אמיל גולדמן החליט לעבור מהעיירה הקטנה לעיר המחוז, "לגור בין בני אדם." בכסף שקיבל מחותנו כנדוניה וכפרס שהתחתן עם פרלה הבלתי אפשרית, הוא רכש את המנפטה שבדרום העיר, ושכר דירה ברובע הארמני, הרובע הכי יוקרתי בעיר. אל "העבודה" הוא היה נוסע בכרכרה, למרות שהמנפטה היתה במרחק של פחות מרבע שעה הליכה מהבית. הוא היה תמיד לבוש בחליפות מהודרות, עניבות תואמות, ומטפחת לבנה בוהקת הייתה מציצה תדיר בכיס הקדמי של המקטורן. על פניו של אמיל היה נסוך חיוך של מי שתפס את אלוהים ברגע של חולשה, והעמיד בפניו תנאים. זה לא הפריע לו שכל העולם ידע שקנו אותו בנדוניה שמנה – ממש לא היה איכפת לו. המבט המתגרה שבעיניו היפות, כאילו רצה לומר: נראה אתכם מסרבים לחצי מיליון, ונראה בכלל אם מי מכם יכול לחלום על התרחשות כזאת.

בעיר המחוז נולדה לאמיל ולפרלה בתם היחידה סוזנה, ולמרבה הפליאה, פרלה (פרלה!) התגלתה כאימא מסורה ודאגנית – היא רצה עם הכפית אחרי התינוקת הסוררת, מלבישה אותה גם ביום בהיר וחם במעיל ובצעיף מחשש לצינה ולעינא בישא.

כשהגיעו הגרמנים לעיר, הוא אמנם נושל מנכסיו, וענד טלאי צהוב כמו כולם, אבל בניגוד לשאר הגברים היהודים שהוגלו למחנות לעבודות כפייה, אמיל נשאר בעיר כמומחה לתעשיית האריגים, מקצוע שהיה נחוץ למאמץ המלחמתי. באיזה שהוא שלב גונב לאוזניו שעומדים להגלות גם אותו לאחד המחנות, למרות המומחיות שלו, והוא הסתתר עד אפריל 1944 כשהגיעו הרוסים לעיר. אז הוחזר לו הרכוש, והוא שוב הסתובב בעיר בכרכרה שלו, בלבושו המהודר ובלחייו התפוחות והסמוקות, מנקר את העיניים לבני העיר שהיו שרויים בעוני מחפיר וברעב.

באותם ימים חזר אמיל גולדמן והתחבר למורה לעברית ולגיאוגרפיה, ישראל קופרמן, שכולם קראו לו שרול. שניהם למדו בילדותם בחדר, ובבית הספר היהודי בעיירה. משפחתו של שרול עברה לגור לעיר המחוז לפני שנים, ואחרי המלחמה הם נפגשו בשנית, נפלו זה בזרועות זה באושר גדול. אמיל הספיק לשכוח את מעט העברית שידע, ושרול עשה מאמץ לרענן לו את הזיכרון. הם התנהגו כמו זוג נשוי – ישנו זה אצל זה, משוחחים בעברית מעורבת ביידיש וברומנית – עד השעות המאוחרות של הלילה. הם שוחחו בכל הנושאים הבוערים: מדינה דו-לאומית בארץ ישראל, גורלו של עם ישראל בעולם הסוציאליסטי, עברית או יידיש, האם יש סיכוי שבארץ ישראל תקום מדינה סוציאליסטית, ובמקרה כזה – מה יהיה גורלו של הספר הלבן. הלשונות הרעות ריננו שהשניים לא רק ישנים זה אצל זה, אלא גם ישנים זה עם זה באותה מיטה, כשפרלה עסוקה עם סוזנה הקטנה.

אמיל ושרול החליטו לקרוא את המניפסט הקומוניסטי, ואפילו להציץ ב"קפיטל", כדי שלא ייכשלו כמו כולם בדיבורים גבוהים על אחדות הפרולטרים בעולם ועל חברה חדשה וצודקת – מבלי להכיר את היסודות של התורה החדשה שהרוסים הביאו עימם יחד עם השחרור מהגרמנים. שרול ואמיל התווכחו וקראו, קראו והתווכחו, ובסופו של דבר, כשהמלך מיחאי אולץ להתפטר, ורומניה הפכה ל"דמוקרטיה עממית", כלומר, גרורה של רוסיה, החליטו שעליהם לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מדיי.

ביום סתווי אפור ועגום של שנת ארבעים ושבע הסירו השניים את עניבותיהם, לבשו מעילי פרווה על אפודות כחולות, וניגשו לבית המפלגה הקומוניסטית, ששכנה באותו הבית ממש שבו היתה רק לפני שלוש שנים המפקדה הגרמנית, לשם נקרא אמיל פעמים רבות במעמד של "יהודי מומחה" לתת דין וחשבון על משלוחי האריגים מהמפעל לגרמניה. אמיל ושרול נכנסו לאולם המרכזי וביקשו מהשומר, שענד סרט אדום בוהק על זרועו, כי יואיל להודיע למנהל הסניף כי הם רוצים להתקבל לראיון:

"זה עניין חשוב ודחוף."

"כל מי שבא לכאן אומר שזה דחוף. וחוץ מזה, אין כאן מנהל, הזמנים האלה חלפו לבלי שוב – החברה חוה שוורץ היא מזכירת הסניף."

אמיל ידע, כמו כולם, במי מדובר – חוה היתה קומוניסטית שרופה כבר בשנות השלושים, וישבה על זה בכלא כמה חודשים. הצלקות המכוערות על מצחה ועל לחיה הן מזכרת להצלפות המגלב שספגה בכלא כדי שתסגיר את חבריה. סיפרו עליה שנאנסה שם על-ידי הקלגסים של אנטונסקו, אבל היא לא הוציאה הגה מפיה, גם לא אנחה.

"תגיד לחברה חוה שוורץ שאנחנו מתכוונים לתת למפלגה מתנה גדולה."

חוה שוורץ נכנסה באותו הרגע לאולם.

"על איזו מתנה אתם מדברים?"

"אנחנו, כלומר, החלטנו לתת למפלגה את המנפטה שבדרום העיר..."

"היא רשומה על שמך?"

"כן, חברה מזכירה, אנחנו קראנו את מארקס ואת אנגלס, ואנחנו חושבים שצריך לתרום למהפכה. אנחנו רוצים להיות חברי מפלגה נאמנים, אנחנו מבקשים ללכת בעקבות אנגלס... אנגלס, למרות שהיה קפיטליסט, תעשיין, תמך במייסד הקומוניזם המדעי, ותרם מהונו לפועלים ולמהפכה..."

"כמה פועלים עובדים במפעל?" הפסיקה חוה בגסות את שטף הנאום שהוכן בפרוטרוט על ידי השניים

"כשלושים, חברה מזכירה."

חוה התיישבה על הכיסא של השומר, הניחה את סנטרה על כפות ידיה ועצמה את עיניה. עכשיו יכלו להביט בה בלי חשש: אישה זקנה, קשוחה, פניה המצולקות היו חרושי קמטים עמוקים, שערה האפור סגר על פניה כמעין מסגרת מתכתית קרה ומבהילה.

כשפקחה את עיניה, היא הביטה בשני הגברים כמו אומדת את כנותם. היא ידעה להבחין שהשניים לא ידעו מימיהם סבל של ממש מהו.

"קבל מהם כתב ויתור. אין צורך לרשום במרשם המקרקעין. אנחנו קובעים פה מה שייך למי. תגיד ליוליאנה שתנפיק להם תעודות חבר."

כשיצאו החוצה אל האוויר הסתווי והלח חשו הקלה גדולה.

"עשינו את הצעד הנכון. בעוד זמן קצר היו לוקחים את המנפטה בלאו הכי."

"אצל אמיל גולדמן לא השתנה הרבה, כי הקומוניסטים לא מצאו מי שיוכל לנהל את המפעל, והטילו עליו את התפקיד, כמו שעשו הגרמנים מיספר שנים קודם. בעצתו של שרול הוא חדל לנסוע בכרכרה למנפטה, וביקש שיכנו אותו "החבר אמיל". בתור חבר מפלגה היתה משרתו מובטחת, וגם נהנה מכל מיני טובות הנאה מהן נהנים הקרובים לצלחת מאז ומעולם. הוא הקפיד להגיע לכל ישיבה של המפלגה ולתמוך תמיד במזכירה שכה היטיבה עימו.

שרול, ששינה את שמו לסורל, חדל לעבוד בבית הספר היהודי (שבוע לפני שנסגר בצו השלטונות), ועבר לעבוד בגימנסיה היוקרתית "לאוריאן" ששכנה כבוד קרוב לעירייה. מובן שהוא חדל ללמד עברית, ולימד רק גיאוגרפיה.

המצב הזה יכול היה להימשך לאורך ימים ושנים, אלא שכמו בכל מנגנון שלטוני חדש, חשבו הקומוניסטים שיש מקום לתגמל את הקומוניסטים הוותיקים על הקורבן הרב שהקריבו למען המפלגה בימיו האפלים של השלטון הפשיסטי. התגמול המקובל הוא, כמובן, ג'ובים. ובכן, הם לא פסחו על המנפטה, והכריחו את אמיל לקבל למפעל במשכורת מנופחת שלושה מנהלי מחלקות, ועוד חמישה סגני מנהלים – כולם אוכלי חינם. מובן מאליו שהשמונה לא עבדו, ולא היה להם מושג קלוש מה בכלל קורה במפעל. המעמסה שהמשכורות שלהם הטילה על התקציב הדל של המנפטה היתה קשה מנשוא, ואמיל מצא עצמו מתחנן בפני חוה שוורץ שתפטור אותו מעונשם.

"פטר את הפועלים בעלי השקפת עולם בורגנית."

"אבל, חברה מזכירה, איך אני יודע מי בעל השקפה כזאת? כולם אנשים עניים, אנשים הגונים, והכי חשוב – הם עובדים כבר שנים ויודעים את המלאכה, ואילו אלה שקיבלתי, מה אני כבר יכול להגיד..."

"תשמע, חבר אמיל, מנהל טוב יודע מה חושבים הפועלים שלו. זהו!"

אמיל חזר הביתה שפוף. במצב הזה אין ספק שהמפעל יקרוס, ויאשימו אותו בסבוטאז' נגד המהפכה ונגד המפלגה, ואין בעולם חטא נורא מזה.

פרלה, שמאז נולדה סוזנה, לא הרבתה לתחוב את האף לעסקי בעלה, משכה אותו לחדר השינה:

"אמילי, שמע בקולי, בוא נגיש בקשות לעלות לארץ ישראל..."

"נפלת על הראש?! הרי ישראל היא מדינה קפיטליסטית, ארץ אוייב! היתה להם הזדמנות להיות סוציאליסטים, והם החמיצו אותה. מה קורה איתך? אני חבר מפלגה, הרי יקלפו את העור מעליי, מה קורה לך, פרלה?"

"אמילי, אל תמכור לי את הזבל הזה, תסתכל מסביב – יהודים נעלמים, באים בלילה, מביאים אותם למרתפי המשטרה החשאית, מענים אותם, והם מודים שרצו להרוג את סטלין ורצו לשתות את דמו. הם יודו בכל מה שידרשו, ושרק יפסיקו לענות, כי המוות עדיף. אחרי ההודאה שופטים אותם כמוצצי דם הפועלים, ושולחים אותם לכרות תעלה מן הדנובה דרך דוברוג'ה לים השחור. לא שמעתי על מישהו שחזר משם. שמת לב, אמילי, מחמל נפשי, שכל הקונטרה-רבולציונרים וכל מוצצי דם הפועלים הם תמיד יהודים? היית מאמין שגם אנה פאוקר היא קונטרה-רבולציונרית?! תאר לך, אנה פאוקר שכונתה 'סטלין בחצאית' שקיבלה כדור ברגל מהפשיסטים שנרקבה בכלא שלהם – פתאום קונטרה-רבולציונרית! אני מוכנה להתערב שמחר מחרתיים גם 'החברה המזכירה חוה שוורץ' תוגדר כקונטרה-רבולציונרית."

מה יכול אמיל לענות על הדברים הנכוחים האלה:

"מה עושים, פרליצ'קה שלי, מה עושים?"

"אמילי, לא התערבתי כשאתה ושרול רציתם לשחק בציונות סוציאליסטית, לא התערבתי כשאתם רציתם לשחק בקומוניזם, אבל המשחק נגמר – מה שלא יהיה גורלנו נחרץ. אם יאשרו לנו לעלות – ייתכן שנשרוד – אל תשכח, אמילי, נשמתי, כי על יהודי משלמים מאמריקה ומישראל אלף דולר – כל אידיאולוגיה בעולם נכנעת אל מול הנימוק המשכנע הזה."

"אבל, פרלוצ'קה, אם זה ייודע למפלגה?"

"צריך לקוות שלא. כל העולם יודע עד כמה המנגנון שלהם דפוק – יד שמאל איננה יודעת מה עושה יד ימין. עם קצת מזל, נצא מזה. ליתר ביטחון אני אגיש את הניירות בשביל שנינו, ואם ניפול בפח – תגיד שאני החתמתי אותך, ואתה חשבת שמדובר בכרוז סוציאליסטי. לא שזה יעזור הרבה, אבל אין ברירה."

וכך היה, כעבור חודשיים הגיע אישור ההגירה. אמיל, פרלה וסוזנה השאירו אור דולק בדירה, לקחו שלוש מזוודות קטנות ונסעו ברכבת חצות לבוקרסט. שם קיבלו את הניירות ממחלקת ההגירה, ונסעו לקונסטנצה. משם עלו על האונייה "טרנסילבניה", שהביאה אותם ארצה.

פרלה הספיקה לתפוס בית ערבי נטוש ביפו, ואילו אמיל הלך בו ביום שהגיע ארצה אל סניף המפלגה הקומוניסטית הישראלית בתל-אביב, ובעברית מצוחצחת ביקש להירשם כחבר. הוא היה מאושר – ברקורד שלו יהיה כתוב ביום הדין (הרי אין ספק שבקרוב יגיעו לכאן הרוסים), כי זה המעשה הראשון שעשה בארץ ישראל – איש לא יוכל לקחת ממנו את הזכות הזאת.

משה גרנות