* רק אפר – מפלגת הציונות הדתית בוגדת בציונות הדתית; באידיאולוגיה של הציונות הדתית, במורשת של הציונות הדתית ובעיקר בבני הציונות הדתית.
היא מעדיפה את הברית הרקובה עם המשתמטים, העריקים, הפרזיטים, אנשי "תמותו ולא נתגייס," על הברית הציונית.
בבגוד באדם דרכו
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל
אל מחוז אין בו חפץ
... שבו יש מלוא חופניים,
רק אפר.
* מי מקיים את התורה – חילוני מוחלט וקיצוני, שונא דת ועם הארץ גמור ביהדות, שנלחם על הגנת המולדת, מקיים את התורה פי אלף יותר מכל משתמטי "תורתם אומנותם", לאורך כל שנות המדינה, גם יחד.
* לימודם אמת – מקום העבודה הראשון שלי בגולן, לפני 42 שנה, היה המטע של מושב קשת. קשת הוא מושב שיתופי דתי, חרד"לי, תורני. עבדתי שם שלושה חודשים, ומאז יש לי פינה חמה מאוד בלב ליישוב הזה.
אחד הדברים שהקסימו אותי היה, שמדי בוקר, בין תפילת שחרית לתחילת העבודה, צוות המטע, והבנתי שכך גם שאר הצוותים, היה מתכנס ללימוד תורה. ובכלל מצאתי שערך לימוד התורה ביישוב מרכזי מאוד, ומתקיימות בו מסגרות לימוד התורה, לילדים, נוער ומבוגרים, רבות ותובעניות.
ועם זה, אלה אנשים עובדים וחרוצים, רבים מהם חקלאים, כלומר לימוד התורה אינו בא במקום העבודה, במקום מצוות יישוב ארץ ישראל. וזה יישוב שכל בניו מתגייסים לשירות קרבי בצה"ל, רבים מאוד מהם ביחידות מובחרות, רבים הולכים לקצונה, והיישוב הקטן הזה כבר הצמיח אלוף, שהיום הוא ראש השב"כ, ותא"ל, שהיום מפקד אוגדת הבשן.
אלה, להבדיל מן המשתמטים, לומדים תורת אמת – לימודם אמת ותורתם אמת.
* רע הכרחי – הקמת מסגרות נפרדות בצה"ל בעבור החרדים, היא דבר רע. היא מנוגדת לרעיון צבא העם, היא מנוגדת לאחידות החיונית בצבא, היא מנוגדת לעיקרון של צבא בחברה דמוקרטית.
אבל טהרנות ודבקות בכל מחיר בקוצו של יו"ד אינה גישה נכונה לחיים. צריך לדעת על מה חובה להילחם ועל מה אפשר להתפשר ולוותר. אי אפשר לוותר על גיוס החרדים. אי אפשר לשנות את צה"ל כדי להתאימו לדרישות החרדים. עקרון האחידות אינו ייהרג ובל יעבור, ואם זו נקודת המשען שתביא לגיוס החרדים, יש להתפשר על כך. אני מאמין, שאחרי שהחרדים יתגייסו לצה"ל, הצורך במסגרות נפרדות יתייתר בהדרגה.
* הלשהווה – ה"לשעבר" המזיק ביותר, הוא ה"לשהווה", ראש הממשלה בהווה, שמשתלח ב"לשעברים". הוא, מר מחדל, האשם העיקרי במחדל ולכן האחראי הראשי לתוצאותיו. ומאז הוא בורח במוגות לב מאחריות ומסכל את חקירת הטבח. והיום הוא מוביל את חוק ההשתמטות, שמנציח את ההשתמטות הממארת ומעגן אותה בחוק.
* לא לדרוש חקירה – נתניהו לא יאפשר חקירה. אם יקים ועדה, תהיה זו ועדת טיוח מהונדסת, וכבר עדיף שלא תקום כלל.
צריך להפסיק להיאבק על הקמת ועדת חקירה, כל עוד מר מחדל בשלטון. יש להתמקד בהחלפת השלטון ובבחירת ממשלה אחראית, והיא תקים ועדת חקירה ממלכתית.
* טוהר כוונותיו – הצפייה בסרטוני ששת החטופים שנרצחו בידי האויב הנאצי, היתה מרגשת ומצמררת. לרגע לא שכחתי שחמאס בחר מתי ואיך לצלם אותם, שאלה צילומי תעמולה מבוימים, שהוא לא צילם את ההתעללות, את העינויים, את האלימות. שהוא ניסה להציג תמונה של איזה מחנה קיץ. אך למרות זאת, אפשר היה לראות את הרעות והאהבה בין האנשים, את האחדות בין אחים שבאו מרקעים שונים כל כך, את ההיאחזות במורשת ישראל ובמסורת, בשורשינו הלאומיים, כנקודת אחיזה בחיים ובאמת.
לא אהבתי את המגמתיות של התוכנית, שהוצגה ככתב אישום לממשלה ולראש הממשלה, שהפקירו את החטופים והם אשמים ברציחתם. סיפר אחד האבות על קצין בכיר שדיבר איתו על טוהר הכוונות של המפקדים והחיילים, שעשו הכול כדי להציל את החטופים, וחירפו על כך את נפשם, גם אם שגו במאמצים הללו, וגם אם כשלו בהחזרתם ששת החטופים שנרצחו. ואני מאמין גם בטוהר כוונותיו של נתניהו בנושא הזה.
טוהר כוונות ונתניהו? זה הולך יחד?
דעתי על נתניהו ידועה. אני רואה בו ראש ממשלה כושל ומושחת, אפס במנהיגות. הוא, במדיניותו הפייסנית הפחדנית, אחראי למציאות שהביאה אותם למנהרות. אולם הוא לא הפקיר את החטופים. והוא באמת ובתמים רצה לשחררם. הצגת הדברים כאילו הם היו חטופים בידי נתניהו שלא רצה לשחרר אותם היא פסיכית ואבסורדית. נתניהו פעל בתוך מלחמה קשה ואכזרית, כשמולנו אוייב ברברי, ציני וצמא דם, והחטופים היו חלק ממורכבותה של המלחמה. והוא נהג באחריות בתמרון בין כניעה לסחטנות חמאס לבין ויתור על החטופים. כך הוא וכך צה"ל. כן, טוהר כוונותיו.
* עסקה תחת סחיטה – פושע חטף ילד, וסחט את הוריו. בתמורה לילד, הוריו נדרשו לשלם כמה מיליוני דולרים. כמו כן הם נדרשו והתחייבו לא לערב את המשטרה.
במהלך מימוש העסקה שוטרים הגיחו מבין השיחים ועצרו את החוטף.
אם החוטף יתבע לדין את הורי הילד על הפרת ההסכם, כיוון שהם גם דיווחו למשטרה וגם לא מסרו בסופו של דבר את הכסף, האם בית המשפט יקבל את התביעה? שאלה מוזרה. ודאי שלא. אין שום משמעות חוקית להסכם שנעשה תחת סחיטה.
גם ההסכם עם חמאס נעשה תחת סחיטה. הם חטפו ישראלים ובאמצעותם סחטו את סיום המלחמה. יש לישראל זכות מוסרית מלאה להפר ללא הנד עפעף את ההסכם, ולחדש את המלחמה לחיסול חמאס.
איני מציע זאת כהצעה אופרטיבית לביצוע מיידי. ההסכם נעשה במסגרת מדינית בהובלת נשיא ארה"ב ועל פי תוכנית מדינית של טראמפ, שהטיל עליה את יוקרתו ואת כל כובד משקלו. המשמעות המדינית הופכת את הסוגייה למורכבת יותר משאלת הצדק גרידא. אבל עלינו לומר, קודם כל לעצמנו ולעולם כולו, שאין זה הסכם עם פרטנר שראוי להגיע איתו להסכם, והוא נעשה תחת חטיפה וסחיטה, ולכן יש לישראל זכות מוסרית מוחלטת להפר אותו.
אבל נכון לעכשיו, מי שמפר את ההסכם, הוא חמאס. הוא התחייב להחזיר את כל החטופים לפני חודשיים, והוא לא החזיר אותם. הפרת ההסכם מצדו, משחררת את ישראל מכל מחויבות למלא את חלקה.
מה על ישראל לעשות?
ראשית, לא לאפשר כל התקדמות לפני החזרתו של החלל החטוף רן גואילי.
שנית, לאחר החזרתו, על ישראל להתנות כל התקדמות מצידה, כלומר כל נסיגה מהקו הצהוב וכל הסכמה לשיקום הרצועה, בפירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה.
שלישית, על ישראל להודיע שאם הכוח הרב לאומי לא יפרק את חמאס מנשקו, ישראל תעשה זאת. ספוילר – אין שום סיכוי שהכוח הרב לאומי יעשה זאת.
רביעית, אל לישראל בשום אופן לסגת לקווי 7 באוקטובר. ישראל חייבת לשלוט ברצועת ביטחון שבה תשב על כל נקודה השולטת על יישוב ישראלי ועל ציר פילדלפי מורחב, וחייב להיות לה חופש פעולה ביטחוני מלא בכל שטח הרצועה.
יהיה זה אסון אם תוצאת הטבח תהיה המשך שלטון חמאס על מחצית רצועת עזה, והמשך קיומו ככוח חמוש. אף פעם לא קניתי את הסיסמה הילדותית של "ניצחון מוחלט". במלחמה, שהחלה בפוגרום 7 באוקטובר, שום ניצחון לא יהיה מוחלט. אבל אסור לנו לוותר על ניצחון. אם חמאס לא ימוטט ולא יפורק מנשקו, המלחמה לא הסתיימה בניצחון ישראלי, אלא בניצחון חמאס, ניצחון הטבח.
אז מה אני מציע? לחדש את המלחמה?
כרגע יש לתת צ'אנס למהלך המדיני של טראמפ, אך אם הוא לא ישיג את המטרה, יהיה עלינו לחדש את המלחמה. על ישראל להודיע כבר עכשיו, שאם מטרות המלחמה לא תושגנה בדרך המדינית, היא תחדש את המלחמה.
* עז א-דין חדאד עדיין חי.
* מכחיש הטבח והשואה – חברי בארי חלוקים בתוכם בוויכוח פנימי רגשי וקשה, באשר לגורל הבתים שנשרפו. יש הטוענים שיש לשמר את הבתים בשכונות הכרם והזיתים, כאתר זיכרון לטבח 7 באוקטובר בקיבוץ, ולבנות בתים חדשים במקומם לחברים החוזרים. אחרים טוענים שיתקשו לקיים חיים חדשים בתוך אתר זיכרון, שבו ייחשפו מדי יום לאסונם, ולכן הם מציעים להרוס את הבתים הללו, להקים תחתם בתים חדשים – פאר תחת אפר, ולהשאיר רק בית אחד שיועתק ממקומו לאתר שיוקם בקיבוץ להנצחת הטבח. הבתים שמחוץ לשכונות הללו, כולל מרפאת השיניים, נהרסו בהסכמה רחבה של חברי הקיבוץ.
זו דילמה קשה מאוד, והיחידים שיש להם הזכות להחליט עליה, הם חברי הקיבוץ. הם החליטו ברוב של 196 נגד 146 להרוס ולהשאיר מבנה אחד. איני יודע אם זה סוף פסוק או ינסו עוד להגיע לפשרה שתזכה להסכמה רחבה. איני כותב זאת ממידע מבארי, אלא כמי שמכיר היטב את הדינמיקה הקיבוצית, ויודע שלעיתים נכון להמשיך לחתור להסכמה שתזכה לתמיכה גדולה, בסוגיות רגישות שבמחלוקת, ולא להשאיר הכרעה שהיו לה מתנגדים רבים. אך, כאמור, יש לכבד כל הכרעה של חברי בארי. שמעתי ששר המורשת רוצה להפעיל סמכות שיש לו על פי חוק, להכריז על המבנים כמבנים לשימור. אני מקווה שהכהניסט הזה, חומץ בן חומץ, לא יעז לקרב את טלפיו המזוהמות לבארי, ולא יתערב בגסות בחיי הקיבוץ שאיבד 102 מחבריו בטבח.
ומה דעתי בנדון? האמת היא שאני מזדהה עם שני הצדדים. איני יודע מה היתה דעתי אילו הייתי בבארי. אני משער שהייתי חותר לפשרה. כך או כך, אני מכבד מאוד את הדיון ואת שני הצדדים במחלוקת.
דבר אחד צריך להיות ברור. חברי בארי אינם חלוקים באשר להכרח לזכור ולעולם לא לשכוח את הטבח הנורא. לפני שנה בדיוק, בתחילת דצמבר שעבר, ביקרתי בבארי והשתתפתי בשיחה ארוכה עם אבידע בכר, ששכל את אשתו ובנו ואיבד רגל, בביתו ההרוס. הוא סיפר על המחלוקת בקיבוץ, ועמדתו היתה נחרצת בעד הריסת הבתים. אולם הוא עסוק מאוד בסיפור הטבח. אני אישית שמעתי אותו כבר 4 פעמים ואני משער שהוא סיפר את סיפורו כבר עשרות רבות של פעמים, אולי יותר מזה.
אך יש אנשים ערלי לב, מכוערי נפש, שכביכול תופסים צד בוויכוח, אך המטרה השפלה, הזדונית והנתעבת שלהם היא הכחשת הטבח. כזהו רוגל אלפר, מהנחותים בשופרות השוקניזם.
תעשיית הכחשת טבח 7 באוקטובר החלה לפעול במלוא הקיטור ב-7 באוקטובר, כחלק מהצונאמי האנטישמי במימון קטארי, השוטף את העולם. רוגל אלפר הוא חייל בצבא ההכחשה, ההשכחה וההעלמה של הטבח.
וכך הוא כתב בפשקוויל האחרון ב"הארץ": "... באצטלת הנצחה וחינוך היסטורי רק תשרת בפועל את סדר היום של הדיקטטורה הפשיסטית; זו השואפת לטפח בקרב אזרחי המדינה היהודים, מגיל צעיר, רצחנות נקמנית ברברית וגזענית כלפי ערבים."
הוא התגולל בחריפות בעו"ד עופר ברטל, איש שמאל ציוני ליברלי, שבראיון לערוץ 12 הביע תמיכה בשימור הבתים, אם כי בהעתקתם למקום אחר, כמצבה חיה לטבח, שאלפר רוצה להעלים מן התודעה. "רעיון העיוועים הזה מובא לכם על ידי אותם ישראלים ליברלים וציונים שאוהבים להגיד 'לדיראון עולם' בנימה פומפוזית, ושהפכו את ישראל למפעל הנצחת שואה שיש לו מדינה. הם אוכלי המוות שלנו... זה המודל של ברטל להנצחת 7 באוקטובר: העתקת רחובות ההריגה של בארי לאתר מיוחד לעלייה לרגל, ששיירות בני נוער יצעדו אליו עטופים בדגל, שרים איזה להיט תורן על רצח ערבים. רק נקמנות ברברית וגזענית יעורר אתר ההנצחה הזה."
הרי בעיני מכחיש הטבח הזה, הבעייה היחידה בטבח היא שהוא אילץ אותנו לצאת למלחמה, שבעיניו היא ג'נוסייד. הוא רוצה להכחיש את הטבח, כי אין דבר שמעורר בו סלידה יותר מבני נוער שמתחברים לדגל ישראל, הדגל הנתעב בעיניו של המדינה השנואה עליו, שאין לה, לדידו, זכות קיום.
תעשיית הכחשת הטבח, היא המשך ישיר, ובאותן שיטות, של הכחשת השואה. מה שעומד מאחורי תעשיית הכחשת השואה, זו הטענה, המופרכת אגב, שלפיה ישראל קמה בגלל השואה. אם לא היתה שואה אין הצדקה לקיומה של המדינה, ולכן נכון יהיה להשמיד אותה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית להגדרה עצמית ולמדינת לאום ריבונית במולדתנו. בניגוד למיתוס, השואה כלל לא עמדה לנגד עיני ועדת יונסקו"פ שעיצבה את תוכנית החלוקה, לא היתה חלק מדיוני עצרת האו"ם ולא היתה חלק מנימוקי התנועה הציונית שנאבקה לקבלת ההחלטה. אבל השואה היא ההוכחה הסופית והמוחלטת לתוצאה של היות העם היהודי גולה, מנותק ממולדתו וחסר מדינה ריבונית משלו. וזכר השואה מחזק את התודעה הציונית בדבר ההכרח בקיומה של מדינת ישראל.
ולכן, אוטו-אנטישמים נחותים כמו רוגל אלפר שותפים גם להכחשת השואה. "הנצחת השואה היא הכישלון המפואר והמזיק ביותר של הציונות, שגרם במהרה לעיצוב מדינה החשודה בעצמה בביצוע ג'נוסייד." אפשר לראות איך מתכרכמות פניו בתיעוב עמוק, מלא שנאה, כאשר הוא יורק את המילה "הציונות".
איש מיותר ועלוב, מכחיש השואה ומכחיש טבח 7 באוקטובר.
* לקום עם פשפשים – טראמפ מחבק את המחבל הג'יהאדיסט הקנאי בחליפה א-שרע (אל-ג'ולאני), ושולח את חייליו לסיורים משותפים עם צבאו. איש כוחות הביטחון הסוריים פותח באש והורג שלושה חיילים אמריקאים.
מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא כשהוא קם עם פשפשים.
* המערכה הרביעית – אחים לנשק, מערכה ראשונה: כחלק מהתגובה העממית הגדולה והחשובה נגד המהפכה המשטרית, קם ארגון אחים לנשק, לוחמים ומפקדים במילואים שהתארגנו למאבק במהפכה.
איני אוהב את הרעיון של שימוש בשירות הצבאי כהתארגנות במאבק אזרחי. את צה"ל צריך להוציא מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אך בדמוקרטיה, זכותם של אזרחים להתארגן ולהיאבק, גם אם זה לא לטעמי. זו התארגנות לגיטימית.
אחים לנשק, מערכה שניה: ארגון אחים לנשק (כשם גנרי להתארגנויות נוספות על בסיס השתייכות לחילות) זיהם את המאבק על הדמוקרטיה בצעד אנטי דמוקרטי המסכן את הדמוקרטיה אף יותר מהמהפכה המשטרית – סרבנות המונית בצה"ל. סרבנות המונית בצה"ל היא פוטש צבאי נגד המדינה. זו הצמדת אקדח לרקתה של המדינה ואמירה שאם הממשלה לא תפעל על פי התכתיב הפוליטי שלנו, נירה. ומהי הירייה? הנשק הבלתי קונבנציונלי של הפקרת ביטחון המדינה והפקרת חיי אזרחיה, המאוימים בידי אוייב החותר להשמדתנו. אני מתנגד בתוקף גם לסרבנות אישית, של אדם שמסרב לבצע פקודה חוקית שהוא מתנגד לה מבחינה פוליטית, אך סרבנות מאורגנת המונית היא פשע אסטרטגי נגד המדינה, פשע נגד אזרחי ישראל, פשע נגד הביטחון ופשע נגד הדמוקרטיה.
אחים לנשק, מערכה שלישית: ברגע האמת, ב-7 באוקטובר ואחריו, אחים לנשק לא מימשו את איומם הממאיר. להיפך, הם זינקו בהמוניהם אל תוך התופת וחירפו את נפשם על הגנת המדינה וחיי אזרחיה. לא היה ולו סרבן אחד. יתר על כן, כאשר המדינה נעלמה, משרדי הממשלה לא תפקדו, ראש הממשלה היה בהלם ועשה במכנסיים, אחים לנשק שלא גויסו למילואים הובילו מערך התנדבות אזרחי מרשים, בכושר ארגון מופתי, והחליפו את המדינה. למען ההגינות יש לציין שהם לא היו היחידים, רוח 8 באוקטובר חצתה את כל המחנות ואזרחי ישראל נרתמו בהמוניהם למען המדינה והחברה.
אחים לנשק של המערכה השנייה הם סמל לניוון המוסרי והערכי ולדקדנט של תרבות 6 באוקטובר. אחים לנשק של המערכה השלישית הם סמל להתנערות הלאומית, לרוח ההתנדבות והעשיה והתרומה הלאומית של רוח 8 באוקטובר; רוחו של עם שקם כלביא בשעת הסכנה והפך את הקערה.
אני סולד עד עומק נשמתי מאחים לנשק של 6 באוקטובר, ומצדיע בהערצה לאחים לנשק של 8 באוקטובר. הלב נמשך אחרי המעשים, וכאשר המעשים ב-8 באוקטובר היו היפוכם המוחלט של הדיבורים ב-6 באוקטובר, כף 8 באוקטובר כבדה יותר בהערכתי את הארגון.
ומה במערכה הרביעית? ניתן היה לצפות מאחים לנשק להגינות. היה עליהם לדבוק ברוח 8 באוקטובר, לחזור בהם מן האיום הממאיר בסרבנות, להודות בטעותם, להתנצל בפני עם ישראל, לגנות את הסרבנות, להתחייב שלא ישתמשו עוד לעולם בנשק הזה נגד מדינתם, ולקרוא לעם ישראל לאמץ את הדרך שבה פעלו ב-8 באוקטובר, כדרך האזרחית הראויה. אילו נהגו כך, היה בכך כדי למחוק את חרפת המערכה השנייה.
למרבה הצער זה לא קרה. מעטים מאוד חזרו בהם. הרוב מבטאים, לפחות מהשפה אל החוץ (אני רוצה להאמין שבליבם הם חושבים אחרת), גאווה במעשה המתועב, הנואל והבזוי שעשו ב-6 באוקטובר, וטוענים שהם הצילו את הדמוקרטיה.
* המיליציה של לוין – בעוד בן גביר הופך את משטרת ישראל למיליציה פשיסטית פרטית חמושה, נעשה מאמץ חקיקתי להכפיף את מח"ש ליריב לוין, מה שיהפוך גם אותה למיליציה פרטית. משה סעדה מציע להפוך אותה ליחידה לחקירת שוטרים ופרקליטים. כלומר, יריב לוין יוכל לשלוח את המיליציה לעצור את בכירי פרקליטות המדינה, ובכל מקרה להלך עליהם אימים.
טירוף מערכות.
* אין קצה חוט – אם היתה עסקה של נשיאות תמורת חסינות, זו שחיתות חמורה ופלילית. אולם בכתבות על הנושא לא הוצג אפילו בדל של קצה חוט לאקדח מעשן, שהיתה עסקה כזו.
אם ה"ראיות" בכתבות הללו הן העומדות בבסיס פניית התנועה לאיכות השלטון ליועמ"שית לפתוח בחקירה, אין בכך שום עילה אפילו לבדיקה האם לפתוח בחקירה.
* כך נראית משילות – דיווח של רובי המרשלג, כתב "כאן 11" בצפון: "חילופי אש כבדים הבוקר בטובה זנגריה. תושבים ביישובים הסמוכים הונחו להסתגר בבתיהם מחשש לפגיעה. לפי שעה לא דווח על נפגעים בגוף." למי שאינו מכיר, טובה זנגריה נמצאת בגליל העליון. בקרבת ראש פינה וחצור הגלילית, בסמוך לקיבוץ כפר הנשיא.
זאת המשילות שהבטיח לנו בן גביר; הבטחה שהביאה לו קולות של מצביעים רבים שרחוקים מכהניזם, אך האמינו שהוא יחזיר את המשילות. אבל לא היו ימים טובים לפשע בישראל כמו אלה שמאז מונה הפושע לתפקיד השר לביטחון לאומי. המשילות הידרדרה במהירות לשפל חסר תקדים. ככה זה כשיש שר כלומניק, כושל, שמחריב את משטרת ישראל, וכל עניינו בגימיקים תקשורתיים כמו רפורמת הפיתות וסיכות מוות פשיסטיות על דש בגדו.
291 שרים כיהנו בממשלות ישראל מקום המדינה ועד היום. בן גביר אינו נמנה עם 290 הטובים שבהם.
* גלית דיסטל מקארתי.
* התשובה: עלייה גדולה – לנוכח גל האנטישמיות שטבח 7 באוקטובר הפיח ברחבי העולם, על מדינת ישראל והמוסדות הלאומיים לעודד עלייה גדולה לישראל ולהיערך לקליטה מצוינת. אלה הדברים שבהם תעסוק ממשלה ציונית שתהיה כאן.
* איך אומרים קוניטרה בעברית? – מפקד אוגדת הבשן, תא"ל יאיר פלאי, התראיין בקוניטרה, וציין שהמושב שלו, קשת, קם בתוך קוניטרה, ושמו הוא ראשי תיבות: קוניטרה שלנו תמיד.
אכן, קשת נוסדה בקוניטרה, בתוך בונקר, בזמן מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים והמאבק בהסדר ההפרדה עם סוריה, אך נאלצה להעתיק את מקומה עקב הנסיגה מקוניטרה.
אולם אין זה נכון שראשי התיבות היו "קוניטרה שלנו תמיד". ראשי התיבות הן מדרש שם מאוחר, שניתן לה בדיעבד. אך השם קשת בהחלט קשור לקוניטרה. פירוש השם קוניטרה הוא עיר הקשתות, והמתיישבים בקוניטרה נתנו לעיר את שמה העברי, שהוא תרגום של שמה בערבית.
בקוניטרה צמחו שני יישובים. האחד הוא קיבוץ מרום גולן, בכור יישובי הגולן. קיבוץ גולן, בשמו המקורי, עלה כבר ב-14 ביולי 1967 למחנה עליקה, ובאוקטובר אותה שנה עבר לנקודה הזמנית השנייה בקוניטרה, שם חי עד המעבר לנקודת הקבע ב-1972. השני הוא קשת, שצמח מתוך המאבק בהסדר ההפרדה.
היה זה המאבק הפוליטי הראשון, מתוך שלושה, של תושבי הגולן. הוא העניק רוח גבית לראש הממשלה גולדה מאיר שניהלה בכישרון ובנחישות מו"מ ממושך, תחת אש, עם סוריה, בתיווכו של קיסינג'ר, וסיכלה את הניסיון להביא לנסיגה מהגולן או מרובו ועקירת יישוביו תמורת הפרדת הכוחות. אולם ישראל נאלצה לסגת מהמובלעת שכבשה בתוך סוריה במלחמת יום הכיפורים ומקוניטרה וצומת רפיד.
לאחר שפקחי האו"ם סימנו באבנים גדולות את הגבול, אנשי קשת הזיזו בלילה את האבנים כמה מאות מטרים מזרחה, ולכן חלק קטן מקוניטרה נשאר בידי ישראל. היום, מאז נפילת אסד, העיר כולה בידי ישראל. בהסכם ההפרדה נכתב שסוריה תיישב את קוניטרה מחדש, אך היא לא עשתה כן, אלא הקימה את קוניטרה החדשה מצפון מזרח לה.
ועוד מידע מעניין – ראש הממשלה לוי אשכול רצה להקים עיר ישראלית בקוניטרה. צה"ל ומערכת הביטחון התנגדו להקמת עיר צמודת גבול.
* ביד הלשון: אורחי ורבעי – מה פירוש המושג "אורחי ורבעי"? הביטוי מופיע בתהילים, מזמור קל"ט פסוק ג': "אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ."
זרית, פירושו – חקרת, למדת לעומק. למדת להכיר את אורח חיי. אורחי ורבעי פירושו דרכי ומנוחתי, כלומר אתה מכיר אותי בהליכתי ובשוכבי.
בארמית לעתים האות עי"ן מחליפה את האות צד"י. למשל, אנו אומרים בסדר פסח "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים... לשנה הבאה בארעא דישראל." בארעא דמצרים – בארץ מצרים. בארעא דישראל – בארץ ישראל. העי"ן בארמית מחליפה את הצד"י בעברית.
וכך השורש רבצ מופיע לעתים בארמית בצורת רבע. למשל, "ורבצת תחת בלעם" (במדבר, כ"ב, כ"ז) מופיע בתרגום אונקלוס, תרגום התורה לארמית – "ורבעת תחת בלעם".
לרבוץ = לשכב. ומכאן – אורחי ורבעי הוא הולכי ורבצי, בקומי ובשכבי.
גם המושג להרביע – להכניס להריון, להזריע, לגרום לבהמות להזדווג, בא מאותו מקור. להרביע פירושו להרביץ, לגרום לה לרבוץ, לשכב. להרביע – להשכיב.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
צרור הערות 14.12.25
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר