כמו כל הבחורות בפרומושיקה גם אני הייתי מאוהבת בחיים בירשטיין, ונדמה לי שגם הוא לא היה אדיש כלפיי – עובדה שהוא שיבץ אותי כשחקנית ראשית בשתיים מהמלודרמות שהוא חיבר וביים – ב"השיבה מהכפור" וב"ליבה של אם". לא פעם הייתי מוצאת עצמי מביטה בו בעיני עגל, ולא קולטת את ההנחיות שלו. ואז הגיע סוף העולם – דווקא סילביה, בתו של הירשל החייט, זכתה בו. לא הייתי מאמינה שחיים בירשטיין, שדיבר כל כך בפאתוס על עולם המחר – ימכור את נשמתו עבור כסף. הרי לא ייתכן שהוא אהב אותה – בחורה חסרת כל מעלה – לא יפה, לא חכמה ולא חרוצה, וגם היה לה שם לא מחמיא של "מסתובבת".
כל פרומושיקה השתתפה בחתונה של סילביה וחיים, אני הסתגרתי בבית ובכיתי ללא הפסקה. אימא קראה לסאלי, אחותי הגדולה הנשואה, כדי לדבר על ליבי לצאת מהדיכאון:
"מאלי מאלי, כמה שאת תמימה, נדמה לך שחיים בירשטיין אחרי החתונה הוא אותו חיים בירשטיין כמו לפניה? את לא מתארת לך איך הגברים משתנים אחרי החתונה – לפני זה הם מבטיחים הרים וגבעות, קונים לך תכשיטים ומביאים לך פרחים, ואילו אחר כך הם מצפים שאת תהיי המשרתת שלהם, ובלילה הם דורשים את יודעת מה, אפילו כשאת סחוטה מכל עבודות היום. כשיהיו לסילביה ילדים, שלא תצפה שחיים יקום בלילה להרגיע את התינוק – היא תיניק ותחתל ותכבס ותבשל ותנקה... הנה, שמיל שלי – הוא לא בחור רע, אבל גבר יישאר תמיד גבר, ואישה שנישאת הופכת להיות אסירה שעובדת בפרך."
"אבל עכשיו שחיים זכה בהמון כסף הוא יוכל להמשיך לפנק את המגעילה הזאת שלו..."
"תאמיני לי שלא הפסדת כלום, מניסיון אני אומרת לך – תנצלי את הזמן הזה שאת עדיין בבתולייך כי מה שבא אחר כך זה לא מרנין את הלב – ובאמת זה לא חשוב אם זה עם חיים בירשטיין או עם שמיל הולצמן."
"את לא מתארת לך, סאלי, מה מתחולל אצלי בלב – הכול בוער שם, אין לי מנוחה לא ביום ולא בלילה."
"טיפשונת שלי, כולנו עוברות את זה, ואחר כך צוחקות על התמימות שלנו. שימי את הראש בחיקי, ואני אלטף את שערך כמו שליטפתי לך כשהיית תינוקת, כי הרי את עכשיו כמו תינוקת שלא נתנו לה את הצעצוע שהיא חלמה עליו."
היה כל כך טוב בחיקה של סאלי! ואני הרשיתי לעצמי לשפוך שם דליים של דמעות, ייבבתי מנהמת לבי, וסאלי הטובה ליטפה את שערי וטפחה על גבי ברוך.
אהבתי את סאלי, אבל לא האמנתי לדבריה – לא האמנתי שמה שנראה כל כך רומנטי, כל כך זוהר – משתנה באחת והופך להיות שגרה אפורה כמו אצל הוריי וכמו אצל אחותי.
חיים וסילביה עקרו לכפר לופאריה, שם קנו חוות בקר גדולה, ואני קצת נרגעתי, ואפילו יצאתי מדי פעם מהבית אל המכולת ואל הקצב. שום בחור אחר לא משך את ליבי, ואבא שמע בקול אחותי ולא הזמין לביתנו את איציק-לייב השדכן. אימא ואבא התייחסו אליי כאל מי שהחלימה לא מכבר ממחלה מסוכנת. ואז הגיע לפרומושיקה האביר על הסוס הלבן – הוא באמת היה אביר שרכב דווקא על סוס חום – חייל בחיל הפרשים שגדודו הגיע לפרומושיקה במסגרת סדרת אימונים. הפרשים היו עוברים בסך ברחוב הראשי, נוצה לבנה על הכובע, חרב על ירך שמאל ורובה קצר קנה על ירך ימין – אין מה לעשות – זה מרשים מאוד. כל הבחורות בפרומושיקה, יהודיות וגויות, היו נאספות על המדרכות ומריעות לגיבורי החיל. אז לא ידעתי שהחיילים האלה הם גיבורים דווקא בשתיית צויקה ובביקור בבתי הזונות שבעיר המחוז.
באחד מימי חמישי אני בדרך אל הקצב, שומעת מאחורי פרסות של סוס. הלב שלי דפק בחוזקה, כי ידעתי שזה אותו הפרש ששם עין עליי, והיה מחווה קידות מצחיקות כל פעם שראה אותי ברחוב. הפעם היה לבוש במדי ייצוג, ללא נשק.
"תגידי לי יפיפייה, על שמך נקראת העיירה הזאת פרומושיקה?"
וזאת לדעת – פירוש המילה 'פרומושיקה' הוא 'יפיפייה', או 'יְפֵיפִיּוֹנֶת' – לעיירה עצמה אין שום חן, אבל אי אז בתחילת המאה התשע-עשרה היה במקום הזה פונדק שנוהל על ידי צעירה יפיפייה, ואיכרים היו נוטים עם עגלותיהם לחצר הפונדק, והיו אומרים זה לזה, "נלך לשתות צויקה אצל היפיפייה," וכאשר המקום הפך ליישוב של ממש, נדבק לו השם הזה.
לא עניתי, והמשכתי ללכת. הוא ירד מהסוס, מחזיק אותו באפסר ומושיט לי את ידו שאניח עליה את ידי כדי שנלך אַנְגָאזֶ'ה. לרגע היססתי, אך לבסוף נעניתי.
"קוראים לי דימיטרי, ואני מאוּרְזִיצֵ'ני."
היה לו קול בריטון שממיס את הלב.
"איפה זה אורזיצ'ני?"
"בדרום, במונטניה, הלב שלי נשאר שם. עוד חודשיים אני משתחרר, וחוזר לבית הוריי."
"שיהיה לך במזל!"
"והעלמה – מה שם העלמה?"
היססתי רגע, ועניתי: "מאלי."
"מאלי?! סתם מאלי, לא מאלינקה?"
"סתם מאלי."
השתחררתי מאחיזתו והעפתי אליו מבט – היו לו עיניים ירוקות עזות מבע, ובמרכז סנטרו המגולח למשעי היתה גומת חן. הוא היה גבוה ודק, ולא דמה לאף אחד מהבחורים שהכרתי עד אז. החץ של קופידון שוב פילח את ליבי. אני כנראה ברייה מקוללת, מתאהבת בקלות בגברים הלא נכונים. דימיטרי חיזר אחריי במרץ. כיוון שהיה חייל ותיק לקראת שחרור, סלחו לו במחנה על ההיעדרויות הרבות שלו, שבהן היה אורב לי ומלווה אותי בכל אשר הלכתי. 'הריגול הנגדי' של פרומושיקה פעל מיד, לאבא נודע על המחזר הגוי, והוא החליט לשים אותי בהסגר. דימיטרי המשיך לארוב לי, ואני הייתי מסמנת לו מאחורי הווילון שאין מניחים לי לצאת. אבא יצא אל דימיטרי, וממש התחנן בפניו:
"אדון פרש, אני מפיל תחינתי בפניך, הנח לבתי, אנחנו יהודים, ואתה נוצרי, האל הטוב יועיד לך נערה רומנייה מבית טוב שתביא לך אושר ושתזכה לאריכות ימים. בבקשה, הנח למאלי שלי."
"מר סֶגָל הנכבד, מה אעשה, שאני מאוהב במאלי עד מעל הראש. הרי כולנו ברואי האל – מה ההבדל בין יהודי לרומני? הנה, אתה מדבר רומנית, ואני יודע קצת יידיש, אנחנו יכולים להיות אחים. שאל את מאלינקה שלך אם אני גרוע מכל בחור יהודי בעיירה הזאת."
"אדון פרש, אי-אפשר להסיג גבולות שקבעו קדמונים. טוב לא ייצא מזה, רק אסון, חס וחלילה..." וכאן השתנק אבא, ונכנס מבוהל הביתה.
"פרלה, אנחנו אבודים, הגוי הזה תקיף בדעתו, והטיפשה שלנו מעודדת אותו. אנה אני בא? אנה אני בא? אלוהים, למה הענשת את מַרְקוּ סֶגָל עבדך, למה ייסרת אותו בקוצים ובעקרבים?"
דימיטרי השתחרר מהשירות, אבל המשיך להתגורר בפרומושיקה. הוא הגניב אלי פתק:
"מאלינקה אהובתי, הלילה אני נוסע ליאסי כדי להספיק לרכבת של בוקר הנוסעת לבוקרשט, ובדרך עוצרת באורזיצ'ני. בשעה שתיים אחר חצות אעבור עם כרכרה ליד הבית שלך. אם תצאי אליי ותסכימי לנסוע עימי לאורזיצ'ני – תגרמי לי אושר אינסופי. אם לא – אהיה האומלל שבגברים, ולעולם אשמור את דיוקן פנייך בזיכרוני, פנים שהעניקו לי כל כך הרבה תקווה, תקווה שהתחלפה במפח נפש.
"אוהבך לנצח, דימיטרי קוֹמֶרְצֶ'רוּ."
למה לי למתוח אותך עם כל הפרטים? באותו הלילה התחמקתי החוצה עם מזוודה קטנה, נסעתי עימו עד יאסי בכרכרת הדואר, הרכב ישב מלפנים, ואנחנו מאחור מימשנו את אהבתנו. אחר כך נסיעה ארוכה ברכבת עד אורזיצ'ני. למחרת שלחתי להוריי מברק שאני עם דימיטרי, ואני עומדת להתחתן עימו. ביקשתי סליחה, וכתבתי להם שזה היה חזק ממני. כשהגעתי כעבור שנים לפרומושיקה, והוריי כבר היו בעולם האמת, סיפרו לי חברותיי מהימים ההם שאבא קרע עליי קריעה.
ההורים של דימיטרי לא היו מאושרים מהשידוך, אבל לא הערימו קשיים. דימיטרי נשא אותי לאשה בעירייה, כפי שהבטיח, ולא הכריח אותי לכרוע ברך לפני הכומר בכנסייה, אבל כל הבית קרן נצרות – על כל קיר היו האיקונין של מריה עם הילד, או של ישוע המוקע על הצלב. כל ארוחה הייתה מתחילה בהודיה לבן האלוהים על הלחם שהוא נותן לנו ובתחינה שעל הארץ ישרור העדן שבשמיים. להורים של דימיטרי היה בית בד שהפיק שמן מחמניות ומתירס, ומצבם הכלכלי היה טוב למדי. לדימיטרי היה עוד אח יותר קטן בשם אלכסנדרו שסיים מכבר את בית הספר העממי, ועזר להורים בניהול העסק. דימיטרי היה בחור חרוץ וממושמע, והיה ממלא אחר המשימות שהטיל עליו אחיו הקטן.
אני הרגשתי חנוקה בבית קומרצ'רו – עיניה של החמות היו פקוחות תדיר לרגל אחריי בכל אשר אפנה. השתדלתי לעשות לה נחת, ורתמתי עצמי לכל עבודה – כביסה וגיהוץ, ובישול ואפייה, אבל מעולם לא שמעתי ממנה מילה טובה, ומעולם לא חייכה כשדיברה עימי. המשפטים היו קצרים וענייניים. היא לא הטיפה לי מוסר, ולא כעסה עליי מעולם, אבל פניה שידרו איבה, וברור היה שהייתה מוותרת ברצון על הכלה שהביא לה בנה הבכור.
אורזיצ'ני היא עיירה קטנה, בערך כמו פרומושיקה, אבל בניגוד אליה – לא היה בעיירה הזאת אפילו יהודי אחד. פרומושיקה היתה עיירה יהודית – רוב תושביה היו יהודים, ועסקיהם התרכזו ברחוב המרכזי. בתי הגויים היו מפוזרים סביב. פרומושיקה היתה טריטוריה יהודית לכל דבר – במרכז העיירה היו שני בתי כנסת, היה בעיירה רב ושוחט-מוהל, היה מקווה טהרה, אליו הלכו הנשים הדתיות הנשואות, וילדים, וגם ילדות, למדו בחדר. יידיש הייתה השפה הרשמית בעיר, ולא מעט איכרים נאלצו ללמוד את השפה הזאת כדי שיוכלו להתמקח עם היהודים ביום השוק. באורזיצ'ני, לא רק שאיש לא דיבר לשון יהודית, אלא שאף הרומנית שלהם הייתה בניב לא מוכר, וחודשים רבים חלפו עד שהתרגלתי אליו. והעיקר – אני נקראתי 'היהודייה' בפי כל. לא כינו אותי כך בנוכחותי, אך מאחורי גבי לא קראו לי בשמי – רק 'היהודייה של דימטרי'. לא היה סיכוי שבעולם כי אי פעם איטמע בתוך ההוויה הנוצרית הזאת. רציתי לעשות נחת לחמותי והתחלתי ללכת בימי ראשון לכנסייה. הכומר ראה אותי, חייך אל חמי וחמותי, ומצא לנכון לקרוא בדרשה שלו את הפסוקים מהברית החדשה המאשימים את היהודים ברצח האל.
ביקשתי מדימיטרי שנשכור דירה לעצמנו. הוא השיב לי שזה לא פשוט, אבל יראה מה אפשר לעשות. דימיטרי היה תלוי לחלוטין ברצונו הטוב של אביו, שבית הבד שלו היה גם מקור פרנסתו שלו. אביו הסכים לממן לו שנה של שכירות ולהמשיך לתת לו משכורת מהכנסות בית הבד עד שדימיטרי יצליח להשיג לעצמו מקור פרנסה אחר.
עברנו דירה. הייתי מאושרת! העיניים הרעות של חמותי הבולשות אחריי תדיר חדלו להציק לי. הייתי גברת לעצמי, אבל בעניין אחד נכנעתי – המשכתי לבקר בכנסייה בימי ראשון, ונדמה לי שגם הכומר החליט שאפשר לסלוח לשיה האובדת שרוצה בכל ליבה לשוב אל אמונת האמת. הוא היה מסתודד עם דימיטרי ומנסה לשכנע אותו כי אעבור טקס טבילה, ודימיטרי היה מתחמק מהכרעה בעניין הזה, כי הוא עצמו לא היה המאמין האדוק ביותר – הרבה פחות מזה.
נולדו לי באורזיצ'ני שתי בנות ובן – קטרינה, מאריה ודימיטרי הקטן, כי כך הוא מנהגם של הנוצרים לקרוא לבניהם על שמם עוד בחייהם. דימיטרי חסך כסף וקנה שני סוסים ועגלה ועסק בהובלות. כשרווח לנו מעט, עברנו לבית גדול יותר עם חצר ואורווה גדולה. הוא קנה עוד סוסים והעסיק כמה פועלים. הפרנסה היתה בשפע, ויכולתי לפנק את שלושת ילדיי בבגדים נאים, במזון בריא ובצעצועים לרוב. ועיקר העיקרים – כשבכל רומניה ערכו הלגיונרים פוגרומים ביהודים – אני, בתור אשתו של דימיטרי קומרצ'רו, המבקרת בכנסייה בימי ראשון, ושבכל פינה בביתה יש איקונין של מאריה ותינוקה – חייתי בביטחון מלא. שמעתי על הפוגרום בבוקרשט, על הפוגרום ביאסי, על הגירוש של היהודים מהכפרים ומהעיירות, על גירוש יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. ליבי שתת דם כששמעתי על הגירוש של יהודי פרומושיקה לבוטושאני, אבל ידעתי שאין בכוחי להושיע, כי ביום בו אעזוב את אורזיצ'ני – דמי בראשי.
"את רואה, מאלינקה, איזה מזל היה לך שבאת עמי לכאן."
"כן, דימיטרי, אבל הורי האומללים, אחותי ומשפחתה – רק האל הטוב יודע מה עלה בגורלם."
דימיטרי שתק, כי הוא ידע בדיוק כמוני איזו עת רעה היא ליהודים בכל מקום בארץ הארורה הזאת.
כיוון שדימיטרי טרם מלאו לו ארבעים, הוא גויס למערכה נגד ברית המועצות. לא היה טעם להילחם בסוסים נגד טנקים, לכן הוא עבר הסבה בחיל התותחנים. בתחילה היה חוזר הביתה מהאימונים פעם בשבוע-שבועיים, ולאחר חודשיים נשלח לחזית. אני נשארתי לנהל את העסק, שהצטמצם מאוד, כי הצבא החרים לנו ארבעה סוסים ושתי עגלות. אבל יחסית לעוני ולאומללות ששררו ברומניה באותם ימים – היה מצבנו טוב למדי. כעבור שנה גייסו גם את אלכסנדרו, והוא נהרג אי שם בערבות אוקראינה ונקבר במקום. המשפחה קיבלה מכתב תנחומים מהצבא, ובו ציינו שחירף נפשו למען המולדת.
מה עבר על דימיטרי בחזית המזרחית, הוא לא סיפר לי. כשחזר לאורזיצ'ני בשנת ארבעים וארבע, הוא היה חצי בן אדם – רזה ושדוף, והעיניים היפות שלו היו כבויות לחלוטין. בלילות הוא היה צועק מתוך שינה, וכשהייתי מעירה אותו – הוא היה בוהה אליי, ועת ארוכה לא היה מזהה אותי. הוא הפך להיות חדל אישים לחלוטין, כמעט שלא התערב בניהול העסק שלנו, והילדים שגדלו (הבנות כבר הלכו לבית הספר, קטרינה בכיתה דל"ת, ומאריה בכיתה אל"ף) – לא עניינו אותו. לפני המלחמה הוא היה משוגע אחריהם, היה משחק עימם, מספר להם סיפורים לפני השינה, לוקח אותם למגרש השעשועים. כשחזר, הוא התייחס אליהם כאל זרים.
הנורא מכל היה כשהחל לשתות. בשכונה שלנו הייתה מסבאה בשם "הפליקן הכחול", ושם היו מתכנסים כל החיילים בדימוס ומטביעים את יגונם בצויקה. הוא היה חוזר הביתה אחרי חצות, שר שירי פיגולים ומעיר את הילדים. קטרינה אמרה לי יום אחד שהיא לא רוצה את האבא הזה, ושיילך חזרה לרוסיה. אני השתקתי אותה, אבל הרגשתי שהנה פרשת אהבה גדולה הולכת להתנפץ, בדיוק כמו שסאלי הזהירה אותי, ואולי אפילו יותר גרוע.
ערב אחד, כשהתכונן לחזור אל "הפליקן הכחול", עצרתי בעדו:
"דימיטרי יקירי, אל תשכח שאתה אב לילדים, אני מתחננת, אל תלך לשם, אתה תידרדר לאלכוהוליזם, ואז איש לא יוכל להציל אותך, ומה יהיה עלינו?"
הוא הביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, טרק את הדלת והלך אל חבריו השיכורים.
למחרת ניסיתי שוב, ואז הוא אחז בשערותיי, וניענע אותי בחוזקה:
"יהודייה מסריחה, את רוצה להגיד לי לאן ללכת ולאן לא ללכת? את יודעת כמה כמוך הרגנו שם באודסה? עוד מילה אחת מפיך, וכאן תהיה קבורתך!"
"מה קרה לך, דימיטרי? הרי נשבעת לי שבועת אהבה, הרי חטפת אותי מבית אבי כי רצית בי – מה זה 'יהודייה מסריחה'? מתי אי פעם הסרחתי לך?"
האגרוף שלו היה עדייך קמוץ בתוך השיער, וביד השנייה הוא החטיף לי סטירה נוראה שהפילה אותי ארצה. הוא ירק עליי, ויצא מהבית.
קטרינה שהייתה עדה לכל הסצנה הקשה הזאת רעדה כמו עלה נידף.
"אימא, אני לא רוצה את האבא הזה, אני רוצה לברוח מכאן. בואי נברח, אימא..."
מעולם לא קיבלתי עצה יותר טובה. אני הרי ניהלתי את העסק, וכל הכסף היה ברשותי. ארזתי שתי מזוודות, לקחתי עמי גם תיק ודחסתי לתוכו תכשיטים ודברי ערך שונים. הלבשתי את מאריה ואת דימיטרי, רתמתי בעצמי סוס לכרכרה, ונסעתי באותו הלילה לתחנת הרכבת, ושם נטשתי את העגלה.
אתה יודע מה פירוש המילה 'אוּרְזִיצֵ'ני'? בתרגום חופשי פירושה אתר הסרפדים...
כעבור יומיים הגענו לפרומושיקה. העיירה היתה חרבה כמעט לחלוטין. נודע לי ששני הוריי נפטרו בינתיים, ושסאלי עם משפחתה החליטו להישאר בעיר המחוז. מהבית של הוריי נותרו חורבות, וכדי לבנות אותו מחדש היה עליי להוציא כמעט כל הכסף שהיה ברשותי. בינתיים התגוררנו בביתם של לייזר ושפרינצה צ'יזמרו. היו להם בת גדולה ובן בשם נלו, שהיה קצת יותר גדול מקטרינה. הם היו היהודים היחידים בעיירה שלא נטרו לי על שנישאתי לנוצרי. לייזר היה בכלל קומוניסט, וכל העניין הדתי לא ממש עניין אותו. הוא היה אסיר במחנה טארגו-ז'יו, וחברו באותו מחנה היה ניקולאיה צ'אושסקו, שלימים נעשה נשיא המדינה. צ'אושסקו נתן לו סכום כסף, והוא הצליח לשקם את ביתו בין הראשונים בעיירה. הזוג צ'יזמרו הקצה לנו חדר, ואני יצאתי לחפש פועלים שיקימו את ביתנו מהריסותיו.
לייזר, כאמור, לא העניק חשיבות לעבר שלי, אבל שפרינצה לא היתה משוכנעת שהיא עושה את המעשה הנכון כשהיא מעניקה מקלט למשומדת (האמת היא שאני מעולם לא המרתי את דתי, למרות שנישאתי לנוצרי וביקרתי מדי יום ראשון בכנסייה). היא הלכה לרב, וזה פסק: "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא" ואם מאלי חוזרת לחיק עמה – צריך לקבל אותה באהבה. כך נחה גם דעתה של שפרינצה.
הכסף אזל מהר, ואני נאלצתי לעבוד בשטיפת רצפות ב"מועצה העממית" – זה השם החדש שהעניקו הקומוניסטים לעירייה. בשבת לקחתי את קטרינה לבית הכנסת, והיא חזרה משם מזועזעת:
"לא רוצה להיות יהודייה!"
"מה קרה, מחמל נפשי, מה ההתרגשות הזאת?"
"זה פשוט מגעיל! אי-אפשר להשוות לתפילה בכנסייה. מה זה מפרידים בין גברים לנשים? ומה הם ממלמלים שם בשפה המוזרה הזאת, ופתאום פותחים בצעקות? – זה נשמע כאילו צועקים על אלוהים. אני לא רוצה."
"אבל קטרינקה שלי, קודם לא רצית את האבא הנוצרי, עכשיו את לא רוצה את בית הכנסת היהודי – מה כן את רוצה?"
"אני רוצה להיות נוצרייה, להתפלל בכנסייה בצורה מכובדת, לשיר את השירים היפים, להתפלל לאלוהים במילים שאני מבינה."
"קטרינקה, קטרינקה, את ילדה חכמה – שלא תטעי כמוני. למדי מהניסיון שלי, ואל תחזרי על שגיאות אימך."
"איך שלא יהיה – יהודייה אני לא רוצה להיות."
היא התחילה ללכת כל יום ראשון לכנסייה, למגינת ליבה של שפרינצה. הילדה ניסתה בכל כוחה להתחבר לבנות הנוצריות שלמדו בבית הספר, אבל אף אחת מהן לא הסכימה להיות חברה שלה. היכיתי על חטא שהינה אימללתי לא רק את עצמי, אלא גם את ילדיי – הם לא פה ולא שם, ורק האל הטוב יודע מה יעלה בגורלם.
הלכתי לבית הקברות והשתטחתי על קברות אבי ואימי, ושפכתי שם דמעות כמים. ביקשתי סליחה על כל הרעה שהבאתי עליהם, והתחננתי שיהיו שם בשמיים מליצי יושר – אם לא לי – לפחות לשלושת ילדיי שנותבו אל גורל מר בגללי.
קטרינה המשיכה להחשיב את עצמה נוצרייה עד גיל שתים-עשרה, כששמעה שיחה בין שתי בנות מכיתתה:
"מה היהודייה הזאת נדבקת אלינו? ממש ספחת!"
"שתלך לעזאזל. אני אגיד למזכירות הפיונרים לשלול ממנה את העניבה, כל היהודים הם בורגנים, הם תמיד מצצו את דמנו..."
קטרינה היתה המומה – היא חשה כל הזמן בכתף קרה שהפנו אליה חברותיה לכיתה, אבל לא תיארה לעצמה שהיא עד כדי כך שנואה. לשלול מילדה את העניבה האדומה של הפיונרים באותם ימים – פירושו חרם מוחלט. קטרינה הייתה נערה נבונה, והחליטה מיד לשנות כיוון – היא הלכה לרחרח בקן של "דרור הבונים", אבל גם שם התייחסו אליה בחשדנות. השלטון הקומוניסטי כבר רמז שלתנועות הציוניות אין עתיד ברומניה, כמו בכל הגוש הקומוניסטי, וראשי הקן חשדו שהיא שתולה של השלטון. קטרינה ביקשה להיפגש עם השליח מארץ ישראל שניהל את הקִנים בעיירה. היא סיפרה לו את תולדות המשפחה שלנו פרט פרט והצהירה שהיא רוצה לחזור אל עמה בכל ליבה. השליח התרשם ממנה עמוקות, ושלח אותה בחופשת הקיץ לעבור קורס מדריכי נוער בעיר המחוז, הקורס האחרון שהשלטון אפשר לקיים. היא התקדמה בתנועה הציונית, למדה עברית והיסטוריה של עם ישראל.
כשקטרינה הגיעה לגיל שמונה-עשרה הודיעו לה שהיא יכולה לעלות לארץ ישראל. אנה פאוקר, שרת החוץ באותם ימים, נתנה רשות ליהודים להגר מרומניה, ורבים ניצלו את ההזדמנות. קטרינה נקלטה בקיבוץ עמיתים בנגב המערבי, וכעבור זמן קצר היא התגייסה לנח"ל. כשחזרה לקיבוץ הפקידו בידה את קליטת עליית הנוער, ולימים הפקידו בידה את מזכירות המשק. בקיבוץ עמיתים יש עולים מדרום אמריקה בעלי שמות לועזיים כמו פרננדה, אנריקו, ז'וסלינה, בנחמין, מקסימיליאן, לכן איש לא טרח לבקש מקטרינה שלי לעברת את שמה.
בשישים ואחת עליתי אני עם מאריה ודימיטרי. אני התקבלתי בקיבוץ עמיתים כהורה של חברה בזכותה של בתי, אבל מאריה ודימיטרי, בני הקטן, לא היו מוכנים לחיות בקומונה – הם חשבו שזה משהו דומה לקולחוז במשטר הקומוניסטי. דימיטרי למד חשמלאות רכב, ומאריה למדה להיות אחות רחמנייה. דימיטרי גר בהרצליה, ומאריה בצפת.
אבל לפני זה עוד משהו: אנחנו היינו עוד ברומניה. כשאני עם ילדיי, מאריה ודימיטרי, היינו כבר על המזוודות, הגיע אליי הדוור ומסר לידי מכתב מחמותי שבאורזיצ'ני. היא לא ידעה את הכתובת, ושלחה את המכתב לעירייה בתקווה שהוא יגיע בסופו של דבר אליי:
"מאלינקה היקרה,
"את הרי יודעת שאלכסנדרו, בני האהוב, נהרג במלחמה הארורה. את דימיטרי בעלך נאלצנו לאשפז בבית חולים לחולי נפש. בעלי, שעימו חלקתי את חיי במשך ארבעים וחמש שנים, שבק חיים מצער ומיגון. נותרתי לבדי בעולם הזה. הסיבה היחידה שלמענה ראוי לי להמשיך ולשאת את גווייתי על פני האדמה היא התקווה לראות את נכדיי אשר פרחו מהקן יחד עם אימם. אנא, אל תמנעי ממני את הנחמה היחידה שעוד נותרה לי בחיים. נהגי נא בחסד וברחמים כלפי אישה זקנה, וישוע הטוב יגמול לך מטובו.
"הלוואי שיברך אותך האל בלב טוב,
"אופרוסינה קומרצ'רו."
למרות הזיכרונות המרים שהיו לי מהאישה הזאת, הייתי אולי נענית לבקשתה, אלא שבאמת לא נותר זמן. כשהגעתי לישראל, שלחתי לה את התמונות של שלושת ילדיי שהיו כבר לאנשים. לא קיבלתי ממנה שום תגובה. אולי כבר לא היתה בין החיים.
קטרינה נישאה לחבר קיבוץ אלמן, בערך בגילי, מבוגר ממנה בעשרים שנה, ויש לי ממנה שני נכדים. אני עצמי שמחה מאוד להיות אימא של קטרינה בקיבוץ, כי מאוד מעריכים אותה. ביום עבדתי במטבח, ובערבים למדתי עברית אצל החברה דליה. איתי למדו עוד שתי חברות: ירמָה ובֶלָה.
במטבח למדתי מילים בעברית שהיו נחוצות לי בעבודה: תנור, סיר, מכסה, מעגילה, צלחת, כוס, תבנית, סלט, קציצה, חזה עוף... עבדתי שם בשמחה. יחד עימי עבדו עוד שבע נשים ושלושה גברים. המנהל היה יוסי, בחור צעיר שנפל ממגדל הסילו, ונשברה לו רגל. לאחר שהחלים שיבצו אותו במטבח. הוא היה בחור חרוץ, ולעולם היה חיוך דבוק על שפתיו. אבל ז'וסלינה כעסה נורא: ראשית, מדוע צריך דווקא גבר להיות ממונה על המטבח, ושנית, מדוע נשים צריכות לעבוד במטבח, וגברים צריכים לעבוד ברפת, בסילו ובפלחה? היא רצתה להמריד גם אותי כנגד מזכירות הקיבוץ:
"בשביל לעבוד במטבח יכולתי להישאר בברזיל, יכולתי לגור בתל אביב. בקיבוץ צריך להיות שוויון. יש פה סילוף מטרות הקומונה."
היא דיברה אליי ביידיש כדי שאבין והדגישה את המילה 'קומונה', כדי שאתפוס את כוונת דבריה.
"ז'וסלינה, מיין טאיערע, את הפינוק הזה אינני מבינה. תני לזכרים להוציא את המרץ שלהם בפלחה ובסילו, תני להם להזיע, תני להם עבודה קשה שתסחט מהם את כל הכוחות, שלא ירצו להציק לנו. את לא יודעת כמה הרס, כמה רשעות... אני יודעת, תאמיני לי שאני יודעת."
"את עושה רושם של אישה מן היישוב, מאלי, אבל מדברת כמו אחת מימי הביניים – שרק יעזו להציק – את העיניים אנקר להם! על מה את מדברת? דיכאו אותנו דורות, ליברטֶה, אגליטֶה פרטרניטֶה! אני דורשת שוויון! הערב, את שומעת? הערב אני אגש לאיציק ואדרוש לעבוד ברפת!!"
לאחר שנה הועברתי לעבוד במכבסה – עוד עבודה של נשים. לא, אני לא עליתי על בריקדות, לא ביקשתי שייתנו לי לעבוד בפלחה על הטרקטור. טוב לי במכבסה. חם אמנם בקיץ, אבל אין להשוות לחום ולאבק שבשדות. במכבסה תמיד צל, ואני כאילו נוגעת בנשמה של החברים, כי הרי הבגד עושה את האדם, ולמרות שכולנו כאן לובשים חאקי או אפור-כחול, אני יכולה לזהות את מעשהו של האיש, ואפילו את אופיו על פי הכתמים והקמטים שעל הבגד. אני נהנית מהעבודה וגם מהמנוחה שאחריה. בשום מקום אחר בארץ לא הייתי יכולה למצוא את עצמי. מי היה מאמין לפני שנים שכל הטוב הזה יגיע אלי דווקא מבתי שרצתה להיות נוצרייה?
העברית שלי השתפרה מאוד, ואני קוראת אפילו ספרות יפה. בניתי לי חברויות נעימות, ויש לי אפילו אהבה: חבר קיבוץ ותיק שנפרד מאשתו. זאת אהבה נינוחה בלי ברקים ורעמים. אני גרה בחדרי, והוא גר בחדרו, וכשאנחנו נפגשים אנחנו טובים זה לזה, אפילו רצינו – אין לנו על מה לריב. דניאל סוחר, זה שמו, עוסק קצת במו"לות של התנועה הקיבוצית, ונוסע מדי פעם לתל אביב.
בימים, אני די מצליחה להיות שלווה, אבל בלילות יש לי סיוטים שבהם אופרוסימה חמותי מביטה אלי בשנאה תהומית, ומתוך שערה מגיח דימיטרי עם עיניו הכבויות ועם ריח הצויקה החונק את גרוני. אני רוצה לברוח, לצעוק, אבל לא מצליחה.
לאנשים טובים יש לב חלש. דניאל היקר שלי קיבל התקף לב באמצע ישיבת מערכת בתל-אביב. הוא הובהל לבית חולים בילינסון, ושם ייצבו את מצבו. הודיעו לי בטלפון, ואני מיהרתי לנסוע לשם. כשאני עוברת במסדרון, מציצה בחדרים למצוא את מיטתו של דניאל (האחיות לא ענו לשאלותיי), אני רואה את סילביה יושבת ליד מיטה של חולה. נתתי עוד מבט – זה הוא, חיים בירשטיין – כמה שהוא הזדקן! כמה שניהם הזדקנו! הלב שלי דפק בחוזקה כמו אז בנעורי כשחיים בירשטיין ביים את "ליבה של אם", ואני מבולבלת מביטה בעיניו ואינני קולטת מה הוא אומר.
רצתי מהר לנוחיות כדי לראות את פני במראה. נרגעתי.
שלושת הגברים שלי בבתי חולים, שלושת האבירים שלי על סדין לבן! עמדתי שם עוד רגע והסתלקתי. ניגשתי שוב לדלפק, ואחות צעירה ודקיקת גו נקבה במיספר החדר שבו שוכב דניאל.
משה גרנות
אהוד: אני סבור שאם הסיפורים שלך היו מופיעים כל השנים ברומניה ברומנית, כמו של עוד שני סופרים רומניים ממוצא יהודי החיים ברומניה, היית עשוי לזכות כמותם בפרס נובל.
אבל בתור סופר עברי בישראל הכותב בצורה כל כך מעניינת על חיים יהודיים ברומניה – אין לך סיכוי לזכות.
משה גרנות
מאלי ודימיטרי
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר