* על התמכרות לשקט וקדושת החיים – אם אנו רוצים למנוע עוד 7 באוקטובר (שעלול להיות הרבה יותר גרוע), חובתנו לחזור למהות התפיסה הביטחונית ששלטה ברמה בעשרות השנים האחרונות, ותוצאתה הישירה היא 7 באוקטובר. התפיסה היא התמכרות לשקט.
זו הגישה של שקט ייענה בשקט. משמעותה, שכל עוד אינכם יורים אלא "רק" מתעצמים והופכים לאיום אסטרטגי, לא נתערב ולא נפריע.
זה עבר לשקט ייענה בכסף, או ליתר דיוק, פרוטקשן – נשמן אתכם במיליארדים כדי להשיג אחרי כל מנה עוד כמה שבועות של שקט.
זה נמשך בהצתת שדות הנגב תענה בשקט. והקמת מאחז חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל תענה בשקט. העיקר שלא תהיה הסלמה.
וגם ירי רקטות ייענה בשקט, כל עוד הוא "טיפטופים". ואם תגדישו את הסאה בירי הרקטות, נצא ל"סבב", שמהר מאוד מטרתנו בו תהיה הפסקת אש, שתקרה כאשר זה יהיה האינטרס של האוייב.
ראש הממשלה, שלוז אחריותו מעצם תפקידו הוא הביטחון הלאומי של ישראל, וההתמכרות לשקט היא מדיניותו לאורך השנים הרבות של שלטונו, הוא האחראי מס' 1 לתפיסה ולכן הוא גם האחראי מיספר 1 לתוצאתה הבלתי נמנעת. אך זו גם היתה התפיסה של צה"ל ומערכת הביטחון, של המערכת הפוליטית על כל צדדיה, של התקשורת ושל מרבית האזרחים. הכלה, הבלגה – רק לא הסלמה.
מה עמד ביסוד התפיסה הזאת? אני מאמין שהיא באה מכוונות טובות – הרצון להימנע מהרג מיותר, גם של האוייב, אך בראש ובראשונה שלנו. עוד לפני 7 באוקטובר עסקתי רבות בתפיסה הזאת, וניסיתי להבין מדוע נתניהו דוגל בה. שיערתי שהיותו אח שכול היא חלק מההסבר וכן הטראומה של אירועי מנהרת הכותל העקובים מדם, בראשית הקדנציה הראשונה שלו כרוה"מ.
מה שעמד ביסוד תפיסת ההתמכרות לשקט, הוא ערך קדושת החיים. בשום אופן לא הייתי מוותר על הערך הזה. הוא מבטא את ההבדל התרבותי בינינו לבין אויבינו.
אבל הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות והדרך ל-7 באוקטובר רצופה רצון לשמור על חיי חיילינו. בסופו של דבר, הפחד מאבדות גרם לטבח, שמיספר האבדות בו בלתי נתפס. רצינו למנוע הידרדרות למלחמה, כדי לחסוך בחיי חיילינו – גם הידרדרנו למלחמה ארוכה, קשה ועקובה מדם, והיא באה אחרי הטבח, שבו נרצחו ביום אחד הרבה יותר ישראלים מאשר כל ההרוגים בשנתיים של המלחמה שאחריו בכל הגזרות.
בסופו של דבר, מציאות חיינו כמדינה קטנה, מוקפת אויבים החותרים להשמידה ונאלצת להגן על קיומה ועל חיי אזרחיה, מחייבת נכונות לאומית לספוג אבדות, כדי למנוע אסונות שמחיר הדמים שלהם גדול לאין ערוך.
* בזכות הלחץ הצבאי – אני מאזין לכל הראיונות עם החטופים ששוחררו, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מקפידים להודות ללוחמי צה"ל, אומרים שהיו שמחים ללחוץ יד ולחבק כל לוחם ולוחם, ולפצועי צה"ל, ולמשפחות השכולות, והם מזכירים שבלעדיהם הם לא היו משוחררים.
הם יודעים את האמת. הסיסמה ש"לחץ צבאי הורג את החטופים" היתה סיסמת שקר פוליטית דמגוגית. פדויי השבי יודעים היטב שבלי הלחץ הצבאי לא היתה עסקה והם היו נמקים עדין במנהרות, במקרה הטוב. אלא אם כן היתה זו עסקת כניעה מחפירה – ניצחון טבח 7 באוקטובר.
מטרת המלחמה – השבת כל החטופים, כמעט הושלמה. אני מקווה שהחלל החטוף רן גואילי יושב בקרוב. אבל אנחנו רחוקים מהשגת מטרת המלחמה הנוספת, מיטוט חמאס. אוי לנו ואבוי לנו, אם נוותר על השגתה.
* שיקום תמורת פירוז – מדינות העולם מימנו במיליארדים את שיקום עזה אחרי מבצע "עופרת יצוקה". ושוב – אחרי מבצע "צוק איתן". ושוב – אחרי מבצע "שומר החומות". ועכשיו?
האם העולם יילך עם הראש בקיר ויחזור על אותה שגיאה – מימון מכונת הטרור שתביא למלחמה הבאה, להרס הבא ו...לשיקום הבא?
שיקום עזה? בהחלט. תמורת פירוז הרצועה, פירוק חמאס מנשקו, כולל הנשק הקל, והשמדת המנהרות. אחרת, יהיה זה שיקום עד הסבב הבא.
* תומכת בזכות קיומה של גרמניה – קנצלר גרמניה פרידריך מרץ הכריז בפגישתו עם נשיא המדינה שגרמניה דבקה בידידותה עם ישראל והיא תומכת בקיומה של ישראל ובזכותה להגנה עצמית.
האם נשיא מדינת ישראל הצהיר שישראל מכירה בזכותה של גרמניה להתקיים ובזכותה להגן על עצמה? האם קנצלר גרמניה מבטא את ידידותה של מדינתו עם מדינה נוספת זולת ישראל, בהכרה בזכות קיומה?
זאת המציאות האנטישמית העולמית – המדינה היהודית היא המדינה היחידה בעולם, שמוטל ספק בזכות קיומה, ושביטוי לידידות עמה הוא הכרה בזכות זו, שהיא מובנת מאליה באשר לכל שאר מדינות העולם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם ששכנותיה חותרות להשמדתה והיא נאבקת על קיומה.
ובאשר להכרה הגרמנית בזכותה של ישראל להגנה עצמית – איך היא מתיישבת עם אמברגו הנשק על ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל?
אני מקווה מאוד שבמסגרת מימוש עסקת טילי החץ לגרמניה, ישראל השיגה התחייבות גרמנית שהדבר לא יישנה.
* עבודה זרה – הם לא "לומדי תורה". אילו למדו תורה, היו הראשונים להתגייס למלחמת מצווה, ומאז ה' באייר תש"ח אנו במלחמת מצווה.
הם לא "לומדי תורה". מכל מקום, לא תורת ישראל. תורת ההשתמטות היא עבודה זרה. מי שמלמד את בנו השתמטות, כאילו לימדו ליסטות.
המשתמטים הם כופרים בעיקר.
מדינה יהודית אינה מעניקה פריבילגיות לעובדי עבודה זרה ולבטח אינה מממנת את השתמטותם ואת החינוך להשתמטות.
* תורת הגלות – בית כנסת בווילנה, שמחת תורה, 1848. בחוץ יורד גשם זלעפות, כבר ימים רבים. ובפנים מתפללים את תפילת הגשם. מושך ילד בשרוולו של אביו ותוהה – "למה אנחנו מתפללים לגשם, כשהגשם יורד?"
"אנחנו מתפללים לשם," משיב האב. אנחנו מתפללים לגשם בארץ ישראל.
בארץ ישראל חיו אז כ-20,000 יהודים. פחות ממספר האוהדים הממלאים את יציע אצטדיון "בלומפילד". רק בודדים מהם היו חקלאים.
מה הפשר של תפילה כזאת? היהודים חיו בגלות, והתורה שלמדו והמצוות שקיימו נועדו לקיים את העם היהודי כדי שבבוא הגאולה הם יעלו לארץ ישראל, יפריחו את שממותיה ויקימו ריבונות יהודית. היתה זו המְתנה פאסיבית לגאולה ניסית, אך זו היתה תכלית ההמתנה. דרך ההמתנה הפאסיבית גילגלה את העם היהודי עד שערי אושוויץ. הציונות מרדה בגולה ובהמתנה הפאסיבית לגאולה, ונשאה את דגל הגאולה האקטיבית של עם ששב למולדתו, מחיה את אדמתו ומקים את מדינתו הריבונית.
החרדים, שבזכות הציונות עלו לארץ ישראל, בזכות הציונות, שלה הם מתנגדים ואותה הם שונאים, הקימו כאן את מפעל הישיבות חסר התקדים בגודלו, בזכות כספי המדינה, שלה הם מתנכרים, הם מממנים אורח חיים פרזיטי ומשתמט, שקועים בגולה ובגלותיות.
החרדים גרים בארץ ישראל, אך הם חיים בגולה. כל הווייתם – גולה. הם מתפללים לגשם שיירד "שם". הם קוראים את אותיות התורה, אך אינם מתייחסים אליה כאל תורת חיים, תלמוד המביא לידי מעשה, והם מתעלמים ממצוותיה, כי הן אינן רלוונטיות לגלות שבה הם חיים. לימוד התורה שלהם הוא לימוד תורת הגלות. זה לא לימוד תורה ששומר עלינו, כמו שליהג בלי להאמין לאף מילה שיצאה מפיו ראש הממשלה בנאומו בכנסת. זה לימוד תורה זרה שאנו שומרים עליו, בדם בנינו.
הציבור החרדי הוא תינוק שנשבה, והוא עשוי לחזור בתשובה ולעלות לארץ ישראל ולמדינת ישראל. אבל אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים. חובתנו, חובת הערבות ההדדית, היא לסייע לאחינו להבריא ולהיחלץ ממדמנת הגלות.
ובמקום לעשות כן, ממשלה צינית וריקה מערכים יהודיים וציוניים מחוקקת חוק שנועד להנציח את ההשתמטות הממארת, את הגולה הדוויה כאן בארץ ישראל.
ולאן נוליך את החרפה.
* מועמד לאוסקר – אני רוצה להחמיא לנתניהו. כשמגיע – מגיע.
הוא הפגין כישורי משחק נדירים, כאשר אמר, בנאומו בכנסת, שעולם ההשתמטות, או בלשונו עולם ה..."תורה" (בטח לא תורת ישראל) שמר עלינו ועוד ישמור עלינו, בלי להתפוצץ מצחוק.
פרס אוסקר.
* אסקופה נדרסת – כאשר יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת נאמן למחויבותו לביטחון המדינה ומסרב להיות קבלן הביצוע האוטומטי של חוק ההשתמטות המושחת, ראש הממשלה ("סיעת הליכוד...") מדיח אותו וממנה לתפקיד בובה על חוט, בוביסמוט, לעשות בעבורו את העבודה המלוכלכת. כאשר יו"ר ועדת הכלכלה מסרב להיות חותמת גומי למזימת עוכר התקשורת קרעי להשתלטות הממשלה על התקשורת, מוקמת ועדה עוקפת בראשות דיסטל אטבריאן.
הכנסת היא המוסד המבטא את ריבונות העם. היא אמורה להיות מעל הממשלה, מפקחת על הממשלה ומבקרת אותה. אך נתניהו ושני יו"רי כנסת עלובים – יריב לוין ואוחנה, הפכו את הכנסת לאסקופה נדרסת של הממשלה. הכנסת מעולם לא היתה חלשה כל כך ורמוסה כל כך בידי הממשלה כפי שהיא היום, וזו פגיעה חמורה בדמוקרטיה.
לאחר חילופי השלטון, יהיה צורך ברפורמה שתחזק בצורה משמעותית את הכנסת, קודם כל מול הממשלה וגם מול בג"ץ.
* חבל תלייה – שר בישראל, בן גביר, עונד על דש חולצתו סמל של חבל תלייה. איזו חרפה. איזה גועל. האם שוטרי משטרת ישראל, שהוא הופך אותה למיליציה שלו, עתידים לענוד סמל של גולגולת עם שתי עצמות?
ברברי.
* שר המוות – שלא נתבלבל.
כאשר שר הגרדומים עונד סיכת מוות, וכל מה שהוא משדר זה מוות, מוות, מוות, הוא לא מתכוון רק למחבלים, אלא לערבים ש"כולם מחבלים," וגם ל"בוגדים", כלומר מתנגדי המשטר.
* לה-פמיליה במדים – שר הגרדום בן גביר הופך את משטרת ישראל ל"לה פמיליה" במדים.
– האם יש לי איזו מילה חיובית אחת לומר על בן גביר? משהו? איזושהי נקודת זכות?
האמת היא שבעבר היתה לו אצלי נקודת זכות – על תנאי. נתתי לו קרדיט שאולי הוא "שמפניה", סוכן שתול של השב"כ, וכל הרע שהוא עושה הוא בסופו של דבר בשירות המדינה.
אבל אני לא מאמין שהשב"כ היה נכשל עד כדי כך שסוכן שלו היה מגיע לעמדת חורבן כזו.
בן גביר הוא רע מוחלט, רֶשע מזוקק.
* ד"ש מהליכוד – משה ניסים, לשעבר שר המשפטים והאוצר בממשלות הליכוד, פוליטיקאי הגון ומוערך על כל חלקי המערכת הפוליטית, הוא אוד מוצל מאש; אחד השרידים האחרונים מהליכוד ז"ל, ממה שהיתה פעם מפלגה לאומית וליברלית והיום אינה לאומית ואינה ליברלית.
ניסים בן ה-90, שהוא עדין חד כתער, נשא נאום חוצב להבות, בהתרגשות רבה, בישיבת ועדת החוקה של הכנסת, שבה תקף בחריפות רבה את "מה שאתם מכנים רפורמה משפטית," שאותה הגדיר "דבר בזוי."
ניסים הוא שמרן משפטי, בניגוד לתפיסת האקטיביזם המשפטי של בגין. הוא ממבקרי בית המשפט בעשרות השנים האחרונות, אך ביקורת עניינית, מתוך כבוד למושאי ביקורתו, ללא האשמות שווא, קונספירציות ועלילות בזויות נגדם, והוא מתנגד בחריפות למהפכה המשטרית, שלא נועדה לתקן את ליקויי המערכת אלא להביא להשתלטות הממשלה על הרשות השופטת.
הקטע הנדיר שבו זכינו לראות את ניסים, היה מעין פריסת שלום מעולם שהיה ואיננו עוד; ממפלגה שהיתה ואינה עוד, ומה שנותר ממנה הוא רק המותג, אך התוכן התהפך והתעוות – הליכוד.
* לא משלנו – עד 2017 אמיר אורן היה הפרשן הביטחוני של "הארץ". נהגתי לקרוא בכל יום שישי את הטור שלו. תמיד הוא שפע המון מידע, TMI (too much information), כשהוא מתרוצץ רצוא ושוב בכל תולדות המדינה, ושופך ים של שמות של קצינים בכירים וזוטרים ולצידם בכירים וזוטרים בשאר מערכות הביטחון, ושמות של מבצעים שהיו או בוטלו ושמות של תרגילים וכו', לאורך שנות המדינה. לכאורה, נהדר – חשוב מאוד לדון בסוגיות השונות מתוך פרספקטיבה היסטורית. גם אני נוהג כך. אלא שאצלו לא היתה פרספקטיבה היסטורית אמיתית, אלא יותר רכילות של פוליטיקה פרסונלית נטו ומאבקי כוחות, ומחנאות, ותמיד על רקע של תחרות כוחנית לשמה.
בגיליון יום שישי האחרון של "הארץ", הופיע מאמר של אמיר אורן. האם זו גיחה חד-פעמית, או שהוא חזר לכתוב בעיתון? איני יודע, אך באותו גיליון לא הופיע מאמר הפרשנות השבועית של עמוס הראל, הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון (הגם שאני חלוק עליו לעיתים קרובות).
והמאמר של אורן – בדיוק באותם דפוסים שהזכרתי קודם. ועוד דפוס שתמיד איפיין אותו – צביעת הקצינים בחלוקה של "משלנו" או "לא משלנו". כך למשל הוא ניהל מלחמת חורמה נגד מינויו של שאול "לא משלנו" מופז לרמטכ"ל, כשמולו התמודד מתן "משלנו באבו אבוה משלנו" וילנאי. מופז מונה, כי שר הביטחון היה איציק "לא משלנו בריבוע" מרדכי. אז בתוך ים המלל והמידע, ומאבקי הכוח הפרסונליים והרכילות מקום המדינה ועד היום, במאמרו של אורן, השורה התחתונה היתה, איך לא, התנגדות למינוי של רומן גופמן לראש המוסד. כי גופמן, כמעט מיותר לציין, הוא "לא משלנו". "רומן גופמן הוא דוד זיני חילוני", פתח אורן את מאמרו. זיני, כמובן, פסול מן היסוד כי הוא לא משלנו האולטימטיבי – גם דתי, גם אב ל-9 ילדים, גם כיפה גדולה וגם מזרחי. רומן גופמן, פותח אורן, הוא לא משלנו בדיוק כמו דוד זיני, למרות שהוא לא דתי. במה אשם ובמה חטא? "לפנים נהגו בצה"ל לדבר על קצין פרוסי, במובן של משמעת ומקצועיות. גופמן הוא פרוסי בלי האות הראשונה". קצין רוסי? אצלנו?! הוא לא משלנו. הוא דוד זיני חילוני. פסול!!!
"הארץ" מגויס נגד מינויו של גופמן, במאמר המערכת, בפשקוויל נאצה של אורי משגב, בטור של אורן ועוד. לטעמי, וכתבתי זאת, נכון היה לבחור לתפקיד ראש המוסד אדם מתוך המערכת. אולם הפסילה האישית של גופמן, והעליהום הזה, מבטאים שילוב של שתי רעות חולות.
האחת, היא פסילה אוטומטית של כל מי שנתניהו ממנה. כך היה גם עם מינוי זמיר.
השנייה, היא החטטנות בהיסטוריה של כל מועמד כדי לחפש איזה שלד בארונו, ובכך פסילתו, תוך התעלמות מכל הישגיו והצלחותיו ויכולותיו. הרמטכ"ל זמיר הזהיר, שלא נהיה ארץ אוכלת מפקדיה. אני מציע לאמץ את העיקרון.
* באגס באני יקר – נתניהו עומד ללא בושה מעל דוכן הנואמים בכנסת וממחזר את הסיפור הדמגוגי ששופטים אותו על בובת באגס באני מלפני עשרים ומשהו שנה.
כדאי לזכור, שלא מדובר בבובת באגס באני, אלא בקבלת טובות הנאה בסך 700,000 ש"ח.
* מה הרג אותם – המשפט "זה הילד ה-12 השנה שמת מחצבת" הוא משפט מכובס. ב-2025 לא מתים מחצבת. יש חיסון זמין לכולם. הילדים הללו לא מתו מחצבת, אלא מהורים שבחרו לא לחסן אותם.
* מהקופסה השחורה למדליית הזהב – יום ראשון השבוע היה יום ההוקרה הלאומי לפצועי צה"ל ופעולות האיבה. בגולן, הורחב היום לשבוע הוקרה. בכל אחד מאשכולות היישובים נערך מפגש עם פצוע צה"ל. באשכול "אביטל" – יישובי צפון הגולן, נערך באורטל מפגש רב משתתפים עם נעם גרשוני, טייס אפאצ'י שנפצע אנושות בהתרסקות מסוקו במלחמת לבנון השנייה, שיקם את חייו והיה לאלוף האולימפי בטניס במשחקים הפאראלימפיים בלונדון, 2012.
היתה זו הרצאה מרתקת ומעוררת השראה והתפעלות מניצחון הרוח על התרסקות הגוף. כאשר נעם הקרין את הסרטון של קבלת מדליית הזהב ושל דגל ישראל נישא אל על לרקע נגינת "התקווה" הקהל כולו הגיב בתשואות.
* למדני את השיר הפשוט – בהגיע המשוררת, המלחינה והמתרגמת רחל שפירא לגבורות, הוציא לכבודה מיזם 929 – המיזם הלאומי ללימוד פרק יומי בתנ"ך, את הספר "למדני את השיר הפשוט" – חמישים קריאות תנ"כיות משיריה.
היתה לי הזכות הגדולה לכתוב את אחד מחמישים המאמרים, על שירה "עוד יום". תרומה נוספת שלי, היתה החיבור אל היוזמה של חברי עופר גביש, חוקר הספר העברי, שכתב על השיר "דרישת שלום" ("מחורצים עצי הזית").
כבר פרסמתי כאן את מאמרי וכתבתי על האירוע המרשים של סיום הסיבוב השלישי ותחילת הסיבוב הרביעי של לימוד 929 פרקי התנ"ך, שמרכזו היה השקת הספר.
בימים האחרונים קראתי את הספר והיה זה תענוג של ממש, לקרוא שוב את שיריה יפים של רחל שפירא ואת הקריאות התנ"כיות היצירתיות בכל שיר.
מעניין, שחמישה מאמרים, עשירית מן הספר, קראו משיריה באמצעות מגילת רות, המכילה ארבעה פרקים בלבד, מתוך 929 פרקי התנ"ך. המגילה היא טקסט של אהבה, חסד, קהילה ואהבת הארץ והטבע, וכאלה גם שיריה של רחל שפירא.
אחד מהם הוא מאמרו של הסופר, איש החינוך והמרצה אסף פרי על שירה "עוד יהיה לי". "יום אחד אולי אפרוש כנפיים" כתבה שפירא בשירה. רות אמרה לבועז: "ופרשת כנפך על אמתך." פרישת הכנפיים של בועז על רות, כמו פרישת הכנפיים של אלוהים על עם ישראל במדבר, כנשר ש"יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו," מבטא מתן ביטחון והגנה מצד החזק לחלש. אבל רחל שפירא, ובפרשנותו היצירתית של פרי גם רות, אינה מסתפקת בכך, אלא מדברת על פרישת הכנפיים כסמל לחופש, שבירת מחסומים והעצמה אישית. אלה נתפסו כבלתי אפשריים, בוודאי לאישה, בתקופת התנ"ך. אך פרי מפיח את הרוח הזאת ברות, ש"כשהיא תלך אחר הקוצרים באותם ימים ריקים מזכויות בשדות בית לחם ותלקט לה שיבולת ועוד שיבולת, תחת כנפיו של בועז, היא תשיר לליבה בשקט שיר על כנפיים שהיא תפרוש יום אחד בעצמה, כשווה בעולם. שיר תקווה. שיר תיקון. זה הרי נכון וצודק יותר לכולם. למה לא, תגיד לי, למה לא? בשבילי, וגם בשבילו. ובשביל כל פורשי ופורשות הכנפיים שבכל הדורות כולם."
לי, באופן אישי, הייתה גם עוגמת נפש. במאמר שלי נפלה טעות, שלפחות בעיניי היא מהותית מאוד. כתבתי: "והשיר מסתיים במילים האופטימיות: בחריפות הזאת, עוד יום, עוד יום. בציפייה לטוב, עוד יום, עוד יום." וכתוב: והשיר מסתיים "... ובצפיפות הזאת עוד יום עוד יום."
אין שום דבר אופטימי ב"צפיפות הזאת"...
הובטח לי שהטעות תתוקן במהדורה הבאה.
* ביד הלשון: רֵעִים – רֵעִים הוא קיבוץ במערב הנגב הצפוני, בחבל אשכול, בקרבת מפגש הנחלים גרר ובשור. הקיבוץ משתייך לתנועה הקיבוצית ולמועצה אזורית אשכול.
שמו הראשון של הקיבוץ היה תל רעים. לאחר מכן בית רעים. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949. חלוציו היו גרעין נח"ל של תנועת הצופים ששירת בפלמ"ח ונלחם בקרבות מלחמת השחרור. למה תל? בשל קרבתו לתל גמה, אתר ארכיאולוגי, שהוא כנראה הכפר הכנעני ירזה.
ולמה רעים? לזכר חברי הגרעין המייסד, שנפלו במלחמת השחרור.
בשבעה באוקטובר חדרו כמאה מחבלים ליישוב. כיתת הכוננות של היישוב וכוחות צה"ל לחמו על הגנת היישוב. חמישה מחברי הקיבוץ נרצחו וחמישה נחטפו. סמוך לקיבוץ נערכה מסיבת הנובה שבה נטבחו 364 בני אדם.
אורי הייטנר
1. צרור הערות 10.11.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר