16.9.25. יום שלישי. מטלפנת עיתונאית בשם מירב מורן המכינה כנראה ל"הארץ" כתבה על צ'ארלס ברלין מהארווארד. היא שולחת לי סריקה של מאמר שלי, כנראה במכתב העיתי, של רשימה "מיהו הספרן הנמרץ ורב-התחבולות ברומאן החדש של חיים באר 'לפני המקום'?"
בזכות הרשימה אני מאתר את תאריך בואו של ברלין לירנטון ושולח לה את הקטע הבא:
27.5.98. יום רביעי. ה-101 בירנטון.
[מתוך היומן של אהוד בן עזר בעת שהותו בירנטון בשנת 1998 במסגרת סופר אורח של "אוקספורד סנטר פור היברו אנד ג'ואיש ליטרטשור"]
בבוקר אני יושב ב"קומון רום" עם איאן שמביא שני אורחים, את איזאק ברלין מספריית הארווארד ואת אשתו. ברלין ירצה הערב. אני אומר לו שלא אומר לו מה אשאל אותו כדי להשאיר את גורם ההפתעה. הוא אומר לי שהם לא רוכשים ספרים דרך רובינזון אלא יש להם אדם משלהם, אילן ויינברג, שדרות בן דור 9, קריית משה, ירושלים, שרוכש עבורם כל ספר עברי חדש. עליי לכתוב לו ולשלוח את רשימת החוברות שלי.
ב-20.15 הרצאה של צ'רלס ברלין מהארווארד, ששם לו למטרה בחייו, זה עשרות שנים, לאסוף כל מה שקשור לספרות עברית ויהודית בכל השפות וכן לתיעוד חיים יהודיים, בעיקר בישראל, מכל האספקטים: כרזות, הזמנות, וידאו, תוכניות רדיו וטלוויזיה, דוח"ות ממשלתיים, ומה לא. יש לו תקציב רציני לשם כך, וצוות עובדים.
כשמגיע תור השאלות נוצר מצב שצ'רלס ברלין צריך כאילו להתגונן. בייחוד מדבר אליו בחוצפה ובזחיחות-דעת נרי הורביץ, בנו של דן הורביץ ונכדו של דוד הורביץ שהיה נגיד בנק ישראל ומראשוני "השומר הצעיר". נרי בא בזכות אשתו דנה אריאלי-הורביץ, שהיא היסטוריונית, יש להם בן, אסף. הם היו אצלנו בקבלת הפנים בשבת והצעתי לו מיץ תפוזים. אתמול, כאשר פגשתי אותו [את אסף] במידשאה, אמר לי: "אדוני, אפשר לשאול אותך שאלה? מדוע מיץ התפוזים שלך מגעיל כל כך?"
אני רואה צורך, לאחר שמסתיימות השאלות, לבקש את רשות הדיבור ולומר בקצרה כמה אסירי תודה אנחנו למפעל של צ'רלס ברלין, בייחוד לקטלוג של הספרות היהודית, גם העברית, שאין לנו כמוהו בישראל וזהו אוצר מידע חשוב ביותר. בדבריו מודה ברלין לי ולבראד, הספרן של ירנטון שפתח את הערב, שבעצם היינו שני האנשים היחידים שעודדו אותו בדבריהם.
28.5.98. יום חמישי. ה-102 בירנטון. אני מתלווה עם קפה לארוחת-הבוקר של צ'רלס ברלין, אשתו ג'ודית וכן איאן האוסטראלי, שמארח אותם. אני אומר לצ'רלס דברים שלא הספקתי לומר אתמול וגם חשבתי עליהם בלילה. שאכן יש אידאולוגיה מאחורי העשייה שלו, והיא – שהוא מתעד את היהדות של תקופתנו, שהיא רבת פנים, ארצות ושפות, ואשר ישראל היא הביטוי המרכזי ביותר שלה, והוא שיישאר להיסטוריה כיהדות של תקופתנו. עם זאת, ישראל עדיין בסכנה, גם של תקיפה גרעינית, ולכן יש חשיבות עצומה לגיבוי שלו ולאוספיו. הוא מצידו אומר שלא צריך קטסטרופה כזו, די לראות את המצב העגום של מרבית הארכיונים בישראל כדי להבין שגם מה שנאסף עומד בסכנה פשוטה של שריפה או חבלה. [וגם הזנחה והתבלות].
אנחנו מחליפים מידע ואני מבטיח לעזור לו וגם להעביר אליו כל חומר שאני מקבל ושאינני שומר אצלי. כולל של סומליו"ן [אגודת סופרים ומשוררים לילדים ולנוער]. אנחנו נפרדים בידידות רבה, ואני חוזר ומשבח את עבודתו, וגם מתפעל מהגישה הנון-קונפורמיסטית שלו לגבי ספרנות ותיעוד.
לדבריו הוא חושב על המדען והחוקר ולא על הספרן, וכך הוא בונה את האוספים ואת הספריות שלו, והוא נתקל שוב ושוב בביקורת חריפה או בהתעלמות מעבודתו, משום שאצלו מקטלגים מהר וביעילות ואת העברית – באותיות לטיניות, והכל ממוחשב, ובהישג ידם של החוקרים. הגישה שלו היא גם שאם יש צילום, אין צורך במקור. העיקר הוא התיעוד ולא הרכישה של ספר או דוקומנט ישן, כי ממילא יותר קל לעבוד על מיקרופישים.
בשעתו נפגשתי אצל אבנר כץ עם העוזרת שלו, ויולט.
אהוד בן עזר