ב-7 באוקטובר אירע האסון הכבד ביותר בתולדות המדינה. באותו יום גם נמנע אסון כבד שבעתיים. קשה לדבר על היום הנורא הזה במושגים של "נס", מה גם שאיני מאמין בניסים, ובכל זאת אפשר לראות ביום הזה את נס הפליטה המוקדמת של סינוואר. לא ברור מדוע הוא מידר את איראן וחיזבאללה ולא שיתף אותם במועד הטבח. אולי הוא חשש מדליפה. אולי הוא רצה לקצור את כל התהילה. בטוח שהוא האמין שצעדו יפעיל את חיזבאללה לבצע את תוכנית כיבוש הגליל.

תוכנית כיבוש הגליל של חיזבאללה, הוא ה"מבול אל-אקצה" של הארגון. 7 באוקטובר של חיזבאללה היה מנחית עלינו אסון כבד לאין ערוך מהשבת השחורה בדרום. כוח רדואן של חיזבאללה היה מאומן יותר, מחומש יותר וקטלני הרבה יותר מהנוח'בה, המקביל לו בחמאס. היה בכוחו להשתלט על שטח הרבה יותר גדול, במתקפת פתע, ולהביא להרג של אלפים רבים. פלישה כזו של חיזבאללה היתה מלווה בירי של 150,000 טילים ורקטות, ובהם טילים מדוייקים, שעלולים היו ליפול על הכנסת, הממשלה, בסיס הקריה, גורדי השחקים בגוש דן ואולי אפילו בקמ"ג בדימונה, ולשבש את גיוס המילואים. כוחות חיזבאללה היו פושטים עלינו לא רק מלבנון, אלא גם מסוריה, בליווי המיליציות האיראניות שפעלו בה.

מתקפת פתע משולבת של חיזבאללה וחמאס, היתה מעמידה אותנו במקום אחר לגמרי, לעומת זה שהיינו בו ב-7 באוקטובר. מתקפה כזו, סביר להניח, היתה מלווה במתקפת טילים איראנית גדולה, מתקפת טילים חות'ית, התפרצות טרור חסרת תקדים ביו"ש, ואולי גם התקוממות בקרב ערביי ישראל בנוסח "שומר החומות" על סטרואידים. וכלל לא בטוח אם במצב כזה מצרים וירדן לא היו מוסיפות קיסמים למדורה.

תרחיש האימה הזה היה מסכן את עצם קיומה של ישראל. חובתנו להפנים זאת. תרחיש האימה הזה חייב להיות תרחיש הייחוס שלנו, כלומר התרחיש שאליו עלינו להיערך, כאיום ריאלי על ישראל. התכוננות ל-7 באוקטובר הוא התכוננות למלחמה שעברה. ההתכוננות צריכה להיות לתרחיש האימה הרב זירתי, שתיארתי. משמעות הדבר, היא שעלינו להעמיד בראש כל מעיינינו את סיכול התרחיש הזה, בכל מחיר.

מה נדרש מאתנו?

א. הפקת לקחים כנה וללא כל מריחה של מחדל 7 באוקטובר. למרבה הצער, נתניהו הצליח להפוך את ההכרח הלאומי בחקירה יסודית של המחדל לסוגייה פוליטית שנויה במחלוקת. אבל חקירה אמיתית, בידי ועדת חקירה ממלכתית, היא הכרח. כל ענייני כן ביבי לא ביבי שוליים ומשעממים, לצד ההכרח בתחקיר לאומי משמעותי על תפיסת הביטחון הלאומי שהובילה לטבח.

אסור לנו לאמץ את הנרטיב שהמחדל היה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. אבי תורת הלחימה המודרנית, המצביא הפרוסי קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ (1780-1831) קבע שקו המגע לעולם ייפרץ. אנו יודעים שאין צבא בעולם שמעולם לא הופתע. כמובן שחייבים לחזק את המודיעין כדי למנוע הפתעה, ולחזק את הגנת הגבול כדי שקו העימות לא ייפרץ, ולהכשיר את הצבא לבלימת האוייב במקרה של הפתעה. אך הדבר החשוב ביותר הוא למנוע מראש את האפשרות למתקפה של האוייב. לכן, התייחסות למחדל כאירוע של יום הטבח, רק כיוון שהאחראי מס' 1 למחדל רוצה לספר שהבעייה היא שלא העירו אותו, משמעותה היא הימנעות מהפקת הלקחים מן המדיניות שהטבח היה תוצאתה הישירה.

נרטיב מסוכן נוסף הוא שהמחדל היה המדיניות של נתניהו לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ. הנרטיב הזה נועד לשחרר מאחריות את שותפיו של נתניהו למדיניות ההתמכרות לשקט, באמצעות הכחשת המדיניות והמרתה בקונספירציה הזאת, שמבוססת, כמו כל קונספירציה, על רסיסי אמיתות, אך היא מנוגדת לאמת. אם הנרטיב הזה נכון, איך אפשר להסביר את המדיניות כלפי חיזבאללה, שהיתה זהה למדיניות כלפי חמאס?

יש צורך בחקירה יסודית של שורש המחדל, ושל תפיסת הביטחון של ישראל בשלושים השנים שקדמו לטבח. ואסור שהחקירה תתוחם רק למחדל מול עזה, כי המחדל מול לבנון היה חמור יותר.

ב. אסור שהמלחמה בעזה תסתיים במציאות שבה חמאס עומד על הרגליים. כעת יש לנסות לממש את האופציה המדינית בהובלת טראמפ כדי להביא לפירוק חמאס מנשקו, אך אם הדבר לא יועיל, חובתנו תהיה לחדש את המלחמה, על מנת להשיג את מטרת המלחמה לצד החזרת החטופים – מיטוט חמאס.

אסור לנו להתפשר על המטרה הזאת, לא רק כדי למוטט את הארגון שביצע את הטבח, אלא כדי שכל ארגון אחר בשכונה יידע מה תג המחיר של פגיעה בנו.

ג. בהינתן שישראל היא מדינה קטנה, והיא המדינה היחידה בעולם שאויביה חותרים להשמדתה, והיא מוקפת באוקיאנוס עוין, היא חייבת לבסס את תפיסת הביטחון שלה על החובה להסיר מראש את האיומים עליה, ולא להמתין להם בפאסיביות, מתוך תקווה שיהיה בסדר, או לקנות שקט בכסף ובמתן מקומות עבודה. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ולכן יש צורך בהגנה אקטיבית, שאינה מאפשר לאיום להתממש. האופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון בשנה האחרונה, ניגודה המוחלט של הדרך שבה ישראל הגיבה באפס מעשה מול התעצמות והיערכות חיזבאללה ב-17 השנים שבין מלחמת לבנון השנייה לחרבות ברזל, תוך הפרה בוטה וקבועה של הסכם הפסקת האש, שהיה זהה להפסקת האש הנוכחית – זו הגנה אקטיבית. פעולה כזו, הרואה בעצם ההתעצמות ובעצם צבירת הכוח איום שיש לסכל, בלי לחכות למתקפה, תמנע מלחמה.

קל וחומר שיש לפעול בכוח נגד כל פעולה אקטיבית נגד ישראל, בניגוד להבלגה הישראלית לנוכח עשרים שנות מתקפת רקטות מעזה ומול טרור הצתת שדות הנגב.

ד. על ישראל לחזור לתפיסה של מתקפת נגד מקדימה. כאשר נוצר איום מוחשי, כדוגמת האיומים מעזה ומלבנון בשנים האחרונות, על ישראל להפתיע ולתקוף ראשונה, ולא להמתין למכת הפתע של האוייב, או לבנות על כך שהיא לא תגיע. חובתה של ישראל הייתה לצאת למערכה כבדה למיטוט חמאס לפני הטבח, ולא אחריו. גם לעתיד, עלינו להשתית את ביטחון ישראל על העיקרון שהיוזמה חייבת להיות בידינו, ושעלינו להיות הצד המפתיע ולא הצד המופתע.

ה. ישראל אינה יכולה להתפשר על גבולות בני הגנה. מתקפה כמו 7 באוקטובר, ממדינה פלשתינאית ביו"ש, החולשת על מרכזי האוכלוסייה הצפופים של ישראל והפיכת גוש דן ל"עוטף", היתה עולה לנו ברבבות נטבחים. הוא הדין בגלישה מן הגולן אל קריית שמונה, טבריה ויישובי העמקים הצפוניים. הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל, ללא כל ריבונות זרה ממערב לו, והגולן חייב להישאר ישראלי.

ו. הפינוי הממושך של יישובי קו העימות עם לבנון ופינוי בסיסי צה"ל, יצרו רצועת ביטחון בתוך שטחנו. אסור שדבר כזה יחזור שוב. חובתנו לממש את ריבונותנו עד התלם האחרון, ואם יש איום מצד האוייב, עלינו להגן על הריבונות מעבר לקווי האוייב. הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 2000, שתמכתי בה מאוד, היתה טעות חמורה. יש להקים רצועת ביטחון ישראלית בדרום לבנון, במזרח הגולן וכתר החרמון ובתוך רצועת עזה. אסור לסגת בעזה לקווי 7 באוקטובר.

ז. ב-7 באוקטובר, יישובי הנגב המערבי בלמו את הפלישה ומנעו את שטיפת מרכזי האוכלוסייה הגדולים באלפי המרצחים והאנסים. כיתות הכוננות שיובשו וצומצמו בלמו את האויב ועצרו את מרחץ הדמים. יש לחדש את תפיסת ההתיישבות הביטחונית וההגנה המרחבית, כמענה המרכזי למקרה שקווי העימות ייפרצו והאוייב יפלוש שוב לשטחינו. יש לחזק מאוד, לחמש ולאמן את כיתות הכוננות ואת יחידות ההגנה המרחבית הניידות שמחוץ ליישובים.

ח. יש צורך בצבא גדול, חזק וחכם. יש דרכים רבות להגדיל את הצבא. למרבה הצער, במקום להגדיל את צה"ל, ובניגוד לאינטרס הלאומי, הממשלה מקדמת את חוק ההשתמטות המושחת, המתנקש בביטחון המדינה.

הגדרת תרחיש האימה לתרחיש הייחוס אינו אמור לגרום לנו לפסימיות ולתחושה של אסון קרב המסכן את קיום המדינה, אלא להיפך – להכיר בקיומו של האיום על מנת לסכל אותו ולהבטיח את ביטחונה ושגשוגה של ישראל. אין זו תפיסה פסימית, אלא תפיסה היוצרת תקווה, ותאפשר לנו להביא את ישראל לשגשוג חברתי, כלכלי ותרבותי, להיות חברת מופת, להוות מגנט ליהודי הגולה.