ימים האחרונים ניהלתי ויכוח עם חבר צעיר ממני, אבל לא עלם, להערכתי סביב 45. זהו חבר שאני מכיר, מוקיר ויש לי הערכה רבה לכל מה שעשה ולכל מה שהשיג. החבר שירת בשירות חובה ביחידה קרבית ובילה זמן לא קצר על גבול עזה. גם במלחמת התקומה, מלחמת 7 החזיתות שירת מאות ימי מילואים גם בצפון וגם בעזה. הוא איש משפחה למופת, מצטיין בעבודתו, גר בפריפריה בקיצור חוליה בשדרה עליה בנויה מדינת ישראל. 

אי אפשר לקרוא לו שמאלן ובוודאי לא קפלניסט, חושב כמוני שמערכת המשפט רקובה, מזדעזע מעלילת הדם נגד לוחמי שדה תימן וכל מה שנוגע לצה״ל יש לנו דעות זהות. אבל הוא בהחלט רל״ביסט וחושב שנתניהו צריך ללכת.

בתחילת הוויכוח הוא אמר ״נתניהו לא ראוי.״ אמרתי לו שלמרות שאני חושב שהוא טועה ונתניהו ראוי גם ראוי, זכותו לחשוב שנתניהו לא ראוי, ממש כמו שזכותי לחשוב אחרת. במשטר דמוקרטי בסופו של דבר הבחירות יקבעו.

להלן חלק מהטענות שכבר שמעתי לא פעם מבית המדרש של הערוצים ומשרדי הפרסום, ותשובתי.

״ביבי החריב את המדינה.״ החריב שאלתי? צא רגע החוצה והראה לי את החורבות. וברצינות חזרתי על העובדה שב-20 השנים האחרונות, תחת הנהגת נתניהו מדינת ישראל הפכה ממדינת קצת מעל מדינת עולם השלישי למעצמה אזורית. 

״כלכלית״ (הכנסה לנפש גבוהה מרוב מדינות אירופה).

״מים״ למי שזוכר דיברו בזמנו על ייבוא מים מטורקיה. תארו לכם שאספקת המים של ישראל היתה תלויה בטורקיה. ישראל היא המדינה היחידה באזור שאינה סובלת מחוסר מים. הפכנו  לכל כך עצמאיים בנושא המים עד כדי שבתקופה הקצרה של בנט/לפיד, לא רק שהשניים מסרו את שדות  הגז הימי הפוטנציאלי לחיזבאללה – הם גם הכפילו את כמות מי הכנרת שנותנים לירדן, וכך הפכה הכנרת כמעט אקלוסיבית לאגם ירדני.

 ״צבאית״ ראה את מלחמת התקומה ב-7 חזיתות, היכינו את כולן כולל את איראן. איראן שכל עמי האזור, אירופה וגם ארה״ב חששו ממנה.  

״תעשיית הייטק״ מהמפותחות בעולם.

״תעשיה צבאית״ שכמעט אין שני לה.

מערכת כבישים, כן עדיין יש פקקים אבל נסו להיזכר בכבישים שהיו כאן לפני 20 שנה. למי שלא זוכר רכבות היו רק בין תל אביב לחיפה ולפעמים גם לירושלים בה היתה תחנת רכבת אחת. 

״ביבי לא אוהב אנשים חזקים תחתיו ולכן לא הכין יורש ליום שאחרי.״ עוד משפט מבית היוצר של משרדי הפרסום. כאילו שלפיד, גנץ, גולן, ליברמן הכינו ממש הכינו יורשים. אז הסברתי שהליכוד היא המפלגה הדמוקרטית היחידה שהנציגים נבחרים בבחירות וחברי המפלגה הם אלו שבוחרים בנציגים. הוא הוסיף אז מי – סער? מאי גולן? אמסלם? מירי רגב? החזרתי, כל אחד מהאנשים שהזכרת עולים עשרות מונים על לפיד, בנט, ליברמן וכל השאר. עובדה, למרות מיליארדי הדולרים שהושקעו בהפלת נתניהו, וכן ערוצי 12, 13, 11, "הארץ", גל״צ, וויינט וכל השאר, ולמרות זאת ה״גיבורים״ לא הצליחו להתרומם.

אבל בדבר אחד אני כן מסכים, אין כרגע לא בליכוד ובוודאי לא במפלגות השמאל מישהו שמתקרב לרמה של נתניהו, יותר מזה – אני לא מאמין שיש בעולם  מנהיג ברמה של נתניהו.

״חרדים״ אכן העובדה שהחרדים לא מתגייסים היא בעייה שצריך להתמודד איתה. אבל נתחיל ונקרא לבעייה בשם הנכון ״אי ההתגייסות״. יש לא פחות משתמטים בתל אביב. בעיית גיוס חרדים מלווה אותנו מקום המדינה, בן גוריון התחיל והנושא גדל. רבין היה בין אלה שהגדילו משמעותית את הפטור כדי לקבל את דרעי לקואליציה. מי שמעלה כרגע את בעיית החרדים לא מנסה לגייס חרדים – הוא מנסה להפיל ממשלה. יאיר גולן כבר אמר שהוא ייתן את ״ליטרת הבשר לחרדים״ העיקר להפיל ולעלות לשלטון. אז לגולן מותר ולנתניהו לא.

אבל אם נתייחס לבעייה, חוק הגיוס שהוא רחוק מלהיות מושלם הוא חוק שיתחיל דרך שכנראה תגייס חרדים ותביא בסופו של דבר לגיוס רב. אבל שוב בל נשכח את המשתמטים בעיקר מתל אביב משתמטים על רקע מצפוני, משתמטים שלהורים מספיק כסף כדי לשלם לפסיכולוג / פסיכיאטר ולקבל שחרור, ועוד שיטות שאני אפילו לא מודע להם. באינסטגרם אני נתקל לא פעם בפרסומת של עורך דין שמציע את שירותיו כדי להימנע מגיוס.

אסור גם לשכוח את הערבים – בזמן שטובי בנינו יוצאים להגנת המולדת הערבים לא רק שלא משרתים, אף מקבלים העדפות על לוחמי צה"ל  בבתי הספר לרפואה.

מי שצריך לקבל העדפה זה הלוחמים שנתנו הכול למען ביטחוננו ולתפארת מדינת ישראל.

״איך אמר איש חכם עדיף ערבי מחמד מחרדי שולט.״ השבתי, מי שאמר את המשפט איננו איש חכם, זהו משפט של משרד פרסום מרושע ושקרי שממומן על ידי אנשים מרושעים עוד יותר, ושקרנים עוד יותר, ובעיקר חסרי מעצורים. המשפט נוסח כך כדי לשכנע אנשים שזה בסדר ללכת עם ערבים לקואליציה. לא רק עם מנסור עבאס מהאחים המוסלמים אלא גם עם שאר המפלגות הערביות שמעולם לא הסתירו את רצונן להשמיד את ישראל. מה מסוגלים הערבים לעשות כבר ראינו ב-7/10 – להביא אותם לממשלה זה ממש הדרך להשמיד את מדינת ישראל. לא, הם לא יהיו ״חיות מחמד״ (יש סיפור על אדם שגידל פתן כחיית מחמד עד שהפתן גדל מספיק ובלע אותו). באשר ל״חרדי שולט״ עוד שקר. החרדים לא רוצים  להתגייס, הם רוצים תקציבים אבל ממש לא רוצים לשלוט  על חילונים!

״ביבי אמר שהחמאס מורתע.״ מי שקבע שהחמאס מורתע זה רונן בר (מינוי של בנט) אותו בנט גם הספיק להכניס בתקופה הקצרה שנתנו לו להיות כאילו ראש ממשלה (אני אומר כאילו כי בפועל אף שר לא ממש התייחס אליו כאל אוטוריטה) אבל לצערנו הספיק להכניס אלפי עזתים לישראל שגם הם חלק מהמחדל של ה-7/10.

השני שקבע שהחמאס מורתע היה הרצי הלוי, המינוי הלא חוקי של ממשלת בנט/לפיד  ואסור לשכוח את חליווה המינוי של גנץ. יותר מזה, 3 ימים לפני הטבח ״ראשי מערכת הביטחון״ כינסו מסיבת עיתונאים ואמרו בפה מלא החמאס מורתע ולא יקרה כלום (מסיבת העיתונאים של ״ראשי מערכת הביטחון״ נערכה בעיקר כדי לחשק את נתניהו ולוודא שלא יעשה דבר). זה לא אני אומר. שמעתי את זה באוזניים שלי בערוצים 12 13 בבוקר ה-7/10 כשהם עדיין היו המומים ושכחו שצריך לשקר.  תארו לך את החגיגה לו נתניהו היה יוצא נגד ההערכות של מערכת הביטחון ומנסה לעשות משהו נגד חמאס לפני ה-7/10 (כמובן היו טוענים שהוא רוצה לשמור על כסאו ולכן תוקף את חמאס בניגוד להערכות של בכירי מערכת הביטחון!)  

״מזוודות הכסף הקטארי": נכון כאן נכנע נתניהו לדרישת מערכת הביטחון, גם רונן בר וגם איזנקוט דרשו שנתניהו יעביר כסף קטארי. כדאי לזכור שקאטר העבירה הרבה מאד כסף גם בדרכים אחרות  ולהעביר כסף במזוודות ממש לא היתה הדרך היחידה. לו ״ממשלה שמאלנית" היתה מעבירה כסף היו מסבירים בערוצים איזה תרגיל מבריק זה לשלוט בחמאס דרך כסף קטארי. גם כשהגיע ממשלת בנט/לפיד הם המשיכו להעביר יותר כסף אבל לא במזוודות אלא ישירות לבנק. כל שרי הביטחון ליברמן, בנט, גנץ גם הם הסכימו לדרישת מערכת הביטחון להעביר כסף.

היו עוד טענות שדווקא הסכמתי איתו. ההשתלטות העוינת על מערכת המשפט, ההשתלטות העוינת על צמרת צה"ל, המשך ההשתלטות העוינת על השב״כ. כל אלה קרו בתקופת נתניהו. אני מניח שהרצון של נתניהו למנוע קרע עמד מאחרי הכניעות למערכת המשפט והתקשורת. לדאבוני כל פעם שנותנים משהו לשיכורי הכוח הם רוצים עוד. נכון לחמאס, נכון לחיזבאללה נכון למערכת המשפט.

לסיכום אמרתי. נתניהו לא מושלם. גם לי יש לא פעם ביקורת. צריך לזכור אני ישראלי וכישראלי ״אני יודע הכול טוב יותר,״ אימרה צינית עלינו הישראלים שיש בה לא מעט אמת. אבל בוודאי לא אפרט כאן את החסרונות שאני מוצא בנתניהו. יש משרדי פרסום שמקבלים כסף רב כדי למצוא את החסרונות, למה שאעשה זאת חינם. אבל!!! כשאני הולך לבחור זוו לא בחירה בין נתניהו למלאך גבריאל, אלא בין נתניהו למועמדים כמו בנט, לפיד, גנץ, איזנקוט שכל מה שאני יכול להגיד עליהם זאת המילה הסינית "May Yung  没用" – שפרושה שילוב של חסר יכולת, חדל אישים וכלומניק. ומצד שני, יש גם מועמדים  מסוכנים באמת כמו יאיר גולן וליברמן, לא רוצה לכתוב את מי הם מזכירים לי.

הוספתי – זכור, כשאתה בוחר בלפיד, בבנט, באיזנקוט או בגנץ – אתה בוחר ממש באותה מידה ביאיר גולן. אם יצליחו, הם יבנו ממשלה בה כל אחד מהם יכהן כמה חודשים כראש ממשלה, וכך תקבל את יאיר גולן על מלא. נקווה שלא תקבל את עבאס, טיבי ועודה רק בממשלה אלא גם כראשי ממשלה לכמה חודשים. 

מוטי הרכבי

אהוד: פרס ישראל לעיתונאות – לאיילה חסון!

אהוד: אני חושש כי ההתנכלויות לחיילי צה"ל התרחשו בפרקליטות הצבאית כבר בתקופת הפצ"ר שרון אפק כאשר הרשיעו, שללו את דרגתו ושלחו את סמל אלאור אזריה המסכן לכלא צבאי. אני, בכל גיליון, תמכתי בו ובחפותו כל אותה תקופה. על הפרקליטות הצבאית לבטל את פסק דינו, להתנצל בפניו, להחזיר לו את דרגת הסמל שנלקחה ממנו ולפצות אותו על הימים שבהם סבל בבית הסוהר הצבאי.

אהוד: אם תהליך אישור החנינה לנתניהו יתחיל לקרטע ואנחנו נפגוש בו את השחקנים הוותיקים של רדיפת נתניהו תוקעים מקלות בגלגלים, בייחוד במערכת המשפט – בל נתפלא אם מארה"ב יתחילו להגיע תביעות, זימונים לחקירות וסנקציות, מנומקים היטב – והנמענים הם אבירי מערכת המשפט, המחאה, הסרבנות, האופוזיציה ושאר שונאי נתניהו באשר הם שם – והעונשים משם יהיו קשים!

בניגוד לתפיסה המקובלת, יחסי ארה"ב-ישראל אינם מהווים כביש חד-סטרי, אלא כביש דו-סטרי לתועלת הדדית. ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי, אלא מבצעת השקעה שנתית בבעלת ברית משנת-משחק, המהווה מכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור התעשיות הביטחוניות והכוחות המזוינים של ארה"ב, כמו גם עבור משרד האוצר שהאמריקאי (כפי שמתועד להלן).

ישראל חוסכת לארה"ב שנים רבות ומיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח, משדרגת את התחרותיות של מוצרי הביטחון האמריקאיים, מחזקת את היתרון העולמי של טכנולוגיות הביטחון והמסחר של ארה"ב בשוק העולמי, מגדילה את ייצוא ארה"ב, מרחיבה את בסיס התעסוקה של ארה"ב, מגדילה את הכנסות מס הכנסה בארה"ב, ומעצימה את הביטחון הלאומי של ארה"ב.

ישראל היתה המדינה הראשונה (ב-2018) להשתמש במטוס הקרב F-35 באופן מבצעי, כאשר מומחים רבים בארה"ב טענו שהמטוס נועד לכישלון. ישראל היא למעשה מעבדה בתנאי-קרב ומרכז המחקר והפיתוח של יצרנית המטוס, חברת לוקהיד-מרטין, כפי שהיא עבור תריסרי חברות התעשייה הביטחונית בארה"ב, המספקות לישראל מערכות צבאיות מתקדמות וקריטיות. חיל האוויר של ישראל, יחד עם לוקהיד-מרטין, התגבר על תקלות טכניות (תוכנה) ומכניות (חומרה), שאיימו על המשך ייצור המטוס, והפכו אתF-35 מצפי לכישלון מחפיר לבוננזה של מיליארדי דולרים עבור כלכלת וביטחון ארה"ב.

ניסיון הקרב הייחודי ובעצימות גבוהה ביותר של ישראל בזירות מגוונות – כולל תקיפות ממוקדות למרחקים ארוכים – שדרג את הפעילות המבצעית שלF-35 ושיפר באופן דרמטי את כושר התמרון, התחזוקה, הלוחמה האלקטרונית, התקיפה והמיגון של המטוס.

הניסיון המבצעי הישראלי הדגיש את היתרון האמריקאי על פני המתחרות מסין, רוסיה, בריטניה וצרפת; ובכך תרם משמעותית לזינוק בייצוא F-35 משנת 2018, ובמיוחד בשנתיים האחרונות.

למעלה מ-1,200 מטוסיF-35 נמכרו מאז 2018 לבריטניה, קנדה, אוסטרליה, דרום קוריאה, יפן, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה, דנמרק, נורווגיה, פולין, רומניה, יוון וצ'כיה. בסוף 2025, לוקהיד-מרטין מדווחת על צבר הזמנות של 179-173 מיליארדי דולרים עבורF-35 כאשר בריטניה, איטליה ואוסטרליה שוקלות רכש נוסף של המטוס.

ייצור F-35 עולה בהדרגה מ-91 יחידות בשנת 2018. ייצוא של יותר מ-1,200 מטוסי F- 35 מתוכנן עד שנת 2035. צמיחת הייצוא נובעת מגורמים רבים, כולל השלכות מלחמת רוסיה-אוקראינה וענני מלחמה במזרח אסיה, כמו היעילות המבצעית משנת-המשחק של ישראל.

על פי לוקהיד מרטין, מיזםF-35 מייצר תפוקה כלכלית שנתית (כולל קבלני משנה) של כ-72 מיליארדי דולרים (כולל יצוא של 40 מיליארדי דולרים), 290,000 משרות, והכנסות מס גבוהות (מס הכנסה אישי ותאגידי). כוח העבודה האמריקאי של F-35גדל ב-35% מאז 2019.

על פי לוקהיד-מרטין, ההשפעה הכלכלית המצטברת של מיזםF-35 צפוייה לעלות על טריליון דולר לאורך חיי התוכנית, ולייצר תרומת מס פדרלית, מדינתית ומקומית שנתית צפויה, המובאת בחשבון בהטבות פיסקאליות מדינתיות ומקומיות, של 10-15 מיליארדי דולרים.

בהנחה שרק 50% מהייצוא נובעים מהפגנת היכולות של F-35ע"י חיל האוויר הישראלי, הרי ש-20 מיליארדי דולרים מהתפוקה הכלכלית השנתית קשורים לישראל, ומייצרים שני סוגים של מיסים.

הראשון הוא 4 מיליארדי דולרים בהכנסה חייבת במס, המבוססת על שולי רווח של 20% לפני מס, בשיעור מס פדרלי ומדינתי של 30% – מניבים 1.2 מיליארדי דולרים למשרד האוצר, המיוחסים למעבדה הישראלית בתנאי-קרב.

השני הוא הכנסה מתעסוקה, שניתן להעריך ב-10 מיליארד דולר, אשר תניב 2 מיליארדי דולרים של מיסים הקשורים לתעסוקה.

מכאן שסך המיסים הנובע ממטוסF-35 קרוב לסך ההשקעה השנתית בישראל (3.8 מיליארד דולר), הנתפסת בטעות כסיוע חוץ.

מטוסF-35 הוא רק אחד מתריסרי מערכות לחימה מתוצרת ארה"ב הנמצאות בשימוש – ומשודרגות ע"י – ישראל לטובת כלכלת וביטחון ארה"ב. המעבדה הישראלית בתנאי-קרב משדרגת גם את ביצועי הקרב, הייצוא, התעסוקה ונגזרות המס של מטוסי F-16 ומסוקי בלאק הוק מתוצרת לוקהיד-מרטין, מטוסי F-15 ומסוקי אפאצ'י מתוצרת בואינג, כמו גם מערכות לחימה נוספות, תחמושת וכלי רכב צבאיים, המיוצרים על ידי התעשיות הביטחוניות של ארה"ב, המעסיקות כ-2.5 מיליון איש.

העובדות הנ"ל מדגישות את ביצועי ישראל כבעלת ברית ייחודית משנת-משחק, המהווה מכפלן-עוצמה ודולרים למען ארה"ב, מחזקת את הביטחון הלאומי של ארה"ב, ומגדילה את הכנסות המס של משרד האוצר בארה"ב. כמו כן, ישראל משמשת כמרכז חדשנות מוביל עבור מגזר ההיי-טק המסחרי האמריקאי (250 ענקיות היי-טק אמריקאיות מפעילות מרכזי מחקר ופיתוח בישראל). ישראל היא מעבדה בתנאי קרב עבור הכוחות המזוינים של ארה"ב (גיבוש תורות לחימה על בסיס הניסיון הישראלי), חוסכת לתעשיות הביטחון והתעופה והחלל עשרות שנים של מחקר ופיתוח (מיליארדי דולרים), אולם תצוגה המדגים את עליונות מערכות הנשק האמריקאיות על פני התחרות העולמית, מקור של מידע מודיעין השקול ל-5 סוכנויות ביוןCIA (לפי מפקד מודיעין חיל האוויר האמריקאי לשעבר), והבסיס הצבאי האמריקאי הגדול בעולם, הנמצא באזור קריטי לביטחון הלאומי וכלכלת ארה"ב, ואינו זקוק לחיילים אמריקאיים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

עומק התהום אליה התדרדר שיח הגרדומים במדינת ישראל עמוק יותר משקע מריאנה, המוכר כשקע צ'לנג'ר שבאוקיינוס השקט, התהום העמוקה ביותר בעולם.

קשה להאמין כי יש מי שרואים ביולנדה יבור וחבר מרעיה וסייעניה, אנשים הראויים לכבוד, להערכה, להכלה, לסלחנות, אלא שבמציאות העכשווית, יולנדה וחבר סייעניה נחשבים כגיבורים, כאמיצים, כנועזים, כלוחמים.

יולנדה וסייעניה מחריבים מבפנים את החברה הישראלית ומסכנים את מדינת ישראל במסעות ההסתה וההמרדה הנוראה בה הם נוקטים, בקריאות למרד, בקריאה למלחמת אחים ומרי אזרחים, בקריאה להוביל את ראש הממשלה בכוח ולעשות בו שפטים כברודנים דוגמת צ'אושסקו.

במציאות אחרת, יולנדה וסייעניה היו מוקעים אל עמוד הקלון, היו מוצאים אל מחוץ למחנה, היו מונחים ללא כבוד במחסן הגרוטאות של המסיתים הגדולים.

ובמקום להקיא את יולנדה וסייעניה, להזדעזע מהשיח הנוראי, מסיתים אלה, מפיצי ארס השנאה, מכונות הרעל הנוראיות, זוכות לחיבוק מאנשי תקשורת מובילים המהללים את עוז רוחן, אומץ ליבן, מאבקם ההרואי, ז'אן דארק מחווירה לעומת היולנדה המקומית.

פוליטיקאים הנחרדים, מזדעזעים, מצטמררים, מכל דבר לא רק שאינם ממלאים פיהם מים אלא גם לא מעיזים לצאת חוצץ נגד תופעת היולנדה וסייעניה, אינם מגנים את ההסתה הפרועה, אינם מצייצים נגד הרוח הרעה והמפלגת, הרוח המסוכנת של היולנדות וסייעניה

היולנדה וסייעניה זוכים לסיקור חיובי אוהד, לשערים בעיתונים רבי תפוצה, לכבוד השמור לגיבורים, מתנאה בתואר פעילת מחאה ולא מסיתה מדופלמת, לא ממרידה, לא סכנה לביטחון המדינה, פעילת מחאה.

כה כתבה פעילת המחאה, המסיתה והממרידה אשר המשטרה כינתה אותה כ"מעודדת טרור":

"הבחירה היחידה שניצבת בפנינו היא להיות – קרי: להילחם בבוגד, בשופרות, במשת"פים הארורים ובמילציות הפרייקור דלה-שמאטע שלו בכל הכוח ובכל האמצעים – או לחדול. תבחרו נכון, אחים ואחיות שלי. לא יהיה סיבוב נוסף. אמרנו 'דמוקרטיה או מרד', זוכרים? אז, יאללה, מרד. אבל אמיתי כזה, מיובא מרומניה, לא מעלי אקספרס-פינת קפלן."

עוד היא כתבה: "דיקטטורה לא מפילים בקלפי," "נתניהו בוגד" ו"באים אותך לקחת." ומצורפת תמונת הרודן הרומני להשלמת מילות ההסתה הפושעת.

הניסיון הנואל לטעון כי ההסתה הפרועה והפושעת חוסה תחת חופש הביטוי אינו מחזיק מים, הסתה לרצח, הסתה למרד, גם בדמוקרטיה הישראלית האיתנה והתוססת אינה חופש הביטוי כי אם חופש השיסוי וההמרדה, ההסתה והקריאה לרצח ראש ממשלה.

זהו לא מעצר פוליטי כי אם מעצר הגנה על מדינת ישראל ואזרחיה, הגנה מפני היולנדות וסייעניהן, והנורא מכל הוא שקולה של האופוזיציה נדם, קולה של האקדמיה דמם, קולה של מערכת המשפט נאלם, קולה של ההסתדרות הרפואית וההסתדרות הנחקרת, התאדה, קולם של אנשי הרוח נגוז, אין פרץ ואין צווחה, יש דומייה במקרה הטוב, חיבוק במקרה הפחות טוב.

היולנדות וסייעניהן אינן לבד, ההסתה הפרועה והפושעת נמשכת וכעת אינה מופנית רק לראש הממשלה ולבני משפחתו אלא גם כנגד נשיא המדינה ונבחרי ציבור רבים, רבים מדי.

להסתה הפרועה והמרושעת, הפושעת והמסוכנת אין מקום, מול הסתה זו חובה להתייצב במלא העוצמה, למתוח את הקו הברור בין חופש הביטוי, להסתה, הגיע הזמן לעצור את שיח הגרדומים.

ב-7 באוקטובר אירע האסון הכבד ביותר בתולדות המדינה. באותו יום גם נמנע אסון כבד שבעתיים. קשה לדבר על היום הנורא הזה במושגים של "נס", מה גם שאיני מאמין בניסים, ובכל זאת אפשר לראות ביום הזה את נס הפליטה המוקדמת של סינוואר. לא ברור מדוע הוא מידר את איראן וחיזבאללה ולא שיתף אותם במועד הטבח. אולי הוא חשש מדליפה. אולי הוא רצה לקצור את כל התהילה. בטוח שהוא האמין שצעדו יפעיל את חיזבאללה לבצע את תוכנית כיבוש הגליל.

תוכנית כיבוש הגליל של חיזבאללה, הוא ה"מבול אל-אקצה" של הארגון. 7 באוקטובר של חיזבאללה היה מנחית עלינו אסון כבד לאין ערוך מהשבת השחורה בדרום. כוח רדואן של חיזבאללה היה מאומן יותר, מחומש יותר וקטלני הרבה יותר מהנוח'בה, המקביל לו בחמאס. היה בכוחו להשתלט על שטח הרבה יותר גדול, במתקפת פתע, ולהביא להרג של אלפים רבים. פלישה כזו של חיזבאללה היתה מלווה בירי של 150,000 טילים ורקטות, ובהם טילים מדוייקים, שעלולים היו ליפול על הכנסת, הממשלה, בסיס הקריה, גורדי השחקים בגוש דן ואולי אפילו בקמ"ג בדימונה, ולשבש את גיוס המילואים. כוחות חיזבאללה היו פושטים עלינו לא רק מלבנון, אלא גם מסוריה, בליווי המיליציות האיראניות שפעלו בה.

מתקפת פתע משולבת של חיזבאללה וחמאס, היתה מעמידה אותנו במקום אחר לגמרי, לעומת זה שהיינו בו ב-7 באוקטובר. מתקפה כזו, סביר להניח, היתה מלווה במתקפת טילים איראנית גדולה, מתקפת טילים חות'ית, התפרצות טרור חסרת תקדים ביו"ש, ואולי גם התקוממות בקרב ערביי ישראל בנוסח "שומר החומות" על סטרואידים. וכלל לא בטוח אם במצב כזה מצרים וירדן לא היו מוסיפות קיסמים למדורה.

תרחיש האימה הזה היה מסכן את עצם קיומה של ישראל. חובתנו להפנים זאת. תרחיש האימה הזה חייב להיות תרחיש הייחוס שלנו, כלומר התרחיש שאליו עלינו להיערך, כאיום ריאלי על ישראל. התכוננות ל-7 באוקטובר הוא התכוננות למלחמה שעברה. ההתכוננות צריכה להיות לתרחיש האימה הרב זירתי, שתיארתי. משמעות הדבר, היא שעלינו להעמיד בראש כל מעיינינו את סיכול התרחיש הזה, בכל מחיר.

מה נדרש מאתנו?

א. הפקת לקחים כנה וללא כל מריחה של מחדל 7 באוקטובר. למרבה הצער, נתניהו הצליח להפוך את ההכרח הלאומי בחקירה יסודית של המחדל לסוגייה פוליטית שנויה במחלוקת. אבל חקירה אמיתית, בידי ועדת חקירה ממלכתית, היא הכרח. כל ענייני כן ביבי לא ביבי שוליים ומשעממים, לצד ההכרח בתחקיר לאומי משמעותי על תפיסת הביטחון הלאומי שהובילה לטבח.

אסור לנו לאמץ את הנרטיב שהמחדל היה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. אבי תורת הלחימה המודרנית, המצביא הפרוסי קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ (1780-1831) קבע שקו המגע לעולם ייפרץ. אנו יודעים שאין צבא בעולם שמעולם לא הופתע. כמובן שחייבים לחזק את המודיעין כדי למנוע הפתעה, ולחזק את הגנת הגבול כדי שקו העימות לא ייפרץ, ולהכשיר את הצבא לבלימת האוייב במקרה של הפתעה. אך הדבר החשוב ביותר הוא למנוע מראש את האפשרות למתקפה של האוייב. לכן, התייחסות למחדל כאירוע של יום הטבח, רק כיוון שהאחראי מס' 1 למחדל רוצה לספר שהבעייה היא שלא העירו אותו, משמעותה היא הימנעות מהפקת הלקחים מן המדיניות שהטבח היה תוצאתה הישירה.

נרטיב מסוכן נוסף הוא שהמחדל היה המדיניות של נתניהו לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ. הנרטיב הזה נועד לשחרר מאחריות את שותפיו של נתניהו למדיניות ההתמכרות לשקט, באמצעות הכחשת המדיניות והמרתה בקונספירציה הזאת, שמבוססת, כמו כל קונספירציה, על רסיסי אמיתות, אך היא מנוגדת לאמת. אם הנרטיב הזה נכון, איך אפשר להסביר את המדיניות כלפי חיזבאללה, שהיתה זהה למדיניות כלפי חמאס?

יש צורך בחקירה יסודית של שורש המחדל, ושל תפיסת הביטחון של ישראל בשלושים השנים שקדמו לטבח. ואסור שהחקירה תתוחם רק למחדל מול עזה, כי המחדל מול לבנון היה חמור יותר.

ב. אסור שהמלחמה בעזה תסתיים במציאות שבה חמאס עומד על הרגליים. כעת יש לנסות לממש את האופציה המדינית בהובלת טראמפ כדי להביא לפירוק חמאס מנשקו, אך אם הדבר לא יועיל, חובתנו תהיה לחדש את המלחמה, על מנת להשיג את מטרת המלחמה לצד החזרת החטופים – מיטוט חמאס.

אסור לנו להתפשר על המטרה הזאת, לא רק כדי למוטט את הארגון שביצע את הטבח, אלא כדי שכל ארגון אחר בשכונה יידע מה תג המחיר של פגיעה בנו.

ג. בהינתן שישראל היא מדינה קטנה, והיא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה, והיא מוקפת באוקיאנוס עוין, היא חייבת לבסס את תפיסת הביטחון שלה על החובה להסיר מראש את האיומים עליה, ולא להמתין להם בפאסיביות, מתוך תקווה שיהיה בסדר, או לקנות שקט בכסף ובמתן מקומות עבודה. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ולכן יש צורך בהגנה אקטיבית, שאינה מאפשר לאיום להתממש. האופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון בשנה האחרונה, ניגודה המוחלט של הדרך שבה ישראל הגיבה באפס מעשה מול התעצמות והיערכות חיזבאללה ב-17 השנים שבין מלחמת לבנון השנייה לחרבות ברזל, תוך הפרה בוטה וקבועה של הסכם הפסקת האש, שהיה זהה להפסקת האש הנוכחית – זו הגנה אקטיבית. פעולה כזו, הרואה בעצם ההתעצמות ובעצם צבירת הכוח איום שיש לסכל, בלי לחכות למתקפה, תמנע מלחמה.

קל וחומר שיש לפעול בכוח נגד כל פעולה אקטיבית נגד ישראל, בניגוד להבלגה הישראלית לנוכח עשרים שנות מתקפת רקטות מעזה ומול טרור הצתת שדות הנגב.

ד. על ישראל לחזור לתפיסה של מתקפת נגד מקדימה. כאשר נוצר איום מוחשי, כדוגמת האיומים מעזה ומלבנון בשנים האחרונות, על ישראל להפתיע ולתקוף ראשונה, ולא להמתין למכת הפתע של האוייב, או לבנות על כך שהיא לא תגיע. חובתה של ישראל הייתה לצאת למערכה כבדה למיטוט חמאס לפני הטבח, ולא אחריו. גם לעתיד, עלינו להשתית את ביטחון ישראל על העיקרון שהיוזמה חייבת להיות בידינו, ושעלינו להיות הצד המפתיע ולא הצד המופתע.

ה. ישראל אינה יכולה להתפשר על גבולות בני הגנה. מתקפה כמו 7 באוקטובר, ממדינה פלשתינאית ביו"ש, החולשת על מרכזי האוכלוסייה הצפופים של ישראל והפיכת גוש דן ל"עוטף", היתה עולה לנו ברבבות נטבחים. הוא הדין בגלישה מן הגולן אל קריית שמונה, טבריה ויישובי העמקים הצפוניים. הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל, ללא כל ריבונות זרה ממערב לו, והגולן חייב להישאר ישראלי.

ו. הפינוי הממושך של יישובי קו העימות עם לבנון ופינוי בסיסי צה"ל, יצרו רצועת ביטחון בתוך שטחנו. אסור שדבר כזה יחזור שוב. חובתנו לממש את ריבונותנו עד התלם האחרון, ואם יש איום מצד האוייב, עלינו להגן על הריבונות מעבר לקווי האוייב. הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 2000, שתמכתי בה מאוד, היתה טעות חמורה. יש להקים רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון, במזרח הגולן וכתר החרמון ובתוך רצועת עזה. אסור לסגת בעזה לקווי 7 באוקטובר.

ז. ב-7 באוקטובר, יישובי הנגב המערבי בלמו את הפלישה ומנעו את שטיפת מרכזי האוכלוסייה הגדולים באלפי המרצחים והאנסים. כיתות הכוננות שיובשו וצומצמו בלמו את האויב ועצרו את מרחץ הדמים. יש לחדש את תפיסת ההתיישבות הביטחונית וההגנה המרחבית, כמענה המרכזי למקרה שקווי העימות ייפרצו והאוייב יפלוש שוב לשטחינו. יש לחזק מאוד, לחמש ולאמן את כיתות הכוננות ואת יחידות ההגנה המרחבית הניידות שמחוץ ליישובים.

ח. יש צורך בצבא גדול, חזק וחכם. יש דרכים רבות להגדיל את הצבא. למרבה הצער, במקום להגדיל את צה"ל, ובניגוד לאינטרס הלאומי, הממשלה מקדמת את חוק ההשתמטות המושחת, המתנקש בביטחון המדינה.

הגדרת תרחיש האימה לתרחיש הייחוס אינו אמור לגרום לנו לפסימיות ולתחושה של אסון קרב המסכן את קיום המדינה, אלא להיפך – להכיר בקיומו של האיום על מנת לסכל אותו ולהבטיח את ביטחונה ושגשוגה של ישראל. אין זו תפיסה פסימית, אלא תפיסה היוצרת תקווה, ותאפשר לנו להביא את ישראל לשגשוג חברתי, כלכלי ותרבותי, להיות חברת מופת, להוות מגנט ליהודי הגולה.

על "תוף הפח" מאת גינטר גראס

מגרמנית – חיים איזק

זמורה-ביתן-מודן 1975, 527 עמ'

אני מקווה שהקורא לא ידון אותי לכף חובה בהצהירי שאינני מחסידיו של זרם האבסורד בספרות, והטעם הוא שדרך זאת של כתיבה מאפשרת ליוצר להתנשא על הקורא בבקשו ללמדו דעת באמצעות מעין משל, אלא שכותבי המשלים איזופוס, לפונטיין, קרילוב מרגיעים את הקורא, ומספרים לו מהו הנמשל, ואילו באבסורד הקורא צריך לנחש אותו, ולעיתים אני שואל ביני ובין עצמי – האם צריך כל הטרחה הזאת כדי להביא מסר שהוא על הרוב שחוק. ניקח לדוגמה את "מחכים לגודו" של בקט – מי לא מבין אחרי חמש דקות של צפייה במחזה הזה "למה התכוון המשורר," אבל העלילה נמשכת ונמשכת בשינויים קטנים שהקורא חייב לפרש כל תג ותג, כאילו כבשונו של עולם מצוי שם.

ובכן, אני מתייג גם את "תוף הפח" בקטגוריה הזאת של האבסורד – שום דבר בספר הזה אינו מסתדר עם המציאות ועם ההיגיון: הגיבור הראשי הוא אוסקר שבגיל שלוש קיבל תוף פח, על תופי פח הוא מתופף כמעט כל חייו: לאימו, אגנס, קאשובית (הקאשובים הם עדה פולנית בפומרניה שבסביבות דנציג) נישאת למאצאראט הגרמני, אבל ייתכן שאוסקר בנה, הוא בעצם בנו של המאהב שלה יאן ברונסקי. האם לוקחת את הפעוט אוסקר לפגישות הקבועות שלה עם המאהב מדי יום חמישי, והוא שוהה בזמן הזה אצל יהודי בעל חנות צעצועים בשם מרכוס זיגיזמונד. אוסקר מפגר בדיבור, אבל קורא כפעוט (!) את גיתה. הוא מפיל את עצמו במדרגות המובילות למרתף מתוך כוונה להישאר גמד. מי שרוצה לקחת ממנו את התוף, הוא צורח עליו, והצריחה הזאת מנפצת זכוכיות (חלונות ראווה, ויטראז'ים בכנסייה). אימו של אוסקר נתקפת בבולמוס של אכילת דגים, עד שהיא מתנפחת, ומתה. מאצאראת נעשה נאצי, ואילו המאהב יאן מגן על פולין, ונהרג. מאצאראט שוכב עם מאריה, צעירה בת 17, ובזמן המשגל אוסקר עולה על גבו של אביו, ומחליט כי משום כך הבן שנולד, שמו קורט, הוא בעצם בנו, לכן הוא קונה לו תוף בהגיעו לגיל שלוש. אוסקר מצטרף לתיאטרון גמדים כדי לשעשע גרמנים בפאריס הכבושה. הוא גורם לכך שפסל ישו בכנסייה יתופף בתוף שלו וידבר. הוא שובר את זגוגיות הכנסייה, וזה עבורו עדות לכך שהוא קיים (!). הוא נעשה ראש כנופייה, ומכנה את עצמו ישו, והכנופייה שלו שמה במקום פסל ישו – את אוסקר (עמ' 325, 338-335). אוסקר שונא את ישו, וגם מחשיב את עצמו לישו. במוזיאון יש פסל "החתולה הירוקה" שכל גבר המביט בה מתאבד. הרוסים פולשים לדנציג, ומאצאראט מבקש לבלוע את סמל המפלגה הנאצית, ונחנק למוות. אוסקר זורק את התוף הבלתי נפרד אל קבר מאצאראט. הוא החליט על עצמו כפעוט שלא יגדל, והוא גם מחליט בגיל 28 לגבוה ב-27 סנטימטרים (עמ' 360 ואילך). צייר בשם רסקולניקוב (!) מצייר את אוסקר בעירום, ואחר כך בסצינה שבה הוא התינוק ישו בחיק מאריה. אוסקר מצטרף לתזמורת ג'אז, ומתוודה על אהבתו לאישה בשם דורותיה, שהיא למעשה השטן (עמ' 361). תזמורת הג'אז מנגנת ב"מרתף הבצל", מקום אליו באים לבכות מהבצל החתוך. המשתתפים במקום עורכים אורגיה, ואחר-כך נהפכים לתינוקות. להקת אנקורים מתנפלת על מכונית וגורמת לתאונה (עמ' 481). הסופר לא טורח להסביר איך אוסקר נעשה עשיר, שמעניק למאריה חנות במתנה משום שנטשה את המאהב שלה. אוסקר מואשם שקיבל מכלב אצבע קטועה ועליה טבעת, שנשמרה בצנצנת שימורים. האצבע אמורה להיות של דורותיה, שנרצחה על ידי אחות קולגה בבית חולים, היות ששתיהן היו מאוהבות בד"ר וינר (עמ' 510, 518). הוא בורח מערבה, ומכריז על עצמו שהוא ישו (עמ' 526). בין שאר המוזרויות – הווידוי של אוסקר בבית החולים לחולי נפש אמור להיות בגוף ראשון, אבל הכתוב עובר לגוף שלישי, ובחזרה, בלי שום עוגן הגיוני.

יסלח לי הקורא על הסיכום המייגע של מרבית המוזרויות שמצאתי, אבל באמת אין דרך אחרת כדי להוכיח כי לא יכול להיות בספר גדול זה (527 עמודים!) מסר פציפיסטי כפי שמבקריו רוצים שנאמין – אדרבה, המלחמה מתוארת כאן כמעין אנקדוטה: שורפים את חנותו של מרכוס היהודי, כי כך נהוג במלחמות! באמת?! נהוג במלחמות להקים אינספור מחנות השמדה ליהודים במיתות מזוויעות?! אנקדוטה אחרת בספר מתארת כיצד הנאצים ירו בחבורת נזירות בצרפת, אבל הם ביקשו מהן קודם בנימוס סליחה! זה פחות או יותר מה שליקט גינטר גראס ממוראות המלחמה, שפציפיסט אמיתי היה אמור להוקיע. המבקרים מצאו בתוף המתחדש של אוסקר סמל לאטימות החברה, ובצריחות שלו המנפצות זכוכיות – האמצעי היחיד לנהל דיאלוג בחברה האטומה, ואוסקר הגמד, הצומח במיספר מועט של סנטימטרים – סמל לאירופה בשקיעתה. באמת צריך טונות של דמיון כדי להאמין לניתוחים המלומדים האלה.

וזאת לדעת: במלחמת העולם השנייה גינטר גראס התגייס בגיל 17 לא לוורמכט, אלא לוואפן אס אס, היחידה הידועה לשמצה תחת פיקוד היינריך הימלר, הוא נפצע בקרבות, ולמזלו נשבה על ידי האמריקאים, שאילו נפל בידי הרוסים היה נמק בקור וברעב. את הכתם הזה בעברו הוא לא חשף עד שנת 2006 (היה בן 79) בראיון ל"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג". כ"פציפיסט" הוא ביקר בישראל שלוש פעמים (1967, 1971, 1973), אבל ב-2012 הוא מפרסם שיר בשם "מה שחייב להיאמר", ממנו משתמע שישראל בנתה יכולת אטומית כדי להשמיד את העם האיראני. ישראל מסכנת את שלום העולם, ואסור לגרמניה לצייד את ישראל בצוללות המסוגלות להתחמש בפצצות אטום.

כמו כל אנטישמי קלאסי, גם גינטר גראס הופך את היוצרות: במשך דורות הקיזו הגויים את דמם של היהודים באינספור פוגרומים, אבל המציאו אגדה מהופכת – כאילו היהודים מקיזים דם של נערים נוצרים כדי לאפות מצות. דוגמה אחרת: ההלכה אוסרת על התקוממות נגד דיכוי הגויים –אסור ליהודים "לעלות בחומה", וכך נהגו היהודים לאורך מאות שנים, אבל האנטישמים המציאו אגדה שכביכול "זקני ציון" התכנסו בסוד כשמטרתם השתלטות על כל העולם.

גם גינטר גראס פועל באותה המתכונת: מי שמאיים להשמיד את ישראל הם האיראנים, המבקשים לייצר נשק אטומי למטרה זאת, מטרה המושמעת באינספור הפגנות המוניות בכיכרות איראן – נגד "השטן הגדול" – אמריקה, ונגד "השטן הקטן" – ישראל. והרי האטום במדינת ישראל הוא מעין ביטוח כנגד שונאינו הקרובים והרחוקים, המצהירים השכם והערב שאין לנו זכות קיום. כבר ציינתי בפתיח שאינני מחסידי זרם האבסורד, אבל אני בהחלט מבין את המסר של יונסקו ב"קרנפים", של בקט ב"מחכים לגודו", ושל קפקא ב"המשפט" – אין לי מושג מה המסר של גינטר גראס ב"תוף הפח". מפרשיו המציאו מסר, וגם שיבחו את היצירה הזאת שזיכתה את מחברה בפרס נובל.

משה גרנות

נרגש לשתף על הוצאת ספרי על אסתר גמליאלית. בין המקורות שסייעו בידי, ל"חדשות בן עזר" מקום של כבוד. זכיתי גם לראיין את אליהו הכהן בטרם פטירתו.

בברכה

אמיר מימון

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!