אהוד בן עזר
ספר הגעגועים- פרק אחד-עשר
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק אחד-עשר
צבי מחפש פַּרַשׁוּטים
וגיורא מוצא גַ'רָה ששמה
הנכון הוא איבְּרִיק
"אז הולכים?" אמר צבי.
"בסדר."
הוא צעד בראש, אני באמצע וגיורא במאסף. הלכנו אל מרחבי השדות של אחוזת פלז. לעבר חלקת תירס גבוה אשר בין שורותיו היית נבלע כמו בחורשה. ומִקשת אבטיחים, ושדה-שלף גדול שלאחר הקציר, ולא רחוק משם הכרם אשר עבודת הבציר היתה בו עדיין בעיצומה. המקשה היתה כבר לאחר שניים-שלושה אסיפים, והאבטיחים הנותרים היו קטנים, כמעט בבחינת ספיח. על כל פנים – שומר כבר לא הוצב על המִקשה. ומשום כך היתה דרכנו ישר אל מלונת-השומר המטה ליפול, כדי לתקן אותה ולהשתרע בה.
לפנות-ערב היינו עושים לא-פעם את הדרך הזו בעגלה רתומה לזוג סוסים או פרדות, בלוויית עגלון ופועל ערביים. יושבים בעגלה המרופדת שקים. קופצים אל המקשה, שאדמתה שומרת עדיין על חום היום שהעיק, אך צללי הברושים הגבוהים המתארכים ממערב, ואור בין-הערביים הרך, מעניקים לה עתה שעה של חסד בטרם יחשיך היום כליל.
עד מהרה היו האבטיחים מנתרים מיד אל יד ומועמסים על העגלה כשהם מסודרים בפירמידה מוארכת ובנויה היטב. ואבטיח כרסתן, ששהה והצטנן בצל-המלונה, היה מנופץ במכה אחת על עמוד-הברזל שסומך את דופן העגלה, וכולנו כאחד שולחים ידיים לתפוס בגושים האדמדמים נוטפי העסיס, שבגלל עוביים מתלכלכים בהם הפה והאצבעות באיזו חזירות נפלאה, בולמוסית.
ואחר-כך חוזרים בנסיעה ביושבנו על דפנות-העגלה, רגלינו מידלדלות החוצה, ואנו חוששים כל רגע פן בפנייה חדה או במשיכת-פתע של הסוסים – תתמוטט כל הערימה ואנו עם האבטיחים נושלך ארצה וידינו הדביקות תופסות ללא-תועלת במפל המִידרדר.
אך עתה נשא הכול אופי אחר. מראשית הבוקר החל חום כבד, מעיק, ללא טיפת רוח. ולאחר שיצאנו מסֵתר משׂוּכת-האַקַצְיוֹת התחלנו להזיע ולהתנשף, ועייפים כאילו עבר כבר היום כולו השתטחנו לנוח בצילה הדל של מלונת-המקשה הרעועה, שכל סביבתה היתה מלאה קליפות אבטיחים בדרגות שונות של ריקבון והתייבשות, וזבובים, ודַבּוּרִים.
"קום, וַסקו די-גַמה, ותגרש את הדַבּורים!" קרא צבי לעבר גיורא.
שלושתנו שכבנו על הגב, מנסים להתכסות בכתמי-הצל שהטילו קרעי השקים והמחצלת הרעועה ממעל.
"לֵך בעצמך, נפוליון!" ענה לו גיורא מבלי להפנות מבטו אליו, ובעיניים לטושות לשמיים, "אִינְדְרֵיר-אַרַיְין!"
אני שתקתי.
"טוּז! – "
צבי קם. הוציא מתרמיל-הצד שלו משקפת-תיאטרון ישנה (מהעידן הטרום-פלסטי), משובצת צדף שהתקלף פה ושם, עמד והתבונן סביב-סביב.
"נפוליון," המשיך גיורא מבלי להסתכל כלל לעברו, כיודע בעל-פה את כל מעשיו של צבי. "אַבּוּ קִישׁ-קִישׁ בּוּקְרַה פִיל מִישְׁמִיש!"
צבי סקר בתשומת-לב את שדרת האיקליפטוסים המרוחקת שעל גדת הירקון, שהערבים מכנים אותם בשם סַגְ'ר אִל-יַהוּד, עץ היהודים. ואת הפרדסים, הכרם, סוללת פסי-הרכבת אשר שלוחה ממנה הגיעה אל בית-האריזה הגדול של משפחת פלז, ואת בתיו המלבינים של הכפר הערבי הסמוך לגבול אדמותיה של המושבה. אחר פנה אלינו ואמר –
"מצב הביטחון בסדר גמור, בינתיים. בינתיים אין כל סימנים שעומדים להתנפל על המושבה, אם הם לא מסתתרים בוואדי לִיגֶ'ה או בהֶלגוֹלֶנד או מתקרבים מצד הים ב'גרַאף שְׁפֵיי'."
על המושבה שלנו לא היתה שום התנפלות זה יותר מעשרים-וחמש שנים, אבל לצבי לא הפריעו כלל העובדות.
"אין טוֹמיגַאנים. אין שְׁמַייסֵרִים," המשיך ומנה שמות של תת-מקלעים, "לא רואים בשטח כתמים לבנים של פַּרַשׁוּטים, גם לא בנוּ שום אווירוֹדְרוֹם חשאי."
שתקנו. אותה תקופה קראו למצנח – פַּרַשוּט. ולצנחני הבריטים, ששלטו אז בארץ – "כלניות", על שום הכומתות האדומות שחבשו. והאווירונים המריאו מאווירודרומים.
"אבל אולי קיפלו את הפּרַשׁוּטים מיד לאחר שהגיעו לקרקע, כפי שצריך לעשות. ואסור לירות בהם כל זמן שהם באוויר. אני מציע פטרול לבדוק את האי המבוצר הלגולנד."
אני הרגשתי לא נעים. צבי עם הדימיונות שלו. אם אשאל – מי הם בכלל האויבים? – יצא שבגלל השאלה שלי התקלקל הכול. ואם אשתוק, ואסכים איתו, יגיד גיורא, ובצדק, שאני פתי מאמין לכל דבר. חיכיתי אפוא שגיורא, בדרכו שלו, המעשית, ייתן את הכיוון הנכון ליום-השדה.
ואכן הוא קם, ומבלי להתייחס כלל לדבריו של צבי, אמר –
"צריך לנקות את השטח, אני חושב, לנקות עַלַא טוּל, ולתקן את הסוכה. אם אנחנו באמת רוצים לגור כאן יום שלם. כך אני חושב."
ומבלי לחכות לתשובתנו התחיל לטאטא את הקליפות, לגרד וליישר מעט את רצפת הסוכה וסביבותיה, והכול בעזרת קרש פשוט שמצא בפינה. עד מהרה התחלנו גם צבי ואני לעזור על ידו, ומה רבה היתה השמחה כאשר מצא גיורא גַ'רַה. אמנם פייתה היתה קטומה-בחֶצְיה, ולכן לא טרח השומר הערבי של המִקשה לקחתה עימו עם תום אסיף האבטיחים, אך אנו קפצנו עליה כמוצאי שלל רב. גיורא שטף אותה היטב במים שיצק מן הכד שלו, העטוף סמרטוט לח, וכדי לנצל היטב כל טיפה השתמש במים המפוקפקים הללו כדי לרבֵּץ את רצפת הסוכה, מפני האבק. וכשהיתה הג'רה נקייה מילא בה מים בזהירות, קשר חבל בצווארה ותלה אותה בצל, בצד המערבי של הסוכה, היכן שהחלה באה רוח-בוקר מאוחרת קלה.
ג'רה היא כידוע כד חרס שלעיתים גובהו כדי מטר ויותר והיו משתמשים בו בין היתר לאחסנת תבואה. ואילו הג'רה שעליה מדובר כאן היתה קטנה וכרסתנית, בעלת צוואר צר, בצידה האחד של כרסה בלטה צינורית הפִּיָה הקטומה-למחצה, ובצד השני ידית מתעקלת כאוזן. ג'רה זו היתה בגוון שחור-כַּאֵפר אך מסוגה יש רבות שצבען בין כתום-בהיר לצהוב-חום. הג'רה משמשת לצינון המים מהיותה "מזיעה" את חלקם מבעד לנקבובית-החרס שבדופנותיה, והרוח, שמאדה את הטיפות הזעירות, מצננת את הג'רה ואת המים שהיא אוצרת.
כמעט לא היה בית במושבה שלא ניצבה בו ג'רה נתונה בצלוחית חרס על אדן החלון. הג'רה אינה מאריכה ימים בתפקידה משום שנקבוביות החרס נסתמות אחר זמן בגלל המינראלים שבמים, ויש להחליפה בחדשה. השם הנכון לה בערבית הוא "אִבְּרִיק" אבל אנחנו העברים קוראים לה ג'רה וזה שיבוש נפוץ ביותר, כמו הפינג'אן שכְּלל אינו פינג'אן.
והדַבּורים?
שמם העברי הוא כידוע צרעות, ואלה נעלמו מהר לדרכן משעה שהחל גיורא מכה בקרש ומכסה בתלולית עפר את הקליפות הנרקבות-המתקתקות. ורק מן הזבובים לא נפטרנו עד שלא החל לעלות עשן המדורה שהבערנו.
לערבים יש פתגם על קמצנים ורעי-לב: "בעכוז הצִרעה לא תמצא דבש." כל אחד יכול להבין את הפתגם ולהשתמש בו על פי דרכו. סיפורים טובים מתאימים לכמה וכמה מצבים. אני יודע מעשייה ערבית אחת כזו, רב-שימושית, וכדאי שאספר אותה כבר עכשיו כדי שאם אצטרך להסתמך עליה בהמשך – הכוונה שלי תהיה ברורה בהחלט.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר