אהוד: מתן חנינה לנתניהו פירושו האחד והיחיד הוא שמנגנון התביעה שתפר לו תיקים, על חשבון המדינה, כדי להדיח ולחסל אותו, את נתניהו, באופן פוליטי – היה למעשה מנגנון עברייני! כך תשפוט אותם ההיסטוריה של מדינת ישראל!

צפו להפגנה של כשני מיליון אזרחים מול משכנו של הנשיא הרצוג בתמיכה בבקשת החנינה – ונגד ההתנגדות לחנינה הצפוייה מצד היועמ"שית, הפרקליטות ובית המשפט העליון! מפגינים אלה ייצגו את הרוב הדמוקרטי שיבחר את נתניהו לראש הממשלה הבא!

צפו לבלפוריאדה של הפגנות מחאה מוצ"שיות פראיות וממומנות היטב – נגד מתן חנינה לעבריין נתניהו!

ובמקביל צפו להגברת השמירה על חייו של נתניהו, עכשיו, שאין כבר דרך אחרת להדיחו! – ואם החנינה תתעכב ולא תבוא, צפו להפתעות מאוד לא נעימות – מטראמפ וממערכת שמירת החוק האמריקאית!

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 27 בנובמבר 2025

כיבוד הסכם הפסקת האש ע"י חמאס – לפי 20 הנקודות של הנשיא טראמפ – מחייב את חמאס לנטוש את חזונו המרכזי, לוותר על בסיס הכוח הצבאי והפוליטי שלו, ולהפסיק להיות חמאס. אבל, כיבוד הסכם הפסקת האש ע"י חמאס – לפי חזון חמאס, החשוב בעיניו יותר מכל בוננזה פיננסית – הוא "שידור חוזר" של כל הפסקות האש הקודמות בעזה.

הפסקת האש הנוכחית היא ה-6 מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 (2008, 2012, 2014, 2019 ו-2021). אף הפסקת אש לא גרמה לחמאס – שהוא סניף של "האחים המוסלמים" – לאמץ דו-קיום בשלום, לנהל מו"מ בתום-לב, ולנטוש את חזון "האחים המוסלמים" המחוייב להפלת כל משטר מוסלמי לאומי (מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית, בחריין, עומאן, מרוקו, וכו'), להקים חברה מוסלמית עולמית על בסיס האסלאם כדת "הלגיטימית" היחידה "בחסדי האל", להכניע את ה"כופר" המערבי, ולהשמיד את המוצב הקדמי של ארה"ב במזרח התיכון – המדינה "הכופרת" היהודית.

הפסקות האש הקודמות בעזה ממחישות שמו"מ והפסקת אש של חמאס אינם מונחים ע"י ערכים מערביים, אלא ע"י חזון פנאטי ואפוקליפטי. חמאס ממנף את תהליך המו"מ כדי להימנע מהכחדה, להרוויח זמן לשיקום ולשידרוג יכולות טרור, ולהכין את מתקפת הטרור הבאה – ובכל מחיר! – לקידום החזון הפנאטי. לעומת זאת, תפיסת המו"מ והפסקת האש בתרבות המערבית מונחית ע"י חזון של יישוב סכסוכים, שידרוג רמת החיים, קידום פיוס ודו-קיום בשלום. מו"מ מערבי נתפס על ידי חמאס כביטוי לחוסר נחישות ולחולשה.

תנאי מוקדם לעקירת חמאס – בנוסף להכחדת התשתיות הצבאיות והפוליטיות – הוא שינוי מבני ותרבותי דרמטי ברצועת עזה וביו"ש: עקירת החינוך לשנאה, דרשות ההסתה של ימי שישי ותקשורת הרעל הרשמית, הפועלים (מאז הקמת הרשות הפלסטינית ב-1993!) כקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים פלסטיניים. חמאס הוא אחת מזרועות התמנון הארסי הממוקם באיראן, ומפעיל את זרועותיו במפרץ הפרסי, רחבי המזה"ת, קרן אפריקה, סודן, צפון ומערב אפריקה, דרום ומרכז אמריקה וארה"ב, כפי שמציינים ה – FBI-המשרד לביטחון פנים ורשויות המודיעין בארה"ב.

משטר האייתוללה מתמקד בשיקום ושידרוג יכולות ההגנה האווירית, טילים בליסטים היפרסוניים והגרעין, וממנף את להיטות סין, רוסיה וצפון קוריאה להפגין את עוצמת מערכות הלחימה שלהן ויכולות הביצור התת-קרקעי, למרות כישלונן ביוני 2025.

משטר האייתוללה – שהיה גורם מרכזי בהכנות למתקפת חמאס באוקטובר 2023 – מגביר את מעורבותו בזירת הטרור בחצי האי סיני (הנושק לרצועת עזה!) ובמאמץ להפלת המשטר ההאשמי בירדן. הפלת המשטר ההאשמי תפעיל אפקט דומינו וולקני אזורי (חצי האי ערב, מצרים, סוריה, עיראק, ישראל) וגלובלי. משטר האייתוללה הוא גם מוקד מוביל אנטי-אמריקאי של טרור איסלאמי עולמי, סחר סמים (בשיתוף פעולה עם ברוני הסמים וממשלות אנטי-אמריקאיות באמריקה הלטינית), הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות.

תנאי למזער, למנוע ולסיים מלחמות וטרור הוא עקירת מוקד מוביל של טרור ומלחמות: משטר האייתוללה. הימנעות מיוזמה לשינוי משטר באיראן (שחוותה שינוי משטר ב-1953 וב-1978) – תוך דבקות במדיניות בת 47 שנים של מו"מ וסנקציות כלכליות שלא הסיטה את משטר האייתוללה ממסלולו – תביא לעולם את המעצמה הגרעינית, האפוקליפטית והמגלומנית הראשונה בהיסטוריה האנושית, שתגרום לקטסטרופה שתגמד את המחיר הכרוך בשינוי משטר באיראן.

20 הנקודות של הנשיא טראמפ כוללות "נתיב להקמת מדינה פלסטינית." בניגוד למעצבי מדיניות מערביים הפועלים בנחישות להקמת מדינה פלסטינית, מנהיגי ערב מרעיפים על הפלסטינים מלל-מחבק – ביודעם שעל מילים אין משלמים מכס – אך התנהלותם היא אדישה-עד-עוינת כלפי הפלסטינים. מאז 1948 הם נמנעים מצעדים לקידום הקמתה של מדינה פלסטינית. הם מודעים להתנהלות הפלסטינית הבוגדנית הבין-ערבית (בדרך כלל לצד "האחים המוסלמים"), שהפכה אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים. הם משוכנעים שהקמת מדינה פלסטינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון, תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי, תעניק רוח גבית לטרור, ותהווה בוננזה משמעותית למשטר האייתוללה ול"אחים המוסלמים", המהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי מתון-יחסית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ובכן הביקורת הסלקטיבית קווים לדמותה.

ביקורת היא קטר השיח המפרה, המחדד והמזקק בבחינת: "אמר רבי חמא בר חנינא: אין סכין מתחדדת אלא בירך של חבירתה, כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחבירו" (בראשית רבה, פרשה ס"ט).

אין ברכה כברכת הביקורת העניינית, המהותית, התורמת, אלא שלדאבון הלב הביקורת באה לרוב באופן סלקטיבי, ביקורת מפוזיציה, ביקורת כנגד דעה אחת, צא ובדוק ביקורות כנגד "האנשים האחרים" במערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה, הצבא.

מזמין לבצע ניסוי פשוט מאוד: משחק אסוציאציות:

משפט:

דמות ממערכת המשפט בצד הנכון – טוהר, צדק, מופת ויושרה, מודל לחיקוי, מעמד אל, אמיץ המבצר האחרון של הדמוקרטיה.

דמות ממערכת המשפט מהצד הלא נכון – פוליטי, מינוי של, פחדן, מתנחל, חובה לערער על פסיקותיו, סכנה לדמוקרטיה.

תקשורת:

הפרשן המוביל במדינת ישראל מהצד הלא נכון – שופר, סמרטוט, עושה דברה של המשפחה, בן של טרוריסט, ההסתות הגלויות והקריאות לרציחתו אינן זוכות לגינויים, צרצרים.

פרשן חדשות מהצד הנכון אשר גרם לפיגוע הסברתי בעולם נגד חיילי צה"ל – פרח מוגן, אבטחה צמודה, קורבן של הפשיסטים, יום שידורים מיוחד, גינויים מהמנקה בארגון העיתונאים עד לנשיא המדינה, זעזוע וצמרמורות לאומית.

עוד דוגמאות?

הסתה:

ראש ממשלת ישראל – מהיטלר דרך סטאלין ועד צ'אושסקו, ירי זיקוקין לעבר ביתו, טבעת אש סביב ביתו, אין פרץ ואין צווחה , דמו ודם בני משפחתו הותרו ובמערכת הפוליטית , המשפט, התקשורת לא נרשם זעזוע, יש מי שדמם פחות סמוק. היולנדות.

פוליטיקאי סוג ח' – גינויים מקיר לקיר, זעזוע עמוק, אגלי זיעה נטפו על צוואר הברבור של ראשי המשק, הכלכלה, האקדמיה, הפוליטיקאים , הגנרלים בדימוס, אנשי מערכת המשפט בעבר, בהווה ובעתיד, והרשימה סוף אין לה.

בריונות ואלימות:

חוסמי כבישים, מציתי רחובות , תוקפי שוטרים, פוגע מינית בשוטרת, רודפים נבחרי ציבור, חוסמת בתים, צרה על מכון מחקר אזרחי, כולאים עובדת, מנרמלים סרבנות – ואפשר לספור את המעצרים וכתבי האישום שהוגשו נגד אדוני הארץ על כף יד אחת.

בודדים, בשוליים של המחנה הלא נכון, המעזים לחסום רכב בודד, ותהום הארץ, מייסדי ההתפרעויות האלימות, הבריונות ברחובות, מורטים מחמה כבושה וזעם בלתי נשלט את שערותיהם מחוצפתו של האיש האחר המשיב להם כמעשיהם.

והרשימה עוד ארוכה, לא אמרנו מילה על היחס לפרשת הפצ"רית, שערורייה שנדמה כי אין לה אח ורע, תנסו, התוצאה ידועה מראש.

ביקורת היא חשובה מאין כמותה, רק כדאי שתהיה מאוזנת, ולא ביקורת סלקטיבית, ביקורת לאנשים האחרים ולאדוני הארץ.

ביקורת בררנית היא פשע.

עמנואל בן סבו

מדוע קושיית הפיכתו של הרצל לציוני ממשיכה להעסיק אותנו?

לכאורה שאלה שאין טעם לשאול אותה. כי קודם כל תפקידו של חובב ההיסטוריה, ובלבד שהוא הגון וישר, ואורי הייטנר ונעמן כהן שניהם מתאפיינים בתכונה הזו, שאיננה מובנת כלל וכלל בימינו, היא לברר את האמת.

אלא שהאמת במקרה הזה לכאורה חמקמקה. כי מי אנחנו שנתווכח עם בעל הדבר עצמו, הרצל, שאמר גם אמר שלציוני עשה אותו משפט דרייפוס? לכאורה סוף פסוק.

אלא שמה לעשות וחובב ההיסטוריה – האמת היא נר לרגליו. ושלכן אין לו ברירה אלא להפעיל ביקורת, תוך שהוא זוכר את מה שהספיקו לשכוח הנוכלים הרבים שמציפים את ה"אקדמיות" במערב, וגם בארץ הקודש, והוא שביקורת אין פירושה לומר את ההפך כדי להתקבל לכנס ולקבל מלגה לפרסום עוד פמפלט אנטי-ציוני נבוב, אלא ביקורת היא לשים את הדברים בהקשרם, דבר דבר על אופניו, מוקדם לפני מאוחר והגיוני לפני פחות הגיוני.

ובכן, עם כל הכבוד להרצל, דבר אחד ברור באופן נחרץ וחד משמעי: משפט דרייפוס לא יכול היה להפוך אותו לציוני כי מה לעשות, הוא נהיה ציוני הרבה לפני משפט דרייפוס.

הכיצד זה ייתכן? פשיטא. דרייפוס כמותג היסטורי מכיל בתוכו שני פרקים נפרדים. הראשון – פרק ההפללה. השני – פרק הפרכת ההפללה, כלומר משפט ועוד משפט ובעיקר מהומת אלוהים ציבורית.

פרק ההפללה התרחש באוקטובר 1894. רק שני אנשים באותו זמן ידעו שמדובר בעלילת הפללה. הרצל לא היה אחד מהם. השניים היו כמובן אסתרהאזי ודרייפוס.

ומה עשה הרצל באוקטובר 1894? הוא השלים את מחזהו 'הגיטו החדש', שרק בראייה לאחור יכול להרשות לעצמו ההיסטוריון להישען על תכניו כדי לפענח את הקושיה שהטרידה רבים מסוגו של הרצל (כלומר אנשים, כמו עמוס אילון, כמו כותב שורות אלה, כמו הוריו שעלו מארגנטינה ועוד רבים וטובים יותר ופחות), והיא 'למה לו כל העניין הזה'? כלומר, מדוע שיהודי מבית טוב, בעל מקצוע מכובד ומכניס, בעל משפחה נאה, וכלים נאים וכל השאר, מדוע לו להכניס ראשו למיטה החולה של מה שהרצל כינה בשתי מלים "עניין היהודים"?

ועוד נשוב לסוגייה הזו, שהיא היא המפתח לעצם קיומו של הדיון הזה, המסתכם בשמותיהם של שני אישים זרים לזה מכל בחינה, להוציא מוצאם היהודי: הרצל ודרייפוס.

כי לפני כן עלינו להשלים את תמונת הפרק השני. כאמור, הפרק הראשון הוא פרק ההפללה. ראשיתו באוקטובר 1894 כאמור ושיאו בטקס ההשפלה בינואר 1895.

לעומת זאת, כל מה שבא תחת הכותרת 'משפט דרייפוס', החל להתרחש לא לפני 1896, הרבה אחרי, ושוב – אחרי – שהרצל החל לכתוב באובססיה שתוך כמה שנים תחריב את בריאותו, את היומן 'עניין היהודים', שראשיתו ב'נאום אל הפמליה', נאום מדומיין שהרצל נושא בראשו למקרה שהוא יעז פנים מול 'מלך היהודים' רוטשילד, דמיון מאורגן ומנומק, ששימש לו בהמשך כבסיס לספרו 'מדינת היהודים', שהתפרסם בפברואר 1896, הרבה לפני ששמו של דרייפוס נישא בפי כל עד לפאתי יפן הרחוקה, שגם שם – כפי שבימינו נחלקים ביניהם רועי צאן בפאתי צ'ילה בין תומכי ריאל לתומכי ברצלונה – כך נחלקו אפילו יפנים בין 'דרייפוסיארים' ל'אנטי-דרייפוסייארים'.

תרם לנדידת השם 'דרייפוס' עד ליפן אפילו, מאמר של אחד, אמיל זולא, אודות העכוז, מאמר הידוע יותר בכותרתו 'ז'ה אקוז': היה זה בינואר 1898. ונזכיר שוב את לוח הזמנים, כי בלעדיו אין סיכוי לפיענוח לא של היסטוריה ולא של עניינים אחרים חשובים בהרבה: הרצל מתחיל לכתוב את היומן בחודש מאי 1895; את ספרו 'מדינת היהודים' מפרסם בפברואר 1896; את הקונגרס הראשון פותח בנאום באוגוסט 1897; את הטענה אודות הפיכתו לציוני בגלל משפט דרייפוס אומר או כותב הרצל רק ב-1899, בזמן שלכולם ברור למה הוא מתכוון. למה הוא כותב זאת? כדי להשיג יעד פוליטי מסויים.

במילים אחרות, כשהרצל אומר על עצמו מה שהוא אומר על מקורות הציוניות שלו, הוא איננו כותב ביוגרפיה אלא מנסה – באמצעות מילים – לעצב את ההיסטוריה. כך, גם כך, פועלים מדינאים. והרצל ב-1899 הוא מדינאי. לא ביוגרף ולא היסטוריון.

אז מה כן הפך את הרצל לציוני?? נו, והרי על זה בוכה הנביא עד היום. כי ממה נפשנו, שהרי זה בנפשנו – אין שום דבר מובן מאליו בציונות, וזה עוד לפני שנכנסים לוויכוח בין הציונים, באשר למטרותיה של זו ודרכי השגתן.

והואיל וזו שאלה שאין לה תשובה פשוטה; והואיל ואנשים כפי שסיכם זאת המשורר והנביא שלמה גרוניך, 'אוהבים שירים בשני אקורדים'; והואיל ואין שום דבר בביוגרפיה של הרצל (או של עמוס אילון שאכן הציונות שלו אם בכלל היתה רק משל היתה וגם זה בקושי, והוא רק משל לאלפי ואולי עשרות אלפי יהודים שנקלעו מגרמניה המעתירה לתל אביב המיוזעת של מפא"י והאספסוף שהסתופף כאן בלית ברירה תוך שהוא פוגע בקולטורה העילאית שהיטלר המרושע הרס לבלי שוב) שאמור היה להפוך אותו לציוני; והואיל והרצל עצמו העיד על עצמו מה שהעיד, הרי שהנה לנו תשובה פשוטה מן המוכן, לאמור: ציונות היא פונקציה של אנטישמיות. ויוכיח המקרה המכונן של דרייפוס והרצל.

מש"ל. האמנם? ממש"ל. כלומר ממש לא. מה לעשות והקשר בין אנטישמיות לציונות לא הכרחי. אדרבא, המעולים והמוכשרים שבין היהודים האוטו-אנטישמים, מהמאה ה-19 ועד רחובות ניו יורק היום בבוקר, מסבירים שציונות היא היא המקור לאנטישמיות. והרי לשיטתם, כשהציונות עוד לא התארגנה בקונגרס ובתנועה, היה זה הגרעין המכונן שלה שחולל את האנטישמיות. כי מה הוא גרעין הציונות? תודעת ייחוד כלל-יהודית, לאו דווקא ייחוד במובן של ייעוד, אלא ייחוד במובן של תודעת-אומה, או ביוונית קדומה: אתנוס, שזה בעברית – עם.

וכידוע דבר אחד חשוב משותף לחמא"ס, לאש"ף, לפרנסי עיתון 'הארץ' ולאינספור חכמי "אקדמיה" בישראל ובעמים, וכמובן לסטאלין, לאמור: אין דבר כזה עם יהודי, ומוטב להם ליהודים לזכור כפי שמזכיר להם זאת אחמד טיבי, נציג הלאומיות הילידית, שהם "הגיעו לכאן במטוסים," ושלכן, ככל שיהודים ימשיכו לספר לעצמם ולאחרים שיש עם יהודי, שלא יבואו בטענות על מעשים מתבקשים מאליהם ולכן מוצדקים מוסרית כמו הטבח של ה-7 באוקטובר. וממילא היהודים יאשימו את עצמם בכל מה שקורה להם, אז בכלל אין שום בעייה.

אם לחזור להרצל – האיש היה עיתונאי, כבר מ-1893 הוא יושב בפריז. אם יש דבר שהוא לא צריך ללמוד מדרייפוס (שב-1893 היה סתם קצין תותחנים חביב על רעיו ועל אשתו), זה על אנטישמיות. הוא דיווח עליה כי תפקידו היה עיתונאי (ובימים ההם עיתונאים הבינו שתפקידו לא להמציא את המציאות אלא לדווח עליה).

אדרבא, הרצל כדרכו, כי הוא איש מבריק, הציע הסבר מבריק לתופעת האנטישמיות כשכינה אותה 'סוציאליזם של טיפשים,' כלומר תשובה מטומטמת על שאלה מצויינת. ומה היתה השאלה? השאלה החברתית, שאלה מצוינת המעסיקה אותנו עד היום ותמשיך להעסיקנו לנצח נצחים. ובאיזה אופן אנטישמיות היא תשובה מטומטמת? בכך שהיא מסבירה את הבעיות החברתיות בעצם קיומם של יהודים, או לכל הפחות בהתנהגותם האגואיסטית.

ומכיוון שהרצל היה עיתונאי, הוא גם דיווח על האנטישמיות שהתחוללה סביב טקס ההשפלה בינואר 1895. אבל ממה נפשנו: כדי לדעת מה זה אנטישמיות הרצל לא צריך היה לא להפוך לעיתונאי ולא לנסוע לפריז. הוא הרי גדל בווינה, מעוז האנטישמיות, עיר שהצמיחה את הממדאני הראשון כידוע, קראו לו לואגר והוא לפחות לא תיעב את התרבות מתוכה הוא הפך לראש עיר.

אדרבא, הרצל הכיר אנטישמיות על בשרו, הרבה לפני דרייפוס, בימים בהם הרצל הסטודנט בן ה-22 (יחי ציר הזמן: 1882, 16 שנה לפני אמיל זולא) סולק בבושת פנים מאחווה אוניברסיטאית אנטישמיות מהסוג המגוחך בלי קשר, המוכר לנו מהתרבות האמריקנית.

לבסוף, מה שיוביל אותנו ממש לסוף – כשהרצל הפך ציוני, הוא ניגש לשתף ברעיונותיו פורצי הדרך את ידידיו בווינה, שהכירו אנטישמיות היטב. ובכן, על פי ההיגיון השלמה-גרוניכי ('שירים בשני אקורדים'), הם אמורים היו ליפול מהכיסא, להשתונן כליותיהם, לנער חליפותיהם, לפתוח ארנקיהם ולרוץ ולרכוש את השקל הציוני ולהפיץ את הבשורה. ובכן, כידוע (?) – החברים של הרצל שלחו אותו להתאשפז. סביר להניח שהם לא הכירו את הפסוק המפורסם שנאמר על דוד קצת לפני שהפך למלך: "חסר משוגעים אני," אבל זה בדיוק מה שהם חשו. כך דיווח הרצל ביומנו.

אז מדוע הפך הרצל לציוני? קודם כל יש להציע את התשובה המדעית השכוחה ביותר בימינו: אולי לעולם לא נדע.

אבל, סביר להניח, כאמור לעיל, שהתובנות שהביאו אותו לכתוב את 'הגיטו החדש' באוקטובר 1894 (בלי שום קשר לדרייפוס), עמדו ביסוד מחשבתו פורצת הדרך. כי מה הסיפור של 'הגיטו החדש'? הוא מספר את קורותיו של יהודי משולב בחברה, כלומר כזה שיצא מהגטו הישן, והנה הוא מוצא שבכל צעד ושעל מזכירים לו שהוא יהודי. וזהו 'הגיטו החדש'. במחזה הגיבור בוחר להתאבד. בכל זאת תיאטרון ויש לבדר את משלמי הכרטיסים לפני הארוחה במסעדת הגורמה. אבל כותב המחזה, הרצל, המשיך לחשוב ולחשוב ולחשוב,

ובעוד שיהודים אחרים הכחישו את 'הגיטו החדש'; או האשימו את עצם קיומו בזרם המהגרים האוסט-יודען שהדיפו ריח של יידיש וגעפילטע-פיש; או שהכירו במועקת 'הגיטו החדש' אך בחרו להחליף 'גיטו' ב'גיטו', כלומר להגר למקום בו הייאוש מעט יותר נוח, ניו יורק למשל, או בואנוס איירס; הנה הרצל הגיע למסקנה מהופכת: הואיל ומזכירים לנו כל הזמן מי אנחנו, אולי הגיע הזמן שנלמד מי אנחנו.

ומי אנחנו? יהודים. וכדי להיות יהודים באופן מלא, עלינו ליצור לנו במונחי ברנר, "סביבה משלנו", ובמונחיו של הרצל: בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.

וזו משמעות אמירתו המפורסמת המהלכת אימים על גורמים ידועים בחברה הישראלית: "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות." הרצל אבי ההדתה לא עלינו!! (וזה עוד כלום כי לדעת היסטוריון החצר המהולל של העיתון לאנשים חושבים, הרצל הרי היה הפוסט-ציוני הראשון).

וברצינות – במשפט המפורסם והמופלא הזה – "הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות" – סיכם הרצל את מה שלימים יעמוד עליו החוקר החשוב ביותר שלו, שלמה אבינרי (עם כל הכבוד – ויש לתת לא יותר מדי כבוד – לעמוס אילון), לאמור: הציונות היא התשובה של היהודי החילוני לזהותו היהודית.

כי חרדים לא זקוקים לציונות כדי לשוב אל היהדות. על טיב יהדותם של החרדים, יש לעמוד במקומות אחרים ואחרים אכן ממקמים אותה היטב. הדברים ידועים ורק מי שרק טובת הקואליציה המסוימת הזו לנגד עיניו יכול להרשות לעצמו לשקר אודות טיב יהדותם של החרדים, שנאמנים עליה במדויק הדברים שאמר הרב ש"ך על חב"ד: הכת הקרובה ביותר ליהדות.

ועל פניו גם הציונים הדתיים יכולים להסתדר מצוין בלי הציונות, כי זהותם היהודית ברורה, הגם שכפי שהראה זאת הרב קוק, רק חיי אומה מלאים על אדמתם מסוגלים להביא גם את הזהות היהודית של תר"יג ושו"ע לזיקוק ולדיוק.

לעומת זאת, הבנימין זאב הרצל'ז, השלמה אבינרי'ז, ולהבדיל העמוס אילונ'ז וכמובן כותב שורות אלו וחמשת הקוראים שהגיעו לנקודה זו, זקוקים גם זקוקים למסגרת תודעתית בקנה מידה אחר. ואותה סיפק – קודם כל לעצמו – בנימין זאב הרצל. בלי סיועו של דרייפוס ובלי שום קשר לאנטישמיות.

כי אנטישמיות כבסיס לזהות יהודית מביאה תוצאות. עובדה. המסעות למחנות המוות הפכו והופכים מאות אלפי עמרצים ממוצא יהודי לישראלים גאים של "לעולם לא עוד," רבע שעה לפני גיוסם.

אבל מדובר במוצא קל, קל מדי, עלוב ממש. כי כשאנטישמיות היא יסוד זהותך היהודית, לא פלא שיהודים שנולדו כציונים או הפכו לכאלו, עלולים להפוך לאוטו-אנטישמים גרועים להפליא ולהכעיס, כפי שמלמד המקרה של הגזען החשוך – ולכן חביבו של שוקן - עמוס אילון, או כפי שמלמד המקרה החשוב בהרבה של החומץ בן היין, האיש שהספיק להיות גם יו"ר הסוכנות וגם יו"ר הכנסת (במקרה שלו ניתן לראות ש'אפילו' זהות ציונית דתית לא מספיקה).

על העובדה שאגדת דרייפוס-הרצל תפסה אחיזה אדירה בתודעה הציבורית אין להתווכח. יש להצטער כמובן, אבל זוהי עובדה. 'אפילו' במוזיאון הרצל ממחזרים את ההבל הזה, ואין צורך להזכיר שוב את שלמה גרוניך ותרומתו להבנת הנטייה האנושית לוותר על צלם אלוהים, כלומר על יכולת ההבחנה בין אמת לשקר, כלומר על ביקורת שיסודה הוא שימת דברים בהקשרם, דבר דבור על אופניו, ראשון ראשון ואחרון אחרון, והכי חשוב: שכל ישר וקורטוב הגיון. שגם על כך נאמר: האמת והשלום אהבו, בפיך ובלבבך לעשותו.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה

דברים שנשא יוסי אחימאיר, עורך רבעון "האומה", לאיש האשכולות ד"ר משה יגר ז"ל, שנפטר בן 95 והובא למנוחות בבית העלמין במעלה-החמישה

"בכל זאת, יש אולי סיכוי לשלום" – זוהי כותרת המאמר שנשלח לפני כמה ימים אל מערכת רבעון "האומה" ועומד להתפרסם בגיליון הקרוב בעוד כחודש.

המחבר מציג שאלה המנקרת בלב כל אזרח בישראל: "האם ניתן לעשות משהו כדי לקדם שלום אמיתי בין ישראל למדינות ערב (ומדינות אסלאם אחרות)? לכאורה, נראה שהסיכוי לכך קטן מאוד. ואולי אף אפסי. אך בחינה זהירה של המצב מראה, שאולי אין זה כה גרוע."

לאחר שהוא מנתח באריכות את חשיבות הרקע הדתי-אסלאמי של מלחמת הערבים בישראל, הוא מוסיף וכותב: "מתברר שבמרוצת השנים נמצאו חכמי דת בכירים שפירסמו חוות-דעת (פתווא) חיוביות בעד ישראל, כנראה מבלי לחשוש. נראה שנקעה נפשם משפיכות הדמים הבלתי פוסקת והחליטו שיש לפעול להפסקתה."

בעל המאמר הוא הדיפלומט, המזרחן, ההיסטוריון והפובליציסט, יקירנו ד"ר משה יגר. כששלח אליי את המאמר, צירף לו מכתב לוואי – ואני מצטט: "מצ"ב רשימה שכתבתי במאמץ לא קטן. קשה לכתוב כשהראייה לקוייה. נדמה לי שיותר לא אכתוב. זה נעשה קשה יותר ויותר, אם כי רציתי לכתוב משהו בכמה עניינים אחרים."

במאמרו מספר משה:

"לפני שנים אחדות, הזדמן לי לקיים שיחה ידידותית ארוכה עם איש דת בכיר בפקיסטן. גם המופתי הראשי של מוסלמי צרפת, המונים מיליונים אחדים, פעל ברוח חיובית.

עדויות אלה, ואולי קיימות נוספות, מוכיחות רק, שיש מקום לעריכת פעולה שיטתית לאיתור כל אותם חכמי דת מוסלמים בכירים, שיהיו מוכנים לתת יד באופן כלשהו לקידום השלום, בניגוד לגישה השוררת כיום בין רוב חכמי דת האסלאם הבכירים. זה יכול להביא לתוצאות מהפכניות!"

האיש האופטימי הזה, וגם הרציונליסט, מסביר: "כבר ראינו שנבעו סדקים חיוביים בחומת האיבה הערבית. המטרה היא להביא את בני שיחנו המוסלמים האלה לפרסם חוות-דעת או פסקי הלכה בזכות יחסי שלום עם ישראל. השיא, אם ניתן יהיה להשיגו, הוא להשיג אנשי דת חיוביים כאלה, בייחוד בין חכמי הדת של אל-אזהר. מי יודע, אולי אפשר יהיה להגיע לכך, למרות שהסיכויים נראים כיום קלושים מאוד..."

לכאורה, הוא מודה, "נראית הצעה זו כחסרת סיכוי, ויהיו אף שיגידו – הזויה. ומה תימה? בהכירנו את גישתם הרצחנית העקבית של הערבים כלפי ישראל, קשה להיות אופטימי. ובכל זאת, אסור לאבד תקווה. כבר התגלו סדקים בקרב אנשי דת מוסלמים בכירים. אולי אפשר יהיה להפסיק את שפיכות הדמים הבלתי פוסקת ולהשיג הכרה ערבית בזכות העם היהודי על ארצו?!"

משה יקירנו, כמעט ארבעים שנה היית מבכירי משרד החוץ, שגריר בשוודיה ובצ'כיה, קונכ"ל[?] בניו-יורק, בלוס-אנג'לס, בפילדלפיה ובאין-ספור נציגויות ברחבי תבל, מנהל מחלקת ההדרכה וההסברה, ומה לא.

אבל מרגע שפרשת לגימלאות, ובמשך שלושים שנה, עסקת בכתיבה, במחקר, בחשיבה מקורית, בפריסת משנתך הלאומית, שבמוקדה הזכות ההיסטורית לארץ-ישראל, וגם האפשרויות לקדם שלום בלי ויתורים מרחיקי לכת (איך כתבת: "ההוכחה לכך שגם ערבים מסוגלים לוותר על שטחים 'תמורת שלום', היא הסכם שביתת הנשק שנחתם עם ירדן ב-1949. ישראל דרשה אז את ואדי ערה ושטחים נוספים, וירדן נכנעה ומסרה אותם").

בחוברת חשובה שפירסמת – "הערות על שירות החוץ של ישראל" – הסברת, משה, מה הן התכונות הדרושות לדיפלומט מקצועי:

הראשונה במעלה – אמת או אמינות מוחלטת במגעיו ובדיווחיו,

השנייה – דייקנות בדיווח לשולחיו ולבני שיחו,

השלישית – קור רוח, כלומר לדעת לשלוט בכעסו וביצריו,

הרביעית – ענווה, לא להתרברב,

והחמישית – נאמנות מוחלטת לממשלה אותה הוא מייצג והצגה מדוייקת של עמדותיה.

על אלה יש להוסיף: הגיון, תבונה, השכלה, מזג טוב, שמירת סוד.

באישיותך, בידענותך, באמונתך, גילמת בעצמך מגוון תכונות אלה. היית סיויול סרוונט למופת. את דעותיך הפוליטיות שמרת לעצמך, אך משהפכת לגימלאי, משוחרר מכבלי התפקיד הממלכתי, לא הסתרת אותן.

באחת משיחותינו הרבות, סיפרת לי על חברך הדיפלומט מיכאל פלד, ניצול שואה שכל חייו רצה לשרת באוסטריה ובגרמניה. "מישה, איך אתה יכול לשרת שם?" – שאלת אותו. והוא השיב: "אני ניצול טרזין וזו נקמתי הגדולה כל חיי."

ואתה השבת לו: "אני מקנא בך, אני מעדיף לשרת בבורמה..."

וכך אמרת לי: "כשבאתי למשרד החוץ, התניתי שני תנאים: לא אוכל להיות אפקטיבי ואובייקטיבי לא בגרמניה ולא באוסטריה, וגם לא באו"ם. זהו מוסד אנטי ישראלי מיסודו, אין אפשרות להשפיע שם, כי זה מוסד פרלמנטרי שבו לערבים תמיד יש בכורה עלינו, ואין ערך להחלטות."

משה היקר, הספרים הרבים שכתבת, ובהם הטרילוגיה של שלושת הקצינים הבריטיים אוהדי ישראל (מיינרצהאגן, וינגייט, פאטרסון), מחקריך על משרד החוץ ותיפקודו (איך כתבת? "משרד החוץ יוכל לחדש ימיו כקדם, אם תקום לו מנהיגות ראויה, כפי שהיתה לו בשנותיו הראשונות"), מסותיך ומאמריך בכתבי-עת וביומונים – ובמיוחד ברבעון "האומה" שלי – יהיו עוד שנים רבות מקור לימוד, למחשבה מקורית, והשראה להסברה יעילה, לאמונה ציונית, להעצמת תחושת השליחות של העובדים במשרדי הממשלה בכלל ובמשרד החוץ בפרט.

היית אדם נפלא, מנטש. איש שיחה נהדר. קשוב גם לשמוע. התווכחת בנועם.

עשרות המכתבים בכתב ידך, שגם הם משקפים את חוכמתך, נדיבותך וידידותך, שמורים עימי. מחממים את הלב.

איך כתבת לי באחד האחרונים שהם: "אני מקדיש את שארית חיי לדבורה. האנושות לא תפסיד מזה שלא אכתוב עוד..."

לאחר שקיבלת מידי את ספרו של אבי "איילה בין החומות", שיגרת אליי מכתב ארוך, הקדמת וכתבת: "דומני שמשפע התחלואים שבורא עולם העניק לבריותיו, ובייחוד לזקנים שבהם, אחד הקשים ביותר הוא הידרדרות הראייה.

"לפני שנתיים – (המכתב הוא מ-1 באוקטובר 2023, כלומר שישה ימים לפני ה-7 באוקטובר) – בטרם החלה ההידרדרות הפתאומית למדי והמהירה בכוח הראייה שלי, לא ידעתי עד כמה פעולות כה רבות, שבן-אנוש עושה במהלך היום, תלויות בכוח הראייה.

"למשל – יכולת הכתיבה. עיניך הרואות, שאני כותב לך, אך אינני מסוגל לקרוא מה שכתבתי ולא לתקן, למחוק, לגרוע או להוסיף, או לשפץ את הכתוב, וזו רעה חולה ומעציבה..."

משה יגר שלנו, הארת לי, לנו, את הדרך. היית לי בן שיח מופלא. נוחה בשלום על משכבך.

יוסי אחימאיר

כמה פעמים פירסמתי כאן את הדו שיח שהיה לי עם עמוס שוקן ברשת x והבעתי את הערכתי לכך שהוא בכלל עונה לאדם פשוט מעמך. והנה עמוס שוקן מחק את כל הפוסטים שלו שנכתבו בדו-שיח איתי. אני מסיק שעשה כן מרוב בושה. למשל הנה דוגמה קטנה:

("חדשות בן עזר", 2078) – בעקבות הקמפיין של החמאס ביחד עם "הארץ" על "הרעב בעזה" שבו הצדיק את פירסומי העיתון על הרעב כתבתי לו:

עמוס שוקן: (לגבי הדיווח על הרעב בעזה) "הארץ" והניו יורק טיימס נחשבים לעיתונים מהאמינים ביותר בעולם. אתם לא רוצים לשמוע ורוצים שישראל תהיה חופשית לעשות מה שהיא רוצה אז אתם מכחישים את המציאות ומשמיצים את מי שמדווח עליה. זה הכי קל.

נעמן כהן: מר שוקן, כבר הזהרתי אותך מהסכנה שחוקרי ההיסטוריה בעתיד ישוו את פעולתך לזו של קרושבאנו.

למשל המאמר "אני שונא את נתניהו" (ותגובות הקוראים שהתרת לפרסם) המצביע על נתניהו כאוייב ולא החמאס חיזבאללה ואיראן, הביא ל"תמות נפשי עם נתניהו" (במקום עם פלישתים) של האישה שתכננה לרצוח את נתניהו.

עמוס שוקן: מי זה קרושבאנו? לא מכיר את השם הזה.

נעמן כהן: פבל קרושבאנו העליל על היהודים שהם עושים רצח פולחני ובכך הביא לפוגרום קישינב. כמו כן הוא היה המנסח הראשון של הפרוטוקולים של "זקני ציון" והמוציא לאור והמפיץ של הספר שהיטלר התרשם ממנו, ספר שמשפיע רבות עד היום על האנטישמיות בעולם.

https://x.com/naaman_c/status/1948487621732073946?t=9m23Iev-DAPrtGNJj9TalQ&s=03

אז זה בהחלט מוזר שהבעלים של העיתון ל"אנשים חושבים", אינו יודע מי זה קרושבאנו, אבל העיקר שייזהר לא להיות כמותו."

ודוק: פירסומי עיתון "הארץ" באנגלית בעולם מלבים שנאת ישראל ואנטישמיות בעולם כולו.(פורסם ב"חדשות בן עזר", 2076).

זו בהחלט בושה שעמוס שוקן אינו יודע מיהו קרושבאנו בשעה שהוא מנסה לתפוס את מקומו. אז זה בהחלט סימן טוב שעמוס שוקן מתבייש בדבריו, ואפילו קצת.

שנאת נתניהו תעוור חכמים

אורי הייטנר: פולחן אישיות דומה – בסקירתי על אירוע המחווה לפרופ' אלי צור, הזכרתי את הרצאתו המבריקה של ד"ר אלון גן, וההשוואה בין העיוורון של המשך האמונה בבריה"מ וההערצה לסטלין, גם כאשר כל המידע היה מוכר, לבין הקונספציות ערב מלחמת יום הכיפורים, ערב 7 באוקטובר וההערצה לנתניהו. אהוד תמה: "נתניהו כמו סטלין? האם אלון גן השתגע?"

הוא לא השתגע והוא ממש לא השווה את נתניהו לסטלין, אלא את ההערצה לנתניהו להערצה לסטלין, כאשר בשני המקרים, המעריצים עצמו את עיניהם לרווחה לנוכח העובדות ופירשו אותן באופן עקום, כדי לא לאיים על האמונה העיוורת, הסגידה וההערצה. הוא צודק. יש הסבר רציונלי אחר לכך שאדם ממשיך לתמוך בנתניהו אחרי 7 באוקטובר? ("חדשות בן עזר ", 2111).

אכן צודק אהוד בן עזר בכותבו: "נתניהו כמו סטלין? האם אלון גן השתגע?" עצם ההשוואה בין ההערצה לסטלין וההערצה לנתניהו היא פיליסטיניזם מוחלט, ולא פחות פיליסטיניות יש בקביעה שמדיניות ההכלה והעיוורון לפני ה-7 באוקטובר נעוצה בהערצה לנתניהו. שהרי כל שונאיו מתנגדיו שלא העריצו אותו (לסטלין בזמנו לא היו מי שלא העריצו אותו), בנט, למפל-לפיד, ליברמן, גולדנר-יאיר – נקטו בדיוק באותה מדיניות של הכלה ועיוורון למרות שלא היתה אליהם כל הערצה.

אכן שנאת נתניהו תעוור חכמים.

את שתי מחלות הנפש שפשו בחברה הישראלית ה"ביביפיליה", והביביפוביה", יש לשרש.

השוואה גולדה נתניהו

גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר אשמה כראש ממשלה כאחראית עליונה למחדל מלחמת יום הכיפורים, אך ניהלה את המלחמה בהצלחה גדולה שהערכה אליה גדלה עם השנים. לאחר המלחמה זכתה בבחירות לאמון העם כראש ממשלה.

בנימין מיליקובסקי-נתניהו אשם כראש ממשלה כאחראי עליון למחדל ה-7 באוקטובר, אך בהמשך ניהל את המלחמה בהצלחה גדולה. ובניגוד לגולדה הוא נאלץ לעמוד מול לחצים רבים וקשים מבית ומחוץ להיכנע, ועמד בהם. הבחירות הבאות והעתיד יגלו מה תהיה תדמיתו ההיסטורית.

מה קרה לאמיל גולדמן?

כבר השוויתי את סיפוריו הקצרים של משה גרנות לאיכות סיפוריו של מופסן. היכולת לתת תיאור מלא של אדם שאי אפשר שלא להרהר עליו לאחר סיום הקריאה.

אני מת מסקרנות לדעת מה קרה לאמיל גולדמן בהמשך חייו בישראל. אני יודע שהפואנטה היא שאין המשך, אבל שפע הדמויות האופורטוניסטיות במדינה מולידה סקרנות להמשך הסיפור.

חידה: מי עבר יותר מפלגות – ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר, או נפתלי בנט?

שנתיים אחרי שנוסדה, למרגלות האלפים יש קהילה ישראלית משגשגת. אבל לא הכל קל בגן עדן – "נכונים אנו למות בעד איטליה"

במסגרת עידוד עיתון "הארץ" לירידה מהארץ, עוקב העיתון על הירידה לאיטליה והקמת מושבה ישראלית שם.

דינה כהן 77, נולדה ארבעה ימים לאחר קום המדינה ("כשבן-גוריון הכריז אימא שלי כבר היתה בבית חולים וחיכתה ללידה"), גדלה בקיבוץ והקימה משפחה בירושלים,

ב-2016 היא היתה מהמפגינות הפרוטסטנטיות העקביות במחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מול ביתו בפתח תקווה. ואחר בבלפור, מול מעון נתניהו. מה ששבר את כהן, אחות מוסמכת, היתה התנהלות המדינה סביב משבר הקורונה. "שם התייאשתי," היא אומרת. כהן, גרושה ואם לשניים המחזיקה בדרכון ליטאי, החלה להרהר בירידה לאירופה. הגעגוע לשלושת נכדיה, הילדים של בנה הצעיר שירד לשווייץ, הוביל אותה לשם. אבל ההחלטה לעזוב נפלה רק ב-7 באוקטובר. כהן נזכרה בכתבה שקראה במוסף "הארץ" אודות קבוצה קטנה של ישראלים שהחליטו לרדת יחד לעמק שאוכלוסייתו הידלדלה לאורך השנים. שלושה ימים לאחר מכן כבר נחתה בווראלו איטליה. "בזכות הכתבה הזאת הצלתי לעצמי את החיים.

"אני לא רוצה את זה יותר. 'טוב למות בעד ארצנו'? די, בזמן שנותר לי אני רוצה לחיות. היות ואיבדתי אמון באנשים שמתיימרים להנהיג אותנו, אני פה."

כהן מכנה את עצמה "ועדת הקליטה והתרבות" של ההתיישבות הישראלית בעמק, שמונה היום 50 משפחות וכ-200 אנשים בסך הכול, זאת לצד עוד כמה עשרות שמגיעים לתקופות קצובות. כהן מתנדבת להעביר סיורים לישראלים המתעניינים במעבר לשם, ולפני חודשים אחדים יזמה מסורת חדשה בשם "שישי בשש", שבמסגרתה נפגשים כמה עשרות חברים באולם כנסים במרכז העיירה ומאזינים להרצאה בעברית של אחד מאנשי הקהילה. "זה כבר מותג," היא אומרת, "ומעבר לחוויה של ההרצאה."

בין הישראלים שהתיישבו בעמק יש רופאים, הייטקיסטים, אמנים, מטפלים אלטרנטיביים, אנשי עסקים ואפילו חוקר אוקיינוסים אחד. יש זוגות שירדו מיישובים קהילתיים בצד משפחות בורגניות מגוש דן. "לא באנו כדי להקים קיבוץ ישראלי," מבהיר מורה שירד לווראלו, "באנו כדי לחיות כאיטלקים."

המתיישבים מתנגדים לתיאורם כמושבה ישראלית, "כל דבר שממתג אותנו כישראלים עלול להזיק לנו בניסיון להיטמע באוכלוסייה המקומית," מסביר המורה. אירועים משותפים שעשויים להדהד משהו מהמולדת הישנה כמו ארוחות שישי או חגי ישראל הם מחוץ לתחום. הסיבות לכך מגוונות. יש מי שחשים סלידה כמעט אינסטינקטיבית מסממנים וטקסים דתיים שהפכו את הקיום בישראל לבלתי נסבל עבורם ("בדיוק בגלל זה ברחנו"). אחרים חוששים שנוכחות ישראלית רועשת במרחב תעורר גילויים של אנטישמיות סמויה ("אנחנו לא רוצים למשוך תשומת לב").

רבים מהמתיישבים החדשים סירבו להתראיין מסיבות אלו. "אנחנו רוצים לשמור על פרופיל נמוך," הסבירו והביעו חשש שמא פרסום עלול להביא להרחבה מסיבית של הירידה הישראלית, שמבחינתם הגיעה לקיבולת המקסימלית. אחדים אף הרחיקו לכת והציעו, באופן פרדוקסלי, להטיל עוצר ראיונות בקהילה-שאיננה-קהילה. הכמעט חרם הזה עירער כמה מתושבי העמק שדווקא היו שמחים לספר אודות חייהם החדשים.

"פקיד באחד מלשכות המס המקומיות, שדווקא נודע בהתחלה ביחסו החם לישראלים, לאורך המלחמה שינה את עורו והחל לפרסם פוסטים אנטישמיים המזהירים מפני 'התנחלות ישראלית' בווראלו. מספרים כאן גם על אימא איטלקיה שטענה שהמורה בחוג לשחמט מתעדפת את הילדים הישראלים. גם היא ביטאה חשש מפני 'כיבוש ישראלי.'

"חלק גדול מהיורדים הם עולים מרוסיה."

(הילו גלזר, "שנתיים אחרי שנוסדה, למרגלות האלפים יש קהילה ישראלית משגשגת, אבל לא הכול קל בגן העדן", "אל-ארצ'", 20.11.25).

https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-11-20/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-9bc0-dd6e-a5fa-fbe4ce0e0000

המורה (שמתבייש בשמו) יוכל מעתה ליהנות, כאשר במקום התקווה ל"היות עם חופשי בארץ ציון וירושלים" הוא ישיר:

הו, אחי איטליה,

איטליה נעורה,

בקסדתו של סקיפיו

הציבה היא את ראשה,

היכן הניצחון?

הניחו לה לכרוע,

שהאל יעשנה

לשפחת רומא.

הבה נתלכד לפלוגה,

נכונים אנו למות.

נכונים אנו למות,

איטליה קוראת לנו.

(המנון איטליה)

https://he.wikipedia.org/wiki/המנון_איטליה

העולים מרוסיה שירדו כנראה לא חלמו אף פעם על ציון, ולגביהם גם המושג "אחשוורוש"- היהודי הנודד אינו רלוונטי. דינה כהן שאינה רוצה "למות בעד ארצנו" תוכל לשיר "נכונים אנו למות למען איטליה."

גם אם יסתתרו ויחיו במסווה, הפשיסטים מימין והקומוניסטים משמאל כבר יזכירו להם את מצבם.

אירלנד: שמו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג

יוסר משם פארק בבירה דבלין

מועצת העיר דבלין, בירת אירלנד, החליטה להסיר את שמו של הנשיא השישי חיים הרצוג, אביו של הנשיא יצחק הרצוג, משם הפארק הממוקם בשכונת ראטגאר בעיר ונושא את השם "פארק הרצוג". ההחלטה התקבלה בשל דרישת גורמים פרו-פלסטיניים, שכעת מציעים לקרוא לו "פארק תשוחרר פלסטין" (Free Palestine Park) או על שמה של הינד רג'אב, הילדה שנהרגה בעזה במלחמה והפכה לסמל. הפארק הוקם ב-1985 תחת השם Orwell Quarry Park, וב-1995 שונה שמו ל-Herzog Park לרגל חגיגות 3,000 שנה לירושלים, לכבודו של הרצוג, שנולד בבלפסט וגדל בדבלין.

(איתמר אייכנר)

https://www.ynet.co.il/news/article/bjmimwubzl

בספטמבר 2019 ביקרתי באירלנד. כבר אז העוינות לישראל היתה גדולה.

מצ'ארלס בויקוט לב.ד.ס.

המדינאי האירי, צ'ארלס סטיוארט פרנל  1846-1891 Charles Stewart  Parnell‏פעל לקידום "שלטון הבית" לאירלנד, ונחשב לאחד ממבשרי העצמאות האירי. הרצל מאוד הושפע ממנו וכתב ביומנו: "אני אהיה פרנל היהודי."

בשנת 1880 אירגן פרנל, במסגרת מאבק הבעלות על הקרקעות באירלנד, חרם מאורגן ראשון בהיסטוריה של אנגליה המודרנית נגד סוחר קרקעות בשם צ'ארלס קנינגהם בויקוט. מאז המילה "בויקוט" נהפכה בשפה האנגלית למילה "חרם".

בשנה (2019) החליט הפרלמנט האירי לתמוך בתנועת החרם הערבי. ולהטיל "בויקוט" על יישובים יהודיים ביו"ש. דיוויד נוריס, המאהב של עזרא נאווי, פרץ בבכי בעת שהפרלמנט האירי החליט על החרם נגד ישראל.

https://www.israelhayom.co.il/article/570701https://www.israelhayom.co.il/article/570701

כמובן שהזמר האנטישמי, ג'ורג' רוג'ר ווטרס, פעיל החרם הערבי, חגג שם את הכרזת החרם.

עוד קודם לכן ווטרס תבע לסלק מדבלין את שני סמליה: ליאופולד בלום, ומולי מאלון. בשירו "להבה מהבהבת" Flickering Flame: הוא כותב כך:

"על ספסל בירכתי אולם המשפט

ישבו מולי מלון וליאופולד בלום

עד שהמשטרה הגיעה עם מטאטא חדש

וטיאטאה אותם משם."

בבית העירייה היפה בבלפסט, שנבנה ב-1903, יש תערוכה יפה על ההיסטוריה של העיר. בה מופיע סיפורו של חיים הרצוג נשיא המדינה ומוזכר גם אביו הרב. וכן על ההיסטוריה של רחוב ירושלים. אמנם בלפסט היא בצפון אירלנד האנגלית אבל גם שם היו כבר אז לחצים למחוק את הרצוג.

(אירלנד ואנחנו", "חדשות בן עזר", 1475)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01475.php

בתגובה לארגון הספורט האירי שיזם את המחיקה, והודה למועצת העיר על החלטתה כתבתי:

Irish Philistines, maybe you will also replace Jesus with Muhammad in all Irish churches and instead of the inscription INRI "Jesus of Nazareth King of the Jews" you will write Muhammad King of the Irish?

אירים פיליסטינים, אולי גם תחליפו את ישו במוחמד, ובכל הכנסיות האיריות, במקום לכתוב INRI "ישו מנצרת מלך היהודים" תכתבו מוחמד מלך האירים?

https://x.com/naaman_c/status/1994752443540795850?t=6yOgyiac-qlWNaVuxff_Ew&s=03

הם עוד עשויים לעשות זאת. בינתיים הם מהססים ומשרד החוץ מתנגד למעשה.

נעמן כהן

אסופת מאמרים נבחרים שנכתבו מיום טבח שבת שמחת תורה ופורסמו בבמות מרכזיות.

"מר ניצחון" הוא מסע בין מילים שנחצבו מתהומות הייאוש ועד להררי התקווה .

המחנך, הסופר והפובליציסט, עמנואל בן סבו בחר מבין מאות מאמריו שהתפרסמו בבמות שונות את המאמרים הנבחרים המובילים את הקורא יד ביד ממוצאי טבח שבת שמחת תורה ועד ימים אלה.

שני כרכי הספר "מר ניצחון" הם אסופת מאמרים העומדים במבחן הזמן. קול אמיתי אשר אינו מתיירא ואינו נושא פנים לאיש.

"ב"מר ניצחון" פורסמו גם מיספר מאמרים אשר צונזרו על ידי חלק מעורכי מדורי דעות, "'דמוקרטים' בעיני עצמם, אשר חופש הביטוי הינה זכות יסוד בתנאי שהיא תואמת את דעתם." משתף הסופר עמנואל בן סבו.

מבין מאות מאמרים שנכתבו בזמן אמת מאז טבח שבת שמחת תורה ועד לימנו אלה, בחר עמנואל בן סבו מאמרים נבחרים אותם כינס לספרים אלה כעדות לתקופה ההיסטורית בה אנו חיים.

עמנואל בן סבו: "בחרתי לקרא לספרים בשם המורכב 'מר ניצחון' מאחר ובטבח שבת שמחת תורה היה מצבנו מר כלענה ומאז, כעוף החול, התרומם והתנשא העם כארי, זכינו לניצחונות היסטוריים בחזיתות הקרב השונות, הניצחון אינו שלם מאחר ועדיין ישנם ארבעה חללים חטופים במנהרות החמאס, וההכרעה של אויבנו טרם הגיעה לסיומה המוחלט.

"'מר ניצחון' משרטט ומציב קול חזק ברור, רהוט וצלול, קול העם שהשיל מעליו את אדרת התבוסה הרגעית והנוראה ועטה את אדרת הניצחון, קול יהודי–ישראלי."

ביד אמן וברגישות מהלך עמנואל בן סבו בין דפי הספרים "מר ניצחון" , בין ייאוש לתקווה, בין רוח הגבורה היהודית-ישראלית, לבין הרוח הרעה שנשבה בארץ עד לטבח הנורא, חוט אחד עובר כחוט השני בין כלל המאמרים, כולם מדברים אהבת הארץ, אהבת הצבא, אהבת אחים, אחריות לאומית, חוסן לאומי וערבות הדדית.

"מעט מאוד מהמאמרים ששלחתי לפרסום צונזרו על ידי קומיסרי הדעות הממונים על הדעה האחת ואין בילתה," משתף עמנואל בן סבו, יחד עם זו כל המאמרים המפורסמים בספרים "מר ניצחון", פורסמו בבמות ציבוריות חשובות. "המאמרים שבחרתי לפרסם הם תמרורי דרך במציאות המאתגרת והמורכבת שהתהוותה בחברה הישראלית מאז טבח שבת שמחת תורה."

הספרים "מר ביטחון" יצאו בהוצאת ספרי האיכות "עכשיו אפשר" ונמצאים בחנויות הספרים המובחרות.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!