אהוד: פרס ישראל לעיתונאות – לאיילה חסון!

אהוד: אני חושש כי ההתנכלויות לחיילי צה"ל התרחשו בפרקליטות הצבאית כבר בתקופת הפצ"ר שרון אפק כאשר הרשיעו, שללו את דרגתו ושלחו את סמל אלאור אזריה המסכן לכלא צבאי. אני, בכל גיליון, תמכתי בו ובחפותו כל אותה תקופה. על הפרקליטות הצבאית לבטל את פסק דינו, להתנצל בפניו, להחזיר לו את דרגת הסמל שנלקחה ממנו ולפצות אותו על הימים שבהם סבל בבית הסוהר הצבאי.

אהוד: אם תהליך אישור החנינה לנתניהו יתחיל לקרטע ואנחנו נפגוש בו את השחקנים הוותיקים של רדיפת נתניהו תוקעים מקלות בגלגלים, בייחוד במערכת המשפט – בל נתפלא אם מארה"ב יתחילו להגיע תביעות, זימונים לחקירות וסנקציות, מנומקים היטב – והנמענים הם אבירי מערכת המשפט, המחאה, הסרבנות, האופוזיציה ושאר שונאי נתניהו באשר הם שם – והעונשים משם יהיו קשים!

מילה אחת השתלטה על סדר היום שלנו מאז אמצע השבוע שעבר: "חנינה". מרגע שנודע דבר הבקשה הדרמטית של ראש הממשלה מנשיא המדינה, כל הנושאים האחרים הפכו לשוליים. ייתן או לא ייתן, ייעתר או לא ייעתר – בכך עסקו ועוסקים בקדחתנות כל הפרשנים למיניהם, זהו השיח בכל הרשתות והמפגשים.

"האשף הפוליטי" נתניהו היטה באחת את תשומת הלב הציבורית לעבר בקשתו המפתיעה, והכל עוסקים בניחושים מה מסתתר מאחוריה ומה יחליט הנשיא כאשר יחליט. מכתבים ופניות נשלחים אל בית הנשיא, בניסיון נואל להשפיע עליו.

הרצוג זוכה גם לעלבונות ולהכפשות, בעיקר מצד הרל"ביסטים, מתנגדי החנינה. הנה סיבה טובה להמשיך בהפגנות, כאשר רק חלל חטוף אחרון אחד נותר בעזה.

לא תמונת "המפגין המקצועי", האנארכיסט משה רדמן, המאיים במגאפון ישירות על הנשיא – עם כל חומרתה –תפסה בשבוע שעבר את עיקר תשומת ליבי, כי אם שתי תמונות אחרות, שזכו להתייחסות תקשורתית פחותה. האחת – התור הארוך של ישראלים מבקשי דרכון זר שהשתרך למול השגרירות הפורטוגלית בתל-אביב. השנייה – הגיוס לצה"ל של בני 18, היישר ל'גבעתי'.

תמונה מדאיגה, מעוררת שאלות רבות, מצד אחד, ולעומתה תמונה מחממת לב, למראה דור חדש של מתגייסים לצה"ל, שעושים זאת בנכונות מוחלטת, בהתלהבות, מתוך תחושת שליחות, והורים מודאגים אבל גם גאים.

הרדיפה אחר דרכון זר, של מדינה אירופאית כלשהי, הפכה לאובססיה. יש משרדי עורכי דין שמתמחים בזאת. מעודדים זאת. כלי התקשורת מספרים לנו נפלאות על החיים בחו"ל. כמה שלווה באיזה כפר איטלקי נידח, וכמה זול הקיום מדרום לליסבון. אתונה וקפריסין קרובות גיאוגרפית לישראל – אומרים לנו – ולמה שלא לגור שם בשקט, תוך שמירת הקשר הרצוף עם הארץ?

ואכן, קשה לנתק שורשים של מורשת, תרבות, שפה, מאכלים, בוודאי אצל דור המבוגרים מבין עושי ה'רילוקיישן'. אבל מה יהא על בני הדור הבא וזה שלאחריו? יתבוללו לחלוטין. ומה בעניין האנטישמיות הגואה בארצות הגירתם? האם לקח העבר הנורא לא נלמד, או שמא סומכים הללו על אחיהם בישראל שישמרו להם על המדינה, כמקלט לעת מצוקה?

אינני טוען שכלל מבקשי הדרכון הזר מתכננים ירידה. "שיהיה ליתר ביטחון דרכון אירופי בכיס," כך רובם מנמקים. ישראל לדידם אינה עוד מדינה שהכי בטוח לחיות בה, תחושות שגברו בקרבם מאז  7 באוקטובר. והיה כי האיום הקיומי כאן יגבר, הם אומרים בסתר לבם, נוכל לנוס מכאן ולהציל נפשותינו.

את התור המשתרך לפני שגרירות פורטוגל רואים גם בעולם. בוודאי במדינות ערב. הנה 'הוכחה' שגם הישראלים אינם מאמינים ביכולת שרידותה של מדינתם. "זהו ניצחון על הציונות השנואה, יהיו המכות שנספוג מהצבא הישראלי קשות ככל שיהיו."

הם מביטים בהנאה על התהליכים העוברים על ישראל, גם שסעים פנימיים, גם תחושת חוסר ביטחון אישי, כביכול, ומתעודדים לקראת עוד סיבובי מלחמה.

כמובן, זו אינה התמונה המשקפת לאמיתה את הרוח הישראלית, כי אם התמונה בבקו"ם,  שמציגה את ישראל היפה, הבוטחת בעצמה, המאמינה בכוחה, בעוצמתה, בעתידה. התמונה של מאות צעירים רגע בפני גיוסם.

שמחים ומתרוננים, יודעים – כך הם מתבטאים באוזני מראייניהם – שעכשיו הגיע תורם לתת מעצמם למען מדינתם האהובה. נפרדים בדמעות ובחיבוקים מבני משפחותיהם, עולים לאוטובוסים לקראת חיולם ושיבוצם בחטיבה הלוחמת. גאווה ישראלית.

דווקא אחרי 7 באוקטובר וגבורת הלוחמים שהדפו את אירגוני הטרור, שילמו מחיר אישי יקר, מי בחייו ומי בפציעת גוף או נפש, הדור החדש של המתגייסים – והאחוזים הם מעל למאה – רוצה ללכת בנתיב קודמיו, להגן על המדינה מפני מבקשי השמדתה.

אשרי העם שאלה בניו.

ודוגמא נוספת לגאווה: מדינת היהודים מוכרת במיליארדים מערכות נשק מתקדמות מתוצרתה למעצמה כה חזקה כגרמניה, והקאנצלר מבקר בישראל, כמעט עניין שבשיגרה. מי היה מאמין...

אומרים לנו למשל, ש-50 אחוז מהרופאים היוצאים להשתלמות או לעבודה בחו"ל לא חוזרים ארצה והמחסור ברופאים גובר. גם אם נתון זה נכון, הרי במקביל גובר זרם העולים – ועוד יעלו –הן מטעמים ציוניים טהורים, והן  מהחשש הגובר לחייהם בארה"ב ובשאר הארצות.

על המדינה לעודד זאת. גם אם בידוד ישראל בעמים גובר, מעמדה מתחזק כמעצמה ביטחונית וכלכלית במזה"ת, נאורה מרוב מדינות תבל, יצרנית ומחדשת, ומעל לכל – מקום המיבטח האולטימטיבי של אחינו היהודים מהתפוצות. הבה נתעודד: התור לעלייה כבר עתה גדול יותר מהתור לדרכון זר.

נחום ברנע הוא מזקני התקשורת כיום, כתבותיו הנוקבות בעיתונו משתרעות מזה עשרות שנים על פני שני עמודים בימי שישי בעיתונו, וגם באמצע השבוע הוא מפרשן. אבל בכנס למען עיתונות חופשית שהתקיים אתמול (שלישי) במועדון צוותא, הוא היה הקצר בדבריו מבין שורת הדוברים. "הצעדים הממשלתיים שמוביל השר קרעי," אמר, "זוהי 'חומת יריחו' נגד התקשורת החופשית."

ברנע לא היה הקיצוני ביותר בדבריו נגד מהלכי קרעי ודיסטל. גם כל הדוברים לפניו היו חריפים בהתבטאויותיהם. אלא שממנו לא שמעתי עד היום – תקנו אותי אם אני טועה – מילה אחת נגד הבוס שלו, הבעלים של "ידיעות אחרונות", והדיל החשאי שניסה לרקום עם ראש הממשלה, נגד התקשורת.

חיים הר-זהב, ראש איגוד העיתונאים, התלהם במיוחד: "הממשלה הזאת לא אוהבת אמת. במקום להשתפר, בחרו לסתום פיות. הם יתרסקו על החומה הבצורה שלנו." ועוד אמר בשפה מאיימת: "העט שלנו חזקה מכל מה שיש להם, כי זה אצלנו תמיד בכיס. נוכל להם, יחד ננצח" – אימץ את הסלוגן של ביבי.

"הם לא מסתירים את הקצף על השפתיים, ברצונם לשנות את התקשורת מקצה אל קצה," הכריז אודי סגל, נציג 13. "לא נרתע ולא נרכין ראש." ואילו אילאיל שחר, כמגינת גל"ץ, הכריזה כי גם בתחנה צבאית אפשר לעסוק ב"תיקון עולם" ועל העיתונאים להיות משוחררים מאיומים.

עורכת "דה מארקר' ידעה לספר כי הקואליציה שמחה על הכנס הזה. "ככל שיורדים עליך בתקשורת, זה עוזר לבייס שלך." ואז הוסיפה: "אין שום פיקוח על ערוץ 14, העושה כטוב בעיניו." מי שהחרתה-החזיקה אחריה היתה עורכת "כלכליסט", אשר "קבעה" ביהירות, כי "מי שעובד בערוץ 14 אינו עיתונאי ואינו פרשן."

אמיר איבגי, איש ערוץ 14 וגל"ץ, התריס כלפיה: "לפי גלית, אני לא עיתונאי כי אני גם ב-14. גם עיתונאי 14 מאויימים," הזכיר לה ולקהל. על גל"ץ אמר, כי זו תחנת שידור, ש"מזקקת את הישראליות הכי טוב. זה המקור שמספר הכי טוב את הסיפור הישראלי. אין גל"ץ בלי כל המרכיבים שלה, גם אקטואליה."

פה ושם נשמעו בקול ענות חלושה דיבורים על כך ש"גם אצלנו יש מה לתקן," או כפי שאמרה אילנה דיין – אשר אין כנס מסוג זה בלי שתישא בו נאום חוצב להבות – "עלינו להיות חפים מאג'נדה, מפוליטיקה ומטעויות," ואז הזהירה: "בסרט אימה כזה לא היינו. אני חוששת למקום הזה. גשם של שקרים שוטף את האמת."

והיו עוד כמה דוברים-ות, שנאמו באותו טון מתנשא, אך משום מה הוזמן לפודיום גם יו"ר לשכת עורכי דין, הידוע בלעומתיות שלו לממשלה ולשר המשפטים, וחיבר בין הרפורמה המשפטית לרפורמה התקשורתית. "נפעל במישור החוקי נגד הרפורמה התקשורתית, יחד ננצח," התפאר.

לא באתי לכנס לשם הלעגה, באתי כי אני, איש תקשורת ואיש הליכוד – כן, אפשרי צירוף כזה – מתנגד למהלכי קרעי, מתנגד לפגיעה בתאגיד הציבורי ולסגירת גל"ץ, ונאמן לדברי זאב ז'בוטינסקי אותם ציטט בכנס נשיא מועצת העיתונות והתקשורת השופט חנן מלצר: "הביטוי העיקרי בתנ"ך לפולחן החירות מתמצה במקום המוקצה לנביאים. היום מתמצה מבחן הדמוקרטיה בחופש העיתונות. במקום שבו העיתונות חופשית, שם יש תקווה,"

חשתי כי במאבק לאבטחת חופש הביטוי והתקשורת, היו גלולים גם הפוליטיקה והאג'נדה המוטית נגד ממשלת הימין, גם אם היו מי שניסו להגיד כי זה לא עניין של שמאל או ימין. אבל ההגנה על הקולגה גיא פלג שמערבב ידיעה בדעה, ועל היועמ"שית שרק מקשה בכל הזדמנות על הרשות המבצעת, חשפה הרבה מאופי הכנס שהיה נגוע בפוליטיקה גסה.

מי שלא דיבר היה הבוס של "הארץ", עיתון שהוא לא רק נגד הממשלה, אלא גם נגד המדינה ובעד ה"נכבשים". התקשורת תפקידה לבקר, אבל מותר גם לבקר את התקשורת. דוקא המנחה, יונה לייבזון, פתחה באופן חיובי: "אני אדם די אופטימי, בכל זאת חזרתי לישראל..."

כולם יצאו מרוצים מהכנס, ואני שילמתי בחניון של 'צוותא' 61.20 שקל דמי חניה.

יוסי אחימאיר

אל נורא עלילות, אחרי עלילות הדם והאשמת מדינת ישראל וחייליה ברצח עם, בתחביב לוחמי צה"ל לרצוח תינוקות, בהרעלת בארות, באונס מחבלי נוחב'ה, בהרעבת האוכלוסייה בעזה, הגיעה עת העלילה החדשה.

העלילה מתבשלת ממש בימים אלה על אש נמוכה וחורכת, בסיר העלילות מבעבע השמן הרותח שישמן את גלגלי מסעות השנאה וההסתה האנטישמים בעולם ויהיה שמן בגלגלי ההאשמות חסרות הבסיס בבית הדין הבינלאומי בהאג.

המציאות בבתי הכלא הביטחוניים במדינת ישראל, מבחינת התנאים הפיזיים אינה אידיאלית, בשנים האחרונות מתבצע תהליך שיפור ותיקון, אמנם איטי אך השינוי מתרחש.

לאחרונה, בעיצומו של הקרב שלא נגמר מול שבע חזיתות וחזית שמינית בעולם ההסברה והמדינאות, פירסמה הסנגוריה הצבאית דו"ח מיוחד על מצב האסירים בבתי הכלא הביטחוניים במדינת ישראל.

"רעב חמור, הבא לידי ביטוי באובדן משקל חריף ובתופעות גופניות נלוות לרבות חולשה פיזית קיצונית ואף מקרי התעלפות."

מהדו"ח עולה כי מדינת ישראל, מאז טבח שבת שמחת תורה, נוקטת בהרעבה מתוכננת ויזומה כנגד "האסירים הביטחוניים", צמד המילים המכובסות, האסירים הביטחוניים הם המחבלים, רוצחי היהודים, שורפי התינוקות, האנסים, השוחטים, הטובחים, המתעללים, אלה האסירים הביטחוניים.

"האסירים הביטחוניים", זכו עד לכניסתם של השר לביטחון פנים ונציב שירות בתי הסוהר, לשלוש ארוחות מזינות ביום, מעל לנדרש, להפקדת משכורות מהרשות הפלשתינאית המאפשרת רכישות בקנטינת הכלא, למאפיות פרטיות בתוככי הכלא, לטיפולים רפואיים הכוללים טיפולי שיניים וטיפולי אסתטיקה, לטיולים בחצר פעמים אחדות ביום, ללימודים לקבלת תארים, למקלחות ללא הגבלת זמן, לטלוויזיה ותוכניות ספורט, לביקורי משפחות, ביקורי עורכי דין ועוד.

השר לביטחון פנים ונציב שירות בתי הסוהר הכריעו, לאחר טבח שבת שמחת תורה, להעניק לאסירים הביטחוניים את מלא הזכויות המעוגנות בחוק ויחד עם זאת לצמצם את הזכויות עד למינימום המחייב, לא כל ראשי זרועות הביטחון צידדו בעמדה זו, ברם, נחישות השניים הכריעה.

ואכן בוצעו קיצוצים בתנאי המחייה, הופחתו כמויות המזון, הוגבל זמן למקלחות וגישה למים חמים, צמצום האפשרות לקבל ציוד היגיינה מעבר לציוד בסיסי, הגבלת הכנסת ציוד מחוץ לכותלי הכלא, צמצום משמעותי של ביקור משפחות והגבלת ביקורי עורכי דין.

עוד הופסקה העברת תשלומי הרשות הפלשתינאית למחבלים טובחי היהודים, כספים שהועברו למחבלים דרך חשבונות הקנטינה של המחבלים.

הופסקו טיפולי השיניים במימון המדינה, הוגבלה כניסת הצלב האדום וארגוני זכויות האדם לביקורים בבתי הכלא הביטחוניים, צומצמה הגישה לספרים, צומצמו שעות הלימוד.

מדינת ישראל שינתה מדרכה, מאז טבח שבת שמחת תורה, בסוגיות חיים שונות ובכללן ביחס לאסירים ביטחוניים, תוך היצמדות לחוק הבינלאומי.

תוצאת שינוי מדיניות זו הובילה לעתירות לבית המשפט העליון, לזעקת ארגוני "זכויות האדם הפלשתינאים", לגינויים מהאו"ם, ובעיקר הובילה להרתעה ולהבנה כי כללי המשחק בבתי הכלא הביטחוניים במדינת ישראל השתנו.

הסנגוריה הצבאית הינה גוף חשוב מאוד וקולה חייב להישמע, הסנגוריה הצבאית היא של ישראל, ללא ספק, ברם, בדו"ח המתפרסם חובה היה לכתוב את הברור מאליו.

מי הם "האסירים הביטחוניים", "פועלם" ברצח יהודים בכלל ובטבח שבת שמחת תורה בפרט, מה יחסה של מדינת ישראל אל מול מדינות ליברליות ונאורות בעולם ביחסה למבקשי חורבן מדינתם.

האם היחס אל "האסירים הביטחוניים", בעקבות שינוי היחס ומניעת ההטבות, הינו גורם מרתיע ומצמצם רצח יהודים?

דווקא בימים נוראים אלה בהם חל פיחות משמעותי של אמון הציבור במערכות המשפט, ימים בהם מערכת המשפט נמצאת בעין הסערה, ראוי היה כי הסנגוריה הצבאית תפרסם את הדו"ח, מתוך אחריות עצומה למדינת ישראל, חייליה ומפקדיה, יהודי התפוצות, תערוך מחקר השוואתי למדינות דמוקרטיות, תדגיש את ההיצמדות לחוק הבינלאומי, תברור את מילותיה שלא ישמשו כלי נשק בידי שונאי יהודים והחולמים על החרבת המדינה היהודית עד היסוד.

עמנואל בן סבו

השואה של יהודי ארצות הברית של אמריקה:

לא האם – מתי?

ללא שום קשר להפגנות בשנתיים האחרונות בכ-40 קמפוסים ברחבי ארצות הברית, כבר כעשר שנים אני מדבר על השואה הצפויה לבוא על יהודי אמריקה.

את האמירה הוודאית הזאת, עד היום אמרתי בשקט, אבל היום כבר הגיע הזמן להעלות את הדברים על הכתב.

כמחנך לזיכרון השואה מזה כעשרים שנה ומוביל מסעות לפולין, אני עוקב אחרי התהליכים שקורים בארצות הברית ומשווה בינם לבין אירופה בשנות ה-30.

פרנקלין פויר פרסם מאמר מעמיק ב"אנטלנטיק" ב-4.3.2024 על מצב יהודי ארצות הברית עם הכותרת: "תור הזהב של יהודי אמריקה נגמר" שגרר תגובות רבות ותורגם לעברית על ידי ה"כלכליסט".

מאמרו חיזק את טענתי, אך הוא לא הלך צעד נוסף, שבו אני טוען שתור הזהב הזה לא ייגמר בשקט, אלא בדם ובאש.

עד שדונלד טראמפ נבחר לנשיא ב -20.1.2017 עדיין לא הייתי בטוח בכך במאה אחוזים. אך ביום שהוא נבחר, כבר אמרתי לסובבים אותי את הדברים בוודאות והרבה פעמים גם במהלך מסעותיי בפולין.

דונלאד טראמפ הוא אדם די לא צפוי. לא נאמן לאמת, רודף נשים, מעורר סקנדנלים ופרובוקציות, ועוד ועוד. אך הוא גאון פוליטי שהצליח לנצל את כל החולשות שלו כדי להגיע לתפקיד הכי חזק וחשוב בעולם החופשי.

הוא מעולם לא הסתייג מהניסיון לכבוש את גבעת הקפיטול ב-6.1.2021 על ידי חבורה של קבוצות ימניות קיצוניות. הוא עודד קבוצות ימין גזעניות. אם אדם כזה, עם עבר עסקי וחברתי מפוקפק ביותר, עם השכלה אקדמית יחסית נמוכה (תואר ראשון בכלכלה), יכול להיבחר על ידי רוב הציבור האמריקאי לנשיא פעמיים, אז בפעם הבאה הם יכולים לבחור גם בהיטלר.

ב-1933 המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר קיבלה 43.9% מהקולות הגרמניים לרייכסטאג הגרמני בבחירות דמוקרטיות. היטלר הקים קואליציה עם מפלגת העם הלאומי הגרמני (DNVP) ותוך זמן קצר הוא השתלט על הפרלמנט מבחינה מעשית.

מי שחושב שדבר כזה לא יכול לקרות בדמוקרטיה הגדולה והחשובה בעולם, שיחשוב שוב.

בתאריך 20.2.1939. התקיים כנס של מפלגת הבונד הגרמנית-אמריקאית במדיסון סקוור גרדן. מפלגה זו היתה מפלגה שדגלה בתורת הגזע הנאצית וניסתה לקדם אידאולוגיה נאצית בארצות הברית. בכנס השתתפו אלפי אמריקאים. ארצות הברית בעצמה נכנסה למלחמה רק לאחר שהותקפה בפרל הארבור ב 7.12.1941. בשלב זה, רוב יהודי ליטא, לטביה ואוקראינה כבר נרצחו על ידי הנאצים. הסיבה לכניסה למלחמה היתה בגלל ההתקפה היפנית ולא בגלל התוקפנות הגרמנית באירופה. במשך כל שנות המלחמה, ארה"ב לא תקפה מהאוויר את מתקני הגז והקרמטוריום באושוויץ-בירקנאו, אפילו שהיא תקפה מאות פעמים מפעלים בתשלובת המפעלים הרבים שבהם עבדו האסירים למען המאמץ המלחמתי הגרמני. כל פעם שיהודים פנו לשלטונות של בעלות הברית בבקשה להפציץ את מתקני הגז או את פסי הרכבת המובילים אליהם, הם נענו בטענה שאין מספיק כוח אוויר למשימות לא-מלחמתיות או ש"ניצחון במלחמה יציל את היהודים." בפועל, במהלך קיץ 1944 נרצחו כ-500,000 יהודי הונגריה בבירקנאו, ולמעשה בשלב זה לא היה לגרמניה חיל אוויר יעיל כנגד בעלות הברית.

בתמונה: הפגנה למען היטלר ברחובות ניו יורק.

צילומי אוויר של אושוויץ-בירקנאו שנעשו על ידי בעלות הברית מראים טורים של יהודים בדרך לתאי הגזים. ארצות הברית הבינה היטב מה היא מצלמת ולא מנעה את המשך הרצח.

במהלך שנות המלחמה, התקיימו דיונים על הכנסת פליטים יהודים לארצות הברית על מנת להציל אותם מהרצח הנאצי, אך בוועידת ברמודה שנפתחה במקרה ביום פתיחת מרד גיטו וורשה ב-19.4.1943, החליט משרד החוץ האמריקאי לא לאפשר כניסה של פליטים יהודים לארצות הברית. קורדל הל ולונג ברקנרידג', שני פקידים בדרג גבוה במשרד החוץ האמריקאי, היו אחראיים אולי למותם של אלפים רבים בכך שהם מנעו כל אפשרות של קבלת פליטים ליבשת אמריקה (Morse Arthur, While Six Million Died, London, 1968, pg.50-63).

צילומי אוויר של אושוויץ-בירקנאו שנעשו על ידי בעלות הברית

מדיניות זו תרמה לרצח ישיר של אלפי יהודים, שלא היה להם לאן לברוח. אחד הסיפורים המפורסמים ביותר לשימצה הוא של אוניית הסט. לואיס שהיתה מלאה בפליטים יהודיים ולא ניתן לה אישור לעגון באף נמל בצפון אמריקה ובסופו של דבר היא חזרה לנמל המבורג, גרמניה, ורוב נוסעיה נרצחו.

אז האם יהודי ארצות הברית בטוחים במקומם? אני אישית סבור שלא. האם הם יותר בטוחים שם מאשר במדינת ישראל? איני יודע איזה מחירים עוד נשלם עד שאויביו יניחו לנו, אבל נעמוד בזה. לעומת זאת, איני יודע אם מדינת ישראל תוכל לעזור ליהודי ארצות הברית מעבר לאוקיינוס.

בין שתי מלחמות העולם, יהודי אירופה מעולם לא הרגישו שייכים יותר למולדתם. אמנם בשש שנים בין היבחרו של היטלר לשלטון ב-1933 ועד פתיחת מלחמת העולם השנייה, מצב יהודי גרמניה ופולין התערער, אבל עד אז, רובם המוחלט לא היה יכול לתאר לעצמו חיים בשום מקום אחר.

רוב יהודי גרמניה הזדהו עם התרבות והחיים הגרמניים. "מזל שאנו גרמנים," כתב הכלכלן היהודי-גרמני לאשתו, פרנץ אופנהיימר, לאחר ביקור בגליציה בשנת 1913 (אילון עמוס, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר 2004, עמ' 252). בתחילת המאה ה-20, "מבין מאתיים המשפחות הפרוסיות העשירות ביותר, כארבעים היו יהודיות (בזמן זה היהודים היוו חצי אחוז מכלל האוכלוסייה). בברלין היוו היהודים 5 אחוזים מהאוכלוסייה אך שילמו יותר מ-30 אחוזים ממיסי העירייה. בהמבורג התגוררה מחצית האוכלוסייה היהודית בשני הרובעים העשירים של העיר. "שום מעמד אחד בגרמניה לא סגד למוסיקה ולתיאטרון (הגרמני) כמו יהודי גרמניה של ראשית המאה. חיבורו האנטישמי של ריכארד ווגנר מ-1850, "היהודים במוזיקה", לא הרתיע יהודים מלנהור לאופרות שלו, והם נשארו מעריציו הנאמנים ביותר." (שם 259-261).

סטפן צוויג כתב ש"כמעט כל יצירות האמנות והתרבות הווינאיות שעוררו בעולם התפעלות והערצה קודמו, טופחו או נוצרו על ידי יהודים." (שם עמ' 224). "התרבות הווינאית התפארה ברומנים של יאקוב וסרמאן, במחזות של ארתור שניצלר, בפסיכואנליזה של פרויד, ואם נתעלם מטבילתו לנצרות – בהצלחתו של גוסטב מאהלר כמנצחה של אחת התזמורות הטובות בעולם." (וולקוב שולמית, "גרמניה ויהודיה", ירושלים 2022, עמ' 163).

"הישגי היהודים בתחומי המדע השתקפו בנתון המצוטט למכביר של שיעורם הגבוה בקרב חתני פרס נובל מגרמניה לפני 1933. עם עליית הנאצים לשלטון הם פיטרו בשם עקרונות הגזע 30% מהסגל האקדמי במדע הטבע, יותר מ-40% מסגל הפקולטות לרפואה וכמעט 50% מן המתמטיקאים." (שם עמ' 197).

גם בפולין היהודים הרגישו בבית ולעולם לא חשבו שמשהו יכול לקורת להם. בוורשה לבדה היו יותר מ-400 בתי כנסת. בווילנא 100 בתי תפילה שונים. בערים אלו נותר בית כנסת אחת בלבד בכל אחת מהם. בפולין התפרסמו לפני המלחמה 27 עיתונים יומיים ביידיש, 100 שבועונים, ו-58 ירחונים (אנציקלופדיה של גלויות, כרך וורשה, תל אביב 1953, עמ' 503).

על המעורבות היהודית בחיים הכלכליים של פולין כתוב: הם (היהודים) שסיפקו למשק הפולני את ההון הפיננסי שהיה חסר לה. הם שפתחו לה אשראי בחוץ-לארץ... הם היו היוזמים והמייסדים את הבנקים הגדולים היחידים ואחר כך את הבנקים של חברות מניות. באשראי שניתנו איפשרו את פתיחתם של מכרות והרמת בתי חרושת ומפעלים שונים. (שם עמ' 219).

אני יכול להמשיך בסקירה זו כמעט עד אין קץ ולהביא דוגמאות למכביר מהתרומה העצומה של יהודי פולין בכל עיר ובכל עיירה להתפתחותה, כלכלתה והתקדמותה. אך כמדומני שדי בדוגמאות מעטות אלו על מנת להבין את העיקרון: לפני השואה היהודים ישבו לבטח בארצותיהם, על אף האנטישמיות. מדי פעם היה צורך להוריד את הראש ואף להתעלם מפוגרום קטן פה ושם, אבל בעיקרון היהודים הרגישו לא רק בני בית בגרמניה, בפולין ובשאר ארצות אירופה, אלא במקומות מסויימים, אף כבעלי בית. די אם נזכיר את וולטר רתנאו, שר החוץ של גרמניה בין שתי מלחמות העולם ואחד התעשיינים הגדולים שלה, על מנת להבין את מעמדה של היהדות בכלל.

ההשוואה בין מעמדה של יהדות גרמניה ופולין לבין מעמדה של יהדות ארצות הברית בימינו מתבקשת.

הלואר איסט סייד... היה ערש תעשיית הקולנוע האמריקאית... מקורותיה של הוליווד נמצאו בקהל החדש, המהגרים, ואבותיו המייסדים בין היזמים של השכונה היהודית בניו יורק של לפני מלחמת העולם הראשונה J Horberman and Jeffrey Shandler. "The Nickelodeon Nation", New york, 2003).

חברות ההי-טק הגדולות בעולם נוסדו על ידי יהודים: סרגיי ברין-גוגל, מרק צוקרברג של פייסבוק (וכמובן גם שריל סנדברג שניהלה איתו את החברה במשך שנים רבות), סם אלטמן של צ'אט GPT ועוד ועוד.

הבנקים הגדולים של ארצות הברית נוסדו ונוהלו על ידי משפחות יהודיות רבות: וורבורג, גודלמן, להמן, שיף וסליגמן.

בפוליטיקה האמריקאית, אין נוכחות יהודית קרובה יותר מאשר בתו של טראמפ שהתגיירה ונישאה ליהודי, כל שלושת ילדיו של גו' ביידן נישאו ליהודים, והמועמדת לנשיאה, קאמלה האריס נשואה ליהודי. נדמה לי שאפשר להסתפק בדוגמאות אלו.

היהודים בארה"ב עד עתה היו בשיא כוחם ועוצמתם. ההפגנות הגדולות לשחרור פלשתין מהים ועד הירדן תפסו אותם לא מוכנים ומופתעים. ההפגנות התרחשו בקמפוסים המרכזיים של האוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב, וברחבותיה המרכזיים של ניו יורק. אלו נחשבו טריטוריות יהודיות ופתאום בבית פנימה הם נוכחו בהפגנות מלאות שנאה ורעל.

הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.

אז מה ניתן לעשות בנקודת זמן זו?

ממשלת ישראל או הסוכנות היהודית צריכות לייסד תוכנית לאומית לקליטת כל יהודי ארצות הברית בתחומה. אבל זו לא תהיה עלייה שהיא רק מעמיסה על המדינה. כלל לא. אולי בזכותה תלויה הצלתה של מדינת ישראל.

אם מחר בבוקר, כל בעלי ההון היהודי בארצות הברית, יעברו לישראל ביחד עם ההון שלהם, מהלך כזה יכול גם להציל את מדינת ישראל וגם להציל את עצמם ואת כל יהודי ארצות הברית.

דמיינו את זה.

מיד לאחר הבחירות הבאות בארצות הברית, מאות אלפים מיהודי ארצות הברית עוברים לישראל ביחד עם חשבונות הבנק שלהם. הם משקיעים בישראל, קונים נשק למדינה ובכך, מבטיחים את קיומה ואת קיומם.

ביחד עם ההון שלהם, הם מכינים את התשתית של ערים רבות חדשות בנגב ובגליל לקליטת מיליוני יהודי ארצות הברית. הדבר הזה הוא game changer לכל מה שקרה כאן מאז ה-7.10.

גם בגרמניה זה לא התחיל ביום אחד. עד שיושם הפיתרון הסופי, יהודי גרמניה סבלו מעשר שנים של טרור פנימי. גם בפולין זה לא התחיל ביום אחד. זה התחיל בהחרמת סחורות וחנויות של יהודים בשנות ה-30 (BDS – בשפה של היום). לאחר מכן החלו פרעות בסטודנטים יהודים באוניברסיטאות, כולל מצד חלק מהסגל. האוניברסיטאות התייחסו בסולחנות להפגנות של הסטודנטים האנטישמיים ולבסוף הם עצמם הנהיגו את ספסלי הגיטו, כאשר שאר חלק הכיתה היו "שטח משוחרר" מיהודים.

האם זה מזכיר לכם משהו?

רוב הפולנים לא היו רוצחים. אבל הם עמדו מנגד כאשר הגיעו הגרמנים ושמחו או היו אדישים כאשר "לקחו" את היהודים שלהם.

גם רוב תושבי ארצות הברית הם לא אנשים רעים. אבל כאשר יבואו אנשי ה WOKE או ה-BLM או קואליציה של שנאה בין הימין והשמאל הרדיקלי, האנשים העומדים מהצד, לא יהיו שם כדי לעצור את מה שמתכננים לעשות ליהודים.

אני לא יודע מה מתכננים בדיוק, אבל מי שיכול לצעוד כבר ב 8.10 עם שלט: By any means necessary (בכל דרך אפשרית), כבר הסכים שמותר לרצוח תינוקות, לאנוס נשים עד מוות ולחטוף ניצולי שואה כדי להשיג את מטרתם.

אחיי היהודים האמריקאיים: לא נשכח! זה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי!

רפי אוסטרוף

האנטישמים הסתמכו תמיד על שקרים מבהילים, כמו שהיהודים אחראים לצליבתו של ישוע, שהם משתמשים בדם של נערים נוצרים לאפיית מצות, שהם גונבים את לחם הקודש מהכנסיות, שזקני ציון מתכננים להשתלט על העולם – ועכשיו שקר חדש, והוא שגירשנו את הפלסטינאים ממולדתם, וערכנו ג'נוסייד באלה שנשארו ב"שטחים הכבושים".

כשהמוסלמים טוענים טענה זאת – זה מובן, כי הרי לפי הקוראן, החדית' ואמנת חמאס (הנערץ במיספר מדינות מוסלמיות) ליהודים אין זכות קיום באדמה שנכבשה על ידי האסלאם, ולכל היותר, הם יכולים להיות בני חסות מושפלים ומשלמים מס גולגולת. העמדה המוסלמית היא סופית ואיננה ניתנת למשא ומתן, אבל הכי מדהימה היא עמדת העמים המערביים "הנאורים" – נערכות הפגנות ענקיות למען פלסטין חופשית "מהנהר לים" (שפירושה השמדה מוחלטת של ישראל!) מתקיימות בכל ערי אירופה, ובכל מקום בו נמצאים צאצאי האירופים, כמו ארצות הברית, קנדה, חלק מדרום אמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד. לכל אלה פתאום אכפת מגורלם של הפלסטינאים. מעניין אותם כקליפת השום גורלם של 600000 נרצחים (חלקם בגז!), ומיליוני פליטים מסוריה של אסד, מעניין אותם כקליפת השום 150000 נרצחים ומיליוני פליטים בסודן, מעניין אותם כקליפת השום גורלם של הדיסידנטים באיראן המוצאים שם להורג בסיטונות. רוסיה מדכאת עמים "סוררים" שתחת שלטונה, ופולשת לאוקראינה ללא שום סיבה, אבל שמעתם על "אנטירוסיות"? אנגליה, צרפת, בלגיה והולנד כבשו קולוניות באפריקה ובאסיה עד אמצע המאה העשרים, תוך דיכוי מזעזע, האם מישהו שמע על אנטי-בריטיות, או אנטי-בלגיות? המתיישבים באמריקה ערכו טבח באינדיאנים, וחטפו שחורים מאפריקה, והפכו אותם לעבדים – האם נוצרה תנועה אנטי-אמריקאית? הסינים מדכאים את טיבט ואת המערב המוסלמי – האם נוצרה תנועה אנטיסינית? ברור שלא! כי מי שאיננו יהודי אינו יכול להיות אשם, כך סוברים לא רק הנוצרים והמוסלמים, אלא גם עובדי האלילים הקומוניסטים.

כמו עלילת הדם שנסמכה על שקר מבהיל, כך בדיוק השקר על הג'נוסייד הישראלי כלפי הפלסטינים: קודם כול, מעולם לא היה עם פלסטיני – היו ערבים מקומיים בארץ ישראל, והיו ערבים ממצרים, מחורן, מלבנון, ומירדן (שמות המשפחה שלהם יעידו!), שבאו לארץ ישראל כי ניתן היה לעבוד ולהתפרנס אצל היהודים. היה המנדט הבריטי על "פליסטיין", שם שקבעו הבריטים, בעקבות הרומאים, לפיו כברת האדמה הזאת בארץ-ישראל שאוכלסה ביהודים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, צ'רקסים ודרוזים.

זכות היהודים על ארץ אבותיהם הוכרה בהצהרת בלפור (1917), בהצהרה של ועידת סן רמו (1920), אשר העניקה זכות משפטית על ארץ ישראל כולה לעם ישראל, ובוועידת לייק סאקסס (1947), שהציעה חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים. היישוב היהודי הסכים לחלוקה, הערבים המקומיים, וערביי הארצות השכנות התנגדו לה, ופתחו במלחמת שמד מול היישוב היהודי. גם בהמשך הוצעו לערבים הצעות למדינה ערבית-פלסטינית: תוכנית אוסלו של רבין ופרס, תוכנית אהוד ברק, תוכנית אהוד אולמרט, וכל אחת מהן הסתיימו בפיגועים מבהילים ובמרחץ דמים ללא תכלה וקץ, כי הקוראים לעצמם "פלסטינים" אינם מעוניינים במדינה, אלא בהשמדת העם היהודי בארץ ישראל, כי כאמור, לפי האסלאם מה שנכבש על ידם, הוא קודש לעולם, ואין ליהודים זכות על כברת ארץ, אפילו צנומה כזאת, שמהים בנתניה ועד הגבול ניתן לגמוע ברבע שעה של נסיעה.

מאחר שערביי ארץ ישראל המערבית, וחלק גדול מערביי ירדן מחליטים על עצמם שהם אומה נפרדת במרחב הערבי המתחיל באוקיאנוס האטלנטי, ומסתיים באוקיאנוס ההודי – ומכנים עצמם "פלסטינים" – ישראל זרמה איתם והציעה להם את הפתרונות הנ"ל. אבל, מלבד הניסיונות להעניק לפלסטינים מדינה ליד מדינת ישראל, כמפורט לעיל, נערך ב-2005 ניסיון נוסף לאפשר לפלסטינים שלטון עצמי: ישראל נסוגה עד הסנטימטר האחרון מרצועת עזה, פינתה 8000 מתיישבים יהודים ממנה, אפשרה לפלסטינים להקים מיני מדינה במקום זה עם ממשלה, צבא ומוסדות שלטון. ישראל איפשרה הכנסת מיליוני דולרים לרצועה, איפשרה לעשרות אלפי עזתים לעבוד במדינת ישראל ולהתפרנס, אישפזה חולים עזתים בבתי החולים שלה.

היית מצפה שהשלטון בעזה, שממש שחה בכסף, יקים במקום מעין סינגפור, אבל במקום זה הם הקימו מטרו מבוצר ענק מתחת האדמה, התחמשו בנשק התקפי, והפגיזו לאורך שנים (!) את יישובי מדינת ישראל במבול של רקטות, וב-7.10.2023, פלשו אלפים ליישובי מערב הנגב, ירו במשפחות שלימות במיטותיהם, ערפו ראשים, שרפו אנשים חיים, אנסו, הפכו יישובים פורחים לחורבות שוממות, נמנו 1200 קורבנות, ונחטפו 255 זקנים, ניצולי שואה, ילדים קטנים, תינוקות – כולם בפיז'מות ובבגדים תחתונים. הם הוחזקו בשבי מזעזע, שם נרצחו עשרות, כשחלקם, ששרדו את ההתעללויות הסדיסטיות והרעב – שוחררו רק אחרי שנתיים של עינויים שמשתווים רק לאלה של מחנות הריכוז בשואה. ישראל התעשתה, השיבה מלחמה, והחליטה שלעולם לא תסכים לשכן שטני כזה בגבולה.

לכל העמים בעולם מותר להתגונן, רק ליהודים אסור. הבריטים והאמריקאים הפציצו את דרזדן בפברואר 1945, החריבו אותה לחלוטין, והרגו עשרות אלפים מתוכה. הם לא הנהיגו "הקש בגג" כפי שצה"ל נהג, הם לא שלחו מאות משאיות עם מזון, מים דלק ותרופות לדרזדן, כפי שישראל הפעילה במלחמת "חרבות ברזל", ולא פנתה לאוכלוסייה להתפנות מאתרי הקרבות למקומות בטוחים. כיוון שהבריטים והאמריקאים אינם יהודים – מותר להם. ליהודים אסור להתגונן, וכשהם עושים זאת – המלחמה הצודקת שלהם מכונה "ג'נוסייד". אומות העולם "הנאורות" מתעלמות מהעובדה הקשה שרוב הקורבנות ה"בלתי מעורבים" בעזה נובע מכך שחמאס מעוניין להפוך גני ילדים, בתי ספר ובתי חולים למגן אנושי, כי מי שמת, הרי הופך מיד ל"שאהיד", ומשמש לתעמולת זוועה נגד ישראל.

שמתי את המילים "בלתי מעורבים" במירכאות כפולות, כי חמאס עצמו צילם כיצד "בלתי מעורבים" אלה התנפלו על יישובי עוטף עזה לבזוז רכושם של הנרצחים והחטופים, ובאיזו התלהבות רצחנית קיבלו המוני עזתים את החטופים הפצועים והמתים שהפורעים הסיעו אותם בחוצות הרצועה על אופנועים וג'יפים.

הבה נבדוק מדוע המערביים "הנאורים" אוהבים מחבלים מוסלמים, ושונאים יהודים – הנה קצת (ממש קצת!) עובדות על התרומה של האסלאם לתרבות: מחבלי דאע"ש ערכו פיגוע המוני בתיאטרון בטקלאן בפאריס, והרגו 89 מבאי התיאטרון; רצחו 12 עיתונאים במערכת "שרלי הבדו" (לא הזכרתי את הטבח ב"היפר כשר", כי הרי נרצחים יהודים אינם נחשבים); לכך יש להוסיף עריפת ראשים של אירופאים והעלאתם באש, שוב, אל מול מצלמות. ארגון טרוריסטי אחר (מתוך עשרות באסיה ובאפריקה!) בשם אל-קאעידה התנגש עם מטוסי נוסעים במגדלי התאומים בניו-יורק, באירוע זוועתי זה נרצחו כשלושת אלפי בני אדם, ועד ימינו לא ניתן לזהות שרידים של קורבנות שהתאדו באש המכלה.

כאמור, הבאתי כאן קמצוץ מתוך "התרומה" של האסלאם המודרני לאנושות, ועתה נביא קמצוץ מתוך התרומה של היהודים לתרבות, האמנות והמדע: יונה סאלק ואלברט סייבין רקחו חיסונים נגד נגיף הפוליו; זיגמונד פרויד הוא אבי הפסיכואנליזה, אלברט איינשטיין, אבי תורת היחסות, אליו מצטרפים עשרות רבות של פיזיקאים יהודים שזכו בפרס נובל או בפרס וולף, כמו דניאל קלפר, ברנרד הלפרין, ג'ורג' פהר, הרברט פרידמן, ליאו קנדור, ג'ורג' צ'פק (רשימה חלקית מאוד!); בין הציירים בעלי השם הבינלאומי אזכיר את מארק שאגאל, קאמיל פיסארו, אמדאו מודליאני, חיים סוטין; בין חלוצי תעשיית הקולנוע אזכיר את מרכוס לואו, לואיס מאייר וסמואל גולדווין ואת האחים וורנר; בין אינספור שחקני קולנוע יהודים מפורסמים אזכיר את לורן באקול, רוזאן באר, גולדי הון, אליזבט טיילור, האדי לאמאר, סשה ברון כהן. סימון סיניורה; בין הסופרים בעלי השם הבינלאומי אזכיר את פרנץ קפקא, סטפן צווייג, פרנץ ורפל, הווארד פאסט, ארתור מילר. [תום סטופרד – אב"ע]. רבע ממקבלי פרס נובל הם יהודים, כאשר מיספר היהודים בעולם נמדד במאיות האחוז.

 הבאתי כאן רק טיפה בים אל מול התרומה האדירה של היהודים לתרבות העולם.

ובכן, מערביים "נאורים", מי תרם לתרבות העולם, ומי ניסה להחריבה? ובכל זאת אתם בוחרים באסלאם, ונרתמים במלחמת השמד שלהם נגד היהודים, כשעלילת הדם החדשה היא "ג'נוסייד" שעורכת ישראל, כביכול, בפלסטינים. לא היה עם פלסטיני מעולם – זאת המצאה של אמצע המאה העשרים, לא היתה קיימת מדינה פלסטינית מעולם, ולא היה ג'נוסייד מעולם – זאת המצאה נכלולית שמטרתה השמדת ישראל, וכדרך לוואי גם התנכלות כלפי יהודי התפוצות, כשיהודים פוגשים אלימות ורצח, שריפת בתי כנסת, והשפלה כלפי מי שהם מזהים כישראלים ויהודים. כמו שהנוצרים והמוסלמים התלהבו מעלילת הדם, כך הם מתלהבים היום מעלילת דם חדשה כלפי ישראלים ויהודים על פני הגלובוס.

משה גרנות

זו השנה השלישית בה מודי בכר, נכד לראשוני מושב גאליה, מפעיל את "המרכז לחקלאות וגינון טיפולי" שהקים במושב גאליה. המרכז מיועד לילדים ולנערים. לאחר לחימה בעזה שגרמה לו להתמודד עם פוסט-טראומה, הוא שב לעבד את האדמה במשק המשפחתי ולשלב עזרה רגשית לצעירים.

מודי בכר הוא דור שלישי במושב גאליה. סבו וסבתו, מרסל ושלי בכר ז"ל, עלו ארצה בשנת 1947 מבולגריה. הם היו מראשוני המושב, מהמייסדים שלו.

"זה הדור של מקימי המדינה, בעצם." אומר מודי. "הם טיפחו משק בגאליה. בתחילה הם גידלו ירקות והיו להם לולי עופות לפיטום. בשנות השמונים של המאה הקודמת הם נטעו פרדס הדרים בן 20 דונם. ולמעשה אני גדלתי לתוך הפרדס הזה ממש." אחד הזיכרונות שלו הוא מגיל שש, כאשר נסע עם סבו על טרקטור פרגסון 135 כדי לרסס את העצים. והוא ממשיך: "ככה השתלבו שנות ילדותי עם החקלאות, עם לולי הפיטום, עם דשא ועם הרבה ירוק."

מאיר, אביו של מודי, היה בן ממשיך במשק. הוא עיבד את הפרדס עד שזה לא היה כדאי מבחינה כלכלית, והעצים נעקרו למרבה הצער. ומאז, במשך חמש-עשרה שנים המשפחה לא גידלה דבר, והאדמה היתה מוחכרת לאחרים במושב, אשר עיבדו אדמות רבות.

מודי למד בבית הספר היסודי של המועצה האזורית "גן רווה" ובבית הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר. "בהשראת בית הספר הזה, שחינך את התלמידים להיות לוחמים, התגייסתי לצנחנים." מספר מודי. "יצאתי לקורס קצינים ואחר כך מילאתי תפקידים פיקודיים. סיימתי את השירות הצבאי כסמ"פ במסייעת 101." מודי, יליד 1985, נישא בגיל צעיר ועתה הוא אב לשניים. בנו הבכור נתן הוא בן תשע-עשרה וחצי ובנו הצעיר עמית בן ארבע-עשרה.

"לאחר השחרור פתחתי חברה לאחזקת גינות יחד עם אחי, יקי, ובמקביל למדתי בקורס לגינון טיפולי בסמינר הקיבוצים. יקי ואני עבדנו 12 שנים בגינון. אבל המצב השתנה בשבעה באוקטובר. אני התגייסתי מיד למילואים עם החטיבה שלי, חטיבת הצנחנים." לאחר 185 ימים רצופים של לחימה, בהם חווה מראות קשים, הוא השתחרר והוכר כנכה צה"ל שמתמודד עם פוסט טראומה.

גינון טיפולי

"יצאתי מעזה ונסעתי להודו לחודש ימים כדי לנקות את הראש ואת הנפש מכל המראות המזוויעים שהיו שם." מספר מודי. "חזרתי ארצה, וממש לא ידעתי מה לעשות. באחד הימים ירדתי למשק. השטח היה ריק מכל גידול. לא צמח עליו כלום. לקחתי צינור באורך של 150 מטר והשקיתי את האדמה. ואז," הוא מספר בהתרגשות, "התחילו לי זרמים בכל הגוף. הרגשתי מין תחושה עמוקה של קשר אל הקרקע. באותו רגע החלטתי שאני חוזר לחקלאות. פתאום ידעתי שאחרי המלחמה אני רוצה לגדל גידולים באדמה הזאת, בארץ ישראל. מבחינתי זה היה וואו גדול מאוד. הכשרתי שטח של שני דונם, ועליו גידלתי תות שדה. ניסיתי בו זנים שונים."

במקביל, כיוון שהוסמך לגינון טיפולי, החליט מודי גם לטפל באחרים באמצעות החקלאות. "התחלתי לטפל באמצעות גינון בנערים בסיכון בתיכון 'ברנקו וייס' אתגרי ברמלה. הקמתי יחד עם הנערים גינה טיפולית. התחלתי לעבוד שם יום בשבוע. לאור ההצלחה, כאשר הגינה הפכה למקום חינוכי ומרכזי בבית הספר, ביקש המנהל שאבוא יומיים בשבוע, ועתה אנחנו שני מטפלים שעובדים באותו בית ספר ארבעה ימים בשבוע. בנוסף התחלתי להקים גינה טיפולית בבית ספר נוסף של רשת 'ברנקו וייס' ברחובות."

במקביל לעבודה בבתי הספר כמטפל, מודי הקים במשק שלו במושב גאליה את "המרכז לחקלאות וגינון טיפולי". בו הוא משלב את הפעילות החקלאית עם טיפול רגשי. ילדים ונערים מכיתה ב' עד י"ב מגיעים בשעות אחר הצהריים לטיפול פרטני באמצעות גינון. כל אחד מגיע פעם בשבוע ביום קבוע. לכל מטופל יש חלקת גינה שהיא שלו. שם הוא לומד תהליכים בחקלאות וגם איך להשתמש בחומרים מן הטבע. הילדים והנערים מתנסים בכל שלבי גידול הצמחים – מהזריעה והשתילה בקרקע ועד הקטיף והאסיף של ירקות ופירות. יחד עם זאת יש להם אפשריות נוספות רבות לפעילויות במרכז: ללמוד נגרות ולנצל את העץ שמצוי במקום, לעשות עבודות בבוץ וליצור יצירות מתרמילים של עצים וכדומה. "תוך כדי העבודה והיצירה מתבצע תהליך טיפולי רגשי מדהים." מעיד מודי. "זהו טיפול פרטני, אנחנו מקיימים שיחות תוך כדי תנועה ועבודה. זה מתחיל בתכנון העבודה בגינה האישית של כל מטופל וממשיך בשיחות אישיות בכל מפגש, לאורך כל שלבי הפעילות. כל שיח כזה, שמלווה את העבודה בשדה, תורם למטופלים להתגבר על בעיות אישיות שלהם. השיחות האישיות הן על הרגשות ועל הצרכים של המטופלים הצעירים. במיוחד חשוב הדבר בתקופה זו, לאור המצב בארץ שגורם לכולם מתח רב, ויש ילדים שסובלים מאוד מחרדות ומהפרעות קשב רבות."

"הילדים והנערים שמגיעים אליי פשוט מדהימים בעבודות הגינה ובכלל." אומר מודי בהערכה ובסיפוק. "אני עובד עם הילד על החוזקות שלו ולא על החסרונות שלו. כלומר, אני לא נותן לו רעיונות לגבי ניצול הערוגה האישית שלו. אני 'זורם' עם הרעיונות וההחלטות שלהם לגבי העיבוד שלה. בתהליך הטיפול אני נותן כל הזמן אפשרויות בחירה. לילדים, כידוע, יש דמיון והם יכולים להיות מאוד יצירתיים. חשוב לאפשר להם לפתח את זה."

מודי מביא דוגמא: "אחד הילדים החליט שהוא רוצה לבנות בחלקה שלו בית לחרדון, לפיכך הוא צריך קודם כל להקים חומה מאבנים שיש לנו כאן. ואז הוא לא ידע איך לחבר את האבנים זו לזו. כאן היתה לי הזדמנות להסביר לו על תהליך הבנייה באמצעות בטון. למחרת הבאתי שק מלט וגיגית קטנה מפלסטיק, אני הצעתי שנכין קודם כל אדנית מהבטון. נתתי לו צמנט. הוא הכניס את זה לכלי בידיו ואמר: 'זה מרגיש כמו קמח, אבל יותר נעים מקמח.' כלומר יש כאן רווח נוסף – הילד מולל בידיו את החומר האבקתי ונהנה ממנו." מציין מודי. "אחר כך הוספנו מים וחול והכנו את הבטון."

דוגמא נוספת היא של ילד שהגיע באחד הימים והחליט שהוא לא רוצה עכשיו לשתול משהו בחלקה שלו, אלא להכין שלט לגינה מעץ. ומובן שבין כל החומרים שמודי אסף עבור הילדים היו גם חתיכות עץ. הילד למד לשייף משטח עץ קטן ולהכין שלט.

"בשבוע שעבר," מוסיף מודי דוגמא שלישית של רעיון מיוחד, "החליט אחד הילדים שהוא רוצה לבנות בחלקה שלו חממה קטנה מברזל דווקא. מובן שהסכמתי. יחד איתו תכננו את המבנה. לקראת המפגש הבא אני הכנתי את הרתכת, ובנינו יחד, חיברנו הכול, ואז המטופל סיים את בניית החממה האישית שלו."

מודי מעשיר אותם בדרכים שונות, כדי ללמד אותם על הטבע ולחבב אותו עליהם. בפינות רבות במרכז של מודי יש אלמנטים של פכפוך מים. "זהו הסאונד של הטבע." הוא אומר. בין השאר יש לו מערכת הידרופונית בתוך חממה ובאחת הפינות יש מזרקה גדולה עם בריכת דגים. הילדים גם מאכילים דגים. לפעמים ילד רוצה שיהיה לו דג פרטי משלו, ואז מודי קונה דג יפה כזה עבורו, והילד מגדל את "הדג שלו." ובאותו עניין – מודי הכניס ראשנים לצנצנות. כל ילד קיבל צנצנת לביתו ועקב אחרי התהליך המהיר של התפתחות הראשונים עד שהם הפכו לצפרדעים, ואז הילדים הביאו את הצפרדעים לחווה והכניסו אותם לבריכה.

באחת הפעמים הוא הוציא את הילדים לסיור בשטח המשק שלו, ולימד את הילדים לזהות עקבות בעלי חיים. וכל מגוון הפעילויות במרכז של מודי נובע מיוזמתו וניסיונו של מודי עצמו, וכאמור, גם מרעיונות המטופלים הצעירים שלו.

חשוב מאוד למודי לשמור על קשר הדוק עם ההורים. הם מוזמנים למפגשים במרכז אחת לחודש ובכל מפגש יש סיעור מוחות, ההורים מתוודעים למה שילדיהם עושים בטיפול והם מספרים על השפעת הטיפול על ילדיהם.

גם במסגרת עבודתו בבתי הספר משתף מודי את הורי התלמידים. "מאוד חשוב לי לשלב את הבית בפעילות." אומר מודי. הילדים מתבקשים להביא חומרים מבתיהם. כגון תפוחי אדמה שהובאו מהבית ונשתלו בחלקה החקלאית בבית הספר. דוגמא נוספת היא: מודי הסביר לילדים מהם סוקולנטים, וכל ילד היה צריך להביא שלושה ענפי סוקולנטים שונים לבית הספר. בפעם אחרת הם התבקשו להביא שלושה מינים של ירקות או פירות מהסביבה בה הם מתגוררים, והם היוו נושא לשיחה ולימוד בבית הספר.

"הטיפול באמצעות גינון בפרט והחקלאות בכלל הם עצירה קצרה בחיי היום יום. הרגעים בהם אנחנו מתייחסים לטבע נותנים לנו פסק זמן מהלחצים, מהמתח, מהתחרות בעולם התיעוש והמיכון." אומר מודי.

לסיום, לאחר הלחימה הקשה בעזה החליט מודי לתרום את תרומתו לחברה באמצעות הגינון הטיפולי. בתהליכים שהוא עובר עם המטופלים שלו הוא תורם גם להם וגם לעצמו, שמתמודד כאמור עם פוסט טראומה. ניתן לומר שמודי הוא מחנך מעולה. הוא לא מלמד את הילדים באמצעות ספר, במערכים מסודרים מראש, אלא במקרים מזדמנים במציאות, הוא מתאים את האמצעים והחומרים לכל ילד ונער, ומעשיר אותם הן בחוויות רגשיות והן בידע.

מודי ואחד הנערים בונים קומפוסטר טבעי מעץ

מודי על הטרקטור

עבודה חושית בצביעה עם צבעי ידיים

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1395, 4.12.2025.

מחקר בקרב הציבור החרדי גילה שיש זרם של חרדים שבליבם רמת הזדהות גבוהה עם המדינה, תומכים בשירות החרדים למען החברה הישראלית ומודים בחולשת טענת 'תורה מגנא ומצלא'

נס חנוכה: מחקר-שדה מקיף ש'יצא מהתנור' ממש בימים אלה, על רקע הדיונים על חוק הגיוס, מפזר אופטימיות זהירה לגבי אפשרויות הגיוס בקרב צעירי הציבור החרדי, ובעצם נכונות להטות כתף ולהשתתף במצוות 'הכל יוצאין' (שיש בה, כפי שנטען לא פעם בטור זה, שורה של מצוות מדאורייתא ומדרבנן). המחקר מעלה שיש בקרב החרדים קבוצה המכונה מודרנים, המגיעה מכל הזרמים ומגלה הבנה כנה למצוקת הגיוס. בניגוד לעמדת 'הבונקר' של הגדויילים והעסקונה המקצועית – ליבם נוקפם על בריחתם מקיום כל אותן מצוות הכרוכות בעצם הגיוס להצלת העם מיד צר.

ולמה נס? איפה הנס? – הנס הוא בכך שחשיפה מחקרית זו עומדת בניגוד לדברים שפורסמו כאן בשבוע שעבר, בדבר הניכור החרדי העמוק, המשווע, כלפי המדינה, עד כדי הבעת נכונות נואלת לחיות כאן – געוואלד! – תחת שלטון זר! לא ברור אם הכוונה לשלטון החמאס או אבו מאזן או אולי המלך-אביון הירדני, ושמא הנשיא א-סיסי – ובלבד לא שלטון של יהודים חילונים, ציויינים.

הנס הוא בכך שהאמת הולכת ונחשפת לאור. לא אלה צודקים ולא אלה. האמת היא כנראה באמצע, בוודאי כשהיא מאוששת על ידי המחקר הנרחב, המשתרע על פני 40 עמודים מודפסים, ושמו: 'כואב אבל פחות? – שותפות חרדית חילונית במלחמה.'

המחקר המרתק שעליו חתומים החוקרים ד"ר אסף מלחי ורועי לחמנוביץ, מתבסס על ראיונות עומק גלויי לב על גברים ונשים חרדים (שנחשפים בו רק בשמם הפרטי ובשיוכם הקהילתי), מכלל הזרמים: חסידים (כולל חב"ד), ליטאים וספרדים. כולם יזמים חברתיים, חברי מועצה, בעלי תפקידים בעמותות, ארגונים ומוסדות חסד ואנשי חינוך ותקשורת, שבשל תפקידיהם ועיסוקם הציבורי יש לכל אחת ואחד מהם היכרות מעמיקה ורבת שנים עם קהילת המקור שלו (ליטאים, חסידים וספרדים), וגם עם הציבור החילוני והדתי-לאומי. אלה אמורים לאפיין הלכי רוח בקרב הציבור החרדי, המהווה 13.6% מכלל האוכלוסייה בישראל.

הפגם היחיד במחקר המרתק הוא במרחק הזמן מעת ביצועו בשטח – בפברואר-מאי 2024. לא מן הנמנע שהשנה ומחצה שחלפו מאז חוללו תמורות בעמדות חלק מהמשיבים. אבל בעלי המחקר מסתמכים על מה שיש ומציינים כי למדו בעת המחקר על "תחושת החירום וזיהוי הסכנה הממשית-קיומית לביטחון המדינה, שרווחה גם בחלקים מהציבור החרדי, ובפרט בציבור החרדי המודרני והמשתלב. תחושה זו יצרה חיבורים עם החברה הלא-חרדית ותחושה של 'יחד'. ועם זאת, ככל שמתרחקים מהאירועים הקשים של 7 באוקטובר, תחושה זו מתעמעמת ונחלשת, והמחלוקות שאפיינו את היחסים בין החרדים לחילונים, חוזרות ומתחדדות, ובמיוחד אלו הנוגעות להסדרי הגיוס והשירות לגברים חרדים."

השורה התחתונה במחקרם של מלחי ולחמנוביץ, אומרת ש"כדי לחולל תמורה מהותית בנושא הגיוס, לא די באמצעי חקיקה, סנקציות ואכיפה; נדרש גם מהלך תודעתי, חברתי וחינוכי שיהפוך את הלא מוכר למוכר, באופן שיסייע בהנחת ערך השירות והאזרחות המשתתפת." הדגש הוא ככל הנראה על תודעתי, חברתי וחינוכי.

המחקר גופו פותח בציטוט מפי יהודי חסידי: "המלחמה קירבה בין החרדים למגזר הכללי. חרדים רבים הבינו שצריך לעזור במשהו. מהבחינה הזו אפשר להיות אופטימיים."

בפרק זה מזכירים המחברים כי "אלפי מתנדבים, נשים וגברים, מכל הקבוצות והזרמים בקהילה החרדית, פעלו לסייע לחיילים בחזית ולציבור הכללי והחרדי בעורף, ללוות ולספק תמיכה וסעד חומרי ונפשי למשפחות החללים והחטופים ולמשפחות המגויסים לצבא.

"...הפעילות ההתנדבותית החרדית עומדת לכאורה בסתירה ליחס המסוייג והמתבדל שמגלים חלקים נכבדים בציבור החרדי כלפי המדינה, מוסדותיה וסמליה, וכלפי אוכלוסיות שאינן חרדיות. למרות יחס מנוכר זה, הנטוע עמוק בשורשים ההיסטוריים והתרבותיים של מערכת היחסים הרגישה בין החברה החרדית המתבדלת לבין מדינת ישראל, הפגינו חלקים בציבור החרדי סולידריות גבוהה עם הציבור המשרת והתגייסו בשבועות הראשונים של המלחמה, במהירות וביעילות, כדי לסייע ולתרום למאמץ הלאומי."

מימצאים חשובים נוספים: נמצאו שלושה דפוסי תרומה והתנדבות בתחילת המלחמה: רוחנית מסורתית, אזרחית, גיוס מוגבל ומצומצם לצה"ל.

המחקר: "מצאנו מתח מובנה בין הרצון לתרום ולהתנדב – לבין הצורך הקולקטיבי להמשיך ולהתבדל כדי לשמור על חרדיות מובחנת. מצאנו את המתח נוכח יותר בקרב הזרם המרכזי ופחות בקרב החרדיות המודרנית. [גם] מצאנו ביקורת נוקבת על המנהיגות הרבנית והפוליטית החרדית וגם על העסקנות, מצד חרדים מודרניים, על שלא עשו די במסגרת המאמץ הלאומי, ולא גייסו את עוצמתן אל מול גודל השעה, לקרוא במפורש לצאן מרעיתן להתגייס למאמץ המלחמתי שלא רק דרך תפילות ולימוד תורה, אלא גם בפעולות אקטיביות."

לא זו אף זו: "מצאנו ביקורת סמויה ומהוססת גם על אידיאל לומדי התורה שנשמעה מהזרם המודרני. מצאנו גם בקרב מרואיינים שהשתייכו לזרם המודרני תחושות אשמה והכאה על חטא, שהיו במינון נמוך והובלעו בתפיסות עולם רחבות יותר."

וההבחנה הברורה העולה מהמחקר: "הקהילה כקהילה והנהגתה הרוחנית והפוליטית לא תשנה את אורחותיה ועמדותיה ביחס לגיוס אך הפרט החרדי כן. שינוי יצמח מלמטה."

לא ניתן לסכם בטור קצר זה את כל מימצאי המחקר, אבל נביא צימוקים ממנו.

למשל: "כלל החרדים, בלי קשר למידת השמרנות או המודרניות שלהם, עסקו בתפילה ובלימוד ביתר שאת, מעבר למה שהם מורגלים בו בשגרה, ואילו קרוב לשלושה רבעים מהחרדים המודרנים סייעו לחיילים במלחמה, לעומת מחצית בלבד מהחרדים השמרנים."

מהו סיוע? התייחסה לכך אישה חרדית ליטאית מודרנית ושמה חלי, אשר זעמה על חברותיה החרדיות, שתרומתן – הסמלית, צריך לומר – למאמץ המלחמתי היתה מזערית: "נשים חרדיות מכינות עוגה לחיילים וחושבות שמגיעה להן משואה."

המחקר חושף כי "מיעוט מכלל המשיבים החרדים לסקר דיווחו כי מוצדקת בעיניהם הטענה שלא מוסרי שהחרדים אינם משרתים בצבא ואינם משלמים שום מחיר בחיי אדם במלחמה הנוכחית... אפשר להבחין ברגשות אשם המופנים כלפי הערכים והאתוסים החרדיים המקובלים והנורמות החרדיות המחייבות – תפיסת 'דעת תיירה' שלפיה פוסקי ההלכה מכריעים בכל תחום, ותפיסת 'תורה מגנא ומצלא'. זאת לצד רגשות אשם הנובעים מדיסוננס קוגניטיבי חריף מול הציבור המשרת. רגשות האשם האלה התבטאו סביב מחיר הדמים ההולך וגדל של הציבור המשרת, בהשוואה לציבור שלם שהוא חלק מהותי מהקולקטיב היהודי, אך אינו סובל מאבידות משום סוג.".

הנס הוא אפוא בעצם קיומן של תזוזות לעבר הישראליות. אמנם איטיות, מעטות וחלקיות מדי, אבל בכל זאת תזוזות.

מנחם רהט

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את סקירת הביקור שלך עם יהודית במקדש הינדי בלונדון. אתה מתאר בפרוטרוט את המוזרויות שמספק מקדש הינדי בשפע: יש עניבה, אבל רגליים יחפות, התנזרות ממין ומאוכל, פאר מנקר עיניים, אבל רמה אמנותית ילדית. הכי מדהים הוא עניין הקסטות, שבה "הטמאים" מקבלים את גורלם בהשלמה מעוררת פליאה. בכל אלה נוכחנו גם אנחנו בטיול שערכנו להודו הצפונית.

שלך –

משה גרנות

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!