוס וטיטוס;

ההשפעה היוונית על כתיבתו, והסנגוריה שלו על עם ישראל.

דף עזר יחולק למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת –

ביום ב', 1.12.2025 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

באור יהודה, מוזיאון יהודי בבל (המרכז למורשת יהודי בבל). מראיינת: עליזה דיין חממה, מנכ"לית המרכז. נספר על יצירתנו, הסיפור המשפחתי, תרומתנו לתיעוד ספרותי של המשפחה והקהילה. לא מקרי שהאירוע מתקיים ביום הגירוש של יהודי ארצות ערב. נספר את סיפור העלייה מבגדד, השהות במחנה חשאי באירן בילדותנו והקליטה. מרכז מורשת בבל הכין סרטון, לרגל הענקת פרס מפעל חיים. מצורפת ההזמנה, וקישורית לסרטון.

המועד: יום שישי, 28 בנובמבר 2025, שעה 10.00 בבוקר. תהיה זו גם הזדמנות לראות את המוזיאון.  רחוב  מרדכי בן פורת 83 אור יהודה.

הרצל ובלפור חקק

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!