* לדיראון עולם – 7 באוקטובר, הכשל הגדול ביותר בתולדות המדינה, האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, היה כישלון מדיני, מבצעי, מודיעיני וממשלתי (כוונתי לאי התפקוד של משרדי הממשלה לאחר הטבח). הוא היה כישלון בדרום ובצפון.

הדרג המדיני והצבאי אשמים במחדל ואחראים לטבח ועליהם לשלם את המחיר.

כל ראשי מערכת הביטחון הלכו הביתה. כעת הרמטכ"ל הסיק מסקנות אישיות נוספות, כולל הדחה משירות מילואים.

ורק ראש הממשלה, מי שאחראי מיניסטריאלית על צה"ל ולכן נושא באחריות לכשליו, ומי שאחראי אישית לתפיסת הביטחון הלאומית שקרסה, שהוא עיצב אותה והוא הנהיג על פיה ביד רמה, כראש ממשלה דומיננטי מאוד, בעיקר בענייני ביטחון, הרי הוא היה "מר ביטחון", לא זו בלבד שהוא נאחז בכיסאו כבקרנות המזבח, הוא אינו מסוגל להוציא מפיו את המילים המתבקשות, המובנות מאליהן, שכל אדם נורמטיבי היה אומר: אני אחראי. ולא ביקש סליחה מהמשפחות השכולות, מהפצועים, מהחטופים, מהמפונים ומעם ישראל. והוא עושה הכול כדי לסכל חקירה, ופעולותיו לסיכול החקירה פוצעות את החברה הישראלית.

שום תעלול לא ימחה את כתם 7 באוקטובר מעל נתניהו, והוא ייזכר לדיראון עולם כראש הממשלה הכושל, האיש שהמיט על עמנו את הגדול באסונות, וברח מאחריותו בפחדנות וחוסר מנהיגות.

* אות קין – אמירה פופוליסטית שאני שומע בימים האחרונים: לא זו בלבד שהם מסתובבים עם פנסיית ענק על חשבוננו, עכשיו הם גם קיבלו צ'ופר – פטור ממילואים. מי לא היה קונה סידור כזה?

זו אי הבנה של מהות האקט של הדחה משירות מילואים. איני יודע אם מישהו מהם שובץ לתפקיד במילואים או היה משובץ בעתיד. אבל לאנשים שכל חייהם שירתו בצה"ל, אמירה שצה"ל אינו רוצה בהם במילואים, זה טקס השפלה קשה ואות קין על מצחם. ויש לזכור שכולם לקחו אחריות והתפטרו עוד לפני המסקנות. שלא לדבר על ייסורי המצפון ותחושת האשמה והכישלון שילוו אותם עד יומם האחרון עלי אדמות, וזה העונש הכבד ביותר שלהם.

וכל זאת, כאשר האחראי מספר 1 – לא זו בלבד שלא שילם שום מחיר, נאחז בכיסאו ומסכל בכל דרך חקירה, הוא אפילו לא אמר את שתי המילים המתבקשות: אני אחראי.

* הפקת לקחים – מסקנות אישיות לאחראים למחדל חשובות מאוד, אולם חשובה יותר הפקת הלקחים היסודית ושינוי דרך. מסקנות אישיות ללא הפקת לקחים הן זריקת עצם לדעת הקהל, אך מבחינה מהותית – כוסות רוח למת.

מבחינת הפקת הלקחים, הרבה יותר חשובה מהחלטת הרמטכ"ל על מסקנות אישיות, הבהרתו, לאחר חיסול רמטכ"ל חיזבאללה: "לא נחזור למדיניות ההכלה."

לב המחדל הוא מדיניות ההכלה, או בלשוני – ההתמכרות לשקט; הישיבה בשקט, מורתעים, הס פן תעיר דובים מרבצם, משקשקים מפני הסלמה. התוצאה הישירה והבלתי-נמנעת של המדיניות הזאת היא 7 באוקטובר. זה המחדל.

אכיפה בכוח צה"ל של הפסקת האש והבהרה שהתעצמות היא הפרת ההסכם, שאותה עלינו לסכל בכוח, היא הפקת הלקחים. העיקר, שנתמיד במדיניות הזאת לאורך זמן.

* אם הוא אדם ישר – מדיניות ההגנה האקטיבית והאכיפה בכוח של הפסקת האש בלבנון, היא היפוכה המוחלט של מדיניות ההתמכרות לשקט מול חמאס וחיזבאללה לפני 7 באוקטובר.

מי שקובע את המדיניות היום הוא מי שקבע את המדיניות אז – ראש הממשלה.

מי שתומך, כמוני, במדיניות הנוכחית, אם הוא אדם ישר, חייב לקבוע שנתניהו אחראי למחדל 7 באוקטובר. מי שסבור שמדיניותו של נתניהו אז היתה נכונה, אם הוא אדם ישר, עליו לגנות את נתניהו על מדיניותו הנוכחית.

* תפקיד מיותר – אם נאמץ את התפיסה האבסורדית שראש הממשלה אינו אחרי למחדל 7 באוקטובר, המסקנה המתבקשת היא שצריך לבטל את תפקיד ראש הממשלה בישראל.

איזה חיסכון זה יהיה. ביטול משרד רוה"מ, פיטורי כל העובדים, הפקידים, העוזרים, המזכירות, המאבטחים (כולל בחורינו הטובים במיאמי). מכירת כל המבנים והמתקנים של משרד ראש הממשלה.

ומי ינהל את המדינה?

מי שאחראי.

* בלעדי: נמצא האחראי למחדל – על פי תפיסת המנהיגות והאחריות של נתניהו – גלגול האחריות כלפי מטה, אפשר לקבוע שנמצא האחראי למחדל.

האחראי הוא הסמחחמב"ש. סגן מפקד חצי חולייה מצומצמת בזמן שלום.

אילו רק הסמחחמב"ש היה מעיר בזמן את המחחמב"ש, שהיה מושך בדש מעילו של הסמחמב"ש וכן הלאה, בסוף היו מעירים גם את ראש הממשלה ומונעים את הטבח.

* לא העירו אותו – מתוך התחקיר ששודר בערוץ 12 על התנהלות ראש אמ"ן, חליווה, בלילה של 7 באוקטובר: "ראש הלשכה של ראש אגף המבצעים מנסה לחבר את חליווה לבסיוק, אולם הרל"שית של ראש אמ"ן אומרת: אם לא דחוף – נמתין לשעות הבוקר.

הרל"ש של ראש אמ"ץ אומר: דחוף, נדרש לחבר, והרל"שית של ראש אמ"ן אומרת: נחבר ב-6:30 בבוקר."

אם כן, לפי תפיסת המנהיגות והאחריות הנהוגה אצלנו, חליווה לא אחראי, אלא הרל"שית שלו, שלא העירה אותו. אילו רק משכה בדש מעילו.

* ביטחון ישראל כ"ץ – ממשלת שבעה באוקטובר נמצאת במנוסה היסטרית מאחריות ועסוקה בסיכול החקירה.

ובינתיים, שר הביטחון ממשיך עם תרגילי האבו-עלי שלו על הרמטכ"ל, כדי להוסיף עוד ועוד חקירות על הדרג שביצע את מדיניות המחדל של הממשלה. השפלת הרמטכ"ל פוגעת בביטחון ישראל, אך מסייעת לביטחון ישראל כ"ץ בפריימריז.

* סר הביטחון בשר הביטחון.

* פולחן אישיות דומה – בסקירתי על אירוע המחווה לפרופ' אלי צור, הזכרתי את הרצאתו המבריקה של ד"ר אלון גן, וההשוואה בין העיוורון של המשך האמונה בבריה"מ וההערצה לסטלין, גם כאשר כל המידע היה מוכר, לבין הקונספציות ערב מלחמת יום הכיפורים, ערב 7 באוקטובר וההערצה לנתניהו. אהוד תמה: "נתניהו כמו סטלין? האם אלון גן השתגע?"

הוא לא השתגע והוא ממש לא השווה את נתניהו לסטלין, אלא את ההערצה לנתניהו להערצה לסטלין, כאשר בשני המקרים, המעריצים עצמו את עיניהם לרווחה לנוכח העובדות ופירשו אותן באופן עקום, כדי לא לאיים על האמונה העיוורת, הסגידה וההערצה. הוא צודק. יש הסבר רציונלי אחר לכך שאדם ממשיך לתמוך בנתניהו אחרי 7 באוקטובר?

* את מי הוא מביך? – ראש האופוזיציה יאיר לפיד מעלה להצבעה בכנסת את תוכנית 20 הסעיפים של טראמפ, "כדי להביך את הקואליציה."

אני מודה שאיני מתפעל מטקטיקה של הצבעות כדי להביך מישהו. טקטיקה כזו לעולם אינה עניינית. והעובדה שהממשלה לעיתים נדירות ביותר, אם בכלל, חוטאת בענייניות, אינה מחייבת גם את האופוזיציה לנהוג בדרך זו, במקום להציב אלטרנטיבה של פוליטיקה עניינית.

למה הצבעה על התוכנית הזאת תביך את הקואליציה? מן הסתם בשל האמירה על נתיב למדינה פלשתינאית. הנה, לפיד מעמיד את הממשלה במילכוד. מצד אחד, איך היא תוכל להצביע נגד הסכם שישראל חתומה עליו ונגד תוכנית שטראמפ מטיל עליה את כל כובד משקלו? מצד שני, איך היא או חלקים ממנה יתמכו בטקסט הכולל נתיב למדינה פלשתינאית?

אבל האם רק את הקואליציה הצבעה כזאת תביך? היא תביך באותה מידה את ליברמן ומפלגתו. ובוודאי את בנט, שאמנם אין לו היום סיעה בכנסת, אך בסקרים הוא המוביל מבין סיעות האופוזיציה. והרי גם לפיד, איזנקוט וגנץ מדברים נגד מדינה פלשתינאית. אז את מי הוא מביך?

בסופו של דבר ההצבעה הזאת אינה מבוכה לקואליציה או לאופוזיציה, אלא למדינה.

יש בתוכנית טראמפ הרבה עמימות, הן באשר למדינה הפלשתינאית והן באשר לסעיפים קונקרטיים ועכשוויים יותר. מה שדרוש היום הוא לפעול בתוך הערפל הזה כדי להוציא את המיטב לאינטרס הישראלי. בסיטואציה הזאת, הערפל טוב לישראל והחלטות כנסת מן הסוג הזה, הגם שהן דקלרטיביות בלבד, רעות לישראל.

* נוקם ביציר כפיו– ליבת האסטרטגיה של נתניהו בבחירות 2021, בשבתו כאבו-יאיר, היתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם היתה הבייבי של נתניהו. רע"ם היתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות יהודיות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו, ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה איתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם יילכו איתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם היתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית (הרי אף ישראלי נורמלי לא ספר את כנופיית בן גביר כשותפה לממשלה ונתניהו התחייב בראיונות לכל כלי התקשורת ערב הבחירות שלא יישב עם בן גביר). לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת איתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שיכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

משנכשל ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת ימין, חרדים ורע"ם, קמה ממשלת השינוי. אחרי שנכשל בהקמת הממשלה, רע"ם, שבחרה בדרך ההשתלבות לממשלה כדי לקדם את המגזר הערבי, ראתה את עצמה משוחררת מההתחייבות לנתניהו והצטרפה לממשלת השינוי. נתניהו ראה בכך בגידה.

לפתע, בשבתו כראש האופוזיציה למדינה, רע"ם – בת טיפוחיו, היתה למפלגה של תומכי טרור, מפלגה לא לגיטימית, שממשלה איתה אינה לגיטימית.

וכעת, הגיעה עת הנקמה. נתניהו מנסה להוביל להוצאתה של רע"ם אל מחוץ לחוק, בניסיון לעוות את תוצאות הבחירות.

* מה לוין רוצה – בג"ץ קיבל החלטה מרחיקת לכת, בעיניי שגויה, לאפשר התערבות פוליטית בחקירה, כשאיפשרה לשר המשפטים לבחור את הפרקליט המלווה של חקירת פרשת הפצ"רית. בג"ץ התעלם מניגוד העניינים המובהק של לוין, כיוון שהוא סימן מראש ובפומבי את מטרתו בחקירה – הפללתה של היועמ"שית, שאגב, נכון לעכשיו היא כלל אינה חשודה.

בעצם ההחלטה של בג"ץ שהיועמ"שית אינה יכולה להיות מעורבת בפרשה, היה עליו לפסול, מחשש לניגוד העניינים, את השר הפועל להדחתה.

לוין קיבל מתנה גדולה מבג"ץ. אך בג"ץ הציב לו גבולות גזרה לבחירת מלווה החקירה. לוין ציפצף על פסק הדין ובחר אדם שאינו עומד באף קריטריון – הוא אינו עובד מדינה, אין לו ניסיון בחקירות והגרוע ביותר – הוא מזוהה פוליטית.

למה הוא עשה זאת? ראשית, כדי להפגין בפני הבייס שהוא מצפצף על בג"ץ. שנית, כדי שבג"ץ יפסול, בצדק, את בחירתו, והוא יספר שבג"ץ שותף לקנוניה לטיוח החקירה.

ומה יקרה אם בג"ץ יאשר את מינוי בן חמו, והוא לא יספק ללוין את הסחורה, כלומר לא יגיש כתב אישום נגד היועמ"שית? האם לוין יגבה את השופט שמינה?

כפי שנתניהו וממשלתו גיבו את מנדלבליט, היועמ"ש שהם מינו.

* זה כמעט כמו – להזמין את בן גביר לדיון על הפעולות למיגור הטרור של יהודים ביו"ש, זה כמעט כמו להזמין את... בן גביר לדיון על הפעולות למיגור הטרור של יהודים ביו"ש.

מצטער, חיפשתי אלגוריה שתמחיש את האבסורד, אולי מעולם הפשע, אבל שום אלגוריה אינה מתקרבת לאבסורד עצמו.

* עוד יש תותחים על ההר – ניסן זאבי מכפר גלעדי, הוא מנהיג ציוני התיישבותי אמיתי. הוא ייסד את תנועת "הביתה" שהחלה את הנעת המפונים מהצפון לחזרה עוד טרם הממשלה החליטה על כך. הוא יזם מוביל של מיזמים לפיתוח הגליל. הוא הפסיד בבחירות לראשות המועצה האזורית, בעקבות גל של השמצות אנונימיות.

ביום ראשון הוא התארח אצל אברי ושרקי ואמר שתי אמירות מנהיגותיות משמעותיות.

א. "מה שלא יהיה, אנחנו לא נתפנה שוב!" אין מסר חשוב מזה. וכשתקום ועדת החקירה הממלכתית היא חייבת לחקור את חרפת הפינוי.

ב. "כשאשתי שומעת כטב"ם היא שמחה – מורידים עוד מחבל."

זו האמת שתושבי הספר חייבים להפנים. הברירה אינה טבח או שוויץ, אלה "הכלה" או יוזמה. או בלשונו של יובב כ"ץ בשירו "בתי, את בוכה או צוחקת?": "עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק."

* נקודת משען – הפקודות הייחודיות שנועדו לאפשר לחרדים לשרת בצה"ל קשות לעיכול ומקוממות.

אבל אי אפשר להשלים עם המשך סרטן ההשתמטות ההמונית של שבט שלם בעם ישראל. ואם התנאים הללו הם נקודת המשען לפתוח את הסתימה, אפשר לקבל זאת. אני מקווה מאוד שבעתיד, היחידות המיוחדות לחרדים תתייתרנה, כפי שהיחידות המיוחדות לדרוזים התייתרו, והם ישתלבו בהדרגה בכלל צה"ל. מתי? הזמן יעשה את שלו. גם אם זה ייקח עשרות שנים.

כעת הדבר החשוב הוא גיוסם לצה"ל.

* נגד הזרם – אני מצדיע לחרדים המתגייסים לצה"ל ובפרט לשירות הקרבי. אני מעריץ אותם ואת גבורתם.

אנחנו וילדינו נולדנו לתוך סביבה שבה השירות בצה"ל הוא המובן מאליו. הילד רואה את אביו חוזר מהמילואים במדים ועם הנשק, הוא רואה את אחיו הגדולים מתגייסים, הוא רואה את חבריו הגדולים ממנו משרתים ושומע בשקיקה את סיפוריהם כשהם חוזרים הביתה לשבת, והוא וכל חבריו הולכים כמובן מאליו לשירות בצה"ל. יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא אחד הימים המשמעותיים בלוח השנה של הקהילה שבה הוא חי, הוא גדל על סיפורי הנופלים, על אתוס הגבורה, לעיתים רבות הוא מנציח בשמו – שם של נופל.

מי שגדל בקהילה כמו קיבוץ, מושב או קהילה דתית לאומית – גדל לכך שהוא חייב לשרת שירות קרבי. אפשר כמעט לומר שזו אינה בחירה אישית של ממש. הוא הוסלל לכך משחר ילדותו.

לא זו בלבד שהילד והנער החרדי גדל בחברה חפה מכל התרבות הזו – הוא חלק מחברה שמחנכת להשתמטות ורואה בגיוס שמד ובמתגייסים "חרדקים". היא בזה למתגייסים, משפילה אותם, פוגעת בהם ובמשפחותיהם, לעתים נוקטת כלפיהם באלימות. בחברה שלנו החייל חוזר זקוף מגאווה במדיו, בכומתתו ובנשק שלו. בסביבה החרדית, חייל פושט את מדיו בתחנה המרכזית, לבל יראו אותו בשכונה במדים.

ולכן, הצעירים החרדים שהולכים נגד הזרם העכור והחזק כל כך ומתגייסים לצה"ל ובפרט לשירות קרבי, הם גיבורים אמיתיים. עצם גיוסם מבטא גבורה אזרחית, שחשובה לא פחות מהגבורה הצבאית שהם מגלים בשדה הקרב.

* גבולות גיזרה – איננו יודעים עוד מתי תתקיימנה הבחירות. ועוד איננו יודעים איך תיראה המפה הפוליטית בבחירות. לדוגמה, יש התרחשות ערה מאוד במרחב התנועות והארגונים החותרים להסכמה לאומית רחבה, ואין זה מן הנמנע שיתגבש מתוכן כוח פוליטי שישנה את המפה ויהווה לשון מאזניים. איננו יודעים אילו בריתות תהיינה, מי האישים שיצטרפו למפלגות אלו או אחרות. ולכן, קשה לצייר את דמותה של הקואליציה הבאה, שתיגזר מתוצאות הבחירות.

עם זאת, על החברה הישראלית לגבש כבר כעת, דווקא בשעת הערפל, את גבולות הגיזרה של ממשלה, שתהיה ראויה ללגיטימיות ציבורית לעת הזאת. מה שלא יהיה, בכל תוצאה של הבחירות, הממשלה הבאה חייבת להתבסס אך ורק על מפלגות ציוניות ועל ברית המשרתים. רק ממשלה כזאת תוכל לחלץ את מדינת ישראל מן המיצר.

מה יהיה הרכבה? מי יצטרפו אליה ומי לא? הכול תלוי בתוצאות הבחירות ובמו"מ הקואליציוני. אך הממשלה תהיה חייבת להיות בתוך גבולות הגיזרה הללו.

* סיבת המוות – סיבת המוות: הוריהם לא חיסנו אותם נגד חצבת.

עשרה תינוקות.

* ליבת תפיסתו ההיסטורית של בן גוריון – בשנה האחרונה אני מאזין להסכת מרתק, שנקרא "יהודים מארץ ישראל" – בית ועד לחכמים, שדנים לעומק במהות חיינו כיהודים בארץ ישראל, בעומק זהותנו, ומבררים סוגיות ונושאים הרווחים בשיח הישראלי, מתוך רצון לנסות להעמיד דברים על דיוקם, על בסיס השקפה ציונית, ריבונית, ביטחונית ריאליסטית.

משתתפי הקבוצה הם ההיסטוריון פרופ' אודי מנור, המתמחה בהיסטוריה פוליטית של העם היהודי בעת החדשה, עם דגש על ציונות, הסכסוך הישראלי-ערבי ומדינת ישראל. אודי פרסם שמונה ספרים בנושאים אלה, והחשוב שבהם, בעיניי, הוא הביוגרפיה הפוליטית של יגאל אלון.

ארי קרופניק, מהנדס תוכנה, שחזר ארצה עם משפחתו מיד עם תחילת המלחמה לאחר עשרים שנות גלות, מורה דרך בקרוב.

מעיין חיים כהנוב, חקלאי, סופר ואנליסט, כותב דפי עמדה למכון שילה, לוחם קרבי במילואים, מאות ימי מילואים אחריו וככל הנראה לפניו.

אלכס גרינברג, מומחה למזרח התיכון עם התמחות מיוחדת באיראן, שולט בפרסית, ערבית, רוסית, צרפתית, אנגלית, עברית, מסתדר בקלות עם כל השפות הלטיניות, לומד טורקית, יועץ בענייני מודיעין וביטחון לגורמים בארץ ובחו"ל.

האזנתי בשקיקה ל-17 הפרקים שכבר יצאו, ואני ממליץ בחום. אגב, לא אחת שמי הוזכר בשיח, ודברים שכתבתי צוטטו, והנוכחים התווכחו איתי במעמד צד אחד...

לרוב ההסכת מתבסס על שיח בין ארבעת תלמידי החכמים הנ"ל ולעתים רחוקות הם מזמינים אורח חיצוני. הפרק האחרון אירח את המזרחן פרופ' מרדכי קידר. קידר סיפק תובנות מעניינות בתחומי עיסוקו, באשר לאי ההשלמה הבסיסית של העולם הערבי והמוסלמי עם זכות הקיום של מדינה יהודית ובכלל עם היות היהודים עם, ועל חוסר הסובלנות הבסיסי בעולם הערבי כלפי מיעוטים לאומיים.

אני מבקש להתייחס דווקא לדברים שאמר קידר בנוגע למדינת ישראל. הוא דיבר על הצורך לזכור ולהזכיר את העובדה שאיננו מדינה צעירה שהוקמה לפני 77 שנים, אלא עם עתיק ששב וחידש את ריבונותו ואת מדינתו בארצו. בכך אני מסכים איתו. וכאן הוא מתח ביקורת על שלטון מפא"י ותנועת העבודה בעשורים הראשונים של המדינה, שרצו לברוא יהודי חדש, ישראלי בלונדיני עם עיניים כחולות (ומאיפה הוא הקריץ את הפנטזיה הארית חסרת השחר הזאת?) מנותקת לחלוטין מן העבר ורוצה להתנתק מן היהדות, כי היהדות היא גלות, היהדות המיטה עלינו אנטישמיות, היהדות המיטה עלינו את השואה וכו'. ואין לדברים הללו שחר.

מגילת העצמאות נפתחת בסקירה היסטורית של תולדות עם ישראל בארץ ישראל ובקשריו וגעגועיו לארץ ישראל בהיותו בגולה והציונות שחתרה לחזור לארץ האבות ולחדש ימינו כקדם, ומכריזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית וקוראת לעם היהודי להתלכד ולתמוך בהגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

כל מי שקורא את נאומיו של בן גוריון, בכל נושא ונושא, נוכח עד כמה הוא רווי בעומק יהודי, בקיאות בתנ"ך ובעיקר ברעיון הגדול של עם ששב לאדמתו כדי לחדש את מדינתו ההיסטורית. זו ליבת תפיסתו ההיסטורית והחינוכית של בן גוריון. בכל נאומיו הביטחוניים, הוא גזר גזירה שווה בין מלחמותינו למלחמות ישראל במקרא ובשיבה של עמנו לכל חבל ארץ ששוחרר במלחמה.

וכך גם יצחק בן צבי, זמן שז"ר, בן ציון דינור וכל מעצבי דרכה של המדינה בראשית דרכה. ההיפך הגמור מדבריו של קידר.

כשאורי אבנרי, האתאיסט האנטי דתי המובהק, בחר את איש השנה תשי"ח בעיתונו "העולם הזה", הוא בחר בחתן התנ"ך העולמי עמוס חכם. ובצדק, כל מי שעוקב אחרי עיתוני שנת העשור למדינה, רואה איך חידון התנ"ך שהועבר בשידור חי ברדיו (עוד לא היתה אז טלוויזיה בישראל) ב-100% רייטינג, תפס לאורך שבועות את כל הכותרות הראשיות, ואכן עמוס חכם היה הדמות המרכזית של אותה שנה.

אני צעיר יותר, נולדתי בשנה שבן גוריון סיים בה את כהונתו כראש הממשלה, התחלתי את לימודיי בבית הספר ב-1969 וסיימתי י"ב ב-1981. מקצוע התנ"ך היה מקצוע משמעותי ומרכזי ביותר ולמדנו הרבה יותר שעות תנ"ך מכפי שלמדו ילדיי ובני דורם. ולמדנו תושב"ע (תורה שבע"פ) בבית הספר היסודי, ובתיכון בכיתות ט' ו-י' למדנו תלמוד.

היום, אחרי יובל תחת שלטון הליכוד והמפלגות הדתיות, הבורות בתנ"ך וביהדות נוראה, ובקושי לומדים את המקצועות הללו. איך זה שכך קרה דווקא תחת שלטון הליכוד? אין לי מושג, אך זו עובדה. ובמקום שהאופוזיציה תאתגר את השלטון על הכשל התרבותי והרוחני הזה, היא מייללת את יללות ה"הדתה שמדתה" על כל ניסיון ללמד עוד קצת תנ"ך או יהדות.

טענותיו של קידר על הפניית העורף ליהדות בראשית המדינה הן הגזמה פראית ומנותקת מהמציאות.

* ויישק יעקב לרחל – הח"כהניסטית סון הר מלך זימנה כנס בכנסת תחת הכותרת "עד החתונה", שנועד לעודד נשים חילוניות לאמץ את הנוהג של "איסור נגיעה" לפני החתונה. זה מה שצריך להעסיק היום ח"כים בכנסת.

אני מציע להר מלך לפתוח ספר ולקרוא את פרשת השבוע, פרשת "ויצא". מתואר שם הרגע שבו פגש יעקב לראשונה את רחל, והיא יפת תואר ויפת מראה. "ויישק יעקב לרחל."

אני רק מניח את זה כאן.

* ביד הלשון: אינם נעשו – מתוך מבזק ב-YNET: "... משום שהמעשים המיוחסים לו אינם נעשו במסגרת תפקידו העיתונאי."

צירוף המילים "אינם נעשו" שגוי. אין, והטיותיו השונות – איני, אינו, אינם וכד' מתייחס לזמן הווה, ואין להשתמש בו בזמן עבר ובזמן עתיד. נכון לומר "אינם נעשים" או "לא נעשו", אך לא "אינם נעשו."

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com