רובי, שהיה לכאורה מגויס בכוחות המילואים, היה אמור להישלח יחד עם עוד כמה מאות יהודים למחנה לעבודות כפייה באולטניה הרחוקה, שם להלכה היו היהודים חיילים כמו הרומנים עצמם – לבשו את אותם המדים, ואכלו מאותה פנכה, אבל ליהודים לא נתנו נשק, נתנו להם אתי חפירה ומקושים, והעבידו אותם בפרך במחנות סגורים בתנאי תברואה נוראים. הפנכה – אותה פנכה – אבל המזון שהיהודים קיבלו הספיק בקושי להשאיר אותם בחיים.

רובי האמין שבאמצעות שוחד אפשר לשרוד גם בשלטון הפשיסטי, והוא עשה מה שיהודים עשו מאז ומעולם כדי לשרוד בעולם העוין – הוא שיחד את האדם הנכון על מנת שימנע ממנו שילוח אל מעבר להרי החושך. הוא הצליח לקבל תעודה חתומה בידי קולונל פופסקו, בה היה כתוב שראובן שטרן הוא חייל חיוני בעורף, והוא מופקד על האספקה לגדוד הרגלים, ששהה באותה עת בקצה העיר, ולמשפחות הקצינים הלוחמים בחזית המזרחית נגד הרוסים. הצבא לא מימן את אחזקת הסוס, וגם לא נתן לו משכורת כדי שיפרנס את אשתו ובנו, כי הרי ידוע לכול שהיהודים טובעים בכסף, וצריך רק לנער אותם טיפה, והכסף יישפך מהכיסים.

רובי הצליח להפוך את החיסרון ליתרון: מי שמופקד בימי המלחמה על האספקה באמת לא זקוק למשכורת – רובי היה משחד בבקשיש קטן את נהגי המשאיות שהיו משנעים את הסחורה מהרכבת, והיה מנכס לעצמו פרודוקטים שהיו שווים יותר מזהב. זה היה עסק מסוכן, אבל כל הנוגעים בדבר היו באותה סירה – לאף אחד מהם לא היו ידיים נקיות. רובי ידע שאין כל אלטרנטיבה להתפרנס בדרך ישרה. מוטב להסתכן בעיר, אותה הוא מכיר מילדות, מאשר להישלח לעבודות כפייה. הוא ידע שאם היה נתפס על גניבת מזון בעת מלחמה – היה נשלח עם משפחתו לטרנסניסטריה – במקרה הטוב, ומקבל כדור בראש – במקרה הפחות טוב.

היה לרובי עוד יתרון – הוא היה לבוש במדי צבא, ולא נאלץ לשאת טלאי צהוב. וכן, היו בידיו ניירות המאפשרים לו להסתובב חופשי בכל שעות היום והלילה, כשיהודי העיר, מוטב לדייק – יהודיות העיר, כי הבעלים נשלחו למרחקים – היו מוגבלים לצאת מהבתים לפני עשר בבוקר, ואחרי חמש אחר הצהריים.

כל הנשים, שבעליהן נשלחו לעבודות ביצורים, קינאו בסורלה, אשתו של רובי, והיו כאלו שממש שטמו אותה כאילו היא אשמה בגורלם הרע של בעליהן. אפשר היה לקנא גם בכך שבביתו של רובי לא חסר מזון בימי המחסור הגדול. רובי דאג לא לאגור מזון בחדר ששכר עבור משפחתו אצל האלמנה סגל – הוא היה לוקח אליו שליש מן המלקוח, ומעביר לשותפו הגוי שני שלישים. לגוי היה מרתף תחת ביתו, ונקניקים, קמח התירס וקטניות היו מאוחסנים שם.

רובי היה כל היום בדרכים, מביא מזון לנשות הקצינים המגויסים, אבל סורלה וסולו הקטן כמעט שלא יצאו מהבית, כי היתה סכנה להיראות נושאים טלאי צהוב – חיילים גרמנים ורומנים, וגם סתם חוליגנים, היו מכים באגרופים, ואפילו באלות בלי שום סיבה. והרי מוכרחים לצאת מהבית להשיג אוכל נפש עבור הילדים, ורבים היו חוזרים זבי דם, וכמובן ללא מזון.

באותם ימים הוגלו היהודים מבוקובינה ובסרביה לטרנסניסטריה. שמועות מבהילות הגיעו משם. מ"הממלכה", כלומר, ממולדובה ומונטניה, עדיין לא היו גירושים. אנטונסקו הסתפק בינתיים בחוקי נירנברג המפלים, ובגירוש היהודים מהכפרים, אבל לא היו משלוחים אל מחנות המוות. "משמרות הברזל" ראו במדיניות הזאת של אנטונסקו חולשה, והם מרדו בו, מרד שכלל רצח מזעזע של יהודי בוקרסט. אנטונסקו דיכא את המרד באכזריות, והחזיר את המצב לקדמותו, כלומר, היהודים נחשבו לחסרי אזרחות, היו חסרי זכויות לחלוטין, וגם הטילו עליהם מיסים אסטרונומיים, אבל לא הותר (רשמית) לכוחות הצבא והמשטרה לפגוע בהם. לימים יטענו השלטונות הקומוניסטיים כי את הפוגרומים הנוראים בתוך "הרגאט" ביצעו "הפשיסטים", כלומר, לרומניה לא היו יד ורגל ברצח יהודים.

גברת סגל התייחסה לסורלה כאל בת, אבל סורלה לא רצתה לנצל את טוב ליבה, ותמורת הזכות להתגורר בביתה, בנוסף לשכר הדירה שרובי שילם באדיקות כל חודש – סורלה גם עזרה לה במשק הבית. גברת סגל היתה אלמנה, ובנה היחיד, יונל, נכלא בתחילת המלחמה באשמת "חתירה תחת השלטון" ביטוי מכובס לאשמת היותו יהודי, ואיש לא היה מוכן להגיד לה היכן הוא נמצא. היא נידנדה לשומרים שירשו לה להיכנס כדי לדבר עם ראש הז'נדרמריה, ואלה פשוט נפנפו אותה. היו לגברת סגל קרובים בוועד היהודי המרכזי בבוקרסט, והיא ניסתה בלי הרף להתקשר אליהם במברקים, אך מישהו דאג שהמברקים לא יגיעו לתעודתם. היו שמועות כי הוועד היהודי בבוקרסט זוכה לעצמאות, והוא אף שולח סיוע למגורשים לטרנסניסטריה.

גברת סגל היתה אישה מרשימה בהופעתה, ועל פניה ניכר שהיתה יפה בצעירותה. לאחר אינספור ניסיונות להיוודע מה עלה בגורלו של בנה (בין השאר, היא התדפקה בשערי מחנה ההסגר בטארגו ז'יו המרוחק), היא הגיעה למסקנה שתקוותה קלושה לפגוש אי פעם בחייה את בנה היחיד. סורלה שוחחה עימה שעות, ונדמה שלא היה קו בדמותו של יונל, שלא תואר על ידי אימו כמה וכמה פעמים.

"מה הייתי עושה בלעדייך, סורלה? את הנפש הכי קרובה שנותרה לי. כשייגמר כל הטירוף הזה, אני אאמץ אותך לבת." האלמנה סגל השתעשעה במחשבה שלעת זיקנה תהיה לה בת, בייחוד ששמה היה כשם סבתה מצד אימה.

כל אימת שהיתה טועמת מהשלל שרובי הביא הביתה, הייתה נאנחת:

"אני מפטמת את עצמי, ויונל, רק אלוהים יודע..."

ערב אחד חוזר רובי הביתה, פניו רעים, ובעיניו מבט של ייאוש:

"שלחו את פופסקו לחזית..."

ובכן, הלך הפטרון של רובי – הג'וב החלומי שקיבל היה תלוי כולו בקולונל פופסקו, ששוחד ביד נדיבה. מה יקרה עכשיו? ברור שהתפקיד יועבר לספק רומני, ואת רובי ישלחו, כמו את כל "החיילים" היהודים למחנה לעבודות כפייה. בינתיים איש לא חזר משם. איך סורלה תאכיל את סולו הקטן? איך תשלם את שכר הדירה לגברת סגל?

סורלה כבר התחילה לתכנן תוכניות – היא תסרוג סוודרים לגבירות שבפרוור העשיר של העיר, אלו בוודאי יתגמלו אותה בשכר, ואולי גם במעט ממליגה וחלב. אולי גברת סגל תסכים לקבל במקום שכר דירה עבודות במשק הבית. אבל מצד שני – מי יודע אם יש לה הכנסה אחרת חוץ משכר הדירה שהיא מקבלת מרובי. סורלה הבינה שרובי אבוד, ורק בנס היא תזכה לחזור לראות אותו כשהמלחמה הארורה הזאת תסתיים.

למחרת הלכה סורלה לאזור הווילות שליד הפארק העירוני בתקווה למצוא את ביתה של יואנה מלינטה, חברתה מימי הגימנסיה. סורלה ידעה שיואנה נישאה, וכעת שמה הוא פופסקו, והיא תהתה אם יש לה קשר לקולונל שהיטיב עם רובי. במשך שנים התנהלה בין השתיים חליפת מכתבים ממש עד פרוץ המלחמה. סורלה זכרה את הכתובת, וניסתה ללכת זקופה כדי להפגין ביטחון ברחובות העוינים. לאחר כמחצית השעה הגיעה סורלה לשדרות היפות שבקרבת הפארק העירוני. מאחוריה היא שומעת צעדים של גברים. לפי הצליל המתכתי של נעליהם היא הבינה שמאחוריה הולכים חיילים. היא לא הסתובבה, והמשיכה ללכת כשהיא מתכוונת להתעלם מהם.

"היא חמודה, הצעירונת הזאת, מה אתה אומר, איליה?"

"ניקיפור מחמדי, חתיכה הראויה להתכבד!"

"שמת לב לרגליים הנאות שלה, למותניים הצרות?"

"כמו במגזין לאופנה, אני אומר לך."

"והשיער, אה?"

"גלים גלים כמו יער שטפנשטי ברוח הערב."

ללא ספק הוא רצה להרשים את הצעירה שלפניהם בפרפראזה משירת אמינסקו. סורלה חשבה בליבה שעוקבים אחריה שני חיילים שהצליחו להשתמט ממשלוח לחזית.

השניים המשיכו ללהג, והיה ברור שהם מדברים בכוונה בקול רם כדי שסורלה תשמע. היא האיצה את צעדיה, והם הדביקו אותה מאחוריה. היא יכלה לשמוע את התנשמויותיהם על עורפה. סתם בחורה יכלה להיות רגועה – זה היה רחוב ראשי, ואלה מאחור הם בוודאי חיילים הכפופים לכללי משמעת נוקשים. כלום לא יכול היה לקרות מהמפגש איתם – אולי קצת הנאה מהמחמאות. אבל היא יהודייה בסביבה זרה לגמרי, ועל החזה שלה היה תפור טלאי צהוב. לגבי מישהי כמוה לא היו חוקים, ולא תפסו כללי המשמעת.

מרוב בלבול סורלה החמיצה את הכניסה לסמטה שאמורה היתה להוביל אותה לביתה של יואנה. היא המשיכה ללכת בשדרות. כעבור מיספר דקות השניים חלפו על פניה – אחד מהם היה סרן, והשני רב-סרן. הם הביטו אל סורלה בפליאה. אחד מהם הסיר את חגורת העור והצליף בה בכל הכוח.

"איליה, מספיק! הנח לה. בוא נלך מכאן."

זה היה הרב-סרן, זה שאיליה קרא לו בשם ניקיפור. לאחר רגע שניהם ברחו. מדוע? האם חששו שהיהודייה מפיצה חיידקים ומחלות? אולי חששו שהם עלולים להיענש על מעשיהם? קשה להניח – סכנה כזאת היתה פעם. השניים נעלמו מהעין, וסורלה הגיעה פצועה בפניה אל ביתה של יואנה.

את הדלת פתחה העוזרת – היא היתה מבועתת כי דם טפטף על הטלאי הצהוב מפצע מכוער שליד האוזן.

"יזוס ומריה, מי את?"

"אני סורלה שטרן, לשעבר גולדמן, חברה מילדות של יואנה."

"של גברת פופסקו?!"

"כן, רחימאית, תני להיכנס להספיג מעט את הדם. שני קצינים רצו להתעלל בי באמצע הרחוב."

"ישמרנו האל הטוב. שבי כאן ואביא לך מגבת וקצת יוד. מאיפה אמרת שאת, גברת?"

"אני... אני למדתי עם יואנה בגימנסיה..."

"אם כך, אז את גברת נכבדה מאוד. איך את נקלעת לכזה אסון? מה זה, אין שוטרים? אין ז'נדרמים? העולם הפקר?"

סורלה הצטערה שלא אמרה לעוזרת מייד שהיא למדה עם יואנה בגימנסיה של בנות – באותם ימים רק עשירים מופלגים יכלו להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד. רוב העירוניים הסתפקו בבית הספר העממי שמומן על ידי המדינה, ובכפרים ויתרו גם על זה, כי הילדים היו כוח עבודה שלא ניתן להסתדר בלעדיו. סורלה הבינה שעד שיואנה תגיע, היא חייבת למצוא נתיבים לליבה של העוזרת:

"את יודעת, רחימאית, מה אומר הפתגם – 'האדם דוחק, והאל צוחק.' אולי חטאתי לאלוהים שהביא עליי את הצרה הזאת. מה אפשר לדרוש מאדם תולעה, חוץ מאשר להרכין ראש בפני גזירתו של זה שלמעלה מעל כולם."

"כמה שאת צודקת, גבירה כבודה!"

העוזרת הצטלבה בכוונה גדולה, ואחר כך הספיגה מעט יוד על צמר גפן, ולחצה על הפצע. הכאב היה כל כך חד, שסורלה כמעט התעלפה.

"איך רומנים טובים, קצינים בצבא הוד מלכותו, עושים מעשה מביש כזה?"

בינתיים נכנסה יואנה.

סורלה לבשה את מיטב מחלצותיה לקראת הפגישה הזאת, אבל כשראתה את יואנה יורדת בגרם המדרגות שבמבואה בחלוק חום ארוך, רכוס עד הסנטר, ללא תכשיט, ללא פרכוס – חשה פתאום כל כך קרתנית לעומת הפשטות האצילית של חברתה מנוער. סורלה חשה נחותה מולה, וכמעט נחתה מהכיסא בכוונה לכרוע על ברכיה. יואנה מיהרה אליה, החזירה אותה אל הכיסא, והביטה ישר אל תוך עיניה:

"מה קרה לך, גוזלי, מי הרע לאהובתי?"

סורלה סיפרה ליואנה את שאירע לה ברחוב, וגם על הצרה שנחתה על ביתה עם שליחת הקצין המיטיב עם רובי לחזית.

"הקולונל שהיטיב עם רובי שלך הוא בעלי, קולונל גיורגי פופסקו. מחרתיים הוא יעבור את הפרוט אל החזית, ואלוהים הטוב יודע אם אוסיף לראותו."

"נפלה עלייך צרה כזאת, ואני באה לתנות את צרותיי"

"לא, סורליצ'קה גוזלי, שתינו נישאר ללא בעלים. אבל שתינו גם יודעות מה יהיה מעמדי, לעומת מעמדך בימים נוראים אלה. הרי היינו כמו אחיות בילדותנו, וגם אחר כך את היית עבורי כמו כומר וידויים. אם יש אלוהים בשמיים, דבר שאני (יואנה הביטה לצדדים אם העוזרת לא מקשיבה), שאני בהחלט לא בטוחה בו בימים נוראים אלה – אם אעזבך בצרתך, תבוא עליי מארה. זכרי זאת, סורליצ'קה, תמיד תמצאי אצלי עבור אפרוחך הקטן פת לחם וכוס חלב, ואפילו נגיסה קטנה של שומן חזיר. כל עוד צלם אלוהים לא יועם בי – גם רגשות האהבה אלייך לא יועמו. אני מבטיחה."

הפעם סורלה הצליחה לצנוח מהכיסא חותרת אל נעלי הבית של יואנה לנשק להן. זה היה חזק ממנה. יואנה הרימה את סורלה וחיבקה אותה ברוך. אחר כך שתי החברות ישבו כמו בימים הטובים, שתו קפה ואכלו עוגיות חמאה. הן פטפטו דברים של כלום, רוב הזמן מקנחות זו לזו את הדמעות. סורלה לא זכרה שהיתה אי פעם כל כך קרובה אל חברת ילדות יהודייה.

הזמן חלף במהירות, וסורלה לא שמה לב שעברה השעה חמש, שאחריה אסור ליהודים לצאת מבתיהם. איך היא תשוב הביתה. לסולו היא לא דאגה, כי גברת סגל משגיחה עליו, ורובי בוודאי בדרכים, כשבידו ניירות המאפשרים לו להיות מחוץ לבית גם בשעות העוצר, אבל באמת איך תצליח להגיע הביתה מבלי להיתקל בפטרול. יואנה רצתה להתקשר בטלפון לגברת סגל, אבל השלטונות הרי ניתקו לסגל את הטלפון כמו ליהודים המעטים האחרים שהיה בבתיהם טלפון.

יואנה שמה לסורלה אספלנית על הפצע, עטפה את פניה בצעיף, פרמה את הטלאי המוכתם בדם, והזמינה כרכרה. היא נסעה איתה עד פתח הבית. השתיים חיכו בכרכרה עד שהרחוב התרוקן מהולכים ושבים. סורלה נישקה לידה הטובה של חברתה, ורצה הביתה.

עבר שבוע. רובי קיבל את הצו לנסוע ברכבת לטלאורמן. הוא חיפש קונה לעגלה ולסוס כדי שיוכל להשאיר לסורלה כסף למחייה. הזוג שטרן כבר הסכינו עם המחשבה שהעולם עומד להתהפך עליהם בעוד מיספר ימים. ואז גברת סגל קראה לסורלה לחדרה לשוחח עימה – יש לה דבר מה חשוב לספר:

"סורליצ'קה, יש מוצא, אבל הוא תלוי בך."

"איך תלוי בי? איך זה יכול להיות, וכי אני קובעת משהו?"

"תראי חביבה, קולונל פופסקו הועבר לחזית. במקומו הגיע קולונל בשם קורנסקו, והוא רואה את תפקידו להכין את הגיבורים הרומנים לקרב, ולא להתעסק בענייני אספקה ואפסנאות – זה לדעתו עניין לזוטרים. כל הנושא הזה עבר לרב סרן צעיר בשם קונסטנטינסקו, ניקיפור קונסטנטינסקו..."

"איך אמרת? ניקיפור?"

"כן, ניקיפור, את מכירה אותו?"

"לא, ממש לא, אבל זה שם יווני, לא?"

"מה זה משנה? העיקר שהאיש הזה מופקד על עניין האספקה, ועם קצת מזל אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. טוב שרובי טרם מצא קונה."

"אז איך? איך זה אמור להתבצע?"

"זהו שקונסטנטינסקו זה רוצה שאת תיצרי איתו קשר..."

"שאני?! מה לי ולו? איך הוא... בכלל, יכול להיות שזאת מלכודת."

"סורליצ'קה, וכי יש ברירה? וכי יש דרך יותר טובה?"

"גברת סגל, אבל זה הרי ברור כשמש מה רוצה החוליגן הזה בעל דרגות רב סרן, האקדח והפרגול התלוי על המותניים – ומה אני אעשה כשאהיה לבד עימו בחדר, הרי אמות מפחד, וכל מה שעלול לבוא אחר-כך – את מבינה מה שאת אומרת?"

"תאמיני לי שאני מבינה. אם תישארי כאן לבד – זה הרי יבוא מעצמו. אם הוא שם עין עלייך, הוא רק יחכה שרובי ייעלם מהשטח, והוא יעשה אז את אותו הדבר, אבל בלי תמורה. תסלחי לי שאני בוטה, אבל אני נוהגת לראות את העולם כמות שהוא בלי ליפות."

הייתה לסורלה תחושה חזקה שגברת סגל חשבה גם על עצמה, ולמה לא בעצם?

להיוועץ עם יואנה? לא רעיון חכם. לא כדאי לערב אותה בעניין המסובך הזה.

"ורובי, גברת סגל, מה יהיה על רובי?"

"סורליצ'קה, בעניינים האלה מה שלא יודעים – לא קיים. את יודעת שאני אוהבת את רובי, והוא בשבילי כמו בן, אבל הוא גבר, והאמיני לי שאילו הוא היה קצין בצבא הרומני, והיה חושק בנערה יהודייה, הוא היה נוהג כמו קונסטנטינסקו. תאמיני לי, סורליצ'קה, אני מכירה גברים – הם קנאים לאישה שלהם ולכבודן של אימא ושל האחיות, ואילו שאר נשות העולם נועדו בעיניהם להנאתם בלבד."

"אבל אני הרי שקופה, אני הבת של ברל גולדמן התם והישר. רובי יגלה בעיניים שלי שאני בוגדת. אצטרך תמיד להשפיל מבט כשאהיה איתו. דברים כאלה תמיד מתגלים למרבה הביזיון."

"הוי הוי, סורליצ'קה, את יודעת כמה גברים מסתובבים ברחובות העיר ואינם חשים כלל בקרניים שעל ראשיהם! הגבר בחוץ, ואנחנו בבית, ולפעמים נכנס איזה גבר אחר מבחוץ, והבעל עודנו בעבודה, אולי במסבאה, אולי אצל איזו נפקנית, והאישה חושבת לתומה שהוא רק טורח על הפרנסה."

סורלה ניסתה לדמיין את גברת סגל בצעירותה – מניין לה הבקיאות הזאת?

סורלה חשבה בליבה שאף אחד לא יתקע בידה שרובי נזהר מלנגוע בנשות הקצינים המיוחמות שנשארו כאלמנות קש. הרי הוא מביא להן סוכר וקמח, ונכנס לשם כך אל המטבח שלהן, ומי יודע אם הוא רק נתן, אולי הוא גם לקח? כבר היתה פרשה מוזרה בעבר, שאיכשהו סורלה עברה עליה לסדר היום. אבל חוץ מהכול, נראה שבאמת אין ברירה.

למחרת, כשרובי היה מחוץ לבית, וסולו נשאר בהשגחתה של גברת סגל, הגיעה כרכרה שהסיעה את סורלה לרובע הרכבת. לפני שהיא ירדה מהכרכרה, כיסה הרכב בצעיף את הטלאי הצהוב החדש שסורלה תפרה על הבגד. הוא ירד מהדוכן והוביל אותה במסדרון ארוך אל חדרו של קונסטנטינסקו.

סורלה לא העזה להרים את עיניה. היא ראתה רק את רצפת הפרקט המבריקה בצבע הענבר. עברו מיספר דקות, ואיש לא דיבר אליה. היא הרימה לבסוף את עיניה מהרצפה, וראתה למרבה הפליאה שהיא לבד בחדר. זה היה סלון קטן, ובו ספת ישיבה אפורה, מכתבת עץ מאסיבית, ומעליה מראה גדולה, שולחן מכוסה במפה רקומה, ומסביבו ארבעה כיסאות מרופדים בקטיפה אפורה, כמו הריפוד של הספה. סורלה לא העזה להתיישב על אחד מהם.

כעבור מספר דקות הגיע קונסטנטינסקו מהחדר השני החשוך. סורלה הניחה שבדקות ההמתנה שלה הוא בחן אותה מתוך החושך. קונסטנטינסקו היה לבוש במדים, נעול במגפיים מבריקים, כולו הוד והדר. על חזהו היו אולי חמישה עיטורים שלא היה לה מושג מה משמעותם.

"עדיין כואב?"

"עדיין."

"אני מצטער, לא יודע מה קפץ על איליה, אני באמת מצטער."

"אני יודעת."

"את יודעת שאני אוהב אותך?"

"לא, לא יודעת, אתה הרי נוצרי, ואני..."

"האהבה לא מכירה את תורת הגזע."

"אבל מאיור קונסטנטינסקו..."

"קראי לי ניקיפור, או סתם ניקו."

"כן, אבל אתה יודע שאני נשואה."

"כן, הלב שלי נקרע, היו לי הרבה מחשבות מטורפות בראש. אם אספר לך, את תשנאי אותי. הכי פשוט נראה לי להניח לבעלך לנסוע לטלאורמן, להינמק שם, ואני... אבל זה לא נראה לי אנושי, זה נראה לי, איך לומר, לא הולם את הרגשות הכנים שלי כלפייך."

ניקיפור רץ לחדר השני והביא משם זר של ורדים אדומים עטורים בסרט. הוא כרע על ברך אחת, כמו הקבליירים של פעם, אחז בידה ורפרף עליה בשפתיו החמות.

"היי שלי, סורליצ'קה, את כל חיי אקדיש לך."

"איך זה אפשרי, אדון מאיור, אני יהודייה, ומה על בעלי, והילד שלי..."

"ראיתי את סולו הקטן, הוא ילד יפהפה, כל כך דומה לך. אני אאמץ אותו, אהיה אבא טוב..."

"אבל איך, אדון מאיור..."

"בבקשה, בלי אדון ובלי מאיור, תגידי פשוט – ניקו, תגידי!"

"ניקו."

"זה נשמע כל כך יפה מפיך, תגידי שוב."

"ניקו."

"אני ניקו שלך, רוצה להיות שלך, אעשה אותך מאושרת כמו שלא היית מעולם אצל רובי. יש לי עיניים, סורליצ'קה, יש לי עיניים, ואני רואה – רובי הוא אמנם בעלך... וחוץ מזה, הרי המלחמה הארורה הזאת תיגמר ביום מן הימים, ואת תתגרשי ממנו, ואנו נחיה עם הילד, ואם האל הטוב יברכנו – אולי תהיה לנו גם בת עם תלתלים כמו שלך. היי שלי, סורליצ'קה, הרי חיים רק פעם אחת – למה צריך אני לסבול, ולמה צריכה את לסבול?"

צמרמורת אחזה בסורלה לאורך כל המעמד. היא ניסתה להביט אל תוך עיניו לפענח את החידה – מה עומד מאחורי ההצגה הרומנטית הזאת. אבל כל פעם שנשאה את עיניה אליו, היא מיהרה להשפיל אותן. הוא היה גבר נאה, אבל הוא עורר בה באותם רגעים כל תחושה אפשרית, חוץ מתחושה רומנטית. סורלה הבינה שהגבר הצעיר והיפה הזה, שיש בידיו כוח אדיר על גורלה ועל גורל משפחתה, זה שהחליט לסחוט אותה רגשית, רצה להוכיח לעצמו שסורלה באה אליו מרצונה החופשי, שהוא כובש אותה כיבוש רומנטי, לא אלים. סורלה הירהרה שזה משהו הטבוע עמוק בליבם של הגברים, שגם כאשר הם כופים את עצמם על נשים, הם חשים צורך להיראות כמי שעושים לנשים טוב, והנשים הפתיות אינן משערות כמה זה טוב עד שהם נכנסים לחיי הנשים ולגופן.

רובי לא ידע על הפרשה הזאת עד יום מותו. סולו? יש חשש שידע, אבל מעולם לא אמר מילה בנושא. רובי נשאר בעיר מופקד על האספקה של המחנה שמחוץ לעיר, וגם לנשות הקצינים. הוא התמיד בג'וב הנחשק עד אפריל 1944 כשהצבא האדום נכנס לעיר, ובין הצועדים בסך במרכז העיר היתה גם אנה פאוקר, שלימים תמונה לשרת החוץ של רומניה. ניקיפור נעלם חודש לפני כניסת הרוסים לעיר, והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, כמו מרבית בעלי הדרגות שהסתתרו מפני הרוסים.

משה גרנות