רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק חמישה-עשר
מוֹת יריב.
"מיכה, מיכה, פתח פיך – "

ואני בשדה התירס.
קני-התירס גבוהים ממני כמעט כפליים. מסודרים בשורות ארוכות, ישרות, אך ניתן לעבור ברווח שביניהם משורה לשורה, לרוחב החלקה. גובהם אינו מסתיר את השמש מחמת דקותם. כמעט שאינם נותנים צל. אך יש בהם מעין מסתור. כמין חורשה מכושפת, חמה, מצהיבה.
חלצתי את סנדליי. כפות רגליי היחפות ממששות את הרגבים היבשים, נזהרות משיחים דוקרניים שצבעם ירוק-אפור. לרגע היתה לי אותה הרגשה נפלאה, שהלכתי לאיבוד.
הזיכרון הראשון שלי בחיי הוא שהלכתי לאיבוד. מול ביתנו גר ילד בן-גילי, ילד חולני בשם יריב. חבר ראשון היה לי למשחקי-ילדות. יחד הלכנו לכיתה אל"ף.
בוקר אחד, הוא עם קורקינט עשוי עץ, ואני עם גלגל מחובר למקל, שרץ לפניי, שהתקין לי סבא-מצד-אבא, יצאנו לדרך. תיירים נהיה בעולם הגדול. עברנו את החצר של סבא, שהיתה סמוכה לחצר שלנו ובה שדרת שיחי טוּיָה, שיחי-מחט קטנים אשר העכבישים אוהבים לטוות בסתרם נקרות-קורים ענקיות ולבנבנות, בהן היינו מסתכלים שעות ארוכות, לראות כיצד יילכד הזבוב, והעכביש יֵצא מחורו לתפוס בו ולמוץ את לשדו עד שימות.
ועוד היו בחצר עצי ברוש, ודובדבן יפני שצורת פריו מסולסלת כעגבנייה קטנה וטעמו חמצמץ, ודקלי וַשִׁינגטוֹנְיָה גבוהים, ועצי אשכוליות, ועץ חרוב אחד שלא נתן פרי מעודו. ועץ תות ענק שמכסה את מחצית החצר, וגם הוא לא נתן פרי מעודו, רק צל ומקום למשחקים במרום ענפיו, שהיו לי כאווירון.
ירדנו מן החצר במורד הרחוב הגובל במגרש גדול וריק, שניצב בפאתי המושבה, ורק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד מטויחת ורוד, ללא גג, ניצבה נטושה על גבעה באמצע המגרש. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים (אשר ליד אחד מעציהם, כך סיפר אבא לאחר שנים, היה טמון "סליק" נשק גדול של המושבה, שמקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם בבוא היום, כאשר נעקר הפרדס וכל הסביבה נבנתה שיכונים-שיכונים).
על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת גדולה בחצרו של אחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נתנו לנו מים לשתות. מי באר חפורה באדמת המושבה ומשקה גם את פרדסיה. כלל לא חשדו בנו שאנו הולכים לאיבוד. תרנו סביב-סביב כל צורכנו. מטביעים בחול את עקבות הקורקינט והגלגל. משוחחים בחשיבות על דברים שאינני זוכר אך אני מתאר לעצמי שהיו מסוג "אבא של מי יותר חזק?" ו"מדוע לא כל הזקנים כבר מתים – "
וכשנמאס לנו, התחלנו חוזרים במעלה הרחוב והנה ההורים, כולם, עומדים מעלינו דואגים ורוגזים. "איפה הייתם?" – "הלכתם לאיבוד!" – ואז נודע לנו לראשונה לאן הלכנו – לאיבוד. והדבר הוסיף כמובן איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיולנו התמים.

לאחר שנים אחדות, יריב ומשפחתו כבר לא גרו במושבה, ואני יושב על עץ גבוה בחצר ומשחק באווירון או בצוללת, מפציץ את האי הֶלגוֹלֶנד או משלֵח טורפֵּדות ב"גְרַף שְפֵיי", תלוי בנסיבות, ניגשת אימא, מביאה לי כוס מיץ תפוזים טרי וכריך עם פלחי ביצה קשה לארוחת עשר, ואומרת מלמטה:
"יש לי בשורה רעה לספר לך, אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת? איזה אסון! ילד, מדלקת קרום-המוח!"
שתקתי. המשכתי לשחק.
"לא איכפת לך שהחבר שלך מת?"
ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי. אבל לא שכחתי את רגע הבשורה העצובה ההוא כל ימיי.

אכן, הייתי ילד מוזר. שקט ומוזר. בכל מקום שהייתי נמצא – מחשבותיי נשאו אותי למקום אחר ולדברים אחרים. ממש כפי שקורה לי עכשיו בספר המוזר הזה. תמיד היה נידמה לי כי כל הסובבים אותי מתייחסים אליי בסלחנות ובסובלנות שאין להן גבול, שהרי תמיד אני נמצא-ולא-נמצא עימם בעת-ובעונה-אחת. חלומות עזים וממושכים היו לי בהקִיץ, וגם בטרם אירדם, וזו היתה השעה האהובה עליי ביותר מכל שעות היממה. תארו לעצמכם: כיצד לא-כלום שכמוני יכול להיות כל-יכול במחשבותיו, ואפילו חזק ומרושע?! ורק לעיתים רחוקות, רחוקות מאוד, טבעי זה היה מתפרץ בגלוי.
בית-הספר שבו למדנו שכן בבניין ישן בן קומתיים ולראשו גג מצופה רעפי-חרס, רעפים קלויים בשמש, מעלים אזוב יבש, צהבהב, ושחומים מרוב עתיקות. המדרגות לקומה השנייה היו עשויות עץ ואולי בטון, קצת רועד. גרמי המדרגות היו קבועים בחוץ, משני עברי הבניין, נסמכים על עמודי-ברזל עבים. גם לאחר שנים רבות, רבות מאוד, בחלומות סיוט שלי הייתי זוחל על המדרגות האלה והן מתפוררות, שוקעות, או חסרות-מעקה, ואני צועק מתוך אימת הנפילה שבחלום ואין לי במה להיאחז בטרם יקיצה מבוהלת.
בבית-הספר הזה למד אבא, למדה גם אימא, ומורה שלימד אותם היה גם מורי לטבע. קירות הבניין היו עבים, משקופיו רחבים ועשויים טבלאות של אבן. החלונות מסורגים. עצי איקליפטוס רמי-קומה ורבי-שנים מקיפים את החצר, שמות תלמידים חרוטים על גזעיהם, והשמות משחירים והולכים, מתקפלים ונושרים מדי תקופת-זמן, בהתפצל הקליפה הישנה, והם מותירים מקום לדור חדש של תלמידים לחרוט את אותיותיו על פני קליפת-עץ לבנה וטרייה שמבצבצת מתחת.
בכיתה מעלינו למד נער בשם מיכה. הוא היה נער גדול ושמן, קצר-ראייה ומגמגם. אחוריו רחבים ופנים לו משולשים וחסרי-סנטר. אני יודע שאסור לסופר להשתמש בכל כך הרבה תארים כדי להציג דמות אחת בסיפור. אבל מה לעשות – מיכה באמת נראה ככה: קרפדה שמנה וגבוהה. לימים נעשה עיתונאי ידוע במוסף הכלכלי של אחד העיתונים החשובים, והיתה לו השפעה רבה על קהל הקוראים בכל הקשור להשקעות במניות, צמודי מדד או דולרים. מנעוריו היה לו ראש טוב לחשבון, ממש גאון. הוא ידע לחבר, לחסר, להכפיל ולחלק מִספרים בני ספרות אחדות, כל זאת בעל-פה ובזמן קצר להדהים. וכשתפסו החיילים האוסטרליים את סביבות תחנת-הרכבת שלנו למגוריהם בימי מלחמת העולם השנייה – היה מיכה חביבם וליצנם. הם היו זורקים לעברו מִספרים באנגלית, והוא יורה לעומתם באנגלית עילגת ובקולו הצפצפני את התשובות שלו, שהיו נכונות תמיד, ומקבל בתמורה סיגריות "פְּלַיֵירְס", כפתורי-צבא, סמלי-החיִל, ונוּטי-פרוּטי ושוקולד מן הנאפ"י, זה השק"ם הבריטי.

אוי הנוּטִי-פרוּטִי! – הממתק החום, העשוי שברי אגוזים ובוטנים מסוּכּרים בשכבה עבה של פירות שבושלו עד שהסמיכו ונקרשוּ. חורצים אותם בעודם חמים, ואת הפרוסות הקרושות אורזים ושולחים לחיילים של בנות-הברית הנלחמים בנאצים, וגם לאלה שבאו לנוח בארצנו הקטנטונת, שרוקדים עם יהודיות יפהפיות בבתי-הקפה שבטיילת תל-אביב ומלמדים אותן אנטומיה של גויים.
אימא עבדה חודשים אחדים במפעל קטן לייצור נוטי-פרוטי, שהתמקם במחלבה-לשעבר של שכננו דִינֶס. וכשהיתה מביאה לפעמים מכיתות שנותרו לאחד החיתוך... אוּך... אוּך... כל הממתקים שטעמתי מאז, כל מעדני הסומסום והבקלאווה של מיטב הקונדיטורים המזרחיים – לא ידמו לטעם הנוטי-פרוטי של הנאפ"י על לשוני...

החיילים נהגו גם לשאול את מיכה אם יש לו להביא אחות: "טוּ פַאק הֶר!"

כישרונותיו המתמטיים של מיכה לא חיבבו אותו על קהל הילדים, שבזו ולעגו לו. לפעמים היה ניצב בחצר בית-הספר כעמוד ענק, לא רחוק מהשוקת של ברזי-המים, והוא סופג מכות על משמניו מבלי לבכות, ומעולם לא החזיר מכה למעניו, גם כאשר כולם עומדים סביבו במעגל ושרים:

"מיכה, מיכה, פתח פיך,
ואמלאהו
בחרא אביך!"

יום אחד, בשביל העפר הכבוש, בדרך לבית-הספר, רכבתי לקראתו על אופניי החדשים. יכולתי לסטות מעליו הצידה, אך בשניות המעטות שנותרו לי למחשבה כאשר התקדמתי מולו היתה לי הרגשה שאני בטוח ומוגן היטב מפניו במרום אופניי, ומאחר שאין איש בסביבה, אוכל לעלות עליו מבלי להסתכן.
הייתי, כפי שכבר סיפרתי, ילד חלש. ותקפה אותי תשוקה מוזרה ומדגדגת בקצות אצבעותיי, תשוקה שלא יכולתי להתנגד לה – להכאיב, גם אני, פעם אחת, לנער אחר. הפניתי את ה"כידון" לעברו ועליתי עליו בתנופה. אך הוא תפס והחזיק את ה"כידון" בידיו העבות. ניצב מולי, כהה גדול ומזיע, הר-אדם, יותר נכון – הר-נער. באצבעותיו השמנות, החזקות, בעלות הציפורניים הרחבות כעדשות-משקפיים, נִענע וזִעזע את אופניי. פניו הממושקפים התנפחו בזעם ובתחושת עלבון. לפתע היה מלא ביטחון עצמי, וכלל לא נותן גווֹ למכים. אולי מפני שלא היה איש בסביבה ללעוג לו ולהזכיר בפניו את חֶרפּוֹתיו הקודמות.
"אתה, אתה (הוא לא ידע כלל את שמי), אתה שומע אותי?" אמר לי, "אתה לא תעשה לי את זה…"
והדף אותי עם אופניי ארצה, בועט בגלגל הקִדמי ושובר בו כמה "שפיצים". אחר-כך עזב אותי והמשיך בדרכו, כעוס, בועט באבנים ושר בנהמה את השיר השגור "נבנה ארצנו ארץ מולדת", אחוריו העצומים מתנודדים הנה והנה בלכתו, ורגליו כמו פשוקות.
קמתי ומחיתי את האבק. ליטפתי בעיניים דומעות את אופניי החדשים, יִשרתי את ה"כידון", שלפתי את ה"שפיצים" השבורים מחישוק הגלגל, והמשכתי לרכוב עליהם בדרכי לבית-הספר. הבלגתי על השריטות ועל כאב הנפילה, אבל הייתי מושפל בעיני עצמי – מה כוחי ומה ערכי אם אפילו מיכה, המטומטם בילדי בית-הספר, מכה אותי?

מיכה, מיכה, אם אתה קורא עכשיו במקרה את דבריי, אתה אולי שכחת, זה שנים רבות, ששברת לי את ה"שפיצים", אבל אני זוכר, ואני רוצה להגיד לך שאני יודע שלא התנהגתי אליך יפה, וחשבתי שמותר לכל אחד להתעלל בך מבלי להסתכן, אבל אני רוצה שתדע כי הייתי חוזר ועושה לך זאת גם כיום, וקשה לי להסביר מדוע, שהרי את המאמרים שלך בעיתון אני קורא לפעמים בעניין, ואתה בהחלט לא אידיוט כפי שחשבנו בילדותנו, אפילו שחברים אומרים לי שמי שמקשיב לעצות שלך עתיד להפסיד את ההשקעות שלו בבורסה, וחברים מהמושבה, כשהם מתרגזים עליך, נזכרים בחיילים שביקשו "טוּ פַאק יוֹר סִיסִטֵר!"
אהוד בן עזר
המשך יבוא

החבר שלי שמת היה יריב אליצור, בן גילי, שגר עם הוריו ואחותו הבוגרת ממנו, ספידה, בבית מול ביתנו ברחוב פיק"א בפתח-תקווה.