* המבחן העליון – המבחן העליון של ממשלת ישראל ושל צה"ל הוא הבטחה שלעולם לא יהיה עוד 7 באוקטובר. וכיוון ש-7 באוקטובר אינו אירוע שקרה ב-7 באוקטובר, אלא האירוע שקרה ב-7 באוקטובר הוא תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות ארוכת שנים, הלקח הראוי לממשלת ישראל ולצה"ל הוא לנהוג 180 מעלות מכפי שנהגו בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר. כלומר, לא להתמכר לשקט, לא לפחד מעימותים, לא להיות משותקים מאימת ההסלמה, ולמנוע בכל מחיר היווצרותו של איום רצחני טרוריסטי על אזרחי ישראל. זאת ניתן לעשות באמצעות השארת היוזמה בידינו, בהעברת המלחמה לשטח האוייב ובמדיניות של הגנה אקטיבית; היפוכה של המתנה פאסיבית לכך שיהיה טוב, שתוצאתה היא שיהיה רע.
המדיניות של ישראל בסוריה ובלבנון היא מופת של הפקת לקחים ממחדל 7 באוקטובר. למרבה הצער שילמנו מחיר כבד, של פציעת 6 מפקדים ולוחמים בחטיבת צנחנים במילואים, בהתקלות בכפר בית ג'ן בסוריה. זה מחיר ההגנה על קיומנו. אם לא נהיה נכונים לשלם את המחיר הזה, נאלץ לשלם את מחיר ה-7 באוקטובר הבא.
השתתפתי ביום שישי במפגש עם ניסן זאבי בכפר גלעדי. ארבע פעמים הופרעה ההרצאה בבום חזק. היה זה בום של יציאה, כלומר של שיגור מישראל לעבר חיזבאללה בלבנון. הבום הזה נעם לאוזנינו כמו ניגון משובח בקונצרט. כן ירבו. אנו כבר יודעים מה קורה כשאיננו שומעים את הבומים הללו.
* הלנצח תאכל חרב? – תשובתי לשאלה היא: א. הנצח קצת גדול עליי, אך בעתיד הנראה לעין התשובה היא חיובית. ב. בשלושת אלפי השנים שחלפו מאז שאבנר בן נר הפנה את השאלה הזאת ליואב בן צרויה, התשובה היא חיובית.
* חמאס על הרגליים – שבעה שבועות אחרי המועד שבו התחייב להחזיר את כל החטופים, חמאס עדיין מפר את ההסכם ברגל גסה ומחזיק בידיו שני חללים חטופים. הוא מושך זמן גם למען הטרור הפסיכולוגי וההתעללות במשפחות, אך בעיקר כדי להעמיק את התעצמותו וביסוס שלטונו.
בלי מיטוט שלטון חמאס ופירוז הארגון – אין ניצחון. איני מתכוון לסיסמת הסרק – ניצחון "מוחלט". אני מדבר על ניצחון, בלשון בני אדם. אם תוצאת הטבח תהיה חמאס חמוש, על הרגליים ושולט בעזה, זאת תבוסה ישראלית.
והכוח הרב לאומי, אם יקום בכלל, לא יעשה בעבורנו את העבודה. במקום להתעסק באיומים הביטחוניים, מעזה, מלבנון, מסוריה, מיו"ש ומאיראן שר הביטחון מתעסק במשחקי כבוד, כוח ושליטה, ובהשפלת הרמטכ"ל כדי לקבל "כפיים" מהמתפקדים לקראת הפריימריז.
* פיגוע מהלך – על פי הכותרת הראשית של "ישראל היום", ראש הממשלה מתכוון להדיח מתפקידו את שר הביטחון.
קשה לחשוד בנתניהו שמניעיו ענייניים (כנראה הוא זועם על שכ"ץ העז להשתמש בביטוי "הנחיתי את צה"ל", שרשום על שמו בטאבו), אך יהיו מניעיו כאשר יהיו – אם אכן ינקוט בצעד הזה, זה יהיה צעד מועיל לביטחון ישראל.
התנהלותו הביריונית הפריימריסטית של כ"ץ היא פגיעה בביטחון המדינה. שר ביטחון שמדבר עם הרמטכ"ל באמצעות הודעות פופוליסטיות לתקשורת, וכל החלטותיו נועדו להראות לבייס שהוא גבר-גבר ושלו יותר גדול; שמשפיט את הרמטכ"ל ומתנהג אליו כאל טירון, הוא פיגוע מהלך נגד ביטחון ישראל.
* יחסי רס"פ טירון – כפיפותו של הצבא לדרג המדיני היא יסוד מוסד בדמוקרטיה. את ההחלטות מקבל בסופו של דבר הדרג המדיני, וצה"ל מבצע. אין זה אומר שמערכת היחסים בין שר ביטחון לרמטכ"ל צריכה להיות כמו בין רס"פ לטירון. כתב אלוף (מיל') גרשון הכהן:
"בתהליך קבלת ההחלטות בין הדרגים, חייב להתקיים שיח ענייני ופתוח שמאפשר לרמטכ"ל ונציגי הצבא להציג את עמדתם גם כשהיא נתקלת במחלוקת מול השרים חברי הקבינט. בתום הדיון הצבא כמובן יציית להחלטת הדרג המדיני, אבל בהחלטתו, הדרג המדיני לא יכול להתעלם מהדברים שהעלו מפקדי הצבא." חשוב לשנן את הדברים הללו, כי הם קריטיים לביטחון המדינה.
למרבה הצער, העיקרון המכונן של כפיפות צה"ל לדרג המדיני הפכה בידי נתניהו וכ"ץ תירוץ לזובור מתמשך במפקדי צה"ל, להשפלתם המתמדת ולהמצאת קונספירציות מטורללות על היותם חלק מאיזה "דיפ-סטייט" מומצא. הם מציגים את הכפיפות של הדרג הצבאי המקצועי לדרג המדיני כיחסי מפקד-טירון, יחסי היררכיה חד-צדדיים של נותן פקודה למבצע הפקודה.
וכך, עד שמגיעים לכישלון שצריך לקחת עליו אחריות. או אז, הדרג המדיני מתאדה, אינו קיים, "לא העירו אותו," וכל האחריות היא אך ורק של הדרג הצבאי.
* האוטומטים – עם מינויו של זמיר לרמטכ"ל – עצם העובדה שמונה בידי ממשלת נתניהו הפכה אותו מושא להשמצות והכפשות ודה-לגיטימציה מצד האוטומטים. כאשר הציע לדניאל הגרי עוד תפקיד תא"ל והגרי סירב, זמיר הוכפש ב"הדחת" הדובר כדי לרצות את נתניהו וכ"ץ והוצג כבובה שלהם.
ברגע שזמיר מתעמת עם שר הביטחון והממשלה, הוא פתאום הופך לגיבורם של משמיציו עד כה, כפי שהיה עם אלשייך ומנדלבליט. כפי שיהיה עם זיני.
היזהרו מהאוטומטים (מכל צד).
* של ישראל – כבר למעלה משנתיים, מדי ערב, ביומן הערב של גל"צ, מוקדשת פינה לפצועי צה"ל. בכל ערב, גם כאשר החדשות בוערות ואירוע רודף אירוע, מרואיין פצוע צה"ל במלחמה, ומספר על פציעתו ועל התאוששותו. המסר של הפינה הזו היא האדרת גבורתם של לוחמי צה"ל, ומי שהקריבו את גופם בהגנה על המולדת. ובכלל, לאורך כל המלחמה גל"צ נמצא עם הלוחמים והלוחמות, עם המפקדים, עם המילואימניקים, עם הסדירים ועם אנשי הקבע, עם נשות המילואים ועם המשפחות השכולות, כאמצעי תקשורת מגויס, במובן הטהור של המושג, למאמץ המלחמתי ולחיזוק מורל החיילים ומורל העם.
המחלוקת על המשך קיומו של גל"צ היא מחלוקת רצינית ומכובדת. יש הרבה צדק בטענה שאין מקום לתחנת רדיו צבאית או לטענה ששידורי אקטואליה הם בעייתיים בתחנת רדיו צבאית. אבל ישראל כ"ץ בחר לנמק את החלטתו לסגור את גל"צ בשקר המתועב ש"בשנתיים האחרונות, לאורך המלחמה, חיילים ואזרחים רבים, ובכללם גם בני משפחות שכולות, התלוננו פעמים רבות שהם מרגישים כי התחנה לא מייצגת אותם ואף פוגעת במאמצי המלחמה והמורל." את השקר הזה הוא אמר לנמענים האמיתיים של ההחלטה, כמו של כל החלטותיו: מתפקדי הליכוד, לקראת הפריימריז. הם אוהבים לשמוע אמירות כאלו, מופרכות ומופרעות ככל שתהיינה.
מה הם הדברים שפוגעים אליבא דכ"ץ במאמץ המלחמתי? דברי ביקורת על הממשלה, המובאים בתוכניות האקטואליה, לצד דברי תמיכה בה. בתפיסה פשיסטית, ביקורת על הממשלה היא פגיעה במדינה וביקורת על הממשלה במלחמה היא פגיעה במאמץ המלחמתי. ועל פי התפיסה ש"המדינה זה ביבי," ביקורת על נתניהו היא כמעט בגידה.
זו גם הרוח של הקמפיין המגעיל של ערוץ התעמולה: "ערוץ 14. אנחנו של ישראל."
הביטוי "של ישראל" נועד לפרוט על הנימים הדקות של כל ישראלי שהיה כאן בשנתיים האחרונות. הנה, תיאורו של חנוך דאום: "דולב ואודיה סויסה ז"ל היו ברכב עם שתי בנותיהם בשדרות. ילדות מתוקות בנות שש ושלוש. המחבלים ירו ברכבם. משפחת סויסה יצאה מהרכב כדי להימלט. מחבל התקרב ווידא הריגה בדולב. בתו הסתובבה לבד לאחר שראתה זאת בעיניה. אודיה הצליחה לאסוף אותה לרכב ולברוח עם הבנות. באופן טבעי היא נסעה לתחנת המשטרה. היא לא ידעה שהמקום שורץ מחבלים. שם נרצחה גם היא בדם קר. כעת הבנות לבדן ברכב, מבינות מה איבדו, מה קרה. שני אנשים במדים מגיעים לחלצן, ואחת הבנות שואלת אותם שאלה שכל מי שצפה בסרטון לא ישכח לעולם.
תחשבו על הרגע, תשהו בו: ילדה בת שש רואה חמושים מתקרבים אחרי שאביה ואימה נרצחו מול עיניה. גופת אימה במושב הקדמי. אחותה והיא ישבו ככה באוטו דקות ארוכות. כעת דמויות מתקרבות והיא מגוננת על אחותה בת השלוש ואומרת: לא, בבקשה לא.
היא שומעת לפתע עברית ושואלת: 'אתם של ישראל? תיקחו אותנו.' איש ביטחון אחד מחזיק את אחותה הקטנה על ידיו, היא הולכת לבדה אחריהם למקום בטוח. גופת האם נותרת ברכב."
את ה"של ישראל" הזה, גייס ערוץ התעמולה, בציניות מקפיאת דם, להעברת המסר: אנחנו, ערוץ התעמולה – של ישראל. לעומתנו, ערוצים 11, 12 ו-13 "לא של ישראל." מן הסתם הם של חמאס.
כמו דברי הבלע של ישראל כ"ץ על גל"צ, כך גם הקמפיין של ערוץ התעמולה, אינו אלא הסתה מכוערת ונחותה.
* מה האינטרס ב"סקרי" פילבר? – בדרך כלל, כאשר יש חוסר הלימה בין הסקרים לבית תוצאות האמת, מוטחת בסוקרים טענה שהסקרים היו מוטים, שנועדו להשפיע על התוצאות. איני מקבל זאת. הרי מטרתם של הסוקרים היא להוכיח שצדקו, לחזק את האמון בעבודתם המקצועית ואת ההערכה המקצועית אליהם, כדי להרבות לקוחות עתידיים. תמיד סוקר שצדק, מתהדר בצדקתו והערוץ שהעסיק אותו מתהדר בכך אף הוא. איזה אינטרס יש לסוקר לשגות בכוונה?
אז איך אני יכול להסביר את תופעת שלמה פילבר? איזה אינטרס יש לו להציג סקרים מוטים?
צריך לזכור את מעמדו של פילבר בבייס שאותו הוא משרת. הוא בחזקת חשוד תמידי, כי הוא בגד והיה עד מדינה ("שטינקר" בשפת עולם הפשע) במשפטו של נתניהו. כעת, בתהליך "חזרתו בתשובה" והיטהרותו מחטאיו, והוא זוכר היטב את הטרור שהופעל נגדו כשהיה עד מדינה, האינטרס העליון שלו אינו המקצועי, אלא ריצוי הבייס.
ועדין נשאלת השאלה – מה האינטרס של ערוץ 14 להציג סקרים מוטים? הרי הם פוגעים באמינותם. נו, טוב. לדבר על ערוץ 14 ועל אמינות זה קצת מוגזם. ובכל זאת, מבחינה מקצועית הם באמת רוצים פדיחות?
כאן מקנן בי חשד כבד. ניקח לדוגמה את הסיקור המוטה והמגמתי של משפט נתניהו, הגורם בקרב הבייס לביטחון בכך שהתיקים קרסו והתפוררו. זאת הכנה לאי קבלת פסק הדין, אם נתניהו יורשע, והצגתו כהוכחה לכך שבית המשפט מוטה ומושחת – "עובדה", הרי התיקים קרסו מזמן, אז איך הוא הורשע? התוצאה של המניפולציה הזאת – אי הכרה של ציבור רחב בפסק הדין, וההסתה נגד השופטים ומערכת המשפט עלולה להיות הרסנית וקטלנית.
חוששני שמגמת הסקרים המוטים, היא יצירת התשתית למעשה טראמפ אחרי הפסדו בבחירות 2020. ליצור מצב שבו פער בין הסקרים לתוצאות האמת ישמש לערעור האמון בתוצאות הבחירות, הרי בראש ועדת הבחירות עומד שופט בית המשפט העליון הבלתי לגיטימי, ולאי קבלת תוצאות הבחירות.
* בדלתיים סגורות –יש לשים קץ להפיכת בית המשפט לקרקס. טלי גוטליב מגיעה לכל דיון בעל פוטנציאל תקשורתי, חמושה באספסוף של חוליגנים, ופורצת בהפס"ד, משתוללת ומתפרעת בפראות, והאספסוף שמלווה אותה מתפרע יחד אתה. בישיבה הבאה היא עוד תצווח "השופט בן זונה," כיאה לרמתה הנחותה ולאיכותה האנושית הירודה.
על נשיא בית המשפט העליון להחליט, שמעתה ועד הודעה חדשה דיוני בית המשפט העליון יתקיימו בדלתיים סגורות. נכון, פומביות המשפט היא עיקרון דמוקרטי חשוב, אבל כשאויבי הדמוקרטיה מנצלים זאת לרעה כדי לבזות את בית המשפט, וגוטליב מנסה להוריד את בית המשפט לזנות, יש להפסיק את הברדק, ולסגור את שערי בית המשפט בפני קהל.
ח"כית [---[ת.
* שמירה אישית – הדרך לסיכול חוק ההשתמטות הטמא, הוא באמצעות לחץ אישי צמוד על ח"כים דתיים לאומיים ממפלגות הקואליציה, כדי לגרום לכך שידם לא תהיה במעל. הציבור הדתי לאומי הוא הציבור המוביל היום בשירות הקרבי, בשירות המילואים ולמרבה הצער גם במחיר המלחמה – ההרוגים והפצועים. הציבור הזה מתקומם נגד ההשתמטות ובעיקר נגד חילול השם של השתמטות בשם התורה כביכול (אף שיש בתוכו גם אידיוטים שימושיים של המשתמטים).
יש לסמן את הח"כים הדתיים הלאומיים המתנדנדים ולהפעיל עליהם לחץ כבד עד ההצבעה, על מנת שלא יבגדו במצפונם, ויעדיפו ערכים על עסקנות.
כל קול קריטי לסיכול החוק, וכאן בולט מחיר עריקתו של גלנט מהכנסת, עם הדחתו מתפקיד שר הביטחון. גלנט יודע שהסיבה להדחתו היא שלא נתן את ידו לחוק ההשתמטות. הוא עצמו אמר זאת במסיבת העיתונאים לאחר ההדחה, שבה הודיע על התפטרותו מהכנסת. גלנט צריך היה להישאר בכנסת ולהוביל את המהלך לסיכול חוק ההשתמטות. ומי יודע, אולי מה שיעביר את החוק, חלילה, תהיה היד שהחליפה את ידו של גלנט.
* מצב רוח מכובס – חוק ההשתמטות שניסחו המשתמטים, ויו"ר ועדת ההשתמטות, הבובה על חוט ביסמוט, חתם עליו, הוא יריקה בפרצוף של כל לוחם ולוחמת, של כל מפקד, של כל מילואימניק, של כל פצוע בגופו או בנפשו, של כל אשת מילואימניק, שלכל ילד של מילואימניק ושל כל משפחה שכולה. ובפרט בפרצופם של בני תורה שיצאו למלחמה, חלקם לא חזרו, ושל בני משפחותיהם.
ומדוע הגדרתי זאת יריקה בפרצוף ולא נעיצת סכין רעילה לגב? כנראה שקמתי היום במצב רוח מכובס.
* פריימריטיס – מה עושה דובר הפלג הירושלמי ("נמות ולא נתגייס") האנטי ציוני והאנטי ישראלי הקיצוני, במרכז הליכוד?
זה פרי הבאושים של מחלת הפריימריטיס, שמתהדרת בדמוקרטיה אך מביאה לקקיסטוקרטיה.
לליכוד התפקדו אלפי אנשים שאינם מעלים על דעתם להצביע ליכוד בבחירות – חרדים, בן גבירניקים וכד', אבל הם מתפקדים כדי להשפיע על מפלגת השלטון ולהטות אותה לכיוונים.
* בעד ערבים בממשלה – שמעון שבס תקף את יועז הנדל בשל עמדתו הצודקת שהממשלה הבאה צריכה להיות על טוהרת המפלגות הציוניות. הוא הזכיר לו את החטא הקדמון, שהוא וצביקה האוזר סיכלו את הקמת ממשלת גנץ בתמיכת הרשימה המשותפת.
יועז וצביקה צדקו. הייתי אז איתם והקדמתי אותם בפרישה מתל"ם. מעבר לכך שהקמת ממשלה כזו היתה מנוגדת להתחייבות בחירות חד משמעית של כחול לבן, הם הצילו את מדינת ישראל מממשלת פיגולים שקיומה היה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שכללה טיפוסים כמו עופר כסיף, טיבי, עודה וחנין זועבי. הראשון שצריך להודות ליועז וצביקה הוא גנץ, שנמנעה ממנו כניסה להיסטוריה כמי שעמד בראש ממשלה כזאת, שבלאו הכי היתה מתפרקת אחרי ימים ספורים.
וכאן שבס יורד לדמגוגיה, ומציין שהנדל מתנגד לממשלה עם הרופא ברמב"ם שהציל את חייהם של שני קציני צה"ל שנפצעו בסוריה. שבס מכיר את דעותיו הפוליטיות של אותו רופא? אם דעותיו הן כשל עופר כסיף או של הרופא אחמד טיבי מקומו בממשלת ישראל? גם ברוך גולדשטיין היה רופא, אז מה? הנדל לא פסל ערבים בשל ערביותם, אלא קרא להקמת ממשלה המורכבת רק ממפלגות ציוניות, כלומר ללא המפלגות החרדיות, נציגות המשתמטים, וחלא[?] המפלגות הערביות הקיימות.
אנו אומה במלחמה, וזו הגישה הנכונה.
אם יוסף חדאד יקים מפלגה ערבית הדוגלת בהשתלבות אמת של ערביי ישראל במדינת ישראל ובפטריוטיות ישראלית, היא לא רק תהיה ראויה לשבת בממשלת ישראל, אלא שאשקול להצביע לה.
* בוחר באבינרי – נעמן כהן חולק על מסקנות מחקרו המקיף על הרצל, של ההיסטוריון הדגול, חתן פרס ישראל, פרופ' שלמה אבינרי ז"ל, מגדולי החוקרים של הרצל ולטעמי הגדול שבהם, שהוכיח בעליל שלא זו בלבד שמשפט דרייפוס לא הביא את הרצל לציונות, אלא שמבחינת לוח הזמנים הוא כלל לא יכול היה להביאו לכך. מילא חולק עליו, הוא עושה מתוצאות מחקרו, שאת עיקרן תיארתי כאן באחד הצרורות הקודמים, חוכא ואיתלולא.
כהן מוציא מהקשרם בנוקדנות קטעי משפטים כדי להגחיך. הנה, כתבתי שהרצל לא כתב ביומנו על השפעת משפט דרייפוס, והנה, ב-1899 הוא עשה כן. אבל היא הנותנת. בזמן אמת, בעת התבשלות הרעיון הציוני במוחו, כתיבת "מדינת היהודים", הקמת התנועה הציונית והקונגרס הציוני הראשון, המשפט לא הוזכר ולו במילה. מתי הוא הוזכר? אחרי אותו מאמר לעיתון הניו-יורקי ב-1899, שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, שבו לראשונה הרצל גייס רטרואקטיבית את משפט דרייפוס לרעיון הציוני.
כך כתב אבינרי: "למפנה הציוני של הרצל אין שום קשר לפרשת דרייפוס ולא מקרה הוא כי ביומניו של הרצל אין שום רמז לכך: שמו של דרייפוס מופיע ב-1500 עמודי היומן רק פעמיים, בתאריכים מאוחרים יותר, ובאזכורים שוליים. יחד עם זאת (וזאת עדות למורכבותו של הזיכרון כמו גם לצורך לבדוק עדויות בעת התרחשותן ולא מה מדווח עליהן לאחר מעשה), שנים לאחר טקס ההשפלה, ב-1899, כאשר התנועה הציונית כבר קיימת והרצל משמש נשיאה, התבקש הרצל על ידי כתב עת אמריקאי לא-יהודי, North American Review, לכתוב מאמר על הציונות. מטרת המאמר היא להסביר את טיבה של הציונות לקהל שאינו מכיר את ההוויה היהודית באירופה ואת עלייתה של האנטישמיות המודרנית. באותה עת כבר נהפך משפט דרייפוס לאירוע מכונן במאבק נגד האנטישמיות, והרצל מציין כאן את חשיבותו בגיבוש תפישתו הציונית."
לא אבינרי, ולא אני הקטן, ששימשתי צינור להעברת עיקרי מסקנות מחקרו, לא התעלמנו מכך שאבי המיתוס על השפעת משפט דרייפוס על הציונות של הרצל, היה הרצל עצמו. כך סיימתי את רשומתי: "כן, זו אגדה. אם תרצו ואם לא תרצו. ומי שכתב את האגדה הזאת היה... הרצל."
נעמן כהן מציג את סברתו של עמוס אילון שהרצל לא כתב בסיקור טקס ההשפלה של הורדת דרגות דרייפוס "מוות לבוגד" אלא "מוות ליהודים", כפי שכתב חמש שנים מאוחר יותר, אך עורכי העיתון שינו זאת, כי לא רצו ללבות אנטישמיות. פרופ' אבינרי התייחס גם לטענה הזאת:
"אחדים מההיסטוריונים של התנועה הציונית ניסו לתרץ את הפער בין דיווחו של הרצל בזמן אמת לבין מה שכתב ב-1899 בכך ש'ייתכן' שהרצל כתב בדיווחו העיתונאי 'מוות ליהודים' אך עורכי העיתון בווינה שינו את הטקסט ל'מוות לבוגד' כי לא רצו להדגיש את ההיבט היהודי של הנושא. אין לכך שום סימוכין, וכתבותיו של הרצל מצרפת – כפי שעוד נראה – דווקא הדגישו פעמים רבות היבטים אנטישמיים של הפוליטיקה הצרפתית, בעיקר בהקשר של שערוריית פנמה וזיהוי היהודים עם הסוציאליזם; אף אחת מכתבות אלה לא צונזרה על ידי העורכים בווינה, וסביר להניח כי לו היו מצנזרים את הדיווח על טקס ההשפלה היה הרצל מוחה על כך; אין לכך שום רמז ביומניו או במכתביו. זו פשוט סברת כרס שאין לה על מה לסמוך."
הרצל היה גאון שיווקי, וכאשר פרשת דרייפוס בהתפרצותה החדשה העמידה, בניגוד להתפרצותה הראשונה, את שאלת האנטישמיות תחת זרקור, ומיקדה את המחאה נגד האנטישמיות בקרב אנשים נאורים באירופה, הוא השכיל לרתום עובדה זאת לקידום הציונות, ולכן ברא את המיתוס הזה.
מפאת כבודו של אבינרי, לא אשווה אליו את עמוס אילון, אבל יש כאן גם עניין כרונולוגי. הביוגרפיה של הרצל פרי עטו של עמוס אילון נכתבה ב-1976 ואילו זו של אבינרי – ב-2007. כל מה שעמד לנגד עיניו של אילון עמד גם לנגד עיניו של אבינרי בחלוף שלושה עשורים. היום, אף ביוגרף של הרצל לא יוכל להתעלם ממחקרו של אבינרי.
ובכן, בפולמוס בין שני הרים, אבינרי ונעמן כהן, אני מרשה לעצמי לבחור במחקרו של אבינרי. כיוון שאבינרי לא נמנה עם כת חסידיו השוטים של נתניהו, אני משער שנעמן כהן מן הסתם מכנה אותו בשנינות מעודנת "פעיל פרו-איסלמי," וכיוון שאת מאמרו, שממנו ציטטתי (שלמה אבינרי, "הרצל, פרשת דרייפוס והמיתוס על לידת התודעה הציונית", "הארץ" 4.6.2014) הוא פירסם ב"הארץ" שבלשונו של כהן הוא "העיתון הערבי בעברית" (שנינות מעודנת, כבר אמרנו?) ובאובססיה שלו לשמות הוא היה מכנה אותו שלמה יז'י וינר אבינרי (כן, גם אני יודע לפתוח ויקיפדיה), כי למה לכבד את האופן שאדם בוחר לקרוא לעצמו. ואף על פי כן, כמי שמבקש את האמת, נאמנים עליי דברי אבינרי, אפילו יותר מדבריו של כהן.
* כישרון לארץ ישראל – דיבור היום על ייהוד הגליל הוא לא פוליטיקלי קורקט. הצבעה על הרוב הערבי בגליל כאיום אסטרטגי, תוצג מיד כ"גזענות" רחמנא לצלן. אך היו ימים אחרים, שבהם ראשי ממשלות וממשלות ראו בייהוד הגליל צו עליון וייעוד לאומי, שהם מחויבים להם.
כזה היה, למשל, לוי אשכול, ראש הממשלה בשנים 1963-1969. אשכול הוא האיש שהפך את ישראל לדמוקרטיה ליברלית. הוא ביטל את הממשל הצבאי על המגזר הערבי, הוא הפך את רשות השידור מרשות ממשלתית המנוהלת ממשרד ראש הממשלה לרשות ממלכתית, הוא הפך את השב"כ מכלי לשירות השלטון לכלי לשירות הממלכה והוא קידם פיוס לאומי בהעלאת עצמות ז'בוטינסקי לישראל ובהקמת ממשלת האחדות הלאומית הראשונה. אך הוא הבין שאין שום סתירה בין דמוקרטיה ליברלית לבין מחויבות מוחלטת לציונות, ושחובתה של ממשלת ישראל לקדם את הגשמת הציונות, בין השאר בייהוד הגליל.
אשכול הוא המיישב הגדול ביותר של ארץ ישראל בכל שנות הציונות. בעשור הראשון לקיומה של המדינה הוא הקים 400 יישובים יהודיים בגליל, בנגב ובשפלה. גם לפני קום המדינה היה מקברניטי ההתיישבות בארץ ישראל. עד היבחרו לראשות הממשלה, הוא הקפיד לשמור על תפקידו כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית לצד תפקידיו המיניסטריאליים כשר החקלאות ושר האוצר.
אחת המשימות העליונות שהציב בפני ממשלתו, היתה ייהוד הגליל. הוא הגה את תוכנית סו"ס לייהוד הגליל. בניגוד להצלחותיו בעבר, הפעם ההצלחה היתה חלקית. קמו במסגרת התוכנית יישובים בגליל, אך הרבה פחות מן התוכנית ולא הושג הרוב היהודי. לאחר מלחמת ששת הימים הפנה אשכול את מרצו ההתיישבותי לעיצוב גבולותיה החדשים של ישראל, והתמקד בהתיישבות במזרח ירושלים, בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון.
במאמרו המרתק "לוי אשכול ויוסף וייץ ושאלת 'ייהוד הגליל'," מגולל ההיסטוריון פרופ' יחיעם וייץ את פרשת תוכנית סו"ס, ומתמקד בשני הוגיה ומוביליה לוי אשכול ויוסף וייץ, אשכול כראש הממשלה ווייץ כמנהל מחלקת פיתוח הקרקע בקק"ל ומנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל (היום רמ"י – רשות מקרקעי ישראל). יש לציין שהוא ראה במנהל מקרקעי ישראל כלי ליישוב הארץ ולא עסק של סחר בקרקע. איפה ישנם עוד אנשים וגו'.
ציטוט ששבה את לבי, שהופיע במאמר, הוא מתוך דברים שאמר לוי אשכול על יוסף וייץ בישיבת הממשלה ביוני 1964: "ליוסף וייץ יש כישרון לאדמה, כישרון לארץ ישראל ועוד כישרון מיוחד התברך בו יוסף וייץ – כישרון להר, הרגשה והתביעה – כאילו הוא הדובר של ההרים החשופים של ארץ ישראל, וזאת בתוך אמונה שאפשר להחיותם; שאפשר להחיות השממה מהצחיחות."
הציטוט הזה הזכיר לי את ספרו של עזריה אלון, איש הטבע וארץ ישראל "כישרון לארץ ישראל". הוא כיוון זאת לעצמו, והגדיר כך את כישוריו. מעניין אם עזריה היה מודע לציטוט הזה, שנים אחדות טרם כתיבת ספרו. אגב, עזריה אלון מופיע במאמר כמי שדירבן את יישוב הגליל, בימים שאוהבי הטבע לא ראו בהתיישבות אוייב שיש לטרפדו.
המאמר מצוין, אך יש לי שתי הערות. האחת – המאמר עוסק בתוכנית סו"ס ומתאר אותה ואת קורותיה בהרחבה, אך המחבר שכח להסביר ששם התוכנית היא ראשי התיבות: סוף סוף. שם התוכנית מבטא את חשיבותה בעיני הוגיה.
השנייה – יחיעם ויץ שכח להציג גילוי נאות, שיוסף וייץ היה סבו ושיו"ר המחלקה להתיישבות באותה תקופה, ששמו מצוין במאמר יותר מכל שם אחר זולת שני גיבורי המאמר, רענן וייץ, היה אביו.
המאמר מופיע בקובץ המחקרים "ארצות הגליל", כרך 3, בהוצאת המרכז לחקר תרבויות הגליל במכללה האקדמית צפת.
בחוברת המשובחת חמישה מחקרים, כולם מעניינים מאוד. מאמר אחד עוסק בקורותיו של המנזר האיטלקי בכפר צפוריה (ציפורי) בתקופת המנדט הבריטי ובראשית ימי המדינה.
המאמר השני מתאר את דמותו של יצחק גולדהאר, איש הגליל העליון, מודד וחוקר ארץ ישראל, בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. היה לי עניין מיוחד בכך שהוא חקר ומיפה גם את הגולן, ודומני שאנסה להתעמק בסוגיה זאת.
המאמר השלישי הוא מאמרו של וייץ.
הרביעי מספר את דרך חייה של רחל אלדאודי, אשתו של החכם באשי של אזור הצפון, ועל האופן שבו האישה המיוחדת הזאת הצליחה לתמרן ולהשפיע במציאות פטריאכלית מדכאת נשים של התקופה. המאמר נע רצוא ושוב בין סיפורה של גיבורת המאמר לבין הרחבת הרקע הסוציולוגי של התקופה בכלל, ושל היהודים המערביים (המוגרבים – יוצאי צפון אפריקה) בקרב היהודים הספרדים בארץ ישראל במאה ה-19. היו שם תיאורים מזעזעים, כמו 80% תמותת תינוקות, ותופעה רווחת של נשואי ילדים – בנות 12-14 עם בני 15-16 כולל תיאור של סבתא בת 25.
המאמר האחרון, סיפר על מכללת אִילְמָה – המרכז הגבוה לרפואה טבעית ביישוב אור הגנוז בראשות הרב יובל הכהן אשרוב, המתאר טיפול בגוף ובנפש בשילוב של רפואה טבעית בהשפעת מזרח אסיה עם הגות יהודית וקבלה, בהשפעת תורתו של הרב אשלג, בעל "הסולם".
הקובץ הוא מתנה לאוהבי ארץ ישראל בכלל ואוהבי הגליל בפרט. עורכת כתב העת היא פרופ' אופירה גראוויס קובלסקי. גילוי נאות – היא חברתי לקהילה הלומדת "מעגלים".
* מקרינים תקווה – כאשר אני מוציא צוותים שלי לימי גיבוש, הם תמיד שילוב של תוכן וכיף. ביום שישי הוצאתי את צוות קבלת שבת של אורטל ליום גיבוש.
התחלנו במצפה אלנתן המשקיף ממערב על קריית שמונה. פגשנו שם את הרב ראובן שכטר מקריית שמונה, ר"מ בישיבת ההסדר של קריית שמונה, שהנציח במצפה את בנו, חלל צה"ל, אלנתן. המצפה נשרף במלחמה ונפגע חלקית, אך הוא משתקם יפה.
לאחר סיפורו האישי של ראובן, שוחחנו על קריית שמונה במלחמה ובפינוי, בשיבה ובשיקום. הרב ראובן אדם אופטימי מאוד, מלא תקווה, והוא מקרין אופטימיות באשר לתקומתה של קריית שמונה, אך האמת היא שקשה להסתיר את המצב העגום של העיר, שנה לאחר הפסקת האש, תוצאת הפינוי המופקר.
המשכנו בדרך הנוף הרי נפתלי, שלמרבה הצער היער שבתוכו היא עוברת טרם השתקם מהשריפות במלחמה, ועצרנו במצפה לירן המנציח את לירן סעדיה, בן קריית שמונה, לוחם סיירת אגוז, שנפל במלחמת לבנון השנייה.
משם המשכנו לאנדרטת האריה השואג וחלקת חברי "השומר" בבית העלמין של כפר גלעדי. פגשנו שם את ניסן זאבי, חבר הקיבוץ, מהדמויות המנהיגות והבולטות בגליל, מי שהקים במלחמה את ארגון "הביתה – חוזרים לצפון" ועומד בראשו ומוביל מיזמים חשובים של תחיית הגליל, כמו מרכז ליזמי היי-טק ועוד, והכול מתוך אמונה יוקדת בציונות ובחשיבות הלאומית של יישוב הספר. הוא סיפר על כפר גלעדי וקו העימות במלחמה ואחריה ועל ארגון "הביתה". 100% מתושבי כפר גלעדי חזרו.
המשותף לרב ראובן שכטר ולניסן זאבי, הוא ששניהם מקרינים תקווה ועשייה לתקומת הגליל, כל אחד בדרכו.
לאחר מכן אכלנו בבית הקפה "קוקיה" בכפר גלעדי וסיימנו בתערוכה "זומו – המצפן", ובה יצירות של 62 אמנים גליליים, בתוך המבנים ההיסטוריים של כפר גלעדי בראשיתו. מן הסתם, היצירות עוסקות בסיפור של הגליל במלחמה.
* ביד הלשון: בית ג'ן – מקום בחדשות – הכפר בית ג'ן בסוריה, שבו נערך קרב בין כוחות הצנחנים במילואים לבין מחבלים, שבו נפצעו 6 לוחמי צה"ל.
בית ג'ן הוא כפר שנוסד במאה ה-12, למרגלות החרמון, כ-40 ק"מ מדרום לדמשק. סמוך לו נמצאת העיירה, הקרויה על שמו, מזרעת בית ג'ן. שני הכפרים הללו היו הנקודה הצפונית ביותר במובלעת הסורית שצה"ל כבש במלחמת יום הכיפורים ונסוג ממנה בהסדר הפרדת הכוחות.
פירוש השם מובן על פי הצליל הדומה לעברית, בית גן.
גם בגליל יש יישוב הנושא את השם – המועצה המקומית הדרוזית בית ג'ן, בגליל העליון, בקרבת הר מירון. הכפר נוסד במאה ה-18 בידי דרוזים שהגיעו מלבנון. במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חיו בו גם יהודים. שם היישוב משמר את שמו של היישוב העברי מהעת העתיקה בית גנים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
2. צרור הערות 30.11.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר