כשהשוטר הביא אליי את דודה לוסי, הייתי אובדת עצות – בעוד מחצית השעה אני צריכה להיות במשרד, והינה, היא כאן רטובה כמו חתול בגשם, רועדת מקור מתחת למעיל הצמר האדום הנצחי שלה.
"למה ... למה פה?!"
התדהמה היתה גדולה מדיי, ומילים יותר חכמות מאלו לא הצלחתי להגות.
והשוטר: "היא אמרה לי להביא אותה לבן יהודה 109, אמרה דינה קריב, את דינה קריב, לא?"
כשלא צריך – פתאום הזיכרון שלה פנומנאלי!
"כן, זאת אני, אבל למה אליי? היא גרה ב'משען', בבית האבות... איפה... איפה מצאת אותה?"
"אנשים על החוף צעקו שאישה זקנה, סליחה – מבוגרת – נכנסה למים... היא כמעט טבעה, המציל ביצע בה החייאה, אבל לא היה צורך... אמרו, אולי בית חולים, אבל היא אמרה 'בן יהודה 109', והצביעה על המעיל האדום שלה שהיה זרוק על החול. את יודעת, גברת קריב," השוטר הסתכל על לוסי והמשיך בלחש: "נראה לי שזאת הצגה, מי שהולך, את יודעת, לעשות מעשה כזה... לא משאיר מעיל על החוף."
רק נראה לך? חשבתי, הרי אני אוכלת את הקש הזה כבר שנים. בפעם האחרונה היא ברחה מ"משען", ונשכבה על הכביש כדי שמכונית תדרוס אותה. המנהלת התחננה שאקח אותה אליי הביתה, אין לה יותר כוחות בשבילה. היא היתה מוכנה לוותר על תשלום של חודשיים, העיקר להיפטר מדודה לוסי שעושה סקנדלים בבית האבות למי שמטיל ספק בצדקת הקומוניזם.
בלית ברירה צלצלתי למשרד שאאחר. עוד יפטרו אותי בגלל האישה הזאת, כשאני סוף סוף מצליחה להתקבל לעבודה במשרד של "יעקובי את מייזל". הכנסתי אותה למקלחת, ובינתיים שמתי את הבגדים במייבש. התקשרתי ל"משען", והם ממש לא שמחו על כך שאני מחזירה להם את האבדה.
השופט ברוך עברי שאל המון שאלות, עיין במסמכים שהגשתי לו, שמצביעים בעיקר על מצבה המנטאלי, וקבע: "עורכת הדין דינה קריב תהיה אפוטרופוס של לוצ'יה אוליאנוב." לוצ'יה זה היה שמה, אבל אני, בעלי המנוח, ושני בניי, קראנו לה דודה לוסי (היא בעצם בת דודה של אימי המנוחה). שם המשפחה המקורי שלה היה מויסייב, אבל שינתה לאוליאנוב. במשרד הפנים הרימו גבה, רצו לפסול, אבל היא התעקשה. אם היא לא משיגה את מה שהיא רוצה – מלחמת עולם! לא היו לה ילדים, כי מעולם לא התחתנה. היא לא תרשה לשום ייצור שעיר, אלים ואגואיסטי לפלוש לגופה, היא שנאה גברים תכלית שנאה, אבל היה יוצא דופן אחד – ולדימיר.
"מי זה ולדימיר?"
"איך את לא מתביישת? בורות כזאת! ולדימיר איליץ' אוליאנוב – לנין בשבילך, בורה שכמותך! אילו ולדימיר היה חי – הייתי מסכימה..."
"אבל דודה לוסי, מספרים עליו שהיה חולה בעגבת..."
"זאת דיבה רעה, הוא נפטר משבץ. הוא היה גאון, היה אידיאליסט, פאניה קפלן התנקשה בחייו, את יכולה להאמין? – יהודייה! והוא, עם שני כדורים בגוף חזר לתפקד – לא היה, ולא יהיה, אדם כזה לעולם!"
אז רק נפל לי האסימון שתמונתה של האישה הצעירה, שהדודה הוסיפה לה בטוש קרניים מעל השיער, תמונה שהייתה תלויה בבית השימוש, היתה תמונתה של אותה פאניה קפלן שירתה בלנין כשיצא מעצרת שקיים באיזה בית חרושת.
"אבל, דודה, הוא מת מזמן."
והיא נאנחת: "באלף תשע מאות עשרים וארבע."
"אז עברו..."
"שבעים שנה."
"אז איך..."
"מה איך?! אנשים כמו ולדימיר שלי חיים לנצח, חנטו אותו בקרמלין, כי הוא אחד ויחיד, כי הוא חי לנצח!"
כמה גידופים היא ספגה על דעותיה הפוליטיות, וזה רק חיזק אצלה את האמונה בצדקת הקומוניזם. היא שנאה את סטלין, כי ולדימיר שלה כתב בצוואתו שיש להדיח אותו מתפקיד מזכיר המפלגה, היא שנאה את בן-גוריון, ואת גלילי וגולדה, והתכתבה אינספור פעמים עם מיקוניס ("גם בו התנקשו שונאי הקדמה!"). אחרי שברית המועצות התרסקה, היא ענדה סרט שחור על השרוול, נטשה את מק"י, ועברה לרק"ח.
"היתה לו אישה? ילדים?"
הדודה נאנחה, כאילו נוכחה לדעת ברגע זה שבעלה האהוב (שמעולם לא היה לה) בגד בה עם אישה אחרת: "כן... נדז'דה קרופסקאיה, ואולי גם אליזבט ד'ארנוביל, שקראה לעצמה אינסה ארמנד. הוא היה אדם גדול, אבל לא ידע לבחור באישה הנכונה." הבנתי שדודה לוסי היתה האישה הנכונה, אלא שהיא היתה בת שנה כשלנין נפטר.
למה הסכמתי להיות אפוטרופסית לאישה הבלתי אפשרית הזאת? פשוט לא היה מישהו אחר, והיא ידעה להופיע בפני הוועדה של הביטוח הלאומי כמי שאבד לה הזיכרון, וגם כזאת שלא תמיד שולטת בסוגרים. ברור שלא יכולתי לשכן אותה אצלי – לאחר שבילי שלי נפטר, חזרתי לאוניברסיטה והשלמתי את לימודי המשפטים שלי. איכשהו, למרות ההמונים שהתדפקו על דלתות המשרדים – הצלחתי להשיג עבודה במשרד היוקרתי של "יעקובי את מייזל". נוח היה להם אישה מבוגרת בלי ציפורים בראש. מה שהם לא לקחו בחשבון, וגם אני לא – את דודה לוסי.
הסתבר לי שהיא הפקידה את כספה בחמישה בנקים – שלושה סניפים של דיסקונט, ושני סניפים של בנק לאומי.
"למה חמישה בנקים?"
"ואם אחד יפשוט את הרגל? שמעת על הבנק למסחר?"
"אבל, דודה, מה טעם לחלק את הכסף בשלושה סניפים של אותו בנק?"
לא זכיתי לתשובה. כשלא היה לה נוח, היא השימה את עצמה לא מבינה.
עם צו בית המשפט ביקרתי בכל הסניפים האלה (בשעות העבודה, אלא מה?) והסתבר לי שמכל האוצר שלה ביחד בחמשת הבנקים אוכל להחזיק אותה ב"משען" בקושי שנה אחת. חשבתי להשכיר את הדירה שלה (חדר וחצי, מטבח קטן, שירותים ומקלחת), ובדמי השכירות לשלם חודשית ל"משען", אבל נרתעתי מהטרחה הגדולה שכרוכה בזה. החלטתי למכור – טרחה חד-פעמית משא ומתן עם מתווך בלבד – כי אני הרי עורכת דין. את הפדיון הפקדתי בבנק, ונתתי הוראת קבע עבור "משען". לפני שמכרתי (הקונים זוג צעיר, שניהם סטודנטים, שמחו שהדירה היא במרחק הליכה מהאוניברסיטה) ערכתי סקירה של תכולת הדירה:
ובכן בארון הספרים עמדו, כמו חיילים ממושמעים שלושת הכרכים העבים של "הקפיטל" בגרמנית, "כתבים נבחרים" בתרגום ח' גולדברג, "מדינה ומהפיכה" בתרגום ו' פיינברג, "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה" ברוסית. היו שם כמה גיליונות של "פרולטארי" ו"פראבדה" גם כן ברוסית (הדודה ידעה לפטפט מעט בשפה הזאת, לא יותר מזה), אולי מאה גיליונות מצהיבים של "קול העם". לאורך כל הקיר במטבח היה מדף, ועליו שורה ארוכה של צנצנות ריבה, כשמעל הריבה שכבות עבות של עובש. על כל צנצנת היתה רשומה התכולה: "שזיפים", "תאנים", "משמשים", "חבושים"... הצטמררתי רק לראות את זה – נדרתי שבחיים לא אגע בזה, שהדיירים החדשים יזרקו את הצנצנות לאשפה.
הריהוט היה ספרטני: מיטת מתכת, ועליה מזרן קש, ארון פח כמו במשרדי הממשלה בתחילת שנות החמישים. בחצי חדר עמד שולחן משרדי, דווקא די מרשים, ובו שלוש מגירות. התקשיתי לפתוח – המגירות היו גדושות מדיי, לא נכנעו בקלות. היו שם מכתבים שכתבו לה שמואל מיקוניס, משה סנה, מאיר וילנר, תופיק טובי. לא היתה לי סבלנות לעיין במכתבים האלה, אבל מכתב אחד משך את תשומת ליבי, כי היה בראשו סמל המדינה, מסתבר שהמכתב נשלח מלשכת ראש הממשלה, גולדה מאיר, שנואת נפשה. בתחילת המכתב היתה הטפת מוסר עדינה, כנראה מטעם מנהל הלשכה, ואני מתמצתת את הדברים: להווי ידוע לך כי פק"פ, המפלגה הקומוניסטית שקדמה למק"י ולרק"ח גם יחד, הוצאה אל מחוץ לחוק על ידי המנדט הבריטי, ודווקא כאשר קמה מדינת ישראל, הקפיטליסטית כביכול, הפכה המפלגה הקומוניסטית למפלגה חוקית, ושמואל מיקוניס אף חתם על מגילת העצמאות. ובאשר להצעתך כי מדינתנו תאמץ את החזון הקומוניסטי, נציין כי בשלוש הכנסות האחרונות (השישית, השביעית והשמינית) הצליחה המפלגה הקומוניסטית להשיג מהציבור רק 4-3 מנדטים מתוך 120. תסיקי בעצמך עד כמה התגשמות החזון, שאת דביקה בו, היא ריאלית.
ואת סוף המכתב אני מצטטת מילה במילה:
"ראש הממשלה מודה לך על צנצנת הריבה ששלחת לה, ובאשר לבקשתך להעביר את הצנצנת השנייה לדוקטור קיסינג'ר – אנחנו נפנה לשגרירות ארה"ב בישראל, ונברר אם ההעברה אפשרית."
אני שומרת על המכתב הזה, כי הרי איש לא יאמין לי שזה תוכנו.
עבר חודש, ולא קיבלתי שום קריאת חירום מ"משען" – זה נראה לא סביר, אבל לא עלה על דעתי לטלפן, בוודאי לא לבוא לביקור. היא לא זקוקה לי, ואני לא זקוקה לה, כך רציתי לחשוב.
עבר עוד חודש, וחשתי רגשות אשם על כך שאינני מתעניינת בבת חסותי. נשמתי עמוקות והתקשרתי.
"הכול בסדר, גברת קריב, באמת."
לא יכול להיות! הכול? הכול בסדר? לא ייתכן שאשת המהפכה הזאת התפשרה פתאום עם ההוויה הקפיטליסטית הציונית.
לא התאפקתי, וכעבור שבוע שאלתי במזכירות מה קורה. הבנתי שעכשיו – בעיני הנהלת המוסד – אני הבעייה, ולא דודה לוסי.
"אם את לא מאמינה, תבואי..."
"מתי?"
"אפילו היום, נגיד בשעה ארבע."
"אפשר קצת יותר מאוחר, אני עובדת..."
"רצוי לא יותר מארבע וחצי."
שוב אני נאלצת לצאת מהמשרד לפני הזמן. בארבע וחצי בדיוק התייצבתי במבואה המפוארת של "משען". גברת שומרון, מנהלת בית האבות בכבודה ובעצמה, חיכתה לי, והיא פונה אליי ברשמיות:
"עורכת דין קריב, אני שמחה מאוד שבאת..."
'שמחה מאוד'?! מה קורה כאן?
"בואי, גברת קריב, נעלה לקומה ארבע."
אני ידעתי שבקומה ארבע נמצא המדור הסיעודי, ראיתי לא פעם איך מטפלים יוצאים מהמעלית ודוחפים כיסאות גלגלים של ישישים תשושי גוף ונפש אל הגינה המטופחת של חצר בית האבות.
"לא, גברת קריב, לוסי לא סיעודית..."
בימים לא רחוקים, כששומרון כעסה עליי, ודרשה בתוקף שאקח את דודה לוסי הביתה, היא קראה לי סתם דינה.
"אנחנו ניכנס לאולם רקפת מהדלת האחורית." ושומרון רמזה לי, כשאצבעה על שפתיה, שאנחנו צריכות להיכנס בשקט.
באולם היו קרוב לעשרים זקנים על כיסאות גלגלים (לא הצלחתי לספור במדויק, כי הם הסתירו זה את זה). מולם עמדה דודה לוסי שלי, לבושה בטרנינג אפור (שאני קניתי לה), כשמאחוריה על קולב נמצא המעיל האדום הנצחי שלה (בחודש מאי!), והיא נואמת תוך כדי שהיא מניפה את ידיה לכל עבר:
"...סתם הוא כתב את 'ציד המכשפות', הגאון הזה? הרי הוא מחה במחזה הזה כנגד מק-ארתור, שדרש ממנו להלשין על חבריו הקומוניסטים. אבל ארתור מילר לא נכנע, אפילו כשבית הנבחרים תבע אותו... וג'ורג' ברנרד שו, גם הוא תמך בכל ליבו בקומוניזם. הוא ידע שאין, ולא תהיה ישועה לעולם המדוכא הזה בלי הקומוניזם. וז'אן פול סארטר, הפילוסוף הכי גדול שקם לאנושות, גם הוא תמך בקומוניזם, ומחה נמרצות נגד הקולוניאליזם של צרפת באלג'יר, וגם בת זוגו סימון דה בובואר חשבה כמוהו. הוא הסתייג מסטלין – גם אני – אבל לא מהקומוניזם..."
דודה לוסי נחה רגע על הכיסא, וגם לגמה מעט מכוס המים שעמדה על השולחן לפניה, ואז קמה בכוחות מחודשים וקראה בפאתוס:
"אני יודעת שאני יחידה, אני נלחמת לבד כנגד הקפיטליזם הציוני, אבל אני לעולם לא אוותר, לעולם לא ארים ידיים, אלחם בכל כוחי שבארץ הזאת יפרח הקומוניזם ואחווה בין יהודים לערבים. הקומוניזם יביא גאולה לפועל העשוק, וכן, קלבוש וצינוק לכל הקפיטליסטים העושקים את עמם. גם סוקרטס היה יחיד – כל אתונה היתה נגדו, אתונה טעתה, ורק הוא צדק, והיה מוכן להקריב לאמת שלו את חייו, וכך גם אני!"
ואז הרימה דודה לוסי את ידה אל על במחווה של ז'אן ד'ארק לפחות.
שתי המטפלות שעמדו משני צדי האולם, כדי להשגיח על הקשישים (קודם לא שמתי לב אליהן), פתחו במחיאות כפיים סוערות, וגם הקשישים, שחלקם התעוררו מתנומה, פתחו גם הם במחיאות כפיים, וכמעט שגם אני נסחפתי בהתרגשות הכללית.
"את רואה, גברת קריב, כאן אף אחד לא מוחה כנגד דעותיה, אדרבה..."
כשהגעתי הביתה נזכרתי מה הזכירה לי דודה לוסי, היא לוצ'יה אוליאנוב, כשידה מושטת אל על, ומאחוריה המעיל האדום הנצחי – היא הזכירה לי את ולדימיר איליץ' אוליאנוב לנין שלה שעשרות פסליו, בהם ידו מונפת לפנים, היו פזורים בברית המועצות, ונותצו עם נפילתו של הגוש הקומוניסטי.
משה גרנות