רציתי קצת להתאוורר בפארק הקטן שליד המלון, אבל התכונה הרבה בקָאלֵאָה ויקטוריאי*) משכה את ליבי, ולעיניי נגלה מראה שמעולם לא ראיתי קודם בשדרות האלו: עשרות מטאטאי רחובות כיבדו את האספלט ואת המדרכות, ובעקבותיהם נסעה מיכלית ענקית והתיזה מים לשני הצדדים. לפני מנקי הרחוב הלכו כעשרה שוטרים, שגירשו את מעט הולכי הרגל שנקרו בשדרה. אני נסוגותי לרחוב אֶפִּיסְקוֹפִּיָה הסמוך. לידי רץ-נסוג גבר כבן שלושים, לבוש במקטורן, חולצה לבנה ועניבה כחולה.
"מה קורה פה, אדון, מדוע מגרשים?"
הוא הביט בי רגע, התקרב וכמעט לחש: "'החבר' צריך לעבור כאן."
הבנתי למי הוא מתכוון, שאלתי: "מתי?"
"איך אפשר לדעת? בינתיים העולם משותק."
הוא הביט בי רגע ארוך (מאחור נשמעו קריאות השוטרים להסתלק מהרחוב), ושוב בלחש: "אתה מישראל." לא שאל, קבע.
הודיתי.
ושוב בלחש: "אתם ממזרים גדולים, ברחתם בזמן, לא נהניתם מהעולם החדש שהכין לנו הפאפא."
ואני דווקא בקול: "ואיך לא נברח? אתם הרי רצחתם מאות אלפים מאיתנו, הקדמתם את ועידת וַאנְזֶה ברצח יהודים לפי פקודת הממשלה."
הוא הביט אליי משועשע: "על מה אתה מדבר? מי רצח? איפה רצח? מי זה ואנזה?"
"לא שמעת על הפוגרומים בגאלאלץ, בדורוחוי, בבוקרסט, ביאשי? לא שמעת על רכבות המוות, על עשרות אלפי יהודים שאנטונסקו פקד לרצוח בטרנסניסטריה?"
"אתה הוזה, יהודי מישראל – לא היו דברים מעולם. אני מורה להיסטוריה בבית הספר התיכון, מכיר את ההיסטוריה של רומניה כמו את כף ידי – לא היה ולא נברא. וחוץ מזה, יון אנטונסקו היה פטריוט גדול," ובלחש: "הקומוניסטים רצחו אותו."
דברים ידועים – היסטוריה היא עניין לגיאוגרפיה – בהרבה ערים ברומניה יש רחובות על שמו של הצורר אנטונסקו, ופסלים שלו מפארים פארקים רבים.
הפעם אני דיברתי בלחש: "אתה יודע מדוע לא שמעת, ולא קראת? כי גיורגי גיורגיו דז', ואחרין ניקולאיה צ'אושסקו, אסרו לפרסם את שלושת הכרכים, שבהם מתוארות הזוועות שביצע אנטונסקו ביהודים. גם הספר של איליה אהרנבורג על הזוועות האלו נאסר לפרסם אצלכם ב-1947."
הוא התלבט רגע אם להסכים שהסתרות כאלו סביר שיתקיימו במשטר האימים ששרר ברומניה אחרי הפלישה הרוסית, אחר כך חייך אליי:
"יהודי מישראל, למה להתווכח? שמי יון פייטרו, לא נחגוג את ההכרות בינינו בכוסית של צויקה**)? לא תזמין אותי לבר של המלון?"
בינתיים נאספה לאט לאט חבורה של ילדים, אולי עשרה, אולי יותר, שניסו להקשיב לשיחה בינינו.
"כן, בוודאי," הושטתי לו את ידי, והתכוונתי לחזור איתו למלון.
הוא נעצר רגע, הביט את חבורת הילדים, ושוב בלחש, ממש באוזן: "אולי אתה לא יודע, במלון אתנאום, שאתה מתאכסן, כל העובדים הם סוכנים של הסֶקוּריטָטֶה, בכל החדרים יש האזנות סתר. מלחשים שמנהל המלון בעצמו הוא קולונל במשטרה החשאית. אז סיכמנו – בפנים בלי פוליטיקה."
האמת שמשהו גונב לאוזניי, אבל לא בפירוט כזה.
הזמנתי שתי צויקות, ועבורו גם שלושה מיטיטֵאי, הקבב הרומני שמדיף ריח שום למרחקים, לחמנייה גדולה, חרדל וחמוצים. הברמן ביקש שאשלם מייד, ובדולרים, ולא בלֵאִים, כי כשמדובר בכלכלה, מה לעשות, הקפיטליזם מנצח.
יון פייטרו הביט אליי בהכרת תודה, זאת בוודאי הארוחה היחידה שזכה לה באותו היום. אני הרי אכלתי ארוחת בוקר בחדר האוכל של המלון. יום קודם ראיתי תור ענק ליד חנות. השתחלתי פנימה (איש לא מחה, חשבו בוודאי שאני שייך לבעלי פריבילגיה כלשהי, כגון חבר בפוליטביורו, או איש צמרת המפלגה, הפטורים מתור). נכנסתי פנימה ובכל החנות היו רק ראשי כרוב, אינספור ראשי כרוב, ושום ירק או פרי אחר, ותור ארוך של אנשים מחכים לזכות בירק הנחשק הזה.
כשיצאנו מהמלון, הסתבר לי שחבורת הילדים לא התפזרה. הם חיכו לנו, אחר כך הבנתי מדוע. ואני פונה ליון פייטרו: "אני יכול לשלוח לך את הספר "שלג על פני אוקראינה" של ברנגה, או "הספר השחור" של איליה אהרנבורג..."
"לא, יהודי מישראל, אל תסבך אותי. אני שמח שאינני יודע את שמך. תודה על הצויקה והמיטיטאי. אזכור אותך לטובה," והלך.
החבורה התקרבה אליי. חייכתי אליהם – ילדים חמודים, כנראה בני טובים, לבושים בצורה מהוגנת, אבל לאף אחד לא היתה עניבה אדומה של הפיונרים, כמקובל בארץ קומוניסטית. הם בחופש הגדול, וגם חופשיים מעניבות אדומות. הרוב היו בנים. נדמה לי שהיו רק שלוש בנות.
"אתה מישראל?"
"כן, ילדים, למה חיכיתם לי?"
"יש לך גוּמְה?"
המילה "גומה" פירושה מסטיק ברומנית. כל ישראלי שמגיע לרומניה של צ'אושסקו יודע שעליו להביא חבילות של מסטיק "עלית" שנחשב כאן לתשר הכי נחשק.
"יש, בוודאי שיש, חכו כאן, אני קופץ לחדר, ומביא לכם גומה."
רצתי למעלית, ואחר כך במסדרון הארוך אל חדרי שבקומה הרביעית. חיטטתי במזוודה. לקחתי את כל החבילה. כן, למה לא? הרי בדולרים אפשר כאן לקנות את הלבבות הכי קשוחים. בירידה למטה קילפתי את העטיפה, וכמעט התפזרו לי המסטיקים שהיו ארוזים בדבוקות של שלושה. הנה במחיר של כלום אני הולך לשמח את הילדים החמודים האלה.
אלא שכאשר הגעתי מתנשף לפתח המלון, החבורה התנפלה עליי וחטפה את המסטיקים מידיי, ואחר כך בקללות ובגידופים משכו את העטיפות האחד מהשני, ומייד אחר-כך הם מסתלקים מהמקום. הייתי המום – רק לפני רגע הם עשו רושם של ילדים אדיבים ומתורבתים! המשכתי להסתכל עליהם מסתלקים מהמקום, ולא שמתי לב לילדה כבת 8-7, שתי צמות ערמוניות, סרפן קטנטן, ונעלי סירה אדומות, מביטה אליי במבט כנוע:
"אדון טוב הלב" – אני מתרגם כאן מילה מילה – "מעולם לא טעמתי טעמו של גומה. בבקשה, בבקשה, שפעם אחת, פעם אחת, בבקשה!"
הפנים שלה הביעו מסכנות קורעת לב.
"את ראית, הם התנפלו, לקחו הכול..."
"ולא נותר לך, אדון טוב הלב, לא נותר לך אפילו גומה אחד עבורי?"
"לא, ממש לא. עשיתי שטות – רוקנתי הכול מהמזוודה. אתן לך חמישה לאי, תקני לך..."
"איפה אקנה?" דמעות נקוו בעיניה היפות. היא הביטה אליי בעיניים דומעות עוד רגע ארוך, והלכה.
לא הייתי מסוגל לשכוח את הפנים העצובות של הילדה הזרה הזאת, שצמות לה ערמוניות, סרפן קטן ונעליים אדומות. בלילה חלמתי עליה, והתייסרתי נורא.
לא יצאתי כל היום מחדרי. ישבתי מול החלון הפונה לקאלאה וויקטוריאי. הרחוב היה נקי ורחוץ. איש לא נראה שם, צ'אושסקו לא עבר שם עם מכוניתו והפמלייה שלו, לא באותו היום, ולא למחרת.
*) הפירוש – דרך הניצחון, שם שניתן לשדרות הארוכות בבוקרסט (קרוב לשלושה קילומטרים) לזכר הכרזת רומניה כממלכה עצמאית בוועידת ברלין בשנת 1978.
**) צויקה – משקה אלכוהולי מופק משזיפים.
משה גרנות
משה גרנות
גוּמְה
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר