"שוב ושוב," כותבת אסתר אשכנזי, "חוזרים רעיונותיה של תנועת העברים הצעירים או ה"כנענים" מיסודו של המשורר יונתן רטוש לעורר עניין בקרב היסטוריונים ואנשי ספרות, אך רק מעטים שמעו על שמואל מרלין והלל קוק שיסדו את הענפים האמריקאיים של התנועה, בדמות "הוועד העברי לשחרור האומה" ו"הליגה האמריקאית לארץ ישראל חופשית", וחברו לזמן-מה עם ארגון האצ"ל באירופה בתקווה לאיחוד כוחות. מנחם בגין עשה הכול, דרך מכתבים ששלח מהארץ, כדי להתנער מהם.
הרבה נכתב על ה"כנענים" אך כמעט אף-פעם לא הושם-לב להשפעת פעילי התנועה הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי שהקימו בארה"ב, אחרי מותו הפתאומי בניו יורק בקיץ 1940, שני גופים, "הוועד העברי לשחרור האומה" ו"הליגה האמריקאית לארץ ישראל חופשית".
הרוח החיה בשני הארגונים היו שמואל מרלין והלל קוק (פיטר ברגסון), ואליהם הצטרפו אישים ידועים בתנועה הרביזיוניסטית כערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב, וירמיה הלפרין. שני הגופים הללו צברו בהדרגה השפעה ניכרת על יהדות ארה"ב וגייסו לשורותיהם אישים חשובים, יהודים ולא-יהודים, סנטורים, אנשי רוח וסופרים. הם עסקו בפעילות הסברתית ובגיוס כספים למטרותיהם ולתמיכה במחתרת האנטי-בריטית בארץ ישראל. הם פיתחו אידיאולוגיה כמו-כנענית ששילבה בין המקסימליזם הציוני לפלורליזם האמריקאי וטענו שיש להבחין בין "יהודי" ל"עברי" והחילו את תפישתם הלאומית בעיקר על שני הקיבוצים היהודיים חסרי הנתינות, על-פי תפישתם, בעולם באותו זמן, היישוב בארץ ישראל והעקורים במחנות העקורים באירופה. הם סירבו לראות ביהודי ארה"ב "עברים", ולטענתם הם חלק בלתי-נפרד מהאומה האמריקאית, "אמריקאים ממוצא יהודי." מנגד, הם תמכו בהקמת "ממשלה עברית בארץ ישראל הגדולה."
באביב 1946 הקימו הלל קוק ושמואל מרלין מרכז של "הוועד העברי לשחרור האומה" ו"הליגה האמריקאית לארץ ישראל חופשית" בפאריס. המטרה, להקים ממשלה עברית גולה דוגמת הממשלות הגולות של צרפת וצ'כוסלובקיה שישבו בלונדון בתקופת מלה"ע השנייה. אך טבעי היה שקבוצה זו, שזכתה ליוקרה, תחבור לפעילי האצ"ל בפאריס ותתמוך בהם כלכלית ופוליטית.
הצלחת הוועד העברי ליצור קשרים עם גופים ואישים והכספים הרבים שגייס יצרה מתחים עם הגופים הרביזיוניסטיים, ברית הצה"ר המאוחדת, המפלגה הפוליטית, בית"ר, תנועת הנוער, מטה האצ"ל בגולה, והחשוב ביותר, המפקדה של האצ"ל בארץ ישראל. המפקדה לא הסכימה לדרכו ה"כנענית" של הוועד העברי לשחרור ארץ ישראל ובגין שיגר מכתבים דואגים למטה האצ"ל בפאריס ואף ישירות לראשי הוועד העברי. הוא חשש מהרעיון של ההפרדה בין "יהודי" ל"עברי" ונחרד מהתפישה שראתה רק בעקורים והיהודים בארץ "עברים". מאין, שאל בגין, נמצא את ההמונים להקים מדינה עכשיו כשרוב יהודי מזרח-אירופה הושמדו.
בגין כינה את הצהרות הוועד העברי והליגה למען ארץ ישראל חופשית בדבר הקמת ממשלה עברית גולה "פטפוט הרה אסונות". ביוני 1946 מחה בגין נמרצות על השימוש שעושים אנשי הוועד העברי במונחים זרים לרוחו ובהם "מדינה ארץ ישראלית, חופשית ודמוקרטית" במקום מדינה עברית, והביע חרדה שמא נוסח זה ישתרש בדעת הקהל הבינלאומית.
בסופו של דבר שולבו אישיהם המרכזיים של הוועד העברי והליגה למען ארץ ישראל חופשית קוק, מרלין וערי ז'בוטינסקי בתנועת החרות והיו חברי הכנסת הראשונה מטעמה. ואולי אין זה מקרי ששניים מהשלושה, ז'בוטינסקי וקוק, פרשו מהתנועה בזמן כהונת הכנסת הראשונה והקימו סיעות יחיד על רקע חילוקי דעות עם הנהגת תנועתם.
דאגה מיוחדת הסבה לבגין ההבנה שקבוצת הוועד העברי מזוהה עם אנשי האצ"ל ורעיונותיהם ה"כנעניים" ותוכניתם להקמת ממשלה עברית גולה עלולים להשפיע לרעה על היחסים עם ראשי היישוב והשמאל ולגרום להתקפות קשות מצדם. אחרי ככלות הכול בגין וחבריו דגלו בתפישת העולם הרביזיוניסטית המסורתית שראתה ברעיונות ובפעילות הדיפלומטית של שני הארגונים הללו סכנה גדולה. בסופו של דבר נעלמו רעיונות הוועד העברי והליגה למען ארץ ישראל חופשית מהתודעה הציבורית והיו לאנקדוטה היסטורית מעניינת ולא יותר."
(אסתר אשכנזי, "הכנענים של אמריקה", "אל-ארצ'", 18.11.25).
https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2025-11-18/ty-article/.premium/0000019a-9888-dd6e-a5fa-fbec264d0000
אחד מגידולי הפרא של התנועה הרוויזיוניסטית לא פחות מ"ברית הסכינאים" (סיקרקין) של "ברית הבריונים", וההזדהות עם הפשיזם – היתה התנועה הכנענית שהאידיאולוגיה שלה היתה התנתקות מעם ישראל ההיסטורי – העם היהודי, ויצירת יש מאין "עם עברי" חדש עם הערבים.
מייסד התנועה לא היה אוריאל-יונתן היילפרין-שלח-רטוש, אלא הבלשן אדולף גורביץ (עדיה חורון), מכחיש העם היהודי, שאף שימש תקופה קצרה מזכירו של ז'בוטינסקי, והוא שיסד את רעיונות "העברים" שקיבל לדבריו בחזיון מיסטי, ששלונסקי כינה בלעג ובצדק "כנענים".
עובדה היסטורית מעניינת היא שבלשנות הביאה להקמת התנועה האנטישמית שהחלה כמחקר שפות, ובה בעת גם לתנועה הכנענית האוטו-אנטישמית של שלילת העם היהודי.
עובדה היסטורית מעניינת נוספת היא שהתנועה הכנענית צמחה רק בחוגי הימין הרוויזיוניסטי, ולא בתנועת העבודה. ברור שלא אצל ברל יעקב כצנלסון-הכהן ששמר על מסורת ישראל, ואפילו לא אצל מאיר ולד-יערי צאצא רבי אלימלך מליזנסק מתנועת "השומר הצעיר".
לזכותו של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, יש לומר (ואני לא מאמין שאני כותב את זה) שהוא יצא ונלחם נגד התנועה הכנענית והכחשת העם היהודי.
"גאווה מרוקאית"
סמי שלום שטרית: ציון אסידון, הוא "יהודי מרוקאי גאה"
ב"חדשות בן עזר" 2107 כתבתי על ציון אסידון, יהודי מרוקאי ומתאם סניף מרוקו של תנועת החרם על ישראל (BDS), שהיה הידוע בעמדותיו האנטי-ציוניות ובהתנגדותו לנורמליזציה עם ישראל, שהלך לעולמו. תנועת החרם נגד ישראל פרסמה לכבודו פוסט בפייסבוק: "להתראות ציון, מאבקך נמשך בתוכנו. בלב כבד, אנחנו נפרדים מעמיתנו הפעיל המרוקאי ציון אסידון, ממייסדי תנועת החרם במרוקו וקול חופשי שנשא את סוגיית פלסטין בליבו עד רגעו האחרון." והערתי באירוניה שזה האנטי-ציוני האחרון ששמו "ציון".
והנה המרוקאי-היהודי, הגזען האנטי-אשכנזי והאנטי-ציוני, סמי שלום שטרית כותב לו נקרולוג:
"בשבוע שעבר הובא למנוחות במרוקו ציון אסידון, מאחרוני לוחמי החירות והצדק של דור הקוממיות של מרוקו. יחד איתו היו פעילים בולטים בתנועה הקומוניסטית המרוקאית, כד"ר סימון לוי, המנהיג אברהם צרפתי, עלי יאטה ועבד אל-לטיף לאביבי.
"את אסידון פגשתי במרקש, הוא הביע צער גדול על עזיבת יהודי מרוקו לישראל והפיכתם, לדבריו, לאויבי אחיהם הערבים. הוא לא סיפר דבר על 12 שנותיו בכלא כאסיר פוליטי.
"בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 נולדה במרוקו המפלגה הקומוניסטית המרוקאית, ולאחריה היה גל של תנועות שמאל רדיקליות שביקשו לשחרר את המולדת: לשחרר לא רק משלטון הקולוניאליזם הצרפתי, אלא גם למנוע הקמת שלטון מלוכני חדש ללא מערכת פוליטית חופשית שתגן על האזרחים מפני עריצות. הקומוניזם קסם להם, אם כי במבט לאחור משנות ה-2000, היה ברור לכול שזה היה מקסם שווא. אבל העיקר היה האחווה המרוקאית. בתוך אותה חבורה פעלו אלה לצד אלה יהודים ומוסלמים, נשים וגברים, מהנדסים, משוררים, מורים וסטודנטים, אשר נאספו סביב חלום אחד: לבנות מרוקו חופשייה, צודקת ושוויונית.
"החלום הזה התנפץ מהר מאוד. לאחר שמרוקו קיבלה עצמאות (מצרפת) ב-1956, כשהמלך מוחמד החמישי ואחריו חסן השני ביססו שלטון ריכוזי, מצאו עצמם אנשי השמאל, ובהם היהודים המרוקאים ואסידון בתוכם, במוקד רדיפה. עצמאות המדינה לא הביאה עימה חירות אזרחית. עיתונים נסגרו, סטודנטים נרדפו, והכלא הפך למעין אוניברסיטה מחתרתית שאליה זרמו עוד ועוד אסירים.
"אסידון, בן למשפחה יהודית-מרוקאית אמידה, בעל תואר בהנדסה ומתמטיקה, הצטרף לקבוצה המחתרתית Ila al-Amam ("קדימה"), שהתפלגה מהמפלגה הקומוניסטית והאמינה בצורך במהפכה חברתית כוללת. ב-1972 הוא נעצר יחד עם שורה של פעילים, בהם צרפתי, ונכלא.
"כשאסידון שוחרר ב-1984, הוא סירב להצטרף לפוליטיקה. הוא ידע שהמשחק הפוליטי נהפך לציני ומושחת, והעדיף לפעול מתוך החברה האזרחית. הוא ייסד את סניף Transparency Maroc, היה בין האבות המייסדים של התנועה למאבק בשחיתות, והמשיך להגן בעקשנות על זכויות האדם. הוא נאבק למען שקיפות שלטונית, נגד עינויים, נגד אפלייה, ובמיוחד נגד הפיכת חופש המידע לכלי בידי האליטות. תמיד דיבר מתוך מוסר פשוט: לא בשם אידיאולוגיה אלא בשם האמת.
"הוא היה יהודי גאה אך לא ציוני, והוא אהב את שמו. הוא העריך את זיקת היהודים לציון ואת הקשר הרוחני שלהם אליה, אבל בציונות ראה כוח ניאו-קולוניאלי הפוגע מראשיתו בפלסטינים ובזכויותיהם. על כך הוא דיבר תמיד כיהודי בעל השם ציון. הוא היה מרוקאי עד לשד עצמותיו, אך גם אזרח העולם; איש שמאל ללא פחד, אך לא אוייב של אנשי אמונה. כשהביע התנגדות נחרצת לנורמליזציה בין מרוקו לישראל כל עוד נמשכת השליטה הישראלית בפלסטינים, לא עשה זאת מתוך שנאה אלא מתוך נאמנות מוחלטת לרעיון הצדק. 'לא ייתכן שלום עם עוול,' נהג לומר, ובכך קנה לו מקום של כבוד גם בקרב יריביו.
עם מותו של ציון אסידון ב-2025 נדם קולו של יהודי מרוקאי שלא עזב את עמו (הערבי-מרוקאי נ.כ.) ולא את מולדתו, גם כשזה לא היה הכי נוח ונעים. הוא נשאר במרוקו מתוך אמונה עמוקה שאפשר וצריך לבנות מצפון מרוקאי חדש, שבו זכויות האדם אינן נחלתו של מחנה פוליטי מסוים אלא יסוד לקיום משותף.
אני כותב את הדברים כדי לזכור לא רק את האיש אלא גם את האפשרות שהוא גילם: האפשרות של אנושיות חוצת זהויות. במרוקו, בישראל, בכל מקום שבו אנשים שואלים כיצד צדק וחמלה יכולים לדור יחד? לציון אסידון היתה תשובה פשוטה: כן, זה אפשרי, אם יש מי שיישאו באומץ את המחיר."
(סמי שלום שטרית, "ציון אסידון, יהודי מרוקאי גאה", "אל-ארצ'י, 20.11.25)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-11-20/ty-article-opinion/.premium/0000019a-a186-d7d6-ab9f-fdde60600000
ריקוד ה"מה יופיס" של סמי שלום שטרית לגזען האוטו-אנטישמי, והאנטי ציוני התומך בחמאס, ציון אסידון שר"י, והזדהותו עם "עמו" המרוקאי, (לא עם העם היהודי) מעורר תמיהה. הרי שטרית הגזען האנטי-אשכנזי והאנטי-ציוני מעריץ את מלך מרוקו המונרך האבסולוטי, וחולם שישלוט גם בארץ, והנה פה הוא מתגאה במתנגד המשטר שלו. לפחות המלך האבסולוטי בניגוד אליו אינו פעיל בחרם נגד ישראל ואינו פוגע בכלכלתה, ואף מקיים איתה סחר במיליונים. האם זו "גאווה מרוקאית"?
מעניין לקרא את תגובות הקוראים ב"הארץ" לנקרולוג. חלק מעריצים אותו על רקע שנאתם את מרים סיבוני-רגב, ודוד אמסלם למשל. לכן אדגיש ואומר, עם כל הביקורת עדיפים אלף מונים מרים סיבוני-רגב, ודוד ואמסלם על גזען מרוקאי אוטו-אנטישמי ואנטי ציוני כציון אסידון שר"י.
דורי מונוסוביץ'-מנור – העברית דווקא חיה בדויטשלנד.
במדינת ישראל – בקושי. כשהשפה מופקעת לצרכים פוליטיים, הממסד הישראלי הופך למשקולת על כתפי הכותבים בעברית.
המשורר דורי מונוסוביץ'-מנור מתנאה בירידה לדויטשלנד ובשנאתו למדינה. וכך הוא כותב בתגובה למאמרו של עודד כרמלי ,"מי יעז היום לקרוא ספר בעברית ברכבת התחתית של רומא, לונדון או פריז?", הארץ, 12.11.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2025-11-12/ty-article/.highlight/0000019a-7836-dbc0-a39e-7837b1390000
במאמר כותב עודד כרמלי: כי "בלי המדינה העברית גם אין שפה עברית."
"זה לא טיעון תרבותי," כותב מונוסוביץ-מנור, "זאת הצהרה פוליטית לאומנית. העברית שייכת לנו – לממסד הישראלי, לטריטוריה, לגוף לאומי אחד ויחיד. זאת תפיסה חרדתית ובדלנית. השפה העברית, לפי ההשקפה הזאת, לא יכולה להתקיים בלי גבולות ובלי צבא.
"האם יש צורך להזכיר שהעברית התקיימה במשך אלפי שנים בלי שום מדינה ש'תגן' עליה? שהיא שגשגה בגרנדה ובווילנה, בוונציה ובאודסה, בווינה ובניו יורק? שגם הספרות העברית המודרנית נולדה ופרחה מחוץ לגבולות ישראל, ולא בדיוק חיכתה ל'תקומה' כדי לשגשג – וגם לא למלחמת 'התקומה'?
"רשימה חלקית מאוד של סופרים, מתרגמים והוגים, תושבי הפזורה העברית שמכסה את המרחב שבין אתונה לפאלו אלטו: אבירמה גולן, סייד קשוע, מאיה ערד, איתמר אורלב, יגאל סרנה, הילה עמית עבאס, אריאל הורוביץ, דאה הדר, משה סקאל, רובי נמדר, רון סגל, עידו גפן, איתמר הנדלמן-סמית, אנטון שמאס, אביבית משמרי, טלי עוקבי, מתי שמואלוף, אילנה המרמן, רעות בן-יעקב, יובל בן-עמי, תמר רפאל, אלון אלטרס, עינת בדי, טלי קונס, תומר גרדי, יונתן ניראד, סיגל נאור, רמי סערי, גדי גולדברג, עמרי בהם, אריה דובנוב, שחר פינסקר, אלעד לפידות, רון ניוולד.
"אני מדבר עם בן זוגי בעברית ברחובות נויקלן בברלין. אני מגדל את בתי בת ששת החודשים בעברית ושר לה את הכבש השישה-עשר בפארקים ובחוצות העיר. אני קורא בבתי קפה ברלינאיים את דליה רביקוביץ ואת לאה איני, וגם את שאול טשרניחובסקי, ש"י עגנון, לאה גולדברג ואורי צבי גרינברג — כולם פעלו וכתבו בעיר שבה אני חי כיום.
"השינוי ההיסטורי הנוכחי – חזרתה של העברית אל הפזורה – אינו טרגדיה, אלא הזדמנות עצומה להתחדשות. הזמן להשתחרר מהפחד, ולנשום אוויר מרחבים. העולם, חברים, גדול – והוא דובר (גם) עברית."
(דורי מנור, "העברית דווקא חיה. המדינה – בקושי. כשהשפה מופקעת לצרכים פוליטיים, הממסד הישראלי הופך למשקולת על כתפי הכותבים בעברית. תגובה למאמרו של עודד כרמלי", "אל-ארצ'", 21.11.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2025-11-21/ty-article/.highlight/0000019a-9c3f-d67f-adbe-deff58b70000
אז ככה. ודאי שעודד כרמלי צודק. מה כבר יכול איש ספרות המאשש את תורתו של היטלר שהיהודים הם קוסמו-פוליטיים חסרי שורשים הנטפלים כפרזיטים על הפולק הגרמני מטעמים מטריאליים, לתרום לספרות העברית? האם ייכתבו בדויטשלנד שירי ערגה לציון? ודאי שלא. כי היורדים הם שונאי ציון. האם תיכתב בדויטשלנד ספרות עברית על חוויית היורדים הישראלים? אולי אבל רק לזמן קצר. ואם ימשיכו היורדים ויכתבו על חייהם כפולקיסטים גרמנים למה להם בכלל העברית?
יכול דורי מונוסוביץ'-מנור לחזור לשמו הקודם מונוסוביץ', אבל בגרמנית העילגת שלו הוא לא יוכל לכתוב ספרות לגרמנים, אלא רק לקוראי העברית בציון. בתו שתתחנך כבר בדויטשלנד כבר לא תקרא עברית, ולא תכתוב עברית אם לא תחזור לארץ.
ודאי וודאי גם שאין כל עתיד לספרות עברית חילונית מחוץ לישראל. היורדים עצמם הרי תוך דור אחד יתבוללו.
נ.ב. את התגובה הזו שלחתי גם למהדורה הדיגיטלית של הארץ והם כמובן צינזרו ולא פירסמו אותה, כנראה בהתאם למדיניות העיתון המעודדת ירידה. פעם היה הסופר העברי "הצופה לבית ישראל", ועכשיו "הצופה לברלין".
אחשוורוש היהודי הנודד(1)
פריאר – מעליית הנוער לירידת הנוער
איתן פריאר-דרור (57), מייחצן בביקור מולדת בישראל את ספרו "חופה שחורה" המספר את סיפורן של הנשים היהודיות שנמכרו לזנות בדרום אמריקה. "זה לא ייאמן," הוא אומר, שלמדנו על הביל"ויים בבית הספר ויש על שמם רחובות. ולא למדנו על 80 אלף נערות ונשים יהודיות ו-3,000 סרסורים יהודים ואף אחד לא יודע מזה," הוא אומר. "רציתי לקרוא לספר 'אלוהי הזונות הטובות', אבל הבנתי שיתעסקו בפרובוקציה – אלוהים וזונות במשפט אחד. לא יסכימו להציג את הספר בספרייה. אבל הילדים צריכים ללמוד על זה כמו על הביל"ויים."
הוא נולד בירושלים למשפחה אורתודוקסית שעלתה מגרמניה. סבתו מצד אביו היא רחה פריאר, מייסדת עליית הנוער וכלת פרס ישראל. אביו הוא פרופ' זרם פריאר (האחים של האב קיבלו את השמות שלהבת ועמוד; לאחותו היה יותר מזל עם השם מעיין), רופא ילדים שהקים את מחלקת הילדים הראשונה בבית החולים שערי צדק. אימו מרים היא קרובת משפחה של ליון פויכטוונגר, המחבר של ספרי מופת כמו "היהודי זיס" ו"האופרמנים". היא ייסדה את עמותת "שלהבת", הפועלת לשיפור איכות חייהם של אנשים הסובלים ממגבלות פיזיות.
זרם ומרים קיבלו אותו גם כשיצא מהארון. "בשנים ההן לאף הורה זה לא היה סבבה לגלות שהילד שלו גיי. הכרתי את המילה 'הומואים' רק כקללה. אבל אם להיוולד לאיזה הורים אז הייתי בוחר בהורים שלי."
הוא רווק, ממעט לצאת ולא עסוק בחיפוש אחר זוגיות. "אני סגור הרבה בבית ולא יוצא לי להיפגש עם הרבה אנשים. גם כשאני לבד זה יותר מדי אנשים בשבילי."
את הקשרים הקרובים הוא שומר לבני משפחתו. אימו מתקרבת ל-92, אביו מת לפני שנה וחצי בגיל 99. "אני זוכר שהייתי אצל ההורים בשבת כשאבא שלי היה בן 97, ובמוצ"ש כשחזרתי הביתה קיבלתי ממנו מייל," הוא מספר. "הוא כתב שהוא ראה שאני קצת מוטרד ושאל אם יש משהו שהוא יכול לעשות. אמרתי לו, 'אתה אשם, אתה בן 97 ואתה עוד מעט תמות ואני לא יודע איך אוכל לחיות אחרי זה.' ואז הוא אמר, 'אתה לא נשאר לבד, אמא עדיין צעירה, היא רק בת 90.'
"גם עכשיו אני לא בטוח שהתגברתי על זה. לפני שאבא שלי מת, כמעט כל לילה הייתי מתעורר בבהלה, בבכי. מאז שהוא איננו זה כבר לא קורה. כאילו המוח שלי לא מאפשר לו לבוא לקדמת הבמה ואפילו לחלומות אני לא נותן לו להיכנס."
יש לו דירה בסלוניקי, ובית נוסף שרכש עם אחיו בכלקידיקי, חצי אי ממזרח לעיר. "יש משהו ביוון שמזכיר לי את ישראל שלפני 30 שנה. יש מעט בתים, בתים ישנים, לא וילות, החוף נמצא 50 מטר מדלת הבית, והחיים זולים מאוד. הדירה בסלוניקי עלתה לי כמו שהיה עולה רכב חדש בישראל." אני סוגר 300 ימים שאני לומד יוונית, וזה הולך לא רע. אנשים מתחילים להבין אותי כשאני מדבר."
בסלוניקי הוא פיתח תחביב חדש: "הרבה אנשים ביוון נפטרים מתריסי העץ הישנים בבתים שלהם וזורקים אותם ברחוב. אני אוסף ומייצר מהם רהיטים, משייף וצובע והופך את התריס למין ארון תלייה או לדלפק במטבח."
(רונן טל, "איתן דרור פריאר: 'גם כשאני לבד זה יותר מדי אנשים בשבילי.' כ-80 אלף נשים יהודיות נמכרו בתחילת המאה שעברה לזנות בדרום אמריקה. איתן דרור פריאר מסביר מדוע בחר לספר זאת כסיפור גבורה", "אל-ארצ'" 18.11.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-11-18/ty-article-magazine/.premium/0000019a-91d3-da51-a7fb-fdf7acd00000
הסבתא רחה פראיר יסדה את עליית הנוער, הנכד (עם דרכון גרמני) מסמל את ירידת הנוער.
ולגופו של עניין סיפור הזונות היהודיות (80 אלף מחספר מוגזם) הוא ידוע ולא חדש גם בספרות (אילן שיינפלד, "מעשה בטבעת"), וגם הסיפור על ארגון "צבי מגדל" ידוע:
https://he.wikipedia.org/wiki/צבי_מגדל
ואין שום צורך ללמד אותו במערכת החינוך בארץ כפי שמלמדים על הביל"ויים.
ושחלילה גם לא ינסה איתן פריאר-דרור לפעול להכנסת הסיפור למערכת החינוך היוונית בסלוניקי. הם מספיק אנטישמים בלעדיו.
אחשוורוש היהודי הנודד (2)
מסלוניקי לאושוויץ לישראל ובחזרה לסלוניקי
80 שנה אחרי שמשפחתו נשלחה למחנות המוות מסלוניקי, עלה יהודה פוליקר להופעה ראשונה היסטורית בעיר, שבה גם ספג אביו ג'קו ז״ל, ניצול השואה, את שורשיו המוזיקליים.
"זה לא עוד מופע עבורי," התרגש פוליקר, "זה המקום שבו נלקחה משפחתי לתאי הגזים, זה המקום שבו לא רצו את אבי ג׳קו כשחזר מהמחנות והוא הבין שמקומו בישראל. זה רגע בלתי נשכח מבחינתי, ניצחון פרטי. אבא שלי לא היה מוכן שנים שאסע לכאן, לא רצה לשמוע על המקום – אבל הגעתי למרות הבקשות שלו. לשיר פה בעברית וביוונית, במקום הזה? לפעמים אפילו אני לא תופס את זה. אני מקווה שאבא ג׳קו ואימא שרה רואים אותי מלמעלה – 40 שנה ל'עיניים שלי' בסלוניקי, איזו סגירת מעגל זו מבחינתי.
"אבא שלי ג'קו ז״ל, שיצא לחיים החדשים, שר עם הניצולים את 'חכי לי סלוניקי' וחשב בתמימות גדולה שהוא חוזר לעיר – אבל הבין שאף אחד לא רוצה לראות אותו שם. 'תסתלק יהודי', הם אמרו לו.'״
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/yokra14585604
באמת מאוד מרגש. 80 שואה אחרי אושוויץ, 77 שנים אחרי הקמת מדינת היהודים בה מצאו השרידים מקלט, מריעים לפוליקר אלפי ישראלים שירדו לסלוניקי.
מועמד חדש לכוח חדש?
במודעה גדולה מפרסם נעם פפרמן-תיבון: "כוח חדש – יש עתיד בראשות יאיר לפיד."
https://x.com/NoamTibon/status/1990661113931833609?t=LZJeJZSuSbmebYnq0nm6Xw&s=03
מר נעם פפרמן-תיבון, בלי קשר לפוליטיקה, הגזמת. מפלגת יאיר למפל-לפיד אינה "כוח חדש". היא כבר מפלגה ישנה.
שתיקה כהודאה דמיא
אחרי חילופי האשמות קשים, איומים, הקנטות ומערכת בחירות סוערת – ראש העיר ניו יורק הנבחר זוהראן ממדאני הגיע לבית הלבן ונפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. בתום הפגישה מסרו השניים הצהרה, ענו על שאלות מהחדר הסגלגל – והציגו גישה מפויסת. "קיימנו פגישה מצוינת, באמת טובה ומאוד יעילה," הכריז הנשיא. "יש לנו דבר אחד משותף – אנחנו רוצים שהעיר שלנו, שאנחנו אוהבים, תצליח מאוד."
ממדאני נשאל על כך שהאשים את ממשלו של טראמפ ברצח עם בעזה. "דיברתי על ממשלת ישראל שמבצעת רצח עם," אמר בעודו עומד ליד הנשיא. "דיברתי על כך שארה"ב מממנת אותו. שיתפתי את הנשיא בפגישה שלנו בדאגה של ניו-יורקרים רבים, שרוצים שכספי המיסים שלהם יופנו לטובת תושבי העיר – וליכולת שלהם לחיות בכבוד בסיסי."
טראמפ התעלם מההאשמות – ושתק.
במהלך ההצהרה, נשאל ממדאני אם הוא עדיין חושב שטראמפ פאשיסט. "זה בסדר, אתה יכול להגיד שכן. זה יותר פשוט," אמר לו טראמפ. ממדאני, שהובך, הנהן ועבר לשאלה הבאה. כמו כן, אחרי שכינה אותו בין השאר "קומוניסט" ו"שונא יהודים", טראמפ בירך את ממדאני בפני הכתבים: "הוא ניהל מרוץ יוצא מן הכלל מול אנשים חכמים מאוד, כבר מהפריימריז המוקדמים, והוא ניצח אותם – ובקלות."
נשיא ארה"ב, שטען אחרי ניצחון ממדאני שתושבי ניו יורק יעזבו את העיר, פנה אליהם: "אני חושב שתהיה לכם, כך אני מקווה, תקופה מצוינת. ככל שהוא ממדאני, יצליח יותר – כך אשמח יותר. אנחנו נעזור לו להגשים את החלום של כולם – ניו יורק חזקה ובטוחה מאוד."
השניים נשאלו על ההבטחה של ממדאני, שעליה חזר שוב ושוב במערכת הבחירות, לעצור את ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"לא דנו בזה," השיב טראמפ, "יש לו דעות משלו, אבל מי יודע? אולי הוא ישתנה, כולנו משתנים, גם אני השתניתי הרבה. השתניתי מאוד מאז שנכנסתי לראשונה לתפקיד, וזה כבר היה לפני לא מעט זמן. אני חושב שהוא הולך להפתיע אנשים שמרנים. למעשה, את הליברלים הוא לא יפתיע, כי הם כבר מחבבים אותו."
ממדאני אמר בתגובה לאותה שאלה כי מה שהוא "מעריך במיוחד אצל הנשיא הוא שהפגישה התמקדה לא בנקודות המחלוקת – ויש רבות כאלה – אלא במטרה המשותפת שלנו: לשרת את תושבי ניו יורק."
הכתבים שאלו את טראמפ אם הוא חושב שהוא עומד לצד ג'יהאדיסט, כפי שכינתה את ממדאני חברת הקונגרס הרפובליקנית הפרו-ישראלית אליס סטפניק במהלך מערכת הבחירות.
"אומרים דברים בקמפיין," השיב להם הנשיא – והמשיך להחמיא. "נפגשתי עם אדם מאוד רציונלי, שבאמת רוצה לראות את ניו יורק חוזרת לגדולתה. אני חושב שהוא באמת רוצה להפוך אותה לטובה מאי-פעם, ואם הוא יצליח – אנחנו נהיה שם כדי להריע לו. אני אריע לו בעצמי."
טראמפ אף הזמין את ממדאני להיות נוכח בפגישות שלו לקידום שלום במזרח התיכון. ״אם ראש העיר ירצה להיות נוכח בפגישה כזאת, מפני שאני יודע שיש לו רגש חזק לגבי זה."
על רקע העיכוב ביישום השלב השני בתוכנית טראמפ לסיום המלחמה בעזה, אמר הנשיא: "אנחנו פועלים למען פירוק מוחלט של חמאס מנשק, ולמען האמת, של כולם."
בתום מסיבת העיתונאים, נשאל ממדאני על התקריות האנטישמיות בעיר. "אני דואג מאוד לביטחונם של היהודים, ומצפה לפעול בנחישות נגד אנטישמיות בכל חמשת רובעי העיר, ולהגן על תושבי ניו יורק היהודים ועל כל תושב שפונה לעירייה."
ממדאני מתח שלשום ביקורת על הפגנה אנטי-ישראלית שנערכה מחוץ לבית הכנסת פארק איסט במנהטן, שבה נשמעו קריאות "מוות לצה"ל" ו"להפוך את האינתיפאדה לגלובלית", אך גם טען כי האירוע שנערך במקום, של ארגון "נפש בנפש", קידם "הפרה של החוק הבינלאומי."
האירוע של הארגון עסק בעידוד עלייה לישראל. בהודעה מטעם ממדאני נכתב כי הוא "מתנגד לשפה שנשמעה בהפגנה" וכי הוא "סבור שכל אדם צריך להיות חופשי להיכנס לבית תפילה ללא פחד," אך גם אמר ש"בתי תפילה לא אמורים לשמש לקידום פעילויות המפירות את החוק הבינלאומי." בהמשך הבהירה הדוברת שלו כי מדובר בהתייחסות לפעילות שקשורה בעידוד התיישבות מעבר לקו הירוק. (דניאל אדלסון).
https://www.ynet.co.il/news/article/rj1i0h0gzl#autoplay
אי אפשר שלא להיות מודאג. מטרת האשמת ישראל בג'נוסייד הוא להכשיר את דעת הקהל העולמית לג'נוסייד של ישראל. השתיקה של טראמפ להאשמת ישראל בג'נוסייד כהודאה דמיא, וכמתן הכשר להשמדת ישראל. המחמאות שפיזר לגזען האנטישמי ממדאני מדאיגות לא פחות.
ודוק: ממדאני טוען כי עלייה לישראל היא "הפרה של החוק הבינלאומי."
תגובת טראמפ, "יש לו (לממדאני) דעות משלו, אבל מי יודע? אולי הוא ישתנה, כולנו משתנים, גם אני השתניתי הרבה. השתניתי מאוד מאז שנכנסתי לראשונה לתפקיד" – מדאיגה לא פחות.
ההיסטוריון יובל נח הררי "פותר" את הסכסוך:
שני סיפורים מופרכים מלבים את הסכסוך על הארץ הזאת.
אין לו שום סיבה אמיתית
יובל נח הררי שערב ה-7 באוקטובר קרא לתע"ש ולכל התעשיות הביטחוניות לשבות ולא לספק נשק לצה"ל – שנלך כצאן לטבח, ואחרי המלחמה התנאה בפגיעה כלכלת במדינה כשהכריז שהוא מוציא את הכסף מהמדינה ויורד מהארץ, (ונשאר בה בכל זאת כנראה), עתה יש לו גם "פתרון" פלא גאוני לסכסוך הישראלי-ערבי. שהוא קורא לו בשטחיות "סכסוך ישראלי פלסטיני" בלבד. קשה לתפוס איך היסטוריון לוקה בכזו שטחיות.
"מבחינה אובייקטיבית," קובע נח הררי, "אין שום סיבה שהישראלים והפלסטינים יילחמו זה בזה. הארץ שבין הים התיכון לנהר הירדן גדולה ועשירה מספיק כדי ששני העמים יחיו בה בביטחון, בשגשוג ובכבוד. אם נתעלם לרגע מכל השיפוטים הערכיים והטענות האידיאולוגיות, ופשוט נספור כמה דונמים של אדמה יש בארץ הזאת, כמה קילוגרמים של חיטה היא יכולה לייבא, כמה קילוואטים של חשמל היא יכולה לייצר, וכמה מולקולות של מים היא יכולה לשאוב או להתפיל, נגלה שהארץ יכולה לתמוך די בקלות בכל מי שחי בה כרגע, כולל כל הישראלים וכל הפלסטינים."
(כבר שקר היסטורי. המנדט הבריטי כלל את עבר הירדן שאותו נח הררי משמיט בכוונת מכוון. נ.כ.).
"מה שמלבה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הם סיפורים היסטוריים מופרכים שמייצרים עיוורון מוסרי. היהודים מבועתים מכך שהפלסטינים רוצים להעלים אותם, הפלסטינים מבועתים מכך שהיהודים רוצים להעלים אותם – ושני הצדדים מבועתים בצדק.
(שקר היסטורי ראשית, הסכסוך אינו רק ישראלי-פלסטיני, אלא ישראלי ערבי וישראלי-מוסלמי. שנית, רק הפלסטינים (והמוסלמים בכלל) מכריזים בריש גלי שמטרתם להשמיד את היהודים לפי דברי מוחמד):
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
ומהם שני הסיפורים ההיסטוריים המופרכים?
1. הסיפור הישראלי המופרך עם עיוורן מוסרי: היהודים הם האוכלוסייה המקורית של הארץ שבין הים לירדן. (גם בעבר הירדן נ.כ.) הרומאים גירשו אותנו מכאן בכוח. תמיד רצינו לחזור, אבל כל מיני אימפריות מרושעות לא איפשרו זאת. לבסוף, בשלהי המאה ה-19, הציונות הניעה את העם היהודי להתגבר על מכשולים אדירים, לחזור לארץ מכורתנו ולתבוע את זכותנו עליה. בכל הנוגע לפלסטינים, הרבה ישראלים מאמינים שפשוט אין דבר כזה עם פלסטיני. זו המצאה גמורה. כשראשוני הציונים הגיעו לארץ, היא היתה ריקה. היו פה אמנם אי-אילו פלחים ובדואים, אבל הם לא היו 'עם', והמספרים שלהם היו קטנים מאוד.
(הפלסטינים בעצמם אומרים באמנה הפלישתינאית שאין עם פלסטיני אלא עם ערבי-פלסטיני – חלק מהאומה הערבית. נ.כ.)
(הנה הסברו של עזמי בישארה שאין עם פלסטיני:
https://www.youtube.com/watch?v=fn9Q_yWWJFc)
"היהודים לא גורשו מהארץ הזאת על ידי האימפריה הרומית, או על ידי אף אימפריה לאחר מכן. ואף אחד לא אסר עליהם לחזור.
(זה כמובן קשקוש היסטורי. השלטון הזר גרם ליהודים לצאת מהארץ, האימפריה הרומאית, והביזנטית, וחוקי "בני החסות" של האיסלם שהביאו סוף לחקלאים יהודים בא"י. ויהודים יכלו לחזור רק כיחידים לא בהמונים. כמובן שנח הררי משמיט את העיקר מהסיפור היהודי והוא השגת שחרור לאומי לעם היהודי משלטון עמים זרים. נ.כ.)
2. הסיפור הפלסטיני המופרך עם עיוורן מוסרי:
"אנחנו התושבים המקוריים של הארץ שבין הים לירדן. (ועבר הירדן נ.כ.) מעולם לא עזבנו אותה. היא תמיד היתה שלנו עד שבאו הציונים וגנבו לנו אותה. הציונים הם קולוניאליסטים אירופאים.
הטעויות בסיפור הפלסטיני:
האמירה שהפלסטינים הם התושבים המקוריים של הארץ היא חסרת משמעות. מעולם במשך אלפי השנים הללו לא היווה האזור שבין הים לירדן (ועבר הירדן נ.כ.) מדינת לאום שקראו לה בשם "פלסטין".
השם "פלסטין" משמר את שמם של הפלישתים, ואת השם "סוריה פלסטינה" – השם שהקיסר הרומי הדריאנוס נתן לפרובינציה הרומית יוּדַיְאָה אחרי דיכוי מרד בר כוכבא.
האימפריה הערבית כבשה את הארץ במאה השביעית, אבל האימפריאליזם הערבי לא היה נאצל יותר ממקבילו האירופי – הוא בסך הכול קרה לפני יותר שנים. מי שחושב שלבריטים לא היה צידוק לכיבוש, אמור להסכים שגם לערבים לא היה צידוק.
היתה זו האימפריה הבריטית ולא האימפריה הערבית שהחליטה מי יהיה פלסטיני. אפילו החמאס מגדיר את גבולות פלסטין לפי קווים ששורטטו על ידי אימפריאליסטים בריטים, ולא לפי קווים טבעיים או היסטוריים כלשהם. לפני הכיבוש הבריטי לא היתה מדינה פלסטינית עצמאית, או פרובינציה בשם "פלסטין" באימפריה העותמאנית. היו אלה הבריטים שהחליטו שתושבי עכו ותושבי עזה ישתייכו מכאן ואילך ליחידה פוליטית חדשה שנקראה המנדט הבריטי על פלסטינה (Palestine).
בכל הנוגע לטענה הפלסטינית שהיהודים הם קולוניאליסטים אירופאים, היא כמובן מופרכת לגמרי. היא מתכחשת לעובדה שהיתה אוכלוסייה יהודית בארץ הזאת ב-3,000 השנים האחרונות, ושהקשר בין יהודים לארץ הוא לא המצאה של העידן המודרני. וכמחצית מהיהודים הישראלים הם צאצאים של פליטים מזרח-תיכונים שגורשו מארצות כגון מצרים, עיראק ותימן אחרי 1948 כנקמה על תבוסות ערביות מידי ישראל.
(גם ממרוקו תוניסיה ואלג'יריה ואיראן נ.כ.)
(כל ערבי-מוסלמי יודע שאללה, אלוהים הערבי, אמר לפי מוחמד נביאו, שכל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל (קוראן סורה נ.כ.7:137)
ומה הפתרון?
הפתרון: קל ופשוט לפי נח הררי: "שלום של נדיבים".
"שני הצדדים צריכים לגלות נדיבות. הישראלים צריכים להפסיק להתמקח על כל גבעה ומעיין. שלום טוב לישראל הוא לא שלום שנותן לישראלים עוד דונם ועוד עז, אלא שלום שנותן לישראלים שכנים טובים. זה אינטרס ישראלי שפלסטין תהיה מדינה משגשגת, וזה יכול לקרות רק אם היא תהיה מדינה אמיתית ולא אוסף של מתחמים מגודרים.
גם הפלסטינים צריכים להיות נדיבים. מה שהם יכולים לתת לישראל זה לא עוד הר טרשים או עוד עץ זית, (הם בהחלט יכולים לתת נ.כ.) אלא משהו יקר ערך הרבה יותר – לגיטימציה. אם הפלסטינים יכירו באמת ובתמים בזכות הקיום של ישראל, זה יקל גם על יתר הערבים והמוסלמים להכיר בזכות הזאת. רק אז יוכלו הישראלים לנשום לרווחה, וזה יאפשר גם לפלסטינים ליהנות סוף-סוף משלווה.
במשך עשורים מי שרצו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני חזרו כמו מנטרה על הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". אם שני העמים לא ישכילו להיות נדיבים יותר, אז בקרוב הפתרון לסכסוך המקומי שלנו – כמו להרבה סכסוכים אחרים – יהיה "אפס מדינות לאפס עמים."
(יובל נח הררי, "שני סיפורים מופרכים מלבים את הסכסוך על הארץ הזאת. אין לו שום סיבה אמיתית. הגיע הזמן שנפסיק להיאחז בסיפורים היסטוריים מעוותים", :אל ארצ'", 13.11.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-11-13/ty-article-magazine/.highlight/0000019a-780b-d6d8-af9b-7e5f7af20000
נהדר! כל כך פשוט איך לא חשבנו על זה קודם? נדיבות. כל צד ייטוש את הסיפור המופרך שלו, ויהיה נדיב כלפי הצד השני. היהודים יתנו שטח תמורת לגיטימיות. הלגיטימיות של הכיבוש הערבי ממילא כבר קיים לפי נח הררי.
הבעייה שאין כל שוויון בין הצדדים, וההשוואה של נח הררי היא חסרת יסוד. השטחים הכבושים ע"י הערבים היום הם 13 מיליון קמ"ר. היהודים תמיד היו מוכנים לפשרה, הערבים סירבו לכל פשרה בטענה שהיהודים אינם עם ואינם זכאים למדינה, והארץ כולה שייכת רק לערבים.
נח הררי משמיט בכוונת מכוון את העובדה שהבריטים קבעו גם את עבר הירדן בגבולות המנדט, וכשהוא מדבר על "מספיק שטח לפשרה" הוא משמיט את שטח עבר הירדן, ולא מסביר שכיום יש ברוב שטח המנדט שתי מדינות ערביות פלסטיניות. מדינת עבר-הירדן, ומדינת עזה, ורק מדינה יהודית אחת – ישראל. למה הפשרה צריכה להיות על חשבון ישראל? למה לא נדיבות ערבית כלפי היהודים, ולא רק לגיטימציה?)
כהיסטוריון הוא אינו מסביר למה הצרפתים הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים, לא גילו נדיבות, ולא התפשרו, וסילקו את הכיבוש הערבי ואת כל ההתנחלויות הערביות. ועדיין לערבים יש 13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים – יותר מכל אירופה. לו ישראל היתה כובשת כך והיו 22 מדינות יהודיות, ורק מדינה יהודית אחת, אף אחד בעולם לא היה מדבר על "הכיבוש" היהודי. ודוק: אף אחת מהמדינות שהשתחררו מהכיבוש הערבי אינן מבקשות לגיטימציה מהערבים למרות חלומם של הערבים לכבוש אותן בשנית.
לסיכום: שיובל נח הררי יעשה מעשה, וימצא ערבי-מוסלמי נדיב אחד שבנדיבות יכריז כי דברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה הם גזענות ולא מופת מוסרי. נדיבות כזו תהיה ללא ספק תחילת הדרך לשלום. נראה אותו.
אביו של המחבל שביצע את הפיגוע בצומת הגוש
מהלל ומצדיק את הפיגוע
אביו של המחבל שביצע את הפיגוע בצומת הגוש היום לא מפחד ומצדיק את הפיגוע. ללמדכם מהי הרתעה ועד כמה החינוך והאידיאולוגיה של תרבות השהידים הם המנוע של הטרור ביו״ש.
https://rotter.net/forum/scoops1/922511.shtml
מעניין מה אומר נח הררי על ה"נדיבות" שמגלה אבי המחבל?
נעמן כהן
אהוד: שכחת לציין שיובל נח הררי הוא שרלטן מדופלם!
נעמן כהן
הרוויזיוניסטים "הכנענים של אמריקה"
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר