עצוב לי על המורשת שמותירים אחריהם חלק מנבחרי הציבור, פוליטיקאים, גנרלים, הוגי דעות, כלכלנים ואנשים בעמם בעבר ובהווה.

עצוב לי מאוד על המורשת שראשיתה תפארת ואחריתה ביזיון, עצוב לי מאוד מאוד על בלבול הערכים, הנורא שפשה בקרב חלק מהאנשים הטובים הללו, עצוב בריבוע על הרקב המוסרי, הצחנה הנוראה העולה מהם, אחריתם חרפה, בושה ועליבות.

בין המיעוט השונא, המחרים, המנרמל כמעט כל רעה חולה בחברה הישראלית ישנם דמויות מופת שהיו מושא לכבוד, להערצה, מודל לחיקוי בבחינת והיו עינך רואות את מצביאך, נבחריך, ועתה הפכו למשל ולשנינה לבוז ולעג, לסוחרי ערכים אומללים.

ליבי ליבי עליהם, עיניי יורדה דמע איך איפשרו לשנאה להיטמע בגופם, איך איפשרו לאיבה לנוח בשלום על לוח ליבם, איך טחו עיניהם מראות את המפולת אליה הובילו אומה שלימה בעיניים קרועות לרווחה, איך אטמו אוזנם משמוע את רחש מלחמות האוייב המתרגשות, איך קראו בגרון ניחר לסרבנות, לפירוק החברה, לפירוק הצבא ויצאו להבעיר מדורות במרכזי כבישים, לזרוע הרס וכאוס במדינה שלימה ולהיות בטוחים כי הם, רק הם "מצילים את הדמוקרטיה."

עצוב לי עליהם מאוד, בהם אנשים רבי זכויות, בעלי אות כבוד בתרומתם לחברה בישראל, לתקומת העם היהודי, בהם גיבורים, עזי נפש, איך שחה קומתם, איך ביקשו לשלוח יד איש באחיו, איך יצרו מצג שווא בארץ ובעולם כאילו מדינת העם היהודי היחידה בעולם לפני חורבן, מפורקת ומותשת.

בעיקר ליבי מלא בצער על "הצלחתם" לרתום עשרות אלפי אזרחים נאמנים, אוהבי מדינת ישראל ללא תנאים, אנשים שחבורה קטנה של אנרכיסטים קיצוניים, רדיקליים, בהם ממומנים על ידי גורמים עלומי שם ואינטרסים, חבורה פונדמנטליסטית, קנאית משיחית והזויה, השוליים של השוליים, הצליחה לטעת בהם את תחושת האפרטהייד והדיקטטורה העומדת מבוישת מחוץ לדלת ועוד רגע תשתלט על מוסדות המדינה.

עצוב על שנאלצנו להתמודד עם טבח שבת שמחת תורה כדי להבין שאחים אנחנו, שהשנאה, ההפקרות והקוטביות אותם הובילה חבורת האנרכיסטים הביאה אותנו עד הלום.

עצוב לי שהרוב המוחלט של מערכות המדינה שהיו וקיצונית זו, הצטרפה אליהם בחדווה וליבתה את המחלוקת והשנאה בשמחה.

אחרי טבח שבת שמחת תורה, נדמה כי השוליים הסהרוריים הופכים להיות שמורת טבע, קטנה, זניחה, שולית, עדיין נאחזת בציפורניה הסדוקות במוקדי ההשפעה והכוח, מביטה לאחור ואינה מוצאת את העם, העם החכם בחר בדרך של חיבור.

עצוב מאוד משום שחלק מהאנשים שנפלו לתהומות השנאה ולמחוזות האיבה היו אמורים להיכתב באותיות של זהב על כותל המזרח בהיכל התחייה הלאומית, בהיכל התקומה על עשייתם ותרומתם ולשיברון הלב מה שייזכר מחלקם הוא מחלוקת, חרמות, פילוג שנאה.

חלקם לא יהיה עם גיבורי התהילה כי אם עם מחוללי הפילוג ועל זה עצוב לי מאוד.

2. אחרי שנות ראינו רעה

אחרי ימי הסופה והסער, ימי הטלטלה והזעזוע החברתי, ימי הקריעה הלאומית, אחרי ימי יד איש בצוואר רעהו, אחרי ימים בהם הקצוות היו למרכז והשוליים הסהרוריים והמסוכנים קיבלו לגיטימציה, אחרי שהרחובות נשטפו בשנאה ובערו בלהבות האיבה, אחרי שאויבנו פירשו את השבר הלאומי והפגיעות המתמשכות בחוסן הלאומי כדלק שהניע את טבח שבת שמחת תורה, אחרי שעם הגיבורים התרומם והתנשא, הגיעה העת.

אחרי שבכינו יחדיו על חורבן הקהילות, על השריפה הנוראה שעלתה בבתינו, באחינו ובאחיותינו, בילדינו ובקשישינו, באזרחינו, אחרי שמחינו את הדמעות, פשטנו את בגדי התבוסה, את השק ואפר שהוצע לנו ולבשנו את גלימת הגבורה והניצחון, אחרי שזעקנו בכיכרות למען החטופים, למען הנעדרים, למען החללים, אחרי שהתפללנו לשובם, להחלמתם של הפצועים בגוף ובנפש, הגיעה העת.

אחרי כל אלה, אחרי שנות ראינו רעה, שנות כאב וחרון, שנות צמיחה והתעוררות, שנות התעוררות יהודית, שנות גבורה ועוז, שנות תקווה ועת רצון שמה שהיה לא יהיה עוד, שנות שיח גרדומים, הסתה פרועה וצחנה שמילאה את חלל חיינו , הגיעה העת.

בעוד כשנה ילכו אזרחי ישראל לבחור את ההנהגה באופן הדמוקרטי, כיאה לדמוקרטיה היהודית-ישראלית התוססת, יבחרו את נבחרי הציבור שיעבדו למען האזרחים והמדינה, למען הדורות הבאים.

החובה שלנו כאזרחים היא להחזיר את השוליים הסהרוריים, את הקצוות הקיצוניים, את המומחים בפילוג, שיסוי, יצירת קרעים, בפרובוקציות, במאה דיבורים אפס מעשים – למקום הראוי להם, מחוץ למעגלי ההכרעה וההשפעה, מחוץ לכותלי בית הנבחרים, להותיר אותם במחסן הגרוטאות של שורפי האסמים.

המציאות המדממת במדינת ישראל, המחיר הנורא ששילמה החברה הישראלית כולה על ימי שנות ראינו רעה, מחייבים אותנו, לבחור לנו אנשים ראויים, אנשים הרואים בכנסת ישראל שליחות, הרואים במדינת ישראל את מדינתם ללא תנאי, מאהביה של המדינה, הרואים טוב, בעלי עין טובה, המבקשים לבנות, ליצור, לטעת, לייצר, לחדש, לבצר את החוסן הלאומי והחברתי.

לבחור בנבחרים שהמילה אחריות היא לחם חוקם, שלא דבק בהם רבב, שמהווים מופת למוסר ומודל לחיקוי לדור הצעיר, לאנשים שיהיו פנסאים המאירים את הדרך, הדרך לשיח ראוי ומכבד, שיח של מחלוקת מתוך אמונה בזכותו של בעל הדעה האחרת להביע אותה, לעבוד במלא המרץ למען כלל הציבור ולא רק למען המגזר שאתה מייצגו.

הגיעה העת לחזק את המכנה המשותף היהודי-ישראלי, להרחיב את המשותף ולהתמודד מול המפריד, להתנהל עם יותר סימני שאלה ופחות סימני קריאה, להפנים כי המטרות אינן מקדשות את כל האמצעים.

הגיעה העת לממשלה רחבה, ממשלה ללא חרמות, ממשלה בה יהיה ביטוי לכל אזרחי מדינת ישראל הרואים במדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה שהיא אור לעם ואור לגויים, חברה שתיקון עולם הוא חלק מזהותה.

ממשלה רחבה העומדת איתן מול סערות הזמן המתרגשות על עם ישראל, העומדת כצוק איתן מול האתגרים הגדולים מהבית ומחוץ, ממשלה אשר תביט למרחוק, לעבר הדורות הבאים, תדבר תקווה, ערכים, תיקון, תיקון שרק אנו, אזרחי מדינת ישראל בכוחנו להובילו.

עמנואל בן סבו

פורסם לראשונה בחדשות-1 מיום 20.11.25

יש לקוות שבקרוב ככל האפשר תפסיק היועמ"שית היוצאת לאחוז בקרנות המזבח, תכבד את החלטת הממשלה ותפנה את כיסאה הרם, שממנו ניהלה את המדינה, לעיתים מעל ובניגוד לרצונה של ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי.

מעולם לא ישב על כיסא היועמ"ש אדם כה שנוי במחלוקת (כשם שמעולם לא ניצב בראשות בית המשפט העליון אדם כזה). במוקדם או במאוחר, ועדיף מוקדם ככל האפשר, עליה לוותר על הכיסא, על התואר, ועל הסמכויות, לרבות הסמכות לפרש את החוק.

אבל, בטרם תעשה את המתחייב, מן הראוי ש"הפרשנית המוסמכת" של החוק תפתח את פיה דווקא בנושא המחייב הבהרה: אין בחוק הישראלי "ועדת חקירה ממלכתית", ואין בחוק הישראלי "שומרי סף". פשוט אין. חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969, ושום חוק אחר, אינם מזכירים ואינם מכילים מושגים אלה. בטרם תעזוב את כיסאה, מן הראוי שהיועמ"שית תבהיר מציאות זו.

במילים פשוטות, "הפרשנית המוסמכת" של החוק צריכה לומר:

א. אין בחוק הישראלי "ועדת חקירה ממלכתית".

ב.  אין בחוק הישראלי "שומרי סף".

ג.  לכל מי שמדבר גבוהה גבוהה על שלטון החוק וכיבודו, חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969 קובע:

החלטה על הקמת ועדה

1. ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בעניין ותמסור לה דין וחשבון.

הגדרת נושא החקירה

2. (א) בהחלטה על הקמת ועדת חקירה תגדיר הממשלה את העניין שיהיה נושא החקירה.

    (ב) הממשלה רשאית, על פי פניית ועדת החקירה, להבהיר, להרחיב או לצמצם את נושא החקירה.

כל אזרח היודע קרוא וכתוב מוזמן לעיין בספר החוקים בכלל ובחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969 בפרט, בטרם ידבר גבוהה גבוהה על המושג שאינו קיים בחוק, "ועדת חקירה ממלכתית". רצוי שהיועמ"שית, "הפרשנית המוסמכת", תבהיר זאת בעצמה, בטרם עזיבתה. זו תהיה מתנת פרידה ראויה בתום כהונה סוערת.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

"הרבנים הראשיים מצרים על התערבות בג״ץ בנושאים בעלי השלכות הלכתיות, והדגישו כי שאלות הלכה, סמיכה והנהגה רוחנית של עם ישראל נתונות להכרעתה של מועצת הרבנות הפועלת מכוח חוק הרבנות הראשית."

כך קבעה מועצת הרבנות הראשית בישיבת חירום שכונסה כדי למחות על התערבות בג"ץ בנושאים שלפי דעתם מסורה לסמכותם הבלעדית.

הטריגר לכינוס היה החלטתו של בית המשפט העליון לחייב את הרבנות הראשית לאפשר לנשים לגשת לבחינות שנועדו לבחון ידע בהלכה.

בקשר לכך קבעה המועצה:

"...אנחנו רואים בחומרה ובכאב את התערבות בג"ץ בעניינים שאינם בסמכותו. כל ענייני בחינות והסמכה הינם בסמכות הרבנות הראשית בלבד, לפי מסורת הסמיכה והפסיקה מדורי דורות, שהיה נתון בידי חכמי ישראל בלבד."

נושא נוסף שעורר את חמתם של חברי המועצה היה פסיקה של בג"ץ שחייבה את הרבנות הראשית לפרסם תסמינים לפיקוח על הכשרות ולתת רישיון לגופים שיעמדו בתסמינים אלה להעניק תעודות כשרות לבתי עסק.

האומנם היתה בכך התערבות של בית-המשפט בעניינים הלכתיים?

באשר לסמכות להעניק תעודת כשרות קשה לראות איזו פגיעה הלכתית יש כאן שהרי הרבנות הראשית היא שקובעת את התנאים להסמכתם של הגופים הללו ומפקחת עליהם.

באשר למתן האפשרות לנשים לגשת לבחינות שנועדו לבחון יידע בהלכה – העניין לכאורה שונה.

מכבר נפסק שנשים פטורות ממצוות לימוד תורה שכן התורה קובעת "ולימדתם אותם את בניכם," בניכם ולא בנותיכם. אנו מוצאים אף מקורות שמביטים בעין רעה על לימוד תורה לבנות והתלמוד אף קובע, כי: "כל המלמד את בתו תורה – כאילו לומדה תפלות."

מאז חלה התפתחות במעמדה של האישה וביחס ללימוד תורה על ידה.  

החפץ חיים, גדול הפוסקים במזרח אירופה, קבע:

"מצווה רבה ללמדן תנ"ך ומוסרי חז"ל כגון מסכת אבות ומנורת המאור וכיוצא בזה, כדי שיתחזקו באמונת תורתינו הקדושה, שאם לא כן – קיים חשש גדול שיסורו מדרך ה' ויעברו על כל יסודות הדת, חס ושלום."

והרב שמואל ארקיוולטי אף קבע: "הנשים אשר נדב ליבן אותנה לקרבה אל המלאכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה', תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן להדרן לאדרן לחזק ידיהם לאמץ זרועותיהן וכו'. עשי והצליחי, ומן השמים יסייעוך!"

למעשה גם הרבנות הראשית לא חלקה על פסק-הדין של בג"ץ. בהחלטתה ציינה, כי המועצה תמנה ועדה ייעודית שתנסח קריטריונים ברורים לכל תחומי הבחינות וההסמכה, והוסיפה כי מטרת הבחינות היא בחינת ידע תורני בלבד ואינן מקנות כשלעצמן זכאות להסמכה.

ובכל זאת אין הדעת נוחה מהתערבותו של בית משפט אזרחי בנושאים הלכתיים. אלא שהרבנות מבקשת לאחוז את החבל בשני קצותיו. מצד אחד היא מבססת את סמכותה על החוק האזרחי ומצד שני מבקשת למנוע מבית המשפט לפקח על יישומו של החוק. בהיותה גוף שפועל מכוח חוק אזרחי כפופה הרבנות הראשית ממילא לפיקוחו של בית המשפט הגבוה לצדק. אם היא חפצה להשתחרר מפיקוח זה תואיל לוותר על משענת החוק. או אז לא יתערב בית-המשפט בהחלטותיה כשם שהוא אינו מתערב בהחלטותיהם של כלל הגופים הרבניים וגופי הכשרות שאינם פועלים מכוח חוק הכנסת.

פרופ' אשר מעוז הוא סגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחירות דתית.

פורסם ב-YNET.

* לדיראון עולם – 7 באוקטובר, הכשל הגדול ביותר בתולדות המדינה, האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, היה כישלון מדיני, מבצעי, מודיעיני וממשלתי (כוונתי לאי התפקוד של משרדי הממשלה לאחר הטבח). הוא היה כישלון בדרום ובצפון.

הדרג המדיני והצבאי אשמים במחדל ואחראים לטבח ועליהם לשלם את המחיר.

כל ראשי מערכת הביטחון הלכו הביתה. כעת הרמטכ"ל הסיק מסקנות אישיות נוספות, כולל הדחה משירות מילואים.

ורק ראש הממשלה, מי שאחראי מיניסטריאלית על צה"ל ולכן נושא באחריות לכשליו, ומי שאחראי אישית לתפיסת הביטחון הלאומית שקרסה, שהוא עיצב אותה והוא הנהיג על פיה ביד רמה, כראש ממשלה דומיננטי מאוד, בעיקר בענייני ביטחון, הרי הוא היה "מר ביטחון", לא זו בלבד שהוא נאחז בכיסאו כבקרנות המזבח, הוא אינו מסוגל להוציא מפיו את המילים המתבקשות, המובנות מאליהן, שכל אדם נורמטיבי היה אומר: אני אחראי. ולא ביקש סליחה מהמשפחות השכולות, מהפצועים, מהחטופים, מהמפונים ומעם ישראל. והוא עושה הכול כדי לסכל חקירה, ופעולותיו לסיכול החקירה פוצעות את החברה הישראלית.

שום תעלול לא ימחה את כתם 7 באוקטובר מעל נתניהו, והוא ייזכר לדיראון עולם כראש הממשלה הכושל, האיש שהמיט על עמנו את הגדול באסונות, וברח מאחריותו בפחדנות וחוסר מנהיגות.

* אות קין – אמירה פופוליסטית שאני שומע בימים האחרונים: לא זו בלבד שהם מסתובבים עם פנסיית ענק על חשבוננו, עכשיו הם גם קיבלו צ'ופר – פטור ממילואים. מי לא היה קונה סידור כזה?

זו אי הבנה של מהות האקט של הדחה משירות מילואים. איני יודע אם מישהו מהם שובץ לתפקיד במילואים או היה משובץ בעתיד. אבל לאנשים שכל חייהם שירתו בצה"ל, אמירה שצה"ל אינו רוצה בהם במילואים, זה טקס השפלה קשה ואות קין על מצחם. ויש לזכור שכולם לקחו אחריות והתפטרו עוד לפני המסקנות. שלא לדבר על ייסורי המצפון ותחושת האשמה והכישלון שילוו אותם עד יומם האחרון עלי אדמות, וזה העונש הכבד ביותר שלהם.

וכל זאת, כאשר האחראי מספר 1 – לא זו בלבד שלא שילם שום מחיר, נאחז בכיסאו ומסכל בכל דרך חקירה, הוא אפילו לא אמר את שתי המילים המתבקשות: אני אחראי.

* הפקת לקחים – מסקנות אישיות לאחראים למחדל חשובות מאוד, אולם חשובה יותר הפקת הלקחים היסודית ושינוי דרך. מסקנות אישיות ללא הפקת לקחים הן זריקת עצם לדעת הקהל, אך מבחינה מהותית – כוסות רוח למת.

מבחינת הפקת הלקחים, הרבה יותר חשובה מהחלטת הרמטכ"ל על מסקנות אישיות, הבהרתו, לאחר חיסול רמטכ"ל חיזבאללה: "לא נחזור למדיניות ההכלה."

לב המחדל הוא מדיניות ההכלה, או בלשוני – ההתמכרות לשקט; הישיבה בשקט, מורתעים, הס פן תעיר דובים מרבצם, משקשקים מפני הסלמה. התוצאה הישירה והבלתי-נמנעת של המדיניות הזאת היא 7 באוקטובר. זה המחדל.

אכיפה בכוח צה"ל של הפסקת האש והבהרה שהתעצמות היא הפרת ההסכם, שאותה עלינו לסכל בכוח, היא הפקת הלקחים. העיקר, שנתמיד במדיניות הזאת לאורך זמן.

* אם הוא אדם ישר – מדיניות ההגנה האקטיבית והאכיפה בכוח של הפסקת האש בלבנון, היא היפוכה המוחלט של מדיניות ההתמכרות לשקט מול חמאס וחיזבאללה לפני 7 באוקטובר.

מי שקובע את המדיניות היום הוא מי שקבע את המדיניות אז – ראש הממשלה.

מי שתומך, כמוני, במדיניות הנוכחית, אם הוא אדם ישר, חייב לקבוע שנתניהו אחראי למחדל 7 באוקטובר. מי שסבור שמדיניותו של נתניהו אז היתה נכונה, אם הוא אדם ישר, עליו לגנות את נתניהו על מדיניותו הנוכחית.

* תפקיד מיותר – אם נאמץ את התפיסה האבסורדית שראש הממשלה אינו אחרי למחדל 7 באוקטובר, המסקנה המתבקשת היא שצריך לבטל את תפקיד ראש הממשלה בישראל.

איזה חיסכון זה יהיה. ביטול משרד רוה"מ, פיטורי כל העובדים, הפקידים, העוזרים, המזכירות, המאבטחים (כולל בחורינו הטובים במיאמי). מכירת כל המבנים והמתקנים של משרד ראש הממשלה.

ומי ינהל את המדינה?

מי שאחראי.

* בלעדי: נמצא האחראי למחדל – על פי תפיסת המנהיגות והאחריות של נתניהו – גלגול האחריות כלפי מטה, אפשר לקבוע שנמצא האחראי למחדל.

האחראי הוא הסמחחמב"ש. סגן מפקד חצי חולייה מצומצמת בזמן שלום.

אילו רק הסמחחמב"ש היה מעיר בזמן את המחחמב"ש, שהיה מושך בדש מעילו של הסמחמב"ש וכן הלאה, בסוף היו מעירים גם את ראש הממשלה ומונעים את הטבח.

* לא העירו אותו – מתוך התחקיר ששודר בערוץ 12 על התנהלות ראש אמ"ן, חליווה, בלילה של 7 באוקטובר: "ראש הלשכה של ראש אגף המבצעים מנסה לחבר את חליווה לבסיוק, אולם הרל"שית של ראש אמ"ן אומרת: אם לא דחוף – נמתין לשעות הבוקר.

הרל"ש של ראש אמ"ץ אומר: דחוף, נדרש לחבר, והרל"שית של ראש אמ"ן אומרת: נחבר ב-6:30 בבוקר."

אם כן, לפי תפיסת המנהיגות והאחריות הנהוגה אצלנו, חליווה לא אחראי, אלא הרל"שית שלו, שלא העירה אותו. אילו רק משכה בדש מעילו.

* ביטחון ישראל כ"ץ – ממשלת שבעה באוקטובר נמצאת במנוסה היסטרית מאחריות ועסוקה בסיכול החקירה.

ובינתיים, שר הביטחון ממשיך עם תרגילי האבו-עלי שלו על הרמטכ"ל, כדי להוסיף עוד ועוד חקירות על הדרג שביצע את מדיניות המחדל של הממשלה. השפלת הרמטכ"ל פוגעת בביטחון ישראל, אך מסייעת לביטחון ישראל כ"ץ בפריימריז.

* סר הביטחון בשר הביטחון.

* פולחן אישיות דומה – בסקירתי על אירוע המחווה לפרופ' אלי צור, הזכרתי את הרצאתו המבריקה של ד"ר אלון גן, וההשוואה בין העיוורון של המשך האמונה בבריה"מ וההערצה לסטלין, גם כאשר כל המידע היה מוכר, לבין הקונספציות ערב מלחמת יום הכיפורים, ערב 7 באוקטובר וההערצה לנתניהו. אהוד תמה: "נתניהו כמו סטלין? האם אלון גן השתגע?"

הוא לא השתגע והוא ממש לא השווה את נתניהו לסטלין, אלא את ההערצה לנתניהו להערצה לסטלין, כאשר בשני המקרים, המעריצים עצמו את עיניהם לרווחה לנוכח העובדות ופירשו אותן באופן עקום, כדי לא לאיים על האמונה העיוורת, הסגידה וההערצה. הוא צודק. יש הסבר רציונלי אחר לכך שאדם ממשיך לתמוך בנתניהו אחרי 7 באוקטובר?

* את מי הוא מביך? – ראש האופוזיציה יאיר לפיד מעלה להצבעה בכנסת את תוכנית 20 הסעיפים של טראמפ, "כדי להביך את הקואליציה."

אני מודה שאיני מתפעל מטקטיקה של הצבעות כדי להביך מישהו. טקטיקה כזו לעולם אינה עניינית. והעובדה שהממשלה לעיתים נדירות ביותר, אם בכלל, חוטאת בענייניות, אינה מחייבת גם את האופוזיציה לנהוג בדרך זו, במקום להציב אלטרנטיבה של פוליטיקה עניינית.

למה הצבעה על התוכנית הזאת תביך את הקואליציה? מן הסתם בשל האמירה על נתיב למדינה פלשתינאית. הנה, לפיד מעמיד את הממשלה במילכוד. מצד אחד, איך היא תוכל להצביע נגד הסכם שישראל חתומה עליו ונגד תוכנית שטראמפ מטיל עליה את כל כובד משקלו? מצד שני, איך היא או חלקים ממנה יתמכו בטקסט הכולל נתיב למדינה פלשתינאית?

אבל האם רק את הקואליציה הצבעה כזאת תביך? היא תביך באותה מידה את ליברמן ומפלגתו. ובוודאי את בנט, שאמנם אין לו היום סיעה בכנסת, אך בסקרים הוא המוביל מבין סיעות האופוזיציה. והרי גם לפיד, איזנקוט וגנץ מדברים נגד מדינה פלשתינאית. אז את מי הוא מביך?

בסופו של דבר ההצבעה הזאת אינה מבוכה לקואליציה או לאופוזיציה, אלא למדינה.

יש בתוכנית טראמפ הרבה עמימות, הן באשר למדינה הפלשתינאית והן באשר לסעיפים קונקרטיים ועכשוויים יותר. מה שדרוש היום הוא לפעול בתוך הערפל הזה כדי להוציא את המיטב לאינטרס הישראלי. בסיטואציה הזאת, הערפל טוב לישראל והחלטות כנסת מן הסוג הזה, הגם שהן דקלרטיביות בלבד, רעות לישראל.

* נוקם ביציר כפיו– ליבת האסטרטגיה של נתניהו בבחירות 2021, בשבתו כאבו-יאיר, היתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם היתה הבייבי של נתניהו. רע"ם היתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות יהודיות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו, ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה איתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם יילכו איתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם היתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית (הרי אף ישראלי נורמלי לא ספר את כנופיית בן גביר כשותפה לממשלה ונתניהו התחייב בראיונות לכל כלי התקשורת ערב הבחירות שלא יישב עם בן גביר). לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת איתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שיכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

משנכשל ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת ימין, חרדים ורע"ם, קמה ממשלת השינוי. אחרי שנכשל בהקמת הממשלה, רע"ם, שבחרה בדרך ההשתלבות לממשלה כדי לקדם את המגזר הערבי, ראתה את עצמה משוחררת מההתחייבות לנתניהו והצטרפה לממשלת השינוי. נתניהו ראה בכך בגידה.

לפתע, בשבתו כראש האופוזיציה למדינה, רע"ם – בת טיפוחיו, היתה למפלגה של תומכי טרור, מפלגה לא לגיטימית, שממשלה איתה אינה לגיטימית.

וכעת, הגיעה עת הנקמה. נתניהו מנסה להוביל להוצאתה של רע"ם אל מחוץ לחוק, בניסיון לעוות את תוצאות הבחירות.

* מה לוין רוצה – בג"ץ קיבל החלטה מרחיקת לכת, בעיניי שגויה, לאפשר התערבות פוליטית בחקירה, כשאיפשרה לשר המשפטים לבחור את הפרקליט המלווה של חקירת פרשת הפצ"רית. בג"ץ התעלם מניגוד העניינים המובהק של לוין, כיוון שהוא סימן מראש ובפומבי את מטרתו בחקירה – הפללתה של היועמ"שית, שאגב, נכון לעכשיו היא כלל אינה חשודה.

בעצם ההחלטה של בג"ץ שהיועמ"שית אינה יכולה להיות מעורבת בפרשה, היה עליו לפסול, מחשש לניגוד העניינים, את השר הפועל להדחתה.

לוין קיבל מתנה גדולה מבג"ץ. אך בג"ץ הציב לו גבולות גזרה לבחירת מלווה החקירה. לוין ציפצף על פסק הדין ובחר אדם שאינו עומד באף קריטריון – הוא אינו עובד מדינה, אין לו ניסיון בחקירות והגרוע ביותר – הוא מזוהה פוליטית.

למה הוא עשה זאת? ראשית, כדי להפגין בפני הבייס שהוא מצפצף על בג"ץ. שנית, כדי שבג"ץ יפסול, בצדק, את בחירתו, והוא יספר שבג"ץ שותף לקנוניה לטיוח החקירה.

ומה יקרה אם בג"ץ יאשר את מינוי בן חמו, והוא לא יספק ללוין את הסחורה, כלומר לא יגיש כתב אישום נגד היועמ"שית? האם לוין יגבה את השופט שמינה?

כפי שנתניהו וממשלתו גיבו את מנדלבליט, היועמ"ש שהם מינו.

* זה כמעט כמו – להזמין את בן גביר לדיון על הפעולות למיגור הטרור של יהודים ביו"ש, זה כמעט כמו להזמין את... בן גביר לדיון על הפעולות למיגור הטרור של יהודים ביו"ש.

מצטער, חיפשתי אלגוריה שתמחיש את האבסורד, אולי מעולם הפשע, אבל שום אלגוריה אינה מתקרבת לאבסורד עצמו.

* עוד יש תותחים על ההר – ניסן זאבי מכפר גלעדי, הוא מנהיג ציוני התיישבותי אמיתי. הוא ייסד את תנועת "הביתה" שהחלה את הנעת המפונים מהצפון לחזרה עוד טרם הממשלה החליטה על כך. הוא יזם מוביל של מיזמים לפיתוח הגליל. הוא הפסיד בבחירות לראשות המועצה האזורית, בעקבות גל של השמצות אנונימיות.

ביום ראשון הוא התארח אצל אברי ושרקי ואמר שתי אמירות מנהיגותיות משמעותיות.

א. "מה שלא יהיה, אנחנו לא נתפנה שוב!" אין מסר חשוב מזה. וכשתקום ועדת החקירה הממלכתית היא חייבת לחקור את חרפת הפינוי.

ב. "כשאשתי שומעת כטב"ם היא שמחה – מורידים עוד מחבל."

זו האמת שתושבי הספר חייבים להפנים. הברירה אינה טבח או שוויץ, אלה "הכלה" או יוזמה. או בלשונו של יובב כ"ץ בשירו "בתי, את בוכה או צוחקת?": "עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק."

* נקודת משען – הפקודות הייחודיות שנועדו לאפשר לחרדים לשרת בצה"ל קשות לעיכול ומקוממות.

אבל אי אפשר להשלים עם המשך סרטן ההשתמטות ההמונית של שבט שלם בעם ישראל. ואם התנאים הללו הם נקודת המשען לפתוח את הסתימה, אפשר לקבל זאת. אני מקווה מאוד שבעתיד, היחידות המיוחדות לחרדים תתייתרנה, כפי שהיחידות המיוחדות לדרוזים התייתרו, והם ישתלבו בהדרגה בכלל צה"ל. מתי? הזמן יעשה את שלו. גם אם זה ייקח עשרות שנים.

כעת הדבר החשוב הוא גיוסם לצה"ל.

* נגד הזרם – אני מצדיע לחרדים המתגייסים לצה"ל ובפרט לשירות הקרבי. אני מעריץ אותם ואת גבורתם.

אנחנו וילדינו נולדנו לתוך סביבה שבה השירות בצה"ל הוא המובן מאליו. הילד רואה את אביו חוזר מהמילואים במדים ועם הנשק, הוא רואה את אחיו הגדולים מתגייסים, הוא רואה את חבריו הגדולים ממנו משרתים ושומע בשקיקה את סיפוריהם כשהם חוזרים הביתה לשבת, והוא וכל חבריו הולכים כמובן מאליו לשירות בצה"ל. יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא אחד הימים המשמעותיים בלוח השנה של הקהילה שבה הוא חי, הוא גדל על סיפורי הנופלים, על אתוס הגבורה, לעיתים רבות הוא מנציח בשמו – שם של נופל.

מי שגדל בקהילה כמו קיבוץ, מושב או קהילה דתית לאומית – גדל לכך שהוא חייב לשרת שירות קרבי. אפשר כמעט לומר שזו אינה בחירה אישית של ממש. הוא הוסלל לכך משחר ילדותו.

לא זו בלבד שהילד והנער החרדי גדל בחברה חפה מכל התרבות הזו – הוא חלק מחברה שמחנכת להשתמטות ורואה בגיוס שמד ובמתגייסים "חרדקים". היא בזה למתגייסים, משפילה אותם, פוגעת בהם ובמשפחותיהם, לעתים נוקטת כלפיהם באלימות. בחברה שלנו החייל חוזר זקוף מגאווה במדיו, בכומתתו ובנשק שלו. בסביבה החרדית, חייל פושט את מדיו בתחנה המרכזית, לבל יראו אותו בשכונה במדים.

ולכן, הצעירים החרדים שהולכים נגד הזרם העכור והחזק כל כך ומתגייסים לצה"ל ובפרט לשירות קרבי, הם גיבורים אמיתיים. עצם גיוסם מבטא גבורה אזרחית, שחשובה לא פחות מהגבורה הצבאית שהם מגלים בשדה הקרב.

* גבולות גיזרה – איננו יודעים עוד מתי תתקיימנה הבחירות. ועוד איננו יודעים איך תיראה המפה הפוליטית בבחירות. לדוגמה, יש התרחשות ערה מאוד במרחב התנועות והארגונים החותרים להסכמה לאומית רחבה, ואין זה מן הנמנע שיתגבש מתוכן כוח פוליטי שישנה את המפה ויהווה לשון מאזניים. איננו יודעים אילו בריתות תהיינה, מי האישים שיצטרפו למפלגות אלו או אחרות. ולכן, קשה לצייר את דמותה של הקואליציה הבאה, שתיגזר מתוצאות הבחירות.

עם זאת, על החברה הישראלית לגבש כבר כעת, דווקא בשעת הערפל, את גבולות הגיזרה של ממשלה, שתהיה ראויה ללגיטימיות ציבורית לעת הזאת. מה שלא יהיה, בכל תוצאה של הבחירות, הממשלה הבאה חייבת להתבסס אך ורק על מפלגות ציוניות ועל ברית המשרתים. רק ממשלה כזאת תוכל לחלץ את מדינת ישראל מן המיצר.

מה יהיה הרכבה? מי יצטרפו אליה ומי לא? הכול תלוי בתוצאות הבחירות ובמו"מ הקואליציוני. אך הממשלה תהיה חייבת להיות בתוך גבולות הגיזרה הללו.

* סיבת המוות – סיבת המוות: הוריהם לא חיסנו אותם נגד חצבת.

עשרה תינוקות.

* ליבת תפיסתו ההיסטורית של בן גוריון – בשנה האחרונה אני מאזין להסכת מרתק, שנקרא "יהודים מארץ ישראל" – בית ועד לחכמים, שדנים לעומק במהות חיינו כיהודים בארץ ישראל, בעומק זהותנו, ומבררים סוגיות ונושאים הרווחים בשיח הישראלי, מתוך רצון לנסות להעמיד דברים על דיוקם, על בסיס השקפה ציונית, ריבונית, ביטחונית ריאליסטית.

משתתפי הקבוצה הם ההיסטוריון פרופ' אודי מנור, המתמחה בהיסטוריה פוליטית של העם היהודי בעת החדשה, עם דגש על ציונות, הסכסוך הישראלי-ערבי ומדינת ישראל. אודי פרסם שמונה ספרים בנושאים אלה, והחשוב שבהם, בעיניי, הוא הביוגרפיה הפוליטית של יגאל אלון.

ארי קרופניק, מהנדס תוכנה, שחזר ארצה עם משפחתו מיד עם תחילת המלחמה לאחר עשרים שנות גלות, מורה דרך בקרוב.

מעיין חיים כהנוב, חקלאי, סופר ואנליסט, כותב דפי עמדה למכון שילה, לוחם קרבי במילואים, מאות ימי מילואים אחריו וככל הנראה לפניו.

אלכס גרינברג, מומחה למזרח התיכון עם התמחות מיוחדת באיראן, שולט בפרסית, ערבית, רוסית, צרפתית, אנגלית, עברית, מסתדר בקלות עם כל השפות הלטיניות, לומד טורקית, יועץ בענייני מודיעין וביטחון לגורמים בארץ ובחו"ל.

האזנתי בשקיקה ל-17 הפרקים שכבר יצאו, ואני ממליץ בחום. אגב, לא אחת שמי הוזכר בשיח, ודברים שכתבתי צוטטו, והנוכחים התווכחו איתי במעמד צד אחד...

לרוב ההסכת מתבסס על שיח בין ארבעת תלמידי החכמים הנ"ל ולעתים רחוקות הם מזמינים אורח חיצוני. הפרק האחרון אירח את המזרחן פרופ' מרדכי קידר. קידר סיפק תובנות מעניינות בתחומי עיסוקו, באשר לאי ההשלמה הבסיסית של העולם הערבי והמוסלמי עם זכות הקיום של מדינה יהודית ובכלל עם היות היהודים עם, ועל חוסר הסובלנות הבסיסי בעולם הערבי כלפי מיעוטים לאומיים.

אני מבקש להתייחס דווקא לדברים שאמר קידר בנוגע למדינת ישראל. הוא דיבר על הצורך לזכור ולהזכיר את העובדה שאיננו מדינה צעירה שהוקמה לפני 77 שנים, אלא עם עתיק ששב וחידש את ריבונותו ואת מדינתו בארצו. בכך אני מסכים איתו. וכאן הוא מתח ביקורת על שלטון מפא"י ותנועת העבודה בעשורים הראשונים של המדינה, שרצו לברוא יהודי חדש, ישראלי בלונדיני עם עיניים כחולות (ומאיפה הוא הקריץ את הפנטזיה הארית חסרת השחר הזאת?) מנותקת לחלוטין מן העבר ורוצה להתנתק מן היהדות, כי היהדות היא גלות, היהדות המיטה עלינו אנטישמיות, היהדות המיטה עלינו את השואה וכו'. ואין לדברים הללו שחר.

מגילת העצמאות נפתחת בסקירה היסטורית של תולדות עם ישראל בארץ ישראל ובקשריו וגעגועיו לארץ ישראל בהיותו בגולה והציונות שחתרה לחזור לארץ האבות ולחדש ימינו כקדם, ומכריזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית וקוראת לעם היהודי להתלכד ולתמוך בהגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

כל מי שקורא את נאומיו של בן גוריון, בכל נושא ונושא, נוכח עד כמה הוא רווי בעומק יהודי, בקיאות בתנ"ך ובעיקר ברעיון הגדול של עם ששב לאדמתו כדי לחדש את מדינתו ההיסטורית. זו ליבת תפיסתו ההיסטורית והחינוכית של בן גוריון. בכל נאומיו הביטחוניים, הוא גזר גזירה שווה בין מלחמותינו למלחמות ישראל במקרא ובשיבה של עמנו לכל חבל ארץ ששוחרר במלחמה.

וכך גם יצחק בן צבי, זמן שז"ר, בן ציון דינור וכל מעצבי דרכה של המדינה בראשית דרכה. ההיפך הגמור מדבריו של קידר.

כשאורי אבנרי, האתאיסט האנטי דתי המובהק, בחר את איש השנה תשי"ח בעיתונו "העולם הזה", הוא בחר בחתן התנ"ך העולמי עמוס חכם. ובצדק, כל מי שעוקב אחרי עיתוני שנת העשור למדינה, רואה איך חידון התנ"ך שהועבר בשידור חי ברדיו (עוד לא היתה אז טלוויזיה בישראל) ב-100% רייטינג, תפס לאורך שבועות את כל הכותרות הראשיות, ואכן עמוס חכם היה הדמות המרכזית של אותה שנה.

אני צעיר יותר, נולדתי בשנה שבן גוריון סיים בה את כהונתו כראש הממשלה, התחלתי את לימודיי בבית הספר ב-1969 וסיימתי י"ב ב-1981. מקצוע התנ"ך היה מקצוע משמעותי ומרכזי ביותר ולמדנו הרבה יותר שעות תנ"ך מכפי שלמדו ילדיי ובני דורם. ולמדנו תושב"ע (תורה שבע"פ) בבית הספר היסודי, ובתיכון בכיתות ט' ו-י' למדנו תלמוד.

היום, אחרי יובל תחת שלטון הליכוד והמפלגות הדתיות, הבורות בתנ"ך וביהדות נוראה, ובקושי לומדים את המקצועות הללו. איך זה שכך קרה דווקא תחת שלטון הליכוד? אין לי מושג, אך זו עובדה. ובמקום שהאופוזיציה תאתגר את השלטון על הכשל התרבותי והרוחני הזה, היא מייללת את יללות ה"הדתה שמדתה" על כל ניסיון ללמד עוד קצת תנ"ך או יהדות.

טענותיו של קידר על הפניית העורף ליהדות בראשית המדינה הן הגזמה פראית ומנותקת מהמציאות.

* ויישק יעקב לרחל – הח"כהניסטית סון הר מלך זימנה כנס בכנסת תחת הכותרת "עד החתונה", שנועד לעודד נשים חילוניות לאמץ את הנוהג של "איסור נגיעה" לפני החתונה. זה מה שצריך להעסיק היום ח"כים בכנסת.

אני מציע להר מלך לפתוח ספר ולקרוא את פרשת השבוע, פרשת "ויצא". מתואר שם הרגע שבו פגש יעקב לראשונה את רחל, והיא יפת תואר ויפת מראה. "ויישק יעקב לרחל."

אני רק מניח את זה כאן.

* ביד הלשון: אינם נעשו – מתוך מבזק ב-YNET: "... משום שהמעשים המיוחסים לו אינם נעשו במסגרת תפקידו העיתונאי."

צירוף המילים "אינם נעשו" שגוי. אין, והטיותיו השונות – איני, אינו, אינם וכד' מתייחס לזמן הווה, ואין להשתמש בו בזמן עבר ובזמן עתיד. נכון לומר "אינם נעשים" או "לא נעשו", אך לא "אינם נעשו."

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

״מערכת שלטון החוק״  (מערכת שריבלין, לפני שלמד ליהנות מהמנעמים של הבחירה להיות ״בצד הנכון״ – קרא לה כנופיית שלטון החוק) – מערכת זאת לא בוחלת בשום דרך כדי למנוע חשיפת המעשים הפלילים נגד עם ישראל וחיילי צה"ל, אותם היא מבצעת ללא שום מעצור, מהמקפצה, ובביטחון מלא שאין מי שיעצור אותה! להלן חלק מהשיטות!

מניעת חקירה:

 ועדת החקירה של פשע הרוגלות כבר נדחתה שנתיים. 19 פעמים (ייתכן שיותר) דחה בג״ץ את תחילת העבודה של ועדת החקירה בנושא פשע הרוגלות ובינתיים איש אינו יודע מתי ואם בכלל תקום ועדת חקירה.  לעומת זאת חייבים לזכור שכשעלתה לזמן קצר ממשלה שהתאימה לאג׳נדה של בג״צ, מיד היתה אינפלציה של ועדות חקירה שמונו מהיום למחר. לא היו דחיות לא היו צווים על תנאי,  וכמובן ״מערכת שלטון החוק״ קבעה מי יחקור, מה יחקרו ומי ייחקר! למשל, בוועדת החקירה של אסון מירון, אחד האשמים העיקריים, בג״צ, שדחה שוב ושוב כל פשרה שהוצעה, ולכן האתר נשאר חשוף לאסון, בג״צ אפילו לא הוזמן לתת עדות.

כבר עכשיו ״מערכת שלטון החוק״ מניחים תשתית לוודא שהמערכת שתחקור את מחדל ה- 7/10 תהיה על גם היא על טהרת האנשים שלהם. במקום לקרוא לה בשם הנכון ״ועדת חקירה של יצחק עמית״! מנסים לקרוא לה וועדת  ממלכתית! לעומת זאת ועדת חקירה שיהיו בה אנשים מהאופוזיציה, הקואליציה, הורים שכולים, הורי חטופים ונציגי העם – דבר שעלול לחשוף את האמת ואת האחריות הכבדה של מערכת המשפט מבג״צ ועד לפצ"ריה יעשו הכול  כדי למנוע חקירת אמת, ולטייח! הרשו לי להשתמש באחד המשפטים מבית היוצר של חברות הפרסום כדי להקים וועדות חקירה שלהם, ״אם הכול בסדר אז למה להתנגד חקירה?״

עיכוב וביטול  מינויים:

החלפת ראש שב״ב דחו בחודשיים. השאלה האם הזמן היה דרוש רק להעלים את מחדלי ה- 7/10 של אנשי שלומם, או צריך היה גם להעלים חומרים עוד מרצח רבין וזה כנראה לא נדע לעולם. זיכרו איך גרסו את כל החומרים נגד רות דוד אז אין ספק שחייבים גם לגרוס בשב״כ הרבה הרבה מסמכים, 

את המינוי החוקי של השופט קולה, שופט שכנראה ״עצמאי מדי״ ולא זקוק לאיזה קידום או טובת הנאה אחרת, פשוט פסלו. אבל את מינויו של שטרסנוב לוועדת הבדיקה הממשלתית לנושא רכש הצוללות וכלי השיט, אדם שפרש מהשיפוט על רקע פרשיית מין, אותו בג״צ לא פסל!

״צווי אי פרסום שם״ כדי למנוע מהעם לדעת מי האשמים

פרשת המרגל מפיקוד דרום! ידוע שהמרגל, המרגל שבגללו לכאורה עצרו פעולה לשחרור חטופים כשעדיין שהו בבית החולים שיבא וניתן היה לשחרר אותם, המרגל הוכנס לקודש הקודשים של פיקוד דרום על ידי סא״ל ״א״ שאומרים שהוא מראשי הסרבנים של האחים לנשק.

מי האיש? מערכת המשפט מונעת את פירסום שמו. בכתב האישום מופיעים שמות של פוליטיקאים בכירים מהשמאל, מי הם האנשים? מערכת המשפט מונעת פירסום שמם. אין ספק שהעובדה שנותנים למפעילי המרגל חיסיון מצביעה שמדובר באנשי שמאל.

ואם מדברים על צו איסור פרסום, אז תרשו לי להזכיר פרשייה מלפני מיספר שנים . בג״צ הוציא צו איסור פרסום גורף נגד פרסום שמות של מיספר גדול פדופילים  מעניין למה?

למי שלא זוכר את הפרשה שכל כך טרחו לגמד ולהסתיר, אספר בקצרה. לפני מיספר שנים, בחור צעיר התקשר, דרך האינטרנט, לאנשים בכירים מאד או עשירים מאד והציג את עצמו כקטין. הוא קבע אתם פגישות רומנטיות צילם והשתמש בפגישות אלו כדי לסחוט את אותם בכירים. הבחור כבר יושב בכלא אבל הפדופילים לא רק שלא יושבים בכלא, אנחנו גם לא יודעים מי הם.

כאמור בג״צ כהרגלו, כשמדובר באנשי שלומו אסר לפרסם את שמם, וילדי ישראל עדיין חשופים לפדופילים האלה! השאלה??? האם אלו גם האנשים שתרמו את מיטב כספם למימון ההפגנות. מסתבר שתמיכה מסיבית ״במערכת שלטון החוק״ כנראה כדאית מאוד מאוד. ואם אני טועה, פרסמו שמות. אגב אין לי ספק שאין בקבוצה איש ימין. כי לו היה איש ימין בג״צ לא היה מונע פרסום ואם היה במקרה בכל זאת מונע פרסום, הערוצים כבר היו מקבלים הדלפות ומפרסים לא רק את שמו של האיש אלה את השמות של אשתו וילדיו, המורה בבית הספר בה למד ואם מדובר באיש דתי גם את השם של רבו.

העלמת עדים לא רצויים

את המחבל, האיש שהחזיק את החטופים, ״מנהל בית חולים שיפא" – שיחררו מיד. גם לו רצה מישהו למחות לא היה כל סיכוי, הנושא פורסם רק כשהכול היה מנוי וגמור. למה? כנראה היה לו מידע בנושא הכשל של ה-7/10 . עכשיו מובטח שלא חשוב איזה ועדת חקירה תקום – את המחבל הזה כבר לא יהיה אפשר לחקור.

את רוצח הנוח'בה, האיש שאומרים שהכניס תינוק לתנור, המחבל שהפצ״רית שיכנעה להעליל עלילת דם ולהאשים את לוחמינו באונס, ברגע שתרמית ההדלפה והשקר לבג״צ התגלתה, שיחררו מיד, עוד לפני שהטביעו את הטלפון. 

מוטי הרכבי

* למר אהוד בן עזר,

הרפורמה של משרד האוצר: לפתוח את השוק לייבוא חלב ניגר ומוצרי חלב, כדי להפחית את המחיר, ולגרום להיצע גדול עבור הצרכנים – זה חס וחלילה! יגרום לסגירת הרפתות!!!

שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר – שהוא אדם ראוי והגון! צודק! בכך שמשרד האוצר קידם את הרפורמה הזאת ללא שיח עם משרד החקלאות וביטחון המזון.

כולי תקווה שיימצא פתרון לזה.

הן מול הרפתנים והן מול משרד החקלאות וביטחון המזון.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

רחוב ניסנבוים 16 בני-ברק 5158111.

נייד 6411309 - 050.

* הי אודי, ציטוט:

"עמנואל בן סבו: ואכן שוב מתברר כי במדינת ישראל ישנם אנשים אחרים, ימים אחרים ומעתה גם שופטים אחרים, אלה הראויים להטיל ספק בהכרעותיהם, לפגוע בכבודם, להטיל דופי בהחלטותיהם, להאשימם בפוליטיזציה, ביראת ההמון, בכניעה.

"השופטים האחרים, חושפים למעשה את הצביעות הנוראה של 'מגיני הדמוקרטיה', 'נטורי המבצר', הסיקריקים, הקנאים, נושאי דגל הדמוקרטיה לשווא, הפונדמנטליסטים וסוכני הכאוס, בל יהי חלקנו עימם."

אני רק שאלה.

האם הכותב הנכבד חושב שאי אפשר להעביר ביקורת על השופטים כאשר מישהו חושב שהם עשו טעות? אבל בניגוד לחברי הממשלה, אותם אנשים יקבלו את פסיקת השופטים. לא כמו סר המשפטים (בכוונה כתבתי בס') שעושה דין לעצמו. זה ההבדל.

בנדלה

אודי: על שאלתך יענה אולי הכותב, אבל חשבתי שכדאי לציין לקוראים הצעירים את תולדות שיתוף הפעולה רב השנים בינינו.

לפני כ-68 שנים, בשנת 1957, את, בנדלה, רות בן-דב, לימים קדרי, מסניף "הנוער העובד" בקריית חיים, חברת גרעין "שדמות" וממייסדי קיבוץ עין גדי, איירת את השבועון הראשון של הקיבוץ, "אפיק", שאני יסדתי וערכתי, והוא הופץ לחברים מדי יום שישי.

אם אינני טועה לעיתים השתתף באיור של הדף חברנו זאב [זבלאך] רוזנבאום.

הייתי רודף אחר מרכז המשק, חברנו בניס, הוא דן בניסוביץ-בניהו, שיכתוב את המדור "מהנעשה השבוע במשק", שהתברר כתיעוד רציני לתולדות קיבוץ עין גדי.

השבועון נוצר באמצעות דף שעוונית של גסטטנר, שעליו היתה מדפיסה במכונת-כתיבה חברת הגרעין שלנו דבוישה, דבורה סלפ, לימים גוטמאכר, את הקטעים שאספתי וערכתי, והיינו משכפלים את הדף במכונה הידנית של גסטטנר, שירשנו מהיאחזות הנח"ל.

בדרך דומה צייר אז אורי שולביץ את "הגדת עין גדי" שאני ערכתי והוא כתב ואייר את כולה על גבי שעווניות. רק שההדפסה כבר נעשתה בחנות הגדולה והמשוכללת של גסטטנר – "המפעיל", בתל-אביב.

המכתב העיתי שלי נוסד בין היתר לאחר שראיתי אצלך את העיתון המשפחתי שאת מוציאה לאור באינטרנט.

* אהוד היקר, תודה כפולה על פרסום הסיפור "החברה המזכירה" ועל פרסום ההזמנה להרצאה  ב-1.12.2025.

אודה לך אם  תסכים לפרסם את הסיפור "גומה". כמו שניים מהכותבים בחב"ע, גם אני נדהם מול התופעה שנקראת "הגאון" יובל נוח הררי. בזמנו התפלצתי מתופעה אחרת – אברום בורג, נצר לציונות דתית מפוארת. ואיך מסבירים שיהודי ניו-יורק הצביעו עבור אנטישמי?

שלך –

משה גרנות

* שלום לאהוד. רק שאלה.

היום בעודי מנמנם מול הטלוויזיה ומתעורר מדי פעם, ראיתי לפתע על המסך את שמו של ג'אד נאמן ואמרתי לעצמי "אוי גם הוא היה חבר גרעין שלנו!"

האם אני צודק או טועה ??

תודה וברכות.

עמי עתיר [רייכמן].

שלום עמי,

אכן ג'אד [יהודה נאמן] עבר איתנו את בסיס הטירונים של הנח"ל בבית דראס וכמוך הוא הלך ל"אחוזים". הוא לא היה חבר גרעין "שדמות" אלא הצטרף אלינו לפני הגיוס יחד עם [עוד שני חברים שלי] זאב קליין [לימים ד"ר זאב קינן] ובני אייכהורן, שהתגייסו לאותה מטרה. ארבעתנו היינו מפתח תקווה ורק אני הייתי מגרעין "שדמות" של "הנוער העובד". זאב נלקח מקריית ענבים [בתקופת השל"ת של הגרעין אחרי הטירונות] לעתודה לבית הספר לרפואה, ובני שוחרר בתחילת הטירונות מסיבה בריאותית, ורק ג'אד הלך ל"אחוזים", לקורס מ"כים של הנח"ל. אני מניח שחוויותיו מאותה תקופה עומדות ברקע סרטו "מסע אלונקות".

שלך

אהוד

תודה אהוד.

אז לא בדיוק טעיתי. אכן אני זוכר שלפני הגיוס הצטרפו אלינו כמה חבר'ה כדי שיצאו לאחוזים כאילו שהם חברי הגרעין.

ושוב תודה.

עמי עתיר

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!