ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2112 01/12/2025 י"א כסלו התשפ"ו

מאמרים

שירי אסתר ראב

מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה



לַיְלָה טוֹב
הַיָּד הַגֵּאָה –
אֵינָהּ רוֹצָה לָמוּת –
לַמְרוֹת גִּידֶיהָ הַכְּחֻלִּים
הַבּוֹלְטִים, מְדַבֶּרֶת
הִיא – לִפְנֵי
שֶׁתִּהְיֶה לְעָפָר וָאֵפֶר –
הַיָּד הַגֵּאָה
אֲרֻכַּת הָאֶצְבָּעוֹת –
שַׁלְטָנִית – וּמְיַבֶּבֶת שִׁירִים
הַאֻמְנָם יִתְפּוֹרֵר
כָּל זֶה?
וְהֵן בְּכָל תָּג
יֵשׁ נֶפֶשׁ
נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם –
גּוּפוֹ! נַפְשׁוֹ
הָכֵיצַד יִהְיֶה לְאֶפֶס?

שֵׂיָה כְּפוּתָה אֲנִי
מוּבָלָה לַטֶּבַח –
לַיְלָה בַּחֲצוֹת;
הוֹי אֱלֹהַי!
הָכִינָה אֶת
מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
אֵלֶּה:
שַׁחְרוּרִים בְּהֶמְיַת
מִינוֹר בֵּין עַרְבַּיִם
וּשְׁנֵי עוֹרְבִים עִם קִרְקוּר
עָצוּב
וּבַשֵּׂר לַשְּׁרַקְרַקִּים
אֶת מוֹתִי
וְיִתְקְעוּ נוּגוֹת
בְּלֵילוֹת-סַהַר מְלֵאִים
בְּפוּגַת יוֹם אָבִיב חַם
בַּשֵּׂר לְעוֹף שָׁמַיִם
כִּי הוֹלֶכֶת אֲנִי מֵהֶם
מִמּוֹרַי הַמְּזַמְּרִים עֲדַיִן
בְּדָמִי
לַיְלָה טוֹב! נְסִיכִי הַשְּׁמֵימִי
אֲשֶׁר הָיָה וְלֹא הָיָה
לַיְלָה טוֹב –
לְרַחֲבֵי שָׁמַיִם וַאֲדָמוֹת רְחוֹקוֹת
לִצְבָא הַאָרֶץ
וּלְבִצּוֹת שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ –
וְנָבְלוּ נַרְקִיסֵיהֶן –
חִנָּם
מִבְּלִי קַשֵּׁט אֶת
רֹאשׁ הַכַּלָּה
הַכַּלָּה הַלְּבָנָה
הוֹלֶכֶת הוֹלֶכֶת – – –

הַאִם עֵינַיִם יֵשׁ לָהֶן רֵיחַ?
עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת מְטַפְטְפוֹת
דְּמָעוֹת כְּחֻלּוֹת כַּשָּׁמַיִם,
וְרֵיחָן מָתוֹק –
עֵינַי מְטַפְטְפוֹת אֶת
יַרְקוּתָן עַל לְחָיַי
הַמִּתְקַמְּטוֹת – אֶת שְׁאֵרִית רֵיחִי –
אֵיזֶה רֵיחַ הָיָה לָהֶן?
רֵיחַ יָרֹק כַּעֲלֵי
אֶקָלִיפְּטוֹס
כָּעֵת רֵיחָן מָלוּחַ –

1980
• שיר מן העיזבון. נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

אהוד בן עזר

מתן חנינה לנתניהו

אהוד: מתן חנינה לנתניהו פירושו האחד והיחיד הוא שמנגנון התביעה שתפר לו תיקים, על חשבון המדינה, כדי להדיח ולחסל אותו, את נתניהו, באופן פוליטי – היה למעשה מנגנון עברייני! כך תשפוט אותם ההיסטוריה של מדינת ישראל!

צפו להפגנה של כשני מיליון אזרחים מול משכנו של הנשיא הרצוג בתמיכה בבקשת החנינה – ונגד ההתנגדות לחנינה הצפוייה מצד היועמ"שית, הפרקליטות ובית המשפט העליון! מפגינים אלה ייצגו את הרוב הדמוקרטי שיבחר את נתניהו לראש הממשלה הבא!

צפו לבלפוריאדה של הפגנות מחאה מוצ"שיות פראיות וממומנות היטב – נגד מתן חנינה לעבריין נתניהו!

ובמקביל צפו להגברת השמירה על חייו של נתניהו, עכשיו, שאין כבר דרך אחרת להדיחו! – ואם החנינה תתעכב ולא תבוא, צפו להפתעות מאוד לא נעימות – מטראמפ וממערכת שמירת החוק האמריקאית!

יורם אטינגר

הפסקת אש בעזה? זהירות, כאן המזרח התיכון!

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 27 בנובמבר 2025

כיבוד הסכם הפסקת האש ע"י חמאס – לפי 20 הנקודות של הנשיא טראמפ – מחייב את חמאס לנטוש את חזונו המרכזי, לוותר על בסיס הכוח הצבאי והפוליטי שלו, ולהפסיק להיות חמאס. אבל, כיבוד הסכם הפסקת האש ע"י חמאס – לפי חזון חמאס, החשוב בעיניו יותר מכל בוננזה פיננסית – הוא "שידור חוזר" של כל הפסקות האש הקודמות בעזה.

הפסקת האש הנוכחית היא ה-6 מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 (2008, 2012, 2014, 2019 ו-2021). אף הפסקת אש לא גרמה לחמאס – שהוא סניף של "האחים המוסלמים" – לאמץ דו-קיום בשלום, לנהל מו"מ בתום-לב, ולנטוש את חזון "האחים המוסלמים" המחוייב להפלת כל משטר מוסלמי לאומי (מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית, בחריין, עומאן, מרוקו, וכו'), להקים חברה מוסלמית עולמית על בסיס האסלאם כדת "הלגיטימית" היחידה "בחסדי האל", להכניע את ה"כופר" המערבי, ולהשמיד את המוצב הקדמי של ארה"ב במזרח התיכון – המדינה "הכופרת" היהודית.

הפסקות האש הקודמות בעזה ממחישות שמו"מ והפסקת אש של חמאס אינם מונחים ע"י ערכים מערביים, אלא ע"י חזון פנאטי ואפוקליפטי. חמאס ממנף את תהליך המו"מ כדי להימנע מהכחדה, להרוויח זמן לשיקום ולשידרוג יכולות טרור, ולהכין את מתקפת הטרור הבאה – ובכל מחיר! – לקידום החזון הפנאטי. לעומת זאת, תפיסת המו"מ והפסקת האש בתרבות המערבית מונחית ע"י חזון של יישוב סכסוכים, שידרוג רמת החיים, קידום פיוס ודו-קיום בשלום. מו"מ מערבי נתפס על ידי חמאס כביטוי לחוסר נחישות ולחולשה.

תנאי מוקדם לעקירת חמאס – בנוסף להכחדת התשתיות הצבאיות והפוליטיות – הוא שינוי מבני ותרבותי דרמטי ברצועת עזה וביו"ש: עקירת החינוך לשנאה, דרשות ההסתה של ימי שישי ותקשורת הרעל הרשמית, הפועלים (מאז הקמת הרשות הפלסטינית ב-1993!) כקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים פלסטיניים. חמאס הוא אחת מזרועות התמנון הארסי הממוקם באיראן, ומפעיל את זרועותיו במפרץ הפרסי, רחבי המזה"ת, קרן אפריקה, סודן, צפון ומערב אפריקה, דרום ומרכז אמריקה וארה"ב, כפי שמציינים ה – FBI-המשרד לביטחון פנים ורשויות המודיעין בארה"ב.

משטר האייתוללה מתמקד בשיקום ושידרוג יכולות ההגנה האווירית, טילים בליסטים היפרסוניים והגרעין, וממנף את להיטות סין, רוסיה וצפון קוריאה להפגין את עוצמת מערכות הלחימה שלהן ויכולות הביצור התת-קרקעי, למרות כישלונן ביוני 2025.

משטר האייתוללה – שהיה גורם מרכזי בהכנות למתקפת חמאס באוקטובר 2023 – מגביר את מעורבותו בזירת הטרור בחצי האי סיני (הנושק לרצועת עזה!) ובמאמץ להפלת המשטר ההאשמי בירדן. הפלת המשטר ההאשמי תפעיל אפקט דומינו וולקני אזורי (חצי האי ערב, מצרים, סוריה, עיראק, ישראל) וגלובלי. משטר האייתוללה הוא גם מוקד מוביל אנטי-אמריקאי של טרור איסלאמי עולמי, סחר סמים (בשיתוף פעולה עם ברוני הסמים וממשלות אנטי-אמריקאיות באמריקה הלטינית), הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות.

תנאי למזער, למנוע ולסיים מלחמות וטרור הוא עקירת מוקד מוביל של טרור ומלחמות: משטר האייתוללה. הימנעות מיוזמה לשינוי משטר באיראן (שחוותה שינוי משטר ב-1953 וב-1978) – תוך דבקות במדיניות בת 47 שנים של מו"מ וסנקציות כלכליות שלא הסיטה את משטר האייתוללה ממסלולו – תביא לעולם את המעצמה הגרעינית, האפוקליפטית והמגלומנית הראשונה בהיסטוריה האנושית, שתגרום לקטסטרופה שתגמד את המחיר הכרוך בשינוי משטר באיראן.

20 הנקודות של הנשיא טראמפ כוללות "נתיב להקמת מדינה פלסטינית." בניגוד למעצבי מדיניות מערביים הפועלים בנחישות להקמת מדינה פלסטינית, מנהיגי ערב מרעיפים על הפלסטינים מלל-מחבק – ביודעם שעל מילים אין משלמים מכס – אך התנהלותם היא אדישה-עד-עוינת כלפי הפלסטינים. מאז 1948 הם נמנעים מצעדים לקידום הקמתה של מדינה פלסטינית. הם מודעים להתנהלות הפלסטינית הבוגדנית הבין-ערבית (בדרך כלל לצד "האחים המוסלמים"), שהפכה אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים. הם משוכנעים שהקמת מדינה פלסטינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון, תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי, תעניק רוח גבית לטרור, ותהווה בוננזה משמעותית למשטר האייתוללה ול"אחים המוסלמים", המהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי מתון-יחסית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

עמנואל בן סבו

אני רק תשובה

ובכן הביקורת הסלקטיבית קווים לדמותה.

ביקורת היא קטר השיח המפרה, המחדד והמזקק בבחינת: "אמר רבי חמא בר חנינא: אין סכין מתחדדת אלא בירך של חבירתה, כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחבירו" (בראשית רבה, פרשה ס"ט).

אין ברכה כברכת הביקורת העניינית, המהותית, התורמת, אלא שלדאבון הלב הביקורת באה לרוב באופן סלקטיבי, ביקורת מפוזיציה, ביקורת כנגד דעה אחת, צא ובדוק ביקורות כנגד "האנשים האחרים" במערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה, הצבא.

מזמין לבצע ניסוי פשוט מאוד: משחק אסוציאציות:

משפט:

דמות ממערכת המשפט בצד הנכון – טוהר, צדק, מופת ויושרה, מודל לחיקוי, מעמד אל, אמיץ המבצר האחרון של הדמוקרטיה.

דמות ממערכת המשפט מהצד הלא נכון – פוליטי, מינוי של, פחדן, מתנחל, חובה לערער על פסיקותיו, סכנה לדמוקרטיה.

תקשורת:

הפרשן המוביל במדינת ישראל מהצד הלא נכון – שופר, סמרטוט, עושה דברה של המשפחה, בן של טרוריסט, ההסתות הגלויות והקריאות לרציחתו אינן זוכות לגינויים, צרצרים.

פרשן חדשות מהצד הנכון אשר גרם לפיגוע הסברתי בעולם נגד חיילי צה"ל – פרח מוגן, אבטחה צמודה, קורבן של הפשיסטים, יום שידורים מיוחד, גינויים מהמנקה בארגון העיתונאים עד לנשיא המדינה, זעזוע וצמרמורות לאומית.

עוד דוגמאות?

הסתה:

ראש ממשלת ישראל – מהיטלר דרך סטאלין ועד צ'אושסקו, ירי זיקוקין לעבר ביתו, טבעת אש סביב ביתו, אין פרץ ואין צווחה , דמו ודם בני משפחתו הותרו ובמערכת הפוליטית , המשפט, התקשורת לא נרשם זעזוע, יש מי שדמם פחות סמוק. היולנדות.

פוליטיקאי סוג ח' – גינויים מקיר לקיר, זעזוע עמוק, אגלי זיעה נטפו על צוואר הברבור של ראשי המשק, הכלכלה, האקדמיה, הפוליטיקאים , הגנרלים בדימוס, אנשי מערכת המשפט בעבר, בהווה ובעתיד, והרשימה סוף אין לה.

בריונות ואלימות:

חוסמי כבישים, מציתי רחובות , תוקפי שוטרים, פוגע מינית בשוטרת, רודפים נבחרי ציבור, חוסמת בתים, צרה על מכון מחקר אזרחי, כולאים עובדת, מנרמלים סרבנות – ואפשר לספור את המעצרים וכתבי האישום שהוגשו נגד אדוני הארץ על כף יד אחת.

בודדים, בשוליים של המחנה הלא נכון, המעזים לחסום רכב בודד, ותהום הארץ, מייסדי ההתפרעויות האלימות, הבריונות ברחובות, מורטים מחמה כבושה וזעם בלתי נשלט את שערותיהם מחוצפתו של האיש האחר המשיב להם כמעשיהם.

והרשימה עוד ארוכה, לא אמרנו מילה על היחס לפרשת הפצ"רית, שערורייה שנדמה כי אין לה אח ורע, תנסו, התוצאה ידועה מראש.

ביקורת היא חשובה מאין כמותה, רק כדאי שתהיה מאוזנת, ולא ביקורת סלקטיבית, ביקורת לאנשים האחרים ולאדוני הארץ.

ביקורת בררנית היא פשע.

עמנואל בן סבו

אורי הייטנר

1. מחלה חשוכת מרפא

בספטמבר 1882, תשרי תרמ"ג, התפרסמה בברלין חוברת אנונימית בגרמנית, שעליה היה חתום "יהודי רוסי" – "אוטואמנציפציה".
היה זה לאחר "סופות בנגב" – שנה תמימה של פוגרומים בדרום מערב האימפריה הרוסית, ובעיקר באוקראינה.
מחבר החוברת היה רופא והוגה דעות יהודי, יליד פולין, יהודה לייב פינסקר (1821-1891). המסר של פינסקר היה שהאמנציפציה ליהודים נכשלה. אמנציפציה פירושה שחרור, והכוונה למתן שוויון זכויות אזרחי, חברתי ופוליטי לכול; גישה שרווחה במאות ה-18 וה-19. בשלהי המאה ה-18 רווחה תפיסת האמנציפציה ליהודים – השתלבותם כאזרחים שווי זכויות במדינות שבהן הם חיים, כשיהדותם היא עניינם הדתי הפרטי. עם קבלת השוויון ייתם עידן שנאת ישראל רבת הדורות, כי מעתה היהודים יהיו שווים לכל.
האמנציפציה נחלה כישלון חרוץ, הסביר פינסקר בחוברת. ככל שהיהודים ניסו להתקבל ולהשתלב, הסביבה הקיאה אותם. השנאה ליהודים היא עניין טבוע בהוויית החיים של היהודים בגלות. היהודים הם שונים, כיוון שמצד אחד הם אינם עם ככל העמים, החי בארצו חיים עצמאיים, ומצד שני אינו נעלם כמו עמי קדם שהתמזגו והתבוללו בעמים. כך היהודים הם מת-חי, רוח רפאים, וככאלה הם מעוררים פחד קמאי בקרב הסביבה, שאינו נשלט ואינו בר פתרון – יהודופוביה. כל עוד היהודים חיים בגולה, אין תקנה לאנטישמיות. ולכן, אין כל סיכוי לאמנציפציה להצליח. הפתרון הוא אוטואמנציפציה – שחרור עצמי. לא שוויון זכויות אזרחי בארצות הגויים, אלא קוממיות לאומית של העם היהודי שישוב לארצו, לארץ ישראל.
הרצל לא קרא את "אוטואמנציפציה" של פינסקר. לימים הוא אמר, שאילו קרא את "אוטואמנציפציה", לא היה צורך שיכתוב את "מדינת היהודים". גם הרצל טען שאין תרופה לאנטישמיות כל עוד העם היהודי חי בגולה, ואין לו מדינה ריבונית משלו. "בכל מקומות מושבותינו ניסינו בתום-לבב להתערב בגויי הארצות, רק את אמונת אבותינו אמרנו לשמור בידינו. אין רוצים בנו. לחינם היינו פטריוטים נאמנים... לחינם נביא קורבנות דמים... לחינם נעמול להגדיל את שם ארצות-מולדותינו במעשי אמנות ומדע, להרבות את עושרן במסחר וקניין." הרצל כינס את הקונגרס הציוני והקים את התנועה הציונית והניע את המהלך הציוני שהקים את מדינת ישראל.
הציונות היא הצלחה פנומנלית. אין לה אח ורע בתולדות העמים. אף תנועה לאומית או חברתית בהיסטוריה לא הצליחה כמו הציונות. עם מפוזר בעשרות גלויות, דובר עשרות שפות התכנס במולדתו ההיסטורית והקים יש מאין מדינה ריבונית עצמאית חזקה ומשגשגת, חידש את שפתו ההיסטורית ויצר נכסי תרבות אדירים.
בכל צדקו אבות הציונות, זולת דבר אחד. הציונות ומדינת ישראל לא שמו קץ לאנטישמיות.
האנטישמיות שינתה את פניה. האנטישמיות החדשה מתמקדת בשנאת הקולקטיב היהודי – מדינת ישראל, ופחות בפרט היהודי. אך זו אותה השנאה התהומית, חסרת הפשר, הישנה והרעה.
אין לשנאה הזאת כל הסבר. מאין האובססיה החולנית של צעירה כמו גרטה טונברי, שגדלה במדינה שאין בה כמעט יהודים, לשינאת מדינת ישראל ולשלילת עצם קיומה? מאיפה האובססיה המטורפת של המוזיקאי רוג'ר ווטרס? מה מלהיט בשנאה תהומית את זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו-יורק?
אם האנטישמיות הישנה נבעה מבוז לעם חלש, שאינו יכול ואינו מנסה להגן על עצמו, האנטישמיות היום שוללת את זכותו של העם היהודי להגן על עצמו, על זכותה של המדינה היהודית להגן על עצמה. וכך, כאשר במדינת ישראל הריבונית נערך פוגרום נורא, שמעטים כמותו היו בגולה – יציאת ישראל למלחמה להגן על חייה ועל חיי אזרחיה עוררה גל של שנאה אנטישמית פרועה בעולם, רוויה עלילות דם, ותביעות צדקניות שאף מדינה בעולם אינה נתבעת לעמוד בהן.
אך השלילה אינה רק של זכות ההגנה העצמית של המדינה היהודית, אלא של עצם זכות קיומה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנלחמת על עצם קיומה, שאינה מצויה בסכסוך על גבולות או על אינטרסים כלכליים, אלא על עצם זכותה להתקיים; שאויביה חותרים להשמדתה, שרבים בעולם מייחלים לכיליונה ולהקמת מדינה אחרת על חורבותיה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," וידידוּת לישראל מתבטאת קודם כל בהכרה בזכות קיומה. הרי אף אחד אינו מצהיר שהוא מכיר בזכות קיומה של הולנד, רומניה, מצרים, יפן או ארגנטינה. זכות קיומן מובן מאליו. לא כן ישראל. וכך, אם האנטישמיות הישנה התבטאה בצעקות לעבר היהודים "לכו לפלשתינה", היום היא מתבטאת במסר של "לכו מפלשתינה." לאן?
פינסקר צדק בכך שהגדיר את האנטישמיות, או היהודופוביה בלשונו – מחלה. אך הפתרון שהוא הציע לא ריפא אותה. מה יכול לרפא את האנטישמיות?
שום דבר. זו מחלה חשוכת מרפא.
הכרה בכך תרפא אותנו ממחלה יהודית עתיקה – האשמת עצמנו בשנאה אלינו. האנטישמיות אינה קשורה למעשינו. זה לא אנחנו, זה הם. לא רצחנו את ישו, לא אפינו מצות מדם של ילדים נוצרים, לא הרעלנו בארות, לא היינו אשמים במגפה השחורה, לא כבשנו ארץ זרה ולא השמדנו את הפלשתינאים ולא ערכנו ג'נוסייד בעזה ולא הרעבנו את העזתים למוות. האנטישמיות אינה קשורה למעשינו.
מה עלינו לעשות? עלינו להילחם באנטישמיות ולהיאבק על תמיכת האנשים הנאורים בעולם, שאינם נגועים באנטישמיות, אך עלולים להיות מושפעים ממנה. אך בראש ובראשונה, עלינו להמשיך ולהעמיק את האוטואמנציפציה – את השחרור העצמי שלנו.
לבסס את מדינת ישראל מבחינה ביטחונית, חברתית, כלכלית ותרבותית, להפוך אותה לחברת מופת, לאבן שואבת לקליטת העם היהודי בעולם. הרצל אמנם האמין שהצלחת הציונות תשים קץ לאנטישמיות, ובכך הוא טעה, אך הוא צדק בכך שאמר שהציונות היא קודם כל חזרה ליהדות, כלומר תקומת העם היהודי במולדתו, ובטענתו שהציונות היא אידיאל שאין לו סוף. כלומר, חובתנו היא להמשיך ולהגשים את הציונות, לעודד עלייה גדולה, לקלוט אותה בהצלחה, להמשיך ליישב ביהודים את ארץ חבלי ארץ ישראל, להמשיך להפריח יצירה יהודית בכל התחומים.
והאנטישמיות, מה יהיה איתה? היא כנראה תוסיף ללוות אותנו, כי היא מחלה חשוכת מרפא, אך ככל שנהיה איתנים יותר, יציבים יותר ומבוססים יותר, כך היא פחות ופחות תשפיע עלינו.

אורי הייטנר

2. צרור הערות 30.11.25

* המבחן העליון – המבחן העליון של ממשלת ישראל ושל צה"ל הוא הבטחה שלעולם לא יהיה עוד 7 באוקטובר. וכיוון ש-7 באוקטובר אינו אירוע שקרה ב-7 באוקטובר, אלא האירוע שקרה ב-7 באוקטובר הוא תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות ארוכת שנים, הלקח הראוי לממשלת ישראל ולצה"ל הוא לנהוג 180 מעלות מכפי שנהגו בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר. כלומר, לא להתמכר לשקט, לא לפחד מעימותים, לא להיות משותקים מאימת ההסלמה, ולמנוע בכל מחיר היווצרותו של איום רצחני טרוריסטי על אזרחי ישראל. זאת ניתן לעשות באמצעות השארת היוזמה בידינו, בהעברת המלחמה לשטח האוייב ובמדיניות של הגנה אקטיבית; היפוכה של המתנה פאסיבית לכך שיהיה טוב, שתוצאתה היא שיהיה רע.
המדיניות של ישראל בסוריה ובלבנון היא מופת של הפקת לקחים ממחדל 7 באוקטובר. למרבה הצער שילמנו מחיר כבד, של פציעת 6 מפקדים ולוחמים בחטיבת צנחנים במילואים, בהתקלות בכפר בית ג'ן בסוריה. זה מחיר ההגנה על קיומנו. אם לא נהיה נכונים לשלם את המחיר הזה, נאלץ לשלם את מחיר ה-7 באוקטובר הבא.
השתתפתי ביום שישי במפגש עם ניסן זאבי בכפר גלעדי. ארבע פעמים הופרעה ההרצאה בבום חזק. היה זה בום של יציאה, כלומר של שיגור מישראל לעבר חיזבאללה בלבנון. הבום הזה נעם לאוזנינו כמו ניגון משובח בקונצרט. כן ירבו. אנו כבר יודעים מה קורה כשאיננו שומעים את הבומים הללו.

* הלנצח תאכל חרב? – תשובתי לשאלה היא: א. הנצח קצת גדול עליי, אך בעתיד הנראה לעין התשובה היא חיובית. ב. בשלושת אלפי השנים שחלפו מאז שאבנר בן נר הפנה את השאלה הזאת ליואב בן צרויה, התשובה היא חיובית.

* חמאס על הרגליים – שבעה שבועות אחרי המועד שבו התחייב להחזיר את כל החטופים, חמאס עדיין מפר את ההסכם ברגל גסה ומחזיק בידיו שני חללים חטופים. הוא מושך זמן גם למען הטרור הפסיכולוגי וההתעללות במשפחות, אך בעיקר כדי להעמיק את התעצמותו וביסוס שלטונו.
בלי מיטוט שלטון חמאס ופירוז הארגון – אין ניצחון. איני מתכוון לסיסמת הסרק – ניצחון "מוחלט". אני מדבר על ניצחון, בלשון בני אדם. אם תוצאת הטבח תהיה חמאס חמוש, על הרגליים ושולט בעזה, זאת תבוסה ישראלית.
והכוח הרב לאומי, אם יקום בכלל, לא יעשה בעבורנו את העבודה. במקום להתעסק באיומים הביטחוניים, מעזה, מלבנון, מסוריה, מיו"ש ומאיראן שר הביטחון מתעסק במשחקי כבוד, כוח ושליטה, ובהשפלת הרמטכ"ל כדי לקבל "כפיים" מהמתפקדים לקראת הפריימריז.

* פיגוע מהלך – על פי הכותרת הראשית של "ישראל היום", ראש הממשלה מתכוון להדיח מתפקידו את שר הביטחון.
קשה לחשוד בנתניהו שמניעיו ענייניים (כנראה הוא זועם על שכ"ץ העז להשתמש בביטוי "הנחיתי את צה"ל", שרשום על שמו בטאבו), אך יהיו מניעיו כאשר יהיו – אם אכן ינקוט בצעד הזה, זה יהיה צעד מועיל לביטחון ישראל.
התנהלותו הביריונית הפריימריסטית של כ"ץ היא פגיעה בביטחון המדינה. שר ביטחון שמדבר עם הרמטכ"ל באמצעות הודעות פופוליסטיות לתקשורת, וכל החלטותיו נועדו להראות לבייס שהוא גבר-גבר ושלו יותר גדול; שמשפיט את הרמטכ"ל ומתנהג אליו כאל טירון, הוא פיגוע מהלך נגד ביטחון ישראל.

* יחסי רס"פ טירון – כפיפותו של הצבא לדרג המדיני היא יסוד מוסד בדמוקרטיה. את ההחלטות מקבל בסופו של דבר הדרג המדיני, וצה"ל מבצע. אין זה אומר שמערכת היחסים בין שר ביטחון לרמטכ"ל צריכה להיות כמו בין רס"פ לטירון. כתב אלוף (מיל') גרשון הכהן:
"בתהליך קבלת ההחלטות בין הדרגים, חייב להתקיים שיח ענייני ופתוח שמאפשר לרמטכ"ל ונציגי הצבא להציג את עמדתם גם כשהיא נתקלת במחלוקת מול השרים חברי הקבינט. בתום הדיון הצבא כמובן יציית להחלטת הדרג המדיני, אבל בהחלטתו, הדרג המדיני לא יכול להתעלם מהדברים שהעלו מפקדי הצבא." חשוב לשנן את הדברים הללו, כי הם קריטיים לביטחון המדינה.
למרבה הצער, העיקרון המכונן של כפיפות צה"ל לדרג המדיני הפכה בידי נתניהו וכ"ץ תירוץ לזובור מתמשך במפקדי צה"ל, להשפלתם המתמדת ולהמצאת קונספירציות מטורללות על היותם חלק מאיזה "דיפ-סטייט" מומצא. הם מציגים את הכפיפות של הדרג הצבאי המקצועי לדרג המדיני כיחסי מפקד-טירון, יחסי היררכיה חד-צדדיים של נותן פקודה למבצע הפקודה.
וכך, עד שמגיעים לכישלון שצריך לקחת עליו אחריות. או אז, הדרג המדיני מתאדה, אינו קיים, "לא העירו אותו," וכל האחריות היא אך ורק של הדרג הצבאי.

* האוטומטים – עם מינויו של זמיר לרמטכ"ל – עצם העובדה שמונה בידי ממשלת נתניהו הפכה אותו מושא להשמצות והכפשות ודה-לגיטימציה מצד האוטומטים. כאשר הציע לדניאל הגרי עוד תפקיד תא"ל והגרי סירב, זמיר הוכפש ב"הדחת" הדובר כדי לרצות את נתניהו וכ"ץ והוצג כבובה שלהם.
ברגע שזמיר מתעמת עם שר הביטחון והממשלה, הוא פתאום הופך לגיבורם של משמיציו עד כה, כפי שהיה עם אלשייך ומנדלבליט. כפי שיהיה עם זיני.
היזהרו מהאוטומטים (מכל צד).

* של ישראל – כבר למעלה משנתיים, מדי ערב, ביומן הערב של גל"צ, מוקדשת פינה לפצועי צה"ל. בכל ערב, גם כאשר החדשות בוערות ואירוע רודף אירוע, מרואיין פצוע צה"ל במלחמה, ומספר על פציעתו ועל התאוששותו. המסר של הפינה הזו היא האדרת גבורתם של לוחמי צה"ל, ומי שהקריבו את גופם בהגנה על המולדת. ובכלל, לאורך כל המלחמה גל"צ נמצא עם הלוחמים והלוחמות, עם המפקדים, עם המילואימניקים, עם הסדירים ועם אנשי הקבע, עם נשות המילואים ועם המשפחות השכולות, כאמצעי תקשורת מגויס, במובן הטהור של המושג, למאמץ המלחמתי ולחיזוק מורל החיילים ומורל העם.
המחלוקת על המשך קיומו של גל"צ היא מחלוקת רצינית ומכובדת. יש הרבה צדק בטענה שאין מקום לתחנת רדיו צבאית או לטענה ששידורי אקטואליה הם בעייתיים בתחנת רדיו צבאית. אבל ישראל כ"ץ בחר לנמק את החלטתו לסגור את גל"צ בשקר המתועב ש"בשנתיים האחרונות, לאורך המלחמה, חיילים ואזרחים רבים, ובכללם גם בני משפחות שכולות, התלוננו פעמים רבות שהם מרגישים כי התחנה לא מייצגת אותם ואף פוגעת במאמצי המלחמה והמורל." את השקר הזה הוא אמר לנמענים האמיתיים של ההחלטה, כמו של כל החלטותיו: מתפקדי הליכוד, לקראת הפריימריז. הם אוהבים לשמוע אמירות כאלו, מופרכות ומופרעות ככל שתהיינה.
מה הם הדברים שפוגעים אליבא דכ"ץ במאמץ המלחמתי? דברי ביקורת על הממשלה, המובאים בתוכניות האקטואליה, לצד דברי תמיכה בה. בתפיסה פשיסטית, ביקורת על הממשלה היא פגיעה במדינה וביקורת על הממשלה במלחמה היא פגיעה במאמץ המלחמתי. ועל פי התפיסה ש"המדינה זה ביבי," ביקורת על נתניהו היא כמעט בגידה.
זו גם הרוח של הקמפיין המגעיל של ערוץ התעמולה: "ערוץ 14. אנחנו של ישראל."
הביטוי "של ישראל" נועד לפרוט על הנימים הדקות של כל ישראלי שהיה כאן בשנתיים האחרונות. הנה, תיאורו של חנוך דאום: "דולב ואודיה סויסה ז"ל היו ברכב עם שתי בנותיהם בשדרות. ילדות מתוקות בנות שש ושלוש. המחבלים ירו ברכבם. משפחת סויסה יצאה מהרכב כדי להימלט. מחבל התקרב ווידא הריגה בדולב. בתו הסתובבה לבד לאחר שראתה זאת בעיניה. אודיה הצליחה לאסוף אותה לרכב ולברוח עם הבנות. באופן טבעי היא נסעה לתחנת המשטרה. היא לא ידעה שהמקום שורץ מחבלים. שם נרצחה גם היא בדם קר. כעת הבנות לבדן ברכב, מבינות מה איבדו, מה קרה. שני אנשים במדים מגיעים לחלצן, ואחת הבנות שואלת אותם שאלה שכל מי שצפה בסרטון לא ישכח לעולם.
תחשבו על הרגע, תשהו בו: ילדה בת שש רואה חמושים מתקרבים אחרי שאביה ואימה נרצחו מול עיניה. גופת אימה במושב הקדמי. אחותה והיא ישבו ככה באוטו דקות ארוכות. כעת דמויות מתקרבות והיא מגוננת על אחותה בת השלוש ואומרת: לא, בבקשה לא.
היא שומעת לפתע עברית ושואלת: 'אתם של ישראל? תיקחו אותנו.' איש ביטחון אחד מחזיק את אחותה הקטנה על ידיו, היא הולכת לבדה אחריהם למקום בטוח. גופת האם נותרת ברכב."
את ה"של ישראל" הזה, גייס ערוץ התעמולה, בציניות מקפיאת דם, להעברת המסר: אנחנו, ערוץ התעמולה – של ישראל. לעומתנו, ערוצים 11, 12 ו-13 "לא של ישראל." מן הסתם הם של חמאס.
כמו דברי הבלע של ישראל כ"ץ על גל"צ, כך גם הקמפיין של ערוץ התעמולה, אינו אלא הסתה מכוערת ונחותה.

* מה האינטרס ב"סקרי" פילבר? – בדרך כלל, כאשר יש חוסר הלימה בין הסקרים לבית תוצאות האמת, מוטחת בסוקרים טענה שהסקרים היו מוטים, שנועדו להשפיע על התוצאות. איני מקבל זאת. הרי מטרתם של הסוקרים היא להוכיח שצדקו, לחזק את האמון בעבודתם המקצועית ואת ההערכה המקצועית אליהם, כדי להרבות לקוחות עתידיים. תמיד סוקר שצדק, מתהדר בצדקתו והערוץ שהעסיק אותו מתהדר בכך אף הוא. איזה אינטרס יש לסוקר לשגות בכוונה?
אז איך אני יכול להסביר את תופעת שלמה פילבר? איזה אינטרס יש לו להציג סקרים מוטים?
צריך לזכור את מעמדו של פילבר בבייס שאותו הוא משרת. הוא בחזקת חשוד תמידי, כי הוא בגד והיה עד מדינה ("שטינקר" בשפת עולם הפשע) במשפטו של נתניהו. כעת, בתהליך "חזרתו בתשובה" והיטהרותו מחטאיו, והוא זוכר היטב את הטרור שהופעל נגדו כשהיה עד מדינה, האינטרס העליון שלו אינו המקצועי, אלא ריצוי הבייס.
ועדין נשאלת השאלה – מה האינטרס של ערוץ 14 להציג סקרים מוטים? הרי הם פוגעים באמינותם. נו, טוב. לדבר על ערוץ 14 ועל אמינות זה קצת מוגזם. ובכל זאת, מבחינה מקצועית הם באמת רוצים פדיחות?
כאן מקנן בי חשד כבד. ניקח לדוגמה את הסיקור המוטה והמגמתי של משפט נתניהו, הגורם בקרב הבייס לביטחון בכך שהתיקים קרסו והתפוררו. זאת הכנה לאי קבלת פסק הדין, אם נתניהו יורשע, והצגתו כהוכחה לכך שבית המשפט מוטה ומושחת – "עובדה", הרי התיקים קרסו מזמן, אז איך הוא הורשע? התוצאה של המניפולציה הזאת – אי הכרה של ציבור רחב בפסק הדין, וההסתה נגד השופטים ומערכת המשפט עלולה להיות הרסנית וקטלנית.
חוששני שמגמת הסקרים המוטים, היא יצירת התשתית למעשה טראמפ אחרי הפסדו בבחירות 2020. ליצור מצב שבו פער בין הסקרים לתוצאות האמת ישמש לערעור האמון בתוצאות הבחירות, הרי בראש ועדת הבחירות עומד שופט בית המשפט העליון הבלתי לגיטימי, ולאי קבלת תוצאות הבחירות.

* בדלתיים סגורות –יש לשים קץ להפיכת בית המשפט לקרקס. טלי גוטליב מגיעה לכל דיון בעל פוטנציאל תקשורתי, חמושה באספסוף של חוליגנים, ופורצת בהפס"ד, משתוללת ומתפרעת בפראות, והאספסוף שמלווה אותה מתפרע יחד אתה. בישיבה הבאה היא עוד תצווח "השופט בן זונה," כיאה לרמתה הנחותה ולאיכותה האנושית הירודה.
על נשיא בית המשפט העליון להחליט, שמעתה ועד הודעה חדשה דיוני בית המשפט העליון יתקיימו בדלתיים סגורות. נכון, פומביות המשפט היא עיקרון דמוקרטי חשוב, אבל כשאויבי הדמוקרטיה מנצלים זאת לרעה כדי לבזות את בית המשפט, וגוטליב מנסה להוריד את בית המשפט לזנות, יש להפסיק את הברדק, ולסגור את שערי בית המשפט בפני קהל.
ח"כית [---[ת.

* שמירה אישית – הדרך לסיכול חוק ההשתמטות הטמא, הוא באמצעות לחץ אישי צמוד על ח"כים דתיים לאומיים ממפלגות הקואליציה, כדי לגרום לכך שידם לא תהיה במעל. הציבור הדתי לאומי הוא הציבור המוביל היום בשירות הקרבי, בשירות המילואים ולמרבה הצער גם במחיר המלחמה – ההרוגים והפצועים. הציבור הזה מתקומם נגד ההשתמטות ובעיקר נגד חילול השם של השתמטות בשם התורה כביכול (אף שיש בתוכו גם אידיוטים שימושיים של המשתמטים).
יש לסמן את הח"כים הדתיים הלאומיים המתנדנדים ולהפעיל עליהם לחץ כבד עד ההצבעה, על מנת שלא יבגדו במצפונם, ויעדיפו ערכים על עסקנות.
כל קול קריטי לסיכול החוק, וכאן בולט מחיר עריקתו של גלנט מהכנסת, עם הדחתו מתפקיד שר הביטחון. גלנט יודע שהסיבה להדחתו היא שלא נתן את ידו לחוק ההשתמטות. הוא עצמו אמר זאת במסיבת העיתונאים לאחר ההדחה, שבה הודיע על התפטרותו מהכנסת. גלנט צריך היה להישאר בכנסת ולהוביל את המהלך לסיכול חוק ההשתמטות. ומי יודע, אולי מה שיעביר את החוק, חלילה, תהיה היד שהחליפה את ידו של גלנט.

* מצב רוח מכובס – חוק ההשתמטות שניסחו המשתמטים, ויו"ר ועדת ההשתמטות, הבובה על חוט ביסמוט, חתם עליו, הוא יריקה בפרצוף של כל לוחם ולוחמת, של כל מפקד, של כל מילואימניק, של כל פצוע בגופו או בנפשו, של כל אשת מילואימניק, שלכל ילד של מילואימניק ושל כל משפחה שכולה. ובפרט בפרצופם של בני תורה שיצאו למלחמה, חלקם לא חזרו, ושל בני משפחותיהם.
ומדוע הגדרתי זאת יריקה בפרצוף ולא נעיצת סכין רעילה לגב? כנראה שקמתי היום במצב רוח מכובס.

* פריימריטיס – מה עושה דובר הפלג הירושלמי ("נמות ולא נתגייס") האנטי ציוני והאנטי ישראלי הקיצוני, במרכז הליכוד?
זה פרי הבאושים של מחלת הפריימריטיס, שמתהדרת בדמוקרטיה אך מביאה לקקיסטוקרטיה.
לליכוד התפקדו אלפי אנשים שאינם מעלים על דעתם להצביע ליכוד בבחירות – חרדים, בן גבירניקים וכד', אבל הם מתפקדים כדי להשפיע על מפלגת השלטון ולהטות אותה לכיוונים.

* בעד ערבים בממשלה – שמעון שבס תקף את יועז הנדל בשל עמדתו הצודקת שהממשלה הבאה צריכה להיות על טוהרת המפלגות הציוניות. הוא הזכיר לו את החטא הקדמון, שהוא וצביקה האוזר סיכלו את הקמת ממשלת גנץ בתמיכת הרשימה המשותפת.
יועז וצביקה צדקו. הייתי אז איתם והקדמתי אותם בפרישה מתל"ם. מעבר לכך שהקמת ממשלה כזו היתה מנוגדת להתחייבות בחירות חד משמעית של כחול לבן, הם הצילו את מדינת ישראל מממשלת פיגולים שקיומה היה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שכללה טיפוסים כמו עופר כסיף, טיבי, עודה וחנין זועבי. הראשון שצריך להודות ליועז וצביקה הוא גנץ, שנמנעה ממנו כניסה להיסטוריה כמי שעמד בראש ממשלה כזאת, שבלאו הכי היתה מתפרקת אחרי ימים ספורים.
וכאן שבס יורד לדמגוגיה, ומציין שהנדל מתנגד לממשלה עם הרופא ברמב"ם שהציל את חייהם של שני קציני צה"ל שנפצעו בסוריה. שבס מכיר את דעותיו הפוליטיות של אותו רופא? אם דעותיו הן כשל עופר כסיף או של הרופא אחמד טיבי מקומו בממשלת ישראל? גם ברוך גולדשטיין היה רופא, אז מה? הנדל לא פסל ערבים בשל ערביותם, אלא קרא להקמת ממשלה המורכבת רק ממפלגות ציוניות, כלומר ללא המפלגות החרדיות, נציגות המשתמטים, וחלא[?] המפלגות הערביות הקיימות.
אנו אומה במלחמה, וזו הגישה הנכונה.
אם יוסף חדאד יקים מפלגה ערבית הדוגלת בהשתלבות אמת של ערביי ישראל במדינת ישראל ובפטריוטיות ישראלית, היא לא רק תהיה ראויה לשבת בממשלת ישראל, אלא שאשקול להצביע לה.

* בוחר באבינרי – נעמן כהן חולק על מסקנות מחקרו המקיף על הרצל, של ההיסטוריון הדגול, חתן פרס ישראל, פרופ' שלמה אבינרי ז"ל, מגדולי החוקרים של הרצל ולטעמי הגדול שבהם, שהוכיח בעליל שלא זו בלבד שמשפט דרייפוס לא הביא את הרצל לציונות, אלא שמבחינת לוח הזמנים הוא כלל לא יכול היה להביאו לכך. מילא חולק עליו, הוא עושה מתוצאות מחקרו, שאת עיקרן תיארתי כאן באחד הצרורות הקודמים, חוכא ואיתלולא.
כהן מוציא מהקשרם בנוקדנות קטעי משפטים כדי להגחיך. הנה, כתבתי שהרצל לא כתב ביומנו על השפעת משפט דרייפוס, והנה, ב-1899 הוא עשה כן. אבל היא הנותנת. בזמן אמת, בעת התבשלות הרעיון הציוני במוחו, כתיבת "מדינת היהודים", הקמת התנועה הציונית והקונגרס הציוני הראשון, המשפט לא הוזכר ולו במילה. מתי הוא הוזכר? אחרי אותו מאמר לעיתון הניו-יורקי ב-1899, שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, שבו לראשונה הרצל גייס רטרואקטיבית את משפט דרייפוס לרעיון הציוני.
כך כתב אבינרי: "למפנה הציוני של הרצל אין שום קשר לפרשת דרייפוס ולא מקרה הוא כי ביומניו של הרצל אין שום רמז לכך: שמו של דרייפוס מופיע ב-1500 עמודי היומן רק פעמיים, בתאריכים מאוחרים יותר, ובאזכורים שוליים. יחד עם זאת (וזאת עדות למורכבותו של הזיכרון כמו גם לצורך לבדוק עדויות בעת התרחשותן ולא מה מדווח עליהן לאחר מעשה), שנים לאחר טקס ההשפלה, ב-1899, כאשר התנועה הציונית כבר קיימת והרצל משמש נשיאה, התבקש הרצל על ידי כתב עת אמריקאי לא-יהודי, North American Review, לכתוב מאמר על הציונות. מטרת המאמר היא להסביר את טיבה של הציונות לקהל שאינו מכיר את ההוויה היהודית באירופה ואת עלייתה של האנטישמיות המודרנית. באותה עת כבר נהפך משפט דרייפוס לאירוע מכונן במאבק נגד האנטישמיות, והרצל מציין כאן את חשיבותו בגיבוש תפישתו הציונית."
לא אבינרי, ולא אני הקטן, ששימשתי צינור להעברת עיקרי מסקנות מחקרו, לא התעלמנו מכך שאבי המיתוס על השפעת משפט דרייפוס על הציונות של הרצל, היה הרצל עצמו. כך סיימתי את רשומתי: "כן, זו אגדה. אם תרצו ואם לא תרצו. ומי שכתב את האגדה הזאת היה... הרצל."
נעמן כהן מציג את סברתו של עמוס אילון שהרצל לא כתב בסיקור טקס ההשפלה של הורדת דרגות דרייפוס "מוות לבוגד" אלא "מוות ליהודים", כפי שכתב חמש שנים מאוחר יותר, אך עורכי העיתון שינו זאת, כי לא רצו ללבות אנטישמיות. פרופ' אבינרי התייחס גם לטענה הזאת:
"אחדים מההיסטוריונים של התנועה הציונית ניסו לתרץ את הפער בין דיווחו של הרצל בזמן אמת לבין מה שכתב ב-1899 בכך ש'ייתכן' שהרצל כתב בדיווחו העיתונאי 'מוות ליהודים' אך עורכי העיתון בווינה שינו את הטקסט ל'מוות לבוגד' כי לא רצו להדגיש את ההיבט היהודי של הנושא. אין לכך שום סימוכין, וכתבותיו של הרצל מצרפת – כפי שעוד נראה – דווקא הדגישו פעמים רבות היבטים אנטישמיים של הפוליטיקה הצרפתית, בעיקר בהקשר של שערוריית פנמה וזיהוי היהודים עם הסוציאליזם; אף אחת מכתבות אלה לא צונזרה על ידי העורכים בווינה, וסביר להניח כי לו היו מצנזרים את הדיווח על טקס ההשפלה היה הרצל מוחה על כך; אין לכך שום רמז ביומניו או במכתביו. זו פשוט סברת כרס שאין לה על מה לסמוך."
הרצל היה גאון שיווקי, וכאשר פרשת דרייפוס בהתפרצותה החדשה העמידה, בניגוד להתפרצותה הראשונה, את שאלת האנטישמיות תחת זרקור, ומיקדה את המחאה נגד האנטישמיות בקרב אנשים נאורים באירופה, הוא השכיל לרתום עובדה זאת לקידום הציונות, ולכן ברא את המיתוס הזה.
מפאת כבודו של אבינרי, לא אשווה אליו את עמוס אילון, אבל יש כאן גם עניין כרונולוגי. הביוגרפיה של הרצל פרי עטו של עמוס אילון נכתבה ב-1976 ואילו זו של אבינרי – ב-2007. כל מה שעמד לנגד עיניו של אילון עמד גם לנגד עיניו של אבינרי בחלוף שלושה עשורים. היום, אף ביוגרף של הרצל לא יוכל להתעלם ממחקרו של אבינרי.
ובכן, בפולמוס בין שני הרים, אבינרי ונעמן כהן, אני מרשה לעצמי לבחור במחקרו של אבינרי. כיוון שאבינרי לא נמנה עם כת חסידיו השוטים של נתניהו, אני משער שנעמן כהן מן הסתם מכנה אותו בשנינות מעודנת "פעיל פרו-איסלמי," וכיוון שאת מאמרו, שממנו ציטטתי (שלמה אבינרי, "הרצל, פרשת דרייפוס והמיתוס על לידת התודעה הציונית", "הארץ" 4.6.2014) הוא פירסם ב"הארץ" שבלשונו של כהן הוא "העיתון הערבי בעברית" (שנינות מעודנת, כבר אמרנו?) ובאובססיה שלו לשמות הוא היה מכנה אותו שלמה יז'י וינר אבינרי (כן, גם אני יודע לפתוח ויקיפדיה), כי למה לכבד את האופן שאדם בוחר לקרוא לעצמו. ואף על פי כן, כמי שמבקש את האמת, נאמנים עליי דברי אבינרי, אפילו יותר מדבריו של כהן.

* כישרון לארץ ישראל – דיבור היום על ייהוד הגליל הוא לא פוליטיקלי קורקט. הצבעה על הרוב הערבי בגליל כאיום אסטרטגי, תוצג מיד כ"גזענות" רחמנא לצלן. אך היו ימים אחרים, שבהם ראשי ממשלות וממשלות ראו בייהוד הגליל צו עליון וייעוד לאומי, שהם מחויבים להם.
כזה היה, למשל, לוי אשכול, ראש הממשלה בשנים 1963-1969. אשכול הוא האיש שהפך את ישראל לדמוקרטיה ליברלית. הוא ביטל את הממשל הצבאי על המגזר הערבי, הוא הפך את רשות השידור מרשות ממשלתית המנוהלת ממשרד ראש הממשלה לרשות ממלכתית, הוא הפך את השב"כ מכלי לשירות השלטון לכלי לשירות הממלכה והוא קידם פיוס לאומי בהעלאת עצמות ז'בוטינסקי לישראל ובהקמת ממשלת האחדות הלאומית הראשונה. אך הוא הבין שאין שום סתירה בין דמוקרטיה ליברלית לבין מחויבות מוחלטת לציונות, ושחובתה של ממשלת ישראל לקדם את הגשמת הציונות, בין השאר בייהוד הגליל.
אשכול הוא המיישב הגדול ביותר של ארץ ישראל בכל שנות הציונות. בעשור הראשון לקיומה של המדינה הוא הקים 400 יישובים יהודיים בגליל, בנגב ובשפלה. גם לפני קום המדינה היה מקברניטי ההתיישבות בארץ ישראל. עד היבחרו לראשות הממשלה, הוא הקפיד לשמור על תפקידו כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית לצד תפקידיו המיניסטריאליים כשר החקלאות ושר האוצר.
אחת המשימות העליונות שהציב בפני ממשלתו, היתה ייהוד הגליל. הוא הגה את תוכנית סו"ס לייהוד הגליל. בניגוד להצלחותיו בעבר, הפעם ההצלחה היתה חלקית. קמו במסגרת התוכנית יישובים בגליל, אך הרבה פחות מן התוכנית ולא הושג הרוב היהודי. לאחר מלחמת ששת הימים הפנה אשכול את מרצו ההתיישבותי לעיצוב גבולותיה החדשים של ישראל, והתמקד בהתיישבות במזרח ירושלים, בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון.
במאמרו המרתק "לוי אשכול ויוסף וייץ ושאלת 'ייהוד הגליל'," מגולל ההיסטוריון פרופ' יחיעם וייץ את פרשת תוכנית סו"ס, ומתמקד בשני הוגיה ומוביליה לוי אשכול ויוסף וייץ, אשכול כראש הממשלה ווייץ כמנהל מחלקת פיתוח הקרקע בקק"ל ומנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל (היום רמ"י – רשות מקרקעי ישראל). יש לציין שהוא ראה במנהל מקרקעי ישראל כלי ליישוב הארץ ולא עסק של סחר בקרקע. איפה ישנם עוד אנשים וגו'.
ציטוט ששבה את לבי, שהופיע במאמר, הוא מתוך דברים שאמר לוי אשכול על יוסף וייץ בישיבת הממשלה ביוני 1964: "ליוסף וייץ יש כישרון לאדמה, כישרון לארץ ישראל ועוד כישרון מיוחד התברך בו יוסף וייץ – כישרון להר, הרגשה והתביעה – כאילו הוא הדובר של ההרים החשופים של ארץ ישראל, וזאת בתוך אמונה שאפשר להחיותם; שאפשר להחיות השממה מהצחיחות."
הציטוט הזה הזכיר לי את ספרו של עזריה אלון, איש הטבע וארץ ישראל "כישרון לארץ ישראל". הוא כיוון זאת לעצמו, והגדיר כך את כישוריו. מעניין אם עזריה היה מודע לציטוט הזה, שנים אחדות טרם כתיבת ספרו. אגב, עזריה אלון מופיע במאמר כמי שדירבן את יישוב הגליל, בימים שאוהבי הטבע לא ראו בהתיישבות אוייב שיש לטרפדו.
המאמר מצוין, אך יש לי שתי הערות. האחת – המאמר עוסק בתוכנית סו"ס ומתאר אותה ואת קורותיה בהרחבה, אך המחבר שכח להסביר ששם התוכנית היא ראשי התיבות: סוף סוף. שם התוכנית מבטא את חשיבותה בעיני הוגיה.
השנייה – יחיעם ויץ שכח להציג גילוי נאות, שיוסף וייץ היה סבו ושיו"ר המחלקה להתיישבות באותה תקופה, ששמו מצוין במאמר יותר מכל שם אחר זולת שני גיבורי המאמר, רענן וייץ, היה אביו.
המאמר מופיע בקובץ המחקרים "ארצות הגליל", כרך 3, בהוצאת המרכז לחקר תרבויות הגליל במכללה האקדמית צפת.
בחוברת המשובחת חמישה מחקרים, כולם מעניינים מאוד. מאמר אחד עוסק בקורותיו של המנזר האיטלקי בכפר צפוריה (ציפורי) בתקופת המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה.
המאמר השני מתאר את דמותו של יצחק גולדהאר, איש הגליל העליון, מודד וחוקר ארץ ישראל, בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. היה לי עניין מיוחד בכך שהוא חקר ומיפה גם את הגולן, ודומני שאנסה להתעמק בסוגיה זאת.
המאמר השלישי הוא מאמרו של וייץ.
הרביעי מספר את דרך חייה של רחל אלדאודי, אשתו של החכם באשי של אזור הצפון, ועל האופן שבו האישה המיוחדת הזאת הצליחה לתמרן ולהשפיע במציאות פטריאכלית מדכאת נשים של התקופה. המאמר נע רצוא ושוב בין סיפורה של גיבורת המאמר לבין הרחבת הרקע הסוציולוגי של התקופה בכלל, ושל היהודים המערביים (המוגרבים – יוצאי צפון אפריקה) בקרב היהודים הספרדים בארץ ישראל במאה ה-19. היו שם תיאורים מזעזעים, כמו 80% תמותת תינוקות, ותופעה רווחת של נשואי ילדים – בנות 12-14 עם בני 15-16 כולל תיאור של סבתא בת 25.
המאמר האחרון, סיפר על מכללת אִילְמָה – המרכז הגבוה לרפואה טבעית ביישוב אור הגנוז בראשות הרב יובל הכהן אשרוב, המתאר טיפול בגוף ובנפש בשילוב של רפואה טבעית בהשפעת מזרח אסיה עם הגות יהודית וקבלה, בהשפעת תורתו של הרב אשלג, בעל "הסולם".
הקובץ הוא מתנה לאוהבי ארץ ישראל בכלל ואוהבי הגליל בפרט. עורכת כתב העת היא פרופ' אופירה גראוויס קובלסקי. גילוי נאות – היא חברתי לקהילה הלומדת "מעגלים".

* מקרינים תקווה – כאשר אני מוציא צוותים שלי לימי גיבוש, הם תמיד שילוב של תוכן וכיף. ביום שישי הוצאתי את צוות קבלת שבת של אורטל ליום גיבוש.
התחלנו במצפה אלנתן המשקיף ממערב על קריית שמונה. פגשנו שם את הרב ראובן שכטר מקריית שמונה, ר"מ בישיבת ההסדר של קריית שמונה, שהנציח במצפה את בנו, חלל צה"ל, אלנתן. המצפה נשרף במלחמה ונפגע חלקית, אך הוא משתקם יפה.
לאחר סיפורו האישי של ראובן, שוחחנו על קריית שמונה במלחמה ובפינוי, בשיבה ובשיקום. הרב ראובן אדם אופטימי מאוד, מלא תקווה, והוא מקרין אופטימיות באשר לתקומתה של קריית שמונה, אך האמת היא שקשה להסתיר את המצב העגום של העיר, שנה לאחר הפסקת האש, תוצאת הפינוי המופקר.
המשכנו בדרך הנוף הרי נפתלי, שלמרבה הצער היער שבתוכו היא עוברת טרם השתקם מהשריפות במלחמה, ועצרנו במצפה לירן המנציח את לירן סעדיה, בן קריית שמונה, לוחם סיירת אגוז, שנפל במלחמת לבנון השנייה.
משם המשכנו לאנדרטת האריה השואג וחלקת חברי "השומר" בבית העלמין של כפר גלעדי. פגשנו שם את ניסן זאבי, חבר הקיבוץ, מהדמויות המנהיגות והבולטות בגליל, מי שהקים במלחמה את ארגון "הביתה – חוזרים לצפון" ועומד בראשו ומוביל מיזמים חשובים של תחיית הגליל, כמו מרכז ליזמי היי-טק ועוד, והכול מתוך אמונה יוקדת בציונות ובחשיבות הלאומית של יישוב הספר. הוא סיפר על כפר גלעדי וקו העימות במלחמה ואחריה ועל ארגון "הביתה". 100% מתושבי כפר גלעדי חזרו.

המשותף לרב ראובן שכטר ולניסן זאבי, הוא ששניהם מקרינים תקווה ועשייה לתקומת הגליל, כל אחד בדרכו.
לאחר מכן אכלנו בבית הקפה "קוקיה" בכפר גלעדי וסיימנו בתערוכה "זומו – המצפן", ובה יצירות של 62 אמנים גליליים, בתוך המבנים ההיסטוריים של כפר גלעדי בראשיתו. מן הסתם, היצירות עוסקות בסיפור של הגליל במלחמה.

* ביד הלשון: בית ג'ן – מקום בחדשות – הכפר בית ג'ן בסוריה, שבו נערך קרב בין כוחות הצנחנים במילואים לבין מחבלים, שבו נפצעו 6 לוחמי צה"ל.
בית ג'ן הוא כפר שנוסד במאה ה-12, למרגלות החרמון, כ-40 ק"מ מדרום לדמשק. סמוך לו נמצאת העיירה, הקרויה על שמו, מזרעת בית ג'ן. שני הכפרים הללו היו הנקודה הצפונית ביותר במובלעת הסורית שצה"ל כבש במלחמת יום הכיפורים ונסוג ממנה בהסדר הפרדת הכוחות.
פירוש השם מובן על פי הצליל הדומה לעברית, בית גן.
גם בגליל יש יישוב הנושא את השם – המועצה המקומית הדרוזית בית ג'ן, בגליל העליון, בקרבת הר מירון. הכפר נוסד במאה ה-18 בידי דרוזים שהגיעו מלבנון. במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חיו בו גם יהודים. שם היישוב משמר את שמו של היישוב העברי מהעת העתיקה בית גנים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

אודי מנור

"לציוני עשה אותי משפט דרייפוס" –

מדוע קושיית הפיכתו של הרצל לציוני ממשיכה להעסיק אותנו?

לכאורה שאלה שאין טעם לשאול אותה. כי קודם כל תפקידו של חובב ההיסטוריה, ובלבד שהוא הגון וישר, ואורי הייטנר ונעמן כהן שניהם מתאפיינים בתכונה הזו, שאיננה מובנת כלל וכלל בימינו, היא לברר את האמת.

אלא שהאמת במקרה הזה לכאורה חמקמקה. כי מי אנחנו שנתווכח עם בעל הדבר עצמו, הרצל, שאמר גם אמר שלציוני עשה אותו משפט דרייפוס? לכאורה סוף פסוק.

אלא שמה לעשות וחובב ההיסטוריה – האמת היא נר לרגליו. ושלכן אין לו ברירה אלא להפעיל ביקורת, תוך שהוא זוכר את מה שהספיקו לשכוח הנוכלים הרבים שמציפים את ה"אקדמיות" במערב, וגם בארץ הקודש, והוא שביקורת אין פירושה לומר את ההפך כדי להתקבל לכנס ולקבל מלגה לפרסום עוד פמפלט אנטי-ציוני נבוב, אלא ביקורת היא לשים את הדברים בהקשרם, דבר דבר על אופניו, מוקדם לפני מאוחר והגיוני לפני פחות הגיוני.

ובכן, עם כל הכבוד להרצל, דבר אחד ברור באופן נחרץ וחד משמעי: משפט דרייפוס לא יכול היה להפוך אותו לציוני כי מה לעשות, הוא נהיה ציוני הרבה לפני משפט דרייפוס.

הכיצד זה ייתכן? פשיטא. דרייפוס כמותג היסטורי מכיל בתוכו שני פרקים נפרדים. הראשון – פרק ההפללה. השני – פרק הפרכת ההפללה, כלומר משפט ועוד משפט ובעיקר מהומת אלוהים ציבורית.

פרק ההפללה התרחש באוקטובר 1894. רק שני אנשים באותו זמן ידעו שמדובר בעלילת הפללה. הרצל לא היה אחד מהם. השניים היו כמובן אסתרהאזי ודרייפוס.

ומה עשה הרצל באוקטובר 1894? הוא השלים את מחזהו 'הגיטו החדש', שרק בראייה לאחור יכול להרשות לעצמו ההיסטוריון להישען על תכניו כדי לפענח את הקושיה שהטרידה רבים מסוגו של הרצל (כלומר אנשים, כמו עמוס אילון, כמו כותב שורות אלה, כמו הוריו שעלו מארגנטינה ועוד רבים וטובים יותר ופחות), והיא 'למה לו כל העניין הזה'? כלומר, מדוע שיהודי מבית טוב, בעל מקצוע מכובד ומכניס, בעל משפחה נאה, וכלים נאים וכל השאר, מדוע לו להכניס ראשו למיטה החולה של מה שהרצל כינה בשתי מלים "עניין היהודים"?

ועוד נשוב לסוגייה הזו, שהיא היא המפתח לעצם קיומו של הדיון הזה, המסתכם בשמותיהם של שני אישים זרים לזה מכל בחינה, להוציא מוצאם היהודי: הרצל ודרייפוס.

כי לפני כן עלינו להשלים את תמונת הפרק השני. כאמור, הפרק הראשון הוא פרק ההפללה. ראשיתו באוקטובר 1894 כאמור ושיאו בטקס ההשפלה בינואר 1895.

לעומת זאת, כל מה שבא תחת הכותרת 'משפט דרייפוס', החל להתרחש לא לפני 1896, הרבה אחרי, ושוב – אחרי – שהרצל החל לכתוב באובססיה שתוך כמה שנים תחריב את בריאותו, את היומן 'עניין היהודים', שראשיתו ב'נאום אל הפמליה', נאום מדומיין שהרצל נושא בראשו למקרה שהוא יעז פנים מול 'מלך היהודים' רוטשילד, דמיון מאורגן ומנומק, ששימש לו בהמשך כבסיס לספרו 'מדינת היהודים', שהתפרסם בפברואר 1896, הרבה לפני ששמו של דרייפוס נישא בפי כל עד לפאתי יפן הרחוקה, שגם שם – כפי שבימינו נחלקים ביניהם רועי צאן בפאתי צ'ילה בין תומכי ריאל לתומכי ברצלונה – כך נחלקו אפילו יפנים בין 'דרייפוסיארים' ל'אנטי-דרייפוסייארים'.

תרם לנדידת השם 'דרייפוס' עד ליפן אפילו, מאמר של אחד, אמיל זולא, אודות העכוז, מאמר הידוע יותר בכותרתו 'ז'ה אקוז': היה זה בינואר 1898. ונזכיר שוב את לוח הזמנים, כי בלעדיו אין סיכוי לפיענוח לא של היסטוריה ולא של עניינים אחרים חשובים בהרבה: הרצל מתחיל לכתוב את היומן בחודש מאי 1895; את ספרו 'מדינת היהודים' מפרסם בפברואר 1896; את הקונגרס הראשון פותח בנאום באוגוסט 1897; את הטענה אודות הפיכתו לציוני בגלל משפט דרייפוס אומר או כותב הרצל רק ב-1899, בזמן שלכולם ברור למה הוא מתכוון. למה הוא כותב זאת? כדי להשיג יעד פוליטי מסויים.

במילים אחרות, כשהרצל אומר על עצמו מה שהוא אומר על מקורות הציוניות שלו, הוא איננו כותב ביוגרפיה אלא מנסה – באמצעות מילים – לעצב את ההיסטוריה. כך, גם כך, פועלים מדינאים. והרצל ב-1899 הוא מדינאי. לא ביוגרף ולא היסטוריון.

אז מה כן הפך את הרצל לציוני?? נו, והרי על זה בוכה הנביא עד היום. כי ממה נפשנו, שהרי זה בנפשנו – אין שום דבר מובן מאליו בציונות, וזה עוד לפני שנכנסים לוויכוח בין הציונים, באשר למטרותיה של זו ודרכי השגתן.

והואיל וזו שאלה שאין לה תשובה פשוטה; והואיל ואנשים כפי שסיכם זאת המשורר והנביא שלמה גרוניך, 'אוהבים שירים בשני אקורדים'; והואיל ואין שום דבר בביוגרפיה של הרצל (או של עמוס אילון שאכן הציונות שלו אם בכלל היתה רק משל היתה וגם זה בקושי, והוא רק משל לאלפי ואולי עשרות אלפי יהודים שנקלעו מגרמניה המעתירה לתל אביב המיוזעת של מפא"י והאספסוף שהסתופף כאן בלית ברירה תוך שהוא פוגע בקולטורה העילאית שהיטלר המרושע הרס לבלי שוב) שאמור היה להפוך אותו לציוני; והואיל והרצל עצמו העיד על עצמו מה שהעיד, הרי שהנה לנו תשובה פשוטה מן המוכן, לאמור: ציונות היא פונקציה של אנטישמיות. ויוכיח המקרה המכונן של דרייפוס והרצל.

מש"ל. האמנם? ממש"ל. כלומר ממש לא. מה לעשות והקשר בין אנטישמיות לציונות לא הכרחי. אדרבא, המעולים והמוכשרים שבין היהודים האוטו-אנטישמים, מהמאה ה-19 ועד רחובות ניו יורק היום בבוקר, מסבירים שציונות היא היא המקור לאנטישמיות. והרי לשיטתם, כשהציונות עוד לא התארגנה בקונגרס ובתנועה, היה זה הגרעין המכונן שלה שחולל את האנטישמיות. כי מה הוא גרעין הציונות? תודעת ייחוד כלל-יהודית, לאו דווקא ייחוד במובן של ייעוד, אלא ייחוד במובן של תודעת-אומה, או ביוונית קדומה: אתנוס, שזה בעברית – עם.

וכידוע דבר אחד חשוב משותף לחמא"ס, לאש"ף, לפרנסי עיתון 'הארץ' ולאינספור חכמי "אקדמיה" בישראל ובעמים, וכמובן לסטאלין, לאמור: אין דבר כזה עם יהודי, ומוטב להם ליהודים לזכור כפי שמזכיר להם זאת אחמד טיבי, נציג הלאומיות הילידית, שהם "הגיעו לכאן במטוסים," ושלכן, ככל שיהודים ימשיכו לספר לעצמם ולאחרים שיש עם יהודי, שלא יבואו בטענות על מעשים מתבקשים מאליהם ולכן מוצדקים מוסרית כמו הטבח של ה-7 באוקטובר. וממילא היהודים יאשימו את עצמם בכל מה שקורה להם, אז בכלל אין שום בעייה.

אם לחזור להרצל – האיש היה עיתונאי, כבר מ-1893 הוא יושב בפריז. אם יש דבר שהוא לא צריך ללמוד מדרייפוס (שב-1893 היה סתם קצין תותחנים חביב על רעיו ועל אשתו), זה על אנטישמיות. הוא דיווח עליה כי תפקידו היה עיתונאי (ובימים ההם עיתונאים הבינו שתפקידו לא להמציא את המציאות אלא לדווח עליה).

אדרבא, הרצל כדרכו, כי הוא איש מבריק, הציע הסבר מבריק לתופעת האנטישמיות כשכינה אותה 'סוציאליזם של טיפשים,' כלומר תשובה מטומטמת על שאלה מצויינת. ומה היתה השאלה? השאלה החברתית, שאלה מצוינת המעסיקה אותנו עד היום ותמשיך להעסיקנו לנצח נצחים. ובאיזה אופן אנטישמיות היא תשובה מטומטמת? בכך שהיא מסבירה את הבעיות החברתיות בעצם קיומם של יהודים, או לכל הפחות בהתנהגותם האגואיסטית.

ומכיוון שהרצל היה עיתונאי, הוא גם דיווח על האנטישמיות שהתחוללה סביב טקס ההשפלה בינואר 1895. אבל ממה נפשנו: כדי לדעת מה זה אנטישמיות הרצל לא צריך היה לא להפוך לעיתונאי ולא לנסוע לפריז. הוא הרי גדל בווינה, מעוז האנטישמיות, עיר שהצמיחה את הממדאני הראשון כידוע, קראו לו לואגר והוא לפחות לא תיעב את התרבות מתוכה הוא הפך לראש עיר.

אדרבא, הרצל הכיר אנטישמיות על בשרו, הרבה לפני דרייפוס, בימים בהם הרצל הסטודנט בן ה-22 (יחי ציר הזמן: 1882, 16 שנה לפני אמיל זולא) סולק בבושת פנים מאחווה אוניברסיטאית אנטישמיות מהסוג המגוחך בלי קשר, המוכר לנו מהתרבות האמריקנית.

לבסוף, מה שיוביל אותנו ממש לסוף – כשהרצל הפך ציוני, הוא ניגש לשתף ברעיונותיו פורצי הדרך את ידידיו בווינה, שהכירו אנטישמיות היטב. ובכן, על פי ההיגיון השלמה-גרוניכי ('שירים בשני אקורדים'), הם אמורים היו ליפול מהכיסא, להשתונן כליותיהם, לנער חליפותיהם, לפתוח ארנקיהם ולרוץ ולרכוש את השקל הציוני ולהפיץ את הבשורה. ובכן, כידוע (?) – החברים של הרצל שלחו אותו להתאשפז. סביר להניח שהם לא הכירו את הפסוק המפורסם שנאמר על דוד קצת לפני שהפך למלך: "חסר משוגעים אני," אבל זה בדיוק מה שהם חשו. כך דיווח הרצל ביומנו.

אז מדוע הפך הרצל לציוני? קודם כל יש להציע את התשובה המדעית השכוחה ביותר בימינו: אולי לעולם לא נדע.

אבל, סביר להניח, כאמור לעיל, שהתובנות שהביאו אותו לכתוב את 'הגיטו החדש' באוקטובר 1894 (בלי שום קשר לדרייפוס), עמדו ביסוד מחשבתו פורצת הדרך. כי מה הסיפור של 'הגיטו החדש'? הוא מספר את קורותיו של יהודי משולב בחברה, כלומר כזה שיצא מהגטו הישן, והנה הוא מוצא שבכל צעד ושעל מזכירים לו שהוא יהודי. וזהו 'הגיטו החדש'. במחזה הגיבור בוחר להתאבד. בכל זאת תיאטרון ויש לבדר את משלמי הכרטיסים לפני הארוחה במסעדת הגורמה. אבל כותב המחזה, הרצל, המשיך לחשוב ולחשוב ולחשוב,

ובעוד שיהודים אחרים הכחישו את 'הגיטו החדש'; או האשימו את עצם קיומו בזרם המהגרים האוסט-יודען שהדיפו ריח של יידיש וגעפילטע-פיש; או שהכירו במועקת 'הגיטו החדש' אך בחרו להחליף 'גיטו' ב'גיטו', כלומר להגר למקום בו הייאוש מעט יותר נוח, ניו יורק למשל, או בואנוס איירס; הנה הרצל הגיע למסקנה מהופכת: הואיל ומזכירים לנו כל הזמן מי אנחנו, אולי הגיע הזמן שנלמד מי אנחנו.

ומי אנחנו? יהודים. וכדי להיות יהודים באופן מלא, עלינו ליצור לנו במונחי ברנר, "סביבה משלנו", ובמונחיו של הרצל: בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

וזו משמעות אמירתו המפורסמת המהלכת אימים על גורמים ידועים בחברה הישראלית: "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות." הרצל אבי ההדתה לא עלינו!! (וזה עוד כלום כי לדעת היסטוריון החצר המהולל של העיתון לאנשים חושבים, הרצל הרי היה הפוסט-ציוני הראשון).

וברצינות – במשפט המפורסם והמופלא הזה – "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות" – סיכם הרצל את מה שלימים יעמוד עליו החוקר החשוב ביותר שלו, שלמה אבינרי (עם כל הכבוד – ויש לתת לא יותר מדי כבוד – לעמוס אילון), לאמור: הציונות היא התשובה של היהודי החילוני לזהותו היהודית.

כי חרדים לא זקוקים לציונות כדי לשוב אל היהדות. על טיב יהדותם של החרדים, יש לעמוד במקומות אחרים ואחרים אכן ממקמים אותה היטב. הדברים ידועים ורק מי שרק טובת הקואליציה המסוימת הזו לנגד עיניו יכול להרשות לעצמו לשקר אודות טיב יהדותם של החרדים, שנאמנים עליה במדויק הדברים שאמר הרב ש"ך על חב"ד: הכת הקרובה ביותר ליהדות.

ועל פניו גם הציונים הדתיים יכולים להסתדר מצוין בלי הציונות, כי זהותם היהודית ברורה, הגם שכפי שהראה זאת הרב קוק, רק חיי אומה מלאים על אדמתם מסוגלים להביא גם את הזהות היהודית של תר"יג ושו"ע לזיקוק ולדיוק.

לעומת זאת, הבנימין זאב הרצל'ז, השלמה אבינרי'ז, ולהבדיל העמוס אילונ'ז וכמובן כותב שורות אלו וחמשת הקוראים שהגיעו לנקודה זו, זקוקים גם זקוקים למסגרת תודעתית בקנה מידה אחר. ואותה סיפק – קודם כל לעצמו – בנימין זאב הרצל. בלי סיועו של דרייפוס ובלי שום קשר לאנטישמיות.

כי אנטישמיות כבסיס לזהות יהודית מביאה תוצאות. עובדה. המסעות למחנות המוות הפכו והופכים מאות אלפי עמרצים ממוצא יהודי לישראלים גאים של "לעולם לא עוד," רבע שעה לפני גיוסם.

אבל מדובר במוצא קל, קל מדי, עלוב ממש. כי כשאנטישמיות היא יסוד זהותך היהודית, לא פלא שיהודים שנולדו כציונים או הפכו לכאלו, עלולים להפוך לאוטו-אנטישמים גרועים להפליא ולהכעיס, כפי שמלמד המקרה של הגזען החשוך – ולכן חביבו של שוקן - עמוס אילון, או כפי שמלמד המקרה החשוב בהרבה של החומץ בן היין, האיש שהספיק להיות גם יו"ר הסוכנות וגם יו"ר הכנסת (במקרה שלו ניתן לראות ש'אפילו' זהות ציונית דתית לא מספיקה).

על העובדה שאגדת דרייפוס-הרצל תפסה אחיזה אדירה בתודעה הציבורית אין להתווכח. יש להצטער כמובן, אבל זוהי עובדה. 'אפילו' במוזיאון הרצל ממחזרים את ההבל הזה, ואין צורך להזכיר שוב את שלמה גרוניך ותרומתו להבנת הנטייה האנושית לוותר על צלם אלוהים, כלומר על יכולת ההבחנה בין אמת לשקר, כלומר על ביקורת שיסודה הוא שימת דברים בהקשרם, דבר דבור על אופניו, ראשון ראשון ואחרון אחרון, והכי חשוב: שכל ישר וקורטוב הגיון. שגם על כך נאמר: האמת והשלום אהבו, בפיך ובלבבך לעשותו.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה

עדינה בר-אל

רמי שעיה – חוחובה ישראלית על מפת העולם

רמי שעיה הגיע לקיבוץ שדה בוקר עם גרעין נח"ל בשם "קטר". לימים הוא הכיר שם את בת המשק דלית. השניים החליטו להקים משפחה והם עתה הורים לארבעה, בת ושלושה בנים.
ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת רמת חן בעיר רמת גן, אבל לדבריו הוא נמשך לחקלאות מגיל שלוש. לשאלה איך נולדה המשיכה לחקלאות אצל ילד עירוני, הוא עונה: "זה קשור איך שהוא לזה שאני בן לניצולי שואה. לא היתה לנו משפחה מורחבת גדולה, וכמו אחרים הוריי נקשרו לפיכך בקשרי ידידות עמוקים למכריהם. היו להם חברים במושב אביגדור, ואנחנו ביקרנו אצלם לעיתים קרובות." ומכאן בחר רמי לצאת מהבית לפנימייה וללמוד ב"בית הספר החקלאי פרדס חנה" במגמת רפת.
למרות משיכתו לענף הרפת, שלא קיים בשדה בוקר, עבד רמי בקיבוץ בשלחין ובגידולי שדה. עם חלוף השנים בחיפוש כיוונים נוספים, גידול השלחין הוחלף במטע חוחובה. "למדתי במדרשת רופין את נושא המים, אבטחת איכות המים." הוא מספר. "ואני טכנאי מים במקצועי. אבל בעצם אני עוסק בגידולי שדה במשך כל השנים, עם התמחות מיוחדת בחוחובה."
רמי עבד במשך שבע-עשרה שנים בחווה ששייכת לקיבוץ שדה בוקר, שנקראת "חוות העשב". הוא היה מנהל החווה, בה גידלו גידולי שדה שונים, עד שבסוף שנות השמונים של המאה העשרים הגיע ארצה שיח החוחובה. "מי שפיתח במיוחד את הענף היה קיבוץ חצרים. בשדה בוקר הוחלט להיכנס לענף חדש זה בהדרגה. ולכן בהתחלה שתלו כמאתיים דונם והוחלט להמשיך בהתאם ביבול ולכדאיות. נעשה הסכם שיווק באמצעות 'חוחובה ישראל' בחצרים."
בשלב ראשון השתמשו ב"חוות העשב" במי קולחים שהגיעו מבאר שבע להשקיית מטע החוחובה. אבל אז, עקב חוק הביוב, בנו שם מתקן לטיהור שפכים. לשם פיצוי קיבלו בחווה מכסה של מים שפירים לצורך השקייה. "ברור שהשקייה במים שפירים היא לא כדאית מבחינה כלכלית," מציין רמי, "לכן הפסקנו לתקופת מה את גידול החוחובה בשטח זה."
לפני תשע שנים מושב קדש ברנע החליט לנצל שטח בן אלף דונם השייך לו באזור אשלים, ולגדל עליו חוחובה. רמי החל לעבוד במטע זה, שיש בו שני זנים. האחד נקרא "בנציוני" – על שם החוקרת המובילה בתחום זה עליזה בנציוני – והשני חצרים.

ענף החוחובה בארץ
לגבי ענף החוחובה בארץ מציין רמי: "בעצם המְגַדְּלים בארץ כותבים את ההיסטוריה שלו יום יום יחד עם חוקרים, אבל המחקר בתחום לא מספיק." והוא מספר איך הכול התחיל: "בשנות השמונים של המאה העשרים חברת 'דלק' הביאה את החוחובה לארץ במטרה להפיק תוספי דלק. הפרויקט נחל כישלון ונמכר לקיבוץ חצרים. מטעי החוחובה הראשונים בתפיסת הגידול החדשה ניטעו בתחילת שנות התשעים בחצרים ובבארי. בחצרים הוקם גם מפעל קטן להפקת שמן. יחד עם חצרים ובארי נכנסו לתחום זה קיבוצים ומגדלים פרטיים נוספים. עם השנים התפתחו הטכנולוגיה בצורת הגידול וכן זנים שונים. נוספו יצרני שמן, כמו 'חוחובה ואלי' בקיבוץ גלאון. טיפוח החוחובה בארץ המשיך להתפתח. התקבל יבול רב יותר לכל דונם וגם הנראוּת של השיח נלקחת בחשבון. וכך הפכה ישראל לשחקן מוביל בתעשיית שמן החוחובה בעולם.

גידול החוחובה
ניתן לשתול את החוחובה בסתיו או באביב. רוב ההשתלות בארץ נעשות באביב.. נשירת הזרעים מתחילה ביוני והאסיף מתחיל בדרך כלל בספטמבר.
לשיח החוחובה בארץ אין מזיקים כלל, וזה יתרון גדול מאוד. אין כמעט נזקי בעלי-חיים. אפילו העז השחורה והגמל לא אוכלים את השיחים. כדי לאפשר אסיף מהקרקע יש צורך למנוע עשבייה, כך יתאפשר אסיף קרקעי מיטבי של הזרעים.
יש צורך לחכות כשלוש ארבע שנים בהם השיח מתפתח לכדי כדאיות אסיף. יבול החוחובה הוא סירוגי, בשנה אחת יש יותר יבול ובשנה שלאחריה – פחות.
לגבי ההשקייה אומר רמי: "ההשקייה בשטח פקועה (חוחובה קדש ברנע) מתבצעת דרך צומת ניהול. כלומר לוקחים שני מקורות מים שפירים (מתוקים) ומליחים ומוהלים אותם לקבלת יעילות. בצורה זו מתאפשר להוזיל את עלות ההשקיה.
בימים אלו הסתיים האסיף של שנת 2025, לדברי רמי אסיף זה התאפיין במיעוט יבול עקב שנת Off. גם שינויי האקלים נותנים את אותותיהם. את הזרעים שולחים לניקוי ולמיצוי השמן לקיבוץ גלאון, ל"חוחובה וואלי", שהיא שותפות של כמה קיבוצים במכון השמן.

אסיף
לאסיף היבול של החוחובה יש להקדיש פרק מיוחד. מספר רמי: "שיח החוחובה אינו דומה לשום דבר שהיכרנו. הוא צמח מדברי, עמיד מאוד, אשר מפיל את זרעיו לקרקע. למרות זאת יש לנער את השיחים כדי להבטיח שכל הזרעים יפלו לקרקע. בשנים הראשונות באסיף ידני פועלים ניערו עם כלי ניעור ידניים שהגיעו מתחום הזיתים. כל זה גזל זמן וכוח עבודה יקר. ולכן בא לי רעיון שצריך לפתח ולשפר מכונות לאיסוף ממוכן של החוחובה. את ההשראה קיבלתי מכמה מכונות שהופעלו באותן שנים בקיבוץ חצרים. מכונות אלו, בעיקר מתחום השקדים, עברו הסבה לחוחובה."
לצורך רכישת ידע נוסף הוא ביקר בארצות הברית במפעלים ובמכונים שונים, חקר את הנושא, במיוחד את אסיף האוכמניות.
"את השינוי והשיפור מיקדתי בשתי מכונות עיקריות. האחת היא מנערת רציפה (shaker ), שתפקידה להפיל את הזרעים, רובם ככולם. מכונה שנייה היא המטאטא (sweeper), אשר מרכזת את הזרעים באוֹמָן (וואַל) במרכז השורה. לימים על פיתוח המנערת זכיתי בפרס 'האחים ספיר' למצטיינים בחקלאות."
רמי מפרט את חמשת שלבי העבודה של האסיף המכני: "האסיף הקרקעי הוא עבודה רציפה של מספר מכונות בסדר הבא: מנערת, כאמור, אשר גורמת לכל הזרעים ליפול על הקרקע (או על גבי רשת). מפוח אשר משיב רוח על הזרעים ומרחיק אותם מאזור השיחים. מטאטא אשר עורם את הזרעים לאומן באמצע השורה. מכונה רביעית דואגת לניקוי הוואל מענפים. והחמישית מרימה את כל הזרעים שיש באומן ומנקה אותם ניקוי ראשוני. לאחר מכן כל החומר הזה מובא למכון הניקוי והמיצוי."
שיטת האסיף השנייה המקובלת בשנים האחרונות היא אסיף באמצעות רשתות. הזרעים נופלים על גבי רשת, ומכונה מגיעה, אוספת אותם באמצעות ואקום (יניקה) ומגלגלת את הרשת. "בשיטה זו יש יותר עבודה ידנית, אך הזרעים נקיים יותר, כמו כן יש פחת באחוז נמוך יותר. כל שיטה עם חסרונותיה ויתרונותיה." מסכם רמי.

במטע החוחובה - איסוף זרעים מרשת


איסוף ידני של זרעי חוחובה
הישגי הענף בארץ
בישראל נעשו מחקרים באוניברסיטת בן גוריון, במרכז גילת של משרד החקלאות. גם מגדלים פרטיים, כמוני לדוגמא, עורכים ניסיונות ולומדים מהם. אני עורך את הניסיונות והמחקר שלי במסגרת מו"פ רמת הנגב." מספר רמי. "אני מנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר לגיזום שתגביר את היבול ותקל על האסיף.
"המגדלים מעבירים מידע זה לזה, מתקבל גם חומר מארצות הברית, אך הוא לאו דווקא עדכני. למרות שאין גוף ממשלתי מאורגן למגדלי החוחובה."
למעלה מ90% מהיבול עובר לייצוא, כי בארץ תעשיית הקוסמטיקה מצומצמת מאוד. וכאן רמי 'זורק פצצה', (לפחות עבור כותבת שורות אלו), כשהוא מכריז: "ישראל היא האימפריה של החוחובה. יש לנו המון ידע." הוא מדגיש. "בארץ מגדלים חוחובה על פני שטח של כעשרים אלף אלף דונם, בעיקר בדרום. זה שטח קטן בהרבה, כמובן, מהשטחים הנרחבים בארצות אחרות, ובכל זאת ישראל מספקת אחוז גבוה מאוד מתצרוכת שמן החוחובה בעולם!"

מתנדב קבוע
בנוסף להיותו חקלאי, מומחה לגידול חוחובה, רמי מצא תחומי עניין נוספים, ואת כל זמנו הפנוי הוא מקדיש להתנדבות." מכאן היתה לו דרך קצרה לחשוב כיצד הוא יכול לעזור לאחרים באזור בו הוא חי, והוא מתנדב בארגון 'מגן דוד אדום' שנים רבות. "אני משמש כחובש ונהג אמבולנס יישובי." הוא מספר. אבל הוא לא הסתפק בשירות במד"א ולפני כארבע-עשרה שנים הוא הצטרף לארגון התנדבות נוסף בתחום הרפואי –איחוד הצלה. "אני מנהל את סניף של 'איחוד הצלה הר הנגב'. " אומר רמי, "זהו הסניף שאחראי לשטח הגדול ביותר בארץ. בסניף מתנדבים איתי רופאים, פרמדיקים, חובשים, וכונני חוסן, ואנחנו נותנים מענה בכל המרחב."
אבל רמי לא הסתפק רק בזה. כמו רוב הילדים חלומו הגדול היה להיות... כבאי. ובשנים האחרונות הגשים חלום זה. באזור אמנם אין הרבה שריפות ולכן עיקר העבודה היא בחילוץ נפגעים מתאונות דרכים.

רמי בפעילות של איחוד הצלה

בשבעה באוקטובר
"בשבעה באוקטובר התעוררתי לשמע נפילות מרחוק." הוא מספר. " למרות המרחק של שדה בוקר מהעוטף, חשתי שמשהו קורה ונכנסתי למתח ומוכנות נפשית. ניסיתי להתקשר לברר מה קורה, אבל כל הבוקר לא קיבלתי תשובות. בסופו של דבר, לקראת הצהריים, התקשרתי למד"א והודעתי להם שאני לוקח את האמבולנס ונוסע. הצטרף אליי עוד חובש ונסענו לכיוון באר שבע. בדרך קיבלתי הוראה לנסוע לבסיס אורים. ומשם נסענו הלוך וחזור עם פצועים לבית חולים 'סורוקה'. הבאנו פצועים לבית החולים וגם ציוד לשטח, ככל שניתן היה. לאורך כחודש וחצי המשכתי בפעילות על אמבולנס במשמרות ארוכות עם צוות מקומי או צוות אקראי."

"בית המתנדב" בשדה בוקר
מתוך המועקה והכאב חש רמי שהוא זקוק למרפא לנפש. הוא החליט לטפל בעצמו ובדומים לו, נפגעי טראומה אחרים. התוצאה שנבעה מהחלטה זו היתה חזרה לתחביב ישן, גידול דגי נוי. הוא בחר במרכז לתחביבו – "בית המתנדב" של "איחוד הצלה" שנמצא בשדה בוקר. זהו מקלט ששופץ על-ידי מתנדבי הסניף. רמי הפך אותו למרכז התכנסות והדרכות חברתי. המקום מעוצב כך שיתאים לסביבה המדברית ויעניק תחושה של מין "זוּלה" בסגנון בדואי, שכיף להיות בה. "זה משהו שמתאים לאווירת המדבר," הוא אומר. ואז הוא .הכניס למקום כמה אקווריומים עם דגים, משהו שגורם לשלווה, להרגעה, כאשר מסתכלים עליו.
"היום יש שם כבר עשרה אקווריומים." מספר רמי. "זה הפך ממש למרכז חברתי. הכנסתי לשם סוגים שונים של דגים וגם צמחי מים, צמחי בית גידולי ירקות."
לצורך קיומו של המרכז רמי אוסף תרומות ומקבל סיוע כספי, אבל הוא מוציא כסף גם מכיסו.
בשדה בוקר, בנוף המדברי האהוב עליהם, גרים רמי ורעייתו דלית. הם הורים לארבעה: הבת הבכורה שחר היא אנימטורית. הבן רותם למד קולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר, אך שינה כיוון והיום הוא סו-שף במסעדה ידועה בתל-אביב. בנם ניר לומד זו השנה הרביעית ארכיטקטורה ב'מכללת אריאל', והבן הצעיר טל סיים שירות לאומי והוא עדיין מחפש את דרכו.
כאמור, רמי כבר מצא את דרכו המקצועית וגם ההתנדבותית. נוסף לעבודה בענף החוחובה, נוסף לפעילויות ההתנדבות האזוריות שלו, הוא תורם גם לקיבוצו וגם למשפחתו כאבא וכסבא לשתי נכדות. איך הוא מוצא זמן לכל זה?
שאלה טובה.
* פורסם בעיתון "יבול שיא", נובמבר 2025.
עדינה בר-אל

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר', נובמבר 2025



שירים
כְּמוֹ הַפְגָּנַת שְׁרִירִים
שֶׁיִּרְאוּ
שֶׁיִּרְאוּ
אַךְ לֹא יִרָאוּ.

*
חָשַׁב מְשׁוֹרֵר:
הַשִּׁירִים מְעִירִים אוֹתִי,
הֵם מְהִירִים
וְיֵשׁ לִתְפֹּס אוֹתָם מִיָּד
עִם נְיָר וְעֵט בַּיָּד.

אירוע
הָאִישׁ יָשַׁב כְּמוֹ בִּכְלוּב וְחָשַׁב:
"אֵיךְ יוֹצְאִים מִזֶּה?
אֵיךְ יוֹצְאִים מִזֶּה?"
הוּא לֹא רָצָה בָּזֶה
הוּא לֹא רָצָה בָּזֶה
אַךְ זֶה נָחַת עָלָיו,
זֶה נָחַת עָלָיו
וְאֵין לוֹ נַחַת
וְאֵין לוֹ נַחַת...

*
רוֹאֶה הַחֶשְׁבּוֹן
בָּא חֶשְׁבּוֹן
עִם מִי שֶׁאוֹתוֹ
לֹא רָאָה

חורף
הָאִישׁ הֵקִיץ,
מִבַּעַד לִשְׂמִיכָתוֹ הֵצִיץ
וְלֹא בָּא לוֹ לְהַמְשִׁיךְ וּלְהָצִיץ
אָז אָמַר לְעַצְמוֹ:
"שֶׁיִּתְעוֹרֵר מִישֶׁהוּ אַחֵר..."

מטבח לא מבוטח
חָתוּל שָׁחֹר
יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא שָׁחֹר
כִּמְעַט שֶׁלֹּא נִרְאֶה לָעַיִן
וְהוּא שָׂם עַיִן
עַל הַסִּירִים
שֶׁבָּהֶם מִתְבַּשֵּׁל מׇה
וּבְקֹצֶר רוּחַ אֶת עַצְמוֹ שׁוֹאֵל:
"מָה לַעֲזָאזֵל
שָׁם בַּסִּירִים מִתְבַּשֵּׁל?"

*
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּדַבְּרִים
בְּרֹב חֲשִׁיבוּת,
מִתְעַסְּקִים
בְּרֹב חֲשִׁיבוּת
מִתְהַלְּכִים
בְּרֹב חֲשִׁיבוּת
אַךְ הַמַּלְאָךְ לֹא מִתְפַּעֵל
מֵרֹב חֲשִׁיבוּתָם
וּבְבוֹא יוֹמָם
מַשְׁכִּיב אוֹתָם
עַל מְקוֹמָם.

תמונה קשה
חָשַׁב אִישׁ לְעַצְמוֹ:
יֵשׁ לִי בְּבֵיתִי
עַל הַקִּירוֹת
תְּמוּנוֹת שֶׁצֻּיְּרוּ עַל-יְדֵי
חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים
שֶׁכְּבָר אֵינָם בַּחַיִּים
וּכְשֶׁאֲנִי בָּהֶן מִסְתַּכֵּל
הַדְּמוּיוֹת הַמֵּתוֹת
כְּמוֹ לִתְחִיָּה בְּעֵינַי קָמוֹת.

שַׁד
הָאִישׁ גָּחַן לִרְאוֹת
מָה יֵשׁ לִרְאוֹת.

אבסורד כפול
קַרְדִּיּוֹלוֹג
מֵת בְּמִשְׁמַרְתּוֹ
בְּבֵית הַחוֹלִים
וְאִישׁ מֵחֲבֵרָיו
רוֹפְאֵי הַלֵּבָב
לֹא הִצְלִיחַ לְהַצִּילוֹ.

*
חָשַׁב נָמֵר
שֶׁהָיָה שָׂרוּעַ בְּנִיחוּתָא
עַל עָנָף שֶׁל עֵץ
אִם כְּדַאי לוֹ
לִקְפֹּץ עַל אַיָּל
שֶׁבְּנַחַת מִתַּחְתָּיו אָכַל;
הוּא הִסֵּס וְהִסֵּס
וּכְשֶׁכְּבָר לְבַסּוֹף קָפַץ
גַּם הָאַיָּל קָפַץ
וְהַנָּמֵר פִסְפֵס...
אילן בושם

עקיבא נוף

89

הִנֵּה, בֶּן שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע
וַעֲדַיִן, צוֹהֵל וְשׁוֹעֵט,
עָמוּס בְּחֶמְדָּה שֶׁלֹּא מֵתָה
לְקַבֵּל וְהַרְבֵּה גַּם לָתֵת:

לְקַבֵּל חֲבִיקָה מְלַטֶּפֶת
וְלָתֵת אַהֲבָה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן,
לְהַלֵּךְ בַּסְּלִיחָה הָעוֹטֶפֶת
וְלִשְׁכֹּוחַ מָדוֹן וְעֶלְבּוֹן.

מִתְמָרֵק מֵעָווֹן וּמֵרֶשַׁע
וּמַמְשִׁיךְ עֲלֵי גַּב עוֹד לָשֵׂאת –
כִּסּוּפִים הַחוֹתְרִים אֶל הַיֶּשַׁע
וְעוֹד שִׁיר, שִׁיר נוֹסָף, לְפַיֵּט.

וְאוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁחַלְּפוֹ
בִּיצִירָה, שֶׁהִיא עֹנֶג צָרוּף,
כְּשֶׁטִּיפּוֹת הַבְּרָכָה שֶׁנָּטְפוּ –
רוֹמְמוּ בִּי גַּם רוּחַ, גַּם גּוּף.

לִי הַגִּיל רַק מִסְפָּר עַל הַלּוּחַ
וְסֻלָּם בִּשְׁלַבָּיו אַטַּפֵּס,
הַשָּׂטָן, יִקָּחֶנּוּ הָרוּחַ,
קִלְשׁוֹנוֹ לְמוּלִי יִתְאַפֵּס.

לִי הַגִּיל הוּא כְּמוֹ בֶּגֶד תּוֹלֶה
עַל גּוּפִי הַמְּחַפֵּשׂ עוֹד אֶתְגָּר,
מִתְגַּבֵּר עַל מַכְאוֹב מְכַלֶּה,
וְצוֹפֶה לִפְעִילוּת שֶׁל מָחָר.

כְּשֶׁעוֹד שַׁחַר יִזְרַח עַל חַיַּי
וְעוֹלָם לְמוּלִי יְחַיֵּךְ,
עוֹדֶנִּי רָעֵב, ולא אוֹמַר – דַּי
לְיִצְרִי הַמַּמְשִׁיךְ וּמוֹלֵךְ,

לְהַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת, לַהֲפֹוךְ עוֹלָמוֹת,
אֶת אַרְצוֹת הַחַיִּים עוֹד חוֹמֵד,
וּמַכְרִיז וּמוֹדִיעַ מֵעַל כָּל בָּמוֹת –
עוֹד רוּחִי בִּי אֵיתָן וְעוֹמֵד.

וְכָל עוֹד לִי חָבֵר, לוֹּ אֶחָד,
וְעוֹד שִׁיר מִתְנַגֵּן בֶּחָזֶה,
וְכָל עוֹד אֶהְיֶה מְחֻבָּר, לֹא לְבַד, –
עוֹד אֶפְרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה.
עקיבא נוף

*
אהוד: ברכות לעקיבא נוף אשר אתמול מלאו לו 89 שנים!
אנחנו מאותה שנת ייצור, מתקופת המנדט.

עמנואל בן-עזר

מוּסטָפַה

בואו נתחיל מהסוף. מוסטפה היה מה שקוראים היום "שטִינקֶר". אז, בשנות השלושים של המאה הקודמת, קראו לזה "מודיע" או "מקור אינפורמציה".
מוסטפה היה בן אחד הכפרים ליד טול-כרם, באותה עת הוא היה כבן שלושים, בעל מבנה גוף רגיל, אולם המיוחד שבו היתה עינו הימנית שבה ראו רק את גלגל העין הלבן ללא אישון. מוסטפה עבד אצל אבי אלעזר, שעסק בנטיעת ובניהול פרדסים עבור משקיעים יהודים מחוץ לארץ. מוסטפה היה עובד חרוץ שהשתדל למלא כל משימה שהוטלה עליו, ובמשך הזמן החל לפטפט ולספר מה הולך בכפר. לאט-לאט נוצרה ההבנה שמוסטפה יעביר אינפורמציה על המתרחש בסביבה, מי קנה נשק, מי רכש תחמושת, מה היה תוכן הדרשה של המסיתים שבאו מטעם הוועד הערבי העליון, מה הוא הלך הרוח בשיחות שבבית הקפה של הכפר וכדומה.
אבי היה חבר ההגנה וכמובן שכל אינפורמציה שהיתה בה ממשות כלשהי הועברה לַמֶּרָכֵּז מטעם שרות הידיעות (ש"י). בתמורה, מוסטפה קיבל תגמול כספי.
השטחים בהם נטעו את הפרדסים היו מדרום לשפך ואדי פאליק לים (ידוע בשמו העברי נחל פולג). כיום, השטח שבין מכון ווינגיט לגעש. אחד מפלאי המקום היתה התעלה הענקית שכרו הרומאים ברכס הכורכר, מביצות ואדי פאליק לעבר הים, בכדי לתת מוצא למים ולהקטין את שטח הביצות. אגב, התעלה קיימת עד היום ובעין בוחנת אפשר להבחין בה במבט מזרחה כאשר חולפים על פני הכניסה למכון ווינגיט. אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא שלוש דמויות שעומדות על שפת תהום התעלה, עלי קאסם, מנכבדי ועשירי הערבים באזור, אבי אלעזר, שניהם נעולים מגפיים עד מעל לברכיים בידיהם רובי-ציד, ואני הקטן איתם. המשימה היתה ציד אווזי בר.
כביש החוף, שבו אנו נוסעים כיום לחיפה, עדיין לא היה, ולאזור ואדי פאליק הגיעו מפתח-תקווה בנסיעה דרך רעננה, הרצליה ומשם דרך "איזור ג'" (כפר שמריהו), בדרך עפר עד לאיזור הוואדי. את הדרך הזאת היה אבי עושה כל יום במכונית שברולט דו-מושבית. עם פרוץ המאורעות, בשנת 1936, הנסיעה נעשתה מסוכנת ובאופן הדרגתי ניתק הקשר עם העובדים הערבים.
ערב אחד, אבי ואימי יצאו לבקר חברים, ואנוכי בן שבע וחצי ואחותי בת העשר נשארנו לבד בבית. בחוץ כבר היה חושך והנה אנו שומעים גרוד על תריס העץ של החלון האחורי של הבית. ניגשנו לחלון, פתחנו את התריס, והוכינו בתדהמה. במסגרת המשקוף של החלון הופיע ראשו ופלג גופו העליון של מוסטפה. הדבר המפחיד ביותר היה הלובן של עינו השתומה. הוא בקושי פלט "איפה אבא?" – ואנחנו כבר נמלטנו דרך הדלת הקדמית לבית השכנים.
בסופו של דבר ההורים חזרו, מוסטפה הגיח שוב מבין הצללים ונבלע חזרה יחד עם אבא בחשיכה. לאחר כמה דקות אבא התניע את המכונית ונסע.
כמה שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר חבר ב"הגנה", סיפר לי אבא שהידיעות שמוסטפה הביא היו מאוד חשובות ומאוד "חמות". מסתבר שמוסטפה הגיע אחר הצהריים לאחד הכפרים הערבים ממזרח לפתח-תקווה, ובחסות החשיכה התגנב בין הפרדסים ודרכי העפר עד שהגיע אלינו הביתה. אבי נסע מיד לגבעתיים, לביתו של יהושע איזיק (אשל), שריכז את "שרות הידיעות" באיזור, ומסר לו את המידע.
עד היום איני יודע מה היו הידיעות החמות שמוסטפה הביא באותו לילה. ממרחק הזמן זה כבר לא כל כך משנה. מה שנחרת בזיכרוני זאת התמונה של שתום העין ממוסגר במשקוף החלון. במשך הזמן ניתק הקשר עם מוסטפה והוא נעלם כליל מהנוף. מה קרה לו בימי "המרד הערבי הגדול"? האם עלו עליו חבריו וחיסלוהו? ואם לא, מה עבר עליו בתקופת מלחמת העולם השנייה? האם "זכה" לראות בהקמת מדינת ישראל? האם היה לו מספיק שכל לשמור את עברו כסוד כמוס ולסיים את חייו בחיק משפחתו?
בשטח זה לדמיון יש מקום רב לפעול.

כוחו של גורל (לא האופרה)
אני מודיע מראש שאני לא מאמין במושג "גורל". אולם, ישנם דברים שכאשר הם קורים, אנו נשארים פעורי פה מול המקריות המשונה. אותם המקרים הם כאלה אשר בהחלט ייתכנו ללא קשר בין האחד לשני. אולם, לפעמים ההקשרים גורמים לנו להרים גבה.
למשל, אבי אלעזר נפצע בידו מכדור רובה כאשר השתתף בהגנת פתח-תקווה בחמישי במאי 1921, כשהמושבה הותקפה על ידי פורעים ערבים. עברו שני דורות ובני, ששמו אלעזר, נפצע בידו מכדור רובה, שלא ברור מהיכן נורה, שעה שהיה בטיול בפאתי פתח-תקווה.
נכון שזה מוזר?
סבי יהודה ראב (בן-עזר) ממייסדי פתח-תקווה, נכווה קשות בפרדסו כאשר בגדיו הספוגים דלק עלו באש כתוצאה מתאונה שקרתה בעת שטיפל במנוע של הבאר. הוא ניצל כי לא איבד את העשתונות, קפץ החוצה והתגלגל בערימת עפר שהיתה ליד בית הבאר. הוא נכווה קשות אבל הצליח להחלים כעבור מיספר חודשים.
עברו שני דורות ואני, נכדו, בעת שירותי בסדנת השריון של חטיבה 8, חטיבתו של יצחק שדה, הוזעקתי יום אחד למבצע חילוץ של זחלמים אחדים באיזור ג'וליס. הזחלמים נתקעו כי מיכלי הדלק שלהם היו חלודים וגרגרי החלודה סתמו את צינורות הדלק. היינו שניים בחולייה הטכנית, כל אחד התלבש על זחלם, זחלנו מתחת למנוע בכדי לפרק ולנקות את צנרת הדלק. כך עברנו מזחלם אחד למשנהו עד שבאחד מהם, כפי הנראה שכחתי לנתק את מערכת החשמל וצינור הדלק העשוי נחושת נגע בקוטב החיובי של המתנע. הניצוץ שקפץ בין שני החלקים הצית כהרף עין את כל מה שהיה ספוג או מרוח בדלק. הייתי שכוב על גבי מתחת לזחלם, וצינור הדלק הפתוח המשיך לטפטף דלק בוער על פלג גופי העליון, כולל פנים וידיים. מבלי לחשוב התגלגלתי על צידי החוצה מעבר לזחלם, קפצתי על רגליי ובעודי בוער כלפיד חי רצתי אל חייל שעמד לידי. הוא היה לבוש חולצת עבודה רחבה מעל למכנסיים. הרמתי את חולצתו ולפני שהוא הבין מה קרה, הצמדתי את עצמי לבטנו כאשר החולצה מכסה אותנו כאוהל. האש כבתה מיד והבחור כמעט שלא ניזוק. לי נגרמו כוויות משמעותיות בפנים ובידיים, אבל בטיפול נכון של חובש שהיה בסביבה, ובגלל הפינוי המהיר לבית-החולים הצבאי, יצאתי מכל העניין ללא צלקות. את כאבי התופת אני משתדל לשכוח, אבל עד היום זה נראה לי די מוזר שהמקרה עובר במשפחה בקפיצה של דור אחד.
אז תגידו אתם, יש דבר כזה "גורל"?
עמנואל בן-עזר

[אהוד: עמנואל, אתה יכול להזכיר שלאותה באר נפל אבא שלך ושכב עם שברים חודשים רבים].

אהוד בן עזר

ספר הגעגועים - פרק שלושה-עשר



רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק שלושה-עשר
מעשה בִּדְבֵלה צמוקה ו"אַל תעבור במים
בטרם בדקת את עומקם!"

צריך להקדים הערה קטנה לפני שמתחילים במעשייה הערבית, והיא, כפי שתיווכחו, קשורה לעניין.
זה שנים אחדות שאני לא מסוגל להתגבר על התיאבון שלי ואני משמין והולך ואינני מצליח לרזות. פגשתי אדם שסיפר לי כי הצליח להפחית ממשקלו באמצעות רפואת המחטים הסינית. מחט דקיקה וזעירה ננעצה בתנוך-אוזנו למשך שבועות אחדים, והדבר השפיע על מרכז עצבים כלשהו, שכנִראה ממוּנה על התיאבון, וכך איבד חלק ניכר מתאבונו, והיה יכול לרזות מבלי להתייסר.
לפעמים אני חושב – כמה מאושרת התקופה שבה אנו חיים! – הלא פעם היו משתמשים ברפואת-מחטים כזו או אחרת כדי להתגבר על המחלות ועל הרעב! – בילדותי היה כל דבר מאכל נמדד על פי הערך המזין שבו, וכל המזין יותר, חשוב ונחוץ יותר, והיו גאים בו ומספרים בשבחו ואפילו לומדים על כך בשיעורי התזונה ובעבודה המעשית במִטבח של בית-הספר, שום מזון לא נחשב משמין או מיותר. ואילו כיום משתדל כל דבר-מאכל להצטנע ולהציג עצמו כדל-קלוריות ולא כעשיר בהן, וכל שערכו המזין מעט יותר ודל – הריהו משובח. אנשים כבר אינם מחפשים במזון חיזוק לקיומם ומקור אנרגיה לעבודתם הגופנית, אלא תרופת-פלא להיפטר באמצעותה מעודף השומן בגופם. וכשהם אוכלים במקרה דבר-מה מזין וטוב, עושים זאת מתוך הרגשה כבדה של חטא לבריאות הגוף וליפי גזרתו.
ועכשיו לַ –

מעשה בדבלה צמוקה

אורחת בּדוּאים נדדה במידבר זמן רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא דבלות תאנים. לעת ערב הגיעה שעתם לחנות, ועצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול, הוציאו את דִבלות התאנים והחלו שוברים את רעבונם בהן ועד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.
וכשׁשׂבעו ומילאו בטנם, החלו חשים גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שהיו עתה במצב רוח מרומם, זחה דעתם עליהם, וליבם היה גס בתאנים, והם קמו ואספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל – והטילו בה את מימיהם.
וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונרדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.
עם בוקר קמו, רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות שמתנוססת בתווך ביניהם.
הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מדי פעם מבט לעבר הערימה, והם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.
לבסוף אזר אחד מהם אומץ, ניגש כמו בהיחבא אל קצה הערימה אשר בתווך ביניהם, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גִלגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה אך מעט, ואמר –
"על זו לא השתנו!"
ונתן אותה בתוך פיו ולעס אותה בארשת פנים של חיוך חמוץ או של חמצמצות חייכנית.
לאחר היסוס-מה ניגש גם השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה כמו בהיחבא ואחר-כך בגלוי – וככל שרבו המצטרפים למעגל, כן נעשתה לעיסת התאנים המושתנות מקובלת יותר ומהירה יותר ולא עבר זמן והערימה התחסלה כמעט כולה.
נפלה לפתע איזו הרגשה של אי-נעימות בקהל. האם ככלבים היינו? – אך הנה גילו, לאחר שבָּררו את התאנים היותר-יפות למאכל, כי נותרה אחרונה לרגליהם דבלה צמוקה אחת, לא תואר ולא הדר לה, שחורה ומיובשת. והיא כמזכרת-עוון מחייכת אליהם וקורצת מן החול וכמו מלעיגה על כבודם שחוּלל. אכן, כן – ככלבים, ככלבים!
מה לעשות?
נִמנו ואמרו כולם פה-אחד:
"דבלה צמוקה שכמוך – עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"
וכך נגולה אבן הכלימה מעל ליבם, ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם.

*
כפי שאתם רואים, מעשייה זו – מוסר-ההשכל שלה מתאים להרבה מצבים שאולי עמדתם או עתידים אתם לעמוד בהם, ואינני יודע מה יותר טוב לאחל לכם – שתהיו במצבם של הבּדואים או של הדבלה הצמוקה. החבר שלי הצייר אמר שבסיפור הזה הוא מעדיף להיות הגמלים.
את המעשה בדבלה הצמוקה סיפר לי דודי ההולל אלכס, שהיה מעיין שופע למעשיות ולפתגמים ששמע מפי פַלַחִים ובּדואים, ולפעמים אף שיפר אותם בכוח הסיפור שלו. הסופר משה סטבסקי נעזר בו כאשר כתב את ספרו הנפלא "הכפר הערבי". גם את המעשייה זו סיפר לי דודי –

"אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם!"

חוּסנִי היה נער רועה אצל אחד השיח'ים. כל היום רעה לבדו את העדר, ומאחר שלא היה לו עם מי לדבר, התרגל לדבר אל הכבשים, אבל לא בא עליהן מאחור כפי שעשו אחדים מחבריו המתבגרים, שלא הצליחו להתגבר על יצרם העז.
לאחר העבודה נהגו הרועים לבלות את הערב כשהם מספרים בדיחות או מתווכחים מה היו קונים אילו היה להם כסף. כולם, חוץ מחוסני. חוסני העדיף לבלות את ערביו בהקשבה לזקני השבט המספרים על מסעות ועל הרפתקאות בערים רחוקות. הוא גר כל ימיו במידבר, והמעשיות שלהם מילאו אותו חלומות.
לילה אחד חלם חוסני שהוא הגיע לעיר. החלום ניראה בעיניו כה אמיתי עד שהרגיש שהוא ממש נמצא שם. הוא רצה לספר על כך לרועים האחרים, אבל פחד פן יצחקו ממנו. לכן, במקום לספר להם, הוא סיפר את חלומו לכבשים.
אחד הרועים שמע אותו, ואמר לכל השאר: "חוסני מדבר שטויות אל הכבשים שלו!"
"מוזר מאוד," אמר האחד.
"וגם טיפשי מאוד," לעג רועה אחר, "עִם הכבשים לא צריך לדבר!"
והם החלו לצחוק על חוסני.
יום אחד ביקש השיח' למכור אחדים מגמליו בעיר. הוא החליט לקחת לדרך כמה מן הרועים שלו, אבל חוסני לא נכלל בהם.
כאשר ביקש חוסני מהשיח' להרשות לו לבוא איתם, ענה השיח': "אני מצטער. אולי בפעם הבאה."
ואז, בדיוק כאשר הם היו מוכנים לצאת לדרך, חלה אחד הרועים. השיח' החליט להרשות לחוסני למלא את מקומו של הרועה החולה.
הם רכבו במשך ימים, עברו בגיאיות וטיפסו על הרים. חוסני חש עצמו בר-מזל על כך שהוא הולך ומתקרב אל העיר, ואפילו לא הרגיש כמה חם ויבש הכול מסביב.
לאחר שחצו ואדי רחב ויבש הגיעו לבסוף אל העיר.
השיח' מכר את גמליו. הוא העניק לכל רועה דינר זהב אחד והִרשה להם לצאת לבלות כרצונם את שארית היום וליהנות מפלאי העיר.
הרועים מיהרו ללכת יחדיו, כשהם עוזבים את חוסני לבדו.
חוסני נדד ברחובות העיר, בתוך ההמון הרועש. ככל שהִרבה ללכת, כן נראתה לעיניו העיר דומה יותר לחלומו ולסיפוריהם של זקני השבט. אלא שעכשיו היא היתה ממשית, ואפילו מרגשת ומפתיעה יותר מכפי ששיער.
הוא הלך לשוק, עבר על פני חנויות ודוכנים בהם הוצגו בגדים צבעוניים, שמלות רקומות, שטיחים, סירים וצלחות נוצצים. ריחות האורז בצנובר ובצימוקים, הקבאב, הפַלאפֶל, הקוּבֶּה, הקוסקוס והחלווה המתוקה מילאו את האוויר. אבל חוסני לא קנה דבר.
לפתע הבחין בשלט על חנות קטנה: "פסוק תמורת דינר זהב."
חוסני הרגיש שהוא מוכרח להיכנס.
כאשר נכנס, מצא את עצמו בעולם אחר, מקום שאליו לא חדרו הרעש והמהומה של השוק.
איש זקן ישב שם לבדו.
חוסני נתן את דינר הזהב לזקן. האיש לקח את המטבע, התבונן היטב בחוסני, ואז אמר לאיטו: "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם."
חוסני חיכה. לבסוף שאל, "האם זה הכול, אדוני?"
האיש הזקן שתק ולא הוסיף דבר.
למחרת בבוקר חוסני, השיח' והרועים, עזבו את העיר ורכבו אל המידבר.
בדרך דיברו הרועים על כל מה שאכלו וכל מה שקנו בעיר ועל הנשים שאצלן ביקרו, וכמה שונות הן מן הכבשים כי הן מזדווגות בשכיבה על הגב, ואין עליהן פרווה לבד מן הערווה. הם שאלו את חוסני היכן הוא היה ומה קנה. חוסני לא ענה. הם התחילו ללעוג לו על כך שלא רכש דבר ובִזבז את ביקורו בעיר.
לבסוף התפרץ חוסני וגילה, "אני כן קניתי משהו. פסוק!"
"פסוק?" הם ממש לא האמינו למשמע אוזניהם. וכאשר חוסני חזר בפניהם על הפסוק, פרצו כולם בצחוק.
"הוא בִּזבֵּז את כל כספו על שטות חסרת-ערך," אמר האחד.
"איזה טיפש מטופש!" צחק השני.
"פסוק במקום פִּישׂוּק!" הלעיג הראשון.
והשֵיח' צחק גם הוא: "אַל תחֱצה את המצוּלה בטרם בדקת את עוֹמקה! הַה! הה! הה!"
הם המשיכו לצחוק גם כאשר הבחינו בענני הגשם הכבדים שהתקדרו במרחק. על פי הברקים והרעמים היה עליהם לדעת שגשם שוטף יורד בהרים שמעליהם. אבל הגשם היה רחוק מאוד, ואף טיפה לא נפלה עליהם.
עד מהרה הם הגיעו אל הוואדי, שהיה יבש בדרכם אל העיר, ועתה שטפו בו מי הגשם מן ההרים.
השיח' והרועים לא היססו. הם נכנסו למים עם גמליהם טעוני המשא, והחלו לחצותם.
חוסני נזכר בפסוק שאותו קנה, ועצר. "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם," שב ואמר לעצמו. הוא קרא לשיח' ולרועים לעצור ולחזור, אבל השיח' ענה לו בחוסר סבלנות, "מהר ובוא, חוסני!"
אותה שעה, אדם לבוש בגדים יקרים עמד גם הוא על גדת הוואדי. הוא הוליך גמל בחבל ארוך. על דבשת הגמל התנוסס אפִּריון מפואר.
כאשר ראה האיש את השיח' ואת הרועים מתחילים לחצות את הוואדי, נכנס גם הוא אל המים הזורמים. חוסני ניסה להזהיר גם אותו, אבל האיש רק משך בכתפיו והמשיך ללכת.
חוסני לא רצה אמנם להישאר מאחור, אבל הפסוק חזר והִכה שוב ושוב במחשבתו והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להחלטה לחצות את הוואדי.
האחרים לא הספיקו להתרחק הרבה כאשר לפתע שטף אותם זרם פתאומי וחזק, והמים הסוערים בלעו אותם.
חוסני נבהל נורא כאשר ראה את מה שקרה, ואז שמע קול מתוך האפריון שעל דבשת הגמל: "משרתי, משרתי המסכן! הו, כמה נורא!"
חוסני ניגש אל האפריון וגילה בו עלמה צעירה, שרק עיניה המבריקות הציצו בו מבעד לרעלה.
"אדוני רב החסד," אמרה, "שמי לָטיפה. עכשיו, לאחר שהמשרת שלי נעלם, אני לגמרי אבודה. בבקשה, עזור לי."
"אל תדאגי," אמר חוסני בעדינות, "אוכל לקחת אותך חזרה לַעיר."
"הו, לא! לא לשם," אמרה, "אני לא רוצה לחזור אל האמיר. הוא שלח אותי, למרות רצוני, בתור מתנה לנסיך שאני לא מכירה. לאן מועדות פניך?"
"אין לי משפחה," אמר חוסני, "עכשיו, כאשר השיח' מת, גם אין לי עבודה. חוץ מזה אני מעדיף ללכת למקום חדש לגמרי מאשר לחזור למקום שבו לא היה לי רגע של אושר."
"בבקשה, הרשה לי ללכת איתך," אמרה לטיפה.
חוסני קשר את חבל הגמל של לטיפה אל הגמל שלו. הוא לא ניסה לחצות את המים הגועשים. במקום זאת עקף את הוואדי לכל אורכו.
הם המשיכו בדרכם זמן רב. הימים היו חמים מאוד והלילות קרים. בערב הראשון, ליד המדורה, גילתה לטיפה לחוסני את פניה, והן היו יפות מאוד. אבל היא לא חדלה לרעוד. חוסני נשבע לה שיגן על כבודה ולא יגע בה לרעה.
אבל בליבו חשד שמא אין היא אישה אלא נער צעיר ממנו.
חוסני סיפר ללטיפה על הדברים שלמד מזקני השבט, כיצד חלם על העיר עוד בטרם ראה אותה, ואיך מכר לו האיש הזקן פסוק שהציל אותו מהאסון הגדול שהם היו עדים לו.
בערב השני חשה בחשדותיו באשר למינהּ וחשפה בפניו את שדיה הצחים.
הוא נדהם. מעולם לא ראה שדיים של אישה. הם היו כל כך שונים ועדינים מעטיני הכבשות שאותן חלב ומפִּטמותיהן ינק כל ימיו. זִרמה עזה הרעידה לפתע את כל אבריו, והוא הסתיר זאת ממנה כי היתה עדינה ומשכילה ממנו.
לטיפה סיפרה לחוסני: "אבי עבד אצל האמיר. אחרי שהתייתמתי, גידלו אותי בארמונו של האמיר. החיים שם לא היו כה שמחים כפי שאתה אולי חושב. כל נערה נלקחה בתורה להיות שפחתו של האמיר – ועל משכבו נקטפה לנֵצָח תומתה. אני מזועזעת ממה שקרה בוואדי אבל מאמינה שזה היה סימן לכך שאני לא הייתי צריכה לחיות בארמון זר עם נסיך שאני בכלל לא יודעת מיהו."
לבסוף הם הגיעו לעיר אחרת. כבר בדרך חוסני ולטיפה התאהבו. הוא סלח לה על עברה, שכבר אינה בתולה. היא לימדה אותו נימוסים – שאפשר לישון על כרים ולא על כבשים, וכי יש גם בתוּלים אחרים אשר אותם גבר זר טרם חדָר. חוסני צרח ונאק מרוב הנאה בהיזכרו בסיפורי חבריו המתים על דרך רועֶה בכבשה. הוא בא על סיפוקו מבחינת הכבוד. לא עבר זמן רב והם התחתנו. בכסף ובזהב שנשא הגמל של לטיפה הם קנו בית גדול ושדות. הם הקימו משפחה וחיו באושר שנים רבות. וחוסני לא שכח לעולם את האיש הזקן ואת פסוקו וגם לא פסק מִמְדוֹד את עומקיה של לטיפה אשתו היפה – ומשוּט וַעֲבוֹר בּם מִגדָה אל גדָה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא

יוסי אחימאיר

הספד לדיפלומט ולהיסטוריון – משה יגר

דברים שנשא יוסי אחימאיר, עורך רבעון "האומה", לאיש האשכולות ד"ר משה יגר ז"ל, שנפטר בן 95 והובא למנוחות בבית העלמין במעלה-החמישה

"בכל זאת, יש אולי סיכוי לשלום" – זוהי כותרת המאמר שנשלח לפני כמה ימים אל מערכת רבעון "האומה" ועומד להתפרסם בגיליון הקרוב בעוד כחודש.

המחבר מציג שאלה המנקרת בלב כל אזרח בישראל: "האם ניתן לעשות משהו כדי לקדם שלום אמיתי בין ישראל למדינות ערב (ומדינות אסלאם אחרות)? לכאורה, נראה שהסיכוי לכך קטן מאוד. ואולי אף אפסי. אך בחינה זהירה של המצב מראה, שאולי אין זה כה גרוע."

לאחר שהוא מנתח באריכות את חשיבות הרקע הדתי-אסלאמי של מלחמת הערבים בישראל, הוא מוסיף וכותב: "מתברר שבמרוצת השנים נמצאו חכמי דת בכירים שפירסמו חוות-דעת (פתווא) חיוביות בעד ישראל, כנראה מבלי לחשוש. נראה שנקעה נפשם משפיכות הדמים הבלתי פוסקת והחליטו שיש לפעול להפסקתה."

בעל המאמר הוא הדיפלומט, המזרחן, ההיסטוריון והפובליציסט, יקירנו ד"ר משה יגר. כששלח אליי את המאמר, צירף לו מכתב לוואי – ואני מצטט: "מצ"ב רשימה שכתבתי במאמץ לא קטן. קשה לכתוב כשהראייה לקוייה. נדמה לי שיותר לא אכתוב. זה נעשה קשה יותר ויותר, אם כי רציתי לכתוב משהו בכמה עניינים אחרים."

במאמרו מספר משה:

"לפני שנים אחדות, הזדמן לי לקיים שיחה ידידותית ארוכה עם איש דת בכיר בפקיסטן. גם המופתי הראשי של מוסלמי צרפת, המונים מיליונים אחדים, פעל ברוח חיובית.

עדויות אלה, ואולי קיימות נוספות, מוכיחות רק, שיש מקום לעריכת פעולה שיטתית לאיתור כל אותם חכמי דת מוסלמים בכירים, שיהיו מוכנים לתת יד באופן כלשהו לקידום השלום, בניגוד לגישה השוררת כיום בין רוב חכמי דת האסלאם הבכירים. זה יכול להביא לתוצאות מהפכניות!"

האיש האופטימי הזה, וגם הרציונליסט, מסביר: "כבר ראינו שנבעו סדקים חיוביים בחומת האיבה הערבית. המטרה היא להביא את בני שיחנו המוסלמים האלה לפרסם חוות-דעת או פסקי הלכה בזכות יחסי שלום עם ישראל. השיא, אם ניתן יהיה להשיגו, הוא להשיג אנשי דת חיוביים כאלה, בייחוד בין חכמי הדת של אל-אזהר. מי יודע, אולי אפשר יהיה להגיע לכך, למרות שהסיכויים נראים כיום קלושים מאוד..."

לכאורה, הוא מודה, "נראית הצעה זו כחסרת סיכוי, ויהיו אף שיגידו – הזויה. ומה תימה? בהכירנו את גישתם הרצחנית העקבית של הערבים כלפי ישראל, קשה להיות אופטימי. ובכל זאת, אסור לאבד תקווה. כבר התגלו סדקים בקרב אנשי דת מוסלמים בכירים. אולי אפשר יהיה להפסיק את שפיכות הדמים הבלתי פוסקת ולהשיג הכרה ערבית בזכות העם היהודי על ארצו?!"

משה יקירנו, כמעט ארבעים שנה היית מבכירי משרד החוץ, שגריר בשוודיה ובצ'כיה, קונכ"ל[?] בניו-יורק, בלוס-אנג'לס, בפילדלפיה ובאין-ספור נציגויות ברחבי תבל, מנהל מחלקת ההדרכה וההסברה, ומה לא.

אבל מרגע שפרשת לגימלאות, ובמשך שלושים שנה, עסקת בכתיבה, במחקר, בחשיבה מקורית, בפריסת משנתך הלאומית, שבמוקדה הזכות ההיסטורית לארץ-ישראל, וגם האפשרויות לקדם שלום בלי ויתורים מרחיקי לכת (איך כתבת: "ההוכחה לכך שגם ערבים מסוגלים לוותר על שטחים 'תמורת שלום', היא הסכם שביתת הנשק שנחתם עם ירדן ב-1949. ישראל דרשה אז את ואדי ערה ושטחים נוספים, וירדן נכנעה ומסרה אותם").

בחוברת חשובה שפירסמת – "הערות על שירות החוץ של ישראל" – הסברת, משה, מה הן התכונות הדרושות לדיפלומט מקצועי:

הראשונה במעלה – אמת או אמינות מוחלטת במגעיו ובדיווחיו,

השנייה – דייקנות בדיווח לשולחיו ולבני שיחו,

השלישית – קור רוח, כלומר לדעת לשלוט בכעסו וביצריו,

הרביעית – ענווה, לא להתרברב,

והחמישית – נאמנות מוחלטת לממשלה אותה הוא מייצג והצגה מדוייקת של עמדותיה.

על אלה יש להוסיף: הגיון, תבונה, השכלה, מזג טוב, שמירת סוד.

באישיותך, בידענותך, באמונתך, גילמת בעצמך מגוון תכונות אלה. היית סיויול סרוונט למופת. את דעותיך הפוליטיות שמרת לעצמך, אך משהפכת לגימלאי, משוחרר מכבלי התפקיד הממלכתי, לא הסתרת אותן.

באחת משיחותינו הרבות, סיפרת לי על חברך הדיפלומט מיכאל פלד, ניצול שואה שכל חייו רצה לשרת באוסטריה ובגרמניה. "מישה, איך אתה יכול לשרת שם?" – שאלת אותו. והוא השיב: "אני ניצול טרזין וזו נקמתי הגדולה כל חיי."

ואתה השבת לו: "אני מקנא בך, אני מעדיף לשרת בבורמה..."

וכך אמרת לי: "כשבאתי למשרד החוץ, התניתי שני תנאים: לא אוכל להיות אפקטיבי ואובייקטיבי לא בגרמניה ולא באוסטריה, וגם לא באו"ם. זהו מוסד אנטי ישראלי מיסודו, אין אפשרות להשפיע שם, כי זה מוסד פרלמנטרי שבו לערבים תמיד יש בכורה עלינו, ואין ערך להחלטות."

משה היקר, הספרים הרבים שכתבת, ובהם הטרילוגיה של שלושת הקצינים הבריטיים אוהדי ישראל (מיינרצהאגן, וינגייט, פאטרסון), מחקריך על משרד החוץ ותיפקודו (איך כתבת? "משרד החוץ יוכל לחדש ימיו כקדם, אם תקום לו מנהיגות ראויה, כפי שהיתה לו בשנותיו הראשונות"), מסותיך ומאמריך בכתבי-עת וביומונים – ובמיוחד ברבעון "האומה" שלי – יהיו עוד שנים רבות מקור לימוד, למחשבה מקורית, והשראה להסברה יעילה, לאמונה ציונית, להעצמת תחושת השליחות של העובדים במשרדי הממשלה בכלל ובמשרד החוץ בפרט.

היית אדם נפלא, מנטש. איש שיחה נהדר. קשוב גם לשמוע. התווכחת בנועם.

עשרות המכתבים בכתב ידך, שגם הם משקפים את חוכמתך, נדיבותך וידידותך, שמורים עימי. מחממים את הלב.

איך כתבת לי באחד האחרונים שהם: "אני מקדיש את שארית חיי לדבורה. האנושות לא תפסיד מזה שלא אכתוב עוד..."

לאחר שקיבלת מידי את ספרו של אבי "איילה בין החומות", שיגרת אליי מכתב ארוך, הקדמת וכתבת: "דומני שמשפע התחלואים שבורא עולם העניק לבריותיו, ובייחוד לזקנים שבהם, אחד הקשים ביותר הוא הידרדרות הראייה.

"לפני שנתיים – (המכתב הוא מ-1 באוקטובר 2023, כלומר שישה ימים לפני ה-7 באוקטובר) – בטרם החלה ההידרדרות הפתאומית למדי והמהירה בכוח הראייה שלי, לא ידעתי עד כמה פעולות כה רבות, שבן-אנוש עושה במהלך היום, תלויות בכוח הראייה.

"למשל – יכולת הכתיבה. עיניך הרואות, שאני כותב לך, אך אינני מסוגל לקרוא מה שכתבתי ולא לתקן, למחוק, לגרוע או להוסיף, או לשפץ את הכתוב, וזו רעה חולה ומעציבה..."

משה יגר שלנו, הארת לי, לנו, את הדרך. היית לי בן שיח מופלא. נוחה בשלום על משכבך.

יוסי אחימאיר

נעמן כהן

עמוס שוקן מתבייש בדבריו

כמה פעמים פירסמתי כאן את הדו שיח שהיה לי עם עמוס שוקן ברשת x והבעתי את הערכתי לכך שהוא בכלל עונה לאדם פשוט מעמך. והנה עמוס שוקן מחק את כל הפוסטים שלו שנכתבו בדו-שיח איתי. אני מסיק שעשה כן מרוב בושה. למשל הנה דוגמה קטנה:

("חדשות בן עזר", 2078) – בעקבות הקמפיין של החמאס ביחד עם "הארץ" על "הרעב בעזה" שבו הצדיק את פירסומי העיתון על הרעב כתבתי לו:

עמוס שוקן: (לגבי הדיווח על הרעב בעזה) "הארץ" והניו יורק טיימס נחשבים לעיתונים מהאמינים ביותר בעולם. אתם לא רוצים לשמוע ורוצים שישראל תהיה חופשית לעשות מה שהיא רוצה אז אתם מכחישים את המציאות ומשמיצים את מי שמדווח עליה. זה הכי קל.

נעמן כהן: מר שוקן, כבר הזהרתי אותך מהסכנה שחוקרי ההיסטוריה בעתיד ישוו את פעולתך לזו של קרושבאנו.

למשל המאמר "אני שונא את נתניהו" (ותגובות הקוראים שהתרת לפרסם) המצביע על נתניהו כאוייב ולא החמאס חיזבאללה ואיראן, הביא ל"תמות נפשי עם נתניהו" (במקום עם פלישתים) של האישה שתכננה לרצוח את נתניהו.

עמוס שוקן: מי זה קרושבאנו? לא מכיר את השם הזה.

נעמן כהן: פבל קרושבאנו העליל על היהודים שהם עושים רצח פולחני ובכך הביא לפוגרום קישינב. כמו כן הוא היה המנסח הראשון של הפרוטוקולים של "זקני ציון" והמוציא לאור והמפיץ של הספר שהיטלר התרשם ממנו, ספר שמשפיע רבות עד היום על האנטישמיות בעולם.

https://x.com/naaman_c/status/1948487621732073946?t=9m23Iev-DAPrtGNJj9TalQ&s=03

אז זה בהחלט מוזר שהבעלים של העיתון ל"אנשים חושבים", אינו יודע מי זה קרושבאנו, אבל העיקר שייזהר לא להיות כמותו."

ודוק: פירסומי עיתון "הארץ" באנגלית בעולם מלבים שנאת ישראל ואנטישמיות בעולם כולו.(פורסם ב"חדשות בן עזר", 2076).

זו בהחלט בושה שעמוס שוקן אינו יודע מיהו קרושבאנו בשעה שהוא מנסה לתפוס את מקומו. אז זה בהחלט סימן טוב שעמוס שוקן מתבייש בדבריו, ואפילו קצת.

שנאת נתניהו תעוור חכמים

אורי הייטנר: פולחן אישיות דומה – בסקירתי על אירוע המחווה לפרופ' אלי צור, הזכרתי את הרצאתו המבריקה של ד"ר אלון גן, וההשוואה בין העיוורון של המשך האמונה בבריה"מ וההערצה לסטלין, גם כאשר כל המידע היה מוכר, לבין הקונספציות ערב מלחמת יום הכיפורים, ערב 7 באוקטובר וההערצה לנתניהו. אהוד תמה: "נתניהו כמו סטלין? האם אלון גן השתגע?"

הוא לא השתגע והוא ממש לא השווה את נתניהו לסטלין, אלא את ההערצה לנתניהו להערצה לסטלין, כאשר בשני המקרים, המעריצים עצמו את עיניהם לרווחה לנוכח העובדות ופירשו אותן באופן עקום, כדי לא לאיים על האמונה העיוורת, הסגידה וההערצה. הוא צודק. יש הסבר רציונלי אחר לכך שאדם ממשיך לתמוך בנתניהו אחרי 7 באוקטובר? ("חדשות בן עזר ", 2111).

אכן צודק אהוד בן עזר בכותבו: "נתניהו כמו סטלין? האם אלון גן השתגע?" עצם ההשוואה בין ההערצה לסטלין וההערצה לנתניהו היא פיליסטיניזם מוחלט, ולא פחות פיליסטיניות יש בקביעה שמדיניות ההכלה והעיוורון לפני ה-7 באוקטובר נעוצה בהערצה לנתניהו. שהרי כל שונאיו מתנגדיו שלא העריצו אותו (לסטלין בזמנו לא היו מי שלא העריצו אותו), בנט, למפל-לפיד, ליברמן, גולדנר-יאיר – נקטו בדיוק באותה מדיניות של הכלה ועיוורון למרות שלא היתה אליהם כל הערצה.

אכן שנאת נתניהו תעוור חכמים.

את שתי מחלות הנפש שפשו בחברה הישראלית ה"ביביפיליה", והביביפוביה", יש לשרש.

השוואה גולדה נתניהו

גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר אשמה כראש ממשלה כאחראית עליונה למחדל מלחמת יום הכיפורים, אך ניהלה את המלחמה בהצלחה גדולה שהערכה אליה גדלה עם השנים. לאחר המלחמה זכתה בבחירות לאמון העם כראש ממשלה.

בנימין מיליקובסקי-נתניהו אשם כראש ממשלה כאחראי עליון למחדל ה-7 באוקטובר, אך בהמשך ניהל את המלחמה בהצלחה גדולה. ובניגוד לגולדה הוא נאלץ לעמוד מול לחצים רבים וקשים מבית ומחוץ להיכנע, ועמד בהם. הבחירות הבאות והעתיד יגלו מה תהיה תדמיתו ההיסטורית.

מה קרה לאמיל גולדמן?

כבר השוויתי את סיפוריו הקצרים של משה גרנות לאיכות סיפוריו של מופסן. היכולת לתת תיאור מלא של אדם שאי אפשר שלא להרהר עליו לאחר סיום הקריאה.

אני מת מסקרנות לדעת מה קרה לאמיל גולדמן בהמשך חייו בישראל. אני יודע שהפואנטה היא שאין המשך, אבל שפע הדמויות האופורטוניסטיות במדינה מולידה סקרנות להמשך הסיפור.

חידה: מי עבר יותר מפלגות – ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, או נפתלי בנט?

שנתיים אחרי שנוסדה, למרגלות האלפים יש קהילה ישראלית משגשגת. אבל לא הכל קל בגן עדן – "נכונים אנו למות בעד איטליה"

במסגרת עידוד עיתון "הארץ" לירידה מהארץ, עוקב העיתון על הירידה לאיטליה והקמת מושבה ישראלית שם.

דינה כהן 77, נולדה ארבעה ימים לאחר קום המדינה ("כשבן-גוריון הכריז אימא שלי כבר היתה בבית חולים וחיכתה ללידה"), גדלה בקיבוץ והקימה משפחה בירושלים,

ב-2016 היא היתה מהמפגינות הפרוטסטנטיות העקביות במחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מול ביתו בפתח תקווה. ואחר בבלפור, מול מעון נתניהו. מה ששבר את כהן, אחות מוסמכת, היתה התנהלות המדינה סביב משבר הקורונה. "שם התייאשתי," היא אומרת. כהן, גרושה ואם לשניים המחזיקה בדרכון ליטאי, החלה להרהר בירידה לאירופה. הגעגוע לשלושת נכדיה, הילדים של בנה הצעיר שירד לשווייץ, הוביל אותה לשם. אבל ההחלטה לעזוב נפלה רק ב-7 באוקטובר. כהן נזכרה בכתבה שקראה במוסף "הארץ" אודות קבוצה קטנה של ישראלים שהחליטו לרדת יחד לעמק שאוכלוסייתו הידלדלה לאורך השנים. שלושה ימים לאחר מכן כבר נחתה בווראלו איטליה. "בזכות הכתבה הזאת הצלתי לעצמי את החיים.

"אני לא רוצה את זה יותר. 'טוב למות בעד ארצנו'? די, בזמן שנותר לי אני רוצה לחיות. היות ואיבדתי אמון באנשים שמתיימרים להנהיג אותנו, אני פה."

כהן מכנה את עצמה "ועדת הקליטה והתרבות" של ההתיישבות הישראלית בעמק, שמונה היום 50 משפחות וכ-200 אנשים בסך הכול, זאת לצד עוד כמה עשרות שמגיעים לתקופות קצובות. כהן מתנדבת להעביר סיורים לישראלים המתעניינים במעבר לשם, ולפני חודשים אחדים יזמה מסורת חדשה בשם "שישי בשש", שבמסגרתה נפגשים כמה עשרות חברים באולם כנסים במרכז העיירה ומאזינים להרצאה בעברית של אחד מאנשי הקהילה. "זה כבר מותג," היא אומרת, "ומעבר לחוויה של ההרצאה."

בין הישראלים שהתיישבו בעמק יש רופאים, הייטקיסטים, אמנים, מטפלים אלטרנטיביים, אנשי עסקים ואפילו חוקר אוקיינוסים אחד. יש זוגות שירדו מיישובים קהילתיים בצד משפחות בורגניות מגוש דן. "לא באנו כדי להקים קיבוץ ישראלי," מבהיר מורה שירד לווראלו, "באנו כדי לחיות כאיטלקים."

המתיישבים מתנגדים לתיאורם כמושבה ישראלית, "כל דבר שממתג אותנו כישראלים עלול להזיק לנו בניסיון להיטמע באוכלוסייה המקומית," מסביר המורה. אירועים משותפים שעשויים להדהד משהו מהמולדת הישנה כמו ארוחות שישי או חגי ישראל הם מחוץ לתחום. הסיבות לכך מגוונות. יש מי שחשים סלידה כמעט אינסטינקטיבית מסממנים וטקסים דתיים שהפכו את הקיום בישראל לבלתי נסבל עבורם ("בדיוק בגלל זה ברחנו"). אחרים חוששים שנוכחות ישראלית רועשת במרחב תעורר גילויים של אנטישמיות סמויה ("אנחנו לא רוצים למשוך תשומת לב").

רבים מהמתיישבים החדשים סירבו להתראיין מסיבות אלו. "אנחנו רוצים לשמור על פרופיל נמוך," הסבירו והביעו חשש שמא פרסום עלול להביא להרחבה מסיבית של הירידה הישראלית, שמבחינתם הגיעה לקיבולת המקסימלית. אחדים אף הרחיקו לכת והציעו, באופן פרדוקסלי, להטיל עוצר ראיונות בקהילה-שאיננה-קהילה. הכמעט חרם הזה עירער כמה מתושבי העמק שדווקא היו שמחים לספר אודות חייהם החדשים.

"פקיד באחד מלשכות המס המקומיות, שדווקא נודע בהתחלה ביחסו החם לישראלים, לאורך המלחמה שינה את עורו והחל לפרסם פוסטים אנטישמיים המזהירים מפני 'התנחלות ישראלית' בווראלו. מספרים כאן גם על אימא איטלקיה שטענה שהמורה בחוג לשחמט מתעדפת את הילדים הישראלים. גם היא ביטאה חשש מפני 'כיבוש ישראלי.'

"חלק גדול מהיורדים הם עולים מרוסיה."

(הילו גלזר, "שנתיים אחרי שנוסדה, למרגלות האלפים יש קהילה ישראלית משגשגת, אבל לא הכול קל בגן העדן", "אל-ארצ'", 20.11.25).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-11-20/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-9bc0-dd6e-a5fa-fbe4ce0e0000

המורה (שמתבייש בשמו) יוכל מעתה ליהנות, כאשר במקום התקווה ל"היות עם חופשי בארץ ציון וירושלים" הוא ישיר:

הו, אחי איטליה,

איטליה נעורה,

בקסדתו של סקיפיו

הציבה היא את ראשה,

היכן הניצחון?

הניחו לה לכרוע,

שהאל יעשנה

לשפחת רומא.

הבה נתלכד לפלוגה,

נכונים אנו למות.

נכונים אנו למות,

איטליה קוראת לנו.

(המנון איטליה)

https://he.wikipedia.org/wiki/המנון_איטליה

העולים מרוסיה שירדו כנראה לא חלמו אף פעם על ציון, ולגביהם גם המושג "אחשוורוש"- היהודי הנודד אינו רלוונטי. דינה כהן שאינה רוצה "למות בעד ארצנו" תוכל לשיר "נכונים אנו למות למען איטליה."

גם אם יסתתרו ויחיו במסווה, הפשיסטים מימין והקומוניסטים משמאל כבר יזכירו להם את מצבם.

אירלנד: שמו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג

יוסר משם פארק בבירה דבלין

מועצת העיר דבלין, בירת אירלנד, החליטה להסיר את שמו של הנשיא השישי חיים הרצוג, אביו של הנשיא יצחק הרצוג, משם הפארק הממוקם בשכונת ראטגאר בעיר ונושא את השם "פארק הרצוג". ההחלטה התקבלה בשל דרישת גורמים פרו-פלסטיניים, שכעת מציעים לקרוא לו "פארק תשוחרר פלסטין" (Free Palestine Park) או על שמה של הינד רג'אב, הילדה שנהרגה בעזה במלחמה והפכה לסמל. הפארק הוקם ב-1985 תחת השם Orwell Quarry Park, וב-1995 שונה שמו ל-Herzog Park לרגל חגיגות 3,000 שנה לירושלים, לכבודו של הרצוג, שנולד בבלפסט וגדל בדבלין.

(איתמר אייכנר)

https://www.ynet.co.il/news/article/bjmimwubzl

בספטמבר 2019 ביקרתי באירלנד. כבר אז העוינות לישראל היתה גדולה.

מצ'ארלס בויקוט לב.ד.ס.

המדינאי האירי, צ'ארלס סטיוארט פרנל  1846-1891 Charles Stewart  Parnell‏פעל לקידום "שלטון הבית" לאירלנד, ונחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירי. הרצל מאוד הושפע ממנו וכתב ביומנו: "אני אהיה פרנל היהודי."

בשנת 1880 אירגן פרנל, במסגרת מאבק הבעלות על הקרקעות באירלנד, חרם מאורגן ראשון בהיסטוריה של אנגליה המודרנית נגד סוחר קרקעות בשם צ'ארלס קנינגהם בויקוט. מאז המילה "בויקוט" נהפכה בשפה האנגלית למילה "חרם".

בשנה (2019) החליט הפרלמנט האירי לתמוך בתנועת החרם הערבי. ולהטיל "בויקוט" על יישובים יהודיים ביו"ש. דיוויד נוריס, המאהב של עזרא נאווי, פרץ בבכי בעת שהפרלמנט האירי החליט על החרם נגד ישראל.

https://www.israelhayom.co.il/article/570701https://www.israelhayom.co.il/article/570701

כמובן שהזמר האנטישמי, ג'ורג' רוג'ר ווטרס, פעיל החרם הערבי, חגג שם את הכרזת החרם.

עוד קודם לכן ווטרס תבע לסלק מדבלין את שני סמליה: ליאופולד בלום, ומולי מאלון. בשירו "להבה מהבהבת" Flickering Flame: הוא כותב כך:

"על ספסל בירכתי אולם המשפט

ישבו מולי מלון וליאופולד בלום

עד שהמשטרה הגיעה עם מטאטא חדש

וטיאטאה אותם משם."

בבית העירייה היפה בבלפסט, שנבנה ב-1903, יש תערוכה יפה על ההיסטוריה של העיר. בה מופיע סיפורו של חיים הרצוג נשיא המדינה ומוזכר גם אביו הרב. וכן על ההיסטוריה של רחוב ירושלים. אמנם בלפסט היא בצפון אירלנד האנגלית אבל גם שם היו כבר אז לחצים למחוק את הרצוג.

(אירלנד ואנחנו", "חדשות בן עזר", 1475)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01475.php

בתגובה לארגון הספורט האירי שיזם את המחיקה, והודה למועצת העיר על החלטתה כתבתי:

Irish Philistines, maybe you will also replace Jesus with Muhammad in all Irish churches and instead of the inscription INRI "Jesus of Nazareth King of the Jews" you will write Muhammad King of the Irish?

אירים פיליסטינים, אולי גם תחליפו את ישו במוחמד, ובכל הכנסיות האיריות, במקום לכתוב INRI "ישו מנצרת מלך היהודים" תכתבו מוחמד מלך האירים?

https://x.com/naaman_c/status/1994752443540795850?t=6yOgyiac-qlWNaVuxff_Ew&s=03

הם עוד עשויים לעשות זאת. בינתיים הם מהססים ומשרד החוץ מתנגד למעשה.

נעמן כהן

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

שירים 1995-1955

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים
טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.
בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה
מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.
לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –
אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.
אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם
לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ
סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת
לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ
לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא
שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ
שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.
הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ
לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ
לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ
בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק
נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה
לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ
בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

אהוד: ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר", עם מסתה של המשוררת ש. שפרה, נשלח חינם בצרופה לכל מבקש.

העיתונאי והעורך יוסי קינן

על ספריו החדשים של עמנואל בן סבו[דבר המפרסם]

אסופת מאמרים נבחרים שנכתבו מיום טבח שבת שמחת תורה ופורסמו בבמות מרכזיות.

"מר ניצחון" הוא מסע בין מילים שנחצבו מתהומות הייאוש ועד להררי התקווה .

המחנך, הסופר והפובליציסט, עמנואל בן סבו בחר מבין מאות מאמריו שהתפרסמו בבמות שונות את המאמרים הנבחרים המובילים את הקורא יד ביד ממוצאי טבח שבת שמחת תורה ועד ימים אלה.

שני כרכי הספר "מר ניצחון" הם אסופת מאמרים העומדים במבחן הזמן. קול אמיתי אשר אינו מתיירא ואינו נושא פנים לאיש.

"ב"מר ניצחון" פורסמו גם מיספר מאמרים אשר צונזרו על ידי חלק מעורכי מדורי דעות, "'דמוקרטים' בעיני עצמם, אשר חופש הביטוי הינה זכות יסוד בתנאי שהיא תואמת את דעתם." משתף הסופר עמנואל בן סבו.

מבין מאות מאמרים שנכתבו בזמן אמת מאז טבח שבת שמחת תורה ועד לימנו אלה, בחר עמנואל בן סבו מאמרים נבחרים אותם כינס לספרים אלה כעדות לתקופה ההיסטורית בה אנו חיים.

עמנואל בן סבו: "בחרתי לקרא לספרים בשם המורכב 'מר ניצחון' מאחר ובטבח שבת שמחת תורה היה מצבנו מר כלענה ומאז, כעוף החול, התרומם והתנשא העם כארי, זכינו לניצחונות היסטוריים בחזיתות הקרב השונות, הניצחון אינו שלם מאחר ועדיין ישנם ארבעה חללים חטופים במנהרות החמאס, וההכרעה של אויבנו טרם הגיעה לסיומה המוחלט.

"'מר ניצחון' משרטט ומציב קול חזק ברור, רהוט וצלול, קול העם שהשיל מעליו את אדרת התבוסה הרגעית והנוראה ועטה את אדרת הניצחון, קול יהודי–ישראלי."

ביד אמן וברגישות מהלך עמנואל בן סבו בין דפי הספרים "מר ניצחון" , בין ייאוש לתקווה, בין רוח הגבורה היהודית-ישראלית, לבין הרוח הרעה שנשבה בארץ עד לטבח הנורא, חוט אחד עובר כחוט השני בין כלל המאמרים, כולם מדברים אהבת הארץ, אהבת הצבא, אהבת אחים, אחריות לאומית, חוסן לאומי וערבות הדדית.

"מעט מאוד מהמאמרים ששלחתי לפרסום צונזרו על ידי קומיסרי הדעות הממונים על הדעה האחת ואין בילתה," משתף עמנואל בן סבו, יחד עם זו כל המאמרים המפורסמים בספרים "מר ניצחון", פורסמו בבמות ציבוריות חשובות. "המאמרים שבחרתי לפרסם הם תמרורי דרך במציאות המאתגרת והמורכבת שהתהוותה בחברה הישראלית מאז טבח שבת שמחת תורה."

הספרים "מר ביטחון" יצאו בהוצאת ספרי האיכות "עכשיו אפשר" ונמצאים בחנויות הספרים המובחרות.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • שירי אסתר ראב: מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
  • אהוד בן עזר: מתן חנינה לנתניהו
  • יורם אטינגר: הפסקת אש בעזה? זהירות, כאן המזרח התיכון!
  • עמנואל בן סבו: אני רק תשובה
  • אורי הייטנר: 1. מחלה חשוכת מרפא
  • אורי הייטנר: 2. צרור הערות 30.11.25
  • אודי מנור: "לציוני עשה אותי משפט דרייפוס" –
  • עדינה בר-אל: רמי שעיה – חוחובה ישראלית על מפת העולם
  • אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר', נובמבר 2025
  • עקיבא נוף: 89
  • עמנואל בן-עזר: מוּסטָפַה
  • אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק שלושה-עשר
  • יוסי אחימאיר: הספד לדיפלומט ולהיסטוריון – משה יגר
  • נעמן כהן: עמוס שוקן מתבייש בדבריו
  • אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
  • העיתונאי והעורך יוסי קינן: על ספריו החדשים של עמנואל בן סבו[דבר המפרסם]
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,: נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+