* הצעה מסוכנת – ההצעה האמריקאית למועצת הביטחון גרועה ומסוכנת, הן בשל מה שיש בה והן בשל מה שחסר בה.
היא מסוכנת כיוון שנאמר בה "אחרי שתוכנית הרפורמה של הרשות הפלשתינאית תצא לפועל בצורה מהימנה ופיתוח עזה יתקדם, ייתכן כי ימולאו התנאים לנתיב אמין להגדרה עצמית פלסטינית והקמת מדינה." נכון שזו לא אמירה מחייבת, אלא "ייתכן כי," וניתן לסמוך על הרש"פ שלא תבצע באמת רפורמה. אך עצם הצגת מדינה פלשתינאית כיעד בסיום המלחמה היא פרס לטבח, כפי שטראמפ עצמו אמר על יוזמת מקרון.
היא מסוכנת כיוון שאין בה אמירה על חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון של ישראל בשטחי רצועת עזה. כאשר חופש הפעולה הזה אינו מוגדר מצד אחד, ומצד שני נאמר ש"מועה"ב קוראת לכל הצדדים ליישם אותה בשלמותה, לרבות קיום הפסקת האש, בתום לב וללא דיחוי," הרי שכל פעולה לסיכול הטרור עלולה להיות מוצגת כהפרת הפסקת האש. פעולה אפקטיבית לסיכול טרור היא פעולה יומיומית יזומה, הגנה אקטיבית, כפי שמתבצעת מאז "חומת מגן" בשטחי הרש"פ ביו"ש. אם לא נוכל לבצע אותה, טרור יילך ויתעצם.
כמו כן, לא כתוב בהצעה שיש לישראל זכות וטו על הרכב הכוח הרב לאומי, מה שעלול להכניס לרצועת עזה כוחות צבא של מדינות עוינות כמו טורקיה וקטאר.
כרגע יש עיכוב בהצבעה במועצת הביטחון כיוון שרוסיה הציעה הצעה נגדית, אנטי ישראלית קיצונית יותר. את העיכוב הזה עלינו לנצל להפעלת כל אמצעי ההשפעה לתיקון ההצעה האמריקאית (ולא להשגת מכתבי בקשה לחנינה).
אסור שזו תהיה תוצאת המלחמה, שזו תהיה תוצאת הטבח.
ומכל מקום, תהיה אשר תהיה החלטת מועה"ב, המחויבות הראשונה של ישראל היא להבטחת ביטחונה ושלומם וחייהם של אזרחיה. ממשלה שלא תעשה זאת, תהיה אחראית למחדל הבא.
* לאו מוחלט למדינה פלשתינאית – הרש"פ היא מה שרבין הגדיר יישות שהיא פחות ממדינה.
יש לה סממנים רבים של מדינה – נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, משטרה, בתי כלא, שב"כ, שגרירויות ברחבי העולם, שלטון מקומי ועוד. ולמה היא אינה מדינה דה-פקטו?
ההגדרה הקולעת ביותר למדינה, היא של הפילוסוף, מדען המדינה, הסוציולוג, ההיסטוריון והכלכלן הגרמני הדגול מקס ובר (1864-1920): ארגון שיש לו מונופול על האלימות.
לרש"פ אין מונופול על האלימות, כיוון שיש בשטחי הרש"פ חופש פעולה לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון. וכך, מידי לילה כוחותינו מבצעים מעצרים, מגיעים למחבל למיטתו לפני שהוא מגיע לפגע בישראל, הורסים בתי מחבלים שביצעו פיגועים ועוד. לא בכדי, אין סיכוי להיווצרות עיר טרור תת-קרקעית בשטחי הרש"פ ולא תשתית של משגרי רקטות.
לא תמיד זה היה המצב. לאחר הסכם אוסלו הרש"פ היתה מדינה עצמאית דה-פקטו, כי היה לרשות מונופול על האלימות. המדינה הפלשתינאית היתה מדינת טרור. בתקופה זו, נרצחו 1,500 ישראלים, כמעט בכל יום מחבל פוצץ עצמו באוטובוס, קניון, מסעדה, דיסקוטק או מלון. אזרחי ישראל חיו בפחד ואימה.
המציאות הזאת השתנתה במבצע "חומת מגן", 2002, שבו הושמדו תשתיות הטרור ביו"ש והשליטה הביטחונית בפועל עברה לידינו. מרגע זה, הרש"פ ביו"ש חדל להיות מדינה עצמאית. אבל הוא המשיך להיות מדינה עצמאית ברצועת עזה, שבה בוטל ברגע האחרון מבצע "חומת מגן". ובהתנתקות, ישראל נסוגה והעבירה לידי המדינה הפלשתינאית את יתרת השטח, והמדינה הפלשתינאית שלטה על 100% משטח רצועת עזה, תחילה תחת שלטון הרש"פ ואח"כ תחת שלטון חמאס. בכל אותה תקופה, המדינה הפלשתינאית בעזה היתה מדינת טרור. היא מיררה את חיינו ובעיקר את חיי התושבים בנגב המערבי, בשיגורי עשרות אלפי רקטות, בהצתות ועוד, ונבנתה תשתית הטרור התת-קרקעית האימתנית. המדינה הפלשתינאית בעזה מימשה את מהות קיומה ב-7 באוקטובר.
למדנו על בשרנו, שמדינה פלשתינאית – פירושה מדינת טבח וטרור. לכן, אסור להסכים למדינה פלשתינאית. אסור להסכים לכך שבהפסקת האש יהיה אזכור לתהליך שסופו מדינה פלשתינאית. ויש לעמוד על כך שבעזה לא תהיה מדינה פלשתינאית דה-פקטו, כלומר שיהיה לצה"ל חופש פעולה מלא בכל שטח הרצועה.
* רפורמה או מס שפתיים – מדברים על "רפורמה" ברש"פ.
אם רוצים רפורמה, ולא מס שפתיים, אלה צריכים להיות עיקריה:
א. הפסקה מוחלטת של תשלום למחבלים האסירים ולמשפחות המחבלים ההרוגים.
ב. שינוי עומק בתוכניות הלימודים ברש"פ, לכאלו שמכירות בלגיטימיות של ישראל, כמדינה המממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, שהיא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור.
ג. שלילה מוחלטת של הטרור והמאבק המזוין נגד ישראל.
ד. הודאה בכך שאין זכות "שיבה" לפלשתינאים.
ה. ביטול אונר"א ונטילת אחריות הרש"פ על אזרחיה שמוגדרים "פליטים", כביכול.
אין רפורמה שלא תכלול לפחות את חמש הנקודות הללו במלואן.
* ממשיכים להפר – חמישה שבועות אחרי שהיו אמורים להחזיר את כל החטופים, חמאס ממשיכים להפר את ההסכם ולהחזיק בשלושה חללים חטופים.
* גרוע ממחדל 7 באוקטובר – הולכים ומתרבים הסימנים שנתניהו עומד להיכנע ולאפשר למחבלים הלכודים ברפיח לצאת חיים וחופשיים.
נתניהו חוזר למדיניותו הקלוקלת שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר – מדיניות ההתמכרות לשקט. אך הפעם זה חמור הרבה יותר, כיוון שזה אחרי 7 באוקטובר. אחרי שראינו מה התוצאה הישירה, הבלתי נמנעת, של המדיניות הזאת. והפעם זה חמור יותר, כי ישראל בהנהגת נתניהו מאבדת את עצמאותה והופכת למדינת חסות של ארה"ב.
* עסקת ה-200 – שחרור 200 מחבלי חמאס תמורת בקשת חנינה מהנציב העליון לנשיא המדינה?
* דיר פרזידנט – לכבוד כבוד נשיא ארה"ב מר דונלד ג'ון טראמפ,
נשיא יקר!
מודה לך על מכתבך.
עם ישראל מוקיר אותך ומכיר לך תודה על ידידותך ועל המעשים הגדולים שעשית למעננו, החל בהכרתך בירושלים כבירת ישראל ובריבונותנו על הגולן, ועד הפצצת הכור באיראן במבצע "עם כלביא" ובשחרור חטופינו מידי חמאס.
עם זאת, צר לי לקבוע שלא אוכל לקבל את בקשתך בעניין החנינה לראש הממשלה.
ישראל היא מדינה עצמאית, ואף גורם זר, ואפילו נשיא ארה"ב, וגם אם הוא ידיד דגול של ישראל, לא יתערב בענייניה הפנימיים. לא כל שכן, בענייני משפט פלילי. מערכת המשפט בישראל היא עצמאית וגם אני, כנשיא, איני רשאי להתערב בהליכים משפטיים. קל וחומר, נשיא של מדינה אחרת.
מוסד החנינה הוא מוסד של מידת הרחמים. הוא רלוונטי רק אחרי מיצוי מידת הדין. הנשיא דן בבקשות חנינה, רק אחרי הרשעה, וגם זאת אם המבקש הביע חרטה על מעשיו.
היה מקרה חריג אחד, בתקופת כהונתו של אבי כנשיא המדינה, שמשיקולים של האינטרס הלאומי של ישראל, ניתנה חנינה בטרם משפט. גם אז, החנינה היתה כרוכה בהודאה באשמה ובהבעת חרטה, ולכן בית המשפט העליון, באופן חריג, אישר את החנינה.
בקשה לחנינה נידונה רק אם האדם עצמו מבקש חנינה. אין לי סמכות, כנשיא, לדון בבקשה, אם באה מכל אדם זולת המבקש עצמו.
אם נתניהו ישלח בקשת חנינה, יודה באשמתו, יביע חרטה על מעשיו ויקבל על עצמו את הקלון שיושת עליו אם יורשע, אשקול את בקשתו באופן חריג, אף שהמשפט טרם הסתיים.
בכבוד רב
יצחק הרצוג
נשיא מדינת ישראל
* קיצור תולדות האין כלום – "לא יהיה כלום כי אין כלום ולא היה כלום" הכריז נתניהו שוב ושוב וקהלו התמוגג מהשירה הנשגבת הזאת.
ואז חקירת המשטרה הביאה, על סמך הראיות, להמלצה להגיש כתב אישום. אז נתניהו הסביר שאין למשטרה שום סמכות להמליץ, אין שום משמעות ושום ערך להמלצה שלה, והקהל התמוגג, הרי לא יהיה כלום ואין כלום.
על סמך אותן ראיות, הפרקליטות המליצה להגיש כתב אישום נגד נתניהו, ומיד נאמר שהכל יקרוס אצל היועמ"ש.
וכשהיועמ"ש החליט להגיש את כתב האישום, הכל יקרוס בשימוע.
וכשאחרי השימוע הוגש כתב האישום – הכל יקרוס במשפט.
ולאורך המשפט אנו שומעים שכל התיקים קרסו, ונתניהו מספר לנו שאין דבר שהוא משתוקק לו יותר מהעדות שלו בבית המשפט, שהוא ממתין לה בכיליון עיניים 8 שנים, כי היא ההזדמנות שלו להפריך את הטענות נגדו.
אם לא יהיה כלום ואין כלום ולא היה כלום, למה נתניהו מתחנן בפני טראמפ לקמבן לו חנינה?
* נישאר רק עם ערוץ 14 – ב-2012 פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר תחת הכותרת "תחנת האבסורד", שבו קראתי לסגור את גל"צ. או ליתר דיוק, להפרידה מצה"ל.
פתחתי את המאמר בביטוי אהבתי לתחנה ולתוכניותיה, אך הסברתי שלמרות זאת, אין מקום, לדעתי, לתחנת רדיו צבאית.
זו לא הפעם הראשונה שכתבתי על כך. זו היתה דעתי גם עשרים שנה קודם לכן, כשהרמטכ"ל ברק רצה לסגור את התחנה.
אבל למרות שעקרונית דעתי לא השתנתה, אני מתנגד בתוקף להחלטתו של פריימריסט הביטחון לסגור את התחנה. מדוע? מה נשתנה?
אוהו, מה נשתנה. אז ראש הממשלה היה נתניהו, אך זה היה נתניהו אחר לגמרי. היום ממשלת הפיגולים מובילה מתקפה לחיסול התקשורת החופשית, וצעדו של פריימריסט הביטחון היא חלק מהמגמה הזו. עוכר התקשורת קרעי מנסה לחסל את התקשורת הציבורית ולהשתלט על התקשורת המסחרית. המהלך הזה הוא חלק מהמהפכה המשטרית התוקפת את הדמוקרטיה הישראלית. די בדברי השקר של הפריימריסט על כך שהתחנה פעלה נגד המאמץ המלחמתי, כדי להבין שזה שקר בזוי. כל מי שמאזין לתחנה יודע שההיפך הוא הנכון.
אבל הפריימריסט הזה לא רוצה שתהיה בישראל תקשורת אמיתית, אלא רק "תקשורת" בנוסח ערוץ התעמולה 14 עם ביביריוני מיקרופון כמו ינון מגל וברדוגו.
הפופוליסט הזה מדבר על פגיעה במאמץ המלחמתי? מה הוא עשה נגד הפלישה הברברית האלימה לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה? מה הוא עשה השבוע כשעשרות בוגדים אלימים תקפו את חיילי צה"ל בקרבת טול כרם, חוץ מסירוס היכולת להילחם בתופעה בביטול המעצרים המנהליים?
בסיטואציה כזו, ראוי להיאבק נגד סגירת גל"צ. זו החלטה כמו כל החלטותיו של הפריימריסט – חפה מכל שיקול ענייני וכולה מוטת בייס ופריימריז.
* מותר לאחמד טיבי –ח"כ צבי סוכות: "מותר לאחמד טיבי לחדור דרך פירצה בגדר לבסיס צה"ל ולהיכנס לחמ"ל כדי לפקח על פעילות הצבא."
אבסורד? האמת היא שהוא ניסח זאת קצת אחרת. הוא לא הזכיר את טיבי. אבל כדי להצדיק את הפשע נגד ביטחון המדינה ונגד הדמוקרטיה – פלישתו האלימה בראש אספסוף ברברי לבסיס צה"ל בשעת מלחמה, הוא היתמם וקשקש על חסינות הח"כ, שעל פיה מותר לחבר כנסת להיכנס לבסיסי צה"ל כחלק מתפקידו – לפקח הרשות המבצעת.
אבל לסוכות יש נסיבות מקלות – המשתמט הזה נורא סקרן לראות פעם בסיס צה"ל מבפנים.
[אהוד: מדבריך אני מבין שאתה תומך בפצ"רית, שהרי מעשיה הם שגרמו לאותה התפרעות].
* איך לנהוג בפורעים – איך צה"ל צריך לפעול כאשר פורעים יהודים מציתים בתים ומכוניות ומכים אנשים בכפר ערבי?
בדיוק כפי שהוא היה פועל נגד פורעים ערבים שהיו חודרים ליישוב יהודי, מציתים בתים ומכוניות ומכים אנשים.
* ביום השנה לליל הבדולח – הפוגרום באזור התעשייה ליד טול כרם היה בדיוק ביום השנה ה-87 לליל הבדולח, באותן שיטות ובשם אותו סוג של אידיאולוגיה. כעבור יומיים הם גם הציתו מסגד, אפרופו ליל הבדולח.
הדוצ'ה שלהם הוא שר בכיר בממשלה.
* מה חסר בפוליטיקה הישראלית – בכל שנותיו באופוזיציה, בגין התנגד בתוקף למעצרים מנהליים. כן, גם של מחבלים ערבים. הוא ראה בהם ירושה של השלטון המנדטורי הקולוניאליסטי, שמקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית. כמנהיג של מפלגה לאומית ליברלית, שאחד מיסודותיה הוגדר "חירות האדם", הוא טען שמעצר ללא משפט הוא פגיעה בחירותו של האדם ואין לכך מקום. כאשר עלה לשלטון, והאחריות הביטחונית הייתה על כתפיו, הוא ראה מכאן דברים שלא ראה משם. הוא הבין שמדובר בצעד של פיקוח נפש, שמציל חיי אדם רבים. ב-1980, לאחר התפטרות שר הביטחון עזר ויצמן, קיבל בגין לידיו את תיק הביטחון, ובמשך כשנה כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, הוא חתם על צו מעצר מנהלי למחבל "הרב" מאיר כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, מייסד הכנופייה שהיום בן גביר, ממשיך דרכו, עומד בראשה.
ב-1984 כהנא נכנס לכנסת (באותם ימים אחוז החסימה עמד על 1%, והיו סיעות יחיד). יחד אתו היו לימין 61 מנדטים. אבל יצחק שמיר לא העלה על דעתו לספור אותו כשותף פוטנציאלי. לא הוא, ולא אף אחד אחר בליכוד ובמחנה הימין. גאולה כהן, ממנהיגי תנועת התחיה, תנועת הימין הציוני העמוק ביותר באותם ימים, כינתה את כהנא "כתם על תולדות העם היהודי". לא היה אפילו ניסיון גישוש בלתי מחייב לגבי שותפות קואליציונית עם הכנופייה הכהניסטית, או תמיכה שלה מבחוץ. מבחינת שמיר ומבחינת כל המחנה, היו לימין 60 מנדטים. והוקמה ממשלת אחדות לאומית.
בחציה הראשון של הקדנציה של ממשלת האחדות, פרס היה ראש הממשלה. בחציה השני – שמיר. בתקופת שמיר, הכנסת כולה קיבלה את החוק נגד הגזענות, שפסל את המשך ריצתה של "כך" בבחירות לכנסת. כעבור שנים אחדות, אחרי שהמחבל רוצח ההמונים, מורו ורבו של בן גביר, ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח במערת המכפלה, "כך" ו"כהנא חי" הוגדרו ארגוני טרור והוצאו אל מחוץ לחוק.
כאשר כהנא שר"י כיהן בכנסת, בכל פעם שעלה לנבוח מן הדוכן, יצחק שמיר קם ועזב את המליאה, ועמו כל ח"כי הליכוד, כל ח"כי הימין וכל שאר הח"כים. נשארו באולם רק הנואם והיו"ר. והיום, בליכוד של היום, לא זו בלבד שהכנופייה היא חברה בכירה בקואליציה, ח"כ ואטורי מהליכוד מהלל ומשבח את כהנא שר"י וטוען שצריך היה להעניק לו את פרס ישראל.
הבעייה הגדולה ביותר בהרכב של המערכת הפוליטית הישראלית, היא שאין בה מפלגה של תלמידי ז'בוטינסקי.
* האתגר של האופוזיציה – בכל הסקרים בחודשים האחרונים, האופוזיציה בקושי מגרדת את ה-50%, ובמקרה הטוב, אם בכלל, היא מצליחה להקים קואליציה צרה של 61 ח"כים. ובאותם סקרים, עם אותם נסקרים, יש רוב של כ-80% התומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, דגש על ממלכתית, ורוב דומה נגד חוקי ההשתמטות, ובעבר רוב גדול שתמך בעסקת חטופים וכד'.
פירוש הדבר הוא שרבים מאוד מהאזרחים שמתכוונים להצביע למפלגות הקואליציה, בנושאים רבים ומרכזיים חושבים אחרת ממנה. למעט נושא ההשתמטות, שבו רבים ממצביעי הציונות הדתית מתנגדים לחוקים, סביר להניח שבשאר הנושאים מצביעי הקואליציה, שמתנגדים לעמדותיה, הם מצביעי הליכוד.
מה מקור התופעה? מה הסיבה לפער הזה בין עמדות מצביעי הליכוד לעמדות הח"כים שלהם? ואיך זה שח"כים פופוליסטיים, שהתנהגותם ועמדותיהם אינם אותנטיים אלא מְרצי-בייס – דווקא הם נוקטים בעמדות המנוגדות לקהל מצביעיהם?
כדי להבין את התופעה, חשוב לאבחן מהו הבייס של אותם שרים וח"כים. התשובה לשאלה נעוצה בפער בין מצביעי הליכוד ומתפקדי הליכוד. כשישראל כ"ץ צריך לקבל החלטה ביטחונית מקצועית, מי שהוא רואה לנגד עיניו הם מתפקדי הליכוד. כך גם שאר השרים והח"כים. הסיבה לכך היא שהמתפקדים הם ממליכי המלכים וקובעי הדירוג ברשימה לכנסת, ולהם השפעה עצומה גם על המינוי לשרים. למצביעי הליכוד אין כל השפעה כזו. והמתפקדים הרבה הרבה הרבה יותר קיצונים מהמצביעים. וכך, בסקרים מצביעי הליכוד התנגדו להדחת אדלשטיין, אבל כל הח"כים ידעו שאם יתנגדו להדחה, הגיליוטינה של המתפקדים עלולה לערוף את ראשם.
רבים מהמתפקדים כלל אינם מצביעים לליכוד. יש בהם אלפי מתפקדים חרדים, בהתפקדות ארגזים המונית. איש מהם לא יצביע לליכוד. אבל הם כוח מאורגן וחזק והשפעתם בפריימריז עצומה. וכך אנו נתקלים בתופעה שומטת הלסתות של ח"כית מהליכוד שמכנה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות" ומצדיקה את הקריאות "נמות ולא נתגייס". ויש התפקדויות המוניות של אנשי ימין קיצוני, שמצביעים לבן גביר, אך הם מצליחים להפוך את הליכוד כמעט לשלוחה של הכהניזם.
אילו המצביעים היו קובעים את הרשימה, היא לא היתה צבועה בצבעי גוטליב, ואטורי, מיליביצקי ומאי גולן. הבעייה היא, שהם סותמים את האף ומצביעים למפלגה. אולי כי הם חשים שאין להם אלטרנטיבה אחרת. אולי כי הם באמת מעריצים את נתניהו, הגם שאינם שבעי רצון מהכיוון, שאליו הולך הליכוד. יש שחוששים שאם ינטשו את המפלגה, תהיה זו הודאה בפני עצמם בטעותם בבחירות הקודמות. ורבים מצביעים מתוך נאמנות שבטית המזכירה נאמנות של אוהדי כדורגל לקבוצתם.
האתגר הגדול של האופוזיציה, של מי שרוצים לחולל שינוי בחברה הישראלית ולרפא אותה, הוא ליצור אלטרנטיבה שתמשוך את מצביעי הליכוד המתונים, ותעביר אותם מתמיכה בליכוד לתמיכה באלטרנטיבה. ליצור אלטרנטיבה, שמצביעי ליכוד שדעתם אינה נוחה מהקואליציה עם בן גביר, סמוטריץ' והחרדים, והיו רוצים ברית משרתים וקואליציה עם המרכז, ישנו את דפוס הצבעתם.
* טלי גוטליביזציה של הליכוד – עמית סגל הרצה בכנס הנהגת הרבעון הרביעי. הרצאה מרתקת, (עם סממנים של מופע סטנדאפ).
תובנה מעניינת וחשובה שהוא הציג: בעבר ההנהגות בכל הזרמים היו מתונות ושקולות יותר מהציבורים שהן מייצגות. בציבור נשמעו התלהמויות קיצוניות אך המנהיגים ראו ראיה רחבה ואחראית יותר. היום המצב התהפך. המנהיגים קיצונים יותר מהציבור הבוחר בהם. בשמאל ההנהגה נסחפה לכיוונים קיצוניים כמו סרבנות והשבתה כללית. המייצגים הפוליטיים של הציונות הדתית הם סמוטריץ' ובן גביר. והליכוד עובר תהליך של טלי גוטליביזציה.
עוד אמירה מעניינת שהוא הפטיר כהערת אגב, היא שהנוכחות של הציבור הציוני דתי בתקשורת היא חסרת פרופורציה ויוצרת תחושה שהציבור הזה גדול יותר מכפי שהוא באמת.
* הפרובוקציה הבאה – אם הפרובוקציה הבאה של ח"כית ה[---]ת תהיה עשיית צרכיה באולם בית המשפט העליון – מישהו יופתע?
* צו איסור פרסום – כאמור, אנחנו תחת צו איסור פרסום גורף ולא יכולים לומר באיזו יחידה מדובר. אגב, מה אתה יכול לספר לנו על יחידה "להב 433"?
* כשממנים פושע – מי שממנה פושע לשר המשטרה במערכה הראשונה, אל יתפלא כשיקבל משטרה פלילית במערכה השלישית.
* תמונת ניצחון – בעבור בן גביר, למעלה ממאתיים נרצחים בשנה במגזר הערבי, זה לא כישלון. זו הצלחה.
* חמדת הגבורה – "גיבור" כינה נתניהו את בנו היורד. כאשר בני דורו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הילדז גירבץ בגולת התפנוקים המסואבת שלו במיאמי, עם רכב ומאבטחים שאני מממן לו מהמיסים על עבודתי. ופועלו היה הסתה, שקרים ורעל נגד צה"ל, השב"כ ומערכת המשפט, עלילות דם בזויות וקונספירציות מטורללות. כלומר "גיבור ההסברה" עסק בהסברה אנטי ישראלית. ובכלל, כל הפוסט שנתניהו כתב על "רעייתי" ועל הילדז מעלה קבס.
במקום עמית סגל הייתי נעלב מכך שהוא כרך אותו עם התועמלן ביביריון המיקרופון ינון מגל.
* החרמון הישראלי – שלג ראשון ירד על כתר החרמון. החרמון מכוסה בענן. כשיתבהר, אצלם אותו ואעלה את התמונות, כבכל שנה, לדף הפייסבוק שלי. השנה, לראשונה, לא ישאלו אותי את השאלה האנכרוניסטית: זה החרמון הישראלי או הסורי?
* בירוביג'ן – במוסף "הארץ" התפרסמה כתבה מרתקת של מירב מורן על ארכיון-על ענק בממדיו באוניברסיטת הרווארד, המשמר כל מידע על מדינת ישראל, על התרבות הישראלית ועל העם היהודי בעת החדשה . הארכיון שימש השראה לספרו המעולה של חיים באר "לפני המקום".
מתוך הכתבה: "בין היתר טווה קשרים והשיג מסמכים תיעודיים על קהילות יהודיות שנכחדו, כמו מושבות הברון הירש בארגנטינה והמדינה היהודית בתקופה הסובייטית באזרבייג'ן."
מדינה יהודית באזרבייג'ן?! לא היתה ולא נבראה.
מן הסתם הכוונה לעיר בירוביג'אן, בירת המחוז האוטונומי היהודי ברוסיה.
אני משער שאני יכול לשחזר את מקור הטעות. היא שמעה בירוביג'אן, אינה מכירה את הסיפור, לעומת זאת היא מכירה השם אזרבייג'ן, ובירוביג'אן נשמע קצת כמו "באזרבייג'ן". עד כאן טוב ויפה, אלמלא מדובר בכתבה בעיתון. כאן היה מצופה ממנה לשאול את צ'אט ג'יפיטי או את גוגל על מדינה יהודית באזרבייג'ן. ואם היא לא עשתה כן, ניתן היה לצפות מהעורך שנתקל במושג לעשות כן.
חובבנות ורשלנות.
* מודעות עצמית – אני לא אוהב לשמוע את רינה מצליח מדברת, אבל זה סובייקטיבי. אני גם לא אוהב לשמוע אותה שרה, וזה כבר אובייקטיבי, כי היא זיפנית. אז למה היא מתעקשת לשיר בשידור? ושיא השיאים – משמיעים את אריק איינשטיין שר בקולו הענוג את "רוח סתיו", והיא פותחת מיקרופון ומאפילה על קולו בזיופיה. הלו, קצת מודעות עצמית.
* ללא צנזורה – המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא הצנזורה השרירותית, מוזמנים לפנות אליי בפרטי ואצרף אותם לרשימת התפוצה.
[אהוד: דבריך שקר. במכתב העיתי אין צנזורה עליך לבד ממחיקת לשון אשפתות שלך על אנשים שעליהם אתה כותב אצלי ואשר בעקבותיהם עלולים לתבוע אותך, וגם אותי כעורך – על הוצאת דיבה לפי חוק לשון הרע ולהוריד את שיבתי ביגון שאולה כשיגררו אותי בגילי לסדרת משפטים שיעלו לי עשרות אלפי שקלים!]
* ביד הלשון: עלי – את אחת הפינות האחרונות הקדשתי ליישוב שילה, והפעם אציג יישוב הקרוב אליו גיאוגרפית ושמו קשור אליו מאוד, היישוב הקהילתי הדתי עלי.
שילה היתה, למעשה, בירת ישראל לפני כיבוש ירושלים בידי דוד המלך. היא היתה המרכז הרוחני של ישראל עד הקמת מקדש שלמה. שם היה מקום המשכן, עד הקמת בית המקדש.
עלי הכהן, שעל שמו קרוי היישוב, היה אחד הכוהנים הגדולים האחרונים במשכן שילה. הוא היה שופט, שהנהיג את עם ישראל במשך ארבעים שנה. הוא חינך במשכן את שמואל הנביא. הוא מת כששמע על נפילת ארון הברית בידי הפלישתים ומות שני בניו במלחמה.
היישוב עלי עלה לקרקע ב-1984, בקרבת תל שילה. שמו הראשון של היישוב היה גבעת הלבונה, בשל סמיכותו לכפר לובן א-שרקייה, הנושא את שמה של העיר המקראית לבונה, אך השם שונה בשל הדמיון ליישוב מעלה לבונה.
היישוב מוכר בציבור במידה רבה בשל מוסדות בני דוד ובראשם המכינה הקדם צבאית עלי, שהיא המכינה הקד"צ הראשונה, בראשות חתן פרס ישראל הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין. עם בוגריו נמנים סגן הדר גולדין, החלל החטוף שהושב בשבוע שעבר לישראל, סא"ל עמנואל מורנו, איש סיירת מטכ"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, סא"ל רועי קליין, בעל עיטור העוז, שנפל באותה מלחמה ורס"ן אלירז פרץ, סמג"ד ב"גולני", שנפל בהתקלות ברצועת עזה, אחד משני בניה של מרים פרץ שנפלו בהגנה על המדינה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 16.11.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר