אני ביקשתי להכיר את מדינת האי המיוחדת הזאת, את קובה, ואת העם שבה, רציתי להתוודע למצב שבו במדינה מותרת רק מפלגה אחת, ושרוב מוחלט של מועסקיה מקבלים את שכרם מהמדינה, שאין בה חופש עיתונות, ושאזרחיה מולעטים ללא הפסק במרקסיזם-לניניזם. חששתי שאני עומד להחמיץ את ההזדמנות להתוודע אל עולם מיוחד זה כי ראול קסטרו, שירש בשלטון את אחיו פידל, סטה לא מעט מ"הקו". וגם התפרקותה של ברית המועצות השפיעה קשות על קובה – כל הסובסידיות שקיבלה ממנה התאדו. כידוע, קובה ייצאה לברית המועצות סוכר במחיר גבוה ממחיר השוק, וקיבלה נפט ממנה במחיר נמוך ממחיר השוק. גן העדן הזה נפסק, קצת סייע להתגבר על המשבר הכלכלי בקובה הוגו צ'אבס הסוציאליסט מוונצואלה, אבל זה לא עזר הרבה, והעם נמק בעוניו. ראול החליט להתיר רכוש פרטי, ופתח את שערי האי לתיירות מערבית. מאוחר יותר עשה "מהפיכה" כשביטל את האיסור להחזיק טלפון סלולארי, ביטל את האיסור על המקומיים להתארח במלונות של תיירים, ושומו שמיים – הרשה לתושבים לרכוש מחשב אישי!

הרגשתי שאני חייב למהר כי עוד מעט תיהפך קובה לארץ מערבית, ושמורת הטבע הקומוניסטית הזאת תתפוגג, ואם נרצה להכיר שמורת טבע קומוניסטית – נצטרך להפליג לקוריאה הצפונית.

בכל זאת מה נשאר מחזונו של פידל קסטרו? – ובכן, כל אזרחי קובה פטורים לגמרי מתשלום מיסים (גן עדן קומוניסטי!). מיסים משלמים רק מי שניצלו את התרת הרצועה של ראול קסטרו ופנו לשוק הפרטי. כל החינוך במדינה הוא חינם, כולל הלימודים באוניברסיטה, אבל כדי להיות סטודנט עליך להיות חבר המפלגה.

כאמור, צריך למהר להכיר את קובה לפני שתהפוך לארץ בעלת צביון מערבי מודרני, מתועשת וקפיטליסטית כמו רוב הארצות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה.

אני דובר לדינו (תודה להוריי שעלו לארץ מסלוניקי!), והסתדרתי לא רע עם השפה הזאת בארצות אמריקה הלטינית – קצת מרימים גבה על כך שאני מדבר כביכול בשפתו העתיקה של סרוונטס, אבל מבינים אותי, ואני מבין אותם.

אני ידעתי שלא סתם כינו את הסגירות של העולם הקומוניסטי "מסך הברזל", עולם חף לחלוטין מתיירות – לא אוהבים זרים שבעיני השלטון כולם מרגלים שמבקשים להתנכל למשטר, והנה, ראול הקומוניסט פותח את שערי ארצו לתיירים מערביים, אלא מה? השלטון שכח להכין תשתיות ראויות לקבלת האורחים מארצות השפע – שדה התעופה בהוואנה פרימיטיבי למדיי, מזכיר מצב של שדות התעופה בעולם השלישי בשנות החמישים – מקום עלוב, והתנועה בו מעטה. הפקידים לבושים במדי צבא, והם חמורי סבר. הפקיד שבדק את הדרכון שלי הציף אותי בשאלות: לאן פניי מועדות? היכן אלון? כמה כסף הבאתי? ביציאה משדה התעופה צבאו עליי נהגי מוניות, וגם נהגים סתם שמבקשים להתפרנס מהסעת התיירים הנכנסים לקובה. צבאו עליי גם חלפנים וסתם מאכערים, בידיהם שלטים עם שמות המלונות אליהם הם מבקשים להסיע אותנו. בחרתי מונית –קשה היה לאבחן את הדגם – משהו ענתיקה שאי אפשר להגדירו, שבוודאי עבר הרבה ידיים לפני ידיו של הנהג שלי, והראיתי לנהג את כתובת המלון בו הזמנתי חדר.

לאורך הנסיעה חשתי שאני באמת חוזר אחורה בזמן – התגלו לעיניי בתים דלים בין חורשות דקלים, תעלות פתוחות המנקזות ביוב, עגלות רתומות לסוסים נוסעות במקביל לנו. לא עשה רושם שאני בהוואנה, עיר הבירה של קובה. אולי הנהג מוביל אותי בדרך ארוכה כדי לזכות בתשלום מנופח? אולי גרוע מזה? הרי שמענו על התנכלויות כלפי תיירים תמימים במדינות עניות שטופות בפשע. בפרסום שקיבלתי היה כתוב שהמלון אמור להיות במרכז הוואנה, והנה, אנחנו ממש באזור כפרי. הנהג, באנגלית עילגת מעורבת בספרדית, ניסה להרגיע אותי. ולאחר כשעה של נסיעה הגענו לבית שסביבו חצר מרווחת, שלא נראה לנו כמלון. אבל אין מה להתווכח – כאן כביכול מרכז הוואנה, והבית הפרטי הזה הוא בית מלון!

המנהל קיבל אותי במחוות מוגזמות של כבוד, והוביל אותי למבנה ארעי, מעין מחסן, הסמוך למבנה המרכזי – כלומר, מה שנראה כבית פרטי קיבל מעמד של ארמון, לעומת המקום בו שוכנתי בו. עליתי עם בעל הבית לעליית גג שעל המחסן, שם היתה מיטה מכוסה בכילה, פינה להניח את המזוודה. לא היה ארון, לא טלפון, לא שידה – רק מנורה שירדה מאמצע התקרה, ואשר על מנת לכבותה צריך ללכת עד המתג שעל הקיר הקבוע ליד הדלת.

למחרת זכיתי למה שבעל האכסניה כינה "ארוחת בוקר": בננה, שתי פרוסות לחם וריבה. את הכיבוד המלכותי הזה גישה נערה צעירה, כנראה בתו. אני רגיל לשתות קפה בבוקר, והרי אני בקובה – לא? אחרי כרבע שעה הוגש לי נוזל שחור בלתי מזוהה בעל טעם בלתי אפשרי. החלטתי לוותר – מאוחר יותר אכנס לאיזה בית קפה, ואשתה קפה נורמאלי. הבנתי שזה עסק פרטי, ובעל הבית בוודאי משלם מיסים.

"לא, אדוני, במלון הזה ("מלון?!) הוא רכוש המדינה, ואני עובד מדינה."

הבנתי אם כן, שהמודעה באינטרנט ל"מלון" נעשה מטעם משרד הפרסום הממשלתי!

לא הבאתי איתי את הטלפון הסלולארי , כי הבנתי שאין בו הרבה תועלת במקום הזה. ביקשתי מבעל הבית (סליחה, ממנהל המלון הממשלתי!) שיזמין לי מונית. בנסיעה אל מרכז הוואנה (עיר עם אוכלוסייה של מעל שני מיליון תושבים!) ראיתי בתים נטושים, חלקם חרבים ממש, וחלק אחר מקולפי טיח, תעלות ביוב פתוחות בצידי הרחובות, לצידנו נסעו גם עגלות רתומות לסוסים, שגם הן הסיעו נוסעים, בוודאי במחיר נמוך יותר. עברו לידינו ומולנו אוטובוסים מיושנים גדושים בנוסעים, בוודאי פועלים הנוסעים למקומות העבודה.

הסוכנות להשכרת מכוניות דווקא מצויה בבניין משופץ, שבקומת הקרקע מצוי המשרד, ומולו חנו מספר מכוניות. הפקיד שקיבל אותי נהג באדיבות מופלגת. נקל היה לחוש שהוא שולט במקצועו. להפתעתי, ההליך היה מהיר, וקיבלתי מפתחות לרכב. לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו אם הוא עובד מדינה.

"לא אדוני, זה עסק פרטי, אני בעל המקום."

"אז אתה משלם מיסים?"

"וכי יש ברירה? תרשה לי לשאול את אדוני מאין הגעת לקובה."

"מישראל."

אולי ההיגוי הלדיני שלי הטעה אותו:

"שמעתי על איסלנד, יש אצלכם הרבה גייזרים. אדון נכבד, אם אתה מאיסלנד, אצייד אותך ללא תשלום במפות של הוואנה ושל קובה."

לא תיקנתי אותו. הייתי מצויד במפה מהבית, אבל הודיתי לו על התשורה. המפה שלו היתה יותר מעודכנת.

יצאתי לדרך כשמגמת פניי לסייר דווקא בפריפריה ובכפרים, שם סברתי אפגוש קובנים אותנטיים, לא כמו העירונים שבכל מקום על פני כדור הארץ מבקשים לחקות את אמריקה. יעדי הראשון היה העיירה פינר דל ריו שהיא מרכז לגידול טבק ולעיבודו, וכמעט כל רכב ממונע או רתום לסוסים הובילו מטענים של עלי טבק. הסיגר הקובני הוא שם דבר בעולם, לכן חיפשתי את המפעל שמעבד את עלי הטבק. קיבלתי הדרכה מעוברי אורח, והגעתי למקום.

רציתי להיכנס, אבל סטופ! משום מקום הופיע ברנש שחום לבוש בטי שרט ועליו סמל הפטיש והמגל, ומעליו עניבה, וכן סרט אדום על הזרוע הערומה מעולם לא ראיתי הרכב כזה של בגדים.

"ברוך הבא! אני אדריך אותך במפעל."

ואחר כך בלחש: "בסוף הסיור תשלם לי חמישה פזו" (שווה ערך לחצי שקל).

הבנתי שמדובר בתוספת אסורה למשכורת הזעומה שהוא בוודאי מקבל על תפקידו המיותר – כל המפעל הוא סככה בגודל של כ-300 מ"ר, שבוודאי הייתי מסוגל לסייר בו בלי ההדרכה של בעל הטי שרט והעניבה – אבל צריך להישמע להוראות. הברנש מסביר לי שעל הקירות תלויים עלי טבק לייבוש, וכי לא הייתי מגיע למסקנה הזאת בעצמי? בקצה המבנה קבוצת נערות העובדות בגלגול עלי הטבק שלאחר ייבוש בתנור אמורים להיהפך לסיגרים. העלים מפיצים ריח משכר, שרק למענו היה כדאי להיכנס למקום.

והמדריך: "אני מציע לך לקנות כאן את הסיגרים, המחיר ללא תחרות, בהוואנה יעלה לך כפול."

רציתי להגיד לו שלא רק סיגרים, אבל אפילו סיגריות מעולם לא עישנתי, אבל ברומא, תתנהג כמו הרומאים, ובקובה תתנהג כמו אמריקאי. שאלתי על המחיר, והוצאתי מהארנק עשרה דולרים.

מסתבר שאסור להם לקבל את ההליך "הקפיטליסטי" הזה, אבל הוא מתנדב שניסע איתו לבנק, ושם יחליפו לי את הדולרים בפזו מקומי תוך דקות. הוא גם הבטיח לי שאיהנה מהחוויה של ניהול עסקה בבנק מקומי. לא הבנתי איך המפעל יסתדר בלי מדריך תיירים. הסרתי דאגה מליבי – אני הייתי התייר היחיד באותו היום, והברנש, שבינתיים נודע לי ששמו חזו, יכול להתפנות בלי ייסורי מצפון לבוא עימי לבנק כדי שאני איהנה מהחוויה.

ליד הבנק ראיתי את החזון הנפרץ בארץ קומוניסטית – תורים ארוכים ליד חניות שמוכרות לחם ודברי מזון אחרים המחולקים במידות קצובות. גם בבנק הזה היה תור. ההליך "המהיר" בבנק ארך כשעה, כשאני נשאל המון שאלות על ידי האשנבאי. זה העביר את השטרות לבדיקתו של פקיד אחר, ובינתיים משתרך תור מאחורינו. הסוף – סוף טוב: קיבלתי כסף מקומי, רכשתי את הסיגרים מ"המדריך" שקיבל גם טיפ, ושנינו יצאנו מרוצים. מה שבטוח הוא שאיש לא יוכל להכחיש שהייתי בקובה – הסיגרים שבידי הם ראיה מכרעת. הבעיה תהיה למי למסור אותם כמתנה כשאגיע ארצה – לא זכור לי קרוב או ידיד שמעשן סיגרים.

היעד הבא שלי הוא עיר החוף וארדו דיל סול, זה מקום קסום, בו הצליחו מתעשרים (בשלטון הקומוניסטי!) להשיג מקומות נופש. המקום מזכיר את פלורידה – היו שם בתי קומות, מלונות מודרניים, מוטלים, מסעדות, רחובות רחבים ונקיים. לא דומה למה שראיתי בנסיעה מהוואנה לכאן. בחוף יש חול לבן ונקי, אוויר צלול, מפתה להלך על החוף יחף. החלטתי שזה מקום ראוי להעביר בו את הלילה, וכבר פינטזתי על שהייה נעימה במקום, אבל התקוות שלי היו מופרזות. החלטתי להיענות להפצרות של מאכערים שמנתבים את התיירים לפלדר, סוג של מסעדה המבטיחה הנאה מהארוחה. הזמנתי פאנקייק – אין, טוסט גבינה – אין. אולי אומלט? – אין. יש טאמלס, מין מאכל המורכב מתירס טחון על מצע של עלי בננה. הבנתי שאין טעם להזמין קפה, והזמנתי בקבוק מים מינראליים, והתעקשתי שאני אפתח אותו בעצמי, כי הזהירו אותי מרמאויות בנושא. ובכן – לא ממש פלורידה! בעל המסעדה (אני מניח שהיא שלו) התיישב על ידי, והבטיח לי שאם אבוא למחרת יהיה מבחר יותר גדול:

"אתה תראה, חבר מישראל, עוד יהיה טוב בקובה. אני לא מתלונן, יש לי סבלנות – paciencia amigo, paciencia – זאת הסיסמה שלנו."

אצלנו מתלוננים על היעדר ביטחון, על יוקר המחייה, על קיפוח, על הזנחת הפריפריה. כאן איש לא מתלונן, וגם דואגים לפמפם לך שלא מתלוננים, לעם הזה יש סבלנות.

הוא רצה לנשק אותי (שכה אחיה!) כשהשארתי לו טיפ.

יצאתי מהמסעדה, וב-35 פזו (שהם בערך דולר) קיבלתי סיור בעיר בכרכרה רתומה לסוס (כמו בווינה!)

יצאתי שוב לדרך אל האזור הכפרי היפהפה של קובה – עמק וינאלס המשופע במטעים, שדות טבק, מטעי קפה. העמק משתרע לאורך שרשרת הרים, בהם מערות נטיפים קרסטיות, בהן התכוונה להסתתר ההנהגה הקומוניסטית כשהיה חשש לפלישה אמריקאית. כזכור היתה אמנם פלישת נפל במפרץ החזירים באפריל 1961, ושנה אחר כך היה משבר הטילים שבין ברית המועצות בראשות חרושצ'וב וארצות הברית בראשות ג'ון קנדי. יש במקומות האלה מערות לאורך של עשרות קילומטרים. המקום מבורך בגשמים, ולכן הוא ירוק עד, ורבים מפלי המים, ואגמים שצומחות בהם חבצלות מים. ביקרתי בגן סחלבים ענק, ובו מאות סוגים של הפרח האציל הזה.

ליד היפעה הזאת פגשתי את האנשים הפשוטים החיים בטבע כמו לפני מאות שנים. וכן, אין בווינאלס בית קפה, יש בית מרזח, בו מתאספים איכרים שהגיעו רכובים על סוסים, ועל ראשיהם כובעי סומבררו, כוסית ביד והרבה ברכות ואיחולים קולניים. בבית המרזח בו ביקרתי היו כחמישה-עשר גברים ונשים. יש ביניהם בעלי חזות אירופית, בעלי חזות אינדיאנית, מה שמכונה כאן מסטיסוס, וגם שני שחורים. אחד האיכרים פוצח בשירה ופורט על גיטרה. השאר יוצאים במחול ספונטני. רוקדים ושרים באמצע היום. השמחה של האנשים הפשוטים האלה, שבוודאי חייהם לא קלים, מעוררת בי השתאות. הם מתנהגים כאילו אין מחסור, כאילו חיים יפים נועדו להם, ולא נותר להם אלא ליהנות מהם. כולם מכירים את כולם, ושמחים ביחד, והשמחה הזאת הלהיבה גם אותי, והצטרפתי לריקוד. את הלחן לא הכרתי, אבל לא התביישתי לתת את קולי בשיר.

מסתבר כי בתופעה הזאת, שבה אנשים נפגשים בבית היין, שרים ורוקדים ושמחים – פגשתי גם בהמשך ביקורי בקובה, בילויים אלה בבית היין משכיחים את הפרנסה הרעועה, ואת עליבות החיים, והאנשים מעדיפים לשמוח ולצחוק במקום להתאבל על מה שאין. בשום ארץ מוכת עוני אחרת (וביקרתי בדי הרבה מקומות כאלה) לא נפגשתי בתופעה המרנינה הזאת.

באחת ההפסקות מהריקוד שהרטיט את הלב, התכוונתי לצאת כדי להגיע באותו היום לאטרקציה של עמק וינאלס – הקיר המצויר הענק (120 מטרים גובה!) שעל צלע ההר מונטה דוס הרמנס, ובו דמויות צבעוניות של בעלי חיים קדומים ושל בני אדם קדומים. מספרים שאת הקיר הזה ציירו אמנים במשך חמש שנים.

אני ליד דלת בית המרזח, ואחד מהרוקדים בעל חזות אינדיאנית פונה אליי ביידיש: "איך בין א יידיש קינד," שמשמעו – אני ילד יהודי. אני הרי צאצא לעולים מסלוניקי, ושפת האם הראשונה שלי היא לדינו, אבל בילדותי גרה המשפחה שלנו בחליסה שבחיפה, שהאפוטרופוס חילק דירות נפקדים לשורדי שואה מאירופה, ואני זוכר איך אימא של חברי שרוליק היתה קוראת מהמרפסת לילדיה לעלות הביתה לאורחת ערב: "חיה'לה, שפרינצה'ניו, שרוליק, קומט שנעל א-היים!" אפשר, כמובן, למכור אותי ביידיש, אבל מה שאמר האיש הבנתי. פערתי את עיניי בתמיהה. והוא בספרדית מזמין אותי לביתו:

"מובטחת לך ארוחה כשרה."

לא יכולתי להחמיץ הזדמנות כזאת – יהודי מהמסטיסוס בעמק וינאלס שבקובה! הוא החזיק את הסוס שלו באפסר, ושנינו הולכים ברגל אל ביתו, מרחק של כשלושת רבעי השעה. היו לי המון שאלות אליו, אבל הלדינו שלי לא היתה כל כך מובנת לו, ומה שהוא ענה לא תמיד הבנתי. הבית שלו – מעון כפרי פשוט מכוסה ברעפי עץ, קירותיו צבועים בירוק בוהק. בחצר ברווזים ותרנגולות (בחצרות השכנים היו גם חזירים). כלב אימתני ליד מלונה רצה להתנפל עליי, אבל השרשרת עצרה בעדו. חברי החדש, שנודע לי שמו – קרלוס זקיאל (אולי קיצור של השם יחזקאל?) השקיט את הכלב, והוביל אותי פנימה. אשתו ושתי בנותיהם (הערכתי בנות עשר ושמונה), גם הן בעלות אותה חזות אינדיאנית, קיבלו אותי במאור פנים. קרלוס הראה לי שולחן קטן בפינת החדר ועליו סידור תפילה, מחזור וחנוכייה. קובה הקומוניסטית הרי היא מדינה אתאיסטית, שהטילה מגבלות חמורות על אנשי הדת, ורבים מהם היגרו לארצות קתוליות אחרות משאירים אחריהם כנסיות מוזנחות ריקות ממתפללים. תמורה מסוימת אירעה ב-1998 כאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר באי. מכל מקום, בביתו יכול כל קובני להתפלל למי שהוא חפץ.

שאלתי את קרלוס אם יש עוד יהודים בקובה, והוא ענה לי שיש מעטים, אולי אלף. רובם ויתרו על גן העדן של קסטרו והיגרו לאמריקה ולצ'ילי.

לוצ'יה אשתו קראה לנו לארוחת ערב שכללה חמין מסורתי, מרק עוף, ולקינוח בננות מטוגנות. למרות שהיינו רק שני גברים, קרלוס קרא אחרי הארוחה את כל ברכת המזון מהסידור.

וכאן אני הייתי בהתלבטות גדולה: ידעתי שקובנים רבים בעלי דירות משכירים חדרים לתיירים כדי להגדיל במעט את תקציב המשפחה. זאת כמובן, כלכלה שחורה האסורה בארץ קומוניסטית. מארקס, כידוע, לא הבין שבלי רכוש פרטי ובלי יוזמה פרטית אין עתיד לכלכלה של מדינה. חשבתי שמן הסתם גם קרלוס שלי משתכר מהצד מאירוח תיירים. אבל האיש הרי אירח אותי בחום כזה, ואני עלול להעליב אותו אם אציע תשלום עבור האירוח.

שאלתי את המארח שלי מה הבנות רוצות ליום ההולדת שלהן, והן ענו במקומו, שתיהן ביחד:"Bicicletas," כלומר, אופניים. שאלתי את הבנות כמה עולים האופניים, והן ענו: "המון!"

"כמה?"

והן פסקו שאולי מדובר בסכום המתקרב לעשרים דולר (סכום שאצלנו מספיק לארוחת בוקר במסעדה!). הוצאתי את הסכום ונתתי לבנות, שקפצו משמחה. קרלוס ולוצ'יה הביטו במחזה כשעל פניהם מבוכה גדולה.

כשנפרדתי מהם הוא אמר לי בעברית בלי שמץ של מבטא ספרדי: "בשנה הבאה בירושלים." חיבקתי אותו בחום.

לא רציתי לאכזב את בן עמי שמעבר לאוקיאנוס, ולא הזהרתי אותו שאם יעלה לישראל, עלולים הרבנים לפקפק באילן היוחסין שלו, בשל חזותו האינדיאנית, ואולי אפילו ידרשו ממנו להתגייר לחומרה.

משה גרנות