רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק ארבעה-עשר
לשוט בקליפת אבטיח ולצוד דגים
בירקון. תוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ

עד מהרה חיזק גיורא, בעזרתנו, את עמודי הסוכה. את השקים שהביא איתו בעגלתו לקחנו צבי ואני ופרמנו בעזרת להב האולר, חותכים בחוט המחבר יחד את שוליהם עד שהתקבלו יריעות רחבות שבעזרתן חידשנו ומתחנו היטב את דופנותיה וגגה של הסוכה, שנעשתה לנו כמין בית זמני.
אמנם, לא היה בה מן החן המתנשא של הסוכה, או השוֹמֵרָה, בכרם. זו היתה ניצבת בראש הגבעה בלב הכרם, על פיגום של צינורות-ברזל שגפנים מטפסות בהם. עולים אליה בסולם והיא כולה כמו קומה שנייה שצוֹפה על פני מרחבי הכרם, בדומה לסוכות המצילים הגבוהות, שמהן הם מתבוננים לעבר הים. אפלולית וקרירות נעימה שוררת בה, צוננת כַכפור הדק של אשכולות המוסקאט הלבן, שנבצרו השכם בבוקר והיו חבויים בפינתה בסל-נצרים קלוע המשמש לבציר, ומכוסים עלי-גפן ירוקים וטריים כאשכולות.
פועל שחיזר אחר בת של דודי אלכס, ולימים נשא אותה לאישה, התקרב עימה ערב אחד אל השוֹמֵרָה, ומה מאוד התפלא כאשר שמע ממעל את קולו של דודי מְתנֶה אהבים עם פועלת צעירה, מדגדג לה באזורים המעוררים כנראה צחוק, ומלמד אותה עברית: "פְּנִים, חוץ! פנים, חוץ!" – מיד חמק משם המחזר מבלי שגילה לבת-דודי מה שמעו אוזניו בשוֹמֵרָה.
לא. סוכתנו זו, "המלונה במִקשה", היתה כקרובה ענייה של השומרה. רובצת על הקרקע, פרוצה לכל עבר, ארעית כל-כך, נטושה, חמה ומרוחקת מכל פיסת-ירק, לא תואר ולא הדר לה.
ועתה, לאחר שהשלמנו את התקנתה, הגיעה השעה לדאוג למזוננו למשך כל היום. היה זה בעיקר רעיונו של צבי, שביום-השדה נאכל רק ממה שהטבע מעניק לנו, בסגנון רובינזון קרוזו. לכן גם לא הביא עימו שום דבר מאכל מן הבית, ובתרמיל-הצד הצבאי שלו היו, לדבריו, רק אותם חפצים אשר בשעת חירום ניתן לצנוח עימם ממטוס או לגרור אותם בשחייה מאונייה טרופה בלב-ים כשהם נתונים בתוך שק מתנפח ואטום למים.
גיורא, שראה את הנולד, הסכים עקרונית להיעזר ככל האפשר במה ש"הטבע" יזמֵן לנו, אך דאג להבאת אותם מִצרכים שידע מראש כי "הטבע" – כלומר, כל מה שצומח באחוזת פלז – לא יספק לנו, כמו לחם ותפוחי-אדמה ושמן ובצל ומלח ועוד.
ואילו אני – וכי היתה לי ברירה? עימי ששת הכריכים, הארוזים הפעם בנייר פֶּרגַמֶנט, עם פלחי-הביצה כמילוי להם, ואשכול ענבים גדול, רחוץ ומחוטא ומדיף עדיין מעט קור ממקרר-הקרח. ובקבוק זכוכית, לא מימייה – מלא תה קר ממותק עם מיץ לימון. אצלנו בבית, כל מי שהיה יוצא לשעות אחדות, לעבודה או לנסיעה, נהג לשאת עימו גם בקבוק מלא מים או תה קר, סגור בפקק של שעם. שיהיה. בימים ההם לא רק לא מכרו מי-שתייה בבקבוקי פלסטיק אלא הפלסטיק עצמו טרם היה קיים.
חלוקת העבודה היתה אפוא כך: צבי יצא לסייר במִקשה כדי למצוא אבטיח או שניים שעודם ראויים למאכל, להצניעם בצל שדרת הברושים שסוככת על הפרדס הסמוך, ואם במקרה זורמים שם מי-השקיה בתעלת-הבטון – מה טוב. האבטיח יצטנן מהר. אחר-כך יסור צבי לכרם ויביא מלוא הסל עוללות, אלה האשכולות הזעירים, שבכל אחד מהם אולי ארבעה-חמישה ענבים צהובים או שחורים ובשלים במיוחד, ואשר רשות גמורה יש לאסוף אותם אחרי הבציר. ואגב, יום-השדה, כולל הלקט בשדה ובכרם, היה באישור מפורש של אבא, האחראי לניהולה של אחוזת פלז. ומטרתו המוצהרת של היום (צבי עמד על כך שאבקש מאבא לומר זאת בפירוש) – "לעזור בשמירת השדות."
עליי הוטלה משימה קלה-יחסית. לגשת לחלקת התירס הסמוכה, שאף היא כבר החלה להצהיב, ולהביא קלחים אחדים שעדיין שמרו על טריותם וטרם נעשו ראויים להיות רק גרעיני-מאכל לתרנגולות.
בזאת, למעשה, כמעט שהסתיימו כל המִכמנים שעשויים היינו למצוא על סביבנו בַּ"טבע" בשלהי הקיץ. לא שׁשׁת, לא בננות ובוודאי שלא אגוזי קוקוס ומעיינות מים וכל אותם דברים שונים ומשונים שמהם ניזון ובהם הסתייע רובינזון קרוזו כל שנות שִבתו באי.
מֵי הירקון הזורמים בו היו כבר אז אסורים בשתייה בגלל מחלת הבִּילהַרציָה, ודגים ראויים למאכל לא היו בו. אמנם, בימי ראשיתה של המושבה היו שחשבו אחרת. כאשר נשלח אחד מהם, איש עליז וחובב גוזמאות מטבעו, אברהם קוֹפֶּלמן שמו, אל יהודֵי העיר בְּיַאליסטוֹק שברוסיה, להשפיע עליהם לעלות לארץ-ישראל (זה היה לפני שנים רבות, בשנת 1883 לערך) סיפר להם דברים מופלאים על החיים הצפויים "בחיק הטבע" במושבה הצעירה:

יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ לימונים. ופותח לו היהודי את חלון ביתו, שולח ידו וקוטף לימון, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ.
יושב לו יהודי בביתו על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין, אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן האלוהים בעדן.
ואם אתם שואלים: "והאם להביא כובע-צילינדר?" – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם שם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו.
ורוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק למאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו, מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול ולפעמים לשם ציד דגים. דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפּוּד הרוסי –

וכשבאו לבסוף המתיישבים החדשים למושבה, וראו שהיא חרבה עדיין כי תושביה הראשונים ברחו בגלל המלריה, היא הקדחת הקטלנית שהפיצו היתושים השורצים בביצה ליד הירקון, וכי המציאות שונה מאוד מן הגוזמאות – באו אליו בטענות.
השיב להם קופלמן:
"אתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה הכנסתי אתכם במחילה מכבודכם לארץ-ישראל…"

*
מאותם ימי ראשית של המושבה השתמרה במשפחה שלנו גם המעשייה על תּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ, שמלת העץ, שאותה סיפרה לדודתי האומנת הערבייה שגידלה אותה, חַדִיגָ'ה.

תּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ
היה היתה בחצר הסוּלטן רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחוּ הירוק, ליד האגם.
מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה ומנסים לחמוס ממנה את אוצרה היקר לה מכול, את בתוליה, או מנסים לדחוף לה אצבעות בתחת, והיא נערה קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.
לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – טִפטפו דמעותיה המלוחות על העשב הטרי – אבל להקת האווזים המשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן לא שמו לב לסבלה.
יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.
"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.
סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון. כיצד מבקשים הנבלים הסובבים אותה לחמוס את תומתה ממנה.
"אני אלביש אותך בְּתּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ, בשמלת עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"
"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד ממני את השמלה כדי לדחוף לי אצבעות בתחת!"
"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק ותתהדק עלייך שמלת העץ!"
"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"
"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."
הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועָה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.
חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.
המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה ולנסות לדחוף לה אצבעות, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.
וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ המתהלך בתוך להקת האווזים.
המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.
ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.
ולסוּלטן היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, עָמֵדִי שמו.
בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.
ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שֵׁדָה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השֵׁדוֹת גרות מתחת לאדמה, ובלילה הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים שמכסים אותם בזיעה קרה – או חלומות תאווה שסוחטים את זרעם לַשֵׁדוֹת שמתעבְּרות בִּישיבה ויולדות שֵׁדוֹנים ערטילאיים.
יום אחד יצא עמדי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה אילנית עם להקת אווזיה.
לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, קווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם וגביעי שדיה זקופים.
התפלא מאוד עמדי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.
אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –
– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.
"מי את?" שאל.
"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."
"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"
"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."
"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.
"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"
"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."
חזר עמדי לארמון על סוסתו לעת ערב –
ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –
וכך הם עלו ובאו עד כיסאו של הסולטן.
"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז עמדי.
כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-הסולטן השתגע!" –
והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.
"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר הסולטן. ועל הרועָה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"
"אבל אילנית נערה יפהפייה היא!" התעקש עָמֵדִי, "צנועה וגם בתולה!"
שוב פרצו כולם בצחוק, "בתולה כקרש!" – והסולטן אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"
למחרת רכב עמדי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.
אז הִפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:
"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העֵציות שלה."
"איך?"
האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.
"אבל אני אטבע!" נחרד עמדי.
הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל עמדי הרוכב עליה.
חיבק עמדי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"
למחרת השכים עמדי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.
לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה והיא פורחת ביופייה ולבנה כשלג, קווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים, וגביעי שדיה זקופים וצחורים מאוד, לבד מהפטמות.
כאשר שטה בין אווזיה גילתה את עמדי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך עמדי תפס את אילנית הערומה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. וְתּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ, הלא היא שמלת-העץ, אמנם ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל עמדי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –
(לימים ריכלו המשרתים: "בתולה נכנסה היא אל האגם, שוב לא יצאה בתולה!")
והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בְּתּוֹבּ אִל חָ'שָׁאבּ, שמלת העץ, ורמסה אותה לשבבים –
עלו עמדי ורועת-האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון.
לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.
ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם ולהזדווג תחת אל תחת מבעד לנוצות.
אהוד בן עזר
המשך יבוא