רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק תשיעי
מה יותר טוב להיות – סופר או
כדורגלן, עגנון או "בעלֶגוּלֶה"?
השארתי אותנו שלושתנו עומדים על גבול השדות, בקצה משוּכת האַקָצְיָה, השיטה, שהיתה כה עבותה עד שנדמתה למנהרת-יֶרק מרוּבצת חול קריר, עמוק וטוב. חול בהיר-בהיר ולטפָני, אשר פיתה את גיורא ואותי לחלוץ סנדלים ולדשדש בו יחפים בגרירת כפות-רגליים, כמו במים, ולהותיר אחרינו שובל זהוב של תלמים בחול. ולעיתים שכבת-הטל שהתייבשה נעשתה מעין קליפה פריכה ובתולית, וכף-הרגל היחפה שוקעת בה ומפוררת אותה בדגדוג נעים.
ואילו העגלה נסחבה אחרינו כשגלגליה טבועים בחול וגחוֹנה מחליק עליו ומשאיר פס רחב וחלק מאחור, כאיזה מסלול שנכבש בחול.
וכך הגענו אל גבול השדות ושם פגשנו, כמוסכם, את צבי שבא מכיוון אחר.
מעודי נקלעתי בין גיורא וצבי, באמצע, תמיד באמצע. בעיני גיורא הייתי "ילד טוב" של אימא, נער חלש, עדין מדיי, אמנם תלמיד טוב ממנו ועל כך יש לכבדני, אך לא מי שאפשר לסמוך עליו במשחק כדורגל, למשל, אפילו לא ב"מחניים". תמיד חששתי מפני ה"חימום", כדור-הפתע שמכה בך, והעדפתי לצאת מוקדם ככל האפשר מן המשחק, בנגיעה קלה בכדור, במתכוון, ורק לא לעמוד חשוף בפני איזה נער בעל-שרירים שמחזיק כדור בידו ומחפש לו קורבן. ומה לי ולו?
מבחינה מסויֶמת הייתי אפוא כמין שוליָה של גיורא. סמכתי עליו בכל הדברים המעשיים, ואף הרגשתי ביטחון מסוים בכך שהוא, החזק, חבר שלי. אוי ואבוי אם היה אויבי. מה עוד שהיינו שכנים ולומדים בכיתה אחת והולכים כל יום יחד לבית-הספר, הלוך וחזור.
ההליכה בבוקר עם גיורא לבית-הספר וחזרה היתה לא פעם החלק היפה ביותר של היום. גיורא היה מחכה לי בשער החצר שלנו, ויחד היינו מטפסים ועולים במעלה הגבעה, חוצים את חצר-החוֹמה של אחוזת פלז או מוצאים לנו דרך-עיקוף מחוצה לה, על פני מכלאת-הפרים, שוהים מעט ליד סככת-הקלמנטינות, אשר בעונת הקטיף היתה רצפתה עמוסה ערימות של קלמנטינות כתומות-צהבהבות כעין השמש ודקות קליפה וקטנטנות, שקולפים אותן בהפשלה אחת ותוחבים אותן לפה שלימות ואם יש לך מזל אין בהן אפילו חרצן אחד.
משם היינו הולכים במשעול החול עם שדרת הברושים, על גבול הפרדס, ובקיץ, כאשר החלקה שממול היתה למִקשה או לשדה תירס, היינו מתבוננים סביב-סביב להיות בטוחים שאיש אינו רואה אותנו, ואז גיורא מזנק אל המקשה וחוטף אבטיח בָּשֶׁל או מֵלון צהבהב ועסיסי, וטומן אותו בתעלת ההשקאה הקרובה, סמוך לקצה הפרדס, בסבך השיחים.
וכשהיינו חוזרים בצהריים מבית-הספר באותה הדרך – נהגנו לשבת על שׁוּלי "צלחת"-עפר המשמשת להשקיה, בצל עץ-הדר ענֵף ומֵצל, זוללים את האבטיח-מהבוקר. וסביבנו לכל עבר דממה שוררת מחופת-הצמרות ועד לאדמה התחוחה והנקייה-להפליא, שלא כמו בפרדסים של היום המלאים עשב-פרא.
אחר-כך שורת עצי-התאנים אשר בהבשיל פריָם שימשו מקום לטפס עליו ולהשתעשע, ואנו רוכבים כל אחד על עץ משלו וממלאים את הבטן תאנים ירוקות עטופות מעין כפור לבנבן, ומכתימים את הבגדים בשְׂרף הלבן, הדביק, שמפרישים עוקציהן לאחר שתולשים אותן מן הענף.
והכרם – על כל זני הענבים שבו, והמולת הבציר שהיתה מפתה להשתהות בדרך ללימודים, ואיך שכחתי את הפרדס עצמו בחורף, כאשר העצים עמוסים שלל תפוחי-זהב (אז מיעטו מאוד להשתמש במילה – תפוזים), והענפים כמו כורעים תחת הפרי, ואתה מתרוצץ לך מעץ לעץ לבחור תפוז (היו נוהגים אז עדיין לכתוב תפו"ז, כדי שידעו שמדובר בראשי-תיבות), רק תפוז אחד, אבל עליו להיות התפוז בה"א הידיעה – ואם ישנה בדימיונכם תמונה של בִּרכַּת שפע – בעיניי היא מצטיירת תמיד כמי שעומד בליבו של פרדס מניב בטרם קטיף.
והשַׁמוּטי, השמוטי – מלך תפוחי-הזהב!
(היינו קולפים, מפלחים ובולעים עשרה וגם עשרים תפוזי שמוטי בזה אחר זה, אז מה? דודי אלכס היה מסוגל לאכול בבת-אחת תרנגולת מבושלת שלימה!)
ואחרי הכרם – בתי המושבה, וצבי המחכה לנו על אם-הדרך, ואחר-כך בית-הספר, וזה כבר לא היה אותו דבר, אלא עירוני מדיי, ואחֵר.
לגיורא היה כִּשרון מיוחד לחשבון ולכדורגל. בכל שאר המקצועות היה תלמיד גרוע למדיי. אני, לעומת זאת, הייתי חלש בחשבון, וכאמור – גם בהתעמלות. מדוע בחשבון?
באמצע שנת לימודיי הראשונה, בכיתה אל"ף, התחלתי לחוש כאבי-בטן עזים. הפסדתי גם את "סדר" פסח האהוב עליי. חשבו שיש לי תולעים. רופא-המושבה חפר בעכוז שלי בכפית-רפואית עשויה זכוכית. תולעים לא היו. אבל הרגשה לא נעימה ומשפילה נשארה בקִרבי למשך שנים. הכאבים לא פסקו. אז לקחו אותי לרופא מומחה בתל-אביב, ברחוב ביאליק, דוקטור מַטוּלְסְקִי. שם נהדר. עשרות שמות שכחתי בחיי. גם את מראהו של דוקטור מטולסקי, אך לא את שמו. הוא ביקש ממני לשכב אפרקדן על שולחן-הטיפולים. ערום. ישב מאחורי שולחן-הכתיבה שלו והשקיף לעברי, ופסק –
"לנתח. אפנדיציט."
כך קראו לתוספתן. במילה העברית עוד לא השתמשו.
בקיצור, את החודש האחרון של לימודיי בכיתה אל"ף הפסדתי בגלל הניתוח. בחופש הגדול השלמתי את פיגורי בכל המקצועות, רק לא בחשבון. מאז ועד לסיום בית-הספר התיכון הייתי תמיד בפיגור של חודש אחרי כל הכיתה בחשבון ובמתמטיקה. עד שאני סוף-סוף הבנתי פרק כלשהו, עסקה כבר הכיתה בשלב חדש, שונה מקודמו ומרגיז לא פחות. ומכל החשבון שלמדתי אני זוכר היום רק חיבור, חיסור, כפל וחילוק, וקצת אחוזים.
גיורא ואני השלמנו אפוא זה את זה. אני העתקתי ממנו בחשבון את שיעורי-הבית והמבחנים (ישבנו על ספסל-לימודים אחד במשך שנים אחדות), ואילו הוא היה מעתיק ממני את כל שאר המקצועות, וככל שגדל והתבגר היה מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור. כדורגל בהפסקות, כדורגל בצהריים, כדורגל אחרי-הצהריים. והיה רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה ובעקשנות של פר. ראשו תמיד כפוף מעט קדימה, כמתכוון לנגוח, וכתפיו הרחבות משמשות לו הבטחה באגפים, כי כל שחקן אחר שעיניו בראשו היה נזהר מלהתנגש בו במרוצתו. גיורא היה חזק בהתקפה. גיורא היה חזק בהגנה. גיורא בתור שוער היה מצליח לבלום בעיטות-"פגז" בקלילות כאילו איזו אשכולית נשרה אל חיקו מן העץ. כוח של פר, זריזות של קוף, ושכל-ישר של בן-איכרים שמבין את מצב המשחק כל רגע ורגע ואינו מסוגל לשקוע בחלומות ואינו מרים ראשו להסתכל בשמיים אלא אם מתעופף שם איזה כדור שיש לחזור ולהרימו ב"ראשייה" – כל אלה יחד היו סוד הצטיינותו במשחק.
אבל אימו היתה אומללה. "גיורא, גיורא," היתה אומרת לו, "מה יצא ממך כשתגדל? כל היום אתה רץ אחרי הכדור. תִראה את צבי! תִראה את אוּרי! לומדים, קוראים ספרים, ילדים חרוצים, לא כאלה שמביאים כל הימים, כמוך, פתקאות הביתה על שמשות שבורות ושלא הכנת שיעורים וברחת מהכיתה! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, גיורא?"
"כדורגלן!" תקע עיניו בקרקע כמנהגו.
"מה כדורגלן? – בַּעלֶגוּלֶה!" צרחה אימו. היא היתה אישה מרת-נפש, צנומה, גבוהה ועגומה, "כשהם יעבדו במשרדים ויהיו להם שרוולים נקיים לשמוע טלפונים ומזכירות – אתה עוד תשב אחרי הסוס להחזיק במושכות ולשמוע הפלצוֹת של סוס! – אתה בעתיד תהיה בעלגולה! בעלגולה של סוסים!"
כלומר – בעל-עגלה, עגלון, באידיש.
טוב, לא צריך דימיון רב כדי לשער מה קרה. גיורא נעשה לאחד משחקני הכדורגל הידועים במושבה, ואחר-כך בארץ כולה. בין שנתו העשרים לשלושים לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו כשחקן נבחרתנו, לא היתה ארץ שלא ביקר בה פעמים אחדות אם רק התקיימו שם משחקים, הוא היה אפילו קפטן הנבחרת הלאומית שלנו. התמונות שלו, ובייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, התנוססו בכל העיתונים, ובמשך עשר, חמש-עשרה שנים היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכות האישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקִרבה – גיורא.
ואנחנו, בספורט הזה, לא היינו קוטלי-קנים. לא קָטלָא קָניָא! מן המושבה שלנו יצאו כמה וכמה שחקני-כדורגל מעולים. אבל אף אחד מהם לא הגיע למדרגתו של גיורא.
וכאשר החל גיורא מתפרסם בארץ ובעולם ומתקרב לשיא-תהילתו, אמרה לי אימא, ואני אז כבר בחור שלומד פילוסופיה באוניברסיטה –
"אורי, אורי, מה תעשה כשתגמור ללמוד? אפילו מורה בבית-ספר תיכון לא תוכל להיות! תִראה את גיורא! הוא הצליח בחיים. הוא הגיע למשהו. נוסע בכל העולם. משלמים לו מצוין. כל ילד מכיר את שמו. ואתה, מה יָצא מכל הספרים שקראת? רק משקפיים, כרס והפלצוֹת, ואפילו אין לך עדיין מקצוע בחיים! אוֹי וֵי, מה יֵצא ממך, אורי!"
"סופר," הייתי עונה לה, אם בכלל הייתי מואיל להשיב.
"סופר, סופר! מה זה סופר? סופר זה בכלל לא מקצוע. זה הוֹבִּי. ראית אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר?"
"עגנון!" השבתי בנהימה.
"אוֹהוֹהוֹ, שיגעון גדלות יש לך – עגנון! אולי גם ביאליק?"
ומאז היו מכנים אותי במשפחה דרך-לגלוג בשם "ביאליק" – ואני במילה הזו הייתי טועם את הצליל שהיה ל"בעלגולה" בפי אימו של גיורא.
והאמת, אימא צדקה. בשנים ההן לא ראיתי אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר.
אך גם אימא-של-גיורא צדקה. כאשר פרש מן הכדורגל החל נשכח, ונותר רק עם הזיכרונות שלו מן התקופה שהיה שחקן מפורסם, ובגיל צעיר-יחסית, מת.
אהוד בן עזר
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר