* נגד האינטרס הציבורי – ראש הממשלה הוא נאשם במשפט פלילי. כנאשם, כל עוד לא הורשע עומדת לו חזקת החפות. כיוון שעל פי החוק הוא בחזקת חף מפשע, על מה ולמה יש לחון אותו?
בית המשפט פוסק על פי מידת הדין. החנינה היא מידת הרחמים. אדם שהורשע בדין, מבקש רחמים מנשיא המדינה. עליו להודות, לקחת אחריות ולהביע צער על מעשיו ולבקש רחמים.
בקשת חנינה לפני הכרעת דין, היא מקרה נדיר, חריג ביותר, כפי שהיה בפרשת קו 300. משמעות בקשת החנינה היתה הודאה. איש ממקבלי החנינה לא העלה על דעתו להישאר בתפקידו. אם נתניהו מבקש חנינה, עליו להודות ולהביע צער ולהודיע על פרישה לאלתר מן החיים הציבוריים.
בקשת חנינה ללא תשלום כל מחיר, ללא הודאה ואפילו ללא התפטרות, פרושה אחד – בקשה להפסיק את המשפט, בשל פחדו מתוצאותיו. איזה אינטרס ציבורי יש להפסיק משפט, רק כי הנאשם מפחד מתוצאתו?
נתניהו טוען שמטרתו היא לאחד את העם. זו מטרתו? שיעשה משהו כדי ללכד את העם. שיקרא להפסיק את ההתפרעויות בדיוני בית המשפט. שיקרא להפסיק להעליל עלילות דם על צה"ל. שיפסיק את ההסתה נגד מערכת המשפט בישראל. שיעצור את המהפכה המשטרית. שיעצור את החקיקה להשתלטות על התקשורת. שימשוך את חוק ההשתמטות. והחשוב מכל – שייקח אחריות על מחדל 7 באוקטובר. הוא לא עושה דבר מכל אלה, ומתרץ את מנוסתו מן המשפט ב...איחוד העם. הרי הוא המפלג הראשי.
חנינה לנתניהו, בוודאי בתנאים הללו – כאשר הוא נשאר בתפקידו, מנוגדת לאינטרס הציבורי. אני מקווה מאוד שהנשיא ינהג באחריות לאומית וישיב בשלילה על הבקשה.
* מנוסה סדרתית – הפחדן שנס מאחריותו למחדל ומחקירת המחדל, מנסה לנוס גם ממשפטו.
* יודע את האמת – מה ההבדל בין נתניהו לבין מעריציו שמאוכזבים מבקשת החנינה ומפצירים בו להתעקש וללכת עד הסוף במשפט?
שהם, שטופי מוח, מאמינים לאגדות ה"רדיפה", "תפירת תיקים" ו"התיקים קרסו". הוא, לעומתם, יודע את האמת.
* פנייה בוגדנית של שרה בישראל – עידית סילמן מכרה את נשמתה תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ותפקיד שרה בממשלה, והפילה את ממשלת השינוי. היום היא אחת השרות הגרועות ביותר בממשלה, וזו תחרות קשה, והיא אחת השרות הכושלות בתולדות המדינה. הגנת הסביבה מעניינת אותה כשלג דאשתקד. לשונה עדיין תקועה באחוריו של נתניהו, ולקלוקיה מביכים.
אחרי בקשת החנינה של הנאשם, היא שברה את השפל של עצמה בהודעה מטורללת שבולטת במופרעותה אפילו בקקיסטוקרטיה הביביסטית. היא איימה על נשיא המדינה, ש"אם הנשיא הרצוג לא ייעתר לבקשה ולא יבין את הנדרש ממנו למען ביטחון מדינת ישראל, ייתכן מאוד שהנשיא טראמפ יאלץ לנקוט צעדים קשים, כמו סנקציות אישיות על בכירים בפרקליטות."
כלומר, שרה בישראל, בצעד בוגדני ושפל, קוראת לנשיא ארה"ב להטיל סנקציות על מערכת החוק, המשפט והצדק של המדינה שהיא כל כך שונאת. ואת החנינה המבישה היא מסבירה כצעד למען... ביטחון ישראל. כי הצעד החשוב ביותר למען ביטחון ישראל הוא הנצחת שלטונו של "מר ביטחון" שהמיט על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה, במדיניות הביטחון הגאונית שלו.
* בין מדינה עם שחיתות למדינה מושחתת – כאשר נשיא וראש ממשלה של מדינה הם מושחתים, זו מדינה עם שחיתות בצמרת, והדבר מדאיג ומסוכן. אך היא לא בהכרח מדינה מושחתת. כאשר הנשיא וראש הממשלה נכנסו לכלא ושילמו על מעשיהם, היתה זו הוכחה שישראל אינה מדינה מושחתת, כי אין בה הנחה לשועי ארץ, גם לא לבכירים שבבכירים, נהוג בה שוויון בפני החוק, והנשיא וראש הממשלה נחקרו, הואשמו, הורשעו ונענשו כמו כל אזרח. אגב, בעיניי חשוב להחמיר עם בכירים וראשי המדינה, שצריכים לשמש דוגמה, יותר מאשר עם אזרחים מן השורה.
כאשר רק החלו החקירות נגד אולמרט, עוד לא היו כתבי אישום, בוודאי לא משפט, חבריו להנהגת "קדימה" וחבריו לממשלה, הראו לו את הדלת, ולא הותירו לו ברירה אלא להתפטר. כי ישראל אינה מדינה מושחתת, גם אם שני בעלי התפקידים המרכזיים בה עבריינים. אז נכון, היו סביבו כמה חסידים שוטים שדיקלמו את השטויות של כל מושחת, על "רדיפה", "תפירת תיקים", "הפלת ראש ממשלה מכהן" וכל החרא הזה. אך החברה הישראלית ככללה גילתה חוסן מוסרי, וייקוב הדין את ההר.
כאשר חסידיו של דרעי צווחו "הוא זכאי" גם אחרי הרשעתו בכל הערכאות, על סמך הראיות, התנהגותם עוררה שאט נפש בציבור, אך ההתייחסות אליהם היתה כאל מי שלא הפנימו את האזרחות ונמצאים בשולי החברה.
והנה, כאשר נתניהו נתפס בקלקלתו, מפלגתו – המפלגה הגדולה בישראל, והגוש שלו נהגו כמו חסידי דרעי. הם התייצבו סביב נתניהו, העמידו אותו מעל החוק, הפכו סוגיה פלילית לפוליטית, ומכונת רעל של כעשור שטפה את המוח להמונים בשטויות של מושחת על "רדיפה", "תפירת תיקים" וכל החרא הזה. והסיתו הסתה פרועה נוראית נגד מערכת המשפט בישראל. ופילגו את עם ישראל סביב המשפט הפלילי, שאותו הם הפכו לפוליטי, כביכול.
חברה שיש בה שחיתות אינה בהכרח חברה מושחתת, אם הציבור והמערכת הפוליטית מנקים את האורוות, נאבקים בשחיתות והמושחתים משלמים מחיר. חברה שמחבקת את המושחתים, מעמידה אותם מעל החוק, הופכת את משפטם הפלילי לסוגיה פוליטית, אידיאולוגית ודתית (לא קשורה, אגב, לדת היהודית, שברוח נביאי ישראל אין בה הנחות לשועי ארץ מושחתים. דתית במובן דת פולחן-האישיות הפגאנית), היא חברה מושחתת. נתניהו והביביזם הופכים את ישראל למדינה מושחתת.
אנו חייבים להתעשת, להתעורר ולהתנער ממנו, כדי להציל את מדינתנו.
* חייב לצאת לחופשה – אני מאחל לניצב מני בנימין להוכיח את חפותו, ושחקירתו תסתיים בסגירת התיק מחוסר אשמה. אך כל עוד אדם בתפקיד כה רגיש וחיוני במלחמה בפשיעה ובשחיתות חשוד בפלילים, הוא חייב לצאת לחופשה עד תום החקירה.
* יתייצב מול מצפונו – רוב ההחלטות שאנו מחליטים אינן בחירה בין שחור ולבן. רוב ההחלטות הן בחירה בין חלופות מורכבות. בכל חלופה יש יתרונות וחסרונות, איומים והזדמנויות, מחירים ורווחים. הבחירה בין החלופות המורכבות היא בחירה מורכבת. כך בחיינו האישיים וכך בחיינו הציבוריים ובחיינו הלאומיים.
נדירים מאוד המקרים שבהן הבחירה היא בין טוב לרע, בין חושך לאור, בין צדק לעוול, בין טהור לטמא, בין כשר לטרף. ההחלטה על חוק ההשתמטות היא אחד המקרים הנדירים הללו. יודע זאת כל ח"כ לקראת ההצבעה הקרובה.
אין אפילו ח"כ אחד שחושב שזה חוק גיוס ולא חוק השתמטות. אין אפילו ח"כ אחד שאינו חרדי, שלא ברור לו שהחוק הזה הוא חוק אנטי ציוני, אנטי ישראלי, סותר את האינטרס הלאומי, פוגע בביטחון המדינה, בחברה הישראלית ובכלכלת ישראל. כל ח"כ יודע שהסיבה היחידה להצביע בעד החוק היא העדפת שיקול זר, לא ענייני ולא לאומי, על כל שיקול ענייני, המבקש את טובת ישראל. כל ח"כ שאינו חרדי יודע שתמיכה בחוק היא הצבעה נגד הילדים שלו ונגד הנכדים שלו.
כל ח"כ יתייצב מול מצפונו, אם יש לו כזה, ויכריע.
* במקום שאין אנשים – המאבק נגד חוק ההשתמטות הממארת הוא מלחמת מצווה. אולם במאבק הזה נשמעות אמירות, שמי שמשמיע אותן, אינו מבין את מהות העניין שעליו הוא נאבק. כוונתי לאמירות כמו "אם יתקבל חוק ההשתמטות, לא אשלח את הילדים שלי לצבא" וכד'; כל שיח ה"נמאס לנו להיות פראיירים."
יש גנבים בישראל. יש אפילו הרבה גנבים. האם בשל כך עליי להתחיל לגנוב ולחנך את ילדיי להיות גנבים? באותה מידה, העובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט. למה? כי ההשתמטות היא רע. כמו גניבה. אפילו יותר. אני בוחר בטוב וחינכתי את ילדיי לבחור בטוב.
בכל יום ויום חייב ישראלי לראות את עצמו כאילו הוא נמצא עכשיו בניר עוז ב-7 באוקטובר. האם תגן על האזרחים ותציל את הילדים או תאמר: "אבל החרדים"?
במקום שאין אנשים, היה אתה איש. ולכן, אם קיימת תופעה ממארת של השתמטות, האחריות עלינו, האזרחים הטובים, הנורמטיביים, הפטריוטים, גדולה יותר.
* אילוצי לו"ז – בשל אילוצי לו"ז לאף עובד במשרד רוה"מ לא היה פנאי ללחוץ PLAY ולהפעיל את הסרטון שנתניהו הקליט בנוגע לחוק ההשתמטות.
* מיהו גזען? – מי שקורא את אמנת חמאס, את האמנה הפלשתינאית, את פרסומי ממר"י על התקשורת הערבית ועל תוכניות הלימודים ברש"פ, ומסיק את המסקנה שבעתיד הנראה לעין אין לנו פרטנר פוטנציאלי לשלום, אלא להיפך, שאיפות ההשמדה שלהם לא התמתנו מה שמחייב אותנו להסיר את האיומים מעלינו? או שמא דווקא מי שאומר: נו, זה ערבים. אתה לוקח אותם ברצינות? סתם עושים אבו עלי. שמן אותם במזוודות דולרים, ספק להם עבודה ותראה איך הם ישכחו את כל הסיסמאות?
* אידיוט שימושי של האחים המוסלמים – ההערצה והכבוד שחולק טראמפ למנהיגי האחים המוסלמים – ארדואן, א-ת'אני ואל ג'ולאני, נובעת מתפיסת עולם עסקית, או בלשונו של קלינטון: זאת הכלכלה, אידיוט. במקרה של טראמפ כנראה שלא רק הכלכלה האמריקאית, אלא גם עסקיו הפרטיים.
אלא שהתפיסה הזאת מוגבלת. הוא אינו מסוגל להבין שמי שעומדים מולו אינם אנשי עסקים, והכלכלה אינה המטרה שלהם. הם ישמחו כמובן להתחזק כלכלית, אך מטרתם היא לשרת אידיאולוגיה, והאידיאולוגיה שלהם היא לנצח את הציוויליזציה המערבית ולהשליט על העולם את האסלאם.
טראמפ מסרב ללמוד את לקח 7 באוקטובר. הרי גם אנחנו האמנו שהזרמת מיליארדים לחמאס וסיפוק עבודה להמוני פלשתינאים תרסן את האידיאולוגיה הקנאית של השמדת ישראל, ובמקום זאת סיפקנו להם את הכלים והמשאבים לביצוע 7 באוקטובר.
טראמפ רואה בעצמו גאון גדול, אבל הוא אידיוט שימושי של האחים המוסלמים.
* מה האנשים חושבים – עורך "הארץ" אלוף בן ספד לקולנוען, חתן פרס ישראל, רם לוי, שהלך השבוע לעולמו, והגדיר אותו "דיסידנט בן דיסידנט." למה "בן דיסידנט"? כי "אביו ערך עיתון אנטי נאצי." יצירתו הביקורתית כלפי ישראל שוות ערך בעיניו להתנגדות לנאצים, כי הוא עורך העיתון לאנשים שחושבים שישראל היא נאצית.
* חולקים אותו בוז עמוק – מה משותף ל"הארץ" ולערוץ 14? שניהם סולדים ממה שהם אוהבים לכנות "ערוצי המיינסטרים" – ערוצים 11, 12 ו-13, ורוחשים להם בוז עמוק.
הם היו רוצים שכל התקשורת תהיה ערוץ 14 ו"הארץ". מורכבות זה ללוזרים.
* לטפל בעבריינית – ראש הכנופייה בן גביר כמעט השלים את הפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית חמושה פרטית שלו. כאשר הפושע הזה, פושע מנעוריו, פושע עד שורשי שערותיו, מכנה את היועמ"שית "עבריינית", כוונתו היא שיש לטפל בה כפי שמטפלים במתנגדי המשטר במשטרים מן הסוג שהוא רוצה להשליט כאן.
* העיקר זה המילים – זכיתי ביום שני בערב לחוויה תרבותית איכותית יוצאת דופן, במופע "העיקר זה המילים" של יוני רכטר ותזמורת המהפכה, בבית האופרה בת"א. שם המופע הוא פרפרזה על שירו של רכטר "העיקר זה הרומנטיקה", אך אכן, המופע המוזיקלי האיר בזרקור על המילים.
המופע התחלק לשלוש מערכות, כל אחת של שירי משורר אחד, בלחניו של יוני רכטר. המערכה הראשונה הוקדשה לשירי דליה רביקוביץ', השנייה לשירי אברהם חלפי והשלישית לשירי עֵלי מוהר. לכל מערכה כתב יוני יצירה אינסטרומנטלית במיוחד למופע זה, בהשראת אותו יוצר.
תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים, היתה נפלאה, וכך כמובן גם יוני רכטר על הקלידים ובשירה (אם כי לא בכל השירים הוא השתתף). הזמרים היו איה כורם ואלון עדר המצוינים ומקהלת "בת קול" בניצוחה של ענת מורג.
מבחינתי, שיא הערב היה ביצועה של איה כורם ל"נגיעה אחת רכה". ההדרן היה "שיר נבואי קוסמי עליז". מה שאיכזב אותי בקונצרט, היה היעדרו של השיר "עטור מצחך זהב שחור". כשהוא לא היה במערכה של שירי חלפי, הנחתי שהשאירו אותו להדרן. עכשיו יוני רכטר חייב לי את השיר הזה.
* ביד הלשון: תיגר – פינתו של אבשלום קור בגל"צ "באופן מילולי" הוקדשה להדר גולדין. אבשלום דיבר על ההדר, וקרא את הבית השני בשירו של ז'בוטינסקי, "שיר בית"ר", העוסק במושג ההדר. הוא אף השמיע הקלטה עם שירת הבית. קור העלה על נס, בצדק רב, את העברית הנפלאה של ז'בוטינסקי, אף שאין זו שפת אימו.
אולם הבית השלישי של השיר, מבוסס על שגיאה בעברית. הבית נקרא תָּגָר:
תָּגָר –
עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד –
בְּלַהַב הַמֶּרֶד
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:
כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,
הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!
מה הטעות? אין אומרים תָּגָר, אלא תִּגָּר, ובכתיב מלא – תיגר.
קריאת תיגר על דבר מה, היא מחאה נגדו, היא מאבק. מקור הביטוי הוא לשון חז"ל.
כך נכתב במדרש בראשית רבה: "עשרים וששה דור היה קורא אָלֶף תיגר לפני כסאו של הקב"ה ואמר לפניו: רבונו שלעולם, אני ראשון שלאותיות ולא בראתה את עולמך בי. אמר לו הקב"ה: 'העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות תורה. למחר [כלומר בעתיד] אני בא ליתן תורתי בסיני, ואין אני פותח אלא ביך [=בך]: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ." האות אל"ף קראה תיגר, מחתה בפני הקב"ה על שהתורה אינה נפתחת בה אלא באות בי"ת.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 3.12.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר