בגיליון:
- שירי אסתר ראב: מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
- אהוד בן עזר: אם תהליך אישור החנינה לנתניהו יתחיל לקרטע
- עמנואל בן סבו: 1. לא להחמיץ את ההזדמנות
- אשר מעוז: אין צדיקים באירלנד
- אורי הייטנר: צרור הערות 3.12.25
- משה גרנות: דודה לוסי
- יוסף אורן: מדף הטרילוגיות בסיפורת הישראלית
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק ארבעה-עשר
- מנחם רהט: האם הציונות הדתית תכשיר את שרץ ההשתמטות?
- נעמן כהן: יאיר למפל-לפיד, יועז הנדל – זהירות פשיזם
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- אסתר ראב: שירים שהולחנו
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
*
אֲנִי חוֹוָה אֶת הֶחָלָל
אֲשֶׁר אַשְׁאִיר אַחֲרֵי הֵעָלְמִי
מַה יִשְׁתַּנֶּה? דָּבָר לֹא!
רַק אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם
יַרְגִּישׁ הֵעָלְמִי
לְאֶחָד יֶחְסַר –
חוּט דַּק כָּחֹל
בְּעֶרְגַּת-נִשְׁמָתוֹ
לַשֵּׁנִי –
נִיצוֹץ כְּבָרָק –
מְעוֹרֵר מַחֲשָׁבָה
וְלַשַּׁחְרוּרָה הָאֲפֹרָה
שֶׁבְּדַרְכִּי לַחֲדַר-הָאֹכֶל,
בֵּין בְּרוֹשִׁים –
תִקְפֹּץ אֶל שְׁבִילִי
לִתְפֹּשׂ אֶת עֵינִי
הַמְּחַפֶּשֶׂת עֵינָהּ
וְעֵינִי אֵינֶנָּה –
וְגַרְגֵּר לֶחֶם לְמַקּוֹרָהּ –
בַּגֶּשֶׁם, אַיִן – – –
1980
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
אהוד בן עזר
אם תהליך אישור החנינה לנתניהו יתחיל לקרטע
אהוד: אם תהליך אישור החנינה לנתניהו יתחיל לקרטע ואנחנו נפגוש בו את השחקנים הוותיקים של רדיפת נתניהו תוקעים מקלות בגלגלים, בייחוד במערכת המשפט – בל נתפלא אם מארה"ב יתחילו להגיע תביעות, זימונים לחקירות וסנקציות, מנומקים היטב – והנמענים הם אבירי מערכת המשפט, המחאה, הסרבנות, האופוזיציה ושאר שונאי נתניהו באשר הם שם – והעונשים משם יהיו קשים!
*
אהוד: פרס ישראל לעיתונאות – לאיילה חסון!
*
אהוד: אני חושש כי ההתנכלויות לחיילי צה"ל התרחשו בפרקליטות הצבאית כבר בתקופת הפצ"ר שרון אפק כאשר הרשיעו, שללו את דרגתו ושלחו את סמל אלאור אזריה המסכן לכלא צבאי. אני, בכל גיליון, תמכתי בו ובחפותו כל אותה תקופה. על הפרקליטות הצבאית לבטל את פסק דינו, להתנצל בפניו, להחזיר לו את דרגת הסמל שנלקחה ממנו ולפצות אותו על הימים שבהם סבל בבית הסוהר הצבאי.
עמנואל בן סבו
1. לא להחמיץ את ההזדמנות
מתנה גדולה, שי ודורון נפלאים העניק לנו, אזרחי מדינת ישראל, בורא עולם, בשנת הבחירות, כמשל, את יא יא פינק, הדר מוכתר, נאווה רוזוליו ומרדכי דוד, מועמדים פוטנציאלים בעיני רבים ממחנותיהם להצטרף לכנסת ישראל בתום הבחירות הקרובות.
המסקנה תיכתב כבר עכשיו, אלה לא הדמויות שעם ישראל של אחרי טבח שבת שמחת תורה, רוצה לראות בכנסת ישראל, בהנהגה, בהובלה, במראה הלאומי, במודל לדור הצעיר.
ייתכן כי מדובר באנשים מתאימים לכנסת ישראל, בעלי יכולות, בעלי שאיפות ובעלי חלומות אותם הם מבקשים להגשים, ייתכן והאנשים הללו הם נוף תבניתה של כנסת ישראל, ובה מצאו מודלים לכהונתם כנבחרי ציבור, ייתכן.
הברור הוא כי מדובר בארבעה אנשים שהציבור התוודע אליהם לא רק בשל ערכיהם הנאצלים, לא רק בשל תוכניותיהם למען אזרחי מדינת ישראל, לא רק בשל שפתם המעודנת ונימוסיהם המרשימים, לא רק בשל היותם מאהביה הגדולים של מדינת ישראל, ללא תנאים, לא רק בשל היכולת להכיל את האחר, את השונה, את בעל הדעה האחרת, לא רק בשל היותם גשרים מחברים בין חלקי העם, בונים גשרים על מחלוקות, מונעים פילוגים, נאבקים בשנאה, תובעים אחדות.
המכנה המשותף של דמויות אלה ודומיהם הוא רצונם העז בחשיפה, ההבנה כי המטרה מקדשת את האמצעים, היכולת להגביה עצמם על גוויות מטאפוריות של אחרים, עשייה ללא לאות בייצור פרובוקציות, בבניית מודל של להבליט את הרע, המכוער, הקיצון, לשוחח בשיח ביבים ושיח גרדומים, שיח רעיל המזהם את המציאות הישראלית ומוביל את העם לימי שנאה וזעם, ימי איבה ומחלוקת.
תפילתי ותקוותי כי דמויות אלה, לא ימצאו עצמם בכנסת ובעמדות השפעה, פרובוקציות הן לא תוכנית עבודה, היכולת להוכיח את כיעורו של השני אינה תוכנית פעולה, העם זקוק למנהיגי ציבור ראויים, אחראים, מסורים לשליחותם, מכבדים, אנשים, חולקים ומחדדים עמדות מתוך כבוד, כנסת ישראל אינה קרקס, אינה במה לכישלונות צעירים, אינה חממה לתעשיית מכונות רעל ומעבדה לניסויים בהנדסת תודעה ובית זיקוק לארס.
דמויות אלה, כל אחד בדרכו, יודע גם יודעת כי הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה תוססת, דמוקרטיה איתנה, דמוקרטיה מתגוננת, דמוקרטיה יצוקה כפלדה, זכותם להתמודד ולנסות להיבחר לכנסת ישראל היא זכות בסיסית, ברם, לנו, אזרחי מדינת ישראל, המשוועים ומייחלים לנבחרי ציבור אחראים, שלא דבק בהם רבב, השמים את טובת המדינה לפני טובתם האישית, הרואים בבחירתם שליחות, המבינים כי הינם משרתי ציבור, לא שררה מבקשים לעצמם, לא כבוד כי אם עבדות, חייבים לזכור כי הגיעה העת לנבחרי ציבור ראויים, לא פרובוקטיביים.
עם ישראל חייב לבחור בנבחרי ציבור ראויים, בעלי מידות טובות, בעלי יכולת ביצוע, בעלי ענווה, בעלי עוז, בעלי שאר רוח, בל ניתן יד לבחירת מי ששפתם בריונות, מי שפרובוקציות היא לחם חוקם, מי ששנאה, מחלוקת, פירוד ושיסוי הם כוס התה שלהם.
ובעומדנו מול נקלפי, אוחזים בנכנס הגדול, פתק הבחירה, נבחר בראויים ביותר, לא נתפשר גם אל מול אלה שחדרו לכנסת בעבר ותרומתם היא אפס מעשים מאה דיבורים ופרובוקציות.
מגיע לנו הטוב ביותר, זה תלוי בנו ורק בנו, בל נחמיץ את ההזדמנות.
2. לתבוע את עלבונו של הצדק
אין לי צל של ספק שהאנשים כפרטים בארגון "אחים לנשק", הינם אנשים ראויים, אוהבי מדינת ישראל, חרדים באמת לגורלה ועתידה, מאמינים בכל ישותם כי הארץ עמדה לשנות פניה והם, רק הם, היו חומת המגן בפני התמורות הדיקטטוריות, הסלע היצוק מפני שינוי פני הארץ האהובה עליהם, הארץ שלהם, עליה חלמו ולמענה לחמו, הותירו חברים בשדות המערכה וכעת רעדה אחזתם באמונתם כי המדינה משנה פניה.
אוסף הנשים והאנשים, רובם בגיל העמידה נושקים לגיל הזהב, פעלו מתוך אמונה כי עוד רגע קט והקיץ הקץ על חלום המדינה היהודית ותחייתה הקצרה, לכן, במקום שיעסקו בבניית גשרים, בחיבורים, בבניית מכנה משותף, השתלטה על חבורה זו רוח רעה, רעה מאוד.
רוח שהובילה את חלקם להתנהגויות עברייניות, אלימות ובריונות, כמו גניבת טנק צה"לי וגרירתו ברחבי ישראל, ולהתנהגויות חריגות בחומרתן כמו הפריצה למכון מחקר אזרחי "פורום קהלת", כליאת עובדת מבוהלת, הצבת גדרות תיל ושקי חול, השחתת רכוש ותיעוד מלא של העבריינים, מבצעי הפשע.
כמו לפגוע מינית בשוטרת, כמו הבערת טבעת האש סביב בית ראש הממשלה כמו ירי פצצות תאורה לחדר השינה של ראש הממשלה, כמו הבערת הרחובות המרכזיים, שריפת כבישים, כמו ימי השיבוש והזעם, כמו פעולה אנטישמית בעליל בהשלכת שטרות כסף על יהודים חרדים, ציד ומרדף אחרי נבחרי ציבור המזוהים עם הימין ולא אמרנו דבר על תרומתם לפגיעה האנושה בחוסן הלאומי, בקריאות לאי התייצבות, ופגיעה בצבא.
הטרגדיה של אחים לנשק אשר החלו כארגון מחאה לגיטימי, לוחם, ואט אט הפכו חלקים בארגון זה לרדיקלים קיצוניים וסוכני כאוס, באה לידי ביטוי במלא עוצמתה כאשר יום למחרת טבח שבת שמחת תורה התגייסו והעמידו את התשתיות הארגוניות שלהם למען חיילי ומפקדי צה"ל ונדהמו לגלות שרובם דוחים בשאט נפש את ידם המושטת, את התרומות – השבר היה עמוק מלהירפא גם יום לאחר הגדול והנורא באסונות העם היהודי.
וכך חלק מאנשי הארגון שנולד בראשיתו כדי להגן על הדמוקרטיה נהגו בשיטות מחפירות, הבאישו את ריח הארגון עד כדי כך שכל הפרסים, התעודות וההוקרות שמיהרו להעניק להם לא הצליחו לטהר את הצחנה.
ארגון אחים לנשק, הינו ארגון פוליטי ולכן טוב נהג שר החינוך כשמנע מחבריו כניסה לבתי הספר, טוב יעשה נשיא המדינה אם יבטל את הענקת הפרס, טוב תעשה מדינת ישראל אם תפתח ומיד את תיק החקירה כנגד עברייני הארגון שצרו והשחיתו, פגעו וכלאו, במכון פורום קהלת.
עילת סגירת התיק יותר מתמוהה, שבעה חשודים הגיעו עם שחר, השחיתו מקרקעין, השיגו גבול, כלאו עובדת, איימו, התראיינו בתקשורת על "מעשה הגבורה הנועז בעורף קהלת," ולא הוגש נגדם כתב אישום.
בסוף חודש דצמבר יסתיים המועד האחרון בו ניתן לערער על סגירת תיק הפשע, אסור שתיק פשוט וברור זה יסתיים באופן המנוגד לכל היגיון.
על שוחרי הצדק לעמוד איתן על התביעה לפתוח מחדש את החקירה, להגיש כתבי אישום ולבוא חשבון עם מי שנהגו בניגוד חמור לחוק, אכיפה בררנית היא פשע, היא רשע, היא עוול.
3. אחרים
אחרי האנשים האחרים, אחרי הימים האחרים, אחרי השופטים האחרים, הגיע זמן העיתונאים האחרים, אנשי התקשורת האחרים, אלו שמוגנים בחומות של פלדה שאין סדק שיכול להיפער בהם, ואלו שחשופים לכל רוח ודמם מותר.
אחרים, אלו האנשים החשים אדוני הארץ, המורמים מעם, האנשים אשר מותר להם לעשות כמעט הכול ויחושו חסינות מפני העמדה לדין, מפני אימת החוק, האנשים האחרים הם הקובעים מה מותר ומה אסור, מה אמת ומה שקר, מהו צדק ומהו עוול, מה ישר ומה עקום, אלו הקובעים במוקדי ההשפעה בהם מיעוט זניח עדיין שולט, אלו הקובעים את דמות האחרים במוקדי הכוח, האנשים האחרים.
אומה שלימה מביטה בסטריפטיז חסר התבונה שמבצעים בעצמם בכיכר העיר, האנשים האחרים, התערטלות מוסרית לצד אימוץ צביעות חסרת מעוף.
הדברים מוסבים לתחומי חיינו השונים, ברם, נראה כי מלאה הארץ תוגה וצער, יגון ונהי, חרדה ואימה, דאגה ומאבטחים, אל מול אלימות מילולית כנגד עיתונאי מסוים, השייך לגילדה מסוימת, המחובק על ידי חונטה מסוימת, המאותרג על ידי כת מסוימת, בקיצור עיתונאי מהזן הנכון, מהמיליה הנכון, עיתונאי אתרוג עץ הדר מובהק.
ותהום הארץ, בוקה מבוקה ומבולקה, המגנים אצים רצים, זה נחרד וזו מזדעזעת, זה מתריע וזו מבהירה, זה מבהיר וזו מפרשנת, יום שידורים מיוחד, יום שכולו אהבה לאתרוג והסתה כנגד החושבים אחרת ממנו, בעלי הדעה השונה מהזן הנדיר של האנשים האחרים.
ערוותם של האנשים האחרים נחשפת לעין כל, הצביעות רוקדת בראש חוצות, הבושה אבדה והאיוולת צועדת בראש מורם ובגו זקוף אל תהומות הנשייה של חוסר מודעות מופלגת, היישר אל הציבור הבז למיעוט.
בשנים האחרונות הותקפו באלימות קשה לעיני המצלמות עיתונאים, סתמו את פיהם בפועל ממש ובפראות, סילקו אותם מהמרחב הציבורי, עלבו בהם בכל מילה פוגענית שניתן להעלות על הדעת, תקפו עיתונאית בהריון מתקדם, ריססו כתובות הסתה נגד ערוץ, כינו את עיתונאי הערוץ בוגדים, כתובות אלימות רוססו במוקדים מרכזיים, פרסמו איומים ברצח עיתונאים בשם מלא ואף עם מספר טלפון, איימו לרצוח את נשות העיתונאים וילדיהם, והארץ לא סערה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.
אירועי האלימות לא פתחו מהדורות חדשות, לא התקיים יום שידורים מיוחד, מועצת העיתונות בקומה מוחלטת, ארגון העיתונאים באלם מבחירה, והארץ שקטה, והאנשים האחרים נדמו, אלה עיתונאים אחרים, להם מותר לסכור פיות, לרמוס את חופש הביטוי.
בשנים האחרונות חבורת מופקרים וחסרי אחריות נירמלו כמעט הכול, את פירוק הצבא, את פירוק החברה, את הסרבנות, את האכיפה הבררנית, את האלימות הנוראה ברחובות, נגד נבחרי ציבור ובני משפחותיהם וצאצאיהם וכל המוכר להם, נירמלו את השנאה, נירמלו את התועבה, נירמלו את האנשים האחרים.
ועתה, משביקשו בודדים מהמחנה האחר להשיב להם בשפתם, כמעשיהם, נחשף קלונם, האנשים האחרים מזדעזעים מהאלימות כלפיהם, רק שכחו שהם ייסדו את מפעלי מכונות הרעל, את בתי הספר לשנאה, את אוניברסיטאות ההסתה, ואני נזכרתי במסכת אבות של עם הנצח –
"אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ; וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן..."
ונעצבתי.
עמנואל בן סבו
המסקנה תיכתב כבר עכשיו, אלה לא הדמויות שעם ישראל של אחרי טבח שבת שמחת תורה, רוצה לראות בכנסת ישראל, בהנהגה, בהובלה, במראה הלאומי, במודל לדור הצעיר.
ייתכן כי מדובר באנשים מתאימים לכנסת ישראל, בעלי יכולות, בעלי שאיפות ובעלי חלומות אותם הם מבקשים להגשים, ייתכן והאנשים הללו הם נוף תבניתה של כנסת ישראל, ובה מצאו מודלים לכהונתם כנבחרי ציבור, ייתכן.
הברור הוא כי מדובר בארבעה אנשים שהציבור התוודע אליהם לא רק בשל ערכיהם הנאצלים, לא רק בשל תוכניותיהם למען אזרחי מדינת ישראל, לא רק בשל שפתם המעודנת ונימוסיהם המרשימים, לא רק בשל היותם מאהביה הגדולים של מדינת ישראל, ללא תנאים, לא רק בשל היכולת להכיל את האחר, את השונה, את בעל הדעה האחרת, לא רק בשל היותם גשרים מחברים בין חלקי העם, בונים גשרים על מחלוקות, מונעים פילוגים, נאבקים בשנאה, תובעים אחדות.
המכנה המשותף של דמויות אלה ודומיהם הוא רצונם העז בחשיפה, ההבנה כי המטרה מקדשת את האמצעים, היכולת להגביה עצמם על גוויות מטאפוריות של אחרים, עשייה ללא לאות בייצור פרובוקציות, בבניית מודל של להבליט את הרע, המכוער, הקיצון, לשוחח בשיח ביבים ושיח גרדומים, שיח רעיל המזהם את המציאות הישראלית ומוביל את העם לימי שנאה וזעם, ימי איבה ומחלוקת.
תפילתי ותקוותי כי דמויות אלה, לא ימצאו עצמם בכנסת ובעמדות השפעה, פרובוקציות הן לא תוכנית עבודה, היכולת להוכיח את כיעורו של השני אינה תוכנית פעולה, העם זקוק למנהיגי ציבור ראויים, אחראים, מסורים לשליחותם, מכבדים, אנשים, חולקים ומחדדים עמדות מתוך כבוד, כנסת ישראל אינה קרקס, אינה במה לכישלונות צעירים, אינה חממה לתעשיית מכונות רעל ומעבדה לניסויים בהנדסת תודעה ובית זיקוק לארס.
דמויות אלה, כל אחד בדרכו, יודע גם יודעת כי הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה תוססת, דמוקרטיה איתנה, דמוקרטיה מתגוננת, דמוקרטיה יצוקה כפלדה, זכותם להתמודד ולנסות להיבחר לכנסת ישראל היא זכות בסיסית, ברם, לנו, אזרחי מדינת ישראל, המשוועים ומייחלים לנבחרי ציבור אחראים, שלא דבק בהם רבב, השמים את טובת המדינה לפני טובתם האישית, הרואים בבחירתם שליחות, המבינים כי הינם משרתי ציבור, לא שררה מבקשים לעצמם, לא כבוד כי אם עבדות, חייבים לזכור כי הגיעה העת לנבחרי ציבור ראויים, לא פרובוקטיביים.
עם ישראל חייב לבחור בנבחרי ציבור ראויים, בעלי מידות טובות, בעלי יכולת ביצוע, בעלי ענווה, בעלי עוז, בעלי שאר רוח, בל ניתן יד לבחירת מי ששפתם בריונות, מי שפרובוקציות היא לחם חוקם, מי ששנאה, מחלוקת, פירוד ושיסוי הם כוס התה שלהם.
ובעומדנו מול נקלפי, אוחזים בנכנס הגדול, פתק הבחירה, נבחר בראויים ביותר, לא נתפשר גם אל מול אלה שחדרו לכנסת בעבר ותרומתם היא אפס מעשים מאה דיבורים ופרובוקציות.
מגיע לנו הטוב ביותר, זה תלוי בנו ורק בנו, בל נחמיץ את ההזדמנות.
2. לתבוע את עלבונו של הצדק
אין לי צל של ספק שהאנשים כפרטים בארגון "אחים לנשק", הינם אנשים ראויים, אוהבי מדינת ישראל, חרדים באמת לגורלה ועתידה, מאמינים בכל ישותם כי הארץ עמדה לשנות פניה והם, רק הם, היו חומת המגן בפני התמורות הדיקטטוריות, הסלע היצוק מפני שינוי פני הארץ האהובה עליהם, הארץ שלהם, עליה חלמו ולמענה לחמו, הותירו חברים בשדות המערכה וכעת רעדה אחזתם באמונתם כי המדינה משנה פניה.
אוסף הנשים והאנשים, רובם בגיל העמידה נושקים לגיל הזהב, פעלו מתוך אמונה כי עוד רגע קט והקיץ הקץ על חלום המדינה היהודית ותחייתה הקצרה, לכן, במקום שיעסקו בבניית גשרים, בחיבורים, בבניית מכנה משותף, השתלטה על חבורה זו רוח רעה, רעה מאוד.
רוח שהובילה את חלקם להתנהגויות עברייניות, אלימות ובריונות, כמו גניבת טנק צה"לי וגרירתו ברחבי ישראל, ולהתנהגויות חריגות בחומרתן כמו הפריצה למכון מחקר אזרחי "פורום קהלת", כליאת עובדת מבוהלת, הצבת גדרות תיל ושקי חול, השחתת רכוש ותיעוד מלא של העבריינים, מבצעי הפשע.
כמו לפגוע מינית בשוטרת, כמו הבערת טבעת האש סביב בית ראש הממשלה כמו ירי פצצות תאורה לחדר השינה של ראש הממשלה, כמו הבערת הרחובות המרכזיים, שריפת כבישים, כמו ימי השיבוש והזעם, כמו פעולה אנטישמית בעליל בהשלכת שטרות כסף על יהודים חרדים, ציד ומרדף אחרי נבחרי ציבור המזוהים עם הימין ולא אמרנו דבר על תרומתם לפגיעה האנושה בחוסן הלאומי, בקריאות לאי התייצבות, ופגיעה בצבא.
הטרגדיה של אחים לנשק אשר החלו כארגון מחאה לגיטימי, לוחם, ואט אט הפכו חלקים בארגון זה לרדיקלים קיצוניים וסוכני כאוס, באה לידי ביטוי במלא עוצמתה כאשר יום למחרת טבח שבת שמחת תורה התגייסו והעמידו את התשתיות הארגוניות שלהם למען חיילי ומפקדי צה"ל ונדהמו לגלות שרובם דוחים בשאט נפש את ידם המושטת, את התרומות – השבר היה עמוק מלהירפא גם יום לאחר הגדול והנורא באסונות העם היהודי.
וכך חלק מאנשי הארגון שנולד בראשיתו כדי להגן על הדמוקרטיה נהגו בשיטות מחפירות, הבאישו את ריח הארגון עד כדי כך שכל הפרסים, התעודות וההוקרות שמיהרו להעניק להם לא הצליחו לטהר את הצחנה.
ארגון אחים לנשק, הינו ארגון פוליטי ולכן טוב נהג שר החינוך כשמנע מחבריו כניסה לבתי הספר, טוב יעשה נשיא המדינה אם יבטל את הענקת הפרס, טוב תעשה מדינת ישראל אם תפתח ומיד את תיק החקירה כנגד עברייני הארגון שצרו והשחיתו, פגעו וכלאו, במכון פורום קהלת.
עילת סגירת התיק יותר מתמוהה, שבעה חשודים הגיעו עם שחר, השחיתו מקרקעין, השיגו גבול, כלאו עובדת, איימו, התראיינו בתקשורת על "מעשה הגבורה הנועז בעורף קהלת," ולא הוגש נגדם כתב אישום.
בסוף חודש דצמבר יסתיים המועד האחרון בו ניתן לערער על סגירת תיק הפשע, אסור שתיק פשוט וברור זה יסתיים באופן המנוגד לכל היגיון.
על שוחרי הצדק לעמוד איתן על התביעה לפתוח מחדש את החקירה, להגיש כתבי אישום ולבוא חשבון עם מי שנהגו בניגוד חמור לחוק, אכיפה בררנית היא פשע, היא רשע, היא עוול.
3. אחרים
אחרי האנשים האחרים, אחרי הימים האחרים, אחרי השופטים האחרים, הגיע זמן העיתונאים האחרים, אנשי התקשורת האחרים, אלו שמוגנים בחומות של פלדה שאין סדק שיכול להיפער בהם, ואלו שחשופים לכל רוח ודמם מותר.
אחרים, אלו האנשים החשים אדוני הארץ, המורמים מעם, האנשים אשר מותר להם לעשות כמעט הכול ויחושו חסינות מפני העמדה לדין, מפני אימת החוק, האנשים האחרים הם הקובעים מה מותר ומה אסור, מה אמת ומה שקר, מהו צדק ומהו עוול, מה ישר ומה עקום, אלו הקובעים במוקדי ההשפעה בהם מיעוט זניח עדיין שולט, אלו הקובעים את דמות האחרים במוקדי הכוח, האנשים האחרים.
אומה שלימה מביטה בסטריפטיז חסר התבונה שמבצעים בעצמם בכיכר העיר, האנשים האחרים, התערטלות מוסרית לצד אימוץ צביעות חסרת מעוף.
הדברים מוסבים לתחומי חיינו השונים, ברם, נראה כי מלאה הארץ תוגה וצער, יגון ונהי, חרדה ואימה, דאגה ומאבטחים, אל מול אלימות מילולית כנגד עיתונאי מסוים, השייך לגילדה מסוימת, המחובק על ידי חונטה מסוימת, המאותרג על ידי כת מסוימת, בקיצור עיתונאי מהזן הנכון, מהמיליה הנכון, עיתונאי אתרוג עץ הדר מובהק.
ותהום הארץ, בוקה מבוקה ומבולקה, המגנים אצים רצים, זה נחרד וזו מזדעזעת, זה מתריע וזו מבהירה, זה מבהיר וזו מפרשנת, יום שידורים מיוחד, יום שכולו אהבה לאתרוג והסתה כנגד החושבים אחרת ממנו, בעלי הדעה השונה מהזן הנדיר של האנשים האחרים.
ערוותם של האנשים האחרים נחשפת לעין כל, הצביעות רוקדת בראש חוצות, הבושה אבדה והאיוולת צועדת בראש מורם ובגו זקוף אל תהומות הנשייה של חוסר מודעות מופלגת, היישר אל הציבור הבז למיעוט.
בשנים האחרונות הותקפו באלימות קשה לעיני המצלמות עיתונאים, סתמו את פיהם בפועל ממש ובפראות, סילקו אותם מהמרחב הציבורי, עלבו בהם בכל מילה פוגענית שניתן להעלות על הדעת, תקפו עיתונאית בהריון מתקדם, ריססו כתובות הסתה נגד ערוץ, כינו את עיתונאי הערוץ בוגדים, כתובות אלימות רוססו במוקדים מרכזיים, פרסמו איומים ברצח עיתונאים בשם מלא ואף עם מספר טלפון, איימו לרצוח את נשות העיתונאים וילדיהם, והארץ לא סערה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.
אירועי האלימות לא פתחו מהדורות חדשות, לא התקיים יום שידורים מיוחד, מועצת העיתונות בקומה מוחלטת, ארגון העיתונאים באלם מבחירה, והארץ שקטה, והאנשים האחרים נדמו, אלה עיתונאים אחרים, להם מותר לסכור פיות, לרמוס את חופש הביטוי.
בשנים האחרונות חבורת מופקרים וחסרי אחריות נירמלו כמעט הכול, את פירוק הצבא, את פירוק החברה, את הסרבנות, את האכיפה הבררנית, את האלימות הנוראה ברחובות, נגד נבחרי ציבור ובני משפחותיהם וצאצאיהם וכל המוכר להם, נירמלו את השנאה, נירמלו את התועבה, נירמלו את האנשים האחרים.
ועתה, משביקשו בודדים מהמחנה האחר להשיב להם בשפתם, כמעשיהם, נחשף קלונם, האנשים האחרים מזדעזעים מהאלימות כלפיהם, רק שכחו שהם ייסדו את מפעלי מכונות הרעל, את בתי הספר לשנאה, את אוניברסיטאות ההסתה, ואני נזכרתי במסכת אבות של עם הנצח –
"אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ; וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן..."
ונעצבתי.
עמנואל בן סבו
אשר מעוז
אין צדיקים באירלנד
בחירתה של קת'רין קונולי, מתנגדת חריפה למדינת ישראל, לנשיאת הרפובליקה של אירלנד החזירה אותי שנים לאחור.
בשנת 2011 התנהלו בחירות לנשיאות אירלנד כשהמועמד המוביל היה הסנאטור דייוויד נוריס. נוריס היה בעברו בן זוגו של עזרא נאווי פעיל שמאל רדיקאלי ממייסדי תעאיוש. בין היתר, הסגיר לרשות הפלסטינית ערבים שהיו מעורבים במכירת קרקעות ביו"ש ליהודים. הוא עשה כן בידיעה ברורה שהדבר יוביל לעינויים קשים שלהם כשלפחות מקרה אחד אף הסתיים במוות. בצד אלה הורשע נאווי בביצוע מעשה סדום בקטין פלסטיני בן 15.
פרשה זו זכתה לכותרות ראשיות באירלנד משפורסם כי הסנאטור נוריס פנה לבית המשפט, לנשיא המדינה ולגורמים נוספים בבקשה לחון את נאווי.
הפרסום בא לנוריס בעיתוי לא נוח. הוא היה אז המועמד המוביל לכהונת נשיא אירלנד.
נוריס נדרש על ידי התקשורת לחשוף את פניותיו אך סירב לעשות כן כשהוא מתבסס על טענה לפיה הוא מנוע מלפרסם את המכתבים משום שמשפטו של נאווי התנהל בדלתיים סגורות והפרסום יהווה ביזיון בית המשפט.
בשלב זה פנה אליי וינסנט בראון, מגיש תכנית אקטואליה בערוץ הטלוויזיה האירי TV3 ומנחה התוכנית היומית "הערב עם וינסנט בראון" בבקשה שאחווה את דעתי באשר לטענתו של נוריס.
בפנייתו כתב וינסנט: "אחד המועמדים לנשיאות אירלנד, דיוויד נוריס, ניהל מערכת יחסים הומו-סקסואלית עם אזרח ישראלי במשך שנים רבות (מערכת היחסים הסתיימה לפני כ-20 שנה). האזרח הישראלי הועמד לדין בבית משפט ישראלי לפני כ-15 שנים והורשע בקיום יחסי מין עם קטין פלסטיני. לאחר ההרשעה פנה דיוויד נוריס לשופטיו של נאווי ולבעלי תפקידים שונים בבקשת חנינה.
"אחד המכתבים אותו שלח נוריס לשופט בתיק נחשף ברבים. תוכנן של הפניות האחרות לא נחשף. דיוויד נוריס טוען שקיבל ייעוץ משפטי הקובע כי הוא אינו רשאי לחשוף את המכתבים הללו שכן מדובר במשפט שהתנהל בדלתיים סגורות.
"שאלתי היא: האם יש ביכולתך לקבוע האם מכתבים שנשלחים לנשיא המדינה, לשרי ממשלה ולגורמים ציבוריים נוספים אכן יכולים להיחשב ככאלו שנאסר לפרסמם מן הטעם שהם קשורים למשפט שהתקיים בדלתיים סגורות?"
מדו״ח ב׳אייריש טיימס׳ למדתי כי נוריס נסמך על חוות דעת משפטית שקיבל מעורכי דינו של נאווי. עורכי הדין קבעו כי "בהתאם לחוק הישראלי אין לפרסם דבר אודות הליכים שהתנהלו במשפט בדלתיים סגורות ללא אישורו של בית המשפט."
בהשקת הקמפיין שלו במוזיאון הכותבים בדבלין, טען נוריס, כי "איסור זה חל על המכתבים ששלח לעורכי דינו של מר נאווי." נוריס הוסיף, כי אם יחשוף את פניותיו לנבחרי ציבור הוא יהיה צפוי להליכים משפטיים.
ביררתי את העניין וגיליתי שאכן מר נאווי הורשע בעבירה של אינוס סטטוטורי לאחר שקיים יחסים מיניים עם צעיר פלסטיני בן 15 כשהוא עצמו בן 39. נוריס, שהיה אז סנאטור, שלח לשופטים מכתב שנכתב על-גבי נייר מכתבים רשמי של הסנאט. במכתבו טען כי נאווי פותה "אל תוך מלכודת שתוכננה בקפידה" וכי הוא הודה בחוסר חוכמה באשמה, וביקש חנינה עבור נאווי. מכתב זה נחשף בתקשורת האירית, זאת בניגוד למכתביו לנשיא מדינת ישראל ולנבחרי ציבור נוספים.
לאחר שנכנסתי בעובי הקורה בעניין, מצאתי את עצמי חולק על חוות-הדעת שהוצגה על-ידי נוריס. בתגובה ששלחתי לווינסנט כתבתי:
"אני מבין שמר דיוויד נוריס מתמודד שוב לנשיאות לאחר שפרש ממרוץ מוקדם יותר בעקבות חשיפת פנייתו לשופט שדן בתיק האונס של עזרא נאווי.
"התיק נוהל בדלתיים סגורות, ככל הנראה תחת סעיף 68(ב)(6) של חוק בתי המשפט\ זאת כדי להגן על הקטין (בית המשפט רשאי אמנם לקבוע שימוע בדלתיים סגורות גם כדי להגן על האינטרס של מתלונן ושל נאשם בעבירות מין, אך אני בספק אם הדלתיים הסגורות נועדו להגן על נאווי. מכל מקום, הרשעתו של נאווי פורסמה במסגרת תביעה פלילית נוספת שהוגשה נגדו, הליך שהתקיים בדלתיים פתוחות).
"מעבר לכך, פרסום שמו וזהותו של קטין קורבן עבירת מין נחשבת לעבירה במסגרת חוק אחר.
"אכן, אסור לפרסם הליכים שהתקיימו בדלתיים סגורות – לרבות מסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט – ללא היתר מבית המשפט. אך אינני רואה כיצד תחול הוראה זו על פניותיו של נוריס לנשיא המדינה, לשרי ממשלה ולנבחרי ציבור שכן הם לא הוגשו לבית המשפט. מעבר לכך הרשעתו של נאווי בעבירת האונס סוקרה בהרחבה (למותר לציין כי יש למחוק כל רמז מהמכתבים שעלול להסגיר את זהותו של הקטין)."
הדוא״ל שלי הגיע לווינסנט בזמן מתאים שכן באותו ערב הוא הנחה בתוכניתו עימות בין המועמדים לנשיאות. באותה עת הוביל נוריס במרוץ לנשיאות כשהוא זוכה ל-21 אחוזי תמיכה בסקר שנערך רק שבוע קודם לכן, שלושה אחוזים יותר מהמועמד הבא אחריו. לנוריס היה רקורד מרשים של תמיכה בזכויות אדם ובשוויון. רקורד זה, שהצטרף לדימויו הציבורי המרשים ולכריזמה שלו, הציבו אותו כמועמד המוביל בבחירות כאשר זכייתו נחשבה בעיניי רבים למובטחת.
ההתרחשויות שאירעו במהלך התוכנית סוקרו על-ידי אתר האקטואליה ׳פוליטיקו׳ כך:
"במהלך העימות הנשיאותי של יום שלישי בערב ב-TV3, שאל המגיש וינסנט בראון את נוריס ממי קיבל את חוות הדעת המשפטית שקובעת שאין לפרסם את המכתבים. דיוויד נוריס נראה מופתע וסירב להשיב על השאלה. ניתן אמנם לייחס את תגובתו לסיבות המלחיצות של עימות טלוויזיוני בשידור ישיר. אפשר אף שנוריס התקשה להיזכר בשמו של משרד עורכי-הדין שסיפק לו את חוות הדעת. עם זאת הוא יכול היה להציע לבדוק זאת ולהמציא את זהותו של המשרד לאחר העימות, אלא שנוריס קיבל התראה מראש בדבר השאלה הצפוייה ואף ידע כי ערוץ TV3 קיבל חוות דעת משפטית שונה."
בשלב זה הדהים בראון את נוריס כששלף "חוות דעת של פרופסור אשר מעוז מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב לפיה הטענה שלך חסרת בסיס."
נוריס הנדהם הגיב בזעם: "בני העם האירי מכירים אותי; הם מודעים לרקורד שלי. החיים שלי הם ספר פתוח." על כל פנים, כפי שדווח ב׳פוליטיקו׳, "הפולמוס היה הרסני ביותר, כפי שאכן הוכח בשני סקרי דעת קהל שונים, שנערכו לאחר העימות, ואשר הראו כי מר נוריס איבד כמחצית מהתמיכה בו." בסופו של דבר נוריס, שבשלבים שונים הוביל בסקרים עם רוב של מעל ל-50 אחוזים, ושהמירוץ שלו הושווה לזה של ברק אובמה, הגיע למקום החמישי עם 6.2 אחוזי תמיכה.
כששהיתי כאורח ה-TRINITY COLLEGE באירלנד התוודעתי להדים הרבים שעוררה חוות הדעת שלי.
לא היתה למדינת ישראל סיבה להצטער על מפלתו של נוריס. נוריס היה ידוע בעמדותיו האנטי ישראליות ואף התגאה בהיותו "אנטי ציוני". הוא האשים את ישראל כי תקפה במכוון בתי ספר של האו"ם במבצע צוק איתן והביאה להרג ילדים וקרא לגרש את שגריר ישראל. הוא השווה את התנהגותה של ישראל לנאצים. בשנת 2018 אף יזם חוק שיגדיר קיום קשרים כלכליים עם יהודים מעבר ל"קו הירוק" כעבירה פלילית.
אלא שסיכול בחירתו של נוריס לא בישר בהכרח טובה לישראל. יושב ראש מפלגת הלייבור, מייקל דניאל היגינס, שנבחר, היה לא פחות עויין לישראל. את האירוע לציון 80 שנה לשואה שאורגן על ידי המחלקה לזיכרון השואה של משרד החינוך האירי, בחר היגינס להקדיש למלחמה בעזה. כאשר הנוכחים, בהם שורדי שואה, מחו על דבריו הם הוצאו מהאולם בכוח.
עתה דומה שהגענו לשיא חדש בעויינות לישראל.
קונולי מחזיקה בעמדות שמאל קיצוני נגד ישראל. היא רואה בארגון הטרור חמאס "חלק מהמרקם של העם הפלסטיני." אף שגינתה את מעשי הטבח שלו ב-7 באוקטובר, ציינה כי "חמאס נבחר על ידי העם בפעם האחרונה שהיו בחירות. ניצחון סוחף עבורם ב-2006 וב-2007. הם חלק מהחברה האזרחית של פלסטין."
קונולי אף מתחה ביקורת על ראש ממשלת בריטניה קיר סטרמר, אחרי שזה הכיר במדינה פלסטינית אבל הצהיר כי לחמאס אין שום מקום בממשל עתידי בעזה והוסיפה: "אני מגיעה מאירלנד שלה יש היסטוריה של קולוניאליזם. אני הייתי מאוד נזהרת מלומר לעם ריבוני איך לנהל את המדינה שלו. הפלסטינים צריכים להחליט, בדרך דמוקרטית, מי יוביל את המדינה שלהם."
קונולי, שהשתתפה בהפגנות פרו-פלסטיניות, האשימה את ישראל בביצוע פשעי מלחמה. ב"דיילי מייל" דיווחו כי בשל עמדותיה זכתה לתמיכה גם מלהקת "ניקאפ" שמצפון-אירלנד – שנגד אחד מחבריה הוגש בבריטניה אישום בגין טרור, אחרי שהניף דגל חיזבאללה בהופעה בנובמבר 2024.
ב-2018 ביקרה יחד עם מחוקקים איריים נוספים בסוריה, בעיצומה של מלחמת האזרחים שם, ונפגשה עם מנהיג מיליציה בשם סעד עבד אל-עאל, שהואשם בפשעי מלחמה, תמך במשטר אסד וקרא לשחרור פלסטין. קונולי טענה אז להגנתה כי הגיעה לסוריה ל"משימת איסוף עובדות," וכי לא היתה לה שליטה עם מי תיפגש.
אכן, ישראל תמשיך שלא ללקק דבש באירלנד גם תחת מנהיגותה של קונולי.
אשר מעוז הוא פרופסור למשפטים. הוא לימד שנים ארוכות באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטאות מובילות בארה"ב, באירופה ובאוסטרליה. הוא הדיקן המייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס ויו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים. סגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחירות דתית. חבר ועדת ההיגוי של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי משפט ודת. חבר הקונגרס הגלובלי של מנהיגות בינדתית. חבר מליאת מועצת העיתונות והתקשורת בישראל. שימש יועץ אקדמי לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. זוכה אות ההצטיינות של שגריר חירות ושלום ע"ש אלינור רוזוולט.
פורסם ב"זמן ישראל"
אורי הייטנר
צרור הערות 3.12.25
* נגד האינטרס הציבורי – ראש הממשלה הוא נאשם במשפט פלילי. כנאשם, כל עוד לא הורשע עומדת לו חזקת החפות. כיוון שעל פי החוק הוא בחזקת חף מפשע, על מה ולמה יש לחון אותו?
בית המשפט פוסק על פי מידת הדין. החנינה היא מידת הרחמים. אדם שהורשע בדין, מבקש רחמים מנשיא המדינה. עליו להודות, לקחת אחריות ולהביע צער על מעשיו ולבקש רחמים.
בקשת חנינה לפני הכרעת דין, היא מקרה נדיר, חריג ביותר, כפי שהיה בפרשת קו 300. משמעות בקשת החנינה היתה הודאה. איש ממקבלי החנינה לא העלה על דעתו להישאר בתפקידו. אם נתניהו מבקש חנינה, עליו להודות ולהביע צער ולהודיע על פרישה לאלתר מן החיים הציבוריים.
בקשת חנינה ללא תשלום כל מחיר, ללא הודאה ואפילו ללא התפטרות, פרושה אחד – בקשה להפסיק את המשפט, בשל פחדו מתוצאותיו. איזה אינטרס ציבורי יש להפסיק משפט, רק כי הנאשם מפחד מתוצאתו?
נתניהו טוען שמטרתו היא לאחד את העם. זו מטרתו? שיעשה משהו כדי ללכד את העם. שיקרא להפסיק את ההתפרעויות בדיוני בית המשפט. שיקרא להפסיק להעליל עלילות דם על צה"ל. שיפסיק את ההסתה נגד מערכת המשפט בישראל. שיעצור את המהפכה המשטרית. שיעצור את החקיקה להשתלטות על התקשורת. שימשוך את חוק ההשתמטות. והחשוב מכל – שייקח אחריות על מחדל 7 באוקטובר. הוא לא עושה דבר מכל אלה, ומתרץ את מנוסתו מן המשפט ב...איחוד העם. הרי הוא המפלג הראשי.
חנינה לנתניהו, בוודאי בתנאים הללו – כאשר הוא נשאר בתפקידו, מנוגדת לאינטרס הציבורי. אני מקווה מאוד שהנשיא ינהג באחריות לאומית וישיב בשלילה על הבקשה.
* מנוסה סדרתית – הפחדן שנס מאחריותו למחדל ומחקירת המחדל, מנסה לנוס גם ממשפטו.
* יודע את האמת – מה ההבדל בין נתניהו לבין מעריציו שמאוכזבים מבקשת החנינה ומפצירים בו להתעקש וללכת עד הסוף במשפט?
שהם, שטופי מוח, מאמינים לאגדות ה"רדיפה", "תפירת תיקים" ו"התיקים קרסו". הוא, לעומתם, יודע את האמת.
* פנייה בוגדנית של שרה בישראל – עידית סילמן מכרה את נשמתה תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ותפקיד שרה בממשלה, והפילה את ממשלת השינוי. היום היא אחת השרות הגרועות ביותר בממשלה, וזו תחרות קשה, והיא אחת השרות הכושלות בתולדות המדינה. הגנת הסביבה מעניינת אותה כשלג דאשתקד. לשונה עדיין תקועה באחוריו של נתניהו, ולקלוקיה מביכים.
אחרי בקשת החנינה של הנאשם, היא שברה את השפל של עצמה בהודעה מטורללת שבולטת במופרעותה אפילו בקקיסטוקרטיה הביביסטית. היא איימה על נשיא המדינה, ש"אם הנשיא הרצוג לא ייעתר לבקשה ולא יבין את הנדרש ממנו למען ביטחון מדינת ישראל, ייתכן מאוד שהנשיא טראמפ יאלץ לנקוט צעדים קשים, כמו סנקציות אישיות על בכירים בפרקליטות."
כלומר, שרה בישראל, בצעד בוגדני ושפל, קוראת לנשיא ארה"ב להטיל סנקציות על מערכת החוק, המשפט והצדק של המדינה שהיא כל כך שונאת. ואת החנינה המבישה היא מסבירה כצעד למען... ביטחון ישראל. כי הצעד החשוב ביותר למען ביטחון ישראל הוא הנצחת שלטונו של "מר ביטחון" שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה, במדיניות הביטחון הגאונית שלו.
* בין מדינה עם שחיתות למדינה מושחתת – כאשר נשיא וראש ממשלה של מדינה הם מושחתים, זו מדינה עם שחיתות בצמרת, והדבר מדאיג ומסוכן. אך היא לא בהכרח מדינה מושחתת. כאשר הנשיא וראש הממשלה נכנסו לכלא ושילמו על מעשיהם, היתה זו הוכחה שישראל אינה מדינה מושחתת, כי אין בה הנחה לשועי ארץ, גם לא לבכירים שבבכירים, נהוג בה שוויון בפני החוק, והנשיא וראש הממשלה נחקרו, הואשמו, הורשעו ונענשו כמו כל אזרח. אגב, בעיניי חשוב להחמיר עם בכירים וראשי המדינה, שצריכים לשמש דוגמה, יותר מאשר עם אזרחים מן השורה.
כאשר רק החלו החקירות נגד אולמרט, עוד לא היו כתבי אישום, בוודאי לא משפט, חבריו להנהגת "קדימה" וחבריו לממשלה, הראו לו את הדלת, ולא הותירו לו ברירה אלא להתפטר. כי ישראל אינה מדינה מושחתת, גם אם שני בעלי התפקידים המרכזיים בה עבריינים. אז נכון, היו סביבו כמה חסידים שוטים שדיקלמו את השטויות של כל מושחת, על "רדיפה", "תפירת תיקים", "הפלת ראש ממשלה מכהן" וכל החרא הזה. אך החברה הישראלית ככללה גילתה חוסן מוסרי, וייקוב הדין את ההר.
כאשר חסידיו של דרעי צווחו "הוא זכאי" גם אחרי הרשעתו בכל הערכאות, על סמך הראיות, התנהגותם עוררה שאט נפש בציבור, אך ההתייחסות אליהם היתה כאל מי שלא הפנימו את האזרחות ונמצאים בשולי החברה.
והנה, כאשר נתניהו נתפס בקלקלתו, מפלגתו – המפלגה הגדולה בישראל, והגוש שלו נהגו כמו חסידי דרעי. הם התייצבו סביב נתניהו, העמידו אותו מעל החוק, הפכו סוגיה פלילית לפוליטית, ומכונת רעל של כעשור שטפה את המוח להמונים בשטויות של מושחת על "רדיפה", "תפירת תיקים" וכל החרא הזה. והסיתו הסתה פרועה נוראית נגד מערכת המשפט בישראל. ופילגו את עם ישראל סביב המשפט הפלילי, שאותו הם הפכו לפוליטי, כביכול.
חברה שיש בה שחיתות אינה בהכרח חברה מושחתת, אם הציבור והמערכת הפוליטית מנקים את האורוות, נאבקים בשחיתות והמושחתים משלמים מחיר. חברה שמחבקת את המושחתים, מעמידה אותם מעל החוק, הופכת את משפטם הפלילי לסוגיה פוליטית, אידיאולוגית ודתית (לא קשורה, אגב, לדת היהודית, שברוח נביאי ישראל אין בה הנחות לשועי ארץ מושחתים. דתית במובן דת פולחן-האישיות הפגאנית), היא חברה מושחתת. נתניהו והביביזם הופכים את ישראל למדינה מושחתת.
אנו חייבים להתעשת, להתעורר ולהתנער ממנו, כדי להציל את מדינתנו.
* חייב לצאת לחופשה – אני מאחל לניצב מני בנימין להוכיח את חפותו, ושחקירתו תסתיים בסגירת התיק מחוסר אשמה. אך כל עוד אדם בתפקיד כה רגיש וחיוני במלחמה בפשיעה ובשחיתות חשוד בפלילים, הוא חייב לצאת לחופשה עד תום החקירה.
* יתייצב מול מצפונו – רוב ההחלטות שאנו מחליטים אינן בחירה בין שחור ולבן. רוב ההחלטות הן בחירה בין חלופות מורכבות. בכל חלופה יש יתרונות וחסרונות, איומים והזדמנויות, מחירים ורווחים. הבחירה בין החלופות המורכבות היא בחירה מורכבת. כך בחיינו האישיים וכך בחיינו הציבוריים ובחיינו הלאומיים.
נדירים מאוד המקרים שבהן הבחירה היא בין טוב לרע, בין חושך לאור, בין צדק לעוול, בין טהור לטמא, בין כשר לטרף. ההחלטה על חוק ההשתמטות היא אחד המקרים הנדירים הללו. יודע זאת כל ח"כ לקראת ההצבעה הקרובה.
אין אפילו ח"כ אחד שחושב שזה חוק גיוס ולא חוק השתמטות. אין אפילו ח"כ אחד שאינו חרדי, שלא ברור לו שהחוק הזה הוא חוק אנטי ציוני, אנטי ישראלי, סותר את האינטרס הלאומי, פוגע בביטחון המדינה, בחברה הישראלית ובכלכלת ישראל. כל ח"כ יודע שהסיבה היחידה להצביע בעד החוק היא העדפת שיקול זר, לא ענייני ולא לאומי, על כל שיקול ענייני, המבקש את טובת ישראל. כל ח"כ שאינו חרדי יודע שתמיכה בחוק היא הצבעה נגד הילדים שלו ונגד הנכדים שלו.
כל ח"כ יתייצב מול מצפונו, אם יש לו כזה, ויכריע.
* במקום שאין אנשים – המאבק נגד חוק ההשתמטות הממארת הוא מלחמת מצווה. אולם במאבק הזה נשמעות אמירות, שמי שמשמיע אותן, אינו מבין את מהות העניין שעליו הוא נאבק. כוונתי לאמירות כמו "אם יתקבל חוק ההשתמטות, לא אשלח את הילדים שלי לצבא" וכד'; כל שיח ה"נמאס לנו להיות פראיירים."
יש גנבים בישראל. יש אפילו הרבה גנבים. האם בשל כך עליי להתחיל לגנוב ולחנך את ילדיי להיות גנבים? באותה מידה, העובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט. למה? כי ההשתמטות היא רע. כמו גניבה. אפילו יותר. אני בוחר בטוב וחינכתי את ילדיי לבחור בטוב.
בכל יום ויום חייב ישראלי לראות את עצמו כאילו הוא נמצא עכשיו בניר עוז ב-7 באוקטובר. האם תגן על האזרחים ותציל את הילדים או תאמר: "אבל החרדים"?
במקום שאין אנשים, היה אתה איש. ולכן, אם קיימת תופעה ממארת של השתמטות, האחריות עלינו, האזרחים הטובים, הנורמטיביים, הפטריוטים, גדולה יותר.
* אילוצי לו"ז – בשל אילוצי לו"ז לאף עובד במשרד רוה"מ לא היה פנאי ללחוץ PLAY ולהפעיל את הסרטון שנתניהו הקליט בנוגע לחוק ההשתמטות.
* מיהו גזען? – מי שקורא את אמנת חמאס, את האמנה הפלשתינאית, את פרסומי ממר"י על התקשורת הערבית ועל תוכניות הלימודים ברש"פ, ומסיק את המסקנה שבעתיד הנראה לעין אין לנו פרטנר פוטנציאלי לשלום, אלא להיפך, שאיפות ההשמדה שלהם לא התמתנו מה שמחייב אותנו להסיר את האיומים מעלינו? או שמא דווקא מי שאומר: נו, זה ערבים. אתה לוקח אותם ברצינות? סתם עושים אבו עלי. שמן אותם במזוודות דולרים, ספק להם עבודה ותראה איך הם ישכחו את כל הסיסמאות?
* אידיוט שימושי של האחים המוסלמים – ההערצה והכבוד שחולק טראמפ למנהיגי האחים המוסלמים – ארדואן, א-ת'אני ואל ג'ולאני, נובעת מתפיסת עולם עסקית, או בלשונו של קלינטון: זאת הכלכלה, אידיוט. במקרה של טראמפ כנראה שלא רק הכלכלה האמריקאית, אלא גם עסקיו הפרטיים.
אלא שהתפיסה הזאת מוגבלת. הוא אינו מסוגל להבין שמי שעומדים מולו אינם אנשי עסקים, והכלכלה אינה המטרה שלהם. הם ישמחו כמובן להתחזק כלכלית, אך מטרתם היא לשרת אידיאולוגיה, והאידיאולוגיה שלהם היא לנצח את הציוויליזציה המערבית ולהשליט על העולם את האסלאם.
טראמפ מסרב ללמוד את לקח 7 באוקטובר. הרי גם אנחנו האמנו שהזרמת מיליארדים לחמאס וסיפוק עבודה להמוני פלשתינאים תרסן את האידיאולוגיה הקנאית של השמדת ישראל, ובמקום זאת סיפקנו להם את הכלים והמשאבים לביצוע 7 באוקטובר.
טראמפ רואה בעצמו גאון גדול, אבל הוא אידיוט שימושי של האחים המוסלמים.
* מה האנשים חושבים – עורך "הארץ" אלוף בן ספד לקולנוען, חתן פרס ישראל, רם לוי, שהלך השבוע לעולמו, והגדיר אותו "דיסידנט בן דיסידנט." למה "בן דיסידנט"? כי "אביו ערך עיתון אנטי נאצי." יצירתו הביקורתית כלפי ישראל שוות ערך בעיניו להתנגדות לנאצים, כי הוא עורך העיתון לאנשים שחושבים שישראל היא נאצית.
* חולקים אותו בוז עמוק – מה משותף ל"הארץ" ולערוץ 14? שניהם סולדים ממה שהם אוהבים לכנות "ערוצי המיינסטרים" – ערוצים 11, 12 ו-13, ורוחשים להם בוז עמוק.
הם היו רוצים שכל התקשורת תהיה ערוץ 14 ו"הארץ". מורכבות זה ללוזרים.
* לטפל בעבריינית – ראש הכנופייה בן גביר כמעט השלים את הפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. כאשר הפושע הזה, פושע מנעוריו, פושע עד שורשי שערותיו, מכנה את היועמ"שית "עבריינית", כוונתו היא שיש לטפל בה כפי שמטפלים במתנגדי המשטר במשטרים מן הסוג שהוא רוצה להשליט כאן.
* העיקר זה המילים – זכיתי ביום שני בערב לחוויה תרבותית איכותית יוצאת דופן, במופע "העיקר זה המילים" של יוני רכטר ותזמורת המהפכה, בבית האופרה בת"א. שם המופע הוא פרפרזה על שירו של רכטר "העיקר זה הרומנטיקה", אך אכן, המופע המוזיקלי האיר בזרקור על המילים.
המופע התחלק לשלוש מערכות, כל אחת של שירי משורר אחד, בלחניו של יוני רכטר. המערכה הראשונה הוקדשה לשירי דליה רביקוביץ', השנייה לשירי אברהם חלפי והשלישית לשירי עֵלי מוהר. לכל מערכה כתב יוני יצירה אינסטרומנטלית במיוחד למופע זה, בהשראת אותו יוצר.
תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים, היתה נפלאה, וכך כמובן גם יוני רכטר על הקלידים ובשירה (אם כי לא בכל השירים הוא השתתף). הזמרים היו איה כורם ואלון עדר המצוינים ומקהלת "בת קול" בניצוחה של ענת מורג.
מבחינתי, שיא הערב היה ביצועה של איה כורם ל"נגיעה אחת רכה". ההדרן היה "שיר נבואי קוסמי עליז". מה שאיכזב אותי בקונצרט, היה היעדרו של השיר "עטור מצחך זהב שחור". כשהוא לא היה במערכה של שירי חלפי, הנחתי שהשאירו אותו להדרן. עכשיו יוני רכטר חייב לי את השיר הזה.
* ביד הלשון: תיגר – פינתו של אבשלום קור בגל"צ "באופן מילולי" הוקדשה להדר גולדין. אבשלום דיבר על ההדר, וקרא את הבית השני בשירו של ז'בוטינסקי, "שיר בית"ר", העוסק במושג ההדר. הוא אף השמיע הקלטה עם שירת הבית. קור העלה על נס, בצדק רב, את העברית הנפלאה של ז'בוטינסקי, אף שאין זו שפת אימו.
אולם הבית השלישי של השיר, מבוסס על שגיאה בעברית. הבית נקרא תָּגָר:
תָּגָר –
עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד –
בְּלַהַב הַמֶּרֶד
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:
כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,
הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!
מה הטעות? אין אומרים תָּגָר, אלא תִּגָּר, ובכתיב מלא – תיגר.
קריאת תיגר על דבר מה, היא מחאה נגדו, היא מאבק. מקור הביטוי הוא לשון חז"ל.
כך נכתב במדרש בראשית רבה: "עשרים וששה דור היה קורא אָלֶף תיגר לפני כסאו של הקב"ה ואמר לפניו: רבונו שלעולם, אני ראשון שלאותיות ולא בראתה את עולמך בי. אמר לו הקב"ה: 'העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות תורה. למחר [כלומר בעתיד] אני בא ליתן תורתי בסיני, ואין אני פותח אלא ביך [=בך]: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ." האות אל"ף קראה תיגר, מחתה בפני הקב"ה על שהתורה אינה נפתחת בה אלא באות בי"ת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
בית המשפט פוסק על פי מידת הדין. החנינה היא מידת הרחמים. אדם שהורשע בדין, מבקש רחמים מנשיא המדינה. עליו להודות, לקחת אחריות ולהביע צער על מעשיו ולבקש רחמים.
בקשת חנינה לפני הכרעת דין, היא מקרה נדיר, חריג ביותר, כפי שהיה בפרשת קו 300. משמעות בקשת החנינה היתה הודאה. איש ממקבלי החנינה לא העלה על דעתו להישאר בתפקידו. אם נתניהו מבקש חנינה, עליו להודות ולהביע צער ולהודיע על פרישה לאלתר מן החיים הציבוריים.
בקשת חנינה ללא תשלום כל מחיר, ללא הודאה ואפילו ללא התפטרות, פרושה אחד – בקשה להפסיק את המשפט, בשל פחדו מתוצאותיו. איזה אינטרס ציבורי יש להפסיק משפט, רק כי הנאשם מפחד מתוצאתו?
נתניהו טוען שמטרתו היא לאחד את העם. זו מטרתו? שיעשה משהו כדי ללכד את העם. שיקרא להפסיק את ההתפרעויות בדיוני בית המשפט. שיקרא להפסיק להעליל עלילות דם על צה"ל. שיפסיק את ההסתה נגד מערכת המשפט בישראל. שיעצור את המהפכה המשטרית. שיעצור את החקיקה להשתלטות על התקשורת. שימשוך את חוק ההשתמטות. והחשוב מכל – שייקח אחריות על מחדל 7 באוקטובר. הוא לא עושה דבר מכל אלה, ומתרץ את מנוסתו מן המשפט ב...איחוד העם. הרי הוא המפלג הראשי.
חנינה לנתניהו, בוודאי בתנאים הללו – כאשר הוא נשאר בתפקידו, מנוגדת לאינטרס הציבורי. אני מקווה מאוד שהנשיא ינהג באחריות לאומית וישיב בשלילה על הבקשה.
* מנוסה סדרתית – הפחדן שנס מאחריותו למחדל ומחקירת המחדל, מנסה לנוס גם ממשפטו.
* יודע את האמת – מה ההבדל בין נתניהו לבין מעריציו שמאוכזבים מבקשת החנינה ומפצירים בו להתעקש וללכת עד הסוף במשפט?
שהם, שטופי מוח, מאמינים לאגדות ה"רדיפה", "תפירת תיקים" ו"התיקים קרסו". הוא, לעומתם, יודע את האמת.
* פנייה בוגדנית של שרה בישראל – עידית סילמן מכרה את נשמתה תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ותפקיד שרה בממשלה, והפילה את ממשלת השינוי. היום היא אחת השרות הגרועות ביותר בממשלה, וזו תחרות קשה, והיא אחת השרות הכושלות בתולדות המדינה. הגנת הסביבה מעניינת אותה כשלג דאשתקד. לשונה עדיין תקועה באחוריו של נתניהו, ולקלוקיה מביכים.
אחרי בקשת החנינה של הנאשם, היא שברה את השפל של עצמה בהודעה מטורללת שבולטת במופרעותה אפילו בקקיסטוקרטיה הביביסטית. היא איימה על נשיא המדינה, ש"אם הנשיא הרצוג לא ייעתר לבקשה ולא יבין את הנדרש ממנו למען ביטחון מדינת ישראל, ייתכן מאוד שהנשיא טראמפ יאלץ לנקוט צעדים קשים, כמו סנקציות אישיות על בכירים בפרקליטות."
כלומר, שרה בישראל, בצעד בוגדני ושפל, קוראת לנשיא ארה"ב להטיל סנקציות על מערכת החוק, המשפט והצדק של המדינה שהיא כל כך שונאת. ואת החנינה המבישה היא מסבירה כצעד למען... ביטחון ישראל. כי הצעד החשוב ביותר למען ביטחון ישראל הוא הנצחת שלטונו של "מר ביטחון" שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה, במדיניות הביטחון הגאונית שלו.
* בין מדינה עם שחיתות למדינה מושחתת – כאשר נשיא וראש ממשלה של מדינה הם מושחתים, זו מדינה עם שחיתות בצמרת, והדבר מדאיג ומסוכן. אך היא לא בהכרח מדינה מושחתת. כאשר הנשיא וראש הממשלה נכנסו לכלא ושילמו על מעשיהם, היתה זו הוכחה שישראל אינה מדינה מושחתת, כי אין בה הנחה לשועי ארץ, גם לא לבכירים שבבכירים, נהוג בה שוויון בפני החוק, והנשיא וראש הממשלה נחקרו, הואשמו, הורשעו ונענשו כמו כל אזרח. אגב, בעיניי חשוב להחמיר עם בכירים וראשי המדינה, שצריכים לשמש דוגמה, יותר מאשר עם אזרחים מן השורה.
כאשר רק החלו החקירות נגד אולמרט, עוד לא היו כתבי אישום, בוודאי לא משפט, חבריו להנהגת "קדימה" וחבריו לממשלה, הראו לו את הדלת, ולא הותירו לו ברירה אלא להתפטר. כי ישראל אינה מדינה מושחתת, גם אם שני בעלי התפקידים המרכזיים בה עבריינים. אז נכון, היו סביבו כמה חסידים שוטים שדיקלמו את השטויות של כל מושחת, על "רדיפה", "תפירת תיקים", "הפלת ראש ממשלה מכהן" וכל החרא הזה. אך החברה הישראלית ככללה גילתה חוסן מוסרי, וייקוב הדין את ההר.
כאשר חסידיו של דרעי צווחו "הוא זכאי" גם אחרי הרשעתו בכל הערכאות, על סמך הראיות, התנהגותם עוררה שאט נפש בציבור, אך ההתייחסות אליהם היתה כאל מי שלא הפנימו את האזרחות ונמצאים בשולי החברה.
והנה, כאשר נתניהו נתפס בקלקלתו, מפלגתו – המפלגה הגדולה בישראל, והגוש שלו נהגו כמו חסידי דרעי. הם התייצבו סביב נתניהו, העמידו אותו מעל החוק, הפכו סוגיה פלילית לפוליטית, ומכונת רעל של כעשור שטפה את המוח להמונים בשטויות של מושחת על "רדיפה", "תפירת תיקים" וכל החרא הזה. והסיתו הסתה פרועה נוראית נגד מערכת המשפט בישראל. ופילגו את עם ישראל סביב המשפט הפלילי, שאותו הם הפכו לפוליטי, כביכול.
חברה שיש בה שחיתות אינה בהכרח חברה מושחתת, אם הציבור והמערכת הפוליטית מנקים את האורוות, נאבקים בשחיתות והמושחתים משלמים מחיר. חברה שמחבקת את המושחתים, מעמידה אותם מעל החוק, הופכת את משפטם הפלילי לסוגיה פוליטית, אידיאולוגית ודתית (לא קשורה, אגב, לדת היהודית, שברוח נביאי ישראל אין בה הנחות לשועי ארץ מושחתים. דתית במובן דת פולחן-האישיות הפגאנית), היא חברה מושחתת. נתניהו והביביזם הופכים את ישראל למדינה מושחתת.
אנו חייבים להתעשת, להתעורר ולהתנער ממנו, כדי להציל את מדינתנו.
* חייב לצאת לחופשה – אני מאחל לניצב מני בנימין להוכיח את חפותו, ושחקירתו תסתיים בסגירת התיק מחוסר אשמה. אך כל עוד אדם בתפקיד כה רגיש וחיוני במלחמה בפשיעה ובשחיתות חשוד בפלילים, הוא חייב לצאת לחופשה עד תום החקירה.
* יתייצב מול מצפונו – רוב ההחלטות שאנו מחליטים אינן בחירה בין שחור ולבן. רוב ההחלטות הן בחירה בין חלופות מורכבות. בכל חלופה יש יתרונות וחסרונות, איומים והזדמנויות, מחירים ורווחים. הבחירה בין החלופות המורכבות היא בחירה מורכבת. כך בחיינו האישיים וכך בחיינו הציבוריים ובחיינו הלאומיים.
נדירים מאוד המקרים שבהן הבחירה היא בין טוב לרע, בין חושך לאור, בין צדק לעוול, בין טהור לטמא, בין כשר לטרף. ההחלטה על חוק ההשתמטות היא אחד המקרים הנדירים הללו. יודע זאת כל ח"כ לקראת ההצבעה הקרובה.
אין אפילו ח"כ אחד שחושב שזה חוק גיוס ולא חוק השתמטות. אין אפילו ח"כ אחד שאינו חרדי, שלא ברור לו שהחוק הזה הוא חוק אנטי ציוני, אנטי ישראלי, סותר את האינטרס הלאומי, פוגע בביטחון המדינה, בחברה הישראלית ובכלכלת ישראל. כל ח"כ יודע שהסיבה היחידה להצביע בעד החוק היא העדפת שיקול זר, לא ענייני ולא לאומי, על כל שיקול ענייני, המבקש את טובת ישראל. כל ח"כ שאינו חרדי יודע שתמיכה בחוק היא הצבעה נגד הילדים שלו ונגד הנכדים שלו.
כל ח"כ יתייצב מול מצפונו, אם יש לו כזה, ויכריע.
* במקום שאין אנשים – המאבק נגד חוק ההשתמטות הממארת הוא מלחמת מצווה. אולם במאבק הזה נשמעות אמירות, שמי שמשמיע אותן, אינו מבין את מהות העניין שעליו הוא נאבק. כוונתי לאמירות כמו "אם יתקבל חוק ההשתמטות, לא אשלח את הילדים שלי לצבא" וכד'; כל שיח ה"נמאס לנו להיות פראיירים."
יש גנבים בישראל. יש אפילו הרבה גנבים. האם בשל כך עליי להתחיל לגנוב ולחנך את ילדיי להיות גנבים? באותה מידה, העובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט. למה? כי ההשתמטות היא רע. כמו גניבה. אפילו יותר. אני בוחר בטוב וחינכתי את ילדיי לבחור בטוב.
בכל יום ויום חייב ישראלי לראות את עצמו כאילו הוא נמצא עכשיו בניר עוז ב-7 באוקטובר. האם תגן על האזרחים ותציל את הילדים או תאמר: "אבל החרדים"?
במקום שאין אנשים, היה אתה איש. ולכן, אם קיימת תופעה ממארת של השתמטות, האחריות עלינו, האזרחים הטובים, הנורמטיביים, הפטריוטים, גדולה יותר.
* אילוצי לו"ז – בשל אילוצי לו"ז לאף עובד במשרד רוה"מ לא היה פנאי ללחוץ PLAY ולהפעיל את הסרטון שנתניהו הקליט בנוגע לחוק ההשתמטות.
* מיהו גזען? – מי שקורא את אמנת חמאס, את האמנה הפלשתינאית, את פרסומי ממר"י על התקשורת הערבית ועל תוכניות הלימודים ברש"פ, ומסיק את המסקנה שבעתיד הנראה לעין אין לנו פרטנר פוטנציאלי לשלום, אלא להיפך, שאיפות ההשמדה שלהם לא התמתנו מה שמחייב אותנו להסיר את האיומים מעלינו? או שמא דווקא מי שאומר: נו, זה ערבים. אתה לוקח אותם ברצינות? סתם עושים אבו עלי. שמן אותם במזוודות דולרים, ספק להם עבודה ותראה איך הם ישכחו את כל הסיסמאות?
* אידיוט שימושי של האחים המוסלמים – ההערצה והכבוד שחולק טראמפ למנהיגי האחים המוסלמים – ארדואן, א-ת'אני ואל ג'ולאני, נובעת מתפיסת עולם עסקית, או בלשונו של קלינטון: זאת הכלכלה, אידיוט. במקרה של טראמפ כנראה שלא רק הכלכלה האמריקאית, אלא גם עסקיו הפרטיים.
אלא שהתפיסה הזאת מוגבלת. הוא אינו מסוגל להבין שמי שעומדים מולו אינם אנשי עסקים, והכלכלה אינה המטרה שלהם. הם ישמחו כמובן להתחזק כלכלית, אך מטרתם היא לשרת אידיאולוגיה, והאידיאולוגיה שלהם היא לנצח את הציוויליזציה המערבית ולהשליט על העולם את האסלאם.
טראמפ מסרב ללמוד את לקח 7 באוקטובר. הרי גם אנחנו האמנו שהזרמת מיליארדים לחמאס וסיפוק עבודה להמוני פלשתינאים תרסן את האידיאולוגיה הקנאית של השמדת ישראל, ובמקום זאת סיפקנו להם את הכלים והמשאבים לביצוע 7 באוקטובר.
טראמפ רואה בעצמו גאון גדול, אבל הוא אידיוט שימושי של האחים המוסלמים.
* מה האנשים חושבים – עורך "הארץ" אלוף בן ספד לקולנוען, חתן פרס ישראל, רם לוי, שהלך השבוע לעולמו, והגדיר אותו "דיסידנט בן דיסידנט." למה "בן דיסידנט"? כי "אביו ערך עיתון אנטי נאצי." יצירתו הביקורתית כלפי ישראל שוות ערך בעיניו להתנגדות לנאצים, כי הוא עורך העיתון לאנשים שחושבים שישראל היא נאצית.
* חולקים אותו בוז עמוק – מה משותף ל"הארץ" ולערוץ 14? שניהם סולדים ממה שהם אוהבים לכנות "ערוצי המיינסטרים" – ערוצים 11, 12 ו-13, ורוחשים להם בוז עמוק.
הם היו רוצים שכל התקשורת תהיה ערוץ 14 ו"הארץ". מורכבות זה ללוזרים.
* לטפל בעבריינית – ראש הכנופייה בן גביר כמעט השלים את הפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. כאשר הפושע הזה, פושע מנעוריו, פושע עד שורשי שערותיו, מכנה את היועמ"שית "עבריינית", כוונתו היא שיש לטפל בה כפי שמטפלים במתנגדי המשטר במשטרים מן הסוג שהוא רוצה להשליט כאן.
* העיקר זה המילים – זכיתי ביום שני בערב לחוויה תרבותית איכותית יוצאת דופן, במופע "העיקר זה המילים" של יוני רכטר ותזמורת המהפכה, בבית האופרה בת"א. שם המופע הוא פרפרזה על שירו של רכטר "העיקר זה הרומנטיקה", אך אכן, המופע המוזיקלי האיר בזרקור על המילים.
המופע התחלק לשלוש מערכות, כל אחת של שירי משורר אחד, בלחניו של יוני רכטר. המערכה הראשונה הוקדשה לשירי דליה רביקוביץ', השנייה לשירי אברהם חלפי והשלישית לשירי עֵלי מוהר. לכל מערכה כתב יוני יצירה אינסטרומנטלית במיוחד למופע זה, בהשראת אותו יוצר.
תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים, היתה נפלאה, וכך כמובן גם יוני רכטר על הקלידים ובשירה (אם כי לא בכל השירים הוא השתתף). הזמרים היו איה כורם ואלון עדר המצוינים ומקהלת "בת קול" בניצוחה של ענת מורג.
מבחינתי, שיא הערב היה ביצועה של איה כורם ל"נגיעה אחת רכה". ההדרן היה "שיר נבואי קוסמי עליז". מה שאיכזב אותי בקונצרט, היה היעדרו של השיר "עטור מצחך זהב שחור". כשהוא לא היה במערכה של שירי חלפי, הנחתי שהשאירו אותו להדרן. עכשיו יוני רכטר חייב לי את השיר הזה.
* ביד הלשון: תיגר – פינתו של אבשלום קור בגל"צ "באופן מילולי" הוקדשה להדר גולדין. אבשלום דיבר על ההדר, וקרא את הבית השני בשירו של ז'בוטינסקי, "שיר בית"ר", העוסק במושג ההדר. הוא אף השמיע הקלטה עם שירת הבית. קור העלה על נס, בצדק רב, את העברית הנפלאה של ז'בוטינסקי, אף שאין זו שפת אימו.
אולם הבית השלישי של השיר, מבוסס על שגיאה בעברית. הבית נקרא תָּגָר:
תָּגָר –
עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד –
בְּלַהַב הַמֶּרֶד
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:
כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,
הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!
מה הטעות? אין אומרים תָּגָר, אלא תִּגָּר, ובכתיב מלא – תיגר.
קריאת תיגר על דבר מה, היא מחאה נגדו, היא מאבק. מקור הביטוי הוא לשון חז"ל.
כך נכתב במדרש בראשית רבה: "עשרים וששה דור היה קורא אָלֶף תיגר לפני כסאו של הקב"ה ואמר לפניו: רבונו שלעולם, אני ראשון שלאותיות ולא בראתה את עולמך בי. אמר לו הקב"ה: 'העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות תורה. למחר [כלומר בעתיד] אני בא ליתן תורתי בסיני, ואין אני פותח אלא ביך [=בך]: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ." האות אל"ף קראה תיגר, מחתה בפני הקב"ה על שהתורה אינה נפתחת בה אלא באות בי"ת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
משה גרנות
דודה לוסי
כשהשוטר הביא אליי את דודה לוסי, הייתי אובדת עצות – בעוד מחצית השעה אני צריכה להיות במשרד, והינה, היא כאן רטובה כמו חתול בגשם, רועדת מקור מתחת למעיל הצמר האדום הנצחי שלה.
"למה ... למה פה?!"
התדהמה היתה גדולה מדיי, ומילים יותר חכמות מאלו לא הצלחתי להגות.
והשוטר: "היא אמרה לי להביא אותה לבן יהודה 109, אמרה דינה קריב, את דינה קריב, לא?"
כשלא צריך – פתאום הזיכרון שלה פנומנאלי!
"כן, זאת אני, אבל למה אליי? היא גרה ב'משען', בבית האבות... איפה... איפה מצאת אותה?"
"אנשים על החוף צעקו שאישה זקנה, סליחה – מבוגרת – נכנסה למים... היא כמעט טבעה, המציל ביצע בה החייאה, אבל לא היה צורך... אמרו, אולי בית חולים, אבל היא אמרה 'בן יהודה 109', והצביעה על המעיל האדום שלה שהיה זרוק על החול. את יודעת, גברת קריב," השוטר הסתכל על לוסי והמשיך בלחש: "נראה לי שזאת הצגה, מי שהולך, את יודעת, לעשות מעשה כזה... לא משאיר מעיל על החוף."
רק נראה לך? חשבתי, הרי אני אוכלת את הקש הזה כבר שנים. בפעם האחרונה היא ברחה מ"משען", ונשכבה על הכביש כדי שמכונית תדרוס אותה. המנהלת התחננה שאקח אותה אליי הביתה, אין לה יותר כוחות בשבילה. היא היתה מוכנה לוותר על תשלום של חודשיים, העיקר להיפטר מדודה לוסי שעושה סקנדלים בבית האבות למי שמטיל ספק בצדקת הקומוניזם.
בלית ברירה צלצלתי למשרד שאאחר. עוד יפטרו אותי בגלל האישה הזאת, כשאני סוף סוף מצליחה להתקבל לעבודה במשרד של "יעקובי את מייזל". הכנסתי אותה למקלחת, ובינתיים שמתי את הבגדים במייבש. התקשרתי ל"משען", והם ממש לא שמחו על כך שאני מחזירה להם את האבדה.
השופט ברוך עברי שאל המון שאלות, עיין במסמכים שהגשתי לו, שמצביעים בעיקר על מצבה המנטאלי, וקבע: "עורכת הדין דינה קריב תהיה אפוטרופוס של לוצ'יה אוליאנוב." לוצ'יה זה היה שמה, אבל אני, בעלי המנוח, ושני בניי, קראנו לה דודה לוסי (היא בעצם בת דודה של אימי המנוחה). שם המשפחה המקורי שלה היה מויסייב, אבל שינתה לאוליאנוב. במשרד הפנים הרימו גבה, רצו לפסול, אבל היא התעקשה. אם היא לא משיגה את מה שהיא רוצה – מלחמת עולם! לא היו לה ילדים, כי מעולם לא התחתנה. היא לא תרשה לשום ייצור שעיר, אלים ואגואיסטי לפלוש לגופה, היא שנאה גברים תכלית שנאה, אבל היה יוצא דופן אחד – ולדימיר.
"מי זה ולדימיר?"
"איך את לא מתביישת? בורות כזאת! ולדימיר איליץ' אוליאנוב – לנין בשבילך, בורה שכמותך! אילו ולדימיר היה חי – הייתי מסכימה..."
"אבל דודה לוסי, מספרים עליו שהיה חולה בעגבת..."
"זאת דיבה רעה, הוא נפטר משבץ. הוא היה גאון, היה אידיאליסט, פאניה קפלן התנקשה בחייו, את יכולה להאמין? – יהודייה! והוא, עם שני כדורים בגוף חזר לתפקד – לא היה, ולא יהיה, אדם כזה לעולם!"
אז רק נפל לי האסימון שתמונתה של האישה הצעירה, שהדודה הוסיפה לה בטוש קרניים מעל השיער, תמונה שהייתה תלויה בבית השימוש, היתה תמונתה של אותה פאניה קפלן שירתה בלנין כשיצא מעצרת שקיים באיזה בית חרושת.
"אבל, דודה, הוא מת מזמן."
והיא נאנחת: "באלף תשע מאות עשרים וארבע."
"אז עברו..."
"שבעים שנה."
"אז איך..."
"מה איך?! אנשים כמו ולדימיר שלי חיים לנצח, חנטו אותו בקרמלין, כי הוא אחד ויחיד, כי הוא חי לנצח!"
כמה גידופים היא ספגה על דעותיה הפוליטיות, וזה רק חיזק אצלה את האמונה בצדקת הקומוניזם. היא שנאה את סטלין, כי ולדימיר שלה כתב בצוואתו שיש להדיח אותו מתפקיד מזכיר המפלגה, היא שנאה את בן-גוריון, ואת גלילי וגולדה, והתכתבה אינספור פעמים עם מיקוניס ("גם בו התנקשו שונאי הקדמה!"). אחרי שברית המועצות התרסקה, היא ענדה סרט שחור על השרוול, נטשה את מק"י, ועברה לרק"ח.
"היתה לו אישה? ילדים?"
הדודה נאנחה, כאילו נוכחה לדעת ברגע זה שבעלה האהוב (שמעולם לא היה לה) בגד בה עם אישה אחרת: "כן... נדז'דה קרופסקאיה, ואולי גם אליזבט ד'ארנוביל, שקראה לעצמה אינסה ארמנד. הוא היה אדם גדול, אבל לא ידע לבחור באישה הנכונה." הבנתי שדודה לוסי היתה האישה הנכונה, אלא שהיא היתה בת שנה כשלנין נפטר.
למה הסכמתי להיות אפוטרופסית לאישה הבלתי אפשרית הזאת? פשוט לא היה מישהו אחר, והיא ידעה להופיע בפני הוועדה של הביטוח הלאומי כמי שאבד לה הזיכרון, וגם כזאת שלא תמיד שולטת בסוגרים. ברור שלא יכולתי לשכן אותה אצלי – לאחר שבילי שלי נפטר, חזרתי לאוניברסיטה והשלמתי את לימודי המשפטים שלי. איכשהו, למרות ההמונים שהתדפקו על דלתות המשרדים – הצלחתי להשיג עבודה במשרד היוקרתי של "יעקובי את מייזל". נוח היה להם אישה מבוגרת בלי ציפורים בראש. מה שהם לא לקחו בחשבון, וגם אני לא – את דודה לוסי.
הסתבר לי שהיא הפקידה את כספה בחמישה בנקים – שלושה סניפים של דיסקונט, ושני סניפים של בנק לאומי.
"למה חמישה בנקים?"
"ואם אחד יפשוט את הרגל? שמעת על הבנק למסחר?"
"אבל, דודה, מה טעם לחלק את הכסף בשלושה סניפים של אותו בנק?"
לא זכיתי לתשובה. כשלא היה לה נוח, היא השימה את עצמה לא מבינה.
עם צו בית המשפט ביקרתי בכל הסניפים האלה (בשעות העבודה, אלא מה?) והסתבר לי שמכל האוצר שלה ביחד בחמשת הבנקים אוכל להחזיק אותה ב"משען" בקושי שנה אחת. חשבתי להשכיר את הדירה שלה (חדר וחצי, מטבח קטן, שירותים ומקלחת), ובדמי השכירות לשלם חודשית ל"משען", אבל נרתעתי מהטרחה הגדולה שכרוכה בזה. החלטתי למכור – טרחה חד-פעמית משא ומתן עם מתווך בלבד – כי אני הרי עורכת דין. את הפדיון הפקדתי בבנק, ונתתי הוראת קבע עבור "משען". לפני שמכרתי (הקונים זוג צעיר, שניהם סטודנטים, שמחו שהדירה היא במרחק הליכה מהאוניברסיטה) ערכתי סקירה של תכולת הדירה:
ובכן בארון הספרים עמדו, כמו חיילים ממושמעים שלושת הכרכים העבים של "הקפיטל" בגרמנית, "כתבים נבחרים" בתרגום ח' גולדברג, "מדינה ומהפיכה" בתרגום ו' פיינברג, "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה" ברוסית. היו שם כמה גיליונות של "פרולטארי" ו"פראבדה" גם כן ברוסית (הדודה ידעה לפטפט מעט בשפה הזאת, לא יותר מזה), אולי מאה גיליונות מצהיבים של "קול העם". לאורך כל הקיר במטבח היה מדף, ועליו שורה ארוכה של צנצנות ריבה, כשמעל הריבה שכבות עבות של עובש. על כל צנצנת היתה רשומה התכולה: "שזיפים", "תאנים", "משמשים", "חבושים"... הצטמררתי רק לראות את זה – נדרתי שבחיים לא אגע בזה, שהדיירים החדשים יזרקו את הצנצנות לאשפה.
הריהוט היה ספרטני: מיטת מתכת, ועליה מזרן קש, ארון פח כמו במשרדי הממשלה בתחילת שנות החמישים. בחצי חדר עמד שולחן משרדי, דווקא די מרשים, ובו שלוש מגירות. התקשיתי לפתוח – המגירות היו גדושות מדיי, לא נכנעו בקלות. היו שם מכתבים שכתבו לה שמואל מיקוניס, משה סנה, מאיר וילנר, תופיק טובי. לא היתה לי סבלנות לעיין במכתבים האלה, אבל מכתב אחד משך את תשומת ליבי, כי היה בראשו סמל המדינה, מסתבר שהמכתב נשלח מלשכת ראש הממשלה, גולדה מאיר, שנואת נפשה. בתחילת המכתב היתה הטפת מוסר עדינה, כנראה מטעם מנהל הלשכה, ואני מתמצתת את הדברים: להווי ידוע לך כי פק"פ, המפלגה הקומוניסטית שקדמה למק"י ולרק"ח גם יחד, הוצאה אל מחוץ לחוק על ידי המנדט הבריטי, ודווקא כאשר קמה מדינת ישראל, הקפיטליסטית כביכול, הפכה המפלגה הקומוניסטית למפלגה חוקית, ושמואל מיקוניס אף חתם על מגילת העצמאות. ובאשר להצעתך כי מדינתנו תאמץ את החזון הקומוניסטי, נציין כי בשלוש הכנסות האחרונות (השישית, השביעית והשמינית) הצליחה המפלגה הקומוניסטית להשיג מהציבור רק 4-3 מנדטים מתוך 120. תסיקי בעצמך עד כמה התגשמות החזון, שאת דביקה בו, היא ריאלית.
ואת סוף המכתב אני מצטטת מילה במילה:
"ראש הממשלה מודה לך על צנצנת הריבה ששלחת לה, ובאשר לבקשתך להעביר את הצנצנת השנייה לדוקטור קיסינג'ר – אנחנו נפנה לשגרירות ארה"ב בישראל, ונברר אם ההעברה אפשרית."
אני שומרת על המכתב הזה, כי הרי איש לא יאמין לי שזה תוכנו.
עבר חודש, ולא קיבלתי שום קריאת חירום מ"משען" – זה נראה לא סביר, אבל לא עלה על דעתי לטלפן, בוודאי לא לבוא לביקור. היא לא זקוקה לי, ואני לא זקוקה לה, כך רציתי לחשוב.
עבר עוד חודש, וחשתי רגשות אשם על כך שאינני מתעניינת בבת חסותי. נשמתי עמוקות והתקשרתי.
"הכול בסדר, גברת קריב, באמת."
לא יכול להיות! הכול? הכול בסדר? לא ייתכן שאשת המהפכה הזאת התפשרה פתאום עם ההוויה הקפיטליסטית הציונית.
לא התאפקתי, וכעבור שבוע שאלתי במזכירות מה קורה. הבנתי שעכשיו – בעיני הנהלת המוסד – אני הבעייה, ולא דודה לוסי.
"אם את לא מאמינה, תבואי..."
"מתי?"
"אפילו היום, נגיד בשעה ארבע."
"אפשר קצת יותר מאוחר, אני עובדת..."
"רצוי לא יותר מארבע וחצי."
שוב אני נאלצת לצאת מהמשרד לפני הזמן. בארבע וחצי בדיוק התייצבתי במבואה המפוארת של "משען". גברת שומרון, מנהלת בית האבות בכבודה ובעצמה, חיכתה לי, והיא פונה אליי ברשמיות:
"עורכת דין קריב, אני שמחה מאוד שבאת..."
'שמחה מאוד'?! מה קורה כאן?
"בואי, גברת קריב, נעלה לקומה ארבע."
אני ידעתי שבקומה ארבע נמצא המדור הסיעודי, ראיתי לא פעם איך מטפלים יוצאים מהמעלית ודוחפים כיסאות גלגלים של ישישים תשושי גוף ונפש אל הגינה המטופחת של חצר בית האבות.
"לא, גברת קריב, לוסי לא סיעודית..."
בימים לא רחוקים, כששומרון כעסה עליי, ודרשה בתוקף שאקח את דודה לוסי הביתה, היא קראה לי סתם דינה.
"אנחנו ניכנס לאולם רקפת מהדלת האחורית." ושומרון רמזה לי, כשאצבעה על שפתיה, שאנחנו צריכות להיכנס בשקט.
באולם היו קרוב לעשרים זקנים על כיסאות גלגלים (לא הצלחתי לספור במדויק, כי הם הסתירו זה את זה). מולם עמדה דודה לוסי שלי, לבושה בטרנינג אפור (שאני קניתי לה), כשמאחוריה על קולב נמצא המעיל האדום הנצחי שלה (בחודש מאי!), והיא נואמת תוך כדי שהיא מניפה את ידיה לכל עבר:
"...סתם הוא כתב את 'ציד המכשפות', הגאון הזה? הרי הוא מחה במחזה הזה כנגד מק-ארתור, שדרש ממנו להלשין על חבריו הקומוניסטים. אבל ארתור מילר לא נכנע, אפילו כשבית הנבחרים תבע אותו... וג'ורג' ברנרד שו, גם הוא תמך בכל ליבו בקומוניזם. הוא ידע שאין, ולא תהיה ישועה לעולם המדוכא הזה בלי הקומוניזם. וז'אן פול סארטר, הפילוסוף הכי גדול שקם לאנושות, גם הוא תמך בקומוניזם, ומחה נמרצות נגד הקולוניאליזם של צרפת באלג'יר, וגם בת זוגו סימון דה בובואר חשבה כמוהו. הוא הסתייג מסטלין – גם אני – אבל לא מהקומוניזם..."
דודה לוסי נחה רגע על הכיסא, וגם לגמה מעט מכוס המים שעמדה על השולחן לפניה, ואז קמה בכוחות מחודשים וקראה בפאתוס:
"אני יודעת שאני יחידה, אני נלחמת לבד כנגד הקפיטליזם הציוני, אבל אני לעולם לא אוותר, לעולם לא ארים ידיים, אלחם בכל כוחי שבארץ הזאת יפרח הקומוניזם ואחווה בין יהודים לערבים. הקומוניזם יביא גאולה לפועל העשוק, וכן, קלבוש וצינוק לכל הקפיטליסטים העושקים את עמם. גם סוקרטס היה יחיד – כל אתונה היתה נגדו, אתונה טעתה, ורק הוא צדק, והיה מוכן להקריב לאמת שלו את חייו, וכך גם אני!"
ואז הרימה דודה לוסי את ידה אל על במחווה של ז'אן ד'ארק לפחות.
שתי המטפלות שעמדו משני צדי האולם, כדי להשגיח על הקשישים (קודם לא שמתי לב אליהן), פתחו במחיאות כפיים סוערות, וגם הקשישים, שחלקם התעוררו מתנומה, פתחו גם הם במחיאות כפיים, וכמעט שגם אני נסחפתי בהתרגשות הכללית.
"את רואה, גברת קריב, כאן אף אחד לא מוחה כנגד דעותיה, אדרבה..."
כשהגעתי הביתה נזכרתי מה הזכירה לי דודה לוסי, היא לוצ'יה אוליאנוב, כשידה מושטת אל על, ומאחוריה המעיל האדום הנצחי – היא הזכירה לי את ולדימיר איליץ' אוליאנוב לנין שלה שעשרות פסליו, בהם ידו מונפת לפנים, היו פזורים בברית המועצות, ונותצו עם נפילתו של הגוש הקומוניסטי.
משה גרנות
יוסף אורן
מדף הטרילוגיות בסיפורת הישראלית
הטרילוגיה היא סוּגה ספרותית מאתגרת לכותב סיפורת לא רק בגלל היקף העלילה שעליו לספר בשלושת הכרכים של הסוגה הזו, אלא גם במבנה שיבטיח את שלמות סיפור-המעשה בכל כרך משלושת הכרכים. כמו-כן מצופה מכותב טרילוגיה, שיְלַכֵּד רעיונית את שלושת הכרכים זה לזה באחת משלוש האפשרויות הבאות: שיספר בשלושתם עלילה תקופתית מוגדרת (כגון: תקופת השואה או מלחמת תש"ח), או עלילה היסטורית רב-דורית ורב-תקופתית (אפשרות זו מומשה ברוב העלילות המשפחתיות), והאפשרות השלישית והקשה מכולן – שיספר בשלושת הכרכים של הטרילוגיה עלילה חיי אדם אחד בשלוש תקופות של חייו (כגון: נעורים, בגרות וזקנה).
בתולדות הספרות העברית החדשה כבר נצברו מספיק טרילוגיות ריאליסטיות כדי להדגים את ניצול אחת מן האפשרויות הללו על-ידי המחברים שלהן, חלקן נכתבו בתקופת העליות (מסוף המאה ה-19 ועד כמחצית מעשורי המאה העשרים) וחלקן בתקופה הישראלית (משנת ייסוד המדינה בתש"ח, באמצע המאה ה-20, ועד מועד כתיבתה של מסה מחקרית זו, אחרי כרבע משנות המאה ה-21).
קוראי טרילוגיות נבדלו מקוראי רומאנים ריאליסטיים רגילים, באחת מן הסוגות הקצרות יותר של הסיפורת: הסיפור, הנובלה והרומאן, בכך שהעדיפו לשהות פרק זמן ממושך יותר בחברת הדמויות המרכזיות בעלילה ולהעמיק את ההיכרות איתן. וגם כותבי הטרילוגיות העדיפו להתמודד עם אתגרי עלילה ממושכת ומורכבת יותר לכישרונם, כזו שהצמידה את כשרון הכתיבה שלהם למשטר כתיבה תובעני יותר מזו שנתבעו בכתיבת כרך סיפורת רגיל (קובץ סיפורים קצרים או רומאן).
את מיעוט מספר הטרילוגיות שנכתבו באופן מתוכנן על-ידי סופרי התקופה הישראלית בסיפורת העברית ניתן להסביר בהאצת קצב החיים ובשינוי הרגלי הקריאה בעשורים המאוחרים של שנות המדינה. שינויים אלה השפיעו על יכולתו של הקורא העברי להתרכז בעלילות משפחתיות או רב-דוריות שנפרשו במאות העמודים של ג' הכרכים של טרילוגיה. ואכן, הרבה קוראים לא המתינו לכרכים המאוחרים של הטרילוגיה, אחרי שהשלימו את קריאת הכרך הראשון שלה.
חלוקת הטרילוגיות לסוגיהן
בסיפורת העברית הושלמו בעת החדשה (מתקופת העליות ועד ימינו) טרילוגיות שתוכננו מראש על-ידי הכותבים להיכתב בתבנית סיפור מאתגרת זו על-ידי כותבים שבשלב מסויים בכתיבתם ואחרי שפירסמו כרכי-סיפורת נפרדים (קובץ סיפורים, נובלה ורומאן), החליטו להקדיש את מיטב שנות הכתיבה שלהם להשלמת טרילוגיה.
אך לעומתן יודגמו להלן עלילות שלא תוכננו מראש על-ידי המחברים להשתרע על שלושה כרכים, אלא הם החליטו על כך רק אחרי שפירסמו כרך או שניים עצמאיים, והסיקו בעצמם, או מתגובת הקוראים, שעליהם להוסיף כרך שלישי שישלים את העלילה, אשר נקטעה בצמד הספרים הראשון. אפשרות כזו מודגמת בספרותנו על-ידי טרילוגיות שהכרך השלישי שלהם נכתב במרחק שנים משני הכרכים המוקדמים. בהרבה מקרים הוערך כרך מתאחר זה, אחרי שהתווסף לצמד הספרים הראשון, ככרך הטוב ביותר מבין כרכי הטרילוגיה.
לצד אפשרויות אלה ישנן גם יצירות שההיקף הכמותי של הטקט בהן מעיד עליהן שהן אמנם תוכננו מראש להיות טרילוגיות, אך מחבריהן החליטו להעלים את האפשרות הזו ופורסמו אותן בכרך עב-כרס או בשני כרכים, ובלבד שהן לא יצטיירו כיצירות שנכתבו כטרילוגיות, אשר עלולה להרתיע קוראים להתחיל בקריאתם בגלל ההיקף החריג של הטקסט בהם.
לתופעת הנטישה של הטרילוגיה על-ידי הקוראים, התגבשה בתולדות הספרות תופעה מנוגדת נוספת: בתי-הוצאה גדולים ומבוססים, ולא כל שכן מו"לים קטנים יותר, היססו וגם נמנעו מהדפסת טרילוגיה מחשש שהדפסת יצירה בת ג' חלקים, כרך אחר כרך, לא תכסה את ההוצאות של הפקתם, אחרי שיתמעט מספר קוראיה של הטרילוגיה במהלך ההמתנה להשלמת הפרסום של התבנית הזו בשלמותה.
עובדה זו מסבירה את התופעה העגומה, שסופרים העדיפו להדפיס טרילוגיות בכרך עב-כרס במקום להפיק אותן בשלושה כרכים. הנודעת מאלה היא יצירתו של ס. יזהר (2006-1916) "יְמֵי צקלג", שאותה פירסם ב-1958, כשנתיים [?] אחרי סיום מלחמת השחרור, בשני כרכים ובהיקף של 1156 עמ' הן במהדורה הראשונה והן במהדורה האחרונה משנת 1989. אף שיצירה זו סיפרה באופן כרונולוגי על לחימה של קבוצת חיילים במשך 10 ימים על גבעה בצפון הנגב, שהם זיהו אותה עם צקלג המקראית – רציפות שניתן היה לחלק אותה ל-ג' כרכים ללא קושי – נמנע ס. יזהר מהגדרת "ימי צקלג" כטרילוגיה, אלא הגדיר אותה כ"סיפור" כדי שלא תוגדר גם כ"רומאן".
בעקבות יזהר ומאותן הסיבות שבגללן נמנע יזהר להגדיר את "ימי צקלג" כטרילוגיה, בחרו גם סופרים נוספים אחריו להדפיס יצירות עבות-כרס בכרך אחד ולא ב-ג' כרכים. ואלה הנודעות שבהן : יהושע קנז : "התגנבות יחידים" – 597 עמ' במהדורת 1986 ו-666 עמ' במהדורת 2006. עמוס עוז – "סיפור על אהבה וחושך" (2002) – 593 עמ'. דן צלקה – "אלף לבבות" (2008) –668 עמ' + 100 עמודי מסה של אלי הירש. יובל שמעוני : "קו המלח" (2014) – 969 עמ'. כל היצירות האלה מומלצות לקורא המבקש להכיר את הטוב בספריו של כל אחד מהסופרים האלה.
הטרילוגיות שנכתבו על מלחמת השחרור
בנוסף ל"ימי צקלג", אשר ס. יזהר מנימוקיו לא הגדיר אותה כטרילוגיה, אלא כ"סיפור", נדפסו עוד שתי יצירות על מלחמת השחרור, אשר שתיהן תוכננו על-ידי המחברים שלהן להיות טרילוגיות, והן זו של שלמה ניצן וזו של אבא קובנר.
שלמה ניצן (2006-1921). עלה לארץ כנער בן 14 ב-1935 מלַטְבִיָה, השוכנת בין רוסיה לים הבלטי. לכתיבת טרילוגיה פנה ניצן רק אחרי שליקט את סיפוריו הקצרים, שבהם התחיל את דרכו כסופר, בקובץ "חגים בחולות" (1949). מועדי הפרסום של שלושת חלקי הטרילוגיה ("בינו לבינם" – 1953, "צבת בצבת" – 1956 ו"יתד לאוהל" –-1960) מוכיחים ששלמה ניצן שקד כעשר שנים על השלמתם, ורק ב-1990 הם רוכזו בכרך אחד תחת השם "צבת בצבת" יחד עם מסה מקיפה של דן מירון על תוכנה הריאליסטי כטרילוגיה שתיארה "התפתחות היסטורית נרחבת על המעבר מתקופת ה'יישוב' לתקופת המדינה דרך מלחמת העצמאות."
ואכן, עלילת הטרילוגיה "צבת בצבת" מספרת על אירועי התקופה כפי שהשתקפו בחיי שאוליק ביקל, ובחיי אחיו הבוגר ממנו – עזרא, באופן הבא: החלק הראשון של הטרילוגיה מתרכז בקורותיהם של האחים בשנות המלחמה בשנים 1947-1946, החלק השני מתרכז באירועי השנים 1949-1948 והחלק השלישי מסכם את המסע הכרונולוגי של עלילת הטרילוגיה בשנת 1950.
אבא קובנר (1987-1918), נולד בחצי-האי קרים באוקראינה, גדל בווילנה, ועלה לארץ ב-1945. החשובה ביצירותיו של קובנר כמספר היא "פנים אל פנים", שבה סיפר בהרחבה, בשני כרכים שביחד נדפסו על כאלף עמודים, על חלקה של חטיבת גבעתי במלחמת תש"ח. בכרך "שעת האפס" (1953) סיפר קובנר על הלחימה של חטיבת גבעתי מיום הקמתה בשלהי 1947 ועד סיום מלחמת השחרור במאי 1948. ובכרך "הצומת" (1955) סיפר על הקרבות הקשים שלחמה החטיבה כדי לבלום את הטור המצרי המשוריין בימי המצור על קיבוץ נגבה.
בכרך השלישי, זה שהיה צריך להשלים את היצירה כטרילוגיה – כך העיד דן מירון – היה אמור קובנר "להתמקד בחלקה של חטיבת גבעתי בקרבות חוּליקַת, בפריצת המצור על הנגב, במצור על כיס-פַלוּג'ה ובהבסת הצבא המצרי," אך הכרך הזה לא נכתב, אחרי שקובנר החליט מסיבותיו להימנע מכך, וכנראה גם מהסיבה המשוערת הבאה : שאם היצירה תושלם כטרילוגיה, ירחיק היקפה הרבה קוראים מקריאתה בעתיד.
סופרים שהשלימו 2 טרילוגיות ביצירתם
במחצית הראשונה של המאה ה-20, שהיא תקופת העליות בתולדות הסיפורת העברית, פרסמו שניים מסופרי הדור, והם אהרון ראובני (1971-1886) ואהרון אברהם קבק (1944-1883), 2 טרילוגיות כל אחד.
אהרון ראובני שנולד באוקראינה ועלה לארץ ישראל ב-1910, ובה השלים את כתיבת הטרילוגיה "עד ירושלים". בטרילוגיה זו הקדיש ראובני כרך נפרד לשלושה גיבורים: בכרך "בראשית המבוכה" (1920) שגיבורו הוא צ'יפרוביץ, סיפר על מהגר אחוז חרדה גלותית שעולה לארץ כמהגר חוקי בימי העלייה השנייה, אך גורש ממנה בעל-כורחו על-ידי התורכים, אז שליטי הארץ, בגלל טעות שלו: אי-הצגת מסמכים נכונים במהלך בדיקה של זכאותו לחיות כאן.
גיבורו של החלק השני, "האניות האחרונות" (1923), הוא הסופר העברי גדליה ברנצ'וק, אשר כמו צ'יפרוביץ היגר לארץ-ישראל לא כציוני, אלא מאימת פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, בתקווה להשלים בה רומאן שעסק בכתיבתו, אך בגלל מוּפְנָמוּתוֹ ובדידותו החברתית נכשל להיאחז בארץ וגם לא התקדם בהשלמת הכתיבה של הרומאן שלו.
גיבורו של "שַׁמוֹת" (1925), החלק השלישי של הטרילוגיה, הוא מאיר פּוּנק, אשר הגיע לארץ מרוסיה בתקווה להיקלט בה. עלילת החלק הזה מתרחשת בירושלים, שבאחד מבתיה הוא שוכר חדר קטן עם חלון שפונה אל החצר. בשכֵנות לו מתגוררת משפחת וטשטיין רבת-הנפשות, וכך הוא נחשף לעיסוקים הבלתי-מוסריים של שניים מבניה: הבת הבכורה של המשפחה, חיה, נאלצה לעסוק בסתר בזנות, בעוד שהבן, לייזרקה, התפרנס, אחרי שערק מהשרות בצבא התורכי, כסרסור של זונה, שעסקה בזנות בגלוי. מאיר פונק נשא לאשה את אסתרקה, הבת הצעירה והתמימה של שכניו, אך מיֵאוש בחר להתאבד, אחרי שנלכד על-ידי התורכים כדי לשרת בצבא התורכי.
תוכנם של שלושת הכרכים הצדיק את איחודם בכרך אחד, כדי להבליט את כישלונם של שלושה מבני התקופה להיקלט כמהגרים בא"י, כאשר תורכיה העות'מנית עדיין שלטה בה. ואכן, אף ששלושת הכרכים הופיעו יחד בכרך "עד ירושלים" ב-1954, התיר ראובני בשנת 1969, לפרסם את הכרך "שַׁמוֹת", המספר על החיים בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, שהוא הכרך הטוב ביותר של הטרילוגיה הזו, כדי שיודפס ככרך עצמאי במסגרת הספריה לעם של הוצ' "עם עובד".
כחמש שנים אחרי השלמת הטרילוגיה הזו, פירסם ראובני את הרומאן "עיצבון" (1930) שבו סיפר עלילה על יהדות רוסיה בכרך אחד, בן 256 עמ', ובו ג' חלקים : "גלֵי חום" – תרס"ח, "השַׁער הצָר" – תרע"ב, "עלֵי טָרָף" –תרע"ד. שני החלקים הראשונים מספרים על מצב צעירי היהודים ברוסיה בשנת 1914 והחלק השלישי על עלייתם לארץ-ישראל. ולכן ניתן לשער, שרומאן זה היה ניסיון מוקדם של ראובני לכתוב טרילוגיה, אך הדפסתו נדחתה עד להשלמת פירסומה של הטרילוגיה "עד ירושלים".
עובדה זו אישר ראובני בקובץ סיפוריו הקצרים, קובץ אשר הופיע ב-1951, שבסופו הדפיס את רשימת יצירותיו בסדר שבו נכתבו. ברשימה זו הציב ראובני את הרומאן "עיצבון" לפני הטרילוגיה "עד ירושלים". ואכן, אחרי פטירתו של ראובני ב-1971 הודפסו שלושת החלקים של "עיצבון" יחד בכרך אחד במהדורת הקיבוץ המאוחד בתשל"ח-1978, תחת ההגדרה "רומאן", אך תוך הקפדה על ייחוד תוכנו של כל חלק בו: "יומן", "זכרונות", ו"עלֵי טָרָף" (במהדורה זו זכה חלק ג' לשם חדש : "הֵלֶךְ").
גם אהרון אברהם קבק (1944-1883) פירסם במקביל לראובני, שתי טרילוגיות במהלך חייו: את "שלמה מולכו" ב-1928, ובהגיעו לעשור האחרון של חייו, פירסם את כרכי הטרילוגיה "תולדות משפחה אחת" בין השנים 1945-1943.
אהרון אברהם קבק נולד באוקראינה ועלה לארץ ב-1911, אך מאחר שיצא ב-1914 ללמוד לימודים אקדמיים באירופה, חזר ועלה לארץ פעם נוספת ב-1921. תחילה כתב בשנות העשרים של המאה הקודמת שלושה רומאנים נפרדים על גיבורים בני דורו, והם "הרומאנים הציוניים" שלו: "לבדה", "דניאל שפרנוב" ו"ניצחון". ומיד אחרי הופעתם, בשלב המוקדם של כתיבתו, החל קבק לכתוב את הטרילוגיה מתקופת הרנסנס "שלמה מולכו" (שהופיעה ב-1928 ואשר חלקיה הם : האהבה", "האמונה" ו"הקורבן"). בטרילוגיה זו עסק קבק בתופעת האנוסים, שהיתה שכיחה בפורטוגל במאה ה-15 וגם במאה ה-16, באמצעות דיאגו פירס, בן למשפחה של אנוסים שאימץ לעצמו את השם שלמה מולכו, אחרי שהחליט לחזור לזהותו היהודית באופן גלוי. סיפור מרידתו בגלות וחלומו על גאולה ממנה, הקבילה לדרמה של העם היהודי בדורו של קבק בהווה – דור שנקלע בין שתי תקופות: בין סיומה של תקופת הגלות לבין תחילתה של תקופת הגאולה.
בעשור האחרון לחייו פנה קבק לכתיבת טרילוגיה נוספת והיא הטרילוגיה "תולדות משפחה אחת", ששלושת חלקיה ("בחלל הריק" "בצל התלייה" ו"סיפורים בלי גיבורים") התפרסמו בין השנים 1945-1943. אף שקבק התכוון להוסיף כרך נוסף, שהיה אמור להפוך את הטרילוגיה לטֶטְרָלוגיה (טרילוגיה בת 4 כרכים), הוא לא מימש את כוונתו זו, מאחר שנפטר בטרם שהשלים את כתיבת הכרך הזה. ולכן צדק דן מירון, אשר הגדיר כטרילוגיה את שלושת החלקים של "תולדות משפחה אחת", כאשר יזם את הדפסתם יחד בשני כרכים מהודרים בהוצ' "דביר" ב-1998, והציב בפתחו של הראשון מביניהם פרק מבוא מקיף של חוקרת הספרות מלכה שקד, שבכותרתו סיכמה היטב את תוכנה של הטרילוגיה: "הרומאן התולְדוֹתי של אהרון אברהם קבק."
הטרילוגיות שהושלמו בשנות המדינה
האבחנה בין טרילוגיות שמחבריהן תכננו מראש את כתיבתן כטרילוגיות לבין טרילוגיות שהתגבשו מאליהן כטרילוגיות מסבירה את שכיחותן השונה במאגריה של הסיפורת בעברית : בשנות המדינה התמעט מיספרן של הטרילוגיות הביוגרפיות שמחבריהן תכננו מראש את כתיבתן, לעומת זאת גדל מיספרן של הטרילוגיות האידיאולוגיות אשר התגבשו מאליהן בחיי המחברים שלהן.
הטרילוגיות הביוגרפיות
יהושע בר-יוסף (1992-1912). נולד בצפת. הטרילוגיה "עיר קסומה" היתה הטרילוגיה הראשונה שהתפרסמה בשנות המדינה וגם היחידה שפירסם בר-יוסף בכל שנות כתיבתו הרבות והמבורכות אחריה. בטרילוגיה זו שיקף בר-יוסף את הבית החרדי שבו גדל בילדותו ובנעוריו. כלומר: אף שעלילת "עיר קסומה" מספרת בשלושת חלקיה ("עצֵי שיטים עומדים", "תעלומה ואין קורא לה" ו"כְּציצים ופרחים") על קורותיה של משפחה מן הישוב הישן בצפת מראשית המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה, היא משקפת את בית-הגידול הביוגרפי שלו לפני שהפך לחילוני. ג' הכרכים של הטרילוגיה הופיעו בשלושה מועדים סמוכים, תש"ח (1948), תש"י (1950) ותשי"א (1951). מהדורה אחרונה של הטרילוגיה הזו, שהיא החשובה ביצירתו, כבר נדפסה ב-1979 בכרך אחד.
נעמי פרנקל (2009-1918). נולדה בגרמניה, ואחרי שהתייתמה בעודה ילדה, נשלחה ב-1933 כנערה מגרמניה לארץ להמשך חינוכה. בשלושת חלקיה של הטרילוגיה "שאול ויוהנה" סיפרה את קורותיה של משפחה יהודית בגרמניה בין השנים 1933-1930 כפי שהם משתקפים בחיי שלושה דורות. חלק א' ("בתי אבות" – 1956) מספר על הסבא, שביסס את מעמדה הכלכלי של המשפחה בשנות המהפכה התעשייתית וגילה כיהודי פתיחות כלפי התרבות הכללית, אשר החלה לשגשג בגרמניה ועודדה התבוללות של יהודים בחברה הגרמנית. חלק ב' ("מות האב" – 1962), מתמקד באירועים של אבי המשפחה שלחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני ופעל להשתלבות בני המשפחה המתבוללת שלו בתרבות של המולדת הגרמנית. חלק ג' ("בנים" – 1967) מספר על ימי הדור הצעיר במשפחה, שהיו ימי השלטון של המפלגה הנאצית בגרמניה, ימים שבהם התפכח הדור מאשליות הטמיעה בחברה הגרמנית והחל לגלות אהדה לחזונה הלאומי של הציונות וגם שאיפה לעלות למולדת העם היהודי בארץ-ישראל.
הטרילוגיות האידיאולוגיות
בנימין תמוז (1989-1919). בהיותו בן 5 עלה בשנת 1924 עם הוריו לארץ מחרקוב באוקראינה. בכרכי הטרילוגיה ("חיי אליקום" – 1965, "בסוף מערב" – 1966 ו"ספר ההזיות" – 1969), שאותה כינס בכרך אחד ב-1988 תחת השם "אליקום", שיקף את הדרך הארוכה ורבת התהפוכות שעשה בחייו : כנער היה קומוניסט, בבחרותו השתייך לחוג "הכנעני" של יונתן רטוש, הוגה תורת "העברים הצעירים", ואחרי שנטש חוג זה, פנה אל הצעת הזהות המנוגדת, שמגמתה המפורשת היא "חזרה והתכנסות", דהיינו : התחברות אל הרצף ההיסטורי של התרבות היהודית ושיבה אל הזהות היהודית – מסע רוחני שאותו תיאר בנימין תמוז בחשוב מבין ספריו, ברומאן "יעקב" (1971).
משה שמיר (2004-1921) כתב את הטרילוגיה "רחוק מפנינים" במרחק של כעשר שנים בין כרך לכרך : "יונה מחצר זרה" – 1973, "הינומת הכלה" – 1984 ו"עד הסוף" – 1991. חשיבותה הרעיונית של טרילוגיה זו היא בזה שהיא הציפה מחדש לדיון בסדר היום הציבורי של החברה הישראלית את הוויכוח בין שתי דרכים, הלאומית והקוסמופוליטית, על-ידי ההשוואה בין המהפכה שהצליחה, "המהפכה הקטנה" של הציונית, לבין המהפכה שנכשלה, "המהפכה הגדולה" של הסוציאליזם.
בניגוד למהפכה הלאומית של עם היהודי, הציונית, שהשיבה את פזורי העם היהודי אל מולדתם בציון, התברר עד מהרה שהמהפכה המעמדית, הקוסמופוליטית, היתה יומרנית וכוזבת, כי את המעט שהגשימה הטביעה בנהרות של דם ובאגמים של סבל: להמוני בני-אדם היא העניקה אשלליה אוניברסלית בשאיפותיה, אך גזלה מהם את המעט הממשי שהיה ברשותם – את החיים המציאותיים, המבטיחים לכל אדם את זכותו לחיות במולדתו.
טרילוגיה זו של משה שמיר אינה רק מספרת סיפור מופלא ומרתק על אישה מיוחדת במינה, לאה ברמן, אלא היא גם מחדדת את הניגוד בין הדרך הלאומית, הציונית, שמבקשת להשלים את הגאולה לעם היהודי על-ידי הקמתה של מדינה ריבונית בציון מולדתו, ובין הדרך הקוסמופוליטית, שמבקשת לשמוט מידיו את הישגיה של הציונות עד כה על יסוד הבטחה מעורפלת, שיום יבוא והאנושות תביא מזור גם למצוקתו הקיומית של העם היהודי בתוך הגאולה העולמית.
את הישגיה המבורכים של הדרך הראשונה אנו רואים במו עינינו. את תוצאות הבטחותיה של הדרך השנייה למדנו יותר מפעם אחת בהיסטוריה, ואנו עדיין זוכרים את המחיר הכבד שחזרנו ושילמנו בעבור תעתועיה בשנות השואה.
אהרון אמיר (2008-1923). בהיותו נער בן 11 עלה לארץ ב-1934 מקוֹבְנה, ליטא. בטרילוגיה "נוּן" שעליה שקד כעשרים שנה, שכרכיה הופיעו ב-1969, 1985 ו-1989, התמקד בשלוש שנים קובעות בהתפתחות הכרתו הרעיונית של נוּן, גיבור הטרילוגיה, והן השנים 1936, 1948 ו-1967.
בטרילוגיה "הכנענית" הזו שאף אהרון אמיר להראות, כיצד על רקע אותן התרחשויות היסטוריות, שהצמיחו את היהודי-הישראלי, אשר ממשיך את "נטל הירושה" של הגורל היהודי ואת הערכים היהודיים, צמח גם הישראלי-העברי, המבשר את התגבשות האוּמה העברית, אומה חדשה וחילונית שתטמיע בתוכה את כל העמים ששוכנים כיום במרחב שבין נהר פרת לבין הים התיכון.
שאיפתו של אהרון אמיר בטרילוגיה זו לא היתה לצייר תמונה היסטורית מהימנה בתולדות העם היהודי (מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים) בעזרת דמות טיפוסית בקורות התקופה, אלא לשקף בה את המענה העל-לאומי של החזון הכנעני לבעיית פילוגו של מרחב המזרח התיכון בין עמים יריבים זה לזה. נוּן איננו "גיבור דורנו" הטיפוסי, אלא אדם שגיבש מאירועי התקופה מסקנה שונה מזו שהסיקו מהם רוב יהודי הארץ שהחזיקו רק בפתרון הציוני.
הטרילוגיות שהתגבשו מאליהן
שולמית הראבן (2003-1930). עלתה לארץ מפולין ב-1940. בשלב מאוחר בכתיבתה השלימה שלוש נובלות מתקופות קדומות ודרמטיות בתולדות עם ישראל, כפי שהן מסופרות במקרא, המתארות את המעבר של עמנו מחברה המתגבשת כעם בימי נדודים במדבר, אך מתפרקת לשבטים בהגיעם לארץ כנען, אחרי שכל שבט התבסס בנחלתו.
עלילת הנובלה "שונא הניסים" (1983) מתרחשת בימי המנהיגות של משה והנדודים של העם במדבר סיני, אך מתרכזת בדמותו החריגה של אֶשְׁחר, שאיננו מאמין בניסים ואיננו נסחף אחרי נבואותיו של משה על השגחה אלוהים על הנודדים במדבר בדרכם אל כנען.
עלילתה של הנובלה השנייה, "נביא" (1988), מתרחשת בתקופת יהושע ומספרת על חיוָאי הגבעוני, שהפך לעבד בימי כיבוש כנען על-ידי יהושע. חיואי, שהכיר מקרוב את מנהגם ואמונתם הדתית של בני המשפחה העברית, הבין את יתרונה המוסרי של אמונת העם העברי, המאמין באלוהים אחד וחסר צלם גשמי, על עבודת אלילים הנבערת שהחזיק בה בעבר כאשר עדיין התגורר בגבעון.
עלילתה של הנובלה השלישית, "אחרי הילדות" (1994), מתרחשת בין סיום מנהיגותם הכריזמאטית של משה ושל יהושע על העם כולו בימי הנדודים במדבר וכיבוש הארץ, שהיתה תקופת הילדות הלאומית, לבין תחילת המנהיגות השבטית של השופטים, שהיו ימי ההתפוררות של הלכידות הלאומית. נובלה זו מספרת על העליות והמורדות בזוגיות של מוֹרן ושל סלוּא, אשר שניהם היו קורבנות של האבות הביולוגיים שלהם בתקופה שהאמונה באלוהים, האב הלאומי, היא זו שהפכה לנפוצה בקרב השבטים.
שולמית הראבן השלימה בשלושה כרכים צנומים אלה טרילוגיה יחידה בסיפורת הישראלית שנכתבו כנובלות .וכצפוי בסוגה זו כתבה את שלוש הנובלות בשפה חסכונית ומסוגננת כדי לשקף את הזמן הקדום שלהן, נובלות אשר מספרות ביחד על צאתו של העם העברי, שהיה עם של עבדים במצרים אל המולדת שנועדה לו, כדי להתגבש בה כעם המעצב את חייו הריבוניים במו-ידיו. בה-בעת הציפה הראבן בשלושתן מחלוקות תרבותיות ופוליטיות בהווה של המדינה.
אף ששולמית הראבן לא הגדירה את שלוש הנובלות כטרילוגיה בימי חייה, וגם לא דאגה להדפיס אותן יחד בכרך אחד, הן הוגדרו בהסכמתה כטרילוגיות כאשר נדפסו בכרך אחד אחרי שתורגמו לאנגלית ולצרפתית.
חנוך ברטוב (2016-1926) גיבש מספריו טרילוגיה אוטוביוגרפית, אף שהספרים לא נדפסו בסדר כרונולוגי של האירועים בחייו: "פצעי בגרות" (1965), "של מי אתה ילד" (1974) ו"רגל אחת בחוץ" (1994). רק אחרי שהציב אותם בסדר הכרונולוגי הנכון ("של מי אתה ילד" – הכרך על ילדותו, "רגל אחת בחוץ" – הכרך על נעוריו ו"פצעי בגרות" – הכרך על בחרותו), טען חנוך ברטוב בצדק שהם טרילוגיה, אף שהוא לא בישר מראש כי בדעתו להשלים טרילוגיה. יתר על כן: ברטוב חיזק הגדרה זו על תכונתם הביוגרפית של שלושת ספריו אלה, אחרי שהוסיף עליהם גם את הכרך "מתום עד תום" (2003) ובכך הפך למעשה את הטרילוגיה שלו לטֶטְרָלוגיה. (ראה אבנר הולצמן במונוגרפיה "מפתח הלב" (2015), שעוסקת באמנות הסיפור של חנוך ברטוב).
יצחק אורפז (2015-1921). נולד באוקראינה ועלה לארץ ב-1938 בהיותו בן 17. באחדים מספריו נהג להצמיד לשם המשפחה "אורפז" את שם המשפחה הקודם שלו – "אַוֶרבּוּך". בשלב מאוחר בחייו כינס את הרומאנים "בית לאדם אחד" – 1975, "הגבירה" – 1983, ו"העלם" – 1984, בכרך אחד תחת השם אשר מעיד על תוכנם : "לפני הרעש – טרילוגיה תל-אביבית" (1999).
חיים באר (1945-( השלים טרילוגיה אוטוביוגרפית בשלושה כרכים, שאותם פירסם כספרים עצמאיים במשך כארבעים שנה : "נוצות" (1979), שבו סיפר חוויות מילדותו בירושלים, "חבלים" (1998), שבו סיפר על הוריו ועל השפעתם השונה על חייו, ו"צל ידו" (2021), הכרך שבו הוא סיפר על אביו ועל ההתפייסות איתו שנים אחרי שהתייתם ממנו.
א"ב יהושע (2022-1936). באמצעות גיבורי הרומאנים המוקדמים שלו, "המאהב" (1977),
"גירושים מאוחרים" (1982) ו"מולכו" (1987), שבהם סיפר באופן אלגורי על נישואי זוגות מעורבים, אחד מהם מן היהדות הספרדית-מזרחית והשני מן היהדות האשכנזית-מערבית. על-ידי הבלטת המחלוקת הפוליטית והאקטואלית ביניהם על נושא הסכסוך עם הערבים, החל יהושע לטפח בשלושת הכרכים המוקדמים האלה חזון כנעני ומרחבי (מתון במידה ניכרת מחזונו "הכנעני" של אהרון אמיר) שגיבוריו הספרדיים-מזרחיים ינהיגו את מהלכיו עד להגשמתו.
א"ב יהושע עצמו לא הכריז על שלושת הרומאנים המוקדמים האלה כעל טרילוגיה, כי אחריהם המשיך לפרסם ברוחם רומאנים שבעלילותיהם טיפח את החזון הזה בלי לייעד בהם לגיבורים מן היהדות הספרדית-מזרחית תפקידי הנהגה בחברה הישראלית בהבלטה דומה (פרט ליוצא מהכלל אחד: ברומאן "מר מאני" – 1990). אך שנים ספורות לפני פטירתו פירסם את הרומאן "המנהרה" (2018), שבו הציג את החזון הכנעני- מרחבי הזה כהבטחה שתוגשם בעתיד באמצעות שיתוף פעולה של הגיבור היהודי-ישראלי עם הגיבור הערבי-פלסטיני (ראה הפרק "בשורתו הפוליטית של א"ב יהושע" שנכלל בספרי הדיגיטלי "מן המסד ועד הטפחות", אשר הועלה באתר בן-יהודה ב-2023).
רצף הטרילוגיות של דוד שחר ב"לוריאן"
דוד שחר (1997-1927) הוא הסופר שפנה לכתוב את הטרילוגיה הראשונה שלו, רק אחרי שכל סיפוריו הקצרים הופיעו בשני הקבצים "מותו של האלוהים הקטן" (1970) ו"שפמו של האפיפיור" (1971) שהופיעו בהוצאת שוקן.
את כוונתו זו, לפרסם טרילוגיה, יצירה בת ג' כרכים, חיזק שחר בשני השמות שהציב בשערי כרכיה. בעוד שבחר לכרך הראשון, זה שהופיע ב-1969, את השם "קיץ בדרך הנביאים", הדפיס בפתחה את שני השמות שהועיד לכל כרכי הטרילוגיות הבאות שלו : "היכל הכלים השבורים" וגם "לוריאן" – כינוי שגזר משֵם-המשפחה של גיבור הכרך הזה: גבריאל לוריא – ואלה אכן נדפסו גם בפתח שני הכרכים האחרים של הטרילוגיה הזו : "המסע לאור כשדים" (1971) ו"יום הרוזנת" (1976).
בכרכי טרילוגיה זו סיפר שחר מנקודת מבט של נער בן 10 על הדמויות שהכיר ועל האירועים שחווה אז, בשנת 1936 בירושלים המנדטורית, אחרי שהתיידד עם גבריאל לוריא– גבר ירושלמי שהינו גם איש העולם הגדול, חילוני ובעל השקפה חברתית מגוונת ורב-תרבותית (זו שהיתה מוגדרת כהשקפה לֶבַנְטינית בפי חוקרי התרבות באירופה). על-ידי התרכזותו בתקופה המנדטורית ביטא דוד שחר את געגועיו הרומנטיים להגשמה בעתיד של החזון הכנעני במרחב של המזרח התיכון.
השם "היכל הכלים השבורים" שהועיד שחר ל-ג' הכרכים של הטרילוגיה, העיד במידה רבה על הנושא העיקרי שלהם: העולם הגשמי-חומרי שבו אנו חיים מדומה להיכל של כלים שבורים, ולכן אין בכוחו להכיל את שפע השאיפות הרוחניות שהאדם מסוגל לברוא אותן בדמיונו ואשר אותן הוא נכסף להגשים במציאות. באופן זה שזר דוד שחר בפרקי הטרילוגיה תמהיל של מיסטיקה ושל הומור, תמהיל כלל-אנושי המבליט את ההבדל בין האפשרי בדמיון לבין הנלעג בממשות של הקיום.
מיד אחרי שכרכי טרילוגיה זו הופיעו בהוצאת "ספרית פועלים", כולן בתבנית המקובלת להדפסת ספרי קריאה, השעין עליהם שחר בהמשך את הכרכים של טרילוגיה נוספת, שכרכיה הם: "נינגל" (1983), "יום הרפאים" (1986) ו"חלום ליל תמוז" (1988), אך אלה כבר נדפסו בהוצאת עם עובד בתבנית המוקטנת של "ספריה לעם".
בפועל התכוון דוד שחר לצרף לשתי הטרילוגיות האלו עוד טרילוגיה, השלישית במיספר, שממנה הספיק להשלים, עד יום פטירתו בשנת 1997, את הכרך "על הנר ועל הרוח" (1994), כרך שחזר להידפס בתבנית המוגדלת של ספרי קריאה, אך כרך זה כבר הופיע בהוצאת "ידיעות אחרונות, ספריית השעות". אחרי פטירתו נמצא בעיזבונו של שחר כתב-יד של כרך שלא הספיק להשלים בשם "אל הר הזיתים", ואשר גם אותו – כך ניתן להניח מתוכנו – הועיד לצרף לטרילוגיה שלישית זו, שהיא הטרילוגיה הבלתי-גמורה שלו.
סיכום אופטימי למסה זו
הטרילוגיות שנכתבו בשנות המדינה מעידות על החיוניות של הסיפורת הישראלית ועל הישגיה הגדולים. מיטב הסופרים בדורות האחרונים תרמו לצמיחתה של סוגה זו כדי לתת מענה למובחרים שבין קוראיה – אלה שעלילת הטרילוגיה מספקת להם היכרות עמוקה יותר עם עולמם של הגיבורים ועם גורל חייהם במועדים שונים של ההיסטוריה הלאומית. חוג קוראים מסור זה יילך ויתרחב כל עוד ימשיכו סופרים לקיים גם בעתיד את המסורת של קודמיהם ויכתבו טרילוגיות בהגיעם לשלב הבָּשֵׁל ביותר שלהם בכתיבת סיפורת.
יוסף אורן
אהוד: אני, שעדיין חי, לא כתבתי שום טרילוגיה וכך ניצלתי מהשיבוצים של יוסף אורן, שבמסגרתם אנס אצל שני סופרים חשובים רומאן אחד לטרילוגיה של שלושה, פיצול מיותר לטרילוגיה שהיה אפשר לעשות גם ברומאן "והארץ תרעד" שלי, אילו הייתי סופר חשוב שחשוב להתייחס אליו.
בתולדות הספרות העברית החדשה כבר נצברו מספיק טרילוגיות ריאליסטיות כדי להדגים את ניצול אחת מן האפשרויות הללו על-ידי המחברים שלהן, חלקן נכתבו בתקופת העליות (מסוף המאה ה-19 ועד כמחצית מעשורי המאה העשרים) וחלקן בתקופה הישראלית (משנת ייסוד המדינה בתש"ח, באמצע המאה ה-20, ועד מועד כתיבתה של מסה מחקרית זו, אחרי כרבע משנות המאה ה-21).
קוראי טרילוגיות נבדלו מקוראי רומאנים ריאליסטיים רגילים, באחת מן הסוגות הקצרות יותר של הסיפורת: הסיפור, הנובלה והרומאן, בכך שהעדיפו לשהות פרק זמן ממושך יותר בחברת הדמויות המרכזיות בעלילה ולהעמיק את ההיכרות איתן. וגם כותבי הטרילוגיות העדיפו להתמודד עם אתגרי עלילה ממושכת ומורכבת יותר לכישרונם, כזו שהצמידה את כשרון הכתיבה שלהם למשטר כתיבה תובעני יותר מזו שנתבעו בכתיבת כרך סיפורת רגיל (קובץ סיפורים קצרים או רומאן).
את מיעוט מספר הטרילוגיות שנכתבו באופן מתוכנן על-ידי סופרי התקופה הישראלית בסיפורת העברית ניתן להסביר בהאצת קצב החיים ובשינוי הרגלי הקריאה בעשורים המאוחרים של שנות המדינה. שינויים אלה השפיעו על יכולתו של הקורא העברי להתרכז בעלילות משפחתיות או רב-דוריות שנפרשו במאות העמודים של ג' הכרכים של טרילוגיה. ואכן, הרבה קוראים לא המתינו לכרכים המאוחרים של הטרילוגיה, אחרי שהשלימו את קריאת הכרך הראשון שלה.
חלוקת הטרילוגיות לסוגיהן
בסיפורת העברית הושלמו בעת החדשה (מתקופת העליות ועד ימינו) טרילוגיות שתוכננו מראש על-ידי הכותבים להיכתב בתבנית סיפור מאתגרת זו על-ידי כותבים שבשלב מסויים בכתיבתם ואחרי שפירסמו כרכי-סיפורת נפרדים (קובץ סיפורים, נובלה ורומאן), החליטו להקדיש את מיטב שנות הכתיבה שלהם להשלמת טרילוגיה.
אך לעומתן יודגמו להלן עלילות שלא תוכננו מראש על-ידי המחברים להשתרע על שלושה כרכים, אלא הם החליטו על כך רק אחרי שפירסמו כרך או שניים עצמאיים, והסיקו בעצמם, או מתגובת הקוראים, שעליהם להוסיף כרך שלישי שישלים את העלילה, אשר נקטעה בצמד הספרים הראשון. אפשרות כזו מודגמת בספרותנו על-ידי טרילוגיות שהכרך השלישי שלהם נכתב במרחק שנים משני הכרכים המוקדמים. בהרבה מקרים הוערך כרך מתאחר זה, אחרי שהתווסף לצמד הספרים הראשון, ככרך הטוב ביותר מבין כרכי הטרילוגיה.
לצד אפשרויות אלה ישנן גם יצירות שההיקף הכמותי של הטקט בהן מעיד עליהן שהן אמנם תוכננו מראש להיות טרילוגיות, אך מחבריהן החליטו להעלים את האפשרות הזו ופורסמו אותן בכרך עב-כרס או בשני כרכים, ובלבד שהן לא יצטיירו כיצירות שנכתבו כטרילוגיות, אשר עלולה להרתיע קוראים להתחיל בקריאתם בגלל ההיקף החריג של הטקסט בהם.
לתופעת הנטישה של הטרילוגיה על-ידי הקוראים, התגבשה בתולדות הספרות תופעה מנוגדת נוספת: בתי-הוצאה גדולים ומבוססים, ולא כל שכן מו"לים קטנים יותר, היססו וגם נמנעו מהדפסת טרילוגיה מחשש שהדפסת יצירה בת ג' חלקים, כרך אחר כרך, לא תכסה את ההוצאות של הפקתם, אחרי שיתמעט מספר קוראיה של הטרילוגיה במהלך ההמתנה להשלמת הפרסום של התבנית הזו בשלמותה.
עובדה זו מסבירה את התופעה העגומה, שסופרים העדיפו להדפיס טרילוגיות בכרך עב-כרס במקום להפיק אותן בשלושה כרכים. הנודעת מאלה היא יצירתו של ס. יזהר (2006-1916) "יְמֵי צקלג", שאותה פירסם ב-1958, כשנתיים [?] אחרי סיום מלחמת השחרור, בשני כרכים ובהיקף של 1156 עמ' הן במהדורה הראשונה והן במהדורה האחרונה משנת 1989. אף שיצירה זו סיפרה באופן כרונולוגי על לחימה של קבוצת חיילים במשך 10 ימים על גבעה בצפון הנגב, שהם זיהו אותה עם צקלג המקראית – רציפות שניתן היה לחלק אותה ל-ג' כרכים ללא קושי – נמנע ס. יזהר מהגדרת "ימי צקלג" כטרילוגיה, אלא הגדיר אותה כ"סיפור" כדי שלא תוגדר גם כ"רומאן".
בעקבות יזהר ומאותן הסיבות שבגללן נמנע יזהר להגדיר את "ימי צקלג" כטרילוגיה, בחרו גם סופרים נוספים אחריו להדפיס יצירות עבות-כרס בכרך אחד ולא ב-ג' כרכים. ואלה הנודעות שבהן : יהושע קנז : "התגנבות יחידים" – 597 עמ' במהדורת 1986 ו-666 עמ' במהדורת 2006. עמוס עוז – "סיפור על אהבה וחושך" (2002) – 593 עמ'. דן צלקה – "אלף לבבות" (2008) –668 עמ' + 100 עמודי מסה של אלי הירש. יובל שמעוני : "קו המלח" (2014) – 969 עמ'. כל היצירות האלה מומלצות לקורא המבקש להכיר את הטוב בספריו של כל אחד מהסופרים האלה.
הטרילוגיות שנכתבו על מלחמת השחרור
בנוסף ל"ימי צקלג", אשר ס. יזהר מנימוקיו לא הגדיר אותה כטרילוגיה, אלא כ"סיפור", נדפסו עוד שתי יצירות על מלחמת השחרור, אשר שתיהן תוכננו על-ידי המחברים שלהן להיות טרילוגיות, והן זו של שלמה ניצן וזו של אבא קובנר.
שלמה ניצן (2006-1921). עלה לארץ כנער בן 14 ב-1935 מלַטְבִיָה, השוכנת בין רוסיה לים הבלטי. לכתיבת טרילוגיה פנה ניצן רק אחרי שליקט את סיפוריו הקצרים, שבהם התחיל את דרכו כסופר, בקובץ "חגים בחולות" (1949). מועדי הפרסום של שלושת חלקי הטרילוגיה ("בינו לבינם" – 1953, "צבת בצבת" – 1956 ו"יתד לאוהל" –-1960) מוכיחים ששלמה ניצן שקד כעשר שנים על השלמתם, ורק ב-1990 הם רוכזו בכרך אחד תחת השם "צבת בצבת" יחד עם מסה מקיפה של דן מירון על תוכנה הריאליסטי כטרילוגיה שתיארה "התפתחות היסטורית נרחבת על המעבר מתקופת ה'יישוב' לתקופת המדינה דרך מלחמת העצמאות."
ואכן, עלילת הטרילוגיה "צבת בצבת" מספרת על אירועי התקופה כפי שהשתקפו בחיי שאוליק ביקל, ובחיי אחיו הבוגר ממנו – עזרא, באופן הבא: החלק הראשון של הטרילוגיה מתרכז בקורותיהם של האחים בשנות המלחמה בשנים 1947-1946, החלק השני מתרכז באירועי השנים 1949-1948 והחלק השלישי מסכם את המסע הכרונולוגי של עלילת הטרילוגיה בשנת 1950.
אבא קובנר (1987-1918), נולד בחצי-האי קרים באוקראינה, גדל בווילנה, ועלה לארץ ב-1945. החשובה ביצירותיו של קובנר כמספר היא "פנים אל פנים", שבה סיפר בהרחבה, בשני כרכים שביחד נדפסו על כאלף עמודים, על חלקה של חטיבת גבעתי במלחמת תש"ח. בכרך "שעת האפס" (1953) סיפר קובנר על הלחימה של חטיבת גבעתי מיום הקמתה בשלהי 1947 ועד סיום מלחמת השחרור במאי 1948. ובכרך "הצומת" (1955) סיפר על הקרבות הקשים שלחמה החטיבה כדי לבלום את הטור המצרי המשוריין בימי המצור על קיבוץ נגבה.
בכרך השלישי, זה שהיה צריך להשלים את היצירה כטרילוגיה – כך העיד דן מירון – היה אמור קובנר "להתמקד בחלקה של חטיבת גבעתי בקרבות חוּליקַת, בפריצת המצור על הנגב, במצור על כיס-פַלוּג'ה ובהבסת הצבא המצרי," אך הכרך הזה לא נכתב, אחרי שקובנר החליט מסיבותיו להימנע מכך, וכנראה גם מהסיבה המשוערת הבאה : שאם היצירה תושלם כטרילוגיה, ירחיק היקפה הרבה קוראים מקריאתה בעתיד.
סופרים שהשלימו 2 טרילוגיות ביצירתם
במחצית הראשונה של המאה ה-20, שהיא תקופת העליות בתולדות הסיפורת העברית, פרסמו שניים מסופרי הדור, והם אהרון ראובני (1971-1886) ואהרון אברהם קבק (1944-1883), 2 טרילוגיות כל אחד.
אהרון ראובני שנולד באוקראינה ועלה לארץ ישראל ב-1910, ובה השלים את כתיבת הטרילוגיה "עד ירושלים". בטרילוגיה זו הקדיש ראובני כרך נפרד לשלושה גיבורים: בכרך "בראשית המבוכה" (1920) שגיבורו הוא צ'יפרוביץ, סיפר על מהגר אחוז חרדה גלותית שעולה לארץ כמהגר חוקי בימי העלייה השנייה, אך גורש ממנה בעל-כורחו על-ידי התורכים, אז שליטי הארץ, בגלל טעות שלו: אי-הצגת מסמכים נכונים במהלך בדיקה של זכאותו לחיות כאן.
גיבורו של החלק השני, "האניות האחרונות" (1923), הוא הסופר העברי גדליה ברנצ'וק, אשר כמו צ'יפרוביץ היגר לארץ-ישראל לא כציוני, אלא מאימת פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, בתקווה להשלים בה רומאן שעסק בכתיבתו, אך בגלל מוּפְנָמוּתוֹ ובדידותו החברתית נכשל להיאחז בארץ וגם לא התקדם בהשלמת הכתיבה של הרומאן שלו.
גיבורו של "שַׁמוֹת" (1925), החלק השלישי של הטרילוגיה, הוא מאיר פּוּנק, אשר הגיע לארץ מרוסיה בתקווה להיקלט בה. עלילת החלק הזה מתרחשת בירושלים, שבאחד מבתיה הוא שוכר חדר קטן עם חלון שפונה אל החצר. בשכֵנות לו מתגוררת משפחת וטשטיין רבת-הנפשות, וכך הוא נחשף לעיסוקים הבלתי-מוסריים של שניים מבניה: הבת הבכורה של המשפחה, חיה, נאלצה לעסוק בסתר בזנות, בעוד שהבן, לייזרקה, התפרנס, אחרי שערק מהשרות בצבא התורכי, כסרסור של זונה, שעסקה בזנות בגלוי. מאיר פונק נשא לאשה את אסתרקה, הבת הצעירה והתמימה של שכניו, אך מיֵאוש בחר להתאבד, אחרי שנלכד על-ידי התורכים כדי לשרת בצבא התורכי.
תוכנם של שלושת הכרכים הצדיק את איחודם בכרך אחד, כדי להבליט את כישלונם של שלושה מבני התקופה להיקלט כמהגרים בא"י, כאשר תורכיה העות'מנית עדיין שלטה בה. ואכן, אף ששלושת הכרכים הופיעו יחד בכרך "עד ירושלים" ב-1954, התיר ראובני בשנת 1969, לפרסם את הכרך "שַׁמוֹת", המספר על החיים בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, שהוא הכרך הטוב ביותר של הטרילוגיה הזו, כדי שיודפס ככרך עצמאי במסגרת הספריה לעם של הוצ' "עם עובד".
כחמש שנים אחרי השלמת הטרילוגיה הזו, פירסם ראובני את הרומאן "עיצבון" (1930) שבו סיפר עלילה על יהדות רוסיה בכרך אחד, בן 256 עמ', ובו ג' חלקים : "גלֵי חום" – תרס"ח, "השַׁער הצָר" – תרע"ב, "עלֵי טָרָף" –תרע"ד. שני החלקים הראשונים מספרים על מצב צעירי היהודים ברוסיה בשנת 1914 והחלק השלישי על עלייתם לארץ-ישראל. ולכן ניתן לשער, שרומאן זה היה ניסיון מוקדם של ראובני לכתוב טרילוגיה, אך הדפסתו נדחתה עד להשלמת פירסומה של הטרילוגיה "עד ירושלים".
עובדה זו אישר ראובני בקובץ סיפוריו הקצרים, קובץ אשר הופיע ב-1951, שבסופו הדפיס את רשימת יצירותיו בסדר שבו נכתבו. ברשימה זו הציב ראובני את הרומאן "עיצבון" לפני הטרילוגיה "עד ירושלים". ואכן, אחרי פטירתו של ראובני ב-1971 הודפסו שלושת החלקים של "עיצבון" יחד בכרך אחד במהדורת הקיבוץ המאוחד בתשל"ח-1978, תחת ההגדרה "רומאן", אך תוך הקפדה על ייחוד תוכנו של כל חלק בו: "יומן", "זכרונות", ו"עלֵי טָרָף" (במהדורה זו זכה חלק ג' לשם חדש : "הֵלֶךְ").
גם אהרון אברהם קבק (1944-1883) פירסם במקביל לראובני, שתי טרילוגיות במהלך חייו: את "שלמה מולכו" ב-1928, ובהגיעו לעשור האחרון של חייו, פירסם את כרכי הטרילוגיה "תולדות משפחה אחת" בין השנים 1945-1943.
אהרון אברהם קבק נולד באוקראינה ועלה לארץ ב-1911, אך מאחר שיצא ב-1914 ללמוד לימודים אקדמיים באירופה, חזר ועלה לארץ פעם נוספת ב-1921. תחילה כתב בשנות העשרים של המאה הקודמת שלושה רומאנים נפרדים על גיבורים בני דורו, והם "הרומאנים הציוניים" שלו: "לבדה", "דניאל שפרנוב" ו"ניצחון". ומיד אחרי הופעתם, בשלב המוקדם של כתיבתו, החל קבק לכתוב את הטרילוגיה מתקופת הרנסנס "שלמה מולכו" (שהופיעה ב-1928 ואשר חלקיה הם : האהבה", "האמונה" ו"הקורבן"). בטרילוגיה זו עסק קבק בתופעת האנוסים, שהיתה שכיחה בפורטוגל במאה ה-15 וגם במאה ה-16, באמצעות דיאגו פירס, בן למשפחה של אנוסים שאימץ לעצמו את השם שלמה מולכו, אחרי שהחליט לחזור לזהותו היהודית באופן גלוי. סיפור מרידתו בגלות וחלומו על גאולה ממנה, הקבילה לדרמה של העם היהודי בדורו של קבק בהווה – דור שנקלע בין שתי תקופות: בין סיומה של תקופת הגלות לבין תחילתה של תקופת הגאולה.
בעשור האחרון לחייו פנה קבק לכתיבת טרילוגיה נוספת והיא הטרילוגיה "תולדות משפחה אחת", ששלושת חלקיה ("בחלל הריק" "בצל התלייה" ו"סיפורים בלי גיבורים") התפרסמו בין השנים 1945-1943. אף שקבק התכוון להוסיף כרך נוסף, שהיה אמור להפוך את הטרילוגיה לטֶטְרָלוגיה (טרילוגיה בת 4 כרכים), הוא לא מימש את כוונתו זו, מאחר שנפטר בטרם שהשלים את כתיבת הכרך הזה. ולכן צדק דן מירון, אשר הגדיר כטרילוגיה את שלושת החלקים של "תולדות משפחה אחת", כאשר יזם את הדפסתם יחד בשני כרכים מהודרים בהוצ' "דביר" ב-1998, והציב בפתחו של הראשון מביניהם פרק מבוא מקיף של חוקרת הספרות מלכה שקד, שבכותרתו סיכמה היטב את תוכנה של הטרילוגיה: "הרומאן התולְדוֹתי של אהרון אברהם קבק."
הטרילוגיות שהושלמו בשנות המדינה
האבחנה בין טרילוגיות שמחבריהן תכננו מראש את כתיבתן כטרילוגיות לבין טרילוגיות שהתגבשו מאליהן כטרילוגיות מסבירה את שכיחותן השונה במאגריה של הסיפורת בעברית : בשנות המדינה התמעט מיספרן של הטרילוגיות הביוגרפיות שמחבריהן תכננו מראש את כתיבתן, לעומת זאת גדל מיספרן של הטרילוגיות האידיאולוגיות אשר התגבשו מאליהן בחיי המחברים שלהן.
הטרילוגיות הביוגרפיות
יהושע בר-יוסף (1992-1912). נולד בצפת. הטרילוגיה "עיר קסומה" היתה הטרילוגיה הראשונה שהתפרסמה בשנות המדינה וגם היחידה שפירסם בר-יוסף בכל שנות כתיבתו הרבות והמבורכות אחריה. בטרילוגיה זו שיקף בר-יוסף את הבית החרדי שבו גדל בילדותו ובנעוריו. כלומר: אף שעלילת "עיר קסומה" מספרת בשלושת חלקיה ("עצֵי שיטים עומדים", "תעלומה ואין קורא לה" ו"כְּציצים ופרחים") על קורותיה של משפחה מן הישוב הישן בצפת מראשית המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה, היא משקפת את בית-הגידול הביוגרפי שלו לפני שהפך לחילוני. ג' הכרכים של הטרילוגיה הופיעו בשלושה מועדים סמוכים, תש"ח (1948), תש"י (1950) ותשי"א (1951). מהדורה אחרונה של הטרילוגיה הזו, שהיא החשובה ביצירתו, כבר נדפסה ב-1979 בכרך אחד.
נעמי פרנקל (2009-1918). נולדה בגרמניה, ואחרי שהתייתמה בעודה ילדה, נשלחה ב-1933 כנערה מגרמניה לארץ להמשך חינוכה. בשלושת חלקיה של הטרילוגיה "שאול ויוהנה" סיפרה את קורותיה של משפחה יהודית בגרמניה בין השנים 1933-1930 כפי שהם משתקפים בחיי שלושה דורות. חלק א' ("בתי אבות" – 1956) מספר על הסבא, שביסס את מעמדה הכלכלי של המשפחה בשנות המהפכה התעשייתית וגילה כיהודי פתיחות כלפי התרבות הכללית, אשר החלה לשגשג בגרמניה ועודדה התבוללות של יהודים בחברה הגרמנית. חלק ב' ("מות האב" – 1962), מתמקד באירועים של אבי המשפחה שלחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני ופעל להשתלבות בני המשפחה המתבוללת שלו בתרבות של המולדת הגרמנית. חלק ג' ("בנים" – 1967) מספר על ימי הדור הצעיר במשפחה, שהיו ימי השלטון של המפלגה הנאצית בגרמניה, ימים שבהם התפכח הדור מאשליות הטמיעה בחברה הגרמנית והחל לגלות אהדה לחזונה הלאומי של הציונות וגם שאיפה לעלות למולדת העם היהודי בארץ-ישראל.
הטרילוגיות האידיאולוגיות
בנימין תמוז (1989-1919). בהיותו בן 5 עלה בשנת 1924 עם הוריו לארץ מחרקוב באוקראינה. בכרכי הטרילוגיה ("חיי אליקום" – 1965, "בסוף מערב" – 1966 ו"ספר ההזיות" – 1969), שאותה כינס בכרך אחד ב-1988 תחת השם "אליקום", שיקף את הדרך הארוכה ורבת התהפוכות שעשה בחייו : כנער היה קומוניסט, בבחרותו השתייך לחוג "הכנעני" של יונתן רטוש, הוגה תורת "העברים הצעירים", ואחרי שנטש חוג זה, פנה אל הצעת הזהות המנוגדת, שמגמתה המפורשת היא "חזרה והתכנסות", דהיינו : התחברות אל הרצף ההיסטורי של התרבות היהודית ושיבה אל הזהות היהודית – מסע רוחני שאותו תיאר בנימין תמוז בחשוב מבין ספריו, ברומאן "יעקב" (1971).
משה שמיר (2004-1921) כתב את הטרילוגיה "רחוק מפנינים" במרחק של כעשר שנים בין כרך לכרך : "יונה מחצר זרה" – 1973, "הינומת הכלה" – 1984 ו"עד הסוף" – 1991. חשיבותה הרעיונית של טרילוגיה זו היא בזה שהיא הציפה מחדש לדיון בסדר היום הציבורי של החברה הישראלית את הוויכוח בין שתי דרכים, הלאומית והקוסמופוליטית, על-ידי ההשוואה בין המהפכה שהצליחה, "המהפכה הקטנה" של הציונית, לבין המהפכה שנכשלה, "המהפכה הגדולה" של הסוציאליזם.
בניגוד למהפכה הלאומית של עם היהודי, הציונית, שהשיבה את פזורי העם היהודי אל מולדתם בציון, התברר עד מהרה שהמהפכה המעמדית, הקוסמופוליטית, היתה יומרנית וכוזבת, כי את המעט שהגשימה הטביעה בנהרות של דם ובאגמים של סבל: להמוני בני-אדם היא העניקה אשלליה אוניברסלית בשאיפותיה, אך גזלה מהם את המעט הממשי שהיה ברשותם – את החיים המציאותיים, המבטיחים לכל אדם את זכותו לחיות במולדתו.
טרילוגיה זו של משה שמיר אינה רק מספרת סיפור מופלא ומרתק על אישה מיוחדת במינה, לאה ברמן, אלא היא גם מחדדת את הניגוד בין הדרך הלאומית, הציונית, שמבקשת להשלים את הגאולה לעם היהודי על-ידי הקמתה של מדינה ריבונית בציון מולדתו, ובין הדרך הקוסמופוליטית, שמבקשת לשמוט מידיו את הישגיה של הציונות עד כה על יסוד הבטחה מעורפלת, שיום יבוא והאנושות תביא מזור גם למצוקתו הקיומית של העם היהודי בתוך הגאולה העולמית.
את הישגיה המבורכים של הדרך הראשונה אנו רואים במו עינינו. את תוצאות הבטחותיה של הדרך השנייה למדנו יותר מפעם אחת בהיסטוריה, ואנו עדיין זוכרים את המחיר הכבד שחזרנו ושילמנו בעבור תעתועיה בשנות השואה.
אהרון אמיר (2008-1923). בהיותו נער בן 11 עלה לארץ ב-1934 מקוֹבְנה, ליטא. בטרילוגיה "נוּן" שעליה שקד כעשרים שנה, שכרכיה הופיעו ב-1969, 1985 ו-1989, התמקד בשלוש שנים קובעות בהתפתחות הכרתו הרעיונית של נוּן, גיבור הטרילוגיה, והן השנים 1936, 1948 ו-1967.
בטרילוגיה "הכנענית" הזו שאף אהרון אמיר להראות, כיצד על רקע אותן התרחשויות היסטוריות, שהצמיחו את היהודי-הישראלי, אשר ממשיך את "נטל הירושה" של הגורל היהודי ואת הערכים היהודיים, צמח גם הישראלי-העברי, המבשר את התגבשות האוּמה העברית, אומה חדשה וחילונית שתטמיע בתוכה את כל העמים ששוכנים כיום במרחב שבין נהר פרת לבין הים התיכון.
שאיפתו של אהרון אמיר בטרילוגיה זו לא היתה לצייר תמונה היסטורית מהימנה בתולדות העם היהודי (מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים) בעזרת דמות טיפוסית בקורות התקופה, אלא לשקף בה את המענה העל-לאומי של החזון הכנעני לבעיית פילוגו של מרחב המזרח התיכון בין עמים יריבים זה לזה. נוּן איננו "גיבור דורנו" הטיפוסי, אלא אדם שגיבש מאירועי התקופה מסקנה שונה מזו שהסיקו מהם רוב יהודי הארץ שהחזיקו רק בפתרון הציוני.
הטרילוגיות שהתגבשו מאליהן
שולמית הראבן (2003-1930). עלתה לארץ מפולין ב-1940. בשלב מאוחר בכתיבתה השלימה שלוש נובלות מתקופות קדומות ודרמטיות בתולדות עם ישראל, כפי שהן מסופרות במקרא, המתארות את המעבר של עמנו מחברה המתגבשת כעם בימי נדודים במדבר, אך מתפרקת לשבטים בהגיעם לארץ כנען, אחרי שכל שבט התבסס בנחלתו.
עלילת הנובלה "שונא הניסים" (1983) מתרחשת בימי המנהיגות של משה והנדודים של העם במדבר סיני, אך מתרכזת בדמותו החריגה של אֶשְׁחר, שאיננו מאמין בניסים ואיננו נסחף אחרי נבואותיו של משה על השגחה אלוהים על הנודדים במדבר בדרכם אל כנען.
עלילתה של הנובלה השנייה, "נביא" (1988), מתרחשת בתקופת יהושע ומספרת על חיוָאי הגבעוני, שהפך לעבד בימי כיבוש כנען על-ידי יהושע. חיואי, שהכיר מקרוב את מנהגם ואמונתם הדתית של בני המשפחה העברית, הבין את יתרונה המוסרי של אמונת העם העברי, המאמין באלוהים אחד וחסר צלם גשמי, על עבודת אלילים הנבערת שהחזיק בה בעבר כאשר עדיין התגורר בגבעון.
עלילתה של הנובלה השלישית, "אחרי הילדות" (1994), מתרחשת בין סיום מנהיגותם הכריזמאטית של משה ושל יהושע על העם כולו בימי הנדודים במדבר וכיבוש הארץ, שהיתה תקופת הילדות הלאומית, לבין תחילת המנהיגות השבטית של השופטים, שהיו ימי ההתפוררות של הלכידות הלאומית. נובלה זו מספרת על העליות והמורדות בזוגיות של מוֹרן ושל סלוּא, אשר שניהם היו קורבנות של האבות הביולוגיים שלהם בתקופה שהאמונה באלוהים, האב הלאומי, היא זו שהפכה לנפוצה בקרב השבטים.
שולמית הראבן השלימה בשלושה כרכים צנומים אלה טרילוגיה יחידה בסיפורת הישראלית שנכתבו כנובלות .וכצפוי בסוגה זו כתבה את שלוש הנובלות בשפה חסכונית ומסוגננת כדי לשקף את הזמן הקדום שלהן, נובלות אשר מספרות ביחד על צאתו של העם העברי, שהיה עם של עבדים במצרים אל המולדת שנועדה לו, כדי להתגבש בה כעם המעצב את חייו הריבוניים במו-ידיו. בה-בעת הציפה הראבן בשלושתן מחלוקות תרבותיות ופוליטיות בהווה של המדינה.
אף ששולמית הראבן לא הגדירה את שלוש הנובלות כטרילוגיה בימי חייה, וגם לא דאגה להדפיס אותן יחד בכרך אחד, הן הוגדרו בהסכמתה כטרילוגיות כאשר נדפסו בכרך אחד אחרי שתורגמו לאנגלית ולצרפתית.
חנוך ברטוב (2016-1926) גיבש מספריו טרילוגיה אוטוביוגרפית, אף שהספרים לא נדפסו בסדר כרונולוגי של האירועים בחייו: "פצעי בגרות" (1965), "של מי אתה ילד" (1974) ו"רגל אחת בחוץ" (1994). רק אחרי שהציב אותם בסדר הכרונולוגי הנכון ("של מי אתה ילד" – הכרך על ילדותו, "רגל אחת בחוץ" – הכרך על נעוריו ו"פצעי בגרות" – הכרך על בחרותו), טען חנוך ברטוב בצדק שהם טרילוגיה, אף שהוא לא בישר מראש כי בדעתו להשלים טרילוגיה. יתר על כן: ברטוב חיזק הגדרה זו על תכונתם הביוגרפית של שלושת ספריו אלה, אחרי שהוסיף עליהם גם את הכרך "מתום עד תום" (2003) ובכך הפך למעשה את הטרילוגיה שלו לטֶטְרָלוגיה. (ראה אבנר הולצמן במונוגרפיה "מפתח הלב" (2015), שעוסקת באמנות הסיפור של חנוך ברטוב).
יצחק אורפז (2015-1921). נולד באוקראינה ועלה לארץ ב-1938 בהיותו בן 17. באחדים מספריו נהג להצמיד לשם המשפחה "אורפז" את שם המשפחה הקודם שלו – "אַוֶרבּוּך". בשלב מאוחר בחייו כינס את הרומאנים "בית לאדם אחד" – 1975, "הגבירה" – 1983, ו"העלם" – 1984, בכרך אחד תחת השם אשר מעיד על תוכנם : "לפני הרעש – טרילוגיה תל-אביבית" (1999).
חיים באר (1945-( השלים טרילוגיה אוטוביוגרפית בשלושה כרכים, שאותם פירסם כספרים עצמאיים במשך כארבעים שנה : "נוצות" (1979), שבו סיפר חוויות מילדותו בירושלים, "חבלים" (1998), שבו סיפר על הוריו ועל השפעתם השונה על חייו, ו"צל ידו" (2021), הכרך שבו הוא סיפר על אביו ועל ההתפייסות איתו שנים אחרי שהתייתם ממנו.
א"ב יהושע (2022-1936). באמצעות גיבורי הרומאנים המוקדמים שלו, "המאהב" (1977),
"גירושים מאוחרים" (1982) ו"מולכו" (1987), שבהם סיפר באופן אלגורי על נישואי זוגות מעורבים, אחד מהם מן היהדות הספרדית-מזרחית והשני מן היהדות האשכנזית-מערבית. על-ידי הבלטת המחלוקת הפוליטית והאקטואלית ביניהם על נושא הסכסוך עם הערבים, החל יהושע לטפח בשלושת הכרכים המוקדמים האלה חזון כנעני ומרחבי (מתון במידה ניכרת מחזונו "הכנעני" של אהרון אמיר) שגיבוריו הספרדיים-מזרחיים ינהיגו את מהלכיו עד להגשמתו.
א"ב יהושע עצמו לא הכריז על שלושת הרומאנים המוקדמים האלה כעל טרילוגיה, כי אחריהם המשיך לפרסם ברוחם רומאנים שבעלילותיהם טיפח את החזון הזה בלי לייעד בהם לגיבורים מן היהדות הספרדית-מזרחית תפקידי הנהגה בחברה הישראלית בהבלטה דומה (פרט ליוצא מהכלל אחד: ברומאן "מר מאני" – 1990). אך שנים ספורות לפני פטירתו פירסם את הרומאן "המנהרה" (2018), שבו הציג את החזון הכנעני- מרחבי הזה כהבטחה שתוגשם בעתיד באמצעות שיתוף פעולה של הגיבור היהודי-ישראלי עם הגיבור הערבי-פלסטיני (ראה הפרק "בשורתו הפוליטית של א"ב יהושע" שנכלל בספרי הדיגיטלי "מן המסד ועד הטפחות", אשר הועלה באתר בן-יהודה ב-2023).
רצף הטרילוגיות של דוד שחר ב"לוריאן"
דוד שחר (1997-1927) הוא הסופר שפנה לכתוב את הטרילוגיה הראשונה שלו, רק אחרי שכל סיפוריו הקצרים הופיעו בשני הקבצים "מותו של האלוהים הקטן" (1970) ו"שפמו של האפיפיור" (1971) שהופיעו בהוצאת שוקן.
את כוונתו זו, לפרסם טרילוגיה, יצירה בת ג' כרכים, חיזק שחר בשני השמות שהציב בשערי כרכיה. בעוד שבחר לכרך הראשון, זה שהופיע ב-1969, את השם "קיץ בדרך הנביאים", הדפיס בפתחה את שני השמות שהועיד לכל כרכי הטרילוגיות הבאות שלו : "היכל הכלים השבורים" וגם "לוריאן" – כינוי שגזר משֵם-המשפחה של גיבור הכרך הזה: גבריאל לוריא – ואלה אכן נדפסו גם בפתח שני הכרכים האחרים של הטרילוגיה הזו : "המסע לאור כשדים" (1971) ו"יום הרוזנת" (1976).
בכרכי טרילוגיה זו סיפר שחר מנקודת מבט של נער בן 10 על הדמויות שהכיר ועל האירועים שחווה אז, בשנת 1936 בירושלים המנדטורית, אחרי שהתיידד עם גבריאל לוריא– גבר ירושלמי שהינו גם איש העולם הגדול, חילוני ובעל השקפה חברתית מגוונת ורב-תרבותית (זו שהיתה מוגדרת כהשקפה לֶבַנְטינית בפי חוקרי התרבות באירופה). על-ידי התרכזותו בתקופה המנדטורית ביטא דוד שחר את געגועיו הרומנטיים להגשמה בעתיד של החזון הכנעני במרחב של המזרח התיכון.
השם "היכל הכלים השבורים" שהועיד שחר ל-ג' הכרכים של הטרילוגיה, העיד במידה רבה על הנושא העיקרי שלהם: העולם הגשמי-חומרי שבו אנו חיים מדומה להיכל של כלים שבורים, ולכן אין בכוחו להכיל את שפע השאיפות הרוחניות שהאדם מסוגל לברוא אותן בדמיונו ואשר אותן הוא נכסף להגשים במציאות. באופן זה שזר דוד שחר בפרקי הטרילוגיה תמהיל של מיסטיקה ושל הומור, תמהיל כלל-אנושי המבליט את ההבדל בין האפשרי בדמיון לבין הנלעג בממשות של הקיום.
מיד אחרי שכרכי טרילוגיה זו הופיעו בהוצאת "ספרית פועלים", כולן בתבנית המקובלת להדפסת ספרי קריאה, השעין עליהם שחר בהמשך את הכרכים של טרילוגיה נוספת, שכרכיה הם: "נינגל" (1983), "יום הרפאים" (1986) ו"חלום ליל תמוז" (1988), אך אלה כבר נדפסו בהוצאת עם עובד בתבנית המוקטנת של "ספריה לעם".
בפועל התכוון דוד שחר לצרף לשתי הטרילוגיות האלו עוד טרילוגיה, השלישית במיספר, שממנה הספיק להשלים, עד יום פטירתו בשנת 1997, את הכרך "על הנר ועל הרוח" (1994), כרך שחזר להידפס בתבנית המוגדלת של ספרי קריאה, אך כרך זה כבר הופיע בהוצאת "ידיעות אחרונות, ספריית השעות". אחרי פטירתו נמצא בעיזבונו של שחר כתב-יד של כרך שלא הספיק להשלים בשם "אל הר הזיתים", ואשר גם אותו – כך ניתן להניח מתוכנו – הועיד לצרף לטרילוגיה שלישית זו, שהיא הטרילוגיה הבלתי-גמורה שלו.
סיכום אופטימי למסה זו
הטרילוגיות שנכתבו בשנות המדינה מעידות על החיוניות של הסיפורת הישראלית ועל הישגיה הגדולים. מיטב הסופרים בדורות האחרונים תרמו לצמיחתה של סוגה זו כדי לתת מענה למובחרים שבין קוראיה – אלה שעלילת הטרילוגיה מספקת להם היכרות עמוקה יותר עם עולמם של הגיבורים ועם גורל חייהם במועדים שונים של ההיסטוריה הלאומית. חוג קוראים מסור זה יילך ויתרחב כל עוד ימשיכו סופרים לקיים גם בעתיד את המסורת של קודמיהם ויכתבו טרילוגיות בהגיעם לשלב הבָּשֵׁל ביותר שלהם בכתיבת סיפורת.
יוסף אורן
אהוד: אני, שעדיין חי, לא כתבתי שום טרילוגיה וכך ניצלתי מהשיבוצים של יוסף אורן, שבמסגרתם אנס אצל שני סופרים חשובים רומאן אחד לטרילוגיה של שלושה, פיצול מיותר לטרילוגיה שהיה אפשר לעשות גם ברומאן "והארץ תרעד" שלי, אילו הייתי סופר חשוב שחשוב להתייחס אליו.
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק ארבעה-עשר
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק ארבעה-עשר
לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים
בירקון. תוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
עד מהרה חיזק גיורא, בעזרתנו, את עמודי הסוכה. את השקים שהביא איתו בעגלתו לקחנו צבי ואני ופרמנו בעזרת להב האולר, חותכים בחוט המחבר יחד את שוליהם עד שהתקבלו יריעות רחבות שבעזרתן חידשנו ומתחנו היטב את דופנותיה וגגה של הסוכה, שנעשתה לנו כמין בית זמני.
אמנם, לא היה בה מן החן המתנשא של הסוכה, או השוֹמֵרָה, בכרם. זו היתה ניצבת בראש הגבעה בלב הכרם, על פיגום של צינורות-ברזל שגפנים מטפסות בהם. עולים אליה בסולם והיא כולה כמו קומה שנייה שצוֹפה על פני מרחבי הכרם, בדומה לסוכות המצילים הגבוהות, שמהן הם מתבוננים לעבר הים. אפלולית וקרירות נעימה שוררת בה, צוננת כַכפור הדק של אשכולות המוסקאט הלבן, שנבצרו השכם בבוקר והיו חבויים בפינתה בסל-נצרים קלוע המשמש לבציר, ומכוסים עלי-גפן ירוקים וטריים כאשכולות.
פועל שחיזר אחר בת של דודי אלכס, ולימים נשא אותה לאישה, התקרב עימה ערב אחד אל השוֹמֵרָה, ומה מאוד התפלא כאשר שמע ממעל את קולו של דודי מְתנֶה אהבים עם פועלת צעירה, מדגדג לה באזורים המעוררים כנראה צחוק, ומלמד אותה עברית: "פְּנִים, חוץ! פנים, חוץ!" – מיד חמק משם המחזר מבלי שגילה לבת-דודי מה שמעו אוזניו בשוֹמֵרָה.
לא. סוכתנו זו, "המלונה במִקשה", היתה כקרובה ענייה של השומרה. רובצת על הקרקע, פרוצה לכל עבר, ארעית כל-כך, נטושה, חמה ומרוחקת מכל פיסת-ירק, לא תואר ולא הדר לה.
ועתה, לאחר שהשלמנו את התקנתה, הגיעה השעה לדאוג למזוננו למשך כל היום. היה זה בעיקר רעיונו של צבי, שביום-השדה נאכל רק ממה שהטבע מעניק לנו, בסגנון רובינזון קרוזו. לכן גם לא הביא עימו שום דבר מאכל מן הבית, ובתרמיל-הצד הצבאי שלו היו, לדבריו, רק אותם חפצים אשר בשעת חירום ניתן לצנוח עימם ממטוס או לגרור אותם בשחייה מאונייה טרופה בלב-ים כשהם נתונים בתוך שק מתנפח ואטום למים.
גיורא, שראה את הנולד, הסכים עקרונית להיעזר ככל האפשר במה ש"הטבע" יזמֵן לנו, אך דאג להבאת אותם מִצרכים שידע מראש כי "הטבע" – כלומר, כל מה שצומח באחוזת פלז – לא יספק לנו, כמו לחם ותפוחי-אדמה ושמן ובצל ומלח ועוד.
ואילו אני – וכי היתה לי ברירה? עימי ששת הכריכים, הארוזים הפעם בנייר פֶּרגַמֶנט, עם פלחי-הביצה כמילוי להם, ואשכול ענבים גדול, רחוץ ומחוטא ומדיף עדיין מעט קור ממקרר-הקרח. ובקבוק זכוכית, לא מימייה – מלא תה קר ממותק עם מיץ לימון. אצלנו בבית, כל מי שהיה יוצא לשעות אחדות, לעבודה או לנסיעה, נהג לשאת עימו גם בקבוק מלא מים או תה קר, סגור בפקק של שעם. שיהיה. בימים ההם לא רק לא מכרו מי-שתייה בבקבוקי פלסטיק אלא הפלסטיק עצמו טרם היה קיים.
חלוקת העבודה היתה אפוא כך: צבי יצא לסייר במִקשה כדי למצוא אבטיח או שניים שעודם ראויים למאכל, להצניעם בצל שדרת הברושים שסוככת על הפרדס הסמוך, ואם במקרה זורמים שם מי-השקיה בתעלת-הבטון – מה טוב. האבטיח יצטנן מהר. אחר-כך יסור צבי לכרם ויביא מלוא הסל עוללות, אלה האשכולות הזעירים, שבכל אחד מהם אולי ארבעה-חמישה ענבים צהובים או שחורים ובשלים במיוחד, ואשר רשות גמורה יש לאסוף אותם אחרי הבציר. ואגב, יום-השדה, כולל הלקט בשדה ובכרם, היה באישור מפורש של אבא, האחראי לניהולה של אחוזת פלז. ומטרתו המוצהרת של היום (צבי עמד על כך שאבקש מאבא לומר זאת בפירוש) – "לעזור בשמירת השדות."
עליי הוטלה משימה קלה-יחסית. לגשת לחלקת התירס הסמוכה, שאף היא כבר החלה להצהיב, ולהביא קלחים אחדים שעדיין שמרו על טריותם וטרם נעשו ראויים להיות רק גרעיני-מאכל לתרנגולות.
בזאת, למעשה, כמעט שהסתיימו כל המִכמנים שעשויים היינו למצוא על סביבנו בַּ"טבע" בשלהי הקיץ. לא שׁשׁת, לא בננות ובוודאי שלא אגוזי קוקוס ומעיינות מים וכל אותם דברים שונים ומשונים שמהם ניזון ובהם הסתייע רובינזון קרוזו כל שנות שִבתו באי.
מֵי הירקון הזורמים בו היו כבר אז אסורים בשתייה בגלל מחלת הבִּילהַרציָה, ודגים ראויים למאכל לא היו בו. אמנם, בימי ראשיתה של המושבה היו שחשבו אחרת. כאשר נשלח אחד מהם, איש עליז וחובב גוזמאות מטבעו, אברהם קוֹפֶּלמן שמו, אל יהודֵי העיר בְּיַאליסטוֹק שברוסיה, להשפיע עליהם לעלות לארץ-ישראל (זה היה לפני שנים רבות, בשנת 1883 לערך) סיפר להם דברים מופלאים על החיים הצפויים "בחיק הטבע" במושבה הצעירה:
יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ לימונים. ופותח לו היהודי את חלון ביתו, שולח ידו וקוטף לימון, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ.
יושב לו יהודי בביתו על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין, אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן האלוהים בעדן.
ואם אתם שואלים: "והאם להביא כובע-צילינדר?" – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם שם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו.
ורוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק למאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו, מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול ולפעמים לשם ציד דגים. דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפּוּד הרוסי –
וכשבאו לבסוף המתיישבים החדשים למושבה, וראו שהיא חרבה עדיין כי תושביה הראשונים ברחו בגלל המלריה, היא הקדחת הקטלנית שהפיצו היתושים השורצים בביצה ליד הירקון, וכי המציאות שונה מאוד מן הגוזמאות – באו אליו בטענות.
השיב להם קופלמן:
"אתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה הכנסתי אתכם במחילה מכבודכם לארץ-ישראל…"
*
מאותם ימי ראשית של המושבה השתמרה במשפחה שלנו גם המעשייה על תּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ, שמלת העץ, שאותה סיפרה לדודתי האומנת הערבייה שגידלה אותה, חַדִיגָ'ה.
תּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
היה היתה בחצר הסוּלטן רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחוּ הירוק, ליד האגם.
מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה ומנסים לחמוס ממנה את אוצרה היקר לה מכול, את בתוליה, או מנסים לדחוף לה אצבעות בתחת, והיא נערה קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.
לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – טִפטפו דמעותיה המלוחות על העשב הטרי – אבל להקת האווזים המשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן לא שמו לב לסבלה.
יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.
"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.
סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון. כיצד מבקשים הנבלים הסובבים אותה לחמוס את תומתה ממנה.
"אני אלביש אותך בְּתּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ, בשמלת עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"
"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד ממני את השמלה כדי לדחוף לי אצבעות בתחת!"
"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק ותתהדק עלייך שמלת העץ!"
"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"
"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."
הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועָה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.
חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.
המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה ולנסות לדחוף לה אצבעות, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.
וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ המתהלך בתוך להקת האווזים.
המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.
ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.
ולסוּלטן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עָמֵדִי שמו.
בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.
ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדָה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השֵׁדוֹת גרות מתחת לאדמה, ובלילה הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים שמכסים אותם בזיעה קרה – או חלומות תאווה שסוחטים את זרעם לַשֵׁדוֹת שמתעבְּרות בִּישיבה ויולדות שֵׁדוֹנים ערטילאיים.
יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה אילנית עם להקת אווזיה.
לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, קווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם וגביעי שדיה זקופים.
התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.
אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –
– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.
"מי את?" שאל.
"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."
"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"
"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."
"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.
"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"
"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."
חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב –
ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –
וכך הם עלו ובאו עד כיסאו של הסולטן.
"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז עמדי.
כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-הסולטן השתגע!" –
והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.
"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר הסולטן. ועל הרועָה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"
"אבל אילנית נערה יפהפייה היא!" התעקש עָמֵדִי, "צנועה וגם בתולה!"
שוב פרצו כולם בצחוק, "בתולה כקרש!" – והסולטן אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"
למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.
אז הִפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:
"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העֵציות שלה."
"איך?"
האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.
"אבל אני אטבע!" נחרד עמדי.
הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה.
חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"
למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.
לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה והיא פורחת ביופייה ולבנה כשלג, קווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים, וגביעי שדיה זקופים וצחורים מאוד, לבד מהפטמות.
כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את אילנית הערומה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. וְתּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ, הלא היא שמלת-העץ, אמנם ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –
(לימים ריכלו המשרתים: "בתולה נכנסה היא אל האגם, שוב לא יצאה בתולה!")
והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בְּתּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ, שמלת העץ, ורמסה אותה לשבבים –
עלו עמדי ורועת-האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון.
לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.
ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם ולהזדווג תחת אל תחת מבעד לנוצות.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
מנחם רהט
האם הציונות הדתית תכשיר את שרץ ההשתמטות?
הציונות הדתית חייבת למלא את השליחות הקדושה שהטילו עליה בוחריה ולשלוח את חוק ההשתמטות לפח האשפה * הציונות הדתית לא רשאית להכביד עוד את עול מטחנת המילואים על שולחיה * וכמה מלים על החטא הקדמון שחולל את העיוות המושחת של השתמטותו אומנותו
מי אינו זוכר את סיפורו המצמרר של רבי אמנון ממגנא, שהעם מייחס לו (בטעות) את חיבור הפיוט המרטיט 'ונתנה תוקף' הנאמרת מתוך לב הומה בחזרת הש"ץ של הימים הנוראים?
אבל לא רק מילותיה המרגשות של התפילה מעוררות המיית לב בקרב המתפללים, אלא גם הסיפור המכמיר המיוחס למחברו: רבי אמנון, יהודי נשוא פנים מראשי קהילת מגנצא בימי הביניים, חכם גדול, עשיר ונכבד, נתבע ע"י ההגמון המקומי להמיר אמונתו ולעבור לדת הנוצרים. רבי אמנון שנתבע לכך שוב ושוב, סירב בתקיפות. יום אחד, כדי להרוויח זמן, דחה את ההגמון בטענת 'אשקול בדבר בשלושת הימים הקרובים ואודיעך.'
אך מיד לאחר שאמר זאת, התחרט על עצם המענה: איך יכול היה אפילו רק מבחינה טקטית, לחשוב על נטישת אלוהיו. הוא גזר על עצמו תענית ממושכת, בכה בכיה מרה על עצם הרעיון שאפשר 'לחשוב' על המרת דת האמת בשפחתה הכנענית. כשהובא לאחר שלושה ימי חשיבה אל ההגמון, הצהיר על סרבנותו, ובתגובה ציווה ההגמון לכרות ידיו ורגליו.
הימים היו ערב הימים הנוראים ורבי אמנון נטול האיברים ציווה להעביר מיטתו אל בית הכנסת, שם נשא לפני ארון הקודש את הזעקה שפרצה מפיו: 'ונתנה תוקף'... (ההיסטוריונים, שאינם מכחישים את האגדה העממית, כופרים בסיפור על היותו של רבי אמנון מחבר ה'ונתנה תוקף', מפני שנוסח פיוט זה נחשב קדום יותר שחובר בארץ ישראל וממנה הגיע לתפוצות; עותק ממנו אף נמצא בין גנזי הגניזה הקהירית הקדומה).
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' איננו כמובן בדרגתו של רבי אמנון. אבל מצופה ממנו ומחבריו לסיעה, שילמד מהליכותיו ושיבין שיש דברים שאין מהססים לגביהם – לא שלושה ימים ואף לא שלוש שעות וגם לא שלוש דקות. החרפה שמוביל ביסמוט למסד את ההשתמטות ולהציגה תחת מסווה כוזב של תרומה למדינה, טרם הביאה את סמטריץ' לידי הכרזת מלחמת עולם על מִיסוד ההשתמטות. המקסימום שהיה מוכן לומר הוא, שהחוק המבדל בין דם לדם 'אינו ראוי לתמיכה במצב הנוכחי'. נו, טוף. אינו ראוי לתמיכה, פירושו גם הימנעות מהתנגדות לחוק שפוגע ביסוד היסודות של האידיאולוגיה הציונית דתית.
מזל גדול, שלבטח עוד יירשם באותיות זהב בדברי ימיה של סיעת 'הציונות הדתית', שנמצאו שלושה צדיקים בסדום – השר אופיר סופר, מיכל וולדיגר והרב משה סלומון – שניערו מעל עצמם אפילו שמץ של תמיכה כופרנית בתורת ישראל ובהלכה המסורה לידינו מדורי דורות, והבהירו כי יתנגדו לתרגיל ההונאה הגדול המבקש – לשווא – לטהר את השרץ בק"ן טעמים.
ומה עם שאר חברי הסיעה אורית סטרוק, שמחה רוטמן, אוהד טל וצבי סוכות? – איך זה שהם עדיין לא פסלו אפשרות תמיכה במשתמטי מצוות 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה''? האם גם הם הצטרפו ל'השקופע' הכופרנית שביטא אחד ממסבירני החרדים, ישראל פרידמן מ'יתד נאמן', בראיון ל'מקור ראשון'. לעניות דעתו, מדינת ישראל, מדינת היהודים, חלום הדורות ו'ראשית צמיחת גאולתנו', אינה חייבת בהכרח להתקיים כאן: "אם יש מקום שהוא ארץ ישראל על פי ההלכה, הוא ארץ ישראל גם תחת שלטון ירדן, מצרים או ארה"ב"; לאמור: אין שום ערך לדברי הרמב"ם: "ימוֹת המשיח... עולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל." זה הכול – מלכות ישראל! אבל להם, מה בכלל איכפת להם אם ישלטו כאן שייח'ים ירדנים או חובשי תרבוש מצריים, ושתישרף המדינה היהודית, ברוח חלומו הרטוב של אש"ף? (רח"ל).
כבר הסכימו הכול כי אבי החטא הקדמון של ההשתמטות הוא מנהיג הליכוד מנחם בגין, שכשעלה לשלטון ב-1977 העניק ברוב תמימותו ואבירותו הפולנית פטור גורף לחרדים, לרבות לכל אותם שבאב'ניקים והולכי בטל חרדים שהשתמטותם אומנותם. עד לפטור הגורף של בגין, פעל כאן הפטור הקודם של בן גוריון של שיחרורם מגיוס של 400 עילויים בלבד.
בציונות הדתית (לא המפלגה; המגזר) נהנים להאשים באחריות לתפוח המורעל, המסכן ממש את עצם עתידה של המדינה, את מנחם בגין. אבל שוכחים שגם מפלגת הציונות הדתית האמיתית, המפד"ל, נתנה ידה, בהסכמתה שבשתיקה, לשערוריית ההשתמטות הבגינית הגורפת. אילו התנגדו לכך שלושת שריה בממשלת בגין הראשונה – יוסף בורג שהתמנה לשר הבריאות, זבולון המר שמימש את חלום חייו לקבל את תיק החינוך והתרבות והממונה על פרסי ישראל שהיקנה לו מקום כבוד בטקס הממלכתי ביום העצמאות), ואהרון אבוחצירא שלימים נטש והקים את תמ"י – ייתכן שהכול היה נראה אחרת. בדהירתם לעבר המיניסטריונים הנכבדים שמעולם לא היו לה כמותם, התעלמו מהפקרת הביטחון שהסכימה לו ממשלתם, ונמנעו מלבלום את החרפה ומלעקור את השֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה הזה.
למען ההגינות ייאמר, שגם שאר שותפי ממשלת המהפך 1977, 'שלומציון' של אריאל שרון שהתמזגה בליכוד וד"ש שפרשה כעבור שנה, התעלמו מהפטור קל הדעת, וכך הידרדר החטא הקדמון והיה מכדור שלג תמים למחלה אוטואימונית המאיימת על עצם קיומנו הפיסי והלאומי כאן בארץ חמדת אבות.
השבוע החלה ועדת החו"ב לדון בחוק הנקלה שהניח ביסמוט על שולחנה. התחושה כי מתנהל שם משחק כדורגל זחוח על עצם עתידה של המדינה, על חיי חיילי הסדיר והמילואים שלה, ממש על עצם הקיום, הניעה את אחד האורחים בה, האב השכול חגי לובר, אביו של יהונתן הי"ד, לקום ולברוח באמצע המשחק: "חוויה לא מומלצת... התחושה באוויר היא של משחק כדורגל קבוצתי של נבחרות יריבות, שתמיד יעודדו את קבוצתם ויקללו את יריביהם ללא קשר לנושא ולתוצאות. היה ברור שאם אתה מהאופוזיציה אתה חייב להתנגד ואין שום סיכוי שתתפשר, ואם אתה מהקואליציה אתה חייב לתמוך בלי להסס ולהצדיק כל שרץ." הכול, אפילו שאלות יסוד באשר לעצם קיומה של המדינה, היה למסחרה.
זה שהחרדים מוכנים לוותר על עצם הקיום הלאומי ולחיות כאן תחת שלטון זר, כבר הבנו. וזה שבפוליטיקה הישראלית הכול, כולל הכול, הופך למסחרה, גם הבנו. האם תלך בדרכים נלוזות אלה, אנטי יהודיות ואנטי תורניות, גם הציונות הדתית?
מנחם רהט
מי אינו זוכר את סיפורו המצמרר של רבי אמנון ממגנא, שהעם מייחס לו (בטעות) את חיבור הפיוט המרטיט 'ונתנה תוקף' הנאמרת מתוך לב הומה בחזרת הש"ץ של הימים הנוראים?
אבל לא רק מילותיה המרגשות של התפילה מעוררות המיית לב בקרב המתפללים, אלא גם הסיפור המכמיר המיוחס למחברו: רבי אמנון, יהודי נשוא פנים מראשי קהילת מגנצא בימי הביניים, חכם גדול, עשיר ונכבד, נתבע ע"י ההגמון המקומי להמיר אמונתו ולעבור לדת הנוצרים. רבי אמנון שנתבע לכך שוב ושוב, סירב בתקיפות. יום אחד, כדי להרוויח זמן, דחה את ההגמון בטענת 'אשקול בדבר בשלושת הימים הקרובים ואודיעך.'
אך מיד לאחר שאמר זאת, התחרט על עצם המענה: איך יכול היה אפילו רק מבחינה טקטית, לחשוב על נטישת אלוהיו. הוא גזר על עצמו תענית ממושכת, בכה בכיה מרה על עצם הרעיון שאפשר 'לחשוב' על המרת דת האמת בשפחתה הכנענית. כשהובא לאחר שלושה ימי חשיבה אל ההגמון, הצהיר על סרבנותו, ובתגובה ציווה ההגמון לכרות ידיו ורגליו.
הימים היו ערב הימים הנוראים ורבי אמנון נטול האיברים ציווה להעביר מיטתו אל בית הכנסת, שם נשא לפני ארון הקודש את הזעקה שפרצה מפיו: 'ונתנה תוקף'... (ההיסטוריונים, שאינם מכחישים את האגדה העממית, כופרים בסיפור על היותו של רבי אמנון מחבר ה'ונתנה תוקף', מפני שנוסח פיוט זה נחשב קדום יותר שחובר בארץ ישראל וממנה הגיע לתפוצות; עותק ממנו אף נמצא בין גנזי הגניזה הקהירית הקדומה).
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' איננו כמובן בדרגתו של רבי אמנון. אבל מצופה ממנו ומחבריו לסיעה, שילמד מהליכותיו ושיבין שיש דברים שאין מהססים לגביהם – לא שלושה ימים ואף לא שלוש שעות וגם לא שלוש דקות. החרפה שמוביל ביסמוט למסד את ההשתמטות ולהציגה תחת מסווה כוזב של תרומה למדינה, טרם הביאה את סמטריץ' לידי הכרזת מלחמת עולם על מִיסוד ההשתמטות. המקסימום שהיה מוכן לומר הוא, שהחוק המבדל בין דם לדם 'אינו ראוי לתמיכה במצב הנוכחי'. נו, טוף. אינו ראוי לתמיכה, פירושו גם הימנעות מהתנגדות לחוק שפוגע ביסוד היסודות של האידיאולוגיה הציונית דתית.
מזל גדול, שלבטח עוד יירשם באותיות זהב בדברי ימיה של סיעת 'הציונות הדתית', שנמצאו שלושה צדיקים בסדום – השר אופיר סופר, מיכל וולדיגר והרב משה סלומון – שניערו מעל עצמם אפילו שמץ של תמיכה כופרנית בתורת ישראל ובהלכה המסורה לידינו מדורי דורות, והבהירו כי יתנגדו לתרגיל ההונאה הגדול המבקש – לשווא – לטהר את השרץ בק"ן טעמים.
ומה עם שאר חברי הסיעה אורית סטרוק, שמחה רוטמן, אוהד טל וצבי סוכות? – איך זה שהם עדיין לא פסלו אפשרות תמיכה במשתמטי מצוות 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה''? האם גם הם הצטרפו ל'השקופע' הכופרנית שביטא אחד ממסבירני החרדים, ישראל פרידמן מ'יתד נאמן', בראיון ל'מקור ראשון'. לעניות דעתו, מדינת ישראל, מדינת היהודים, חלום הדורות ו'ראשית צמיחת גאולתנו', אינה חייבת בהכרח להתקיים כאן: "אם יש מקום שהוא ארץ ישראל על פי ההלכה, הוא ארץ ישראל גם תחת שלטון ירדן, מצרים או ארה"ב"; לאמור: אין שום ערך לדברי הרמב"ם: "ימוֹת המשיח... עולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל." זה הכול – מלכות ישראל! אבל להם, מה בכלל איכפת להם אם ישלטו כאן שייח'ים ירדנים או חובשי תרבוש מצריים, ושתישרף המדינה היהודית, ברוח חלומו הרטוב של אש"ף? (רח"ל).
כבר הסכימו הכול כי אבי החטא הקדמון של ההשתמטות הוא מנהיג הליכוד מנחם בגין, שכשעלה לשלטון ב-1977 העניק ברוב תמימותו ואבירותו הפולנית פטור גורף לחרדים, לרבות לכל אותם שבאב'ניקים והולכי בטל חרדים שהשתמטותם אומנותם. עד לפטור הגורף של בגין, פעל כאן הפטור הקודם של בן גוריון של שיחרורם מגיוס של 400 עילויים בלבד.
בציונות הדתית (לא המפלגה; המגזר) נהנים להאשים באחריות לתפוח המורעל, המסכן ממש את עצם עתידה של המדינה, את מנחם בגין. אבל שוכחים שגם מפלגת הציונות הדתית האמיתית, המפד"ל, נתנה ידה, בהסכמתה שבשתיקה, לשערוריית ההשתמטות הבגינית הגורפת. אילו התנגדו לכך שלושת שריה בממשלת בגין הראשונה – יוסף בורג שהתמנה לשר הבריאות, זבולון המר שמימש את חלום חייו לקבל את תיק החינוך והתרבות והממונה על פרסי ישראל שהיקנה לו מקום כבוד בטקס הממלכתי ביום העצמאות), ואהרון אבוחצירא שלימים נטש והקים את תמ"י – ייתכן שהכול היה נראה אחרת. בדהירתם לעבר המיניסטריונים הנכבדים שמעולם לא היו לה כמותם, התעלמו מהפקרת הביטחון שהסכימה לו ממשלתם, ונמנעו מלבלום את החרפה ומלעקור את השֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה הזה.
למען ההגינות ייאמר, שגם שאר שותפי ממשלת המהפך 1977, 'שלומציון' של אריאל שרון שהתמזגה בליכוד וד"ש שפרשה כעבור שנה, התעלמו מהפטור קל הדעת, וכך הידרדר החטא הקדמון והיה מכדור שלג תמים למחלה אוטואימונית המאיימת על עצם קיומנו הפיסי והלאומי כאן בארץ חמדת אבות.
השבוע החלה ועדת החו"ב לדון בחוק הנקלה שהניח ביסמוט על שולחנה. התחושה כי מתנהל שם משחק כדורגל זחוח על עצם עתידה של המדינה, על חיי חיילי הסדיר והמילואים שלה, ממש על עצם הקיום, הניעה את אחד האורחים בה, האב השכול חגי לובר, אביו של יהונתן הי"ד, לקום ולברוח באמצע המשחק: "חוויה לא מומלצת... התחושה באוויר היא של משחק כדורגל קבוצתי של נבחרות יריבות, שתמיד יעודדו את קבוצתם ויקללו את יריביהם ללא קשר לנושא ולתוצאות. היה ברור שאם אתה מהאופוזיציה אתה חייב להתנגד ואין שום סיכוי שתתפשר, ואם אתה מהקואליציה אתה חייב לתמוך בלי להסס ולהצדיק כל שרץ." הכול, אפילו שאלות יסוד באשר לעצם קיומה של המדינה, היה למסחרה.
זה שהחרדים מוכנים לוותר על עצם הקיום הלאומי ולחיות כאן תחת שלטון זר, כבר הבנו. וזה שבפוליטיקה הישראלית הכול, כולל הכול, הופך למסחרה, גם הבנו. האם תלך בדרכים נלוזות אלה, אנטי יהודיות ואנטי תורניות, גם הציונות הדתית?
מנחם רהט
נעמן כהן
יאיר למפל-לפיד, יועז הנדל – זהירות פשיזם
יאיר למפל -לפיד, יו"ר יש עתיד, חזר בו מקריאתו לשלול את זכות ההצבעה מכל אלו שלא מתגייסים, והוציא ממנה את הערבים. בראיון לכאן 11 אמר למפל-לפיד: "אני לא יודע מי המציא את המשפט הזה שזכות הצבעה היא זכות מקודשת. היא לא זכות מקודשת במדינה דמוקרטית. אין שום בעייה ללכת עם זה עד הסוף. זה קיים גם בארה"ב ובבריטניה, ששם אסירים לא יכולים להצביע. במדינה דמוקרטית יש זכויות וחובות, ואחד תלוי בשני. הציבור הערבי במדינת ישראל לא מזמינים אותו לא התגייס, אז זה לא חל עליהם."
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/19358120
יועז הנדל (סוחר באידיש) המקים מפלגה חדשה, יצא בתוכנית "הפטריוטים" נגד למפל-לפיד וקבע שיש לשלול את זכות ההצבעה מכל אזרח שלא שירת בצבא או בשירות לאומי, כולל חרדים וערבים, בטענה שאינם רשאים להחליט על סיכון חיי לוחמים.
https://www.kula.co.il/news/53698
יאיר למפל-לפיד טועה ומטעה. זכות ההצבעה לכל אזרח היא כן זכות קדושה בכל משטר דמוקרטי. כל שלילת זכות הצבעה מציבור כלשהו היא ירידה במדרון החלקלק. היום קבוצה זו מחר קבוצה אחרת. (מעניין אם למפל-לפיד ישלול גם את זכות הבחירה ממיספר שתיים במפלגתו לשעבר, ראש השב"כ יעקב פירזונר-פרי שהשתמט משירות צבאי?) ודוק: זכות הצבעה במשטר דמוקרטי אינה יכולה להיות מותנית בשירות צבאי.
יאיר למפל-לפיד, יועז הנדל, ואיווט אביגדור ליברמן, (מעניין שהם ממפלגות ה"פיהרר פרינציפ" עיקרון המנהיג) מגלמים רעיונות פשיסטיים המסכנים את הדמוקרטיה הישראלית.
דווקא אלו שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, המלינים על סכנת קיום הדמוקרטיה, וצורחים "דמוקרטיה! דמוקרטיה!" הם אלו המחרבים אותה בגישתם הפשיסטית.
יצוינו לטובה בנימין גנץ, וגד איזנקוט שמתנגדים לפשיזם של שלילת זכות הצבעה כפתרון לאי גיוס.
את בעיית ההשתמטות מגיוס יש לפתור בדרך אחרת, לא ע"י פשיזם ושלילת הדמוקרטיה.
הפתרון לחוק הגיוס
אין לקבל את חוק הגיוס החדש של ביסמוט. יש להשאיר את חוק הגיוס הנוכחי השוויוני. יש לפתור את בעיית ההשתמטות מגיוס ע"י הוספת שלוש סנקציות.
קבלת העיקרון השווייצרי. מי שלא מתגייס משלם קנס לאוצר המדינה.
מי שלא מתגייס לא מקבל שום הטבה כלכלית מהמדינה. (בזה לכלול אי הוצאת דרכון, רישיון נהיגה וכו')
מי שלא מתגייס אינו יכול להיבחר לשום משרה ציבורית במדינה. (ודוק: שלילת זכות הצבעה ממי שלא משרת אינה דמוקרטית. שלילת זכות היבחרות ממי שלא משרת היא דמוקרטית).
ברגע שיקבלו בחוק את הסנקציות האלו, יעלה בהדרגה ומהר ספר המתגייסים.
אי הבנת הנקרא
בתגובה ל"תיקון טעות" ("חדשות בן עזר", 2111) כותב אורי הייטנר: "נעמן כהן חולק על מסקנות מחקרו המקיף על הרצל, של ההיסטוריון הדגול, חתן פרס ישראל, פרופ' שלמה אבינרי ז"ל מגדולי החוקרים של הרצל שהוכיח בעליל שלא זו בלבד שמשפט דרייפוס לא הביא את הרצל לציונות, אלא שמבחינת לוח הזמנים הוא כלל לא יכול היה להביאו לכך. מילא חולק עליו, הוא עושה מתוצאות מחקרו, שאת עיקרן תיארתי כאן באחד הצרורות הקודמים, חוכא ואיתלולא".
הייטנר באמת עושה חוכא ואטלולא מעצמו. (ואגב כך כותב בשגיאת כתיב) נראה שפשוט יש לו בעייה בהבנת הנקרא. מעולם לא חלקתי על אבינרי, להיפך. כתבתי במפורש ש"הרצל ציין את הדברים (על משפט דרייפוס) בדיעבד, מיספר שנים לאחר שהחל את פעילותו הציונית ופירסם את ספרו "מדינת היהודים" (1896)", והבאתי את דברי היינריך שטרנבך-עמוס אילון שכתב ש"רעיון הציונות ניטע עוד קודם לכן אצל הרצל." תיקנתי רק את טעותו של הייטנר שכתב כי "ביומנו של הרצל (בן 1,500 העמודים) ובכתביו לא מוזכר דרייפוס ("חדשות בן עזר", 1110), וכתבתי שהרצל כן הזכיר את דרייפוס ביומנו. הייטנר אפילו סילף את דברי אבנרי (שאותו הוא ציטט) שכותב כי הרצל הזכיר פעמיים ביומנו את דרייפוס.
לשיא הגיחוך הגיע הייטנר כשהוא קבע שאני מכנה את אבנרי "אקטיביסט פרו-איסלמי..." טוב רק שלא העליל עליי דיבה שאני מכנה אותו בשפתו הגסה "ג'ורה – ביב השופכין, המעי הגס של משפחת אבינרי." רצוי לו להייטנר שילך קודם לקורס בהבנת הנקרא.
ואולי לא רק בהבנת הנקרא, אלא גם בהבנת הפוליטיקה, לאחר שהטיף לכול לראות במשה סמולינסקי-יעלון מנהיג ציוני דגול ונערץ החייב לעמוד בראש האומה.
אני מלא פליאה על ד"ר אהוד מנור שאני לא מבין על מה בדיוק מאמרו (שאני מסכים עם כל מילה שבו) מתפלמס עם מה שכתבתי?
חרם פולני
סופוט היא עיירת הנופש בפולניה הנמצאת בחוף הים הבלטי במחוז גדנסק ובה 40,000 תשבים,
https://he.wikipedia.org/wiki/סופוט_(פולין)
מועצת העיר ביטלה ברית ערים תאומות עם אשקלון. אחרי 32 שנים של קשר. בהחלטה שהתקבלה במועצת העיר נכתב: "מ-2023 מתבצע טיהור אתני מלא ברצועת עזה."
היוזמה להפסקת השותפות ברקע המלחמה הועלתה על ידי חברת המועצה ברברה ברז'יצקה, שמייצגת את מפלגת השמאל "יחד" (Razem). היא נתמכה על ידי "אמנסטי אינטרנשיונל" וארגונים פרו-פלסטיניים מקומיים, וגייסה את מיספר החתימות הנדרש – יותר מ-300 – כדי להביא את הנושא להצבעה במועצה.
בנוסח ההחלטה שהתקבלה בשבוע שעבר נקבע כי הפסקת השותפות עם אשקלון מהווה "מחאה פוליטית חזקה שתוכיח כי הסיסמה 'סופוט – עיר של זכויות אדם' אינה ריקה מתוכן."
עוד נכתב בה: "מאז 2023 ישראל מבצעת טיהור אתני מלא ברצועת עזה, שגבה עשרות אלפי קורבנות, כולל כ-20 אלף ילדים. הפשעים שביצע חמאס אינם מהווים הצדקה לכליאה שיטתית של האוכלוסייה האזרחית בעזה. חמאס נושא באחריות מלאה לפעולותיו, וממשלת ישראל נושאת באחריות מלאה לרצח העם שביצעו כוחות צה"ל."
בהצבעה במועצה תמכו תשעה חברים, שישה התנגדו, ארבעה נמנעו ושניים לא השתתפו. אחד המתנגדים, יארוסלב קמפה, טען שיש להשעות את שיתוף הפעולה או לשלוח מכתב מחאה לעיריית אשקלון, אבל ביטול מוחלט של הקשרים "מנתק את האפשרות לתקשורת עם הצד השני."
מתנגדת אחרת, נטליה פובלוצקה, טענה שמדובר בהחלטה חד-צדדית, שכן היא אינה מתייחסת ל"הקשר המלא של המצב הנוכחי בעזה וביחסים הישראליים-פלסטיניים."
בספטמבר האחרון אישרה מועצת העיר טשובה השהייה בלבד של קשרי שיתוף הפעולה עם המועצה האזורית לב השרון, תוך הדגשה כי מדובר ב"הזדהות עם קורבנות האלימות וקריאה לפתרונות שלום."
בזירה הלאומית, בחודש שעבר הגישה מפלגת הימין הקיצוני "קונפדרציה" הצעה לגנות את "פעולות רצח העם הישראליות בעזה" לצד "הפיגועים הטרוריסטיים הפליליים של חמאס." הצעה דומה עלתה גם מכיוון מפלגות השמאל, אך אף אחת מהן לא הועלתה עדיין להצבעה.
שר החוץ רדוסלב סיקורסקי האשים בעבר את ישראל בשימוש בכוח מופרז וקרא לה לכבד את המשפט הבינלאומי ההומניטרי. ראש הממשלה דונלד טוסק הביע תמיכה במאבקה של ישראל בטרור האסלאמי, אך הוסיף כי פולין "לא תעמוד לצד פוליטיקאים שפעולותיהם גורמות לרעב ולמותן של אימהות וילדים."
מעיריית אשקלון נמסר: "העיר סופוט נשבתה גם היא באינסוף השקרים ועיוותי המציאות שפשטו על אירופה כולה מ-7 באוקטובר ובמהלך מלחמת התקומה. עיריית אשקלון לא מעוניינת להמשיך בשיתופי פעולה עם ערים שראייתן צרה, מעוותת וחד צדדית והיא הוסרה באופן מידיי מרשימת הערים התאומות של העיר. מנגד, נמשיך לשתף פעולה עם ערים תאומות שמאמינות ביושרה ובדרך של העם היהודי, עם ישראל בארץ ישראל." (איתמר אייכנר, רוני גרין שאולוב).
https://www.ynet.co.il/news/article/r1ucjukbbx
אז לתושבי העיר סופוט האנטישמים המזדהים עם חיסול היהודים (ורק להם) אלו שקראו פעם ליהודים "לכו לפלשתינה!" ועתה תומכים בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי הנלחם לעשות ג'נוסייד ביהודים ואשר המטיר על אשקלון 1,092 רקטות כדי להשמידה, נענה בפולנית עסיסית (בעברית אין קללות): twjebać twoją matkę. psikrew cholera
גם כשנתניהו צודק אין להצדיק אותו
שגיא אלבז, המתנאה כ"מרצה בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון למחשבה ישראלית," מציג את "המחשבה הישראלית" שלו. "באחרונה," כותב אלבז, "רווחת בישראל תופעה תמוהה: הוגים וכותבים המשייכים את עצמם למחנה המרכז-שמאל מלמדים סניגוריה על מדיניות הביטחון של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
"במקום להיאבק בממשלה יודו-פשיסטית ולשלול ממנה את הלגיטימציה לקיומה בחרו כמה מהפעילים והגופים במחנה המרכז-שמאל להלבין את מעשיה. הגורמים הללו – מבני גנץ בפוליטיקה, דרך יובל אלבשן בתקשורת, ועד 'הרבעון הרביעי' בחברה האזרחית – מוכנים לחבור לממשלה שמזלזלת במחאה הממושכת נגדה. הניסיון לשתף פעולה עם התוקפן עלול לסכן את קיומו של הקורבן. אבל לא תמיד הקורבן מודע להשלכות מעשיו ולהכשר שהוא נותן למבקשי רעתו.
"משתפי הפעולה הללו מסוכנים יותר מפוליטיקאים המצהירים בגלוי על כוונותיהם הזדוניות.
"לראשונה בתולדותיה נאלצת ישראל להתמודד עם דיקטטור מושחת שהקים סביבו חצר ביזנטית. ולו מהסיבות הללו הכרחי להוקיע ולהחרים אותו ולא להצדיקו – גם אם לפעמים הוא צודק. כל ניסיון משמאל להאדיר את מעשיו מקרב אותו אל יעדיו העיקריים: הנצחת שלטונו ופירוק מוחלט של מוסדות המדינה."
(שגיא אלבז, בדפוס: "גם כשנתניהו צודק אין להצדיק אותו", בדיגיטל: "הרבעון הרביעי, למה אתם ממשיכים להצדיק את נתניהו?" "אל-ארצ'", 30.11.25).
הבנתם את "המחשבה הישראלית" של אלבז? אז ראשית מוזר איך יכול אדם המתנאה בעצמו כמדען המדינה באוניברסיטת תל אביב, להגדיר את נתניהו "דיקטטור". האם הוא כה פיליסטיני שאינו יודע מהי דיקטטורה? "מדען המדינה" שגיא אלבז אינו מתעסק כלל במדע המדינה. כלוקה במחלת הנפש ה"ביביפוביה" הוא קובע שאפילו אם נתניהו מבצע מדיניות נכונה בצד הביטחוני אסור להצדיקו אותו, ויש לעשות את ההיפך, כי לא חשוב מה יקרה למדינה, מצידו שהמדינה תלך פייפן ובלבד שביבי יינזק, כי הרי הוא האוייב האמיתי של ישראל.
דומה שמאז "מדעני המדינה" של גרמניה הנאצית, או של בריה"מ שחיפשו אויבים מבפנים לא קמו מדעני מדינה מסוגו של שגיא אלבז.
חנינה לנתניהו?
ואלו משפטי בנימין זאב הלוי-מיליקובסקי-נתניהו:
תיק 1000 תיק המתנות שקיבל ממילצ'ן ופאקר.
תיק 200 הצעה לארנון מוזס על שינוי סיקור.
תיק 4000 פרשת בזק אלוביץ' "ואללה" ב"היענות חריגה" בסיקור אתר "וואלה".
ברור שמשפטים אלו הם בראש ובראש משפטים פוליטיים, בדיוק כפי שהמשפטים של סוקרטס וישו היו משפטים פוליטיים, (ואני לא משווה את נתניהו אליהם).
מתנגדיו רוצים לסלקו מהשלטון אם לא דרך הקלפי, דרך המשפט. חסידיו כמובן רוצים למנוע את העמדתו לדין כדי שימשיך בתפקידו. הבעייה שהמשפטים אמורים להימשך עוד שנים רבות ולקרוע את החברה הישראל במחלות הנפש ה"ביביפוביה", והביביפיליה".
בנימין מיליקובסקי-נתניהו, בגאונות פוליטית ביקש חנינה. מבחינתו המצב הוא win win.
אם הבקשה תיענה בחיוב הוא זוכה בהפסקת המשפט, ואם הבקשה נדחית הוא זוכה בפופולאריות רבה בבחירות העומדות לבוא, והחלפת נושא הבחירות מאחריותו ל-7 באוקטובר, עם אי הצדק של משפטו ושחיתות הממסד המשפטי בעיני תומכיו.
לעומתו בשביל יצחק הלוי-הרצוג המצב הפוך. מה שלא יחליט הוא יפסיד. אם יחליט בעד חנינה, יזכה למטר גידופים מצד הרלב"ים על כך ש"שמר את נתניהו מאוחדת..." ואם יתנגד לחנינה יזכה למטר גידופים מצד הביביסטים.
הרצוג כבר זוכה באיומים. משה רדמן-אבטבול מראשי התנועה הפרוטסטנטית ותנועת הסרבנות מאיים ישירות על הנשיא הרצוג: "זאת לא בקשה, אנחנו מבהירים לך מה מצופה ממך – ואם לא תעשה את זה, גם לך יהיה מקום במשפטי ניר עוז."
https://x.com/Gloz111/status/1995194251328831597?t=ocgsM40FZ7cknAgASFER8w&s=03
מעניין אם מר רדמן-אבוטבול מאיים על הנשיא גם הפעם שאם הוא לא יקבל את דעתו, כל היחידות בצה"ל יסרבו לשרת?
הפתרון בשביל הרצוג, ובשביל כולם הוא אחד. פתרון שיהיה טוב גם למדינה ולחברה הישראלית. עליו להביא להחלטה משותפת על הפסקת משפטו של נתניהו והמשכו רק ברגע שלא יהיה יותר בתפקיד ראש ממשלה. (בדומה לחוק הצרפתי) בינתיים גורלו ייקבע בבחירות ולא בבית המשפט. סביר שגם נתניהו לא יתנגד לכך כי גם הוא מבין שיציאתו מהחיים הפוליטיים תביא גם לירידה בהתעניינות הציבור במשפטים.
גורם חדש שמאיים מהצד הנגדי בא מהביביסטים המאיימים על הרצוג בטראמפ.
השרה עידית סילמן: "כעת הנשיא הרצוג צריך להתעלות לגודל השעה ולקבל החלטה לטובת מדינת ישראל, איחוי ואחדות. אחרת טראמפ ייאלץ להתערב."
https://x.com/haggai_segal/status/1995213513267274023?t=WQg0kqtuTaSiYAqCj4aAug&s=03
חגי סגל: "חס ושלום. המעורבות הזרה במערכת המשפט כאן הסתיימה ב- 1948."
אכן שערורייה שאין כמותה. אסור לתת פתח להתערבות מדינה זרה במשפט הישראלי תוך שבירת הריבונות הישראלית. דווקא אלו המתנאים כ"ימין מלא על מלא" מעודדים פגיעה במדינה. הלווו[?] המדינה חשובה יותר מביבי.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
פברואר 1973
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
פברואר 1973
אסתר ראב
שירים שהולחנו
1975
הלחנה: רון, חנוך, סדנת המלחין (" – – – ניסיון מעניין מחוץ למסגרת של הסדנה היה בביצוע מחזור השירים ל'שיר באהבה' מאת שלמה גרוניך. המחזור נכתב במיוחד ל[ביצוע] רמה סמסונוב. – – – אווירה מיוחדת שרתה גם ב'שיר קיץ ישן' לפי השיר של אסתר ראב.") (דבר, 30.7.1975). [לפנות לשלמה גרוניך, אולי יש לו הקלטה].
1988
ביצוע: המקהלה הלאומית "רינת", מנצח סטנלי ספרבר, (בתוכנית:) הלחנה: ציפי פליישר, מדריגלים לנוף הארץ, (מתוך:) "שני עיטים ותאנה אחת" (אסתר ראב) (מוזיאון תל אביב לאמנות, אולם רקנאטי, 26.11.1988).
1990
הלחנה וביצוע: פראנק, פוליאנה [שרון בן עזר], "חלמתי: תבל מכוסה אפר" (בתוך תקליטור וקלטת "אין לבחור", האוזן השלישית, 1990. שב ומופיע בתקליטור "אחרי הציונות על שפת הים" מאת פוליאנה פרנק, אם.סי.אי. 2000).
1991
חוברות: פליישר, ציפי, שישה מדריגלים לנוף הארץ. מדריגל מס' 5. "שני עיטים ותאנה אחת", מילים: אסתר ראב, הספרייה למוסיקה ע"ש נסימוב, מס' 362, תל-אביב, 1991. 10 עמ'.
1992
הלחנה: "שירת אישה", "החרב והקן" (בתוך התוכנית "הבריאה" של להקת הברירה הטבעית עם הזמרת אלינוער מואב. הלחין, עיבד וערך את המופע, שלמה בר. מופע ראשון וחגיגי, 14.11.1991) (דבר, 17.10.1992). [לא נשמרה הקלטה].
1993
הלחנה: פליישר, ציפי, שישה מדריגלים לנוף הארץ. מדריגל מס' 5. "שני עיטים ותאנה אחת".
(בתוך התקליטור "Vocal Music" מאת ציפי פליישר, בהוצאת "158CD ,"Opus One, בביצוע מקהלת רינת. ללא ציון השנה).
1996
הלחנה וביצוע: אלברשטיין, חוה, "הציפורים אינן יודעות" (בתוך התקליטור "יונת האהבה", NMC, 1996).
1999
הלחנה: "שירת אישה", בתוך התקליטור עיניים, לחנים, עיבודים והנהלה מוסיקלית, חנה לוי. ביצוע: הזמרות עמאל מורקוס וניצן רון. (NMC, 1999). [חנה לוי, מלחינה וזמרת, כפר אמנים עין הוד, ת.ד. 85, ד.נ. חוף הכרמל 30890. 04-9840519. 054-4983449. נוסף, 03-5285142. [בניו-יורק, 001-212-2221468. 001-212-7872418].
2004
הלחנה: "רונדו", "לעיניך האורות, המלאות", נתן סלור [נכדם של נתן אלתרמן ורחל מרכוס, שהיתה בידידות עם אסתר בשנות ה-30, בנה של תרצה אתר) ויסמין אבן. ביצוע בכורה, נתן סלור שר ומלווה את עצמו: יום הולדת 110 לאסתר ראב בקפה-מסעדה-חנות-ספרים בנחלת-שבעה, ירושלים, יום רביעי, 21.4.2004, בשעה 19.00 בהנחיית המשוררת דורית וייסמן. [ישנה רק הקלטת בוט-לג באיכות לא-טובה של טייפ-מנהלים אצל אהוד בן עזר].
2004
אמאל מורקוס: "שירת אישה", מתוך התקליטור של חנה לוי. מוטי בראכאן: "החיים הם חלום", "הוציאנו אלוה". הושמעו במחצית השנייה לשידור של תוכניתו של ד"ר אריאל הירשפלד על אסתר ראב, "מילים כציפורים נדירות", קול ישראל, גל ב', תוכנית "סיפור רדיו", 2.3.07.
2006
"שירת אישה", בתוך התקליטור "עננים נמוכים" בהוצאת "הד ארצי". ביצוע: שלמה בר והברירה הטבעית. הלחין ושר שלמה בר.
המלביה"ד: אהוד בן עזר
* אהוד היקר, אורי הייטנר סוקר את קורות האנטישמיות, ורואה בה מחלה חשוכת מרפא. האנטי ישראליות קיבלה ממדים מבהילים. אבל עובדה היא שבימי השמאל "הבוגד", העולם העריץ את ישראל ואת מנהיגיו: ראשי ממשלה, נשיאים ומלכים באו לחלוק כבוד אחרון ליצחק רבין, ולהבדיל – העניקו כבוד מלכים לשמעון פרס בהגיעו לגיל תשעים.
אני אוהב לקרוא את ד"ר עדינה בר-אל – ריח אדמה עולה מכתביה – הפעם על גידול החוחובה, ועל החקלאי היזם רמי שעיה.
נעמן כהן תוהה מה קרה לאמיל גולדמן בסיפור "החברה המזכירה", ובכן, זה הרי כתוב בסיפור: הוא שמע בקול אשתו, ועלה בסתר לארץ, אבל עם הגיעו ארצה, מיהר להירשם למפלגה הקומוניסטית, כי ללא ספק הרוסים יכבשו את ארץ ישראל, והוא יוכל להציג פנקס חבר במפלגה "הנכונה".
אני שולח לך את הסיפור "דודה לוסי", בתקווה שתסכים לפרסם.
שלך –
משה גרנות
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* תודה לך על שיריה של אסתר דודתך, שאתה מעלה כל פעם. ובמיוחד האחרונים, שעם התבגרותנו הם מעוררים מחשבות.
ועכשיו שאלתי, האם יש שירים שלה שהולחנו ומושמעים, ואם כן איזה מהם?
יוסף אתר
גימלאי מאושר
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: מַקְהֵלַת הָאַשְׁכָּבָה
- אהוד בן עזר: אם תהליך אישור החנינה לנתניהו יתחיל לקרטע
- עמנואל בן סבו: 1. לא להחמיץ את ההזדמנות
- אשר מעוז: אין צדיקים באירלנד
- אורי הייטנר: צרור הערות 3.12.25
- משה גרנות: דודה לוסי
- יוסף אורן: מדף הטרילוגיות בסיפורת הישראלית
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק ארבעה-עשר
- מנחם רהט: האם הציונות הדתית תכשיר את שרץ ההשתמטות?
- נעמן כהן: יאיר למפל-לפיד, יועז הנדל – זהירות פשיזם
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- אסתר ראב: שירים שהולחנו
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון