ר''מ קטאר: ''מוסד, שב''כ, נתניהו, בנט, לפיד – כולם היו מעורבים בהכנסת הכסף לעזה.''
בריאיון לטאקר קרלסון, מוחמד אל-ת'אני הבטיח לא להותיר את הפלסטינים מאחור, אך גם התנער ממימון שיקום הרצועה: "לא נשלם על מה שישראל הרסה. אם זה יישאר בלי פתרון, הדברים יסלימו שוב." בהמשך כינה את ישראל "הציונים", ונשאל על מימון עזה לאורך השנים. "התהליך היה שקוף, וחוצה ממשלות," השיב.
https://www.ynet.co.il/news/article/skhzb11qzze
מעניין איך תתנהל עכשיו התעמולה במערכת הבחירות, מממן חמאס אחד יאשים את משנהו?
מגוחכים בנט ולמפל-לפיד (וחסידיהם) המאשימים את נתניהו במימון החמאס. טובלים ושרץ מימון החמאס בידיהם.

אחמד טיבי: "ערביי ישראל הם פלסטינים"
"לא אקבל את ישראל כמדינה יהודית"
חבר הכנסת אחמד כמאל אחמד א טיבי אמר בריאיון לאל-ג'זירה: "אנחנו האוכלוסייה המקורית. ישראל היא שהגיעה אלינו ב-1948," והוסיף "לא הגעתי בספינה או במטוס, "אנחנו האוכלוסייה המקורית, אלה שנשארו באדמותיהם, קיבלנו את האזרחות הישראלית – אך זה לא משנה את הזהות הלאומית שלנו.
"באישיות של התושבים ערביי ישראל שני רכיבים – הראשון הוא הרכיב הלאומי. אנחנו פלסטינים, חלק מהעם הפלסטיני. ברכיב האזרחי – אנחנו אזרחים במדינת ישראל," ציין טיבי, ואמר למגיש בתגובה לדבריו, "נכון, אמרת את העובדות, יש לנו תעודות זהות. לא אקבל את ישראל כמדינה יהודית."
https://www.i24news.tv/he/news/news/politics/artc-d2263e4d
טיבי כמיטב הגזענות הערבית אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה.
כמה מגוחך היה יועז הנדל (הסוחר) כשקבע שטיבי אינו תומך טרור.

בהתנתקות מהתנועה האסלאמית, מנסור עבאס מהמר על עתיד רע"מ
לאור הודעת טראמפ על הוצאת תנועת "האחים המוסלמים" מהחוק, הצהיר מחמוד עבאס כי יתנתק מהתנועה האיסלמית.
כתב "הארץ" הנוצרי ג'קי חורי (כומר בערבית) כותב: "הצהרתו של מנסור עבאס כי מפלגתו, רע"מ, תנתק את מוסדותיה מן התנועה האסלאמית וממועצת השורא מעלה את השאלה אם מדובר בסיכון מחושב או בהימור מסוכן. מחד, הוא עשוי לפתוח את שערי המפלגה לקהלים רחבים יותר ולחזק את מעמדה כמפלגה ערבית-עצמאית שאינה כבולה למוסדות דתיים. אך בו זמנית הוא עלול לעלות לרע"מ בבסיס התמיכה האידיאולוגי שלה."
עבאס מגדיר את המהלך כ"החלטה אסטרטגית", ומנסה להכשיר את הקרקע למסגור חדש: לא פרידה או ניתוק, אלא התאמה למציאות. עם זאת, הוא הבהיר כי חברי המפלגה יישארו נאמנים לעקרונות של מייסד התנועה האסלאמית בישראל, השייח עבדאללה נמר דרוויש. לדבריו מטרת המהלך לפתוח את שערי המפלגה בפני קהלים רחבים יותר. הוא הסביר כי רע"מ לא מתנערת מהתנועה האסלאמית אלא מבקשת להפוך לגוף עצמאי ורחב יותר – בדומה להיווסדותה של חד"ש כמסגרת פוליטית לצד המפלגה הקומוניסטית (מק"י).
מבחינת עבאס, המהלך משרת שלוש מטרות לקראת הבחירות. הראשונה היא הגדלת התמיכה הפנים-ערבית ברע"מ, באמצעות פתיחת הדלת לקהלים שאינם מזוהים עם האסלאמיזם הפוליטי. המטרה השנייה היא שילוב מועמדים שאינם דתיים בשורות המפלגה, ייתכן שממגזרים ועדות שאינן חלק מהמסורת של התנועה האסלאמית. והשלישית – מסר לציבור הישראלי, שלפיו רע"מ היא מפלגה עצמאית, אזרחית, שאינה כפופה למוסדות דתיים. בין היתר מדובר בניסיון לשבור את נרטיב הפסילה נגדה, ואולי לעזור גם בפתחו של בג"ץ אם הדברים יתגלגלו עד לשם.
קודמו בתפקיד, ח"כ לשעבר אבראהים סרסור, ביקר בחריפות את המהלך. בעמוד הפייסבוק שלו כתב כי רע"מ הוקמה בידי התנועה האסלאמית כדי להוות עבורה מגן, ושמי שחושב שזה סתם משחק – "שילך לעזאזל."
במקביל רע"מ נכנסת למסלול התנגשות מול שאר המפלגות הערביות, שעשוי לנפץ את חלום הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת. אם רע"מ תנסה להפוך את עצמה למפלגה רחבה ופלורליסטית, היא תתקשה להתחבר לחד"ש, תע"ל ובל"ד ובכך תקבע את המצב שבו יתקיימו לפחות שתי רשימות ערביות.
עבאס מאמין כי המהלך יקהה את טיעוני הימין, המבקשים לפסול את רע"מ בטענה שהיא "זרוע פוליטית של התנועה האסלאמית." אך לא בטוח שהריחוק הפורמלי יספיק לו: ייתכן שהניתוק עצמו ייתפס על ידי חלקים בימין כהוכחה דווקא לכפיפותם בעבר לתנועה האסלאמית. אפשרות נוספת היא שהמהלך יחזק את הניסיונות להוציא מהחוק את התנועה האסלאמית, ובכך לנסות לפגוע במוסדותיה ובבכיריה כדי להביך את עבאס מול בוחריו.
(ג'קי חורי, "בהתנתקות מהתנועה האסלאמית, מנסור עבאס מהמר על עתיד רע"מ", "אל-ארצ'", 8.12.25).
https://www.haaretz.co.il/news/politi/2025-12-08/ty-article/.premium/0000019a-fa1c-d193-a1be-fbbd36a30000
ע"פ מיטב המסורת המוסלמית "התקייה" יסתיר עבאס את זיקתו לתנועה האיסלמית וישמור עליה. הנה כך כותב עומרי חיים: "אמר שייפרד ממועצת השורא, ויום למחרת נפגש עם העומד בראשה: המאמץ הנואש של יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, להתנער מתדמית הזיקה לאחים המוסלמים בדרך להפלת הממשלה בבחירות הבאות:"
https://x.com/HaimOmri/status/1998075356851654954?t=t90qILHFRgIeQqlTJKM0HA&s=03
לציוצו של מנסור עבאס: "אנחנו אזרחי המדינה ולא אויביה": הגבתי בשאלה:
"מר מנסור עבאס, אם אתה טוען שאינך אוייב, איך תסביר את העובדה שאינך רואה את דברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה גזענות, ולא מופת מוסרי?"
https://x.com/naaman_c/status/1997686103034499468?t=XloPGFEFIA6L-FY5r5-4bA&s=03
כבר פעמים מיספר פניתי אליו להכריז כי הוא בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות שהוא מגנה, ומעולם לא גינה. שתיקה כהודאה דמיא. כל עוד הוא מחזיק בדעות גזעניות כאלו אין להאמין לאף מילה מפיו.

הבנאליות של הרוע (1)
האדם החכם ביותר בסביבה — חמישים שנה למותה של חנה ארנדט
עדית זילברטל-זרטל, אקטיביסטית פרו-איסלמית ותיקה, המתנאה כהיסטוריונית, שתירגמה וערכה את "יסודות הטוטליטריות", ופירסמה מאמרים על הגותה של חנה ארנדט, כותבת נקרולוג לרגל חמישים שנה למותה:

לפני ימים אחדים חנה ארנדט הלכה לעולמה בגיל 69. חשנו זעזוע, כאילו כל כובד המשקל-שכנגד לטירוף הדעת ולשחיתות של העולם, קרס ונעלם, כתבו עורכי כתב העת הניו-יורקי ניו יורקר בגיליון דצמבר 1975. "הגברת הגדולה" של המחשבה הפוליטית של המאה האחרונה, ואחד המוחות הגדולים והזוהרים של העידן החדש, כפי שנכתב עליה, מתה באינטימיות ובשקט של ביתה, על כורסתה, ב-4 בדצמבר 1975, בעודה מארחת זוג ידידים מאוניברסיטת קולומביה.
היא הגיעה לניו יורק ב-1941, פליטה יהודייה מגרמניה הנאצית, ניצולת רדיפות וחקירות של הגסטאפו. מאז 1933 היתה נטולת זכויות אזרח, וחיה חיי ארעי ודלות בפאריס, בין חברים פליטים, כמו ולטר בנימין והקומוניסט הגרמני היינריך בליכר, מי שהיה בעלה יותר מ-30 שנה, ונמלט יחד איתה ממחנה ריכוז בדרום צרפת, בדרכם לאמריקה בעיצומה של מלחמת העולם.
בהיותה בת 45, ב-1951, השנה שבה גם קיבלה אזרחות אמריקאית, ראה אור ספרה הגדול, "יסודות הטוטליטריות". יצירת הענק שהפיקה, "יסודות הטוטליטריות" הפכה אותה תוך זמן קצר מהוגה-פילוסופית אנונימית יחסית, לאינטלקטואלית "כוכבת", לגיבורת תרבות המשנה את מושגי התקופה על העולם ועל הפוליטיקה, ומערה את עצמה אל תוך העולם לא כאובייקט סביל אלא כסובייקט פועל.
אבל הממסד הישראלי, גם האקדמי, ניסה במשך שנים, ובמיוחד מאז ספרה של ארנדט על משפט אייכמן, לגזור עליה שתיקה ולחסום את ספריה מפני קוראי העברית.
הספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע," תורגם זמן לא רב לאחר פרסומו באנגלית ב-1963, אבל לא ראה אור. לפי עדות מתרגמו, העיתונאי המנוח בועז עברון, "יד נעלמה" גנזה את התרגום. 37 שנים היו צריכות לחלוף עד שנוסח עברי חדש יצא לאור בשנת 2000 (עברית: אריה אוריאל, הוצאת בבל).
היחס כלפי ארנדט ומחשבתה, תמהיל של פחד, עיוות האמת, דחף להיטהרות עצמית, התנשאות מיזוגינית ונחיתות אינטלקטואלית, וגם הערצה נסתרת, ראוי לניתוח סוציולוגי-פסיכולוגי נפרד. בתמצית אפשר לומר, כי גם מי שלא קראו את ספרה על אייכמן (והם הרוב), שוכנעו, במסע מאורגן היטב בישראל ובעולם היהודי, לראות במחשבתה ובמחקריה החדשניים איום על המפעל הציוני, חוסר "אהבת ישראל", כפי שניסח זאת חוקר הקבלה גרשם שלום, חתירה תחת הלכידות הלאומית ונכונות-התמיד לפתור סכסוכים פוליטיים בין עמים על ידי הפעלת כוח, לעשות מלחמה, ולמות בה. לצורך ההישרדות כמובן.
מה שהיא כינתה "תשוקת ההישרדות", היה הצד האחר, המשלים, של "תשוקת החורבן" היהודית-ישראלית, וכבר בשנות ה-50 למאה שעברה היא ראתה סכנה קיומית בלאומנות הישראלית־-הודית הגוברת, בהשתלטות הדת על החברה והפוליטיקה, במיליטריזם, ובפולחן המוות הישראלי. אבל בדברים שנשאה ב-1958, בטקס לקבלת פרס לסינג היוקרתי בהמבורג, היא אמרה כי תמיד הרגישה את עצמה יהודייה, יותר מכל דבר אחר. לחברתה, הסופרת מרי מקארתי, היא כתבה, כי "כל קטסטרופה אמיתית (שתתרחש) בישראל תפגע בי יותר מכל דבר אחר כמעט" (מכתב מ-17 באוקטובר 1969).
מבחינתה, משפט אייכמן לא חידש דבר, פשעי הנאשם היו ידועים ומתועדים. אולם הדילמה של ארנדט, היתה הפער בין הרוע מסוג חדש, הקיצוני, המוחלט, שהופיע בעולם עם המשטרים הטוטליטריים, לבין רגילותו של האיש שניצב בתא הזכוכית; איך ליישב את עליבותו, בינוניותו, כלומר, "אנושיותו" של אייכמן עם פשעי הזוועה הנאציים, ה"מפלצתיים", שהוא היה שותף בכיר בהוצאתם לפועל.
האינטלקטואלית היהודייה הגיעה להארה. "ככל שהיו המעשים מפלצתיים, מבצעם לא היה מפלצתי כלל, גם לא דמוני." והגדירה אותו כך: "להרוס את האגדה בדבר גדולתו של הרוע, כוחו הדמוני," ולגלות כי גם לא-איש, גם נמושה סטנדרטית, יכולה להיות רוצח המונים. זהו ה"דו"ח על הבנאליות של הרוע."
קריאה צמודה בתיאורֶיה את אייכמן, ובדברים שכתבה ארנדט אחרי המלחמה על מוֹרהּ הראשון לפילוסופיה, מרטין היידגר, מעלה אפשרות מצמררת. אני מציעה כאן טענה שדמותו של הפילוסוף הנאצי היא שמבצבצת ויוצאת לאור, כמו פנטימנטו, מבעד לדיוקנו של אייכמן, ונעשית לדמות הראשית במחזה המוסר הזה. ובמשחק ההשתקפויות ההדדיות האלה נהפך הדו"ח שהיא כתבה למסמך נוקב ועקרוני עוד יותר. במאמציה לפענח את דמותו המחוקה, הבנאלית והאטומה לבני אדם של אייכמן, היא מצאה את עצמה מתמודדת גם עם צלו האפל של היידגר, עם ההיסטוריה, הפילוסופיה והאישיות שלו, שליוו אותה מאז היותה סטודנטית.
היידגר היה אנטישמי. הוא נהה אחר הנאציזם כבר בשלב מוקדם, אך נחשב לגדול הפילוסופים של הזמן, המהלך קסם על תלמידיו, ביניהם סטודנטית בת 19 בשם חנה ארנדט. הרומן החשאי בין מורה בעל משפחה לתלמידתו המחוננת. נמשך פחות משנתיים, אך מבקריה ורודפיה ראו בו כתם בל יימחה, והדביקו לה את התכונה של "אוהבת נאצים". היא לא דיברה בפומבי על הפרשה, ולא ניסתה להתגונן מול מבקריה, לא התכחשה ולא הכחישה, גם לא התנצלה. לקרובת משפחה שלה אמרה שאת העבר אי אפשר לשנות, גם לא למחוק.
ב-1926 היא "השתחררה" מאחיזתו של היידגר ועברה לאוניברסיטת היידלברג, כדי להשלים שם את עבודת הדוקטורט שלה אצל הפרופסור לפסיכיאטריה ולפילוסופיה, קארל יאספרס.
היידגר הצטרף למפלגה הנאצית עוד לפני 1933, ראה ב"פיהרר לבדו את ההווה והעתיד של המציאות והחוק הגרמניים" (מתוך הרצאה שלו באוניברסיטת פרייבורג, 3 בנובמבר, 1933), ועשה קריירה לתפארת במשטר הנאצי. ובתפקידו כרקטור החדש של אוניברסיטת פרייבורג, הוא מיהר לפטר מרצים יהודים ואף גירש את מורו הגדול, אדמונד הוסרל הקשיש, שלו הקדיש את ספרו "הוויה וזמן", עד שמחק את ההקדשה מתוך אופורטוניזם טהור.
כשדיברה בטלוויזיה הגרמנית ב-1964, עם צאת ספרה על אייכמן, על התהום שנפערה סביבה וסביב עמיתים וחברים עם תחילת הרדיפות ב-1933, התכוונה ארנדט לבגידתו של היידגר בהם, במורה שסלל לו את הדרך לקתדרה ולבגידתו בבני אדם בכלל. יאספרס, לעומת זאת, היה אנטי-נאצי גלוי, נשוי לאישה יהודייה שומרת מצוות, שלא עזב לרגע, סירב להתקפל מול השלטון החדש ואיבד את משרת הפרופסור שלו ואת פרנסתו, ואף היה מיועד לשילוח למחנה השמדה.
בין יאספרס לארנדט נקשרה ידידות עמוקה, וחילופי המכתבים ביניהם, שהחלו ב-1926 והסתיימו ב-1969, עם מותו, הם מסמך אנושי אינטלקטואלי מרתק. בשנים שלאחר המלחמה הם מרבים לדבר על היידגר, על נפקדותו המוסרית, על סכלותו הפוליטית, על היעדר המחשבה והאחריות האישית אצלו, על היסח הדעת והניתוק מהמציאות, תכונות שאיתרה כמותן, מילה במילה, אצל אייכמן.
ההתלהבות שעורר הרייך השלישי בהיידגר, היא אמרה, כמעט השתוותה לבורות המשוועת שגילה בעניינים שדיבר עליהם. ובתגובה לדברי יאספרס על "הטומאה" של היידגר, על הנפש ה"לא טהורה" שלו, שאינה מודעת ל"עכירותה" המוסרית, ארנדט מציינת בעיקר את "חוסר האופי" והאופורטוניזם שלו, ש"הזדחלו" גם אל תוך הפילוסופיה שלו. "רוצח פוטנציאלי" היא כינתה את היידגר, בשל הבגידה האנושה שבגד בהוסרל.
אין לדעת אם בדברה ובכותבה על התכונות שאיבחנה הן אצל קצין האס-אס שנשפט בירושלים והן אצל המורה-הפילוסוף שבגד במחשבה, בבני אדם ובה אכן כיוונה ליצירת הזהות המבעיתה, הפרוידיאנית, בין השניים.
(עדית זרטל, "האדם החכם ביותר בסביבה – חמישים שנה למותה של חנה ארנדט", "אל-ארצ'", 4.12.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-12-04/ty-article-opinion/.premium/0000019a-e972-de8e-a99b-fbfae1ad0000

נעמן: מעניין החידוש הפרשני שעושה עדית זילברטל-זרטל בהתיקה את "הבנליות של הרוע" מאייכמן למאהבהּ [של ארדנט] היידיגר. (הייתי פעם בהרצאה של פרופסור יוסף אגסי ז"ל, והוא טען שהוא לא מבין את היידיגר, אבל דעותיו היו מוקצות מחמת מיאוס. נגמלתי מרגשות נחיתות לגבי אי הבנת תורתו. נ.כ.)
חנה ארנדט סייעה לחזרתו של היידיגר לאקדמיה וסייעה בפרסום ספריו עם חידוש הקשר ביניהם אחרי השואה ב-1950. היא הצדיקה זאת ברגש האהבה שבליבה אליו. זו חנה ארנדט הכאילו לוחמת בטוטליטריות וברוע.
בגלל זה ובגלל גימודה את דמותו המפלצתית של אייכמן "בנאליות של רוע" היא קיבלה הערכה מהגרמנים שקראו ב- 12 למאי 2005 רחוב על שמה בברלין בירת הרייך. רחוב חנה ארנדט (Hannah-Arendt-Straße) הנמצא ברובע מיטֶה (Mitte) במרכז ברלין, סמוך לאנדרטת השואה ופרידריכשטראסה.
בראייה היסטורית, מגוחכת ההגדרה של זילברטל-זרטל שחנה ארנדט היא "האדם החכם ביותר בסביבה," בשעה שברוב איוולתה היא ראתה באייכמן רק "בנאליות של רוע", ולא רוע מוחלט כפי שהיה באמת. אדם שהצהיר אחרי המלחמה בראיון כי השמדת היהודים היא בשבילו ערך עליו, ויש לו סיפוק רב על רציחת שישה מיליון, וצער שלא הצליח להשמיד עוד יהודים (ביניהם כמובן גם את חנה ארנדט עצמה).
בנוסף גם המחקר שלה על יסודות הטוטליטריות נראה בחלקו הגדול לא רציני. היא כלל לא חקרה את הטוטליטריות של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי. למשל את ארגון "האחים המוסלמים" שמייסדו חסן אל-בנא הצהיר כי על פי מוחמד יש להשמיד את היהודים כולם כתנאי לגאולה. ואימרה זו מופיעה באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ).
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
את הרוע הגדול ראתה חנה ארנדט דווקא אצל היהודים, היהודים שהוכרחו לשתף פעולה עם הנאצים כיודנרט. הם הרוע. לא הבנליות של הנאצים, לכן גם חנה ארנדט כל כך פופולרית בקרב האקטיביסטים הפרו-איסלמים מבני מינה של זילברטל-זרטל.

הבנאליות של הרוע (2)
כן, יש דבר כזה רוע יהודי. הגיע הזמן שנכיר בו
דוד שטרומברג המתנאה בעצמו כ"סופר, מתרגם וחוקר ספרות", כותב על הרוע היהודי: "יהודים תמיד התקשו להודות בקיומו של כוח משחית שעולה מקרבם. כדי להתמודד באמת עם כל רבדיו והיבטיו של הרשע, עלינו ראשית להכיר בקיומו של רוע יהודי – ובכך שהוא חלק בלתי-נפרד מאיתנו."
מושג הרוע, בהקשר של מדינת ישראל, איננו זר לעמודי "הארץ". אווה אילוז כתבה: "הגיעה העת לבחון מחדש את הבנאליות של הרוע" (30 ביולי 2016), ובה טענה כי "המשטר הישראלי הקולוניאליסטי הנוכחי מקיים דמיון משפחתי עם משטרי רשע."
יהודים מתקשים לדמיין כוח משחית העולה מקרב קהילותיהם וחברותיהם, או לקבל שמנהיגים יהודים יכולים לחולל ולשמר רוע הפוגע לא רק בזולת אלא גם בהם עצמם. מאז ומעולם היו מנהיגים רוחניים וקהילתיים במוקדי כוח שניצלו לרעה את מעמדם וגרמו נזק לקרוביהם, לקהילתם או לתלמידיהם, אך תופעות אלה הוסברו לרוב כסטיות אישיות. הסברים מקובלים של רוע במסורת היהודית נוטים להתעלם מהרוע שמחוללים בעלי כוח ממשי, ומהקושי של יהודים אחרים הנתונים למרותם להכיר ברעות אלה כרוע.
במאמר שפורסם בנובמבר 2024 בכתב העת ההודי "Counter Currents" מאת בריאן ויקטוריה, חוקר בודהיזם, הוא שאל: "האם ישראל רעה?" תשובתו: בכל העולם ובכל תקופה בהיסטוריה, מנהיגים "תימרנו במיומנות" את בני עמם לביצוע מעשים רעים באמצעות הטלת פחד ואימה. מסקנתו: "ל'מדינה' אין סוכנות ואין רצון חופשי, ולכן אין היא יכולה להיות רעה. אולם כפי שהוכיחו היטלר ורבים אחרים מעשיהם של מנהיגי מדינה בהחלט יכולים להיות כאלה!" ויקטוריה מוסיף כי במלחמה עם חמאס, "האחריות מוטלת בבירור על כתפי המנהיגים הישראלים הנוכחיים ותומכיהם בישראל המאמינים כי יש להם הזכות (האלוהית, בעיני רבים מהם) לבצע טיהור אתני או להרוג פלסטינים."
בקריאת הדברים תהיתי אם אני, כישראלי שאינו תומך במנהיגים האלה ואף מתנגד קולני שלהם, נחשב נקי מן החטא הזה. ואם כן – מה משמעות הדבר להיות חלק ממדינה שלדעתי מנהיגיה שקעו לתוך רוע? האם אני שותף לדבר עבירה? "צופה פסיבי" בלבד או קורבן פוטנציאלי? או שמא שלושת הדברים הללו גם יחד?
(האנטישמי בריאן ויקטוריה סבור בדומה לגנדי שאסור ליהודים להתגונן מהשמדה. עליהם ללכת כצאן לטבח זה הטוב! נ.כ.)
בתחילת 2025 השווה השחקן והמחזאי היהודי-אמריקאי וולאס שון בין ישראלים לנאצים. ואמר כי ישראל "מחוללת רוע שאינו נופל מזה של הנאצים." הוא כינה זאת "רוע שטני" והוסיף כי "אי-אפשר להיות יותר רשע מזה." אם לא די בכך, הוא הדגיש כי "הישראלים... עשו רבים מן הדברים שהנאצים עשו ליהודים." כך הצליח להיפטר מהנטל של השתייכות לקבוצה המחוללת רוע. אלא שהקשר שלו ליהדות היה מאז ומתמיד מפוקפק. הוא עצמו אמר כי הוריו "היו אתיאיסטים ולא גילו עניין של ממש בדתם," שהוא עצמו "גדל בלא עניין אמיתי בה," ושה"חוט ניתק."
במאמר תגובה שפורסם ב"Jewish Journal" של לוס אנג'לס כינה הפובליציסט מתיו שולץ את שון ודומיו As–a–Jew Jews – יהודים שיהדותם משמשת להם כסמכות רטורית. לדבריו, גינוי ישראל כיהודים הוא עבורם חלק מזהותם היהודית. "כדי להיות יהודי טוב," כתב שולץ, "עליך לגנות את ישראל." בדרך זו יכולים יהודים אלה להפריד את עצמם ממה שהם מכנים הרוע של ישראל. אך הם גם חסרים את המושג היהודי של רוע, שלפיו יש רוע בכל אחד מאיתנו.
יהודים עצמם. יהודים מתקשים לדמיין כוח משחית העולה מקרב קהילותיהם וחברותיהם, או לקבל שמנהיגים יהודים יכולים לחולל ולשמר רוע.
גם חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע" (1963), העלתה את ההשערה כי "ללא עזרת היהודים בעבודת המינהל המשטרתי... (הרוע של היודנרט) היה משתרר כאוס מוחלט או שחיקה בלתי-אפשרית של כוח האדם הגרמני."
קשה לשכנע את רוב הישראלים בכך שנתניהו וחבורתו מחוללים רוע, ובכך הורסים לא רק חפים מפשע בעזה אלא גם את המרקם המוסרי והחברתי של ישראל. אך יש מקור אחד קטן לנחמה: יש מיליוני בני אדם, יהודים ולא יהודים, שחשים אשמה, זעם וחוסר אונים כיוון שאינם יכולים לחולל שינוי מהותי, ובכל זאת פועלים בדרכים קטנות כדי לאזן את הרוע. יש ישראלים המתנדבים בארגונים אזרחיים או פוליטיים שפועלים למען דו-קיום. הם נשארים ונאבקים, וממשיכים לקוות, כנגד כל הסיכויים, לעתיד טוב יותר במדינה שבה המנהיגים הופכים אותם למנודים גם מחוץ אליה וגם בתוכה".
(דוד שטרומברג, "יש דבר כזה רוע יהודי", "אל-ארצ'", 26.1.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2025-11-26/ty-article/.highlight/0000019a-c042-db55-a7bb-edd631f10000
הבנתם? לדעת "ההומניסט" המוסרי והטוב, הסופר המתרגם וחוקר הספרות, דוד שטרומברג – סמל הטוב הוא ללכת כצאן לטבח, ולא להילחם נגד האוייב הבא להשמידו. הרע הוא כמובן היהודי בדמות המנהיג נתניהו שהוא רע – סטרא אחרא, שהעז לא להנהיג את העם ללכת כצאן לטבח ולהישחט ע"י החמאס, הג'יהאד חיזבאללה איראן והח'ותים.
דומה שדוד שטרומברג הוא הוא "הבנאליות של הרוע".

בנאליות של הרוע (3)
ג'ורג' קלוני: "הכרתי את אשתי כשהיא סייעה לאחים המוסלמים"
ג'ורג' קליני סיפר בראיון את סיפור ההיכרות שלו עם אשתו אמל, עורכת דין ואקטיביסטית זכויות אדם, ובכך הוא חשף כי אמל סייעה לארגון שנחשב לארגון טרור בארה"ב. ארגון אוייב לזכויות אדם.
קלוני סיפר כיצד לאחר שהכיר את אמל והחליף עימה מכתבים, הוא הגיע ללונדון ושאל אותה אם היא תרצה להצטרף אליו באבי רואד (מעבר החצייה הלונדוני המפורסם שעליו הצטלמו הביטלס), והיא ענתה לו שהיא "בפגישה עם האחים המוסלמים." לדברי קלוני, היא עזרה להם בניסוח חוקה במצרים בתקופת שלטונם של האחים המוסלמים במצרים, (בין 2012 ל-2013).
https://www.mako.co.il/entertainment-celebs/world-2025/Article-89d7f51b3dcea91027.htm
אמאל עלם א דין, ילידת ביירות, אשתו של קליני, היא בת לאב דרוזי ואם מוסלמית סונית מלבנון. דרוזי יכול להיות רק בן של אב ואם דרוזית, כך שהיא מוסלמית-סונית.
אמאל עלם א דין התפרסמה כעו"ד הנלחמת בעד זכויות אדם שימשה בין השאר במשפט צעירה יזידית נגד דעא"ש, אבל מסתבר שבד בבד היא תומכת הארגון המסכן את זכויות האדם ארגון "האחים המוסלמים" שהוצא מן החוק בארה"ב. (לא בקטאר ובטורקיה) האם זו הבנאליות של הרע של חנה ארנדט?

בושה וחרפה
בנג'מין טיש, מנכ"ל בכיר בתאגיד "Loews" ואחיה של מפקדת משטרת ניו יורק הנציבה ג'סיקה טיש, כינה את ראש העירייה זוהרן ממדאני "אויב העם היהודי" לאחר שניצח בבחירות. טיש התנצלה בפני ראש העירייה הנבחר על ההתבטאות של אחיה.
"הנציבה התנצלה בפני הצוות שלי על ההערות הללו," סיפר ממדאני לכלי התקשורת שלשום – וטען: "אני מצפה להיות ראש עירייה עבור כל תושבי ניו יורק, כולל היהודים."
ראש העירייה הנבחר, שסירב לומר שישראל צריכה להתקיים כמדינה יהודית, התעקש שהדברים לא ישפיעו על יחסי העבודה שלו עם ועדת המשטרה בעיר. "ההתמקדות שלי בשיחות שלי עם הנציבה טיש היא בשמירה על בטיחות הציבור, במקביל לצדק עבור תושבי ניו יורק ברחבי חמשת הרובעים."
ממדאני הוסיף כי הוא העריך את ההתנצלות שקיבל ממפקדת המשטרה בעיר, וציין כי "ההתמקדות שלי חוזרת לעשייה."
https://www.mako.co.il/news-world/2025_q4/Article-61d745951a3fa91026.htm
בושה וחרפה לבנימין טיש על התנצלותו לפני ממדאני. ממדאני הוא אכן אוייב העם היהודי שאינו מכיר ביהודים כעם ובזכותם למדינה, ותומך בחיסול מדינת היהודים. אם זה לא אוייב מהו אוייב?
לפחות לו היה לומד מבנימין נתניהו ש"ההתנצלות" שלו לקטאר היתה מלאכת מחשבת של אי התנצלות, וכתב האשמה.

מהפיכה בחקר הספרות העברית
באסם חנדקג'י מבקש
"לחשוף את פניה האמיתיות של הספרות הציונית"
שירין פלאח סעב, הכתבת הסורית-דרוזית, אזרחית ישראל, של עיתון "הארץ", מהללת ומפארת את המחבל ששוחרר בעסקת החמאס באסם חנדקג'י, כ"חושף הפנים האמיתיות של הספרות הציונית."
"האסיר הפלסטיני באסם חנדקג'י שוחרר בעסקה בין ישראל לחמאס באוקטובר האחרון. ב-2005 הוא הורשע בסיוע למחבל שביצע את פיגוע ההתאבדות בשוק הכרמל בתל אביב, שבו נרצחו שלושה בני אדם, ונידון לשלושה מאסרי עולם. ב-14 באוקטובר, לאחר יותר מ-20 שנה מאחורי סורג ובריח, שוחרר והוגלה למצרים עם עוד 50 אסירים פלסטינים. עם הגעתו לקהיר ירד מהאוטובוס כשלצווארו כאפייה שעליה רקומות המילים "פלסטין" ו"אל־קודס לַנָא" (ירושלים שלנו).
בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט התקבל חנדקג'י בזרועות פתוחות והיחס אליו מלא הערכה. ב-14 בנובמבר התקיים בספרייה גדולה בקהיר אירוע ספרותי לרגל שחרורו בהשתתפות המבקרת וחוקרת הספרות ד"ר שירין אבו א־נג'א.
ההתעניינות העצומה בחנדקג'י לא נבעה רק ממעמדו כאסיר משוחרר. הוא נהפך קודם לכן לדמות ציבורית בזכות כתיבתו. הרומן שלו, "מסכה בצבע השמיים", שראה אור ב-2024, זכה באותה שנה בפרס הבינלאומי לספרות ערבית. הפרס בסך 50 אלף דולר, שמעניקה איחוד האמירויות, הוא אחד היוקרתיים ביותר בתחום בעולם הערבי."
חנדקג'י, שלמד באוניברסיטה הלאומית א-נג'אח בג'נין במחלקה לעיתונות ותקשורת לפני שנעצר, כתב תחילה בכלא מאמרים על החוויה של האסיר הפלסטיני. הרומן הראשון שלו, "נרקיס הבדידות", פורסם ב-2017 ברמאללה בתמיכה של שר התרבות ברשות הפלסטינית איהאב בסיסו. העלילה מתמקדת בדמות פיקטיבית של רג'ב אסמעיל, משורר שחי תחת הדיכוי של המשטר הערבי ומתמודד עם קונפליקטים אישיים בתוך המפלגה הקומוניסטית שהיה פעיל בה.
ברומן השני, "מסכה בצבע השמיים", העלילה נעה סביב סיפורו של נור, ארכיאולוג המתגורר ברמאללה. נור עוטה על עצמו מסכה שהשיג במקרה, ומאמץ זהותו של ישראלי בשם אור. הוא מצטרף למשלחת ארכיאולוגית ישראלית באחת ההתנחלויות. פלסטין, הקבורה על כל ההיסטוריה שלה, נגלית בפניו.
בראיון שהתקיים ב-BBC בערבית אמר: "זה לא חופש שזכיתי לו בצורה טבעית. זה כמו לידה מהמותן. יצאנו בזכות ההריסות של העם שלנו בעזה וים של דמים."
בראיון לערוץ "אל־ערבי" הקטארי אמר: "למרות התנאים הצנועים שבהם כתבתי את הרומן שלי בכלא זו היתה הדרך שלי לבטא את זהותי התרבותית ואת מעורבותי כאינטלקטואל מול האויב הציוני."
בראיון ל"אל־ערבי אל־ג'דיד" אמר: "יש לי כמה תוכניות – החשובה שבהן היא השלמת הדוקטורט וכתיבה של רומן שעבדתי עליו בששת החודשים לפני שחרורי. הוא עדיין במחשבותיי, כי החרימו לי את העטים והמחברות. זהו רומן על וליד דקה, ידידי וחברי." הוא מוסיף שהוא "עובד על שיתוף פעולה עם קבוצת אינטלקטואלים פלסטינים, ערבים ובינלאומיים, במטרה לחשוף את פניה האמיתיות של הספרות הציונית ואת היבטי הגזענות הקיימים בכל השיח הציוני.'"
(שירין פלאח סעב, "באסם חנדקג'י מבקש 'לחשוף את פניה האמיתיות של הספרות הציונית", "אל-ארצ'", 2.12.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-12-02/ty-article-magazine/.premium/0000019a-de21-df00-afba-dea99a160000
אז הנה עיתון "הארץ" זורק לפח האשפה מאמרים ארוכים שפירסמו במשך השנים חוקרי ספרות עברית ציונים שקרנים, כגון גבריאל מונבז-מוקד, דן מיזוץ'-מירון, גרהרד מנדל-גרשון שקד, זיוה גרבורג-שמיר, ורבים אחרים, ומחליף אותם בחשיפת פניה האמיתיות של הספרות הציונית" ע"י המחבל הרוצח באסם חנדקג'י.
אנחנו נזכור את שמואל לוי, בן 65 מיפו, לאה לוין, בת 64 מגבעתיים, וטטיאנה אקרמן, בת 32 מתל אביב שנרצחו ע"י מחבל מתאבד שהוא שלח ב-1 בנובמבר 2004, סמוך לשעה 11:15 בבוקר, להתאבד עם מטען חבלה סמוך לדוכן ירקות בדרום שוק הכרמל בתל אביב. המטען הכיל חומר נפץ במשקל חמישה קילוגרמים, והוטמן בתוך בקבוק חלב.
מתכנן הפיגוע, אחמד עראדה, נתפס ונשפט למיספר מאסרי עולם, אולם ב-2025 שוחרר מהכלא במסגרת הסכם חמאס-ישראל השלישי במלחמת חרבות ברזל. בסאם חנדאקג'י, מעורב נוסף בפיגוע, שוחרר גם הוא במסגרת אותה עסקה.
https://he.wikipedia.org/wiki/הפיגוע_בשוק_הכרמל
באסם חנדקג'י הגיבור הערבי הגדול שלח אחר להתאבד ולרצוח בשבילו.
"הארץ" יוכל עכשיו לכתוב שההישג ההיסטורי של סינואר הוא "חשיפת הפנים האמיתיות של הספרות העברית הציונית."

מזל טוב
מזל טוב לעקיבא נפרסטק-נוף ליום הולדת 89. עקיבא הצעיר מתחיל בקריירה של שחקן בהצגה "פנטזיה כפולה".
ההצגה, שעלתה לראשונה בפסטיבל עכו השנה, היא מעין שחזור של ראיון שערך עקיבא נוף עם ג'ון לנון ויוקו אונו ב-1969 במיטתם במלון באמסטרדם, במחאה שקטה שכונתהBed in על רקע מלחמת וייטנאם ועוררה עניין תקשורתי רב. נוף דפק על דלת הסוויטה שלהם לאחר שאנשי אבטחה סילקו משם עיתונאים רבים. אחרי שהציג את עצמו הוזמן להצטרף אליהם למיטה ולשיחה שכללה גם שיר ששר לנון, "השבועה לירושלים", לבקשת נוף שכתב את המילים.
סמדר יערון ודודי מעיין מככבים ב"פנטזיה כפולה" בהשראת מפגש של עקיבא ונוף עם ג'ון לנון ויוקו אונו. מבקרת התיאטרון של "הארץ" ננו זונבאנד (באידיש מוצאי שבת)-שבתאי, כותבת ש"אף שאין בה אמירה פוליטית נוקבת היא בהחלט ראויה לצפייה,"
https://www.haaretz.co.il/gallery/theater/theater-review/2025-11-29/ty-article-review/.premium/0000019a-ce34-db55-a7bb-eff494ca0000
לעקיבא הרבה בריאות והצלחה בתפקידך החדש בתיאטרון.

סקרנות
משה גרנות: "נעמן כהן תוהה מה קרה לאמיל גולדמן בסיפור 'החברה המזכירה', ובכן, זה הרי כתוב בסיפור: הוא שמע בקול אשתו, ועלה בסתר לארץ, אבל עם הגיעו ארצה, מיהר להירשם למפלגה הקומוניסטית, כי ללא ספק הרוסים יכבשו את ארץ ישראל, והוא יוכל להציג פנקס חבר במפלגה 'הנכונה'." ("חדשות בן עזר", 2113). הסקרנות שלי היא מה קרה לאמיל גולדמן אחר כך, כשהבין שהרוסים לא כבשו את הארץ? האם כקונפורמיסט החליף מפלגה?
הסוף של דודה לוסי שאחרי שברית המועצות התרסקה ענדה סרט שחור על השרוול, נטשה את מק"י, ועברה לרק"ח ברור. היא נפטרה בבית האבות. אבל סופו של גולדמן מעניין, והעניין רק מוכיח את טיבו של הסיפור שמשאיר סקרנות לדמיון.

המילה האחרונה
המילה האחרונה: אורי הייטנר מתרץ את אי יכולתו להודות בטעותו באי הבנת הנקרא, ברצון שלא להיראות טרחן ומשעמם בעיני הקוראים, ומיד כהרגלו כאלוף הטרחנים (אין אדם המתחרה בו במיספר המילים שהוא כותב) הוא מטרחן אותם כשהוא מזכיר בפעם השנייה (כאילו כדי לסנוט בי) את "השגגה" שלא הזכרתי את השם המלא של אבינרי ("חדשות בן עזר", 2114). אני שמח שטרחנותו להזכיר זאת בפעם השנייה מוכיחה שהוא בכל זאת מכיר סוף סוף בחשיבות השם המלא.
נעמן כהן