אהוד: החברה ערבית לא תשתף פעולה עם המשטרה כי התרבות שלה היא נקמת דם: רצח ייענה ברצח – ולא במערכת המשפט הישראלי!

*

בג"ץ קבע: "יש לאפשר כניסת אוהדים למגרשי ספורט עם חולצות נגד המשטרה [המכונה 'חלאה'!]."

אהוד: ומדוע שבג"צ לא יאשר כניסת אוהדים למגרשי הכדורגל עם חולצות "ביבי חלאה"! הרי אנחנו דמוקרטיה וחופש ביטוי ומותר למפלגת בג"צ לפעול להחלפת שלטון מפלגות הקואליציה!

הכנס להצלת התקשורת, הכנס להצלת הדמוקרטיה, הכנס להצלת המוסר, הכנס להצלת הכלכלה, הכנס להצלת צה"ל, הכנס להצלת השב"כ, הכנס להצלת האקדמיה, הכנס להצלת מערכת המשפט, הכנס להצלת המוסד, הכנס להצלת הרפואה, הכנס להצלת התרבות, הכנס להצלת שומרי הסף, הכנס להצלת... גירית הדבש.

כל הארץ כינוסים, כנסים, מתכנסים, התכנסויות, כל הארץ הטובה והנפלאה של העם היהודי.

מדינת ישראל היהודית דמוקרטית עוברת השחרה יומית על ידי מבקשי רעתה, הזורעים תחושות כזב של כאוס, תחושות של מדינה על סף חורבן, עוד רגע התפרקות, האחרון, שיעביר חומרים אחרונים למוזיאון העם היהודי שהיה ואיננו, היו לא תהיה.

מיעוט הנאחזים בקרנות המזבח, מיעוט השולטים במוקדי הכוח וההשפעה במדינת ישראל, הממשיכים לייצר מציאות אשר בינה לבין האמת תהום פעורה, יצרני כינוסי האימה, כינוסי ההבל, מתכנסים, מצלמים עצמם, מפרשנים דבריהם ופותחים מהדורות על הכנס החלול, כנס ההצלה העונתי.

מיעוט זה מייצר מצגי שווא של מדינה בהתפרקות, של מדינה שהתור הארוך בה ביותר הוא התור לקבלת ויזה להגר מהארץ הטובה, שהירידה ממדינת העם היהודי כחלק מנרמול אהבת המולדת על תנאי, שהחברה שסועה באופן שאין בו סיכוי לאיחוי, הכול רע, הכול נורא, הכול איום ומחריד, הכול מזעזע ולכן צריכים כינוסים להצלת, מה שמתאים באותה הרגע – מצבי הים ועד לדובי הפנדה, המצילים ללא הפסקה.

כיום, בעידן התקשורת הפתוחה, המעט מעט מעט מגוונת, התקשורת של הרשתות החברתיות, רוב הציבור כבר אינו בולע כשבוי את הנדסת התודעה השיטתית, אינו מושפע משטיפת המוח, יודע להבחין בין עיתונאים לתועמלנים, בין שופרות לטרומבונים, בורר את הבר מהתבן מההבלים של חלק מהתקשורת המגויסת ולכן מתקפת כינוסי ההצלה והחירום אינה עושה עוד רושם על אזרחי מדינת ישראל החופשיים.

המיעוט מתבצר בכינוסי הצלה, מגביה חומות של בדלנות, מתגדר בתלתליות פירוד, בורא בסגנונו המפלג עולם מדומה, בועת כזב ורמייה, אלא שכמו מצביא כושל כשהוא מסיט ראשו לאחור, מגלה מיעוט קיצוני זה כי נותר כמעט ללא חיילים,

עצוב עד מדכדך מחד ומשמח עד מענג מאידך, היה לגלות כי תם עידן, תם עידן ההיענות לקריאת אישים בולטים בציבור הנותרים כקוראים ואין עונה.

עיין ערך נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מחולל ההפיכה המשפטית, הפרופ' אהרון ברק, אשר בקרב חלקים בעם נחשב כאדמו"ר, כקודש קודשים, ככהן הגדול, ודבריו באוזניהם דברי אמת, דברי חיים, כתורה לאהרון מסיני, ועתה, הוא קורא ואין עונה, זועק ואין שומע, מזמין לכבוש את הרחובות ואין יוצא, הנתינים אינם שומע לקריאות הקרב של אהרון ברק.

כינוסי ההצלה והחירום אינם משפיעים עוד על הציבור, כמו גם סייעניהם המהדהדים והמדבררים אותם, אולי הגיעה העת לשנות את החשיבה, לראות את הטוב, את היפה, את המאיר לקיים כינוסים לחיזוק האומה הישראלית, לביצור העם היהודי, לעודד לתיקון מתוך ההבנה כי תם עידן אדוני הארץ ובמדינת ישראל היהודית דמוקרטים כולם רוצים כינוס אחד, כינוס למען מדינת ישראל, ללא תנאים.

"חסר גלגל? אני הגלגל, חסרים, מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי," אמר יוסף טרומפלדור, ובשנים האחרונות רבים מבני הכיפות הסרוגות נענים לקריאתו, למשימה הלאומית, חסר גלגל בנגב ובגליל, במיוחד לאחר מלחמת תקומה וטבח שבת שמחת תורה, הם מתייצבים בעוז ובענווה.

הם עזבו קהילות מבוססות, מעמד בקהילה, נפרדו מהחברים בבית הכנסת, דמעו בזווית העין כשלחצו ידיים אמיצות לשכניהם הוותיקים, הבטיחו לחברים בעבודה כי הקשר יימשך, וכשמגירות חייהם הועמסו על המשאית המובילה אותם לביתם החדש בתחנת חייהם הנוספת האמינו כי הם עושים את הדבר החשוב ביותר למען כלל ישראל, למען ביטחון ישראל, למען עם ישראל.

ובמקום הזר, החדש, המקום שהיו מי שבחרו, מסיבותיהם השונות, להיפרד ממנו, לנטוש אותו, להותירו כפיסת היסטוריה במסע חייהם, במקום הזה בו ביקשו האידיאליסטים הנפלאים, חדורי להט האמונה וחדוות השליחות לטעת עץ, לבנות בית, להצמיח חיים חדשים, זכו להפתעה, הפתעה גדולה, הפתעה כואבת ומאכזבת, הפתעה.

והנה דווקא בני דור הכיפות הסרוגות, החלוצים ומיישבי המולדת, מיהודה ושומרון ועד מטולה, אשר בזכות התיישבותם בקיבוצים, בהם קיבוצי השומר הצעיר, דוגמת כרם שלום, שומריה, הם שהצילו, כפשוטו, את ההתיישבות הזו מכלייה.

והנה דווקא הם, החלוצים ושליחי ההתיישבות זוכים לקיתונות של בוז וארס מזוקק, בעיקר מאדוני הארץ, החרדים "מהשתלטות", "מהשתלטות עוינת", מפעל חלוצי זה בעיניהם לצנינים.

בימים אלה במטולה, ביישובי הגדר, בקריית שמונה ובקהילות חרבות בנגב ובעוטף עזה, ישנן קהילות שקמו מהאפר ובונות עצמן חדש, לעומתן ישנן קהילות אשר עוד טרם המלחמה היו חלשות ועתה נותרו כקהילות שאין חפץ בהן, תושבי חלק מהיישובים בחרו לגור בחבל ארץ אחר וסכנת שיממון מרחפת מעל חלק מהיישובים הזקוקים להצלה מיידית.

מטולה כמשל, קהילה אשר השבים אליה לאחר המלחמה הם מיעוט, רוב התושבים בחרו לבנות חייהם במקום אחר, והנה האחים היהודים החלוצים החליטו כי מטולה לא תיפול שנית והגיעו לסייע וליישב את מטולה אצל הרוב הם התקבלו בחיבוק חם ולבבי עד שאחדים גילו שעל ראשם מתנוססת לתפארת כיפה סרוגה והשדים, הסטריאוטיפים והסטיגמות עם החרדה החליפו את ההערכה לחלוצים.

כל ההבהרות, כל ההסברים, כל ההבטחות, כל השבועות כי לא הגיעו להשתלט, לא הגיעו לבצע חינוך מחדש, לא עזבו הכול כדי להחזיר בתשובה או להשליט את הרוח הדתית על היישוב נתקלו באוזניים אטומות של חלק ממחוללי החרדה מפני האחים החלוצים.

וכך, החלוצים הרואים שליחות בחיזוק הקהילות מקריית שמונה ומטולה ועד כרם שלום וכרמים, בעיני אדוני הארץ נחשבים כחשודים תמיד, כמאמרו של עיתונאי שבחר לתת כותרת למאמר שטנה נוסף נגד החלוצים: "מטולה חוששת מהשתלטות עוינת ולא מלבנון," ככה נכתבת חרדה, ככה נכתבת שנאה, ככה נכתבת חרפה.

עמנואל בן סבו

 יונתן חיים גורל, משורר, מחנך שהעמיד דורות של תלמידים, מבקר ספרותי, עורך וחוקר ספרות עברית . יונתן היה ירושלמי בכל רמ"ח אבריו. גדל בשכונת רחביה ולמד בגימנסיה העברית ובאוניברסיטה העברית. יונתן גורל פירסם ספרי שירה לאורך יותר מיובל שנים.

בין ספריו: 'משירי התקוה הטובה' (1962), 'עלים רוטטים בצל' (1965), 'קינת ירושלים האחרת' (1979), 'פתאום נפתח צוהר' (1989), 'מרחק וגעגוע' (2004), 'רועדים ימים ותלויים' (2018). ברבים מספריו – שיריו מלווים ביצירות אמנות של הצייר יהודה בקון.

בנוסף לספרי שירה פירסם גם ספרי לימוד והדרכה על יצירות ספרות קלאסיות, ביניהם מדריכים על אנטיגונה של סופוקלס, הזקן והים של המינגוויי ועל שירתו של אברהם שלונסקי.

שירתו של יונתן גורל היא לירית-הגותית, מאופקת ועמוקה,  שמשולבים בה רגשות אישיים, הגות מוסרית וזיקה חזקה לעירו ירושלים. בקול שקט, מהורהר הוא כותב מתוך התבוננות בטבע, בעיר, בזיכרון ובזמן.  

ירושלים שלו אינה רק מרחב גיאוגרפי, אלא מצב נפשי ורוחני, עיר של זיכרון, קונפליקט, קדושה ושבר. בצד עמדה ביקורתית-כואבת, הוא מגלה אהבה אין סופית לירושלים. הגעגוע אצלו אינו נוסטלגי בלבד אלא גם בעל זהות ומשמעות. לשונו בהירה, מדויקת ולעתים נטה לקלאסי ולמקרא.

יונתן גורל עסק שנים רבות בהוראת ספרות בחינוך העל יסודי ובהכשרת מורים. פרק מיוחד בהוראה היא ההוראה באוניברסיטה העברית.

 ניסיונו כמשורר העשירה את דרכו בהוראה. יונתן גורל גילם את דמות המורה-המשורר, שראה בספרות דרך לעיצוב תודעה אנושית, תרבותית ומוסרית.

בתו מינה היא ממשיכת דרכו בהוראה ובשירה.

תנחומים לטובה רעייתו, למינה בתו ולבנו גבריאל ולנכדיו.

יונתן גורל יחסר לנופה של ירושלים. יהי זכרו ברוך.

 ב"צ יהושע

זלמן שזר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל, ושר החינוך והתרבות הראשון, שחולל את חוק חינוך חובה חינם, היה פוליטיקאי ואיש רוח – משורר והיסטוריון, חילוני ודתי, איש התרבות היהודית והעולמית, סוציאליסט וחסיד חב"ד. בעידן הדיכוטומי, עידן האו:או, אישיות כזו של גם וגם, היא תופעה נדירה, המעידה על אישיות אינדיבידואליסטית, מקורית ונאמנה לעצמה. לא בכדי, הביוגרפיה של שזר, שניאור זלמן רובשוב, שעם בחירתו לשר החינוך והתרבות עיברת את שם משפחתו לראשי התיבות של שמו המקורי, מאת צבי יקותיאלי, נקראת "בשני עולמות".*

סיפור חייו של שזר אינו של מדינאי שחולל תפניות היסטוריות, לא של איש צבא שניהל מלחמות וגם לא של פוליטיקאי שהוביל מהלכים פוליטיים גדולים. זו אינה ביוגרפיה מובהקת של איש ציבור וגם לא של איש רוח ואקדמיה. המעניין בה הוא השילוב המיוחד לו, שאיפיין אותו מימי נעוריו עד אחרון ימיו.

הספר מספר גם על הרומן שלו עם גולדה מאיר ועל מערכת היחסים המיוחדת שלו עם רחל המשוררת, שאולי גם היא נשאה אופי של יחסים אינטימיים רומנטיים, אך בניגוד לרומן עם גולדה, כאן נשאר סימן שאלה.

שזר היה נואם מחונן. מילדותי, כשהוא היה נשיא זקן, זכרתי בעיקר את הפאתוס שהיה פאתטי קצת בעיניי, ברוח הפרודיה עליו, של אריק איינשטיין בתוכנית "לול". אך מאוחר יותר קראתי את קבצי נאומיו, "ציון וצדק", והתרשמתי מהם מאוד, ובביוגרפיה גיליתי עד כמה הרטוריקה היתה חשובה לו, ועד כמה הוא נתפס כנואם דגול, מגיל צעיר מאוד.

בהרבה מן הדברים חשתי הזדהות עם עמדותיו, כמו היחס החם למסורת היהודית ולדת לצד תביעתו לקבל לעם היהודי משפחות של עולים יהודים שנישאו עם לא יהודיות בבריה"מ, ובכלל את היחס החם שלו ליהדות התפוצות, והזיקה העמוקה שלו אליהם, שהיתה אחת הסיבות לבחירה בו כנשיא, והוא הקדיש לכך חלק ניכר מפעולתו בשתי הקדנציות שלו. כך גם את התובנה שלו בדבר חשיבות קיומם של המוסדות הלאומיים גם לאחר הקמת המדינה. "שזר ראה בתנועה הציונית את 'הכביש', שאין לסלק אותו כל עוד אלה שלמענם נסלל לא הגיעו למדינה."

הזדהיתי גם עם דבריו לאחר מלחמת ששת הימים: "אם קיבלנו שטחים – עוד לא קיבלנו כלום אם לא ניישב אותם, אם אנו לא נהיה שם לא ניאחז בהם, תהיה השליטה שליטה חיצונית בלבד. אפילו אם האו"ם ייתן לנו את השטחים ויהיה כתוב בדפתראות העולם שהגדה המערבית תהפוך לישראלית, והגדה לא תהא שוקקת חיים יהודיים שופעים, הרי המקומות האלה לא יהיו בידנו. בשבילנו הכיבוש הוא לא סוף. הכיבוש הוא ראשית בתוך של תפקיד העומד לפנינו בתוך האזורים הללו." זו הציונות המעשית במיטבה.

כשאני חושב על כך ששרי החינוך והתרבות בראשית המדינה היו אנשי רוח ואקדמיה דגולים כזלמן שזר ובן ציון דינור, והיום אלה עסקנצ'יקים ריקים ורדודים כמו קיש ומיקי זוהר, אני מבין למה התכוון רבא בר זימונא במסכת שבת, באומרו: "אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים."

קראתי בהנאה רבה את הספר, אני ממליץ עליו בחום. כדאי לתקן בו מספר שגיאות. ב-1960 משה שרת כבר לא היה שר החוץ. גולדה מאיר החליפה אותו כבר ב-1956. לעומת זאת, ב-1969, כשגולדה נבחרה לראש הממשלה, היא לא היתה שרת החוץ, תפקיד שאותו סיימה ב-1966.

ב-1969 לא היה קיים הליכוד, אלא גח"ל (גוש חירות ליברלים). משבר "מיהו יהודי" לא היה ב-1950 אלא ב-1958. שינוי החוק, שעל פיו הנשיא יכול לכהן רק קדנציה אחת, שהוארכה ל-7 שנים, לא נעשה ב-1988 אלא ב-1998.

אך על אף אותן שגיאות, שניתן לנכש אותן לקראת המהדורות הבאות, הספר מומלץ בהחלט.

* צבי יקותיאלי, "בשני עולמות – זלמן שזר": ביוגרפיה, הוצאת מגנס, תשפ"ה 2025.

בתי הספר החקלאיים בארץ, למרות השינויים שחלו בהם במשך השנים, הם פנינות נוף ארץ ישראליות. כל מי שנכנס בשעריהם רואה את הירוק בעיניים וחש מיד את הקשר אל האדמה. וכזה הוא כפר סילבר בדרום. פינת חמד ירוקה. כמאמרו של מורה לספרות שלימד במקום בעבר, ד"ר יוסי אופיר ז"ל: "השמיים מעל כפר סילבר כחולים יותר."

עוד ידוע שבבתי ספר החקלאיים נוצרת אחווה מיוחדת בין אלו שלמדו יחד באותו מחזור, והקשר ביניהם נשמר במשך שנים. הכפר הוא בעצם משפחה אחת גדולה, בה מתחנכים התלמידים על ידי מורים, מדריכים, מרכזי ענפי המשק, ובעצם על ידי כל מי שעובד במקום.

בכפר סילבר – או כפי שנקרא בחיבה בפי התלמידים והעובדים בו בשם "הכפר" –השכילו לשמור על קשר עם הוותיקים והפורשים, הגמלאים. היוזם והפעיל ביותר בעניין זה הוא הקטור שקלובין, שהיה תלמיד ומורה בכפר. והוא נתמך כמובן על ידי הנהלת הכפר בראשותו של המנכ"ל הנוכחי מר עמוס גופר.

הקטור הקים ועד של ותיקים ופורשים מהכפר. בכנס הראשון לפני כשלוש שנים הוזמנו הגמלאים והפורשים לסיור במרכז המורשת של הכפר, שהוקם במגדל המים הישן. השבוע נערך הכנס השני.

את המפגש פתחה והנחתה שולה שפר, מורה, מחנכת ומנהלת ותיקה, שהתגוררה עם משפחתה בכפר שנים רבות. עתה היא חברה פעילה מאוד בוועד הגימלאים.

לזכר הבוגרים שנרצחו

בתחילת המפגש הועלה זיכרם של בוגרי הכפר שנרצחו בשבעה באוקטובר ולאחריו. בסרטון מרגש שהוקדש להם הועלו תמונותיהם, סיפרו על הישגיהם בחייהם ועל נסיבות הרצחם. ואלו שמותיהם: גיל אביטן הי"ד ממושב ישע, שהיה בכיתת הכוננות ביישובו. אליונה אסטפנקו הי"ד מאשקלון, שהיתה שוטרת ונרצחה בשדרות. חיימי בנעים הי"ד מנתיב העשרה. הוא נרצח כשהיה על אופניו ליד קיבוץ ארז. ניר ברנס ורעייתו נועה הי"ד התגוררו בקיבוץ אורטל. טיל נפל על הרכב בו נסעו והם נהרגו. תומר דולב דעבול מאשקלון. נורה בטעות על ידי חיילים ששמרו על השער בנתיב העשרה. יגאל וקס ואחיו עמית וקס הי"ד שנרצחו בנתיב העשרה על ידי מחבלים שפרצו למושב, התצפיתנית יעל לייבושור הי"ד ממושב גיאה. שנפלה על משמרתה לאחר שהזהירה לגבי המחבלים שהיא רואה. (ואגב, סבתה ואביה למדו גם הם בכפר סילבר). ראובן הייניק הי"ד מאשקלון שהתעקש להאכיל את הפרות בקיבוץ כיסופים, הופתע על ידי מחבל שהסתתר ברפת ונרצח שם. אורן שטרן הי"ד מגיאה, שהתגורר בנתיב העשרה ונרצח באותו יום ארור. גיל תעסה הי"ד, חבר כיתת כוננות בנתיב העשרה. נרצח כאשר קפץ על רימון שהושלך לכיוון שניים מילדיו. ולמרבה הטרגדיה, בנו אור הי"ד הוא אחד משלושת הנערים שנרצחו בחוף זיקים באותו בוקר כאשר יצאו לדוג.

שמותיהם של הנופלים והנרצחים מונצחים על גבי לוח זיכרון ליד בית הכנסת בכפר סילבר. כך נפלו גיבורים.

הכפר – בית חם לתלמידים ולסגל

לאחר הסרטון הוזמנו בעלי תפקידים לספר על מעשיהם בכפר ולהעלות זיכרונות. אורח הכבוד היה זיו בילהאוס, בנו של אהרון בילהאוס ז"ל, המנהל הראשון של כפר סילבר. זיו סיפר על דרכו של אביו בפיתוח הכפר. הוא הדגיש כיצד אביו טיפח תלמידים באופן אישי, השתדל למנוע נשירה, ואפילו מימן לעיתים מכספו דמי לימוד למי שידו לא היתה משגת. בנוסף העיד זיו על ילדות מאושרת שהיתה לו במקום זה, שעיצב את דמותו ואישיותו.

הקטור שקלובין בירך את הנוכחים וסיפר על מטרות ועד ותיקי וגימלאי הכפר: להיות חלק מההיסטוריה של הכפר, להנחיל את המורשת לדורות הבאים וגם לארגן פעילות חברתית ותרבותית עבור הוותיקים והפורשים. "ובעיקר" לדבריו, "לעשות טוב לאנשים."

בהמשך הכנס הוקרן סרטון שהראה את כפר סילבר בעבר ובהווה, עת נוספו בניינים והרחיבו את המשק בענפים חדשים

נתן ארמן שהיה מדריך חברתי, מנהל פנימייה, מדריך של"ח ומורה בכפר, סיפר אנקדוטות מעניינות על הכפר ועל תלמידיו. אחד הסיפורים היה בעת היותו מנהל הפנימייה. נודע לו שאחד התלמידים לא אוכל כלל בארוחת הצהריים, ואילו בארוחת ארבע "טורף" סנדוויצ'ים עם ריבה. הוא שוחח איתו באופן פרטי, ואז הנער גילה לו את הסוד: "אני לא יודע להשתמש בסכין ובמזלג." סופו של הסיפור, שנתן הזמין אותו לאכול עימו בימים הבאים ולימד אותו...

נתן סיפר סיפור מעניין נוסף על עולים מאיראן שהגיעו לכפר. הם "סחבו" בלוקים מאתר בנייה בכפר וקרשים מן הנגרייה והקימו בחדריהם בפנימייה מדפי ספרים. סופו של הסיפור: כאשר התגלה הדבר, נלקחו מהם הבלוקים והם שימשו לבניית קיר. ואז הקימו הנערים קול זעקה. מסתבר שהוריהם הבריחו באמצעותם שטרות של דולרים מאיראן, והנערים החביאו את הכסף בחורים של הבלוקים...

איתן פלדי היה המנכ"ל השני של הכפר. הוא העלה ציוני דרך בתולדות הכפר, סיפר על הקשיים בשנים הראשונות, עם גירעונות רבים וחשש לעתידו של הכפר. הוא סיפר על כך שהם נלחמו על כל ילד וילד. לדבריו, לעיתים נמשכו המועצות הפדגוגיות עד אור הבוקר, כדי לחפש פתרונות לילדים עם קשיים מיוחדים. מה שהינחה את הסגל היה אמונה ביכולתו של כל ילד. האוכלוסייה היתה הטרוגנית. אחת התופעות בפנימייה היתה גניבות. החניכים גנבו זה מזה. ולאחר מאמצים הצליח הסגל ליצור אמון בין כולם והגנבות נפסקו. איתן סיפר על יום העבודה השבועי שהיה ערך מקודש. זה היה יום קבוע בשבוע, בו במקום ללמוד עבדו התלמידים בענפים החקלאיים השונים בכפר. וכך המשק התפתח והתקדם למרות שלא היה גיבוי כלכלי מגוף חיצוני. יש לציין שבשנות הניהול של פלדי, מיספר התלמידים עלה משלוש מאות ושישים לאלף ומאה תלמידים.

מסתבר שכפר סילבר שימש מקלט לילדים עולים מארצות שונות. בשנת 1976 – עת שלטו חונטות הגנרלים בארגנטינה – הגיעו תלמידים לפנימייה. בשנת 1979 הכפר קלט בני נוער מאיראן בעקבות מהפיכת חומייני. ולהבדיל בארץ, לאחר הסכם השלום על מצרים ופינוי חבל ימית, הסגל של כפר סילבר התגייס לשכנע הורים מהיישובים המפונים שהגיעו ליישובי חוף אשקלון, שירשמו את ילדיהם לבית הספר בכפר. וכך הגיע גרעין חשוב של תלמידים לכפר. במרוצת הזמן הגיע גם נוער מבית ספר "תרבות" במקסיקו, כדי להשתלב בפנימייה וללמוד בבית הספר.

דני פרק, שהיה מנהל בית הספר השש-שנתי, נשא גם הוא דברים, וסיפר על מורשתו של קודמו בתפקיד, אבינועם גרנות ז"ל. גם דני סיפר על קשיים, התלבטויות, ותהה על מקומו של בית הספר החקלאי בימים אלו.

אחריו דיברה מנהלת בית הספר בהווה, ענת בסל, שסיפרה על התפיסה החינוכית של בית הספר בהווה, על המסלולים והמגמות שנוספו כדי לאפשר לכל תלמיד למצוא תחום שהוא חזק בו. מנכ"ל הכפר עמוס גופר, הציג את יעדי בית הספר לחמש השנים הבאות. ביניהם: מיצוי הפוטנציאל האישי של כל תלמיד, פיתוח המשק החקלאי והפיכתו למרכז להוראת חקלאות טכנולוגית ועוד.

אחרון הדוברים היה יו"ר הדירקטוריון עו"ד בני סלע, שבירך את הנוכחים בכנס ואת העושים במלאכה בכפר.

מסתבר שבכפר סילבר פועלות היום כמה מסגרות חינוך. מלבד חטיבת הביניים והחטיבה העליונה של בית הספר התיכון, בה לומדים תלמידי פנימייה ותלמידים אקסטרנים מרחבי הדרום כולו. יש גם בית ספר "אדם ואדמה" מייסודו של "השומר החדש", מכינה קדם-צבאית וצעירים "שינשינים" (בשנת שירות).

לסיכום, לצד משק חקלאי איתן, יש חיבור בין התלמידים השונים שלומדים בבית הספר: דתיים וחילוניים, חניכי פנימייה ולומדים אקסטרנים ועוד. כפי שציינו רוב הדוברים, הצוות משקיע מאמצים רבים כדי שכל התלמידים ימצאו בו את התחומים שהם חזקים בהם וימשיכו ללמוד תוך כדי היכרות עם עולם החקלאות, חיזוק הקשרים החברתיים והמשך המארג האנושי המיוחד שהוא כפר סילבר.

השמים מעל כפר סילבר כחולים יותר

כפר סילבר - בניין בית הספר מבעד לעצי הפיקוס. צילום עדינה בר-אל

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1396, 18.12.2025.

רובי, שהיה לכאורה מגויס בכוחות המילואים, היה אמור להישלח יחד עם עוד כמה מאות יהודים למחנה לעבודות כפייה באולטניה הרחוקה, שם להלכה היו היהודים חיילים כמו הרומנים עצמם – לבשו את אותם המדים, ואכלו מאותה פנכה, אבל ליהודים לא נתנו נשק, נתנו להם אתי חפירה ומקושים, והעבידו אותם בפרך במחנות סגורים בתנאי תברואה נוראים. הפנכה – אותה פנכה – אבל המזון שהיהודים קיבלו הספיק בקושי להשאיר אותם בחיים.

רובי האמין שבאמצעות שוחד אפשר לשרוד גם בשלטון הפשיסטי, והוא עשה מה שיהודים עשו מאז ומעולם כדי לשרוד בעולם העוין – הוא שיחד את האדם הנכון על מנת שימנע ממנו שילוח אל מעבר להרי החושך. הוא הצליח לקבל תעודה חתומה בידי קולונל פופסקו, בה היה כתוב שראובן שטרן הוא חייל חיוני בעורף, והוא מופקד על האספקה לגדוד הרגלים, ששהה באותה עת בקצה העיר, ולמשפחות הקצינים הלוחמים בחזית המזרחית נגד הרוסים. הצבא לא מימן את אחזקת הסוס, וגם לא נתן לו משכורת כדי שיפרנס את אשתו ובנו, כי הרי ידוע לכול שהיהודים טובעים בכסף, וצריך רק לנער אותם טיפה, והכסף יישפך מהכיסים.

רובי הצליח להפוך את החיסרון ליתרון: מי שמופקד בימי המלחמה על האספקה באמת לא זקוק למשכורת – רובי היה משחד בבקשיש קטן את נהגי המשאיות שהיו משנעים את הסחורה מהרכבת, והיה מנכס לעצמו פרודוקטים שהיו שווים יותר מזהב. זה היה עסק מסוכן, אבל כל הנוגעים בדבר היו באותה סירה – לאף אחד מהם לא היו ידיים נקיות. רובי ידע שאין כל אלטרנטיבה להתפרנס בדרך ישרה. מוטב להסתכן בעיר, אותה הוא מכיר מילדות, מאשר להישלח לעבודות כפייה. הוא ידע שאם היה נתפס על גניבת מזון בעת מלחמה – היה נשלח עם משפחתו לטרנסניסטריה – במקרה הטוב, ומקבל כדור בראש – במקרה הפחות טוב.

היה לרובי עוד יתרון – הוא היה לבוש במדי צבא, ולא נאלץ לשאת טלאי צהוב. וכן, היו בידיו ניירות המאפשרים לו להסתובב חופשי בכל שעות היום והלילה, כשיהודי העיר, מוטב לדייק – יהודיות העיר, כי הבעלים נשלחו למרחקים – היו מוגבלים לצאת מהבתים לפני עשר בבוקר, ואחרי חמש אחר הצהריים.

כל הנשים, שבעליהן נשלחו לעבודות ביצורים, קינאו בסורלה, אשתו של רובי, והיו כאלו שממש שטמו אותה כאילו היא אשמה בגורלם הרע של בעליהן. אפשר היה לקנא גם בכך שבביתו של רובי לא חסר מזון בימי המחסור הגדול. רובי דאג לא לאגור מזון בחדר ששכר עבור משפחתו אצל האלמנה סגל – הוא היה לוקח אליו שליש מן המלקוח, ומעביר לשותפו הגוי שני שלישים. לגוי היה מרתף תחת ביתו, ונקניקים, קמח התירס וקטניות היו מאוחסנים שם.

רובי היה כל היום בדרכים, מביא מזון לנשות הקצינים המגויסים, אבל סורלה וסולו הקטן כמעט שלא יצאו מהבית, כי היתה סכנה להיראות נושאים טלאי צהוב – חיילים גרמנים ורומנים, וגם סתם חוליגנים, היו מכים באגרופים, ואפילו באלות בלי שום סיבה. והרי מוכרחים לצאת מהבית להשיג אוכל נפש עבור הילדים, ורבים היו חוזרים זבי דם, וכמובן ללא מזון.

באותם ימים הוגלו היהודים מבוקובינה ובסרביה לטרנסניסטריה. שמועות מבהילות הגיעו משם. מ"הממלכה", כלומר, ממולדובה ומונטניה, עדיין לא היו גירושים. אנטונסקו הסתפק בינתיים בחוקי נירנברג המפלים, ובגירוש היהודים מהכפרים, אבל לא היו משלוחים אל מחנות המוות. "משמרות הברזל" ראו במדיניות הזאת של אנטונסקו חולשה, והם מרדו בו, מרד שכלל רצח מזעזע של יהודי בוקרסט. אנטונסקו דיכא את המרד באכזריות, והחזיר את המצב לקדמותו, כלומר, היהודים נחשבו לחסרי אזרחות, היו חסרי זכויות לחלוטין, וגם הטילו עליהם מיסים אסטרונומיים, אבל לא הותר (רשמית) לכוחות הצבא והמשטרה לפגוע בהם. לימים יטענו השלטונות הקומוניסטיים כי את הפוגרומים הנוראים בתוך "הרגאט" ביצעו "הפשיסטים", כלומר, לרומניה לא היו יד ורגל ברצח יהודים.

גברת סגל התייחסה לסורלה כאל בת, אבל סורלה לא רצתה לנצל את טוב ליבה, ותמורת הזכות להתגורר בביתה, בנוסף לשכר הדירה שרובי שילם באדיקות כל חודש – סורלה גם עזרה לה במשק הבית. גברת סגל היתה אלמנה, ובנה היחיד, יונל, נכלא בתחילת המלחמה באשמת "חתירה תחת השלטון" ביטוי מכובס לאשמת היותו יהודי, ואיש לא היה מוכן להגיד לה היכן הוא נמצא. היא נידנדה לשומרים שירשו לה להיכנס כדי לדבר עם ראש הז'נדרמריה, ואלה פשוט נפנפו אותה. היו לגברת סגל קרובים בוועד היהודי המרכזי בבוקרסט, והיא ניסתה בלי הרף להתקשר אליהם במברקים, אך מישהו דאג שהמברקים לא יגיעו לתעודתם. היו שמועות כי הוועד היהודי בבוקרסט זוכה לעצמאות, והוא אף שולח סיוע למגורשים לטרנסניסטריה.

גברת סגל היתה אישה מרשימה בהופעתה, ועל פניה ניכר שהיתה יפה בצעירותה. לאחר אינספור ניסיונות להיוודע מה עלה בגורלו של בנה (בין השאר, היא התדפקה בשערי מחנה ההסגר בטארגו ז'יו המרוחק), היא הגיעה למסקנה שתקוותה קלושה לפגוש אי פעם בחייה את בנה היחיד. סורלה שוחחה עימה שעות, ונדמה שלא היה קו בדמותו של יונל, שלא תואר על ידי אימו כמה וכמה פעמים.

"מה הייתי עושה בלעדייך, סורלה? את הנפש הכי קרובה שנותרה לי. כשייגמר כל הטירוף הזה, אני אאמץ אותך לבת." האלמנה סגל השתעשעה במחשבה שלעת זיקנה תהיה לה בת, בייחוד ששמה היה כשם סבתה מצד אימה.

כל אימת שהיתה טועמת מהשלל שרובי הביא הביתה, הייתה נאנחת:

"אני מפטמת את עצמי, ויונל, רק אלוהים יודע..."

ערב אחד חוזר רובי הביתה, פניו רעים, ובעיניו מבט של ייאוש:

"שלחו את פופסקו לחזית..."

ובכן, הלך הפטרון של רובי – הג'וב החלומי שקיבל היה תלוי כולו בקולונל פופסקו, ששוחד ביד נדיבה. מה יקרה עכשיו? ברור שהתפקיד יועבר לספק רומני, ואת רובי ישלחו, כמו את כל "החיילים" היהודים למחנה לעבודות כפייה. בינתיים איש לא חזר משם. איך סורלה תאכיל את סולו הקטן? איך תשלם את שכר הדירה לגברת סגל?

סורלה כבר התחילה לתכנן תוכניות – היא תסרוג סוודרים לגבירות שבפרוור העשיר של העיר, אלו בוודאי יתגמלו אותה בשכר, ואולי גם במעט ממליגה וחלב. אולי גברת סגל תסכים לקבל במקום שכר דירה עבודות במשק הבית. אבל מצד שני – מי יודע אם יש לה הכנסה אחרת חוץ משכר הדירה שהיא מקבלת מרובי. סורלה הבינה שרובי אבוד, ורק בנס היא תזכה לחזור לראות אותו כשהמלחמה הארורה הזאת תסתיים.

למחרת הלכה סורלה לאזור הווילות שליד הפארק העירוני בתקווה למצוא את ביתה של יואנה מלינטה, חברתה מימי הגימנסיה. סורלה ידעה שיואנה נישאה, וכעת שמה הוא פופסקו, והיא תהתה אם יש לה קשר לקולונל שהיטיב עם רובי. במשך שנים התנהלה בין השתיים חליפת מכתבים ממש עד פרוץ המלחמה. סורלה זכרה את הכתובת, וניסתה ללכת זקופה כדי להפגין ביטחון ברחובות העוינים. לאחר כמחצית השעה הגיעה סורלה לשדרות היפות שבקרבת הפארק העירוני. מאחוריה היא שומעת צעדים של גברים. לפי הצליל המתכתי של נעליהם היא הבינה שמאחוריה הולכים חיילים. היא לא הסתובבה, והמשיכה ללכת כשהיא מתכוונת להתעלם מהם.

"היא חמודה, הצעירונת הזאת, מה אתה אומר, איליה?"

"ניקיפור מחמדי, חתיכה הראויה להתכבד!"

"שמת לב לרגליים הנאות שלה, למותניים הצרות?"

"כמו במגזין לאופנה, אני אומר לך."

"והשיער, אה?"

"גלים גלים כמו יער שטפנשטי ברוח הערב."

ללא ספק הוא רצה להרשים את הצעירה שלפניהם בפרפראזה משירת אמינסקו. סורלה חשבה בליבה שעוקבים אחריה שני חיילים שהצליחו להשתמט ממשלוח לחזית.

השניים המשיכו ללהג, והיה ברור שהם מדברים בכוונה בקול רם כדי שסורלה תשמע. היא האיצה את צעדיה, והם הדביקו אותה מאחוריה. היא יכלה לשמוע את התנשמויותיהם על עורפה. סתם בחורה יכלה להיות רגועה – זה היה רחוב ראשי, ואלה מאחור הם בוודאי חיילים הכפופים לכללי משמעת נוקשים. כלום לא יכול היה לקרות מהמפגש איתם – אולי קצת הנאה מהמחמאות. אבל היא יהודייה בסביבה זרה לגמרי, ועל החזה שלה היה תפור טלאי צהוב. לגבי מישהי כמוה לא היו חוקים, ולא תפסו כללי המשמעת.

מרוב בלבול סורלה החמיצה את הכניסה לסמטה שאמורה היתה להוביל אותה לביתה של יואנה. היא המשיכה ללכת בשדרות. כעבור מיספר דקות השניים חלפו על פניה – אחד מהם היה סרן, והשני רב-סרן. הם הביטו אל סורלה בפליאה. אחד מהם הסיר את חגורת העור והצליף בה בכל הכוח.

"איליה, מספיק! הנח לה. בוא נלך מכאן."

זה היה הרב-סרן, זה שאיליה קרא לו בשם ניקיפור. לאחר רגע שניהם ברחו. מדוע? האם חששו שהיהודייה מפיצה חיידקים ומחלות? אולי חששו שהם עלולים להיענש על מעשיהם? קשה להניח – סכנה כזאת היתה פעם. השניים נעלמו מהעין, וסורלה הגיעה פצועה בפניה אל ביתה של יואנה.

את הדלת פתחה העוזרת – היא היתה מבועתת כי דם טפטף על הטלאי הצהוב מפצע מכוער שליד האוזן.

"יזוס ומריה, מי את?"

"אני סורלה שטרן, לשעבר גולדמן, חברה מילדות של יואנה."

"של גברת פופסקו?!"

"כן, רחימאית, תני להיכנס להספיג מעט את הדם. שני קצינים רצו להתעלל בי באמצע הרחוב."

"ישמרנו האל הטוב. שבי כאן ואביא לך מגבת וקצת יוד. מאיפה אמרת שאת, גברת?"

"אני... אני למדתי עם יואנה בגימנסיה..."

"אם כך, אז את גברת נכבדה מאוד. איך את נקלעת לכזה אסון? מה זה, אין שוטרים? אין ז'נדרמים? העולם הפקר?"

סורלה הצטערה שלא אמרה לעוזרת מייד שהיא למדה עם יואנה בגימנסיה של בנות – באותם ימים רק עשירים מופלגים יכלו להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד. רוב העירוניים הסתפקו בבית הספר העממי שמומן על ידי המדינה, ובכפרים ויתרו גם על זה, כי הילדים היו כוח עבודה שלא ניתן להסתדר בלעדיו. סורלה הבינה שעד שיואנה תגיע, היא חייבת למצוא נתיבים לליבה של העוזרת:

"את יודעת, רחימאית, מה אומר הפתגם – 'האדם דוחק, והאל צוחק.' אולי חטאתי לאלוהים שהביא עליי את הצרה הזאת. מה אפשר לדרוש מאדם תולעה, חוץ מאשר להרכין ראש בפני גזירתו של זה שלמעלה מעל כולם."

"כמה שאת צודקת, גבירה כבודה!"

העוזרת הצטלבה בכוונה גדולה, ואחר כך הספיגה מעט יוד על צמר גפן, ולחצה על הפצע. הכאב היה כל כך חד, שסורלה כמעט התעלפה.

"איך רומנים טובים, קצינים בצבא הוד מלכותו, עושים מעשה מביש כזה?"

בינתיים נכנסה יואנה.

סורלה לבשה את מיטב מחלצותיה לקראת הפגישה הזאת, אבל כשראתה את יואנה יורדת בגרם המדרגות שבמבואה בחלוק חום ארוך, רכוס עד הסנטר, ללא תכשיט, ללא פרכוס – חשה פתאום כל כך קרתנית לעומת הפשטות האצילית של חברתה מנוער. סורלה חשה נחותה מולה, וכמעט נחתה מהכיסא בכוונה לכרוע על ברכיה. יואנה מיהרה אליה, החזירה אותה אל הכיסא, והביטה ישר אל תוך עיניה:

"מה קרה לך, גוזלי, מי הרע לאהובתי?"

סורלה סיפרה ליואנה את שאירע לה ברחוב, וגם על הצרה שנחתה על ביתה עם שליחת הקצין המיטיב עם רובי לחזית.

"הקולונל שהיטיב עם רובי שלך הוא בעלי, קולונל גיורגי פופסקו. מחרתיים הוא יעבור את הפרוט אל החזית, ואלוהים הטוב יודע אם אוסיף לראותו."

"נפלה עלייך צרה כזאת, ואני באה לתנות את צרותיי"

"לא, סורליצ'קה גוזלי, שתינו נישאר ללא בעלים. אבל שתינו גם יודעות מה יהיה מעמדי, לעומת מעמדך בימים נוראים אלה. הרי היינו כמו אחיות בילדותנו, וגם אחר כך את היית עבורי כמו כומר וידויים. אם יש אלוהים בשמיים, דבר שאני (יואנה הביטה לצדדים אם העוזרת לא מקשיבה), שאני בהחלט לא בטוחה בו בימים נוראים אלה – אם אעזבך בצרתך, תבוא עליי מארה. זכרי זאת, סורליצ'קה, תמיד תמצאי אצלי עבור אפרוחך הקטן פת לחם וכוס חלב, ואפילו נגיסה קטנה של שומן חזיר. כל עוד צלם אלוהים לא יועם בי – גם רגשות האהבה אלייך לא יועמו. אני מבטיחה."

הפעם סורלה הצליחה לצנוח מהכיסא חותרת אל נעלי הבית של יואנה לנשק להן. זה היה חזק ממנה. יואנה הרימה את סורלה וחיבקה אותה ברוך. אחר כך שתי החברות ישבו כמו בימים הטובים, שתו קפה ואכלו עוגיות חמאה. הן פטפטו דברים של כלום, רוב הזמן מקנחות זו לזו את הדמעות. סורלה לא זכרה שהיתה אי פעם כל כך קרובה אל חברת ילדות יהודייה.

הזמן חלף במהירות, וסורלה לא שמה לב שעברה השעה חמש, שאחריה אסור ליהודים לצאת מבתיהם. איך היא תשוב הביתה. לסולו היא לא דאגה, כי גברת סגל משגיחה עליו, ורובי בוודאי בדרכים, כשבידו ניירות המאפשרים לו להיות מחוץ לבית גם בשעות העוצר, אבל באמת איך תצליח להגיע הביתה מבלי להיתקל בפטרול. יואנה רצתה להתקשר בטלפון לגברת סגל, אבל השלטונות הרי ניתקו לסגל את הטלפון כמו ליהודים המעטים האחרים שהיה בבתיהם טלפון.

יואנה שמה לסורלה אספלנית על הפצע, עטפה את פניה בצעיף, פרמה את הטלאי המוכתם בדם, והזמינה כרכרה. היא נסעה איתה עד פתח הבית. השתיים חיכו בכרכרה עד שהרחוב התרוקן מהולכים ושבים. סורלה נישקה לידה הטובה של חברתה, ורצה הביתה.

עבר שבוע. רובי קיבל את הצו לנסוע ברכבת לטלאורמן. הוא חיפש קונה לעגלה ולסוס כדי שיוכל להשאיר לסורלה כסף למחייה. הזוג שטרן כבר הסכינו עם המחשבה שהעולם עומד להתהפך עליהם בעוד מיספר ימים. ואז גברת סגל קראה לסורלה לחדרה לשוחח עימה – יש לה דבר מה חשוב לספר:

"סורליצ'קה, יש מוצא, אבל הוא תלוי בך."

"איך תלוי בי? איך זה יכול להיות, וכי אני קובעת משהו?"

"תראי חביבה, קולונל פופסקו הועבר לחזית. במקומו הגיע קולונל בשם קורנסקו, והוא רואה את תפקידו להכין את הגיבורים הרומנים לקרב, ולא להתעסק בענייני אספקה ואפסנאות – זה לדעתו עניין לזוטרים. כל הנושא הזה עבר לרב סרן צעיר בשם קונסטנטינסקו, ניקיפור קונסטנטינסקו..."

"איך אמרת? ניקיפור?"

"כן, ניקיפור, את מכירה אותו?"

"לא, ממש לא, אבל זה שם יווני, לא?"

"מה זה משנה? העיקר שהאיש הזה מופקד על עניין האספקה, ועם קצת מזל אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. טוב שרובי טרם מצא קונה."

"אז איך? איך זה אמור להתבצע?"

"זהו שקונסטנטינסקו זה רוצה שאת תיצרי איתו קשר..."

"שאני?! מה לי ולו? איך הוא... בכלל, יכול להיות שזאת מלכודת."

"סורליצ'קה, וכי יש ברירה? וכי יש דרך יותר טובה?"

"גברת סגל, אבל זה הרי ברור כשמש מה רוצה החוליגן הזה בעל דרגות רב סרן, האקדח והפרגול התלוי על המותניים – ומה אני אעשה כשאהיה לבד עימו בחדר, הרי אמות מפחד, וכל מה שעלול לבוא אחר-כך – את מבינה מה שאת אומרת?"

"תאמיני לי שאני מבינה. אם תישארי כאן לבד – זה הרי יבוא מעצמו. אם הוא שם עין עלייך, הוא רק יחכה שרובי ייעלם מהשטח, והוא יעשה אז את אותו הדבר, אבל בלי תמורה. תסלחי לי שאני בוטה, אבל אני נוהגת לראות את העולם כמות שהוא בלי ליפות."

הייתה לסורלה תחושה חזקה שגברת סגל חשבה גם על עצמה, ולמה לא בעצם?

להיוועץ עם יואנה? לא רעיון חכם. לא כדאי לערב אותה בעניין המסובך הזה.

"ורובי, גברת סגל, מה יהיה על רובי?"

"סורליצ'קה, בעניינים האלה מה שלא יודעים – לא קיים. את יודעת שאני אוהבת את רובי, והוא בשבילי כמו בן, אבל הוא גבר, והאמיני לי שאילו הוא היה קצין בצבא הרומני, והיה חושק בנערה יהודייה, הוא היה נוהג כמו קונסטנטינסקו. תאמיני לי, סורליצ'קה, אני מכירה גברים – הם קנאים לאישה שלהם ולכבודן של אימא ושל האחיות, ואילו שאר נשות העולם נועדו בעיניהם להנאתם בלבד."

"אבל אני הרי שקופה, אני הבת של ברל גולדמן התם והישר. רובי יגלה בעיניים שלי שאני בוגדת. אצטרך תמיד להשפיל מבט כשאהיה איתו. דברים כאלה תמיד מתגלים למרבה הביזיון."

"הוי הוי, סורליצ'קה, את יודעת כמה גברים מסתובבים ברחובות העיר ואינם חשים כלל בקרניים שעל ראשיהם! הגבר בחוץ, ואנחנו בבית, ולפעמים נכנס איזה גבר אחר מבחוץ, והבעל עודנו בעבודה, אולי במסבאה, אולי אצל איזו נפקנית, והאישה חושבת לתומה שהוא רק טורח על הפרנסה."

סורלה ניסתה לדמיין את גברת סגל בצעירותה – מניין לה הבקיאות הזאת?

סורלה חשבה בליבה שאף אחד לא יתקע בידה שרובי נזהר מלנגוע בנשות הקצינים המיוחמות שנשארו כאלמנות קש. הרי הוא מביא להן סוכר וקמח, ונכנס לשם כך אל המטבח שלהן, ומי יודע אם הוא רק נתן, אולי הוא גם לקח? כבר היתה פרשה מוזרה בעבר, שאיכשהו סורלה עברה עליה לסדר היום. אבל חוץ מהכול, נראה שבאמת אין ברירה.

למחרת, כשרובי היה מחוץ לבית, וסולו נשאר בהשגחתה של גברת סגל, הגיעה כרכרה שהסיעה את סורלה לרובע הרכבת. לפני שהיא ירדה מהכרכרה, כיסה הרכב בצעיף את הטלאי הצהוב החדש שסורלה תפרה על הבגד. הוא ירד מהדוכן והוביל אותה במסדרון ארוך אל חדרו של קונסטנטינסקו.

סורלה לא העזה להרים את עיניה. היא ראתה רק את רצפת הפרקט המבריקה בצבע הענבר. עברו מיספר דקות, ואיש לא דיבר אליה. היא הרימה לבסוף את עיניה מהרצפה, וראתה למרבה הפליאה שהיא לבד בחדר. זה היה סלון קטן, ובו ספת ישיבה אפורה, מכתבת עץ מאסיבית, ומעליה מראה גדולה, שולחן מכוסה במפה רקומה, ומסביבו ארבעה כיסאות מרופדים בקטיפה אפורה, כמו הריפוד של הספה. סורלה לא העזה להתיישב על אחד מהם.

כעבור מספר דקות הגיע קונסטנטינסקו מהחדר השני החשוך. סורלה הניחה שבדקות ההמתנה שלה הוא בחן אותה מתוך החושך. קונסטנטינסקו היה לבוש במדים, נעול במגפיים מבריקים, כולו הוד והדר. על חזהו היו אולי חמישה עיטורים שלא היה לה מושג מה משמעותם.

"עדיין כואב?"

"עדיין."

"אני מצטער, לא יודע מה קפץ על איליה, אני באמת מצטער."

"אני יודעת."

"את יודעת שאני אוהב אותך?"

"לא, לא יודעת, אתה הרי נוצרי, ואני..."

"האהבה לא מכירה את תורת הגזע."

"אבל מאיור קונסטנטינסקו..."

"קראי לי ניקיפור, או סתם ניקו."

"כן, אבל אתה יודע שאני נשואה."

"כן, הלב שלי נקרע, היו לי הרבה מחשבות מטורפות בראש. אם אספר לך, את תשנאי אותי. הכי פשוט נראה לי להניח לבעלך לנסוע לטלאורמן, להינמק שם, ואני... אבל זה לא נראה לי אנושי, זה נראה לי, איך לומר, לא הולם את הרגשות הכנים שלי כלפייך."

ניקיפור רץ לחדר השני והביא משם זר של ורדים אדומים עטורים בסרט. הוא כרע על ברך אחת, כמו הקבליירים של פעם, אחז בידה ורפרף עליה בשפתיו החמות.

"היי שלי, סורליצ'קה, את כל חיי אקדיש לך."

"איך זה אפשרי, אדון מאיור, אני יהודייה, ומה על בעלי, והילד שלי..."

"ראיתי את סולו הקטן, הוא ילד יפהפה, כל כך דומה לך. אני אאמץ אותו, אהיה אבא טוב..."

"אבל איך, אדון מאיור..."

"בבקשה, בלי אדון ובלי מאיור, תגידי פשוט – ניקו, תגידי!"

"ניקו."

"זה נשמע כל כך יפה מפיך, תגידי שוב."

"ניקו."

"אני ניקו שלך, רוצה להיות שלך, אעשה אותך מאושרת כמו שלא היית מעולם אצל רובי. יש לי עיניים, סורליצ'קה, יש לי עיניים, ואני רואה – רובי הוא אמנם בעלך... וחוץ מזה, הרי המלחמה הארורה הזאת תיגמר ביום מן הימים, ואת תתגרשי ממנו, ואנו נחיה עם הילד, ואם האל הטוב יברכנו – אולי תהיה לנו גם בת עם תלתלים כמו שלך. היי שלי, סורליצ'קה, הרי חיים רק פעם אחת – למה צריך אני לסבול, ולמה צריכה את לסבול?"

צמרמורת אחזה בסורלה לאורך כל המעמד. היא ניסתה להביט אל תוך עיניו לפענח את החידה – מה עומד מאחורי ההצגה הרומנטית הזאת. אבל כל פעם שנשאה את עיניה אליו, היא מיהרה להשפיל אותן. הוא היה גבר נאה, אבל הוא עורר בה באותם רגעים כל תחושה אפשרית, חוץ מתחושה רומנטית. סורלה הבינה שהגבר הצעיר והיפה הזה, שיש בידיו כוח אדיר על גורלה ועל גורל משפחתה, זה שהחליט לסחוט אותה רגשית, רצה להוכיח לעצמו שסורלה באה אליו מרצונה החופשי, שהוא כובש אותה כיבוש רומנטי, לא אלים. סורלה הירהרה שזה משהו הטבוע עמוק בליבם של הגברים, שגם כאשר הם כופים את עצמם על נשים, הם חשים צורך להיראות כמי שעושים לנשים טוב, והנשים הפתיות אינן משערות כמה זה טוב עד שהם נכנסים לחיי הנשים ולגופן.

רובי לא ידע על הפרשה הזאת עד יום מותו. סולו? יש חשש שידע, אבל מעולם לא אמר מילה בנושא. רובי נשאר בעיר מופקד על האספקה של המחנה שמחוץ לעיר, וגם לנשות הקצינים. הוא התמיד בג'וב הנחשק עד אפריל 1944 כשהצבא האדום נכנס לעיר, ובין הצועדים בסך במרכז העיר היתה גם אנה פאוקר, שלימים תמונה לשרת החוץ של רומניה. ניקיפור נעלם חודש לפני כניסת הרוסים לעיר, והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, כמו מרבית בעלי הדרגות שהסתתרו מפני הרוסים.

משה גרנות

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!