* הקונספציה של טראמפ – הקונספציה המזרח תיכונית של טראמפ דומה לקונספציית "המזרח התיכון החדש" של פרס. הכלכלה תפתור את הכול ותמחק את המאוויים הלאומיים, הדתיים והאידיאולוגיים של "אנשי האתמול". חזון מנותק מן המציאות.
הקונספציה הזאת היא גם לב קונספציית ההתמכרות לשקט של 6 באוקטובר. אמנם בלי הפנטזיות החזוניות, אבל אותה התפיסה שעל פיה דרך הכלכלה נקנה את השקט. נשמן אותם במיליארדי דולרים, נספק תעסוקה להמוני עזה, ונהנה משקט.
ואנו, למודי ניסיון, נשתעבד לפנטזיות של טראמפ?
* כאילו חתכו את הלשון – צורר היהודים ממדאני מוזמן לבית הלבן, וטראמפ נמס מולו, כמו מול ארדואן, אל ג'ולאני ועוד טיפוסים מן הזה.
במסיבת עיתונאים משותפת, ממדאני חוזר על עלילת הדם האנטישמית הבזויה שישראל ביצעה ג'נוסייד, וטראמפ יושב לידו בשקט, ומשרוקיתו של הנשיא לא מוציאה אפילו מנגינה של מארש, כאילו חתכו את הלשון עגל שלו.
* מחדל "חומת מגן" – מחדל 7 באוקטובר הוא מחדל רב שנים, שבהן איפשרנו למפלצת הטרור להתעצם באין מפריע. הטבח הוא התוצאה הבלתי נמנעת של המחדל.
המחדל אינו אירוע אחד, אלא מדיניות מתמשכת של התמכרות לשקט, שכירסמה בהדרגה בביטחון המדינה, באפשרה את התעצמות האוייב. זה מחדל של החלטות קטנות. כל יום שבו ישראל הרשתה לחמאס להצית ללא תגובה את שדות הנגב, למשל, הוא מחדל בפני עצמו, והוא עוד נדבך במחדל הגדול.
יש האומרים שהמחדל הוא אוסלו וההתנתקות. אוסלו וההתנתקות הזיקו מאוד לביטחון ישראל (בהתנתקות עיקר הבעייה היא ערכית ומוסרית – עקירת היישובים, יותר מהביטחונית), אך המחדל הוא באופן שבו ישראל פעלה בעקבותיהם. ישראל חתמה על הסכם אוסלו, אך ההסכם הופר בשיטתיות מיומו הראשון. מה ישראל עשתה מול ההפרות? אפס המעשה הזה הוא המחדל. בהתנתקות ישראל השלימה את נסיגתה מעזה (את רוב שטח הרצועה מסרנו באוסלו). משהתברר שעזה לא הפכה לסינגפור של המזה"ת אלא למפלצת טרור, מה ישראל עשתה? זה המחדל. עשרים שנות ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית בלי לשבור לאוייב את המפרקת – זה המחדל.
אם לדבר על החלטה מדינית ביטחונית גדולה שנזקה חמור יותר משל אוסלו וההתנתקות, זו ההחלטה לבטל את מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, ב-2002. מבצע "חומת מגן" היה הלקח מכישלון אוסלו. צה"ל השתלט מחדש על האזורים שמהם נסוגונו בעקבות אוסלו, השמיד את תשתיות הטרור והחזיר לידינו את השליטה הביטחונית על שטחי הרש"פ. בכך נשבר גל טרור המתאבדים הנורא שחווינו בשנים שאחרי אוסלו. ובכך ישראל לא איפשרה התעצמות הטרור. בכל לילה צה"ל והשב"כ פועלים בשטחי הרש"פ, מבצעים מעצרים, מסכלים פיגועים. היו גם כישלונות, אבל המצב טוב לאין ערוך מאשר ברצועת עזה, לפני ואחרי השתלטות חמאס.
מבצע "חומת מגן" אמור היה להתבצע גם ברצועת עזה. אני גויסתי בצו 8 לשלב השני של המבצע, שאמור היה להתקיים בעזה. שעות אחדות לפני שעת השי"ן, הפעולה בוטלה, בהוראת ראש הממשלה שרון, שקיבל פיק ברכיים. זה מחדל ביטחוני נורא. ומה שנורא יותר, הוא שב-21 השנים, שבין אותה החלטה אומללה ל-7 באוקטובר, לא תיקנו את הטעות, למרות התעצמות חמאס וארגוני הטרור.
* ישראל מורתעת – מתוך ספרו של פדוי השבי אלי שרעבי "חטוף": "הם אומרים לי 'ביבי משוגע. הוא רוצה להרוג את כולנו, למה הוא לא מפסיק?' הם באמת חשבו שתוך שבועיים של הפצצות הכול ייגמר. הם לא הבינו שזה אחרת הפעם."
אפשר לומר שהם פשוט לא הבינו את החברה הישראלית, אם הם חשבו שעל טבח כזה נסתפק בשבועיים הפצצות. היתה להם קונספציה, שהתבררה כשגויה. אבל מה גרם להם לחשוב כך?
התנהלות ישראל מול הטרור שלהם לאורך השנים, הוכיחה שישראל מורתעת. ההתמכרות לשקט והאימה המשתקת מפני הסלמה חיזקה מיום ליום את הקונספציה וגם את גודל ההימור. זה המחדל.
* שובר את רוח העם – אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה גל גדול של חזרה לצבא הקבע, של הארכת שירות. כך גם אחרי מלחמת ששת הימים. ניתן היה לצפות שכך וביתר שאת יהיה בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", אחרי טבח 7 באוקטובר. והנה, אנו שומעים על משבר גדול בצבא הקבע, רצון לפרוש ולקצר את השירות, וקושי של ממש למלא את השורות.
איך דבר כזה קורה? איפה הרוח הגדולה של 8 באוקטובר, רוח של התנדבות ומגויסות שלא היו כמותן מעולם? מה קרה לרוח העם?
אפשר לחפש מתחת לפנס פתרונות טכניים וכלכליים למשבר, אך זו בריחה. למיטב הכרתי, יש שתי סיבות מרכזיות למשבר. והמשבר אינו משבר צבא הקבע – זה סימפטום למשבר.
הסיבה האחת היא חוקי ההשתמטות. 2,000 הרוגים, 20,000 פצועים ומי יודע עוד כמה פגועים בנפשם, עשרות אלפי אנשים שירתו מאות ימי מילואים – רבים איבדו את מקום עבודתם, עסקיהם התרסקו, לימודיהם נכשלו או התארכו, יש שמשפחותיהם התפרקו. העומס על נשות המילואים היה כבד מנשוא.
ומה שמעסיק את הממשלה אחרי מלחמה קשה כל כך, כבדת ימים וכבדת דמים כל כך, אלה חוקי השתמטות ממאירים, מושחתים, טמאים. חוקים שמעגנים את המציאות החולנית שבה מגזר שלם, גדול וגדל בציבור הישראלי, שאנו, הציבור התורם, המשרת, משלם המיסים, מממן את אורח חייו הטפילי והחולה, ימשיך להשתמט מצה"ל. והכל, למען השלטון. מתוך תאוות שלטון שלוחת רסן. שלטון כמטרה, לא כאמצעי לקדם את המדינה. רוקחי החוק המושחת הזה יודעים היטב שהוא פוגע בביטחון המדינה, שהוא פוגע בצה"ל, שהוא הרסני לחוסן הלאומי והחברתי, שהוא פוגע בחברה הישראלית, בכלכלה הישראלית. אבל למען השלטון הקדוש, של מיעוט שבאמצעות הברית הטמאה והאנטי ציונית עם המשתמטים נאחז בשלטון, לא אכפת להם המחיר שעם ישראל משלם על הרקב הזה.
הסיבה השנייה, היא בריחתו הפחדנית של נתניהו מאחריות. בכל תולדות המדינה לא היה מפגן דוחה כל כך של אנטי מנהיגות. כאשר רבים כל כך הטילו את חייהם מנגד להגנת המולדת, רבים מהם לא שבו, או שבו אך לא שלמים בגופם ו/או בנפשם – הוא אינו מוכן לשלם את מחיר אחריותו, לסכן את שלטונו.
איך הוא מסוגל לא לעשות את המובן מאליו, את מה שהיה עושה כל מנהיג נורמטיבי כבר ב-7 באוקטובר, והוא אינו עושה זאת אפילו אחרי למעלה משנתיים; להישיר מבט למשפחות השכולות, לפצועים, לחטופים, למפונים ולכל אזרחי ישראל, ולומר את שתי המילים המובנות מאליהן: אני אחראי. ולבקש סליחה.
וכבר שנתיים הוא מרעיל את החברה הישראלית במנוסתו הפחדנית מאחריותו. הוא אינו חוסר במאמצים לסכל חקירה אמיתית של המחדל. ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילה עלילות דם וקונספירציות על צה"ל, השב"כ ומערכת המשפט, בניסיון נואל לנקות את עצמו מאחריות. ואיזו מערכה של דה-לגיטימציה לבית המשפט העליון ונשיאו, רק כדי לספק לעצמו תירוץ להימנע מוועדת חקירה ממלכתית, כלומר מחקירת המחדל.
האיש הזה ועבדיו הנרצעים שוברים את רוח העם.
* התבכיינות – באחת הסצנות בסרט "נירנברג", מוטסים הפושעים הנאצים מהכלא הסודי שבו היו עצורים, למתקן המעצר בנירנברג. בדרך הם רואים מהמטוס את ערי גרמניה החרבות. אחד מהם, נדמה לי שיוליוס שטרייכר, הבעלים והעורך של הביטאון האנטישמי "דר שטירמר" ומראשי המשטר הנאצי, התבכיין על האכזריות של צבאות בעלות הברית, ועל מה שהם מסוגלים לעולל. ולא יכולתי שלא להיזכר בהתבכיינות הפלשתינאית על מה ש"עשינו להם" בעזה.
* להחזיר את המעצרים המנהליים – החלטתו הפופוליסטית הבלתי מקצועית וחסרת האחריות של פריימריסט הביטחון למנוע מעצרים מנהליים של מחבלים ממוצא יהודי, היתה מכה קשה ליכולת להילחם בטרור, במיוחד כאשר הדוצ'ה של המחבלים הוא שר בכיר בממשלה. ההחלטה הזאת חייבת להשתנות.
מהמידע שבידי, ראש השב"כ זיני פועל לביטול ההחלטה. אני מקווה מאוד שהוא יצליח.
* חוק גזעני – אני מתנגד לעונש מוות, אך איני מזלזל בטיעונים הערכיים, המוסריים והביטחוניים בעדו. זו סוגייה מורכבת ודילמה אמיתית.
אך גם אילו תמכתי בעונש מוות למחבלים, הייתי מתנגד לחוק של בן גביר וכנופייתו, כי הוא חוק גזעני, המבהיר שהוא רלוונטי רק לרוצחי יהודים. אבחנה כזו בין דם לדם היא גזענות מזוקקת.
בן גביר מציע מוות למחבלים, אבל לא למחבלים רוצחים כמו ברוך גולדשטיין, עמי פופר, נתן זאדה, דוד בן שימול ועמירם בן אוליאל.
אגב, האם בן גביר היה שולח לגרדום את שותפו לדרך, שמימש את הבטחתו ש"כמו שהגענו לסמל נגיע לרבין," חודש אחרי ההבטחה? הרי הוא מחבל שרצח יהודי. טוב נו, לא בטוח אם רבין יהודי בעיניו.
ומה עם נוח'בות שרצחו ב-7 באוקטובר ערבים ישראלים ועובדים זרים?
זכורה ההצגה שביים בן גביר כחלק מה"תאקיה" שלו – הוא הלך מלווה באספסוף בן גבירי ברחובות ירושלים. מלוויו מתחילים לצרוח, כהרגלם, "מוות לערבים." הוא הסתובב, היסה אותם, ואמר "לא, אנחנו צועקים 'מוות למחבלים.'" ופתאום, בתוך שנייה הוא מצליח לחנך אותם לשנות את מה שאילף אותם לצווח כל השנים...
הקריצה ברורה. אצל בן גביר "מחבלים" = ערבים. הרי גם את הח"כים הערבים הוא מגדיר מחבלים.
וכאשר בוועדה ל"ביטחון" לאומני, בהובלת שליחו הח"כהניסט, שדנה בחוק, דיברה ח"כ עאידה תומא סולימן, השר נתן הוראה ליו"ר הוועדה לסלק אותה, ובחיקוי עילג לאופן שבו ערבים מוציאים את הפרות מהרפת או את הכבשים מהדיר, צרח לעבר "ברה... ברה..." כלומר החוצה. אגב, כאשר שר מוציא ח"כ מישיבה, עוד מספרים לי שהממשלה אינה שולטת בכנסת. היה זה מפגן גזעני של התייחסות לערבייה כאל תת-אדם שדמה מותר.
זו מהות הצעת החוק שלו.
* אצבע בעין – אני סבור שבג"ץ טעה בהחלטתו בנושא ליווי חקירת פרשת הפצ"רית, וכתבתי זאת מיד עם פרסום פסק הדין. אין מקום למעורבות פוליטית בחקירה פלילית, בוודאי בעלת רגישות ציבורית כזו, ובמיוחד לא כאשר שר המשפטים סימן את התוצאה הרצויה בעיניו לחקירה.
אבל בג"ץ הוא הפוסק ואת החלטתו יש לבצע, גם אם אנו חושבים שהוא טועה.
עד שמגיעים ליריב לוין.
יריב לוין הוא המנצח הגדול של פסק הדין. על כך יש הסכמה מהקרובים לו ביותר עד המרים ביריביו ומבקריו. ומה הוא עשה עם הניצחון הזה? ציפצף על בג"ץ ובחר מלווה לחקירה שרחוק כמעט מכל הפרמטרים שבג"ץ קבע.
עיקר החומרה אינה בפרטים אלא בעצם הציפצוף על פסק הדין. הזרקור הופנה לכך שבן חמו אינו עובד מדינה. לטעמי, שופט בדימוס הוא דמות מתאימה לליווי חקירה כזאת, גם אם אינו עובד מדינה. אני סברתי מלכתחילה, שעל בג"ץ עצמו למנות שופט בדימוס למשימה (ואף הצעתי את השופט אליקים רובינשטיין, שבעיניי הוא גם המתאים ביותר לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית, שתקום בסופו של דבר). הבעייה העיקרית היא שבג"ץ פסק שהאיש לא יהיה מזוהה פוליטית, ולוין בחר איש ליכוד, שכמעט התמודד מטעם הליכוד על ראשות העיר טבריה. דווקא. הצעה כזו היא אצבע בעין של בג"ץ.
* רפורמה של איזונים ובלמים – במשך עשרות שנים, מאז שנות התשעים המוקדמות, ביקרתי בעקביות את האקטיביזם השיפוטי ואת תהליכי המישפוט של החברה הישראלית. מתחתי ביקורת חריפה על התפיסה שהנחיל אהרון ברק (שאגב, היתה גרסה מתונה של תפיסתו של בגין בנדון), שעל פיה "הכול שפיט," "מלוא כל הארץ משפט," "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל ומימין נתונה לביקורת שיפוטית" וכד'. מתחתי ביקורת על התערבות יתר של בג"ץ בחקיקה, למרות שלרוב היא לא הביאה לפסילת חוקים, אך ראיתי התערבות שגויה בעצם הדיון בעתירות הללו. כמובן שתמכתי בביקורת שיפוטית על הממשלה, אך לא בהתערבות בהחלטות מדיניות והתערבות יתר בהחלטות ביטחוניות. וכיוון שבג"ץ התערב בנושאים ערכיים ופוליטיים, חרה לי ההרכב שאיפיין אז את בג"ץ, שהיה חד צדדי. סברתי שיש לאוורר את הרכב בג"ץ ובמיוחד בצירופה של המשפטנית הדגולה פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, שאותה סיכל אהרון ברק. כתבתי על כך רבות לאורך השנים. בגיבוש עמדתי הושפעתי מכתביהם בנדון של פרופ' רות גביזון, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' אמנון רובינשטיין והעיתונאי בן דרור ימיני, ובמידה פחותה גם מכתיבתו של פרופ' דניאל פרידמן, שביקורתו היתה קיצונית בעיניי, אך הסכמתי עם עיקר מסריו.
אם זו עמדתי, מדוע אני מתנגד בתוקף ל"רפורמה המשפטית" של יריב לוין, שנועדה לתקן את מה שראיתי ואני עדיין רואה כראוי לתיקון?
חמש דקות אחרי נאומו של לוין, שבה הציג את תוכניתו, כתבתי מאמר, שכותרתו היתה "מהפכה משטרית", עוד בטרם ראיתי שגם רבים אחרים, כבר באותו יום, נקטו באותו מטבע לשון. כבר בימים הראשונים הסברתי מדוע חרף עמדתי הבסיסית בנושא, אני נגד המהפכה: התמודדות עם כאב ראש אינה עריפת הראש.
עוד לפני המהפכה, הייתי חלוק בנושאים רבים על חלק ממבקרי מערכת המשפט. מעולם לא קיבלתי את ייחוס הכוונות הרעות וטענות הדיקטטורה והאנטי ציונות וכל אותם סופרלטיבים שיוחסו למערכת. כיבדתי והערכתי את השופט ברק, את מערכת המשפט הישראלי ואת השופטים, אף שרציתי בהרכב אחר של בית המשפט העליון, שייתן ביטוי לתפיסות אקטיביסטיות ושמרניות כאחד, עם הפרייה הדדית ביניהן. בוודאי שסלדתי מהטענות הקונספירטיביות המטורללות על כך שמערכת המשפט תופרת תיקים וכל השטויות הללו. ולא אהבתי את התייצבות חלק ממתנגדי בג"ץ לצד השחיתות והמושחתים.
הביקורת שלי על הרכב בג"ץ כבר לא היתה רלוונטית בזמן המהפכה המשטרית. גדעון סער, עוד בהיותו ח"כ, העביר בהסכמה רחבה חוק ששינה את שיטת בחירת השופטים, כך שחייב רוב של 7 מתוך 9 בוועדה למינוי שופטים. כך, לא היתה עוד אפשרות למנות שופטים בלי להגיע להסכמה רחבה, ושרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער הביאו לשינוי דרמטי בהרכב שופטי בית המשפט העליון, שהיום מחציתו שמרנים, והשינוי הזה נכון גם בערכאות הנמוכות יותר. אין שום ספק שרות גביזון היתה נבחרת לבית המשפט העליון לאחר השינוי הזה.
אבל יריב לוין אינו רוצה שופטים שמרנים. הוא רוצה שפוטים. הוא רוצה להשתלט על בית המשפט. הוא נושא דגל רדיקלי, של שלטון ללא מיצרים, שבו הרשות המבצעת שולטת ברשות השופטת וברשות המחוקקת. הוא נושא את הדגל של הימין הפופוליסטי, שהעתיק מארה"ב, שמשתית את הדמוקרטיה על יסוד אחד בלבד – שלטון הרוב. לשיטתם, הדמוקרטיה אינה שלטון העם, שיש בו רוב ומיעוט, אלא שלטון הרוב. והרוב יכול לעשות מה שהוא רוצה, כולל לפגוע במיעוט. ותפקיד בית המשפט הוא של רובוטים – שפוסקים ללא כל שיקול דעת ובמינימליזם טכני, האם צעד זו או אחר הוא הפרת חוק. אפילו לעליון אין שום כוח פרשני, בניגוד למה שקיים בכל הדמוקרטיות בעולם, וגם על פי התפיסות השמרניות ביותר. זאת מהות המהפכה המשטרית. ואנו רואים זאת הן בניסיון להשתלט על המשפט והן בניסיון להשתלט על התקשורת.
לא בכדי, פרופ' אבינרי, פרופ' רובינשטיין, פרופ' פרידמן ובן דרור ימיני יצאו בתקיפות נגד המהפכה המשטרית. אין לי ספק שגם פרופ' גביזון היתה נוקטת אותה עמדה. דווקא מתוך התנגדותם לעוצמת היתר של המשפט, לפונדמנטליזם השיפוטי, הם התנגדו ביתר שאת לעוצמת היתר של הרוב הפוליטי, המסכן לאין ערוך את הדמוקרטיה. זו גם דעתי.
יתר על כן, אנו הרי יודעים שאין זה באמת שלטון הרוב. זה שלטון של מיעוטים, שבאמצעות ברית ביניהם כופים את רצונם על הרוב. הרי רוב תומכי הקואליציה מתנגדים להשתמטות החרדים. בלי השתמטות החרדים אין קואליציה ל"מלא מלא". רוב תומכי הקואליציה מתנגדים בתוקף לכהניזם שאותו מבטא בן גביר. אך הם התקבצו כגוש אחד סביב נתניהו בברית אינטרסים, שממצה את הרע בכל פלג באמצעות מימוש מה שחשוב לו, וכך נוצר רוב מלאכותי, שבו יחד הם מנסים לרמוס את המיעוט ואת ההגנה על המיעוט – המשפט והתקשורת.
מי שהתנגד לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני מתוך תפיסה עקרונית של ביזור הכוח, באמצעות איזונים ובלמים בין שלוש הרשויות, חזקה עליו שיתנגד ביתר שאת לאקטיביזם הרובני, שמתגלם במהפכה המשטרית.
האם התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי נותרה בעינה? כן ולא. מה שקרה כאן בשלוש השנים האחרונות, עורר בי ספקות בנדון. חסידי האקטיביזם השיפוטי נהגו להצדיק את תפיסתם במנטרה של "ואם הרוב יחליט להרוג את כל הג'ינג'ים?" ראיתי בכך דמגוגיה. א. הרוב לא יחליט להרוג את הג'ינג'ים. ב. ואם בית המשפט יחליט להרוג את הג'ינג'ים?
אבל מה לעשות, ודברים שלא האמנתי שיכולים לקרות – קרו. מעולם לא העליתי על דעתי שהכנופייה הכהניסטית תהיה חלק מממשלה בישראל ושהבנדיט בן גביר יהיה שר המשטרה. מעולם לא העליתי על דעתי קקיסטוקריה שמעלה לשלטון את הגרועים שבגרועים, דוגמת טלי גוטליב, ואטורי, מאי גולן ומילביצקי. מעולם לא העליתי על דעתי ששרים יטיפו להפרת פסיקות בג"ץ. מעולם לא העליתי על דעת שיו"ר הכנסת יחליט ש"אינו מכיר" בנשיא בית המשפט העליון.
אם כל ה"לא יעלו על הדעת" עלו אף עלו ועלו על כל דמיון, ברור לי שחשוב לחזק את שומרי הסף כדי להגן על הדמוקרטיה.
ואף על פי כן, עמדתי העקרונית נותרה כשהיתה. לאורך שנים הזהרתי שהאקטיביזם השיפוטי יפגע במעמד בית המשפט ויביא לריאקציה קיצונית נגדו. וזה אכן קרה. אסור לתת לרדיקלים בשני הצדדים, הפונדמנטליסטים של המשפט ושל הרוב, לתת את הטון.
יש מקום לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, שתעגן את מערכת האיזונים והבלמים הרצויה בין שלוש הרשויות, תחזק בעיקר את הכנסת מול שתי הרשויות האחרות ובמיוחד מול הממשלה. מיד אחרי נאום המהפכה המשטרית פרסמתי מאמר שכותרתו "רפורמה קונסטרוקטיבית" שבו הצעתי שינויים ראויים. בינתיים עלה רעיון "החוקה הרזה" שמוביל המכון למדיניות העם היהודי, ברוח דומה. והיו ההסכמות בבית הנשיא באותה רוח. ותנועת הרבעון הרביעי פרסמה תכנית, שעוצבה בידי מומחים משני צדי המתרס, ברוח זו. ועלו עוד רעיונות דומים.
זה הכיוון הראוי. אני מקווה מאוד שאחרי הבחירות, זו הדרך שתינקט.
* הציוץ ההזוי והחולני של נתניהו – יאיר נתניהוזציה של ביבי.
* חמישה מחדלים – עם סיום הסדרה "ואנונו" ב"כאן" 11. הסדרה חשפה חמישה מחדלים חמורים.
מחדל 1 – העובדה שהטיפוס הזה התקבל לעבודה בכור. נאמר בתוכנית שבשנות ה-90 לא היה סיכוי שהוא יתקבל. בשנות ה-90, כלומר אחרי פרשת ואנונו. צריך היה את הפרשה הזאת והנזק הזה כדי לעשות מבדקים יסודיים ולדעת שאדם כזה לא יכול להתקבל לעבודה כזו?
מחדל 2 – כאשר ואנונו יצא ללימודים, הוא הצטרף לתא שמאל רדיקלי, חבר לגורמים ערבים עוינים, לרק"ח, והדברים לא נעשו בסתר – איך לא הפסיקו את עבודתו? האם לא ברור שאדם שאלו דעותיו, אסור שיהיה לו מגע עם הסודות הכמוסים ביותר של ביטחון ישראל?
מחדל 3 – העובדה הבלתי נתפסת שואנונו הצליח להיכנס עם מצלמה ולהסתובב בין המתקנים, כולל כאלה שאסור היה לו להכיר אותם, ולצלם, ולצאת עם המצלמה והפילם מהמתקן בלי להיתפס.
מחדל 4 – לאחר שפוטר, לא היה שום מעקב אחריו ושום מחשבה על כך שהוא עלול לנקום ולפגוע במדינה.
מחדל 5 – כאשר הבינו מה עומד לקרות, המוסד לא דאג פשוט שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו ועקבותיו לא יימצאו לעולם.
באשר לסדרה – עד החלק האחרון של הפרק האחרון, זו היתה סדרה טובה, מעניינת ומעבירה בצורה מקצועית את המידע. החלק האחרון של הפרק האחרון הוקדש להתבכיינות על כך שממשיכים להתעלל במסכן.
וסיפור אישי לסיום. חודשיים שלושה לאחר הסצנה שבה ואנונו כתב על כף ידו את סיפור חטיפתו והצמיד אותה לשמשת המכונית, התחפשתי בפורים ל"יד מרדכי", ידו של ואנונו. כיסיתי את גופי בקרטון בצורת כף יד, כתבתי את מה שכתב בשעתו ואנונו, ושני אנשים הלכו לצדי והחזיקו חלון, שאליו נצמדתי.
* מס שפתיים – האנטישמיות משתוללת ברחבי צרפת. יהודי צרפת חיים תחת איום. המערכת הפוליטית הצרפתית משותקת בשל כוחם הפוליטי של האנטישמים.
וצרפת העלתה בדרגה את דרייפוס באיחור של 150 שנה. מס שפתיים וכיסוי תחת.
* אגדת הרצל ודרייפוס – העלאתו הרטרואקטיבית של אלפרד דרייפוס בדרגה, החזירה אותו לתודעה הציבורית, גם בישראל, ושוב נשמעת האגדה, שעל פיה ההארה שהביאה את הרצל להגות את הרעיון הציוני היתה סיקורו מטעם העיתון "נוֹיֶה פְרַאיֶה פְּרֶסֶה" הווינאי, שהוא היה כתבו בפאריס, את הטקס המשפיל שבו נתלשו דרגותיו של דרייפוס, בעוד הקהל המשולהב קרא "מוות ליהודים."
גם אני למדתי את האגדה הזאת בבית הספר וקראתי עליה בספרים. אך ההיסטוריון ומדען המדינה הדגול, חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, שהיה בין גדולי חוקריו של הרצל, הפריך אותה.
אכן, הרצל סיקר את הפרשה. תחילה, כמו כולם הוא האמין שדרייפוס מרגל. כאשר החלה הטלת הספק בכך, הוא סיקר באובייקטיביות את הדעות השונות, ובהדרגה נטה לצד דרייפוס. יהדותו של דרייפוס לא הוזכרה בכתבות הללו. הוא אכן סיקר את טקס ההשפלה, שבו הקהל צעק, על פי דיווחו, "מוות לבוגד!"
ביומנו של הרצל (בן 1,500 העמודים) ובכתביו לא מוזכר קשר בין משפט דרייפוס לגיבוש תפיסתו הציונית, שנבעה מניתוח עומק של מצבו של העם היהודי ושל האנטישמיות, ומכאן הבנתו שהפתרון לבעיית היהודים היא הקמת מדינה יהודית עצמאית, שהביאה אותו לייסוד התנועה הציונית.
מחול השדים האנטישמי סביב דרייפוס החל לאחר פרסום מאמרו של אמיל זולה "אני מאשים" שבו התייצב לצד דרייפוס. זה היה ב-1898, שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון. שנה מאוחר יותר, התבקש הרצל לכתוב על הציונות לעיתון האמריקאי "North American Review". במאמר זה, בהתייחסו לאנטישמיות באירופה, הוא הזכיר לראשונה בהקשר זה את פרשת דרייפוס, שמיקדה התעניינות עולמית באנטישמיות. כאן הוא ציין רטרואקטיבית את חשיבות משפט דרייפוס לגיבוש תפיסתו הציונית. וכאן, לראשונה, חמש שנים אחרי טקס ההשפלה, ובניגוד למה שכתב בזמן אמת, הוא ציין שההמון צעק "מוות ליהודים." אולי הזמן שחלף תעתע בזיכרונו ואולי היה זה שיקול פוליטי – לרתום את פרשת דרייפוס והמחאה נגד האנטישמיות בעקבותיה, להסברה הציונית.
כן, זו אגדה. אם תרצו ואם לא תרצו. ומי שכתב את האגדה הזאת היה... הרצל.
* עומק של כפית שטוחה – כשהתחלתי לקרוא את ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" – התפעלתי.
איני בקיא בפרה-היסטוריה, ופתאום, לראשונה, קיבלתי מושג מקיף על הוויית האדם הקדמון ותהליכי ראשית האנושות.
עבדתי באותה תקופה במכללה האקדמית תל-חי. פרופסור לארכיאולוגיה פרה-היסטורית שמלמד במכללה קטל את הררי ואת הספר, ודיבר עליו בבוז עמוק. הוא תיאר את היצירה כשטחית, רדודה ועמוסת שגיאות. הוא טען שאולי הררי היסטוריון, אך אין לו מושג בפרה-היסטוריה.
הביקורת הזאת נראתה לי נוקדנית, בואכה פלצנית. בסדר, אולי הוא לא מדייק בפרטים, אך מי לפניו היטיב כך לצייר תמונה פנורמית, שווה לכל נפש, הנותנת מושג על גלגולי האנושות?
התקדמתי בקריאת הספר לתקופות ההיסטוריות שבהן אני בקיא, ונדהמתי מהשטחיות, הרדידות על סף השרלטנות. אלמלא שמעתי את עמיתי הפרה-היסטוריון, הייתי, מן הסתם, אומר שאולי הררי מבין בפרה-היסטוריה, אך כהיסטוריון הוא חלש ובור.
אך ההיסטוריון הפופולרי הצליח בבחינה; לא המדעית אלא המסחרית. הוא תורגם לעשרות שפות וספריו היו לרבי מכר בכל העולם. אובמה היה למקדם המכירות האולטימטיבי שלו. והוא היה לרוקסטאר עולמי, והצטיין בהפצת פילוסופיה בגרוש המבוססת על היסטוריה בגרוש.
בשבוע שעבר הוא פרסם במוסף "הארץ" מאמר עם בשורה ג'ון לנונית – אין הצדקה אמיתית לסכסוך היהודי פלשתינאי, כי שני הצדדים אינם מדייקים בנרטיבים ההיסטוריים שלהם, אז יאללה, בקשו סליחה וחלאס אל סיפור. כל כך תלוש, כל כך א-היסטורי, כל כך קלישאתי, כל כך פופוליסטי.
יחצן של אידיאות אינסטנט בעומק של כפית שטוחה.
[אהוד: הפעם אני מסכים איתך במאה אחוז! יובל נח הררי הוא שרלטן!]
* שומר תמיד – ההיסטוריון וחוקר השואה פרופ' אלי צור הוא החוקר המובהק של תנועת השומר הצעיר בארץ ובגולה, הקיבוץ הארצי ומפ"ם. במשך עשרות שנים הוא היה איש מחקר של יד יערי, מרכז המחקר של השומר הצעיר. הוא פירסם 7 ספרים ועשרות מחקרים. וכעת, בגיל 83, הוא פורש. כעת הוא כותב ספר על תולדות קיבוצו – זיקים. אלי הוא איש רעים להתרועע, בעל חוש הומור מפותח, לשון חדה ועוקצנית, דעות שמאלניות מאוד, דובר שפות רבות, בעל ידע עצום וזיכרון פנומנלי. הוא גוגל מהלך.
עם פרישתו, יד יערי ופורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה ערכו מחווה לכבודו בקיבוצו זיקים, שבנגב המערבי.
היה מפגש מלבב ומעניין, שכלל ברכות, הרצאות בתחומי העניין שלו ושיחה איתו. מבין התכנים אציין הרצאה מבריקה של ד"ר אלון גן על העיוורון של התמיכה בקרב השומר הצעיר בבריה"מ וההערצה לסטלין, למרות שהפשעים שלהם היו ידועים לכל מי שלא בחר לעצום עיניים. הוא השווה זאת לעיוורון הדבקות בקונספציות מלחמת יום הכיפורים, 7 באוקטובר וההערצה לנתניהו.
[אהוד: נתניהו כמו סטאלין? האם אלון גן השתגע?]
נסעתי לאירוע עם יהודה הראל, וזו תמיד חוויה בפני עצמה. 7.5 שעות נסיעה הלוך ושוב, כולל שעה וחצי פקק בכביש 6 בחזור – אף פעם לא חסר לנו על מה לשוחח, ותמיד יש הרבה מה ללמוד ממנו, מחוכמתו ומידיעותיו.
כשהגענו לזיקים נשאלנו לשאלה שאנו כבר רגילים אליה, המלווה בהרמת גבה מופתעת: "באתם מהצפון הרחוק?!"
לא, באנו מהדרום הקרוב.
* ביד הלשון: זיקים – זיקים הוא קיבוץ, במקור של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, בנגב המערבי, במועצה האזורית חוף אשקלון, מדרום לאשקלון, סמוך לגבול עזה.
הקיבוץ עלה לקרקע בפברואר 1949, והתיישב על אדמות שהיו של הכפר הערבי הִרִבְּיָא שנכבש במלחמת השחרור, שלושה חודשים קודם לעלייה לקרקע.
הקיבוץ נוסד בידי חניכי השומר הצעיר ברומניה, שהתגבשו ב-1944. בדרכים לא דרכים הם נדדו מרומניה כדי לעלות לארץ ישראל בספינות מעפילים. 8 מהם הצליחו לעלות לא"י בספינת המעפילים "חנה סנש" ונשלחו להכשרה בקיבוץ שמיר. 30 נוספים הצליחו להעפיל בספינת המעפילים "ההגנה". כל השאר גורשו לקפריסין.
בהדרגה, התקבצו חברי הקיבוץ שכבר היו בארץ ואלה שעלו מקפריסין וישירות מרומניה בהכשרה ברחובות עד הקמת הקיבוץ בנקודת הקבע.
מלכתחילה היה בקיבוץ גרעין קומוניסטי של חברי מק"י. הקבוצה גורשה מהקיבוץ. היא קראה לעצמה "זיקי פלדה". פלדה – על שם סטלין, שפירוש שמו הוא "איש הפלדה". אילו הקימו קיבוץ, כפי שתכננו, עלול היה להיות בישראל יישוב על שם... סטלין.
לאחר הפילוג, חוזק הקיבוץ בגרעינים של השומר הצעיר מישראל ומאנגליה ובהמשך הדרך הצטרפו גם גרעינים מדרום אמריקה.
כיישוב ספר, על גבול עזה, היישוב סבל לאורך כל השנים מבעיות ביטחוניות. ב-7 באוקטובר הותקף הקיבוץ בידי מחבלי חמאס. חברי כיתת הכוננות ניהלו קרב גבורה שנמשך כשעה, הרגו ארבעה מחבלים והשאר ברחו. שני חברי קיבוץ נפצעו. לאחר 7 באוקטובר פונו חברי הקיבוץ למעלה החמישה, ולאחר חודשים אחדים חזרו לאדמתם.
פירוש השם זיקים הוא ניצוצות. המילה זיקים מופיעה בתהילים "לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל" (תהלים קמ"ט, ח') ובמשלי "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת" (משלי כ"ו, י"ח).
יש גרסאות שונות לבחירה בשם הזה. על פי הגרסה הרווחת ההיסטוריון פרופ' מיכאל הרסגור הציע את השם; ציטוט מתשובת ה"הדֶקַבְּרִיסְטִים" (חברי תנועה מהפכנית באימפריה הרוסית, שביצעה ניסיון הפיכה ב-14 בדצמבר 1825) למכתבו של אלכסנדר פושקין אליהם, האומר (בתרגום לעברית): "מזיקים – תצא להבה."
על פי גרסה אחרת, השם הוא תרגום לעברית של שם עיתונו ברוסית של לנין.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 23.11.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר