הידעתם, כי לגירוש היהודים מעזה, בהתנתקות ב-2005, שביצע שרון הגדול, קדם ביותר מ- 1600 שנים גירוש הקהילה היהודית משם על-ידי קונסטנטינוס הגדול, בשנת 331? כבר בתקופת החשמונאים התיישבו יהודים בעזה – עד למאורעות תרפ"ט. התיישבות שחודשה לאחר מלחמת ששת הימים.

עד היום לא ברור לחלוטין מה באמת הניע את המנהיג הישראלי לבצע את העקירה האכזרית, שהמיטה עלינו גם את אסון 7 באוקטובר, בעוד שהעקירה שביצע הקיסר הרומי היתה ממניעים אנטישמיים ברורים.

כמו לפני עשרים שנה, גם אז שיגשגה בעזה קהילה יהודית ולה סמוך לשפת הים מרכז קהילתי-רוחני, בית-כנסת ענקי ובו פסיפס מפואר. דמותו של דוד המלך, פורט על נבל, בולטת במרכז הפסיפס. בין 1967 ל-2005 יכלו מבקרים בישראל לטייל במקום – עד שנהרס כליל בידי שלטון החמאס.

בכמה מערי ישראל ישנו רחוב על שם ישראל נג'ארה. מעטים יודעים כי היה רבה של עזה ומחבר הפיוט "יה ריבון עולם". והפסיפס? הוא מוצג כיום במוזיאון הפסיפסים על אם הדרך בין ירושלים לים המלח.

באפריל 1985 התלוויתי לראש הממשלה שמיר בביקורו ברצועה. עברנו ממקום למקום – וראינו יישוב יהודי מתחדש לתפארת: ניסנית, נוה-דקלים, עצמונה, רפיח-ים, גני-טל, כפר-דרום... ראש הממשלה הביע התפעלותו מההתיישבות החלוצית והכריז בקולו הנחוש, כי רצועת עזה, כמו גם יהודה ושומרון, חבלי המולדת ההיסטורית, לעד יהיו בריבונות ישראל.

"חבל ארץ מתחדש" – נכתב על מפת האזור שניתנה לראש הממשלה ולפמליה. שמיר לא שיער אז מה יעולל מי שימלא אחריו את תפקיד ראש הליכוד וראש הממשלה...

שר הביטחון בממשלת שמיר באותה שנה, 1985, היה יצחק רבין. צה"ל היה הריבון ברצועה. בחג החנוכה תשמ"ו קיימו רצי מכבי את מירוץ הלפיד המסורתי ממודיעין, שהיה אמור להמשיך הפעם אל גוש קטיף וחבל עזה, ולסיים בהדלקת חנוכייה באתר בית-הכנסת העתיק סמוך לשפת ימה של עזה.

האירוע תואם מראש עם גורמי צה"ל, וניתנה אבטחה צבאית למשתתפי המירוץ. אלא ששר הביטחון הטיל וטו על קיום טקס הדלקת החנוכייה באתר בית-הכנסת, ורבה היתה האכזבה. חנוכיות דלקו בכל היישובים היהודים, באותה שנה ובשנים אחריו – עד לחורבן.

גם אמש, חנוכה תשפ"ו, הודלקו חנוכיות ברחבי הרצועה. נר ראשון של חג המכבים, חג האורות, חג הגבורה היהודית. לא על-ידי מתיישבים יהודיים כי אם על-ידי חיילי צה"ל, החשמונאים של ימינו, העומדים על המשמר לאורך הקו הצהוב, החוצה את הרצועה לאורכה.

והרצועה עצמה? – היש להשוות את מראותיה היום למה שהיתה לפני ההתנתקות? יישובים יהודים על קרקעות מדינה, לצד ישובים ערביים ידועים כמו העיר עזה, חאן-יוניס, דיר-אל-בלח. לא חיים בדו-קיום, אבל כמעט בהשלמה. יהודים עושים קניות בעזה, ערבים עובדים בהתנחלויות, והכול תחת מימשל צבאי שדואג שהחיים ברצועה יתנהלו באופן נורמלי ככל האפשר.

אכן, מפעם לפעם התרחשו פיגועים רצחניים. הם לא הרתיעו את המתיישבים. הרצון בהשמדת ישראל, לא ברווחת חייהם של שני מיליונים ערבים, הוא שהניע את אירגון הטרור הרצחני בהכנותיו לקראת ה-7 באוקטובר, באסון שהמיט על ישראל ועל נתיניו. עזה היום היא עיי חורבות, שביניהם נעים אנה ואנה אנשים אומללים, רבים מהם שיתפו פעולה עם השלטון החמאסי הרודני, באותה שבת ארורה של שמחת תורה. מוות, הרס, רעב, חיים באוהלים שטופי מים ובוץ – כל מכות אלה הן אך ורק באשמת החמאס. אל לנו להתנצל בפני אומות העולם ששכחו כיצד כל הסאגה הנוראה הזאת החלה ובאשמת מי. האצבע על המצב הנורא ברצועה מכוונת בזדון כלפי ישראל. שנאת עולם לעם עולם, וכיום – למדינתו.

בכל בתי ישראל, בחוצות הערים, במחנות צה"ל הודלק אמש נר ראשון של חנוכה. החג והנס שהוא מעלה על נס, רומם לאורך כל שדרת הדורות את רוחו של העם היהודי, על אחת כמה וכמה היום, במצוקתנו מול האוייב הערבי ומול שנאת העולם. הנרות הללו, לראותם ולא להשתמש בהן, דולקים כדי להאיר לנו מול החשיכה העולמית את צדקתנו ועוצמתנו, לפני אלפי שנים, כך גם עתה.

ולא, איני רומז בדבריי לחידוש ההתיישבות היהודית ברצועה, רעיון שבו משתעשעים לא מעטים בקירבנו. לדאבון הלב, את הגלגל אי אפשר ואין צורך להשיב. חבל עזה וגוש קטיף יהיו חקוקים לעד בתולדותינו כסמל לחלוציות ציונית מפוארת, וגם כנורה אדומה, היסטורית, מול כל ניסיון נוסף בעתיד לנסיגה מחבלי מולדת ולהפקרתם לשלטון עויין, שכל רצונו הוא בהשמדת המדינה היהודית.

יוסי אחימאיר

אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה בשנת 1894 בפתח-תקוה, בתו של יהודה ראב, ממיסדי מושבה עברית ראשונה זו בשנת 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה." אסתר ראב למדה במושבה, ובשנת 1913 ברחה והצטרפה אל ראשוני דגניה וחיתה איתם, אך עם פרוץ המלחמה העולמית חזרה לבית-הוריה. תקופת זמן, ב-1915, חיתה בנס-ציונה, עם עוד שלושה פועלים, בפרדס, חיי "קבוצה", אחר-כך עבדה כפועלת בבן-שמן; ושוב בפתח-תקוה, עד תום המלחמה, וב-1919 חזרה כמורה לבן שמן. ב-1921 הייתה עדה להתנפלות-הדמים על פתח-תקוה, ובסוף אותה שנה נסעה למצרים ונישאה שם לבן-דודתה יצחק גרין. כחמש שנים עברו עליה בקהיר, ובפריס, ואחר-כך שבה להתגורר בתל-אביב, וחווילתה נעשתה בית-ועד לסופרים ולציירים.

בזיכרונותיה על ימי כתב-העת הספרותי "הדים", שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, מספרת אסתר ראב:

ביום אביב אחד לקחתי את רבינוביץ וברש לטיול בין כרמי-שקדים פורחים – הם היו שניהם עליזים. פיטפטו; משהו מן הקסם שמסביב דבק בהם, עד כי ניטשטשו הגבולות והם נראו כחברים למרות גילם. בצחוק שלפתי מכיסי שיר ונתתי אותו לברש. הוא נעצר, קרא אותו ונעשה רציני מאד; עיניו השחורות והכבדות נחו עליי, ובקולו הבטוח והמהוקצע – פסק: "את צריכה לכתוב."

שיריה הראשונים של אסתר ראב התפרסמו, בראשית שנות העשרים, ב"הדים", ובהוצאת כתב-העת הזה הופיע ב-1930 ספר-שיריה הראשון "קמשונים". בשנת 1964 הופיע קובץ-שיריה השני, "שירי אסתר ראב", הכולל גם את "קמשונים", וב-1972 הופיעו שיריה המאוחרים ב"תפילה אחרונה". כן הופיעו שני מבחרים משיריה: "המיית שורשים" (1976), "ילקוט שירים" (1982) בצירוף מבוא מקיף על חייה ושירתה מאת ראובן שהם; וקובץ סיפוריה "גן שחרב" (1983), שרובם מתארים את שנות ילדותה. אחיה הצעיר, בנימין, הוא אבי, כתב בשעתו מפי אביהם יהודה ראב, את זיכרונותיו בספר "התלם הראשון" (1956), המאיר אף הוא את נוף ילדותה של אסתר בפתח-תקוה.

אסתר ראב מתה בטבעון בה' אלול תשמ"א 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה.

הכרך "אסתר ראב, כל השירים" מורכב מחמש יחידות:

הספר "קמשונים" (בהוצאת "הדים", 1930), כנתינתו במקור, ובתוספת ציון מועד הופעתם-לראשונה, בפריודיקה, של חלק משיריו, החל משיריה הראשונים, שאותם כתבה בחורף ובאביב תרפ"א, 1921: "לעיניך האורות, הגדולות", "כציפור מתה על הזרם", ו"אני תחת האטד"; וכן קביעת תאריכי אחדים משיריו, שלא נתפרסמו בפריודיקה, על פי סדר הופעתם בכתבי-היד. הספר "קמשונים" נשא במקורו הקדשה: "לזכר ידידי יצחק גרין", בעלה של המשוררת, שנפטר אותה שנה, 1930, לאחר ניתוח התוספתן, ונקבר בירושלים.

הספר "שירי אסתר ראב" (בהוצאת "מסדה", 1964), שכלל הדפסה מחודשת של "קמשונים", וכן מחזורי שיריה של אסתר ראב מן השנים 1963-1930, ונוספו עליהם כאן תאריכי פרסום מרבית השירים.

הספר "תפילה אחרונה" (בהוצאת "עם עובד", 1972), הכולל בעיקר את שירי אסתר ראב מן השנים 1971-1964, שנתפרסמו כולם בפריודיקה, ותאריכיהם צוינו בו במקורו.

"שירים מבין הזמנים", שירים גנוזים-ברובם שנמצאו בעיזבונה של אסתר ראב, ונכתבו במקביל לשירים שנדפסו בספריה, מתקופת "קמשונים" ועד 1971 לערך. לא נכללה בהם מרביתה של חטיבת שירי נעורים, במחברות מן השנים 1922-1920 לערך, שמתוכם צמחו ראשוני שיריה הבשלים של אסתר ראב, שנדפסו ב"הדים" והובאו ב"קמשונים"; חטיבה זו היא עניין למחקר שירתה.

"הוציאני אלוה" שירים מ-1972 לערך ועד לשירה האחרון, "נוף שלא מכאן" (מאי, 1981). חלקם פירסמה בחייה, אך טרם קובצו עד כה לספר אחד.

השירים שפוענחו מן העיזבון, ולא פורסמו בחייה, סומנו בעיגול קטן בתחתית כל שיר. כמו-כן תוקנו שגיאות, השמטות ושיבושים אחדים שנפלו בשיריה המודפסים, ונוספו הקדשות אחדות, כל אלה על-פי כתבי-היד או משלוחם.

הרישומים ל"קמשונים" הם מעשה ידי אסתר ראב, כפי שהופיעו במהדורה הראשונה משנת 1930.

ציור השער, "דרך בין זיתים", מאת נחום גוטמן, תמונת שמן משנת 1927, צילם: י. צפריר.

ציור השער, "דרך בין זיתים", מאת נחום גוטמן, תמונת שמן משנת 1927, צילם: י. צפריר.

אהוד בן עזר

תל-אביב, 1987

אילנה דיין מגינה על גיא פלג, שניהם מערוץ 12, בנושא עלילת הדם השקרית נגד לוחמי שדה תימן שפורסמה בערוץ 12.

אילנה דיין: "לא ייתכן שימנעו מערוץ תקשורת לפרסם חומרי חקירה נגד חיילים שהתעללו בעציר חסר ישע. זה כמעט מתאים לבדיחה איך אפשר לכתוב נח ב 7 שגיאות כתיב." 

אז הרשי לי אילנה דיין לתקן אותך ולהסביר ל״עיתונאית מהוללת״ קצת מהי אמת. כן אמת שכבר מזמן ויתרתם עליהם בערוץ 12.

"עציר חסר ישע"

פרסום חומרי חקירה. גם אילו היה מדובר ״בחומרי חקירה״ ולא בסרטון ערוך ושקרי, אז תתפלאי אסור לפרסם ״חוקי חקירה גם לו היו אמיתיים ולא שקריים״ במהלך משפט. במדינה מתוקנת בה לא מכהן ״שופט עליון״ שלפחות נחשד בכמה עבירות. אסור לפרסם חומרי חקירה במהלך משפט. בארה״ב עצם פרסום של חומרי חקירה היא עילה מספקת להפסקת המשפט. אבל כאן שמדובר בסרטון ערוך ושקרי שהודלף רק בגלל שאין לפצ״ריה אפשרות להגיש שבב של כתב אישום וכל כולו נועד להרשיע טרם משפט לוחמים שהם הם-הם חסרי ישע מול מערכת משפטית דורסנית.

נכון, על פרסום בודד של חומרי חקירה אפשר לחייך ולשאול על מה אתה מתרעמים, שכחתם את תחילת החקירה של משפט נתניהו, כל יום הודלפו בניגוד לחוק ידיעות שקריות שכל כולן היו ניסיון להשפיע על החקירה, יותר מזה, זקנות חולות סרטן בנות 84 שמעולם לא עשו דבר [רע] בימי חייהן נגררו לחדרי חקירות רק כדי לגרום לילדיהן לתת עדות שקר נגד נתניהו. אגב מהרגע שהמשפט נפתח ומה שקורה שם ידוע, הופסקו ההדלפות, והערוצים הפסיקו כמעט כליל לעסוק במשפט. האם זה בגלל שיום יום מתברר כמה התיק תפור ושקרי?

"עציר חסר ישע"

אילנה דיין, אסיר שהכניס תינוק לתנור רצח ואנס אינו ״עציר חסר ישע״. אולי תבדקי את העובדות. ה״עציר חסר ישע״ שלך גם בכלא אירגן התפרעויות ולכן הועבר לשדה תימן. אז לוקחים ״עציר חסר ישע״ משכנעים אותו להצטרף לעלילה תמורת הטבות, מפברקים סרטון שלמעשה לא מראה כלום אבל גיא פלג רואה שם אונס. והעיקר ראה פלא ברגע שהפצ״רית מתגלה כשקרנית משחררים את ה״עציר חסר ישע״, עד המפתח במשפט. למה? זה אולי בגלל שהיה חשש כבד שה״עציר חסר ישע״ ידבר ויספר. אגב יש כבר ניסיון לשחרר ״עצרים חסר ישע״. זוכרים איך השב״כ של רונן בר שיחרר את המחבל ״מנהל בית החולים שיפא בזמן שעדיין היו יותר מ 200 חטופים בעזה ששהו בבית החולים שיפא בהתחלה. מעניין למה?

מוטי הרכבי

פורסם ב"חדשות-1" ביום 08.12.25

היום, השבת והשבוע של פרשת "וישלח", נקרא הסיפור המקראי העוסק במפגש האחים היריבים, יעקב ועשו. מדובר בחששותיו של יעקב אבינו מפני המפגש הצפוי, ובמאבקו של יעקב מול המלאך, אשר לפי המסורת הוא מלאכו של עשו, שרו של עשו.

הסיפור המקראי מתאר אמנם מאבק אישי/משפחתי בין שני אחים, אבל ברבות הימים המסורת היהודית ראתה בו גם סמל למאבק רב השנים בין ישראל לבין אומות העולם בכלל והנוצרים בפרט, המיוצגים על-ידי עשו ועל ידי שרו/מלאכו. שרו/מלאכו נתפש ככוח רוחני שמייצג את העוינות ההיסטורית של עשו וצאצאיו כלפי ישראל. יעקב/ישראל ניצח בקרב, אם כי נפצע.

המסורת היהודית תפשה את עשו כאדום, כאומה שמתנגדת לישראל, הן במובן ההיסטורי והן במובן הרוחני. בהמשך, אדום זוהתה כרומא, ואחר כך עם אירופה הנוצרית והעוינות רבת השנים שלה ליהדות ולישראל, מדינת היהודים. גם הפטרת השבוע, כל 21 הפסוקים של ספר עובדיה, קושרת את עשו עם אדום.

בספר דניאל מדובר על ארבע ממלכות היסטוריות שפגעו/יפגעו קשות בישראל. המסורת המקובלת רואה ברומא את הממלכה הרביעית, ומרומא קצרה הדרך אל אירופה בכלל ואל הנצרות בכלל, ואל יחסן של אלה אל היהודים ואל ישראל, מדינת היהודים. מדובר בעימותים חוזרים ונשנים בין כוחות גדולים שמנסים לדכא או לשנות את הקבוצה הקטנה אשר חיה בקרבם.

כך, עשו זוהה עם אדום, ואדום עם האימפריה הרומית. כך נוצר רצף מחשבתי שבו המאבק התנ"כי בין יעקב לבין עשו משקף, באופן סמלי, את היחסים המורכבים בין ישראל לאירופה לאורך הדורות.

דוגמית קטנה לאיבה האירופית כלפי ישראל ניתנה ממש בימים אלה, כאשר מדינות אירופיות עוינות לישראל פרשו מתחרות האירו-ביזיון עקב שיתופה של ישראל באירוע. אירופה הצבועה, שיכולה לתרום ליישוב הסכסוך באזורנו באמצעות קליטת מאות אלפי עזתים בתחומה, רואה שוב ושוב את מדינת היהודים כשורש כל רע.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

הסרט "הים" הוא שיאן הזכיות  בכל הקטגוריות המובילות  בטקס  פרסי האקדמיה לקולנוע ישראלי  "אופיר" לשנת 2025  פרס הסרט הטוב ביותר. פרס השחקן הטוב ביותר שניתן לילד הפלסטיני המגלם את  חאלד גיבור הסרט. פרס התסריט, פרס שחקן המשנה [לשחקן חליפה נאטור שהחרים את הטקס אך שלח מסר פוליטי] ופרס המוזיקה. "הים" נבחר לייצג את ישראל בטקס פרס ה"אוסקר" 2026.

השר מיקי זוהר שלא נכח בטקס אך הגיב לסרט לאחר שראה קטעים נבחרים ממנו  עוד בשלב המועמדויות, תקף אותו בכך שהוא מכפיש את חיילי צה"ל  ומהווה יריקה בפרצופם של אזרחי מדינת ישראל. ואיים שהטקס לא יתוקצב יותר  ע"י המדינה בשנה הבאה.

דבריו חוללו סערה ומתקפת נגד גורפת של כל מבקרי הקולנוע שטענו אמנם שהאיכויות הקולנועיות של "הים" בוסריות אבל מדובר בסרט תמים ואנושי שמבטא את מצוקותיו של ילד פלסטיני שכל מאווייו הם לראות את הים, אליהם הצטרפו אנשים מהתעשייה כולם  הביעו תימה  על מה יצא קצפו של מיקי זוהר. 

צפיתי בסרט לפני קצת למעלה מחודש. אפרוש את עלילת "הים"  בקווים כלליים בלי לרדת לכל פרטיו הלא מאוד רבים, כי צפיתי בו רק פעם אחת.

ילד כבן 12 בשם חאלד גר בכפר פלסטיני ליד רמאללה. הילד יתום מאימו וגר עם אחיו אחיותיו אצל סבתו בכפר. אביו רבחי הוא שב"ח ורחוק מהבית כי הוא עובד כפועל בניין אצל מעסיק בבני ברק יחד עם עוד פועלים שב"חים כמוהו. חאלד שומע מסבתו סיפור שאימו בעודה בהריון איתו נסעה לים לתל אביב, וכמיהתו לאימו הנעדרת מעוררת בו תשוקה מיתית לראות את הים וכך להתאחד איתה.

משאלתו מתגשמת ואוטובוס מלא בילדי כיתתו בלוויית המורה יוצא לטיול  אל הים של תל אביב ועושה את דרכו אל המחסום. [הסרט נעשה לפני 7 לאוקטובר]. חייל עולה לאוטובוס לבדיקת אישורי כניסה וכאשר הוא מגיע לחאלד מתברר שהאישור שלו איננו בתוקף. הסיבה לכך איננה נמסרת בסרט. החייל פוקד על הילד באדישות אוטומטית לרדת מן האוטובוס, לקול מחאותיו הרפות של המורה, הוא יורד והאוטובוס ממשיך בנסיעתו.

חאלד תקוע משועמם ומתוסכל במחסום שעות רבות, כך נראה, ולא נוצרת שום אינטראקציה בינו לבין החייל. הוא חוזר אל הכפר ומקבל ניחומים מסבתו ומסוחר גרוטאות-מתכת על טנדר ונראה שכל הסיטואציה הפוליטית אינה נהירה לו. בליבו גומלת החלטה  לברוח בלילה מביתו ולהסתנן לישראל כדי להגשים את חלומו לראות את הים.

הוא בורח ומגיע לשיחים בפאתי הכפר ומצטרף שם לחבורת שב"חים בחסות החשיכה, מתחת לאפם של חיילי צה"ל. שומעים כמה יריות ברקע, אבל ההברחה פועלת כסדרה. הנהג הפלסטיני המבריח תובע  מחאלד תשלום  אבל בכיסו  יש רק 2 שקלים.  חאלד מגיע עם הפועלים  המסתננים לבני ברק  לאתר הבנייה. ואחד הפועלים מכוון אותו איזה קו אוטובוס עליו לקחת כדי להגיע לחוף תל אביב.

חאלד מגיע לתחנת אוטובוס. בתחנה יושב תימהוני מקועקע בעל חזות בריונית מאיימת, שניהם ממתינים. לפתע מגיע אוטובוס, זה אינו קו 52 לים. חאלד והגבר אינם עולים, באותה שנייה רצים מתנשפים אל האוטובוס המתרחק מן התחנה  3 נערים ישראלים שהם נערי רחוב בריונים וצורחים בעברית בטון מאיים על חאלד מדוע לא אמר לנהג שימתין להם.

חאלד המסכן אינו מבין מילה בעברית ולא מבין מה הם אומרים לו. זועמים על מבטיו חסרי האונים הם מתכוונים להכות אותו באלימות אבל אז מתערב לטובת הילד האלמוני המקועקע ומאיים על הנערים והם מסתלקים מהתחנה.

קו 52 מגיע וחאלד עולה על האוטובוס נתקל בנוסעת ערבייה עם ילד, פונה אליה ומבקש את עזרתה והיא חומלת עליו ומסבירה לו מה עליו לעשות.

עכשיו עוברת הסצינה אל אביו של חאלד, רבחי, פועל הבניין השב"ח בבני ברק. הוא עובד עם עוד כמה פועלים פלסטינים חסרי רישיון אצל  בעל-בית ישראלי אנטיפת ואטום לב שכל מה שמעניין אותו זה שהם יסיימו מוקדם ככל האפשר את עבודתם מפחד שהם והוא ייתפסו. רבחי האב מקבל לפתע טלפון  מאימו הסבתא שחאלד בנו נעלם הוא כנראה הגיע לישראל ונחוש להגיע לים.

האב המבוהל מבקש מהבעל-בית האטום רשות להשתחרר מעבודתו כדי שיאתר את בנו ויציל אותו מסכנה שאורבת לו. הוא גם מנסה לרצותו בדיל שחבריו הפועלים ישלימו את עבודתו החסרה. המעסיק לא מרוצה ואדיש למצוקתו, לא מציע לעזור לו ומנסה להניאו מלצאת לחיפושים כי הוא עצמו ללא רישיון. אבל האב הדואג יוצא אל הרחוב הישראלי, מצוייד בכיפה ובכרטיס רב-קו-לאוטובוס גנוב או שאבד, ובו צילום של בחורה, חרף הסכנות.

ומכאן מתפתחת סיטואציית  רודף נרדף  מקבילה  ואבסורדית קומית בעלילה.  הן חאלד הילד הפלסטיני שמסתובב ברחובות תל אביב חסר כל התמצאות וידיעת עברית שחדור מטרה להגשים את משאלתו ויהיה מה, והן אביו המסור שוהה לא חוקי וחסר רישיון עבודה וכולו נסער ואכול דאגה לבנו, משוטט בחוצות העיר ומחפש אותו כדי להחזירו הביתה בשלום,  נתונים לשרירות הגורל וליבו האטום של החוק. שניהם  חשופים ופגיעים כל אחד ממניעיו-הוא ועלולים להיתפס ולהיכלא.

הסרט מתאר היתקלויות של שניהם במסעם בישראלים מזדמנים. הילד שלא יודע היכן חוף הים פונה לאשה ערבייה אקראית בשוק בגדים  שחסה עליו ומסייעת לו. הוא מקבל ממנה פתק שעליו כתוב :

"סליחה איפה הים? "

ישראלית אחרת, כאשר הוא מושיט לה את הפתק המהוה אומרת בנימה מתחטאת, "חבל שלא למדתי ערבית," היא מפטירה משהו בתנועת יד לשם, אבל לא יוצאת מגדרה לעזור לו.

במקביל רואים את האב חבוש כיפה באוטובוס ועולה מבקר והלב מחסיר פעימה כי בידיו כרטיס רב קו עם תמונה של בחורה. הוא מצליח  בעור שיניו להימלט מהאוטובוס לפני שהמבקר מגיע אליו.

הוא עולה על מונית עם הכיפה לראשו וכאשר מתברר לנהג היהודי שומר המסורת שהוא טעה ונוסעו הוא  פלסטיני מהשטחים [האב דובר עברית] הוא נתקף בחרדה ובלהה שהוא איננו מסתיר כאילו הוא מסיע מחבל.

האב מגיע למקום עבודתו הקודם – קונדיטוריה בת"א  שרמז על כך  נמסר באגביות בנוכחות חאלד בתחילת הסרט. פוגש את בתו של מעסיקו הקודם שמנהלת את המקום, מספר שחאלד ברח ואולי הגיע אליה. 

היא במבט אמפטי חומל אומרת שלא ומציעה לו עוגיות ומתנצלת על מעשה אביה כלפיו. מבינים שהאב פוטר מעבודתו  ע"י אביה.

שיא הסרט הוא בסופו. האב ובנו כחיות  חסרות  מגן בשדה ציד ייפגשו אל נקודת  מגוז [?] לא דמיונית לעבר גורל אחד.

חאלד הילד כבר כפסע מהחוף, הים איננו נראה עדיין, הוא צועד על מדרכה שבשוליה הפנימיים ומנותקים ממנו  [תרתי משמע] בית קפה תל אביבי, אבל לפתע עוצרת על ידו ניידת משטרה שקיבלה הודעה ממשטרת רמאללה כנראה על הימצאותו בישראל. זה לא מובהר לגמרי. שוטר יוצא מהניידת ופוקד בטון מזרה אימה על הילד לעצור . חאלד המבוהל עוצר, השוטר שומר מרחק  בטוח  ומתייחס אליו כאל מחבל חשוד ומשם ממשיך "לנבוח"  עליו  שיזרוק את תרמיל הגב שלו על הרצפה ויוציא משם את תכולתו. חאלד מוציא שנורקל וחתיכת צינור קטן מעוקם שכנראה התכוון למסור לסוחר הגרוטאות. מה שמחזק את החשד שהוא מחבל אבל אנחנו יודעים  שהוא ילד תמים שרק רוצה את הים. שום חבלן משטרתי לא מוזעק לשטח. באותו רגע מכוער ודרמטי מגיע אביו של חאלד ורואה את בנו שלא מוציא מילה מפיו ומבועת. מיד השוטר עולה על כך שהוא שב"ח. האב ובנו כאחד עומדים כאשר פניהם אל הקיר אזוקים בידיהם לאחור גבם פונה למצלמה, כך באמצעו של יום  לעין כל בליבו  של רחוב תל אביבי, מושפלים וחפויי ראש. יושבי הקפה התל אביבי מתבוננים ממרחק  באדישות במחזה וממשיכים לשתות את ההפוך שלהם עם הקצף. האב ובנו מוכנסים לניידת כנידונים, ובעוד הניידת עושה עיקול קטן בכביש מבעד לחלון נראית לפתע  פיסת ים צרה כמו סדק חלון הניידת שעל פניו היא חולפת במהירות. הים משאת הנפש  במהירות. חאלד הילד ואיתו אביו זכה לראות את הים אבל כמו משה רבנו בהר נבו מרחוק. ובו לא נגע. סוף הסרט.

כשיצאתי מן הסרט מלמלתי לעצמי "מיקי זוהר צדק." הסרט קומם אותי. זה הסרט שנבחר ע"י ועדת אופיר לייצג  את ישראל לאוסקר  לאחר 7 לאוקטובר בעולם? זה מה שהעולם הולך לראות  וכך ישראל תיתפס בעולם? הסבל הוא רק בצד אחד  הפלסטיני. אין סבל ישראלי. אפילו של אחד בסדום הרשעה – ישראל. כל הישראלים בסרט הם ערלי לב ורעים. אפילו המקועקע בתחנה שנחלץ להגן על חאלד איננו יודע שהוא פלסטיני.

לא במקרה  הילד נתקל, מכל הנוער המובחר הישראלי, בתחנה – דווקא בנערי  לה פמיליה.... והמעסיק  אנטיפת וערל לב למצוקת עובדו הפלסטיני, והקונדיטורית אמפטית אך מתנצלת על אביה המעביד הרשע. ויושבי בית הקפה התקועים בהפוך שלהם ואדישים למה שמתחולל מול עיניהם. השוטר הקלגס  שמשפיל את אביו של חאלד לעיניו  ונוהג בילד בחוסר רגישות.  החייל האדיש לילד ולא חש את כאבו וסבלו.  היחידות שאמפטיות בסרט הן שתי הערביות שחומלות על חאלד ומנסות לעזור לו.  כל הבחירות הללו אינן מקריות. התסריט  מייצר במתכוון ארכיטיפים ישראלים מכוערים וגסי רוח, אלימים וחסרי חמלה לילד מסכן שלא פוצה את פיו ובמצוקה כל הסרט. כדי להכפיש ולהבאיש את ריחה של ישראל בעולם ולהעלות את קרנם של הפלסטינים המדוכאים ונכבשים באומללות מעוולת.

אירועי טרור  מחרידים אינם מוזכרים כלל בסרט. מי בחו"ל שלא מכיר את הסכסוך הישראלי פלסטיני ישאל את עצמו למה יש מחסום? למה הילד מורד מן האוטובוס בשרירות לב בלי לאפשר לו טיול לים עם ילדי כתתו. למה נהג המונית נבהל? אולי הוא גזען? למה האב לא חוזר בסוף יום עבודה אל ביתו? למה השוטר מתנכל לילד התמים בהטלת אימה עליו ועל אביו ואוזק אותם  ברשעות.

הסרט לא מספק לכך תשובות. אבל הבמאי שי כרמלי פולק איננו מעוניין לשמש מסבירן ישראלי שמציג את סבלה של ישראל וכמיהתה לשלום. הוא מעוניין לעשות סרט פרו פלסטיני שמזדהה עם סבלו של העם  הפלסטיני בלבד, כמיהתו לחופש שבעיניו הים  מסמל אותו ולדידו  תושבי הגדה ילדים ומבוגרים מתגעגעים אליו מדי יום ומנועים לראות אותו. למה הם מנועים הוא איננו מסביר. וברוח הדימוי המדרשי "אישה פרוצה מפרכסת את חברתה" כדי להשפיע על סביבתה, כך הבמאי מפרכס את כוונות סרטו "בתום אנושי קירבה אהבה וחמלה ופתירת קונפליקטים בכבוד ולא באלימות ולא של סרט של אידאולוגיה" – ומחדד בכנות מזוייפת?  ש"הים" "סרט אנושי על בני אדם והפוליטיקה היא רק ברקע שלו"... אופס "בני אדם"? סלקציה? הישראלים אינם בני אדם?

וכל ההתפרכסות העצמית הזאת בטקס אופיר ומסיבות עיתונאים זוכה למחיאות כפיים זחוחות של השמאל המתקרנף, שמאשים כמובן את הימין ואת אוהבי ישראל בהתקרנפות. הפוסל במומו פוסל.

הבחירה בכותרת הסרט "הים"  איננה כה  תמימה כפי שפולאק מסווה אותה כגעגוע לאמא  לחופש ולחיים שלא נחוו. היא טומנת בחובה מטען פוליטי. הוא הסתובב בגדה, התערה בין הפלסטינים ומכיר היטב  את משאת  נפשם הפוליטית  ומיתוס "השיבה". From the river to the sea – הים עבורם הוא גם סמל השיבה לרצועת החוף ופלסטין כולה. וכן מאוויהם לזרוק את היהודים לים.

אני השלכתי ברפלקסיה  את חלום השיבה על  בבואת  פניו של השחקן שמגלם את חאלד. הוא מסתובב כל הסרט בהבעה חתומה אחת כבושה זועמת, וכמעט לא פוצה פה. כאילו אומר בלא מילים, תחזירו לי את פלסטין. לדעתי לא מגיע לו אוסקר השחקן, כי מלבד אותה הבעה סטאטית הוא אינו עושה דבר. גם על התסריט יש לומר שהוא די סכמטי, חובבני  ודידקטי ואין בסרט  שום הברקה קולנועית או מקוריות  שמצדיקה הענקת  פרס הסרט הטוב ביותר.

היחיד שזכייתו בפרס שחקן המשנה מוצדקת הוא השחקן הנפלא חליפה נאטור המגלם את האב באופן מכמיר לב,  והדקות שהוא מופיע בסרט הן היחידות שמטעינות אותו בקורטוב של אנושיות וזיכוך.  

ואת הסרט "הטוב" הישראלי לאוסקר – מייצג הסרט הפוליטי הפרו פלסטיני הזה.

חוה ליבוביץ

אני ביקשתי להכיר את מדינת האי המיוחדת הזאת, את קובה, ואת העם שבה, רציתי להתוודע למצב שבו במדינה מותרת רק מפלגה אחת, ושרוב מוחלט של מועסקיה מקבלים את שכרם מהמדינה, שאין בה חופש עיתונות, ושאזרחיה מולעטים ללא הפסק במרקסיזם-לניניזם. חששתי שאני עומד להחמיץ את ההזדמנות להתוודע אל עולם מיוחד זה כי ראול קסטרו, שירש בשלטון את אחיו פידל, סטה לא מעט מ"הקו". וגם התפרקותה של ברית המועצות השפיעה קשות על קובה – כל הסובסידיות שקיבלה ממנה התאדו. כידוע, קובה ייצאה לברית המועצות סוכר במחיר גבוה ממחיר השוק, וקיבלה נפט ממנה במחיר נמוך ממחיר השוק. גן העדן הזה נפסק, קצת סייע להתגבר על המשבר הכלכלי בקובה הוגו צ'אבס הסוציאליסט מוונצואלה, אבל זה לא עזר הרבה, והעם נמק בעוניו. ראול החליט להתיר רכוש פרטי, ופתח את שערי האי לתיירות מערבית. מאוחר יותר עשה "מהפיכה" כשביטל את האיסור להחזיק טלפון סלולארי, ביטל את האיסור על המקומיים להתארח במלונות של תיירים, ושומו שמיים – הרשה לתושבים לרכוש מחשב אישי!

הרגשתי שאני חייב למהר כי עוד מעט תיהפך קובה לארץ מערבית, ושמורת הטבע הקומוניסטית הזאת תתפוגג, ואם נרצה להכיר שמורת טבע קומוניסטית – נצטרך להפליג לקוריאה הצפונית.

בכל זאת מה נשאר מחזונו של פידל קסטרו? – ובכן, כל אזרחי קובה פטורים לגמרי מתשלום מיסים (גן עדן קומוניסטי!). מיסים משלמים רק מי שניצלו את התרת הרצועה של ראול קסטרו ופנו לשוק הפרטי. כל החינוך במדינה הוא חינם, כולל הלימודים באוניברסיטה, אבל כדי להיות סטודנט עליך להיות חבר המפלגה.

כאמור, צריך למהר להכיר את קובה לפני שתהפוך לארץ בעלת צביון מערבי מודרני, מתועשת וקפיטליסטית כמו רוב הארצות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה.

אני דובר לדינו (תודה להוריי שעלו לארץ מסלוניקי!), והסתדרתי לא רע עם השפה הזאת בארצות אמריקה הלטינית – קצת מרימים גבה על כך שאני מדבר כביכול בשפתו העתיקה של סרוונטס, אבל מבינים אותי, ואני מבין אותם.

אני ידעתי שלא סתם כינו את הסגירות של העולם הקומוניסטי "מסך הברזל", עולם חף לחלוטין מתיירות – לא אוהבים זרים שבעיני השלטון כולם מרגלים שמבקשים להתנכל למשטר, והנה, ראול הקומוניסט פותח את שערי ארצו לתיירים מערביים, אלא מה? השלטון שכח להכין תשתיות ראויות לקבלת האורחים מארצות השפע – שדה התעופה בהוואנה פרימיטיבי למדיי, מזכיר מצב של שדות התעופה בעולם השלישי בשנות החמישים – מקום עלוב, והתנועה בו מעטה. הפקידים לבושים במדי צבא, והם חמורי סבר. הפקיד שבדק את הדרכון שלי הציף אותי בשאלות: לאן פניי מועדות? היכן אלון? כמה כסף הבאתי? ביציאה משדה התעופה צבאו עליי נהגי מוניות, וגם נהגים סתם שמבקשים להתפרנס מהסעת התיירים הנכנסים לקובה. צבאו עליי גם חלפנים וסתם מאכערים, בידיהם שלטים עם שמות המלונות אליהם הם מבקשים להסיע אותנו. בחרתי מונית –קשה היה לאבחן את הדגם – משהו ענתיקה שאי אפשר להגדירו, שבוודאי עבר הרבה ידיים לפני ידיו של הנהג שלי, והראיתי לנהג את כתובת המלון בו הזמנתי חדר.

לאורך הנסיעה חשתי שאני באמת חוזר אחורה בזמן – התגלו לעיניי בתים דלים בין חורשות דקלים, תעלות פתוחות המנקזות ביוב, עגלות רתומות לסוסים נוסעות במקביל לנו. לא עשה רושם שאני בהוואנה, עיר הבירה של קובה. אולי הנהג מוביל אותי בדרך ארוכה כדי לזכות בתשלום מנופח? אולי גרוע מזה? הרי שמענו על התנכלויות כלפי תיירים תמימים במדינות עניות שטופות בפשע. בפרסום שקיבלתי היה כתוב שהמלון אמור להיות במרכז הוואנה, והנה, אנחנו ממש באזור כפרי. הנהג, באנגלית עילגת מעורבת בספרדית, ניסה להרגיע אותי. ולאחר כשעה של נסיעה הגענו לבית שסביבו חצר מרווחת, שלא נראה לנו כמלון. אבל אין מה להתווכח – כאן כביכול מרכז הוואנה, והבית הפרטי הזה הוא בית מלון!

המנהל קיבל אותי במחוות מוגזמות של כבוד, והוביל אותי למבנה ארעי, מעין מחסן, הסמוך למבנה המרכזי – כלומר, מה שנראה כבית פרטי קיבל מעמד של ארמון, לעומת המקום בו שוכנתי בו. עליתי עם בעל הבית לעליית גג שעל המחסן, שם היתה מיטה מכוסה בכילה, פינה להניח את המזוודה. לא היה ארון, לא טלפון, לא שידה – רק מנורה שירדה מאמצע התקרה, ואשר על מנת לכבותה צריך ללכת עד המתג שעל הקיר הקבוע ליד הדלת.

למחרת זכיתי למה שבעל האכסניה כינה "ארוחת בוקר": בננה, שתי פרוסות לחם וריבה. את הכיבוד המלכותי הזה גישה נערה צעירה, כנראה בתו. אני רגיל לשתות קפה בבוקר, והרי אני בקובה – לא? אחרי כרבע שעה הוגש לי נוזל שחור בלתי מזוהה בעל טעם בלתי אפשרי. החלטתי לוותר – מאוחר יותר אכנס לאיזה בית קפה, ואשתה קפה נורמאלי. הבנתי שזה עסק פרטי, ובעל הבית בוודאי משלם מיסים.

"לא, אדוני, במלון הזה ("מלון?!) הוא רכוש המדינה, ואני עובד מדינה."

הבנתי אם כן, שהמודעה באינטרנט ל"מלון" נעשה מטעם משרד הפרסום הממשלתי!

לא הבאתי איתי את הטלפון הסלולארי , כי הבנתי שאין בו הרבה תועלת במקום הזה. ביקשתי מבעל הבית (סליחה, ממנהל המלון הממשלתי!) שיזמין לי מונית. בנסיעה אל מרכז הוואנה (עיר עם אוכלוסייה של מעל שני מיליון תושבים!) ראיתי בתים נטושים, חלקם חרבים ממש, וחלק אחר מקולפי טיח, תעלות ביוב פתוחות בצידי הרחובות, לצידנו נסעו גם עגלות רתומות לסוסים, שגם הן הסיעו נוסעים, בוודאי במחיר נמוך יותר. עברו לידינו ומולנו אוטובוסים מיושנים גדושים בנוסעים, בוודאי פועלים הנוסעים למקומות העבודה.

הסוכנות להשכרת מכוניות דווקא מצויה בבניין משופץ, שבקומת הקרקע מצוי המשרד, ומולו חנו מספר מכוניות. הפקיד שקיבל אותי נהג באדיבות מופלגת. נקל היה לחוש שהוא שולט במקצועו. להפתעתי, ההליך היה מהיר, וקיבלתי מפתחות לרכב. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו אם הוא עובד מדינה.

"לא אדוני, זה עסק פרטי, אני בעל המקום."

"אז אתה משלם מיסים?"

"וכי יש ברירה? תרשה לי לשאול את אדוני מאין הגעת לקובה."

"מישראל."

אולי ההיגוי הלדיני שלי הטעה אותו:

"שמעתי על איסלנד, יש אצלכם הרבה גייזרים. אדון נכבד, אם אתה מאיסלנד, אצייד אותך ללא תשלום במפות של הוואנה ושל קובה."

לא תיקנתי אותו. הייתי מצויד במפה מהבית, אבל הודיתי לו על התשורה. המפה שלו היתה יותר מעודכנת.

יצאתי לדרך כשמגמת פניי לסייר דווקא בפריפריה ובכפרים, שם סברתי אפגוש קובנים אותנטיים, לא כמו העירונים שבכל מקום על פני כדור הארץ מבקשים לחקות את אמריקה. יעדי הראשון היה העיירה פינר דל ריו שהיא מרכז לגידול טבק ולעיבודו, וכמעט כל רכב ממונע או רתום לסוסים הובילו מטענים של עלי טבק. הסיגר הקובני הוא שם דבר בעולם, לכן חיפשתי את המפעל שמעבד את עלי הטבק. קיבלתי הדרכה מעוברי אורח, והגעתי למקום.

רציתי להיכנס, אבל סטופ! משום מקום הופיע ברנש שחום לבוש בטי שרט ועליו סמל הפטיש והמגל, ומעליו עניבה, וכן סרט אדום על הזרוע הערומה מעולם לא ראיתי הרכב כזה של בגדים.

"ברוך הבא! אני אדריך אותך במפעל."

ואחר כך בלחש: "בסוף הסיור תשלם לי חמישה פזו" (שווה ערך לחצי שקל).

הבנתי שמדובר בתוספת אסורה למשכורת הזעומה שהוא בוודאי מקבל על תפקידו המיותר – כל המפעל הוא סככה בגודל של כ-300 מ"ר, שבוודאי הייתי מסוגל לסייר בו בלי ההדרכה של בעל הטי שרט והעניבה – אבל צריך להישמע להוראות. הברנש מסביר לי שעל הקירות תלויים עלי טבק לייבוש, וכי לא הייתי מגיע למסקנה הזאת בעצמי? בקצה המבנה קבוצת נערות העובדות בגלגול עלי הטבק שלאחר ייבוש בתנור אמורים להיהפך לסיגרים. העלים מפיצים ריח משכר, שרק למענו היה כדאי להיכנס למקום.

והמדריך: "אני מציע לך לקנות כאן את הסיגרים, המחיר ללא תחרות, בהוואנה יעלה לך כפול."

רציתי להגיד לו שלא רק סיגרים, אבל אפילו סיגריות מעולם לא עישנתי, אבל ברומא, תתנהג כמו הרומאים, ובקובה תתנהג כמו אמריקאי. שאלתי על המחיר, והוצאתי מהארנק עשרה דולרים.

מסתבר שאסור להם לקבל את ההליך "הקפיטליסטי" הזה, אבל הוא מתנדב שניסע איתו לבנק, ושם יחליפו לי את הדולרים בפזו מקומי תוך דקות. הוא גם הבטיח לי שאיהנה מהחוויה של ניהול עסקה בבנק מקומי. לא הבנתי איך המפעל יסתדר בלי מדריך תיירים. הסרתי דאגה מליבי – אני הייתי התייר היחיד באותו היום, והברנש, שבינתיים נודע לי ששמו חזו, יכול להתפנות בלי ייסורי מצפון לבוא עימי לבנק כדי שאני איהנה מהחוויה.

ליד הבנק ראיתי את החזון הנפרץ בארץ קומוניסטית – תורים ארוכים ליד חניות שמוכרות לחם ודברי מזון אחרים המחולקים במידות קצובות. גם בבנק הזה היה תור. ההליך "המהיר" בבנק ארך כשעה, כשאני נשאל המון שאלות על ידי האשנבאי. זה העביר את השטרות לבדיקתו של פקיד אחר, ובינתיים משתרך תור מאחורינו. הסוף – סוף טוב: קיבלתי כסף מקומי, רכשתי את הסיגרים מ"המדריך" שקיבל גם טיפ, ושנינו יצאנו מרוצים. מה שבטוח הוא שאיש לא יוכל להכחיש שהייתי בקובה – הסיגרים שבידי הם ראיה מכרעת. הבעיה תהיה למי למסור אותם כמתנה כשאגיע ארצה – לא זכור לי קרוב או ידיד שמעשן סיגרים.

היעד הבא שלי הוא עיר החוף וארדו דיל סול, זה מקום קסום, בו הצליחו מתעשרים (בשלטון הקומוניסטי!) להשיג מקומות נופש. המקום מזכיר את פלורידה – היו שם בתי קומות, מלונות מודרניים, מוטלים, מסעדות, רחובות רחבים ונקיים. לא דומה למה שראיתי בנסיעה מהוואנה לכאן. בחוף יש חול לבן ונקי, אוויר צלול, מפתה להלך על החוף יחף. החלטתי שזה מקום ראוי להעביר בו את הלילה, וכבר פינטזתי על שהייה נעימה במקום, אבל התקוות שלי היו מופרזות. החלטתי להיענות להפצרות של מאכערים שמנתבים את התיירים לפלדר, סוג של מסעדה המבטיחה הנאה מהארוחה. הזמנתי פאנקייק – אין, טוסט גבינה – אין. אולי אומלט? – אין. יש טאמלס, מין מאכל המורכב מתירס טחון על מצע של עלי בננה. הבנתי שאין טעם להזמין קפה, והזמנתי בקבוק מים מינראליים, והתעקשתי שאני אפתח אותו בעצמי, כי הזהירו אותי מרמאויות בנושא. ובכן – לא ממש פלורידה! בעל המסעדה (אני מניח שהיא שלו) התיישב על ידי, והבטיח לי שאם אבוא למחרת יהיה מבחר יותר גדול:

"אתה תראה, חבר מישראל, עוד יהיה טוב בקובה. אני לא מתלונן, יש לי סבלנות – paciencia amigo, paciencia – זאת הסיסמה שלנו."

אצלנו מתלוננים על היעדר ביטחון, על יוקר המחייה, על קיפוח, על הזנחת הפריפריה. כאן איש לא מתלונן, וגם דואגים לפמפם לך שלא מתלוננים, לעם הזה יש סבלנות.

הוא רצה לנשק אותי (שכה אחיה!) כשהשארתי לו טיפ.

יצאתי מהמסעדה, וב-35 פזו (שהם בערך דולר) קיבלתי סיור בעיר בכרכרה רתומה לסוס (כמו בווינה!)

יצאתי שוב לדרך אל האזור הכפרי היפהפה של קובה – עמק וינאלס המשופע במטעים, שדות טבק, מטעי קפה. העמק משתרע לאורך שרשרת הרים, בהם מערות נטיפים קרסטיות, בהן התכוונה להסתתר ההנהגה הקומוניסטית כשהיה חשש לפלישה אמריקאית. כזכור היתה אמנם פלישת נפל במפרץ החזירים באפריל 1961, ושנה אחר כך היה משבר הטילים שבין ברית המועצות בראשות חרושצ'וב וארצות הברית בראשות ג'ון קנדי. יש במקומות האלה מערות לאורך של עשרות קילומטרים. המקום מבורך בגשמים, ולכן הוא ירוק עד, ורבים מפלי המים, ואגמים שצומחות בהם חבצלות מים. ביקרתי בגן סחלבים ענק, ובו מאות סוגים של הפרח האציל הזה.

ליד היפעה הזאת פגשתי את האנשים הפשוטים החיים בטבע כמו לפני מאות שנים. וכן, אין בווינאלס בית קפה, יש בית מרזח, בו מתאספים איכרים שהגיעו רכובים על סוסים, ועל ראשיהם כובעי סומבררו, כוסית ביד והרבה ברכות ואיחולים קולניים. בבית המרזח בו ביקרתי היו כחמישה-עשר גברים ונשים. יש ביניהם בעלי חזות אירופית, בעלי חזות אינדיאנית, מה שמכונה כאן מסטיסוס, וגם שני שחורים. אחד האיכרים פוצח בשירה ופורט על גיטרה. השאר יוצאים במחול ספונטני. רוקדים ושרים באמצע היום. השמחה של האנשים הפשוטים האלה, שבוודאי חייהם לא קלים, מעוררת בי השתאות. הם מתנהגים כאילו אין מחסור, כאילו חיים יפים נועדו להם, ולא נותר להם אלא ליהנות מהם. כולם מכירים את כולם, ושמחים ביחד, והשמחה הזאת הלהיבה גם אותי, והצטרפתי לריקוד. את הלחן לא הכרתי, אבל לא התביישתי לתת את קולי בשיר.

מסתבר כי בתופעה הזאת, שבה אנשים נפגשים בבית היין, שרים ורוקדים ושמחים – פגשתי גם בהמשך ביקורי בקובה, בילויים אלה בבית היין משכיחים את הפרנסה הרעועה, ואת עליבות החיים, והאנשים מעדיפים לשמוח ולצחוק במקום להתאבל על מה שאין. בשום ארץ מוכת עוני אחרת (וביקרתי בדי הרבה מקומות כאלה) לא נפגשתי בתופעה המרנינה הזאת.

באחת ההפסקות מהריקוד שהרטיט את הלב, התכוונתי לצאת כדי להגיע באותו היום לאטרקציה של עמק וינאלס – הקיר המצויר הענק (120 מטרים גובה!) שעל צלע ההר מונטה דוס הרמנס, ובו דמויות צבעוניות של בעלי חיים קדומים ושל בני אדם קדומים. מספרים שאת הקיר הזה ציירו אמנים במשך חמש שנים.

אני ליד דלת בית המרזח, ואחד מהרוקדים בעל חזות אינדיאנית פונה אליי ביידיש: "איך בין א יידיש קינד," שמשמעו – אני ילד יהודי. אני הרי צאצא לעולים מסלוניקי, ושפת האם הראשונה שלי היא לדינו, אבל בילדותי גרה המשפחה שלנו בחליסה שבחיפה, שהאפוטרופוס חילק דירות נפקדים לשורדי שואה מאירופה, ואני זוכר איך אימא של חברי שרוליק היתה קוראת מהמרפסת לילדיה לעלות הביתה לאורחת ערב: "חיה'לה, שפרינצה'ניו, שרוליק, קומט שנעל א-היים!" אפשר, כמובן, למכור אותי ביידיש, אבל מה שאמר האיש הבנתי. פערתי את עיניי בתמיהה. והוא בספרדית מזמין אותי לביתו:

"מובטחת לך ארוחה כשרה."

לא יכולתי להחמיץ הזדמנות כזאת – יהודי מהמסטיסוס בעמק וינאלס שבקובה! הוא החזיק את הסוס שלו באפסר, ושנינו הולכים ברגל אל ביתו, מרחק של כשלושת רבעי השעה. היו לי המון שאלות אליו, אבל הלדינו שלי לא היתה כל כך מובנת לו, ומה שהוא ענה לא תמיד הבנתי. הבית שלו – מעון כפרי פשוט מכוסה ברעפי עץ, קירותיו צבועים בירוק בוהק. בחצר ברווזים ותרנגולות (בחצרות השכנים היו גם חזירים). כלב אימתני ליד מלונה רצה להתנפל עליי, אבל השרשרת עצרה בעדו. חברי החדש, שנודע לי שמו – קרלוס זקיאל (אולי קיצור של השם יחזקאל?) השקיט את הכלב, והוביל אותי פנימה. אשתו ושתי בנותיהם (הערכתי בנות עשר ושמונה), גם הן בעלות אותה חזות אינדיאנית, קיבלו אותי במאור פנים. קרלוס הראה לי שולחן קטן בפינת החדר ועליו סידור תפילה, מחזור וחנוכייה. קובה הקומוניסטית הרי היא מדינה אתאיסטית, שהטילה מגבלות חמורות על אנשי הדת, ורבים מהם היגרו לארצות קתוליות אחרות משאירים אחריהם כנסיות מוזנחות ריקות ממתפללים. תמורה מסוימת אירעה ב-1998 כאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר באי. מכל מקום, בביתו יכול כל קובני להתפלל למי שהוא חפץ.

שאלתי את קרלוס אם יש עוד יהודים בקובה, והוא ענה לי שיש מעטים, אולי אלף. רובם ויתרו על גן העדן של קסטרו והיגרו לאמריקה ולצ'ילי.

לוצ'יה אשתו קראה לנו לארוחת ערב שכללה חמין מסורתי, מרק עוף, ולקינוח בננות מטוגנות. למרות שהיינו רק שני גברים, קרלוס קרא אחרי הארוחה את כל ברכת המזון מהסידור.

וכאן אני הייתי בהתלבטות גדולה: ידעתי שקובנים רבים בעלי דירות משכירים חדרים לתיירים כדי להגדיל במעט את תקציב המשפחה. זאת כמובן, כלכלה שחורה האסורה בארץ קומוניסטית. מארקס, כידוע, לא הבין שבלי רכוש פרטי ובלי יוזמה פרטית אין עתיד לכלכלה של מדינה. חשבתי שמן הסתם גם קרלוס שלי משתכר מהצד מאירוח תיירים. אבל האיש הרי אירח אותי בחום כזה, ואני עלול להעליב אותו אם אציע תשלום עבור האירוח.

שאלתי את המארח שלי מה הבנות רוצות ליום ההולדת שלהן, והן ענו במקומו, שתיהן ביחד:"Bicicletas," כלומר, אופניים. שאלתי את הבנות כמה עולים האופניים, והן ענו: "המון!"

"כמה?"

והן פסקו שאולי מדובר בסכום המתקרב לעשרים דולר (סכום שאצלנו מספיק לארוחת בוקר במסעדה!). הוצאתי את הסכום ונתתי לבנות, שקפצו משמחה. קרלוס ולוצ'יה הביטו במחזה כשעל פניהם מבוכה גדולה.

כשנפרדתי מהם הוא אמר לי בעברית בלי שמץ של מבטא ספרדי: "בשנה הבאה בירושלים." חיבקתי אותו בחום.

לא רציתי לאכזב את בן עמי שמעבר לאוקיאנוס, ולא הזהרתי אותו שאם יעלה לישראל, עלולים הרבנים לפקפק באילן היוחסין שלו, בשל חזותו האינדיאנית, ואולי אפילו ידרשו ממנו להתגייר לחומרה.

משה גרנות

* אהוד היקר, אורי הייטנר צודק כי לא סביר שהסכמנו לקבל תימוכין כמו "לישראל יש זכות להגנה עצמית" – לאיזו ארץ אחרת בעולם מעניקים ג'סטה כזאת? חבל שלא ענינו לקנצלר גרמניה כי ישראל מכירה בזכות גרמניה להגנה עצמית.

רפי אוסטרוף כתב מאמר מרטיט לב על האפשרות שיקרה בארצות הברית תהליך מבהיל כלפי היהודים כמו בגרמניה. הוא מזכיר את ההתנפלות על הקפיטול בהשראת דונלד טראמפ, את התגברות האנטישמיות שם, ואהדה לאסלאם הטרוריסטי. בעבר ארצות הברית נמנעה מלהפציץ את תאי הגזים של אושוויץ, ולא איפשרה קליטת אוניות עם פליטים יהודים לפני, ובעת מלחמת העולם השנייה.

ג'ורג' קלוני הוא החלום הרטוב של נשות העולם, ומכל הנשים שרצו בו הוא בחר באמל, מוסלמית לבנונית אוהדת הטרור המוסלמי.

תודה לנעמן כהן על שאלותיו על "סוף" סיפוריי. ובכן, את ההשראה על עיצוב דמותו של אמיל גולדמן בסיפור "החברה המזכירה" קיבלתי מסיפור חייו של בן דוד של אימי ז"ל. אותו דוד מדרגה שנייה באמת נרשם למפלגה הקומוניסטית ביום שירד מהאונייה בחיפה, ונשאר קומוניסט עד יום מותו. אשתו מצאה אותו מת, יושב על כורסה, כשהעיתון "קול העם" על ברכיו.

שלך –

משה גרנות

* אודי מנור: תגובה קצרה למאמרו של משה גרנות: כותרתו מבטיחה –  הצעה לתגובה לגל האנטישמיות – אבל אין שום קשר בין הכותרת לבין התוכן שבו אין שום הצעה לתגובה לגל האנטישמיות. שעל כך נאמר: (אין) אמת בפרסום.

* אהוד: כדאי לאוסטרלים, בייחוד לאנשי מפלגת הלייבור הצבועים שבשלטון, לעצור לרגע ולחשוב כיצד תיראה היבשת שלהם לאחר שמרבית היהודים אזרחיה יעזבו אותה ובמקומם יגיעו אלפי פליטי הטרור האיסלאמי והפלסטיני, והחארות רוויי השנאה האלה יתאזרחו בה, יצביעו ללייבור האוסטרלי ויחזקו ביבשת את הטרור האנטישמי!

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!