מתוך היומן
יום 82 בירנטון כמילגה של –
Oxford Centre for Hebrew and Jewish Studies

26.5.03. יום שני. במיניבוס של שמונה בבוקר אנחנו [יהודית אשתי ואני] יוצאים [מירנטון] לאוקספורד, ומשם ברכבת של תשע ורבע לתחנת פדינגטון בלונדון.
יושבים במזנון בפדינגטון ואני מחסל כריך של האם אנד ציז' מחומם במיקרו. בבוקר עדיין היו לי שיעולים וחשש של בחילות ולכן לא אכלתי הרבה.
כפי שקבענו מגיעה מריון דייוויס לאסוף אותנו, ומתברר במכונית מפוארת עם נהג פרטי, שחור גבוה, דומני מניגריה, בשם ויקטור. מצטרפת עוד חברה שלה, דומני שמה סילביה. יחד אנחנו נוסעים במכונית הפרטית השחורה למקדש (מנדיר) הינדי, בצפון-מערב לונדון, בברנטפילד רוד, ניסדן. השם המלא של המקדש, על שם מייסדו: שׁרי סוּאַמינַארַאיַאן מָנְדִיר.
בכניסה למקדש סידורי ביטחון כמו בנמל-תעופה וכמו בישראל. מאבטחים סביב שער הכניסה שבודקים כל מבקר, ובפנים אתה צריך להעביר את כל החפצים בגלאי מתכות כמו בטרמינל של נמל-תעופה. את רוב החפצים אנחנו משאירים במכונית, כי למקדש מותר להיכנס רק עם ארנק קטן ולא תיקים גדולים.
המקדש או המכלול עשוי שני אגפים ענקיים. האגף הימני, שמצופה ומקושט בעץ טיק בורמזי, מכיל אולמות גדולים להתכנסות, חדרי אוכל ואולם כושר גופני, חנות בכניסה, מקום להשיל נעליים לנשים, מקום להשיל נעליים לגברים, ועוד. האגף השמאלי הוא כולו מקדש שיש ענק, שיש איטלקי ובולגרי, שנשלחו להודו לשם עיצובם ופיסולם ומשם ללונדון, לבנייה. המבנה מאוד מרשים, מבחוץ כמו גם מבפנים. הרצפות כולן עץ, כי כל מי שנכנס משיל נעליו, והכול מהלכים בפנים יחפים או בגרביים. וכנראה שכך החובה ללכת גם בימי החורף הקרים.
מקבל אותנו הודי נעים הליכות, כבן חמישים, ושמו Shashi Kanabar והוא מעין יחצ"ן של המקדש שעימו יצרה מריון קשרים ביוזמתה והביאה לקירוב לבבות בינם לבין ישראל. אנחנו חולצים נעליים. אני זורק לתוך סל את ה"מתנה" שהבאתי, קובץ שיריה באנגלית של אסתר. כל מבקר צריך להביא "מתנה" כלשהי. חשבתי שמדובר בפגישה אישית. לא. אפילו לא היה למי להסביר מה הבאתי איתי. מעניין את זְקֵנתם.
שאשי מספר כי סידורי הביטחון הונהגו בעקבות התראות. המקדש ההינדי הוא מטרה בולטת מאוד לטרור איסלאמי. לפני ימים אחדים ביקרה במקום חבורה של מוסלמים, הסתכלו ויצאו, וקיים חשש שבאו לעקוב אחר סידורי הביטחון.
בחור צעיר ענוב עניבה, כולם כמובן יחפים, עורך לנו סיור באולמות הגדולים ומתפאר במידותיהם. על הבמה של האולם הגדול ניצבים שלושה פסלים שמרחוק ניראים כאנשים חיים, והם של האבות המייסדים של הכת, וציוריהם גם תלויים על הקיר מאחור. כל המצויירים והמפוסלים, כמו גם כל חברי הכת החיים – צבועים לא רק נקודה האדומה באמצע המצח אלא הנקודה תחומה במעין חי"ת גבוה של קו אדום דק, שיושב על הנקודה ומכיל אותה. המדריך מתפאר במידות הענקיות של האולם, ומסביר באנגלית, קשה להבנה קצת, על עיקרי הדת של הכת, שכולה אנושיות ופתיחות ומעשים טובים והכול בתוך ההינדואיזם, עד שיהודית מתפתה לשאול אם הם כמו הרפורמים, והוא אומר שכן, למרות שספק אם הבין למה התכוונה בכלל.
עכשיו אנחנו עוברים מאזור האולמות על המקדש עצמו. יער של עמודי שיש מעוטרים הנושאים את התקרה שמעליהם. מתברר שאין בכלל ברזל בבנייה. הכול שיש. השיש לבן ובמקצת גם אפור, ומזכיר בטקסטורה שלו גוש של סוכר. כאילו הכול עשוי סוכר גבישי. יש משהו חדש מדי וכאילו לא אמיתי בשפע השיש, שכולו מגולף עיטורים ומפוסל דמויות מיתולוגיות הינדיות.
כולם יושבים על הרצפה. תחילה אני מבקש להתיישב לתומי עם שלוש הנשים אך מיד לוקחים אותי קדימה. מתברר שגברים מלפנים, נשים מאחור. יש הפרדה גמורה בין נשים לגברים. וכך אני מתיישב על רצפת השיש הקרה בקרב הודים צעירים ומבוגרים, לידי יושב ילד יחף קטן בעל עיניים שחורות וסקרניות, שקט לחלוטין, ויושבים גם כמה "גויים" שנשבו. ומאחור – הנשים.
מולנו דלתות סגורות, אטומות, כארבע או חמש בחזית האולם. עם תחילת התפילה נשמעת דפיקה חזקה ומתחילים לפתוח את הדלתות, כאשר מאחוריהן מתגלים פסלי האלים המוארים והצבעוניים, כולם דמויות של גברים נשיים מאוד, לבנים, מעוטרים בבגדים ובטורבנים ובקישוטים רבים. אחר-כך מתברר לנו כי לכל אל או אלוהות יש תלבושות כמספר ימי השנה, וכל יום מלבישים אותו בבגד אחר!
מול כל אל מצועצע עומד סאדוּ. עוד קודם לכן ראינו מבעד לחצי דלת פתוחה אחד מהם. לבושים בגלימת-בד שכנראה אינה אלא חתיכת בד ארוכה אחת בצבע חום-כתום שמקופלת ומכסה את אזור החלציים, הרגליים ובית החזה, ומתחתיה הם ערומים לגמרי! מתברר שנזירים או כוהנים אלה נבחרים להתחיל בחניכתם רק כשהם כבר מבוגרים יחסית, כבני עשרים, ורק בהסכמת הוריהם. הם חיים בפרישות גמורה. אסורות עליהם הנשים. הם טבעונים, לא בשר, לא ביצים, לא דגים, כמו כל בני הכת ההינדית הזו, שגם מנועים מאלכוהול, אבל עליהם אסור אפילו שום או כל תבלין או מאכל חריף אחר, כדי שלא לעורר את היצר שלהם! עורם נראה חום וחלק מאוד, עדין ומטופח, ואין עליו אפילו שערה אחת! – וכל הזמן הם מנפנפים בשולי הגלימה שלהם כחוששים פן תיפול מעליהם, וחושפים חלקים מהמותניים הערומים שלהם. כמין הצטעצעות של מורמים-מעם. חלקם ניראים נשיים, ויש לי הרגשה שאת צורכי המין שלהם הם מספקים בחברותא. הם כל-כך יחד, כאילו הם מתלטפים כל הזמן, אף כי אינם נוגעים זה בזה בפומבי. יש משהו מאוד שמוקי בעור החום, החלק והמתוח שלהם. כניראה שהתזונה המיוחדת דווקא עוזרת להם שלא להזדקן מהר ולהישאר צעירים.
ובכן עומד לו כל סאדוּ בתא, מופרד בסורג עם מנעול מהאולם הכללי, עומד מול האל היושב שם, ומניף מהצד, כדי לא להסתיר את האל, מחתה שבקצהָ נר בוער שאינו נכבה. כל אותו זמן נשמעת מוסיקה מונוטונית ולעיתים משהו כמו תקיעת שופר רמה, וכל הקהל היושב בשיכול רגליים מוחא כפיים בקצב המונוטוני ושר את התפילה שבה חוזרים כניראה פעמים רבות שמות האלים. אני ועוד כמה "גויים", שהם אורחים מהחוץ, יושבים דוממים ומסתכלים. הקהל נכנס למעין אכסטזה, אך לא מוגזמת, וזאת באמצעות התפילה והמוסיקה המונוטונית ומחיאות הכפיים הקצובות. עמודי השיש מסתירים ממני את הנעשה אצל האלים האחרים, אבל בו-זמנית עומדים כארבעה-חמישה סאדו כאלה בגלימותיהם הכתומות ומניפים את המחתות עם הנר הבוער בקצה בתנועות פולחניות שכניראה יש לכל אחת מהן משמעות טקסית.
כאשר נגמר הטקס, ניגש אחד השומרים עם צלחת פח עמוקה בידו אל הסאדו, והסאדו מניח בה, מעבר למחיצה עם המנעול התלוי, את הנר. השומר מכבה אותו ומעביר את הקערה בן היושבים וכל אחד שם בה מטבעות אחדים פחותי-ערך. אני שם שלוש מטבעות של עשרים פני, לשם נימוס. האנשים מאוד שקטים, מנומסים, מאירי פנים כולם.
תוך כדי ההתרמה מסתלקים רוב הסאדו אל מאחורי "קודש הקודשים" ויותר אנחנו לא רואים אותם ואת עטיפותיהם הכתומות-כהות. בייחוד מרשים אחד מהם, גבוה, צנום מאוד, בעל פנים כהים קצת ומראה כשל תימני, והוא היחיד שלא רק עטוף בגלימה הכתומה-כהה אלא לראשו יש לו טורבן שטוח עשוי בד מאותו צבע. כניראה שהוא במעלה גדולה יותר.
עכשיו הגברים קמים ועוברים בשורה על פני האלים הקדושים ומשתחווים להם בקידה ובהצמדת כפות-ידיים, ועוברים אל מאחורי "קודש הקודשים" ומשם החוצה. המלווה שלי, שאשי, לוקח אותי לרחבה הצרה שלפני מעונות האלים, שם עומד אחד הסאדו המבוגרים, שהוא מגדיר אותו: שר ללא תיק של המקדש, עורך לי הכרה עימו ואומר שניפגש עוד מעט לשיחה. הסאדו המכובד הוא כבן חמישים, נמוך כרובם, מרכיב משקפיים במסגרת שחורה עבה, מקריח, ושמו Akshar Vihari Swami.
רק לאחר שאחרוני הגברים נעלמים, מותר לנשים לעבור את הגבול הבלתי-ניראה ועכשיו הן חולפות בקידה ובהצמדת כפות-ידיים על פני האלים, וממשיכות גם הן לצד האחורי. המעניין הוא שהתפילה היום נערכה בעצם לכבודם כי היום הוא יום הנשים הקשישות! אחרי התפילה הן קיבלו הרצאה על סוכרת!
תוך ירידה ושיטוט פה ושם, וגם מבט החוצה מהמרפסת הגדולה הצופה אל המדרגות המוליכות למרום המקדש, מביאים אותי לאולם גדול יחסית שבו מקבל את פניי בפינה אשקר ויהארי סוואמי. הוא לא זה שעומד בראש המקדש. שם הסאדו העומד בראש המקדש כיום הוא Pujya Atma Swaroop Swami. האמת היא שאשְקר אינו איש שיחה קולחת, ואולי הוא נוהג כך בכוונה. הוא בעיקר מקשיב ומדי פעם שואל שאלות. אני מניח שהוא צעיר ממני בעשרים שנה. גם הוא יחף ולבוש בגלימה הכתומה-הכהה.
אני מציג עצמי כסופר עברי השוהה באוקספורד. נותן הרצאה קצרה על יחסי ישראל והודו. אומר שאנחנו שמחים להיות איתם עכשיו ביחסים קרובים יותר. מספר על נוער ישראלי שמחפש קצת שלווה בהודו אחרי הלחץ שבו הוא חי בישראל. על כך שלא ההתנחלויות הן הסיבה לכך שאין שלום אלא ההתנגדות הפלשתינאית והכלל-ערבית לעצם קיומה של מדינת ישראל. על כך שאין סיכוי לשלום בעתיד הניראה לעין, והדבר קשה מאוד כי אנשים צעירים רוצים תקווה ואינם משלימים עם המצב. ומסיים באומרי כי למרות השוני הגדול שבין יהדות להינדואיזם (אולי אפילו אמרתי בודהיזם), יש מקום לברית עמוקה בין הודו לישראל בגלל הסכנות המשותפות והמצב הפוליטי העולמי. ואנחנו בישראל כמובן שמחים על כך.
בן-שיחי מקשיב ברצינות וכמעט שאינו תורם משלו דבר לשיחה רק מביע מעין הסכמה מנומסת לדבריי, לציין שהבין אותם. לא למדתי ממנו כלום.
בכמה הזדמנויות איתו, וגם עם שאשי, אני, מתוך רצון לקרב את רוחה של הודו אלינו, בישראל, מספר כמה השפיע עליי ועל רבים מבני-דורי הספר "סידהארתא" של הרמן הסה המספר על נעוריו וחייו של בודהא, וכיצד מצאנו בספר משל על חיי האדם בכלל, ואפילו נהגתי לשוחח על הספר עם חיילים צעירים בעת שירותי כמרצה במילואים כסיפור של הגשמה ומימוש עצמי.
איש מבני שיחי לא שמע על הספר "סידהארתא" ולא על הרמן הסה. אך מה שיותר מוזר הוא שאני לא שמתי לב שבשום מקום במקדש של כת הסאוואמינאריאן אין זכר לפסליו הידועים של בודהא, היושב בשיכול רגליים והוא בעל ידיים רבות. חשבתי כניראה שזה מובן מאליו שלא רואים אותו אלא רק את האלים של הכת שלהם, שהם פרטיים יותר.
רק בערב, כאן בירנטון, כאשר פרופ' יונתן גולדשטיין הסינולוג קופץ להראות לנו תרגום סיני של "מדינת היהודים" של הרצל, ואני מספר לו על הכת והמקדש שבו ביקרנו היום – הוא תופס ראשו בשתי ידיו ואומר "אוי וי!" – הלא ההינדו והבודהיזם קרובים כמו היהדות והנצרות, אלה שתי דתות שונות! אין ביניהן קשר, כי בודהא היה רפורמטור בשעתו, כמו לותר, ובבודהיזם לא קיימת שיטת הקסטות, ואילו אצל ההינדים עדיין היא קיימת, ובייחוד כת הטמאים, חסר היה לי רק לשאול אותם עליה במקדש!
בקיצור, עשיתי פאשלה רצינית כאשר שיבחתי את בודהא, לפי ספר של הסה, באוזני הינדים שלא שמעו על הספר והסופר ובעיניהם בודהא שייך לדת אחרת! מתברר שמרבית הודו היא הינדית, ואילו הבודהיזם נפוץ יותר במדינת אחרות במזרח הרחוק.
עם זאת, הגישה של ההינדים שפגשתי היא כניראה כל-כך מיסיונרית, והרי גם לפי דתם הם מצווים להיות נחמדים ואדיבים לכל אדם, ולא אלימים – שעל כן אפילו לא תיקנו את טעותי ולא הסבירו לי את השוני ביניהם לבין הבודהיזם.
בעת השיחה עם הסאדו אקשר עומד עלינו שאשי ורומז לי שהגיע הזמן לסיים. אני סבור שזה מפני שזמנו של הכהן-הנזיר החשוב אקשר מוגבל, אך מתברר שהוא דווקא יש לו כל הזמן שבעולם, אלא הבעייה היא ששלוש הנשים כבר מסיימות את ארוחת-הצהריים שאליה היינו מוזמנים, ואני טרם הגעתי, והנהג כבר מחכה עם המכונית מחוץ למקדש.
אני מגיע ל"חדר האוכל". הכול מאוד ערום ופשוט אם כי חדש מאוד. על מגש פלסטיק שקערורי-מדורי לבן ודק מקבל כל סועד את ארוחת-הצהריים: מחית תפוחי-אדמה ברוטב חריף, אורז, עוגת-אורז כהה, שתי לביבות של ירקות, כף פלסטיק, כוס מים וכוס יוגורט דליל עם עלי כוסברה. מנה אחרונה קערית פלסטיק של רוטב מנגו צהוב סמיך ומתוק מאוד. מאחר שאני רעב, אני אוכל הכול, ואולם לחשוב על זה כעל ארוחה של ממש, גם באיכות וגם בכמות, קשה מאוד. לא במקרה הם כמעט כולם רזים וקטנים.
לפרידה נותנים לכל אחד מאיתנו מעטפה לבנה גדולה ובה הקומוניקאטים הצבעוניים של הכת, תולדותיה ועקרונותיה, ושל המקדש, וכן קופסת פלסטיק ורודה קטנה, כמו של מרגרינה, ובה ממתק, מין חלווה בצבע חום, אולי על בסיס של תמרים. זוהי מתנה מראש המקדש שלהם, להמתיק לכל אורח את יומו.
מהחומר הכתוב, וגם ממה שהסבירו לנו, מתברר שמייסד הכת הזו, הנקראת בשם Swaminarayan Sampraday הוא Bhagwan Swaninarayan שנולד בשנת 1781 וחי ארבעים ותשע שנים. היורש הרוחני שלו, העומד כיום בראש התנועה, וכמובן שמתגורר בהודו, הוא Param Pujya Pramukh Swami Maharaj ותמונתו מתנוססת בכל מקום ובכל פירסום של המקדש והכת. הוא המנהיג החמישי במיספר של הכת מאז היווסדה. יקצר המצע מלתאר את כל התשבחות המורעפות עליו, על קודמיו, ועל עקרונותיה ועיקריה של הכת ובהם אי-האלימות, לא בשר ולא אלכוהול, תיעוד כל פעולה כספית, כבוד לכל הדתות ומסירות לאלוהים. וכל התמונות כל-כך מתוקות וחסודות וצבעוניות. ומאות פעולות של צדקה וחסד נזכרות בקומוניקאטים, וגם, בעקבות התערוכה של תולדות ההינדואיזם שראינו את מוצגיה במהלך הביקור, מביאים הוכחות לכך שלהרבה הישגים מדעיים ותרבותיים מערביים יש תקדים בהינדואיזם.
במהלך הביקור ראינו גם סרט וידאו קצר שמתאר את הקמת המקדש, הכול בהתנדבות!
לפני שנפרדים, אחרי הארוחה המיוחדת במינה, שגם כל אחד מהמלווים שלנו מקבל מנה ממנה, נותנים לכל אחד מאיתנו למלא דף נייר ובו התרשמותנו מהביקור והכתובות שלנו. אפשר לכתוב בכל שפה, ויהודית ואני כותבים בעברית. אם אינני טועה כתבתי שם שזוהי פעם ראשונה בחיי שאני מבקר במקדש בודהיסטי ואני מודה על קבלת הפנים ושמח שכיום הודו וישראל הן בעלות קשרים אמיצים ביניהן! – לפחות אין חשש שהבורות שלי תצוטט באיזשהו מקום!
[לאחר ימים אחדים אנחנו מקבלים בפקס ממריון את מה שמילאנו בעברית, כדי שנכתוב זאת באנגלית, וכך קיבלתי את הנוסח המדוייק של דבריי החשובים מאוד, ומתברר שלא הזכרתי את שם בודהא לשווא: "התרשמתי מאוד מהביקור במקדש, המנדיר, בלונדון. כל דבר היה חדש עבורי, בייחוד שמחתי על האפשרות להכיר חלק מדת ההינדו ומעולמה של הודו, שהיא כיום בת ברית של ישראל."]
עד כאן סיפור הביקור במקדש ההינדו בלונדון, שחסך לי ביקור, שממילא לא התכוונתי לעשותו – בהודו. לא נעים לומר אבל על פניו זה ניראה קצת כמו עבודת אלילים, למרות שמזכירים את אלוהים כל הזמן. כל ההמחשות המתקתקות בתמונות ובפסלים מזכירים קצת את התפקיד שמילאו האיקונות וציורי תולדות ישו לאיכרים הנבערים מדעת לפני מאות שנים ברחבי רוסיה. אלא שהציורים כאן נעדרים כל מימד של אמנות. הם ניראים קיטש גמור, ובמקרה הטוב, נאיביים.
אהוד בן עזר