ארכיון קישורים אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2119 25/12/2025 ה' טבת התשפ"ו

מאמרים

שירי אסתר ראב

שירים נוספים



אַלְכִימְיָה
עֲשַׁן הָעֵשֶׂב הֶחָרוּךְ מְמַלֵּא לְאִטּוֹ הַחֲדָרִים
בְּטַעְמוֹ הַחֲמַצְמַץ הַנּוּגֶה
אוֹתְךָ קֵיצִי עַל הַמּוֹקֵד אֲנִי מַעֲלָה, אֲהָהּ קַיִץ שֶׁל אֵפֶר
הַאֶפְגָּשְׁךָ בְּאֵיזֶה תֹּפֶת חֲבוּיָה
אוֹ עַל מִזְבֵּחַ חָרֵב, נְטוּל אֱמוּנָה
נְטוּל הִתְלַהֲבוּת?
חֲבָטוֹת אֲטוּמוֹת יְרִיּוֹת הֵן עַל פְּנֵי זְהַב-הַבְּקָעוֹת
הֵד הַמָּוֶת הוּא, הַטֶּבַח אַכְזָרִי
אֲדֻמָּה הַגֶּפֶן, וְעַל קַרְקַע הַשְּׂדֵרוֹת
נָגֹל שָׁטִיחַ וְעָלִים שׁוֹפְעִים חוּמִים
רַגְלִי בָּהֶן בּוֹסֶסֶת
אֵבֶל הַפָּרוּשׂ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ
תֶּעֱמַק עַצְבוּתוֹ כִּפְלַיִם
רַק עָשָׁן מִתַּמֵּר מְסַלְסֵל בְּלִי הֶרֶף
בְּטַבְּעוֹתָיו הַכְּחֻלּוֹת
הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה תְּקוּפַת קִפְאוֹנֵךְ
יִסְגֹּר עָלַיִךְ הַחֹרֶף בִּתְרִיסִים מוּגָפִים
וַחֲדָרִים קָרִים
מִזֶּה וָהָלְאָה אֵלְכָה בְּדֶרֶךְ גַּעְגּוּעַי


• שיר מן העיזבון. נמצא רק בכרך "אסתר ראב / כל השירים", מהדורה שנייה 2008, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש. מתוך: "הערות ל'שירים נוספים'" המצויות בסוף הכרך. השיר "אלכימיה" נכתב בסוף שנות ה-50 או ראשית ה-60. הנוסח המובא כאן הוא המילים והשורות שלא נמחקו, בטיוטה היחידה של השיר שנתגלתה בעיזבונה של אסתר ראב, טיוטה קשה לפיענוח.
אהוד בן עזר
תל-אביב, 1994

עמנואל בן סבו

החיים הנפלאים בטריסטון דה קונה

המדינה היהודית-ישראלית היחידה בעולם עומדת איתן מול סערות הזמן, מול טבח שבת שמחת תורה, מול מלחמות בשבע חזיתות, מול מסע אנטישמי ואנטי יהודי, מול איום קיומי, מול מורכבויות ואתגרים בחברה הישראלית, מול יוקר מחייה, מול שסעים ופילוגים שאיימו לנפץ את המכנה המשותף, מול התדרדרות בביטחון האישי, מול רוחות רעות מבית ומחוץ המבקשות לפרום את המרקם הייחודי שיצר את יצירת הפאר העולמית. מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, הפלא העולמי, של החוזים, החולמים והמגשימים.

משעמדה מדינת ישראל כסלע בזלת יצוק מול הסוגיות הנפיצות, וצלחה אותם בעוז ובגבורה, החל מסע תעמולה, מסע החלשה, מסע של ניתוק העם מערש הולדתו, מזהותו, משורשיו, מארצו, הארץ המובטחת, ארץ אשר כל בה.

מובילי התופעה המסוכנת של התנקות העם משורשיו, הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, החולמים על ככל העמים בית ישראל, מאביסים את השיח הציבורי בשיח מעודד על נפולות של נמושות שגילו את האור הגנוז, את האושר בגרמניה ובאוסטרליה, בבריטניה ובקפריסין, ביוון ובאיטליה, לכל מקום והכי רחוק ממדינת ישראל הרי זה משובח.

קבוצת מפרקי המדינה, קבוצת קטנה של קנאים פרוגרסיביים ופונדמנטליסטים השולטות במוקדי הכוח וההשפעה, הזוכים למימון רב ממקורות עלומים, פועלת ללא לאות להגברת הירידה מהארץ, לנטישת המולדת, לפירוק פנימי והתנתקות מעשית מהמדינה.

קבוצת מפרקי המדינה פועלת בשיטתיות להחלשת המדינה, ליצירת מציאות של הכול רע, נורא, איום ובלתי אפשרי.

מעוררים ויוצרים שיח של: החיים אושר צרוף ושמחה בלתי נשלטת בברלין, ברומא, במלבורן, חיים נטלי דאגות, נטולי פחדים, חיים של שמחה תמידית ללא בעיות של יוקר מחייה, חיים של אושר בלתי נגמר, רק תבואו, המושבה של היורדים ממתינה רק לכם.

פסטיבל מספרי הסיפורים על החיים היפים של נוטשי המולדת, מבליט סיפורי הצלחה בקליטה במושבות, מהנדס תודעה של סחף יהודים המבקשים לנטוש את המולדת, של ועדות קבלה במושבות הנוטשים, של עוצר ראיונות של המצליחים החדשים שמא יגיעו נוטשים רבים שיפרו את שלוותם בגן העדן החדש הרחק מהמדינה היהודית היחידה בעולם.

באופן שיטתי מושתקים קולות של מאות אלפי יהודים שבחרו לנטוש את המולדת ועברו לחיות במדינות בהן הם אורחים לא רצויים, מבוהלים, מאוימים, מותקפים, בורחים מיהדותם ומותקפים בארץ החדשה על יהדותם.

אל מול הנוטשים, גידולי המים, המאופיינים ממילייה מסוים מאוד, מתקיימים כינוסי עלייה במדינות רבות בעולם, יהודים מבקשים לעלות לארץ חמדת אבות, לטעת עץ, לבנות בית, לחיות חיים יהודים ללא מורא, ללא אימת האנטישמיות, שבים למולדת, אירועים אלה אינם זוכים לפרסום – מהתעלמות מוחלטת ועד אזכור זניח.

מדינת העם היהודי, הבית לכל יהודי בכל מקום בעולם, תשרוד את הנוטשים, את מי שירדו מהארץ, מדינת העם היהודי תפתח את זרועותיה גם ליורדים שיבקשו לשוב כשהאנטישמיות תלחך את כנף בגדיהם, גם כששונאי יהודים ירדפו אותם, גם כשיחושו שהאדמה בברלין וברומא תרעד, מדינת כל יהודיה.

בטריסטון דה קונה שבאוקיינוס האטלנטי הדרומי, הכפר הנידח בעולם, יש עדיין מקום להקמת מושבה לגידולי מים מישראל.

עמנואל בן סבו

יצחק בריק

סיבוב נוסף עם איראן יהיה הרה אסון

"הארץ", 23.12.25

ישראל נטלה הימור כביר, כשיצאה למתקפה ישירה על אדמת איראן. ההימור נחל הצלחה משמעותית, שבאה לידי ביטוי בפגיעה קשה בתוכנית הגרעין האיראנית, במערכי המשגרים ובמאגרי הטילים הבליסטיים של הרפובליקה האיסלאמית.

ואולם, במהלך העימות, שנמשך 12 ימים, שיגרו האיראנים מאות טילים בליסטיים לעבר ישראל, ומה שחשוב בעניין זה זו העובדה שהמאמץ האיראני כוון בעיקר לעבר בסיסי הצבא ויעדים אסטרטגיים, ולא לעבר מרכזי אוכלוסייה אזרחיים.

למרות זאת, ולמרות הסיוע של ארצות הברית ביירוט הטילים, בשילוב עם היכולות המרשימות של מערכת "חץ", שהצליחו לבלום רבים מהטילים – עשרות טילים פגעו ביעדים אסטרטגיים ובשכונות מגורים וגרמו לנזקים כבדים. אילו כל הטילים היו מכוונים למרכז גוש דן ההימור היה עלול להסתיים באסון לאומי נורא. בנוסף, מלאי טילי היירוט של ישראל וארה"ב הצטמצם משמעותית, והממשל האמריקאי כבר הבהיר, כי לא יוכל לספק בעימות הבא את אותה כמות טילים שסיפק בסבב הקודם.

יש לזכור, כי מהמרים גדולים נוטים, ברובם, לאבד בסופו של דבר את כל הונם. כאשר אדם מהמר על המדינה שלו, הוא מעמיד אותה בסכנה של אובדן מוחלט. עלינו לזכור כי למרות המכה הקשה שהנחיתה ישראל על איראן, האיראנים משתקמים במהירות. בעזרת תמיכה סינית, הם מצטיידים באלפי טילים בליסטיים חדשים, כאשר כושר הייצור שלהם צפוי להגיע בקרוב לקצב של 3,000 טילים בחודש.

במידה שישראל תחליט לתקוף שוב, וזה מה שמתכוון בנימין נתניהו להציע לנשיא טראמפ בפגישתם המתוכננת בסוף החודש, קיים סיכוי סביר מאוד שהפעם האיראנים יכוונו את הטילים הבליסטיים שלהם ישירות לעבר מרכזי אוכלוסייה, ובראשם גוש דן. האיראנים כבר מאיימים, כי יגיבו בצעד כזה על תקיפה חוזרת, והפעם הם ערוכים הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת, הן בהיבט ההגנתי והן בהיבט ההתקפי. התוצאה עלולה להיות נזק בל ישוער שיתבטא בפגיעה בחיי אדם ובתשתיות באזור גוש דן, שבו מרוכזים 70% מאוכלוסיית המדינה וגם קרוב ל-80% ממרכזי הכלכלה הישראלית.

יש לזכור גם את יחסי הכוחות הגיאוגרפיים בין שתי המדינות. גם אם ישראל תצליח להנחית מכה קשה נוספת ואף לפגוע אנושות בטהראן, אין הדבר דומה להשפעה של פגיעה מסיבית בגוש דן. שטחה של איראן גדול פי 75 מזה של ישראל. איראן, לפיכך, תוכל לשרוד גם אם תספוג מהלומות קשות, אך ייתכן שישראל לא תוכל להתאושש מפגיעה אנושה בגוש דן.

אילו כל הטילים האיראניים היו מכוונים למרכז גוש דן, היה מתחולל אסון נורא. הפעם זה מה שאיראן עלולה לעשות.

ואולם, אפילו אם ישראל תצא מהעימות הבא כשידה על העליונה, למרות המחיר הכבד שללא ספק תשלם, ואפילו אם איראן תספוג פגיעה קשה – הרי שבתוך חצי שנה בלבד יהיה בידי האיראנים ארסנל טילים זהה לזה שיש להם כיום. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להיגרר לסבב לחימה כל כמה חודשים? לכל בר דעת ברור, שבמצב כזה ישראל לא תוכל לשרוד לאורך זמן בהתחשב בגודלה המצומצם, במשאביה המוגבלים ובחוסנה החברתי.

הדרך היחידה שנותר אפוא לישראל היא ביצור הסכמי הגנה עם ארה"ב, ברית נאט"ו ומדינות נוספות, יצירת מאזן אימה אסטרטגי וחתירה מתמדת להסכמי שלום עם מדינות ערביות נוספות.

יצחק בריק

יורם אטינגר

ישראל לארה"ב כמו מייקל ג'ורדן

ל– NIKE- אבל הרבה יותר!

מייקל ג'ורדן הוא חלון הראווה של NIKE שהפך את החברה למותג לייף-סטייל עולמי בשווי של מיליארדי דולרים. אבל, ישראל היא חלון הראווה המוביל – ומעבדה בתנאי קרב – בשווי של מגה מיליארדי דולרים – עבור תעשיות ביטחוניות ואזרחיות וזרועות הצבא של ארה"ב.

השימוש הישראלי השיטתי ובעצימות ייחודית במערכות לחימה מתקדמות של ארה"ב משדרג את איכותן ומקדם את שיווקן, חושף מגבלות קריטיות של מערכות לחימה סיניות ורוסיות הפרוסות ברחבי העולם, ובכך מטה את מאזן הכוחות העולמי לטובת ארה"ב. ישראל מדגישה את יתרון מערכות הלחימה האמריקאיות בשוק העולמי, תורמת לגידול הייצוא הביטחוני של ארה"ב בעשרות מיליארדי דולרים, מרחיבה את בסיס התעסוקה (כ-2.5 מיליון עובדים בתעשיות הביטחוניות בארה"ב), ומוסיפה מיליארדי דולרים להכנסות האוצר האמריקאי ממס חברות ומס הכנסה אישי. ישראל גם מהווה מרכז חדשנות עבור שיטות אימונים ותורות לחימה של זרועות צבא ארה"ב.

השימוש היעיל ופורץ-הדרך שעושה ישראל במטוסי קרב מתוצרת ארה"ב, לצד עשרות מערכות לחימה מתקדמות נוספות מתוצרת ארה״ב, מהווה מכפיל כוח כספי וביטחוני ייחודי לארה״ב, המחזק את הכלכלה וכוח ההרתעה של ארה"ב.

הביצועים הקרביים, המורכבים והאיכותיים של חיל האוויר הישראלי הפגינו את אמינות ועליונות מטוסי ארה"ב, ושידרגו באופן מהותי את ייצוא F-16 ,F-35 F-15 למרות שמטוסי F-15 -F-16 הם בני 50–55 שנים, הם מבוקשים ברחבי העולם, עקב הביצועים המבצעיים המוכחים של חיל האוויר הישראלי, שהביאו לשדרוג משנה-משחק של איכות המטוסים.

יצרנית המטוסים "לוקהיד-מרטין" נהנית מנסיקה ביצוא מטוסי F-16 (לטורקיה, דנמרק, בולגריה, רומניה, בחריין, מרוקו, ירדן, סלובקיה, טאיוואן וייתכן שגם אוקראינה)F-35 (לבריטניה, קנדה, גרמניה, איטליה, פינלנד, שווייץ, הולנד, נורבגיה, אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, סינגפור, דנמרק, יוון, רומניה, פולין ובלגיה). "בואינג", יצרנית ה ת את המטוס לערב הסעודית, מצרים, יפן, דרום קוריאה, סינגפור, קטאר, אינדונזיה, ועוד.

בשנת 2025 דיווחה "לוקהיד-מרטין" על צבר הזמנות למטוסי F-35 בהיקף של 173-179 מיליארדי דולר. אבל, ב-2018 היתה ישראל המדינה הראשונה בעולם שרכשה את F-35 לשימוש מבצעי – כאשר מומחים רבים דנו את המטוס לכישלון. אולם, המעבדה הישראלית בתנאי קרב, בשיתוף פעולה עם "לוקהיד-מרטין", התגברה על תקלות קריטיות טכניות ומכניות, והפכה את הF-35 מכישלון צפוי-לכאורה – לבוננזה של מיליארדי דולרים. מ- 2019 עבר יצוא F-35 את רף ה-1,200, תוך הרחבת כוח העבודה בכ-35% (290,000 עובדים כולל קבלני משנה).

ב-21 ביוני 2025, תקף חיל האוויר של ארה"ב שלושה מתקני גרעין מרכזיים באיראן, ללא הפרעה של חיל האוויר וההגנה האווירית האיראנים, מכיוון שנוטרלו על ידי חיל האוויר הישראלי ב-13 ביוני (ובשבוע שלאחר מכן). אף בעלת ברית אחרת של ארה"ב יכולה לספק שירות קריטי שכזה!

חיל האוויר הישראלי מעביר ליצרנים בארה"ב מדי יום לקחים של תפעול, תחזוקה ותיקונים החוסכים למפעלים 10-20 שנות מחקר ופיתוח (ששווים מיליארדי דולרים). לדוגמא, עלות המחקר והפיתוח של F-35 היא 55 מיליארדי דולרים. תהליך דומה מתקיים לגבי עשרות מערכות לחימה נוספות מבית היוצר האמריקאי, הנהנות מלקחי המעבדה הישראלית בתנאי-קרב, המשדרגים את התחרותיות של המערכות האמריקאיות, מגדילים את יצוא ארה"ב, ומרחיבים את בסיס התעסוקה בתעשיות הביטחוניות של ארה"ב (2.5 מיליון עובדים).

ישראל מספקת לארה"ב, בשיטתיות, מודיעין אנושי (HUMINT) ומודיעין אותות (SIGINT) לסיכול טרור אסלאמי נגד מתקנים אמריקאים במזרח התיכון ועל אדמת ארה"ב, כולל ניסיונות טרור נגד שדות תעופה בארה"ב.

לפי הסנאטור דניאל אינוייה, שהיה יו״ר ועדת המודיעין של הסנאט: "היקף המודיעין החיוני המתקבל מישראל – על מערכות לחימה של יריבים ואויבים, ועל לוחמה בטרור – עולה על זה המתקבל מכל מדינות נאט״ו גם יחד."

הגנרל ג'ורג' קיגן, שהיה ראש המודיעין של חיל האוויר האמריקאי, טען כי אם ארה"ב היתה צריכה לרכוש בעצמה את המידע המודיעיני שמספקת ישראל, היה עליה להקים חמש סוכנויות CIA – התקציב השנתי של ה CIA ב-2025 הוא כ-15 מיליארדי דולרים, כלומר תשואה של כ-400% על ההשקעה השנתית בישראל (3.8 מיליארדי דולרים).

ישראל דומה – בתרומתה לארה"ב – לבסיס הצבאי האמריקאי הגדול בעולם, אך ללא חיילים אמריקאים, ובכך מאפשרת לארה"ב לצמצם את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון. כוח ההרתעה הישראלי מגביל את יכולת התמרון של רוסיה וסין באזור, ומעניק לארה"ב יתרונות לוגיסטיים קדמיים, הצבה קדמית של נשק ותחמושת, מתקני תחזוקה ותפעול, גישה למרחב אווירי ומודיעין קריטי, מסייעת להרתעת איומים משותפים (טרור סוני ושיעי), מחזקת את יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומצמצמת את אי-היציבות האזורית.

השפעת ישראל גם שקולה להשפעת צי של נושאות מטוסים אמריקאיות, שהיה נדרש לפעול בים התיכון ובאוקיינוס ההודי בלוויית מיספר אוגדות יבשה, אלמלא היתה ישראל באגן המזרחי של הים התיכון. בשנת 2025 עלות הייצור של נושאת מטוסים מתקדמת אחת היא 10-13 מיליארדי דולרים (תשואה של 340% על השקעת הסיוע השנתי), והעלות לפריסת אוגדה אחת מארה"ב למזרח התיכון היא כ-1 מיליארד דולר.

בשונה מכל בעלת ברית אחרת, ישראל היא בעלת-ברית אמינה ללא תלות בזהות המפלגתית של הממשלה או בדעת הקהל – עקב הקונצנזוס הלאומי המוצק הפרו-אמריקאי.

בניגוד לבעלות ברית אחרות, ישראל אינה זקוקה לבסיסי צבא אמריקאיים לביטחונה. לדוגמא, העלות השנתית של בסיסי צבא ארה"ב במערב אירופה היא 36 מיליארדי דולרים, כולל 80,000 חיילי ארה"ב.

ישראל גם מהווה מרכז מחקר ופיתוח מוביל עבור כ-250 ענקיות טכנולוגיה מארה"ב, הממנפות את כוח המוח הישראלי, המתמודד בשיטתיות מול אתגרים חריפים, המחייבים פיתוחים פורצי-דרך בעלי משמעות ביטחונית ואזרחית, ומשפרים את איכות החיים העולמית בתחומי רפואה, בריאות, ביוטכנולוגיה, חקלאות, השקיה, התפלה, מיחזור מי שופכין, אקלים ואנרגיה, קיימות מזון, אלקטרוניקה, טלפונים סלולריים, רכבים אוטונומיים, ניווט, תוכנה, סייבר, בינה מלאכותית וביטחון.

בניגוד לתובנה המקובלת, ארצות הברית אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל (בעלת סיכון נמוך עד אפסי), המניבה למשלם המיסים האמריקאי תשואה שנתית של מאות אחוזים לפחות. מכאן, שהיחסים בין ארצות הברית לישראל הם רחוב דו-סטרי לתועלת הדדית, ביטחונית ומסחרית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

רון בריימן

ריבוי תפקידי היועמ"ש

היועצת המשפטית לממשלה (היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה) מקפידה מאוד (בצדק!) על כך ששרים לא יחזיקו בתיקים רבים מדי, שמא מרוב תיקים ייפגע תפקודם. על כן תמוה שאין היא דורשת מעצמה אותה דרישה – בבחינת נאה דורש נאה מקיים – מכיוון שתפקידים רבים מדי פוגעים גם בתפקודה. המשך המאמר עוסק בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ולאו דווקא בגלי בהרב-מיארה.

באופן בסיסי – וגם מילולי – היועמ"ש הוא עורך הדין של הממשלה, והוא מייעץ לראש הממשלה ולממשלה (שרים, משרדים, גופים הכפופים לה), נותן להם חוות דעת ומייצג אותם בבתי המשפט השונים. אבל, ליועמ"ש יש גם תפקידים נוספים:

הוא ראש התביעה הכללית, בהיותו ממונה על פרקליט המדינה.

הוא מעורב בניסוח חוקים ותקנות ובהכנתם.

הוא המוסמך לפרש את החוק ולאכוף אותו, כממונה על שלטון החוק, כאילו היה היועץ המשפטי למדינה, ולא רק לממשלה.

ריבוי התפקידים והסמכויות, ונוכחותו הקבועה/התדירה בישיבות הממשלה, מביאים את היועמ"ש למעמד ש"על פיו יישק דבר." הוא אמנם איש הרשות המבצעת, אבל לעתים הוא נראה כזרוע של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת, ובכך טמונה הפרה של עקרון הפרדת הרשויות.

ריבוי התפקידים והסמכויות יצר מציאות עתירת סתירות. דוגמאות:

לא סביר שמי שמעורב בניסוח החוק יעסוק גם באכיפתו.

לא סביר שמי שמייצג צד אחד, צד התביעה, יוכל להיות גם פרשן ניטרלי של החוק. פרשן ניטרלי של החוק אמור לא להיות מעורב במשחק הפוליטי, ואילו המציאות מראה שהחלטות היועמ"ש ופעולותיו עלולות אפילו לקבוע מי יהיה או לא יהיה ראש ממשלה בישראל, למי יש זכות להיבחר, וממי נשללת זכות זו. מה יכול להיות פחות דמוקרטי, ומה יכול להיות פוליטי יותר מכך?! במציאות הפוליטית אין ריק (אין ואקום), וכאשר האופוזיציה המפוצלת אינה מצליחה לקבוע אפילו מי יוביל אותה בבחירות הקרבות, אין פלא שהחלל מתמלא על-ידי גופים אחרים (הייעוץ המשפטי לממשלה ולכנסת, בית המשפט העליון בשבתו כ-בג"ץ).

תפקידו הבסיסי של היועמ"ש, כשמו כן הוא: לייעץ לראש הממשלה ולממשלה, ועל כן יש להתייחס לכך כמשרת אמון. כשם שכל אזרח רשאי לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו, מן הראוי שגם ראש הממשלה יוכל לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו. זה לא המצב בישראל. כל לקוח אמור לבחור את עורך הדין שייצג אותו, אלא אם כן אותו לקוח הוא ראש הממשלה, קל וחומר אם אותו ראש ממשלה הוא בנימין נתניהו! כאשר מדובר בראש הממשלה, בחירת עורך הדין שייצג אותו עלולה להיות נתונה אפילו בידי מי שהם יריבים לראש הממשלה. על כן, חשוב שראש הממשלה והממשלה יוכלו לבחור יועץ משפטי לממשלה – משרת אמון – אשר ייעץ להם, ייתן להם חוות דעת, וייצג אותם.

מצד שני, חשוב שיהיה גם יועץ משפטי למדינה – לא משרת אמון – ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם, שניהם ברמה של שופט בית המשפט העליון, יכריע בית המשפט העליון.

היועמ"ש אינו אמור להתנהג כרשות-על, מעל הרשות המבצעת ולעתים גם מעל הרשות המחוקקת, ואינו אמור לאכוף את דעתו על רשויות אלה, בשעה שתפקידו – כשמו כן הוא – יועץ, מי שלפעמים עצותיו מתקבלות ולפעמים לא. המציאות הנוכחית, מציאות שבה היועץ המשפטי לממשלה ואנשיו בוועדות השונות של הכנסת הם עתירי-כוח ושכרון כוח, מערערת ומעוותת את צורת הממשל בישראל – דמוקרטיה עם שלוש רשויות המאזנות ובולמות זו את זו. לכך יש להוסיף את מעורבות היתר של בית המשפט העליון בניהול המדינה – סמכות ללא אחריות – מציאות השוחקת את אמון הציבור ברשות השופטת, אמון שהיא כה זקוקה לו.

מן הראוי לחזור ולהדגיש שהיועמ"ש בישראל הוא תפקיד עתיר-כוח, אבל מעשיו כמעט שאינם ניתנים לחקירה ולביקורת, מצב המחייב הן הגדרת סמכויותיו והן קביעה מי יחקור אותו, אם וכאשר יתעורר הצורך בכך. פיצול תפקיד היועמ"ש הוא כורח המציאות, ומימושו יחזק את הדמוקרטיה בישראל ולא יחליש אותה. הרפורמה (ההתחדשות) המשפטית, אם תיעשה בתבונה, היא המעשה המתבקש מול המהפכה המשפטית המלווה אותנו כבר כשלושה עשורים, והקרויה בשם הקוד "הכול שפיט!"

זו העת לניתוח תפקיד היועמ"ש, תפקיד רב-תחומי, כאשר בין התחומים קיימים ניגודי עניינים וסתירות מובנות. מדובר בתחומים אחדים, שחשוב להפריד ביניהם, כדי שיתבצעו כהלכה. ההפרדה, חשוב שתיעשה עוד לפני בחירת יועמ"ש חדש, כדי שליועמ"ש הבא תהיה הבנה ברורה מראש של תפקידו וסמכויותיו.

במילים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" בברכת המשפט, נראה שהרישא צריכה להיות מופנית כלפי הרשות השופטת, והסיפא – לעבר היועץ המשפטי לממשלה.

2. ועדת חקירה פוליטית

גם מה שהרל"ביסטים דורשים הוא ועדת חקירה פוליטית, אבל ללא איזון, וכשיש בוועדה רוב לפוליטיקאים בגלימות שחורות.

אין משמעות לשקר כאילו רוב הציבור רוצה ועדת חקירה "ממלכתית".

הציבור הנסקר אינו יודע שאין חיה כזאת.

מציאות חיינו מורכבת מאוד, גם ללא מעורבותם של שלושת הבכירים ביותר במערכת המשפטית – יצחק עמית, גלי בהרב-מיארה ויריב לוין – בכל הקשור להרכב ועדת החקירה ותחומי פעילותה.

הנוקשות, חוסר הגמישות וההתנהגות המגושמת והלעומתית של שלושת אלה הם בעוכרנו, וככל שמעורבותם תפחת, כך ייטב.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

יוסי אחימאיר

לוי אשכול נתן את ההוראה

"אשכול והעלאת עצמות ז'בוטינסקי" – הרצאה שנשא יו"ר המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי, בכנס לציון 130 שנה להולדת ראש הממשלה השלישי. הכנס התקיים במוזיאון ה'הגנה' בתל-אביב, אתמול יום רביעי, 24.12.2025, ושודר בערוץ מ.ת.ג.

תודה ליוזמי האירוע ובראשם ידידי ד"ר אפרים לפיד, ותודה להזמנתי. אני רוצה להודות לשניים שחקרו וכתבו על הנושא וכמובן נעזרתי בהם: שלמה נקדימון ויוסף קיסטר.

יש לי קשר אישי, עקיף: דודתי, אחותו הבכורה של אבא, בלומה ורדימון, קבורה לצד אלישבע אשכול – אשתו השנייה של לוי אשכול – בדגניה ב'. אשכול היה ממייסדי הקבוצה בעמק. כמוהו גם קדיש לוז, יו"ר הכנסת השני, שאף הוא קבור בבית העלמין הפסטורלי הזה, הנשקף אל נהר הירדן.

ביום כ"ט בתמוז ת"ש, 1940, ז'בוטינסקי נפטר במחנה בית"ר בניו-יורק. שם גם נקבר. שמונה שנים לפני קום המדינה.

בעיתון "דבר" מתפרסם הספד – אולי אחד המרגשים ביותר – דווקא מאת יריב פוליטי, זלמן שזר, לימים הנשיא השלישי: "נופץ כינור ברוך כישרונות. לפתע ובניכר נופץ הכינור שנועד פעם להיות ראשון במקהלת תחיית ישראל. נופץ – ולא זכה."

ז'בוטינסקי היה בן פחות מ-60 במותו, אבל כבר חמש שנים קודם לכן הוא כותב צוואה, בת חמישה סעיפים. וזה נוסח הסעיף החמישי: "רצוני שיקברוני או ישרפו את גופתי (אחת היא לי) במקום שימצאני המוות. ואת עצמותי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ ישראל."

מה מסתתר מאחורי נוסח זה של צוואה? כמובן – האמונה הבלתי מעורערת של כותבה, שמדינה יהודית – שלמענה לחם כל חייו הבוגרים, אף שירטט את צביונה החברתי-תרבותי – קום תקום במולדתו ההיסטורית של העם היהודי, ארץ-ישראל.

יתר על כן, יש בבקשה-דרישה הזאת אפילו עידוד, תמריץ, להמשך המאבק הצבאי והדיפלומטי להגשמת החלום הציוני.

אגב, היתה לו עוד צוואה, שאותה שם בפי גיבור הרומן המופלא שלו "שמשון", צוואה לעמו: "לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד צחוק."

והמדינה אכן קמה, ולה צבא, ממשלה, מועצה זמנית, אירגוני מחתרת שהופכים למפלגות, קואליציה ואופוזיציה, כיאה לכל דמוקרטיה. חזונם של הרצל וז'בוטינסקי – התגשם ולו רק על חלק קטן מארץ ישראל שמשתי גדות הירדן...

היה זה מעשהו הגדול, ההיסטורי, של דוד בן גוריון. כנגד כל הלחצים וכל הסיכויים, היה לו העוז להכריז על הקמתה.

אבל את יריבותו המרה לראש המפלגה הרוויזיוניסטית לא שכח. "ולדימיר היטלר," הוא כינהו פעם.

זה בלט במיוחד בסירובו הנקמני להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי, שנפטר כאמור בניכר, שמונה שנים לפני שהתגשם חלומו-חזונו.

כבר בשנים הראשונות למדינה הופעלו מכל הכיוונים, מכל הזרמים הפוליטיים, מהארץ ומהעולם, לחצים על בן גוריון וממשלתו לממש את צוואת יריבו הגדול, זאב זבוטינסקי. גם בלחצים האלה עמד.

כבר לראשון הפונים, ח"כ מהמזרחי, הרב מרדכי נורוק, שהעלה את הנושא בדצמבר 1951, השיב בן-גוריון: "חובת מדינת ישראל היא בראש וראשונה להעלות יהודים חיים."

לפרופ' בנימין אקצין השיב ראש הממשלה בקרירות תכליתית: "ארץ ישראל נועדה ליהודים חיים, למעט הרצל..."

אזרחים שפנו לנשיא המדינה השני, יצחק בן צבי, נענו כי עליו להתייעץ בעניין זה עם לשכת ראש הממשלה. התשובה שקיבל הנשיא היתה דומה לתשובות שכבר ציטטתי.

באוגוסט 1953 פנתה הסתדרות ציוני אמריקה לשר החוץ משה שרת, בבקשה למלא את צוואתו של ז'בוטינסקי, אבל אז עלה תירוץ חדש בדבר מהימנותה של הצוואה.

מסתבר כי הצוואה המקורית נשרפה בלונדון בבליץ הגרמני ב-1940. העתק שלה נשמר בידי האלמנה יוענה, ונמסרה לאחות תמר קופ ז'בוטינסקי. היא שמורה בארכיון של מכון ז'בוטינסקי.

הנשיא בן צבי המשיך ללחוץ בעניין גם בממשלתו של משה שרת, והוא באחד מדיוני הממשלה בנושא זה, היסה את מזכיר הממשלה זאב שרף, כאילו אין צוואה ואיש לא ראה אותה – באומרו: "אני מדבר מתוך הנחה שיש צוואה כזאת." זה היה שרת.

הנשיא בן צבי לא הירפה ופנה שוב לבן גוריון, לאחר ששב לתפקיד, והוא השיבו: "איני רואה כל טעם בהעלאת עצמות של מתים, אשר היו כל הזמן בגולה. האם נעלה את כל מיליוני האנשים שמתו במשך כל הדורות בגולה – ובתוכם אנשים לא פחות חשובים מבני דורנו? כלום ליהודים מתים אנו זקוקים? ינוחו כל טובי עמנו באשר הם – כל עוד מיליוני יהודים חיים בגולה."

ואני יכול לצטט עוד אינספור פניות כאלה אל בן-גוריון ותשובתו הנחרצת: "אין בסמכותו של ז'בוטינסקי לתת הוראות לממשלת ישראל, ואין הממשלה חייבת למלא את הוראותיו."

הגולל נסתם בתקופת בן גוריון כראש הממשלה, בהחלטת הלקונית של ממשלתו באוגוסט 1958, לאמור: "לא להחליט על העלאת עצמותיו של ז. ז'בוטינסקי ז"ל."

ב-16 ביוני 1963 התפטר בן גוריון סופית מתפקיד ראש הממשלה. אגב, בתאריך זה בדיוק לפני 30 שנה, נרצח חיים ארלוזורוב על שפת ימה של תל-אביב...

יריבו של בן גוריון במפלגה, שר האוצר לוי אשכול ("תן לי אשראי"!), נכנס לנעליו.

תוך זמן קצר הורגש שינוי באווירה הפוליטית במדינה. את ראש הממשלה הראשון, הנוקם והנוטר, החליף ראש הממשלה השלישי, מנהיג חם, איש של פשרות, ואהבת האדם.

והפעם הפנייה אל ראש הממשלה באה מראש האופוזיציה, ח"כ מנחם בגין.

זה היה ב-2 במרץ 1964. את פרטי השיחה במזנון הכנסת, שהיום הוא מוזיאון הכנסת, מביא העיתונאי שלמה נקדימון במאמר שפירסם על הנושא, בכתב העת שאני עורכו – "האומה".

"אני מבקש להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לארץ ישראל," פתח בגין.

"למה אתם לא מביאים אותו? מי מפריע לכם?" השיב אשכול בתמימות ובכנות.

בגין: "המנוח ציווה בצוואתו, שרק בפקודת הממשלה היהודית אפשר יהיה להביא את עצמותיו."

"יש צוואה?", שאל אשכול בצדק.

בגין: "אינך יודע על זה?"

"לא," השיב אשכול כשהוא תמה על תמיהתו של בגין.

את הצוואה, וליתר העתק שלה, איתר עוזרו הנאמן של בגין, הלו הוא יחיאל קדישאי, במכון ז'בוטינסקי, וכבר למחרת הציגה בגין לראש הממשלה אשכול.

אגב, זה היה ביום נשואיו של אשכול בשלישית, הפעם לקצרנית הכנסת מרים.

אשכול מכנס תוך זמן קצר את שרי מפלגתו ואומר להם: "אני חייב להגיד שאני נלחץ אל הקיר, ואלוהים יודע שהייתי שמח לא להילחץ אל הקיר. אני שואל את עצמי ומודה, שאין לי כל אפשרות להגיד 'לא' ואין לי מה להסביר."

כמה מהשרים היססו. מזכיר המפלגה ראובן ברקת התבטא כך: "אני חושש ש'חרות' תעשה מזה עניין, תהפוך את עניין העלאת העצמות למעשה של כיבוש הארץ, קשה לי להצטרף להחלטה חיובית."

לאחר שקלא וטריא בין משתתפי הישיבה, ראש הממשלה אשכול פסק: "היות והצוואה מטילה על המשפחה לא לעשות את זה בלי החלטת הממשלה, הממשלה נענית לבקשה."

אשכול מיהר לדווח על כך לבגין, ובגין מצידו כתב נרגש לפרופ' ערי ז'בוטינסקי, בנם יחידם של יוענה וזאב: "ראש הממשלה מבקש," כתב בגין, "שתהא פנייה שלך אליו לקיום הצוואה. הפעם, ערי היקר, יש תקווה טובה שנזכה בהתאם לצוואה, להעלות את עצמות ראש בית"ר."

ערי שלח את המברק המבוקש לאשכול. שוב דנה הממשלה בנושא, שוב עלו פקפוקים, אבל אשכול החכם חתם וסיכם: "הממשלה תעשה כל מה שהיא צריכה לעשות, כדי לא לעכב עוד יותר את העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי לקבורה בארץ."

ואז צצה לפתע מחלוקת בין אשכול לערי ז'בוטינסקי, פרופסור למתימטיקה שדיקדק בקלה כבחמורה.

ערי טען באוזני ראש הממשלה, כי בהחלטת הממשלה כמות שהיא אין מתן הוראה כפי שהמנוח בצוואתו.

אשכול השיב: "אני אומר לך שאת החלטת הממשלה יש לראות כהוראה, זוהי החלטת הממשלה שהיא כהוראה למשפחה לפי משמעות הצוואה."

צריך לציין כי אשכול גילה סובלנות רבה מול דרישותיו-בקשותיו של ערי ז'בוטינסקי. ביניהן השתתפות הממשלה בטקס, שיהיה צבאי וש"הגופה תגיע ארצה באוניית מלחמה..."

אשכול במשפט אשכולי מובהק: "יש דברים שלא צריך להעלות, מוטב לי שאתה לא תרצה, ואני לא אצטרך להגיד לא."

בו במקום ניסח אשכול מכתב לפרופ' ז'בוטינסקי וזה נוסחו: "הנני להודיעך כי החלטת הממשלה מיום 15.3.1964 מהווה מתן הוראת הממשלה לבעלי הצוואה להעלות עצמותיו של ז'בוטינסקי בהתאם לצוואתו."

עוד ועוד בקשות העלה ערי ז'בוטינסקי, ואשכול דחה אותו: "אל יציע לי דברים, לא נעים לי להגיד לא," והזהיר את אורחו מפני הסתבכות העניין. בבחינת תפסת מרובה – לא תפסת.

עתה פרצה מחלוקת בקרב שרי מפלגת העבודה, היכן ייקבר המנהיג היריב, הרוויזיוניסטי: בחלקה הצבאית בהר הרצל, או בחלקה שהיא כמעט באותו גובה עם קבר הרצל. הרבה מילים נשפכו בעניין זה.

לדב יוסף שטען כי המקום, הר הרצל, נועד רק לאישי מדינה, הגיב אשכול: "אני לא חושב שעל זה יש לעשות קטטה ומריבה. לא לתת לו להיקבר בהר הרצל – זה יותר מדי, בייחוד שאין תקנות בעניין זה."

בהלוויה המפוארת שאירגנה תנועת החרות, כשמסע הארון עובר ברחבי המדינה, עד הגיעו להר הרצל, חלק הנשיא זלמן שזר כבוד אחרון לז'בוטינסקי, לצד ותיקי בית"ר ותנועת ז'בוטינסקי וראשי תנועת החרות ואלפי איש. זה הנשיא שביכה את "ניפוץ הכינור."

אשכול, גיבור סיפורנו, לא השתתף בהלוויה. הוא היה במסע מדיני בצרפת. בעת שהארון היה בדרכו מניו-יורק לישראל, בעת נחיתת הביניים באורלי שבפאריז, ראש הממשלה לוי אשכול הגיע במיוחד, חלף על פניו.

לצידו עמד הגנרל הצרפי גיבור מלחמת העולם השנייה, פייר קניג. יחידה מצבא צרפת דיגלה את נישקה, חניכי בית"ר בצרפת על מדיהם וקהל רב נכחו במקום, בטרם המריא המטוס עם הארון ארצה.

פרשת העלאת עצמות ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני, סופר ומשורר דגול, איש אשכולות, אבי הצבאיות העברית ואבי רעיון מדינת הרווחה – מלמדת גם על אופיים השונה של שני מנהיגי מפא"י-העבודה.

בן גוריון הנוטר והלא מתפשר, החושש מיריבו הרוויזיוניסטי גם 24 שנה לאחר מותו, ולעומתו אשכול נעים ההליכות, המתון, מחפש הפשרות ולא מריבות, החכם והיודע להעריך יריב פוליטי משכמו ומעלה. אוזנו היתה כרויה לרחשי הציבור הרחב.

זהו אשכול שבתקופתו התרככו היריבויות ההיסטוריות בין שני המחנות. בזכותו תם עידן "בלי חירות ומק"י."

אין לי ספק: ההוראה שנתן להעלאת עצמו ז'בוטינסקי, איפשרה גם את הקמת ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים. ראשי האופוזיציה, מנחם בגין ויוסף ספיר, נתמנו לשרים בלי תיק בממשלתו.

ואסיים בדבריו של לוי אשכול, המפרש באוזני עמיתיו את צוואת ז'בוטינסקי – ואני מצטט: "בעל הצוואה רצה להגיד שתהיה מדינה, וזה סימן שאם לא תהיה מדינה יהודית, אין לו עניין בהעברת עצמותיו, כאילו אמר, לא איכפת לי, קברוני בכל מקום, שרפוני בכל מקום. אם יש מדינה, שהמדינה תיתן הוראה."

ואשכול נתן את ההוראה, ואם תרצו – הפר את הוראת בן-גוריון – וגם במעשה מאחד זה ייזכר לעד.

תודה רבה.

יוסי אחימאיר

אורי הייטנר

צרור הערות 24.12.25

* הפיל שבחדר – פסגת נתניהו טראמפ בפלורידה חשובה מאין כמותה. כל החזיתות שבהן נלחמנו ב"חרבות ברזל" אינן סגורות, ועל נתניהו לפעול בכל מאודו כדי לגייס את טראמפ למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל. וחשוב להבהיר – אחרי 7 באוקטובר המסר המרכזי צריך להיות: לעולם לא עוד 7 באוקטובר. כלומר המדיניות של ישראל צריכה להיות 180 מעלות ממדיניות ההתמכרות לשקט, שתוצאתה הבלתי נמנעת היתה 7 באוקטובר. במילים אחרות, גם בלי הסכמה אמריקאית, ישראל חייבת להבטיח את צרכי הביטחון הבסיסיים שלה.
אלה הנושאים שבעיניי נתניהו צריך להציג:
עזה – כל עוד לא בוצע, גם אם כבר באיחור של חודשים, שלב א', כלומר החזרת כל החטופים, לא תהיה שום התקדמות. רק אחרי החזרת החלל החטוף רן גואילי אפשר יהיה להמשיך הלאה.
בשלב ב', יש לעמוד קודם כל על פירוק חמאס מנשקו, כולל כל הנשק הקל, וישראל היא זו שתקבע האם אכן חמאס התפרק מנשקו. רק אחרי פירוק חמאס, פירוז הרצועה והשמדת המנהרות, ישראל תיסוג מהקו הצהוב ותאפשר את שיקום עזה.
חופש פעולה מלא לצה"ל ולכוחות הביטחון בעזה. בלי חופש פעולה כזה, נחזור למציאות העגומה של 6 באוקטובר.
כף רגלם של חייל טורקי או קטארי לא תדרוך ברצועת עזה.
ישראל תמשיך לשלוט בציר פילדלפי ובפרימטר, שבו כל העמדות השולטות על יישובים ישראליים יהיו בידי ישראל.
לבנון – יש לעמוד על פירוז חיזבאללה. כל עוד חיזבאללה חמוש, ישראל תישאר בדרום לבנון ואף תרחיב את רצועת הביטחון עד לליטני. ישראל תמשיך לפעול בכוח לסיכול התעצמות חיזבאללה.
סוריה – על נתניהו להבהיר לטראמפ שישראל רואה באל-ג'ולאני מחבל ג'יהאדיסט קנאי, ולכן עומדת על פירוז השטח שמדרום לדמשק, על קיום רצועת הביטחון במזרח הגולן ובכתר החרמון ועל הבטחת שלומם של הדרוזים.
איראן – ישראל וארה"ב היכו קשות את איראן ואת תוכנית הגרעין ותוכנית הטילים שלה, אך לא השמידו אותן כליל ואיראן חותרת לשיקומן. על ארה"ב לתת לישראל אור ירוק לתקוף באיראן.
יוניפי"ל – כיוון שטראמפ מצהיר על רצונו להביא לשלום במזה"ת, עליו לדאוג לפירוק יוניפי"ל, הארגון להנצחת הסכסוך והפנטזיה על השמדת ישראל וסייען רבתי של חמאס. אגב, כדאי שנתניהו ינסה להסביר לטראמפ שהוא לא באמת הביא שלום למזה"ת אחרי 3,000 שנה.
היתרון האיכותי – שימור יתרונה האיכותי, ומניעת מכירת 35-F לסעודיה ובוודאי לטורקיה.
ולצד כל הנושאים המדיניים הביטחוניים האלה, ניצב הפיל שבחדר. ברגע שנתניהו השפיל את מדינת ישראל בתחינתו הגלותית לפריץ לחלץ אותו מאימת הדין בישראל, הוא לא רק פגע בכבוד הלאומי של ישראל, אלא גם הפך לסחיט מול טראמפ, שעלול לנצל עובדה זאת כדי לסחוט ממנו ויתורים. כיצד במצב הזה הוא יעמוד על האינטרסים הלאומיים החיוניים שלנו?

* לשנות את חוק ועדות החקירה – ועדת חקירה ממלכתית, כל ועדת חקירה ממלכתית, קיימת כדי לחקור את הרשות המבצעת. למה? כי היא האחראית על הביצוע, וכל תחום נחקר הוא תחום ביצועי. היא אחראית לסכל את טבח 7 באוקטובר, היא אחראית למנוע את ההפתעה במלחמת יום הכיפורים, היא אחראית לכך שלא יהיה אסון הר מירון, היא אחראית למניעת טבח סברה ושתילה בשטח שהיה באחריותנו, וכך בכל ועדה שהיתה או שהוצעה. למשל, אילו קמה, כדרישת נתניהו, ועדת חקירה על פרשת "פגסוס", הנחקרת היתה הרשות המבצעת.
הרשות המבצעת היא הן הדרג המדיני, שקובע את המדיניות ומקבל את ההחלטות הגדולות, והן הדרג המבצע, במקרה שלנו – הדרג הביטחוני, כלומר צה"ל, השב"כ ושאר זרועות הביטחון, הכפופים לממשלה.
במחדל 7 באוקטובר יש לחקור את מדיניות הביטחון הלאומי, שהיא אחריותו האישית המלאה של ראש הממשלה, ואת תפקוד צה"ל והשב"כ, ברובד המודיעיני והמבצעי, לפני הטבח ובמהלכו, אולי גם אחריו בהמשך המלחמה, ולטעמי נכון לחקור גם את המחדל בצפון, מול לבנון וחיזבאללה. הממשלה היא האחראית על הדרג הביטחוני, שהוא זרוע שלה.
כיוון שהרשות המבצעת היא הרשות הנחקרת בוועדת חקירה, מעורבות הממשלה בקביעת הרכב הוועדה ובקביעת המנדט שלה, היא אבסורד.
לאבסורד של קביעת ההרכב ניתן מענה בחוק ועדות החקירה, שנחקק ב-1969 – הממשלה אינה מעורבת כהוא זה בבחירת ההרכב. את הרכב הוועדה קובע נשיא בית המשפט העליון. אגב, שנים אחדות לפני חקיקת החוק, מדינת ישראל רעשה וגעשה במשבר הפוליטי החמור ביותר בעשרות השנים הראשונות של המדינה – פרשת העסק ביש, שהתגלגלה לפרשת לבון. במחלוקת הזאת דוד בן גוריון עמד בתוקף על העיקרון שהחקירה תהיה משפטית, בראשות שופט, ולא פוליטית. עמדתו נדחתה, הוא התפטר ופילג את מפא"י, אך החוק שהתקבל הוא ברוחו.
לעומת זאת, האבסורד של קביעת המנדט של הוועדה, קיים בחוק ועדות החקירה. כלומר, גם אלמלא נתניהו חתר להקמת ועדה לסיכול החקירה, אלא היה מקים ועדת חקירה ממלכתית, כפי שכל ראש ממשלה נורמטיבי היה עושה – על פי החוק, ממשלתו היתה קובעת את המנדט שלה.
אין טעם לנסות להקים ועדת חקירה כל עוד נתניהו ראש הממשלה, כי זה לא יקרה, ואם תקום איזו ועדה, היא לא תהיה ועדת חקירה ולכן עדיף שלא תקום. רק אם אחרי הבחירות תקום ממשלה אחרת, היא תקים ועדת חקירה ממלכתית.
אני מקווה שבכנסת הבאה יתוקן חוק ועדות החקירה הממלכתיות. החוק נחקק מתוך הנחה של ממשלות נורמטיביות, המאוישות בשרים נורמטיביים ושעומדים בראשם אזרחים נורמטיביים. המחוקק לא יכול היה להעלות על דעתו ממשלה שתסרב להקים ועדת חקירה על האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, פרי המחדל הנורא ביותר בתולדות המדינה. ברור שזה אבסורד, שממשלה כזו תוכל לקבוע את המנדט.
אני מציע שני תיקונים לחוק ועדות החקירה.
הראשון נוגע לסמכות להקים ועדת חקירה ממלכתית. היום הסמכות היא בידי הממשלה, או בידי ועדת ביקורת המדינה, אך היום אנו יודעים שהממשלה שולטת בכנסת ורומסת אותה ואין מצב שוועדה של הכנסת תוכל להקים ועדה בניגוד לרצון הממשלה. אני מציע להוסיף עוד שתי אפשרויות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. האחת, היא שנשיא המדינה יהיה מוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית, והשנייה, שהכנסת תוכל להקים ועדה כזו, ברוב של 61 ח"כים בהצבעה חשאית.
השני נוגע לקביעת המנדט. יש לשנות את החוק כך שאת קביעת המנדט של ועדת החקירה הממלכתית יקבע צוות של שני שרים, שני ח"כים מהאופוזיציה ונשיא בית המשפט העליון.

* מי התמכר למה? – האם נתניהו לא ידע שהמיליארדים המוזרמים במזומן לחמאס הולכים להתחמשות, להתעצמות, למנהרות, להעצמת מפלצת הטרור הרצחנית? ידע גם ידע. אז למה הוא המשיך להזרים להם? כדי להרוויח עוד כמה שבועות של שקט, עד המנה הבאה.
הוא ידע, אבל הוא האמין שהם מכורים לכסף, ולא יוותרו על המנה הבאה. אבל האמת היא שהוא התמכר לשקט. הוא חיכה למנה הבאה, שתביא עוד קצת שקט. הם הבינו שישראל מורתעת ותקפו.
זה מחדל 7 באוקטובר. והמנדט של הוועדה לסיכול החקירה לא יאפשר את חקירת המחדל הנפשע הזה.

* על מה אחראי ראש הממשלה – כאשר ועדת החקירה על אסון הר מירון הטילה אחריות אישית על נתניהו, יצאתי נגד הקביעה הזאת. טענתי שללא ספק יש אחריות מיניסטריאלית לראש הממשלה על כל פעולות ממשלתו, על ההצלחות ועל הכישלונות, אך אין זה הגיוני לצפות ממנו לאחריות על אסון אזרחי נקודתי, כבד ככל שיהיה, כי הקשב שלו אינו יכול להתפנות לכך. עיקר תפקידו של ראש הממשלה, בוודאי של אומה במלחמה על קיומה, הוא בראש ובראשונה אחריות על הביטחון הלאומי של ישראל. אם הוא יתעסק באירוע אזרחי בהר מירון, זה עלול לבוא על חשבון אחריותו על הגנת יישובי הנגב המערבי, למשל.
מהי ליבת אחריותו של ראש ממשלה בישראל? מהי התכלית שלשמה הוא קם בבוקר ושעליה אני משלם את משכורתו? תפקידו המרכזי הוא להבטיח שלא יהיה אירוע כמו 7 באוקטובר. להבטיח שלא יהיו לאוייב את היכולות הללו, כלומר להשמיד את היכולות אם הן נבנות. להבטיח שצה"ל יגן הגנה אקטיבית ולא ימתין למתקפת פתע של האוייב. להבטיח שצה"ל יהיה ערוך היטב גם למתקפת פתע של האוייב. להבטיח שהמודיעין יידע להעריך נכון את כוונות האוייב ואת יכולותיו. להבטיח שתהיה הגנה מרחבית מצוינת להגנה על היישובים כדי לאפשר ליחידות המתמרנות של צה"ל להתמקד בהעברת המלחמה לשטח האוייב.
זאת אחריותו האישית. אם בכך הוא נכשל – הכישלון האישי שלו הוא טוטאלי.
ואם ראש הממשלה אינו אחראי על אסון 7 באוקטובר, מוטב לבטל את תפקיד ראש הממשלה, לפרק את משרד ראש הממשלה, לפטר את כל העובדים, כל העוזרים והמזכירות, כל מערך האבטחה (כולל במיאמי) ואולי להעביר את הכסף לקניית רובה לכל אזרח שיגן על חייו וחיי משפחתו.

* אפס במנהיגות – אלי פלדשטיין עבד בלשכתו המושחתת, רוויית השקרים, של נתניהו, ולכן הוא אינו יכול להיות איש אמת, ואין לקבל כל סיפור שלו כפשוטו. למשל, את הסיפור על כך שהוא לא שאל ולא ידע מי משלם לו את הכסף, גם אם לא היה בקיא בכל פרטי הקומבינה המושחתת, איני קונה.
אך די אם פרומיל מדבריו אמת, ואני מאמין שרוב דבריו אמת, כדי להבהיר שנתניהו אינו כשיר לראשות הממשלה.
אני מאמין לחלוטין לסיפורו על כך שנתניהו כבר בימים הראשונים עסק בהימלטות הפחדנית מאחריות ובהתרחקות מוחלטת אפילו מהמילה אחריות. למה אני מאמין? כי אנו רואים איך הוא מתנהג מאז ועד היום, את המנוסה מוגת הלב, את גלגול אחריותו כלפי מטה, את הקונספירציות ועלילות הדם שיוצאות מ"סביבתו", את סיכול החקירה והניסיון להקים ועדת טיוח וכיסתוח. אני פחות מאמין לפלדשטיין שהוא הציע לנתניהו לומר שהוא אחראי. למה אני פחות מאמין? כי אילו הוא הציע זאת, למחרת הוא כבר לא היה בלשכה.
מנהיגות היא אחריות. בריחה מאחריות היא אנטי מנהיגות. נתניהו הוא מקרה קיצוני של אנטי מנהיג. אפס במנהיגות.
העובדה שהמונים נוהים אחריו, מעידה שיש לו כריזמה ושיש המונים שהסוג הזה של כריזמה עובדת עליהם ואף מכשפת אותם. אבל זה לא הופך אותו למנהיג.

* למי נתונה הנאמנות – ראש ממשלה נורמטיבי, שהיה מגלה שאחד מאנשי לשכתו עובד במקביל עבור מימשל ארה"ב, ידידתנו הגדולה, היה מדיח אותו בו במקום ודורש מהשב"כ להיכנס לעובי הקורה ולוודא שהנגע הזה לא התפשט מעבר לאותו איש בודד. הרי נאמנות כפולה בתוך לשכת רוה"מ היא איום ביטחוני מיידי.
כאשר לפחות שלושה אנשי לשכת רוה"מ, ובהם המקורבים ביותר לנתניהו, עובדים בשכר בעבור האוייב הקטארי, בזמן מלחמה קשה ועקובה מדם עם הפרוקסי של קטאר, כדי להלבין את פשעי קטאר, אחרי הטבח שקטאר מימנה ותוך כדי החטיפה ההמונית במימון קטאר ותוך מו"מ שקטאר "מתווכת" בו באישורנו כאשר משימתה היחידה היא הצלת חמאס – רוה"מ אינו כשיר לתפקיד. איני יודע מה חמור יותר – אם הוא ידע או אם לא ידע ואינו שולט אפילו בכוורת המצומצמת ביותר סביבו.
הטיעון המשפטפטני שלפיו מבחינה משפטית פורמלית קטאר אינה אוייב, לא רלוונטי כלל. מבחינה עניינית, מוסרית, מדינית וביטחונית, קטאר היא אחד האויבים המרים ביותר שלנו. היא גם המוציאה לפועל והמממנת של האינתיפאדה הגלובלית האנטישמית ברחבי העולם, שאותה בנתה ומימנה לאורך שנים.
פרשת קטארגייט היא פרשה של נאמנות כפולה לנו ולאוייב בקודש הקודשים של ביטחון ישראל, בזמן הקשה במלחמות ישראל.

[אהוד: חבל, חבל מאוד שאי אפשר לשלוח אותך במקום את ה"סחבה" את ה"אפס במנהיגות" נתניהו לפגישה הגורלית עם טרמאפ! – זה היה חכם וגם זול יותר].

* ממה נתניהו מפחד? – מדוע נתניהו יוצא מגדרו כדי לגונן על יועציו בפרשת קטארגייט? כי הוא מפחד שמי מהם יהפוך לעד מדינה.

* אחריות השב"כ – עוד סיבה המצדיקה בדיעבד את הדחתו של רונן בר: השב"כ תחת אחריותו לא עלה על כך שהאנשים המרכזיים בלשכת ראש הממשלה פועלים בעיצומה של המלחמה למען האוייב הקטארי, ובמימונו, שעה שבנינו לחמו בפרוקסי שלו בעזה.
אחת המשימות המרכזיות של השב"כ היא לסכל פיגוע ביטחוני נורא שכזה. הם לא עלו על כך, ואם עלו על כך ולא פתחו בחקירה, זה חמור אף יותר.
בר חייב היה ללכת הביתה הן בשל חלקו במחדל 7 באוקטובר והן בשל המחדל הזה, וכמובן שהממונה עליו חייב ללכת הביתה בשל אחריותו המוחלטת לשני המחדלים.

* הנחיות לוועדה 1 – נתניהו הורה לוועדת החקירה לחקור את אובמה על אחריותו לטבח.

* הנחיות לוועדה 2 – נתניהו הורה לוועדת החקירה לחקור את ההתנתקות, אך אסר עליה לבחון מי השרים שתמכו בהתנתקות.

* מה שמדריך את כ"ץ – גל"צ היא תחנה סופר-פטריוטית, וכזו היא היתה בעיקר בזמן המלחמה וגם אחריה. אבל אצל הבייס בפריימריז, שהם כל מה שמדריך את כ"ץ, ביקורת על ראש הממשלה היא אנטי פטריוטיות, ובמגוון הקולות בגל"צ נשמעת גם ביקורת על נתניהו, וכדי לקושש כמה קולות הוא והשרים מחסלים את גל"צ, כחלק מניסיון ההשתלטות שלהם על התקשורת החופשית.
אכן, יש אנומליה בקיומה של תחנת שידור צבאית. מצד שני, גל"צ היא פנינה של ישראליות, של תרבות ושידור, עם מסורת נפלאה של למעלה מ-75 שנה. אפשר היה להחליט על תהליך לאיזרוחה של התחנה, במסגרת תאגיד השידור הציבורי או בהפרטה ראויה. כך היה נוהג שר שטובת הציבור לנגד עיניו. אבל לנגד עיניו של ישראל כ"ץ עומדים רק הפריימריז.

* מסע הרעל – רשומות שכתבתי ושיתפתי בפרשת נפילתם של חללי צה"ל ז'אבו ארליך וגור קהתי בקרב בלבנון על הגנת המולדת, עוררו גל תגובות אדיר של שנאה ומשטמה נוראים, בעיקר כלפי זכרו של חלל צה"ל רס"ן ז'אבו ארליך ז"ל. זו מכונת רעל נוראית, לא פחות ממכונת הרעל הביביסטית. אני רגיל למתקפות מרושעות כאלו, לרוב כאשר אני מבקר את נתניהו, כך שאני די מחוסן. מה שחרה לי הפעם, הן אמירות כלפיי שאני מבזה כביכול את זכרו של גור קהתי ואת משפחתו, שאני צריך להתנצל בפניהם. והרי לא כתבתי מילה וחצי מילה, בוודאי לא נגד גור וגם לא נגד משפחתו.
אני רוחש כבוד רב לכל משפחה ששילמה את המחיר הכבד על קיומנו. מי יכול להטיל ספק בזכותם המוחלטת של המשפחות השכולות למתוח ביקורת, למחות? אני מזדהה מאוד עם מאבק המשפחות השכולות למען ועדת חקירה ממלכתית ונגד ועדת טיוח. אני מזדהה מאוד עם מאבק המשפחות השכולות נגד חוק ההשתמטות. אך יש לי כבוד ויקר גם כלפי משפחות שכולות שמבטאות עמדות מנוגדות לשלי.
איזו זכות יש לנו לצאת נגד משפחות שכולות? ואף על פי כן, האם, למשל, אלה שהתנפלו עליי דרשו ממני לא למתוח ביקורת על ראש הממשלה, שגם הוא אח שכול?
למרבה הצער, משפחת קהתי עשתה מעשה מכוער, בכך שיצאה למלחמה נגד משפחה שכולה אחרת ונגד זכרו של חלל צה"ל. הם אפילו פוצצו ערב לזכרו, כשהם חמושים בצוות ערוץ 13. האם הם חסינים מפני ביקורת על כך? אני מכיר אישית ומלווה משפחות שאיבדו את בניהם בתאונת אימונים ומפליטת כדור. הן התנהגו באצילות כלפי מי שירו בבנם. כולנו זוכרים את התנהגותה האצילית של איריס חיים, שבנה החטוף יותם נהרג אחרי שברח מהשבי בידי חיילי צה"ל. אני מודה שמעולם לא נתקלתי בכזו רדיפה של משפחה שכולה בידי משפחה שכולה אחרת. אבל משפחת ארליך, באצילות מופתית, אחרי שיקירה נפל בקרב ומאז עובר מסע של רצח אופי, נוהגת באצילות בלתי נתפסת, סופגת את השנאה וההסתה בשתיקה.
התגובות שקיבלתי, בחלקן, היו מאורגנות. אנשים רבים שמעולם לא נתקלתי בשמם הסתערו. כנראה שהרשומות שלי הופצו בקבוצות רעל כדי לשסות בי את חבריהן. וכך מצאתי שאני ביביסט וכל מה שכתבתי נועד לגונן על "מממן חמאס סגול השיער" (אגב, איך הוא קשור לאירוע?). כי ככה זה אצל הקנאים. הם משליכים את הסטייה שלהם על הכול. ברור להם, שמי שאינו מדקלם כמו תוכי את דפי המסרים של מכונת הרעל שלהם, בהכרח מדקלם כמו תוכי את מכונת הרעל של תמונת הראי שלהם.
עכשיו אסביר איך אני רואה את מסע הרעל נגד ז'אבו ארליך.
המאבק המוצדק מאין כמוהו נגד המהפכה המשטרית, הוכתם בתופעות שליליות, מסוכנות והרסניות. המסוכנת ביותר היתה הסרבנות ההמונית. ואחריה, המסע הדוסופובי הנורא, שרגע השפל שלו היה פשעי השנאה הדוסופוביים ביום הכיפורים בת"א, שבוע וחצי לפני 7 באוקטובר. אלמלא הטבח, כנראה היינו עדים לגל עכור נוסף בהקפות השניות בשמחת תורה.
7 באוקטובר והמלחמה טרפו לקנאים הללו את הקלפים. העובדה שבני הציונות הדתית הם המובילים בחברה הישראלית בהתנדבות ליחידות הקרביות, ולמרבה הצער גם במחיר הדמים של המלחמה, עוררה בקרב הציבור הערכה רבה כלפי הציבור הזה, למגינת לבם של הקנאים הדוסופובים.
נפילתם של גור קהתי וז'אבו ארליך נפלה לידיהם כהזדמנות לחזור לקמפיין ההסתה והשנאה, והם קפצו עליה כמוצאי שלל רב. והם פתחו הקמפיין הבזוי של "אוכלי המוות".
ועכשיו, אחרי שהאמת יצאה לאור, במקום לבקש סליחה, קודם כל ממשפחת ארליך, הם ממשיכים בקמפיין המכוער בכל הכוח.

* הכומתה נתביישה – אגף כו"א בצה"ל החליט להעניק כומתה אדומה לג'ובניקים המשרתים כמאבטחים בקריה בת"א.
הכומתה האדומה שלי מחווירה מבושה.
הלכתי בשבילה 91 ק"מ בעליות לירושלים, עם אלונקות ופק"לים.

* שבת מכוננת – פרשת "ויגש", השבת לפני חמישים שנה, היא אירוע מכונן בחיי – בר המצווה שלי.
זה התחיל יומיים קודם לכן, ביום חמישי בבוקר. נסענו לכותל המערבי, ושם הנחתי תפילין, עליתי לתורה וקראתי את תחילת הפרשה.
אבל העיקר היה בשבת, בבית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום בר"ג. לא הסתפקתי בקריאת ההפטרה. קראתי את הפרשה כולה. גם ילדים דתיים לרוב אינם עושים כך, בטח לא ילד "חילוני" (איני מתחבר להגדרה הזאת). למדתי את הטעמים של הקריאה בתורה ושל הקריאה בהפטרה וקראתי הכול. הקול שלי עוד לא התחלף, היה לי קול יפה, צלול וחזק, הייתי ילד מוסיקלי מאוד, וכשקראתי היתה דממה מוחלטת, שאינה מקובלת בשעת הקריאה בתורה. והורעפו עליי ברכות מכל עבר (וגם סוכריות, כמובן).
ידיעת טעמי המקרא היא מתנה לכל החיים. גם את בניי ובתי וילדים וילדות נוספים באורטל הכנתי לעלייה לתורה ולקריאת ההפטרה.
אני אוהב מאוד את פרשת "ויגש" ואת ההפטרה ומחובר אליהן, ולאורך השנים דרשתי אותן וכתבתי עליהן הרבה.
זיכרון אחד מהאירוע – נפתלי קרקובר, חבר קרוב של אבי, יהודי דתי שלא היה ממתפללי בית הכנסת הזה, כובד לעלות לתורה. ב"מי שברך" הוא בירך את ראש הממשלה יצחק רבין על הסכמתו לפשרת סבסטיה-קדום, באותו השבוע.
לאחר התפילה, עלינו לקידוש, והרב סילבר זצ"ל דיבר בשבחי, דברים שמלווים אותי עד היום.
בצהריים היה אירוע בכפר המכביה, עם כל המשפחה, החברים של ההורים, השכנים וחברים שלי. היתה ארוחה בנוסח "רבע עוף ובורקס" מהמערכון של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי והיו אמנים ששרו והצחיקו, ואני זוכר, שלמרות שעוד הייתי באופוריה מהעלייה לתורה בבוקר, לא נהניתי מהאירוע הזה.
הרגשתי קצת לא שייך.
חמישים שנה חלפו מבר המצווה שלי, ועד היום אני רואה בשבת הזאת את אחד האירועים המכוננים והמשמעותיים בחיי.

* ביד הלשון: מיזוגין – בקרב הצווחות בכנסת, צרחה ח"כ גוטליב על סגן היו"ר, חבר סיעתה, רביבו, שהוא מיזוגֶן. מבלי להיכנס למה שקרה בכנסת, זו הזדמנות לכתוב על המושג מיזוגין. כן, לא מיזוגֶן, אלא מיזוגין.
מִיזוֹגִינְיָה היא שנאת נשים. המונח מורכב מהמילים היווניות מיסוֹס = שנאה וגינֶה – אישה.
המושג המקביל למיזוגיניה הוא מיזאנדריה = שנאת גברים.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

רון גרא

בִּשְׁכוּנָתִי

רוּסִית מִתְעַרְבֶּלֶת בְּבּוּכָרִית
מִשְׁעוֹל צְלָלִים עַל סַפְסָלִים.
קְשִׁישִׁים קְשִׁישׁוֹת אֲדֻמֵּי עַפְעַפַּיִם
שֶׁמְּעַט הַחֶדְוָה שֶׁלִּוְּתָה אוֹתָם
שְׁבוּרָה
וְהַזְּמַן הוֹדֵף לַכֶּלֶא שֶׁל דְּמָמָה.
צַהֲלַת יֶלֶד לֹא תִּשְׁמַע,
רַק צַעֲדוֹ שֶׁל קָשִׁישׁ הַמְּגַלְגֵּל עֲגָלָה עֲמוּסָה
בְּאֹכֶל לַחֲתוּלִים.
וּבְמֶרְחַק בֵּין פַּחֵי הַשִּׁמָּמוֹן – כֶּלֶב רָץ.
לֹא תְּרוּעַת צְעִירִים.
פְּרִי עָלִים נוֹפֵל בַּחֲשַׁאי בֵּין חֲרוּלִים
פִּרְחֵי חוֹחִים וְרֵיחַ מַר.

בְּחַלּוֹנִי צוֹפֶה רָקִיעַ תְּכֵלֶת
כְּבִישׁ נִמְשָׁךְ אֶל אֹפֶק נִסְתָּר.

מרדכי ניסן

על מדיניות, מלחמה, ומולדת

מה שלא יתואר אצל שום אומה בעולם – יתואר אצלנו.

אחרי מאורע מזהיר של ניצחון צבאי במלחמת ששת הימים, פרץ זעזוע לאומי ואידיאולוגי בישראל שכמעט ולא אובחן כזה. כאשר הודיע שר חוץ אבא אבן למזכיר המדינה האמריקאי דין ראסק, על הנכונות של הממשלה לסגת מרוב שטחי הכיבוש – בפרט מסיני והגולן – נדהם בן-השיח בוושינגטון. מדוע ישראל, שעמדה מול איום מוחשי של השמדה, תסכים להחזיר לידי התוקפנים הערבים שטחים ששימשו קווי זינוק להתקפה? חז"ל מגדירים כזה ביזוי הצדק במילים "חוטא נשכר."

התקופה לאחר מלחמת המגן וההישרדות הזדהמה קלות בתסביך ישראלי של "יורים ובוכים", כנכס מוסרי מפוקפק. הממשלה שידרה נימה של תבוסתנות בכסות של מדינאות "שטחים תמורת שלום." בכך ישראל לקחה על עצמה תפקיד הסוחר במקום המשחרר. בתסכול מהיעדר פרטנר חיפשה לשווא קונה של שטחי הארץ בשוקי המזרח. היא גם התנגדה להתיישבות, חוץ מאי-אילו מקרים, ועדיף שיישארו נחלות ישראל ריקות מיהודים כדי לאפשר נסיגה עתידית ללא סיבוכים מיותרים.

ההנחה הבסיסית של נסיגה מופרכת מיסודה.

בעוד ישראל שואפת לשלום, הערבים והמוסלמים שואפים לניצחון ולכיבוש. על הפער בתפיסה אין לגשר בדיפלומטיה שגרתית ביישוב סכסוכים. המשפט המפורסם של גולדה, שיהיה שלום כאשר הערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים את היהודים, התעלם מהמציאות הדתית והתרבותית באזור. ההורים הפלשתינים אוהבים את הילדים שלהם, וכהוכחה שולחים אותם לפגוש את אללה והבתולות בשמיים. לפי הפתגם האסלאמי: "היהודים אוהבים את החיים, אנו [המוסלמים] אוהבים את המוות." הרי לפנינו מתכון למלחמה ללא סוף.

אבל הישראלים בשלהם, וחתרו כנגד כל היגיון, ולא רק היגיון מזרח-תיכוני, שלא לתת למציאות לבלבל אותם. מצב שבו ישראל מצטמקת אינו ערובה לשלום עם ערבים תאבי רצח של יהודים. המשאלה הישראלית לשכנות טובה נותרה מיותמת. ככה מגיעים לאסון ה-7 באוקטובר 2023.

כל הנסיגות שביצעה ישראל מאז ומתמיד התגלו כמקח טעות ברמת חומרה כזאת או אחרת: משטחי יהודה ושומרון לטובת אש"ף החל מ-1994; מדרום לבנון בשנת 2000 לטובת חיזבאללה; ומרצועת עזה כולה ב-2005 שבסופו של דבר לטובת חמאס.

בניגוד לשכל ישר וניסיון מצטבר קיימה ישראל בעצם את דברי ההיסטוריונית ברברה טוכמן: "תופעה ניכרת לאורך ההיסטוריה בלי קשר למקום ותקופה היא מעשי ידי ממשלות במדיניות שסותרת האינטרסים שלהן." ישראל ניצודה על ידי עצמה ונפלה שוב ושוב לפח האשליות.

מאז הקמת המדינה מוצאת את עצמה ישראל בין הצלחות בשדה הקרב והיעדר הצלחות ברורות בתחום המדיני. זהו דפוס בצמתים משמעותיים מימי מלחמת יום הכיפור ומלחמת לבנון השנייה, ויש ריח מדיני שנודף כעת מהימשכות מצב העניינים המעורפל בעזה.

כאשר האומות קושרות את ידינו נוכח מבקשי נפשנו, ומלעיגות על עמידתנו האמיצה – בהשלכת רפש על ישראל כמבצעת הרג של אזרחים ורצח עם – מתדרדרת המדינה חזרה אל גטו יהודי מחניק.

הערבים למדו כבר בימי המנדט הבריטי ובימי המדינה, שאפשר וגם מותר להציק ולרצוח יהודים מבלי לשלם מחיר כלשהו. דוגמה בזעיר אנפין לכך היא של הרשות הפלשתינית שמשלמת משכורת קבועה למשפחה שאחד מבניה רצח ישראלי.

הפלשתינים מחזיקים בשלוש עמדות יסוד שלגביהם לא צפוי שיוותרו בטווח הנראה לעין:

על זכות השיבה של פליטי 48', על שלילת ישראל כמדינה יהודית, ועל סירוב לקץ הסכסוך. אם ישראל באחד מן הימים תקבל תנאי הערבים, כורעת תחת ההכרעה המוחצת של המוסלמים, זה יסמן כישלון של חזון שיבת ציון – נס חידוש הזיקה בין העם היהודי וארץ ישראל.

המפעל הציוני המודרני תלוי על בלימה של העבר כמנוף לעתיד.

מדינת-הלאום היהודית שינתה את הכיוון של ההיסטוריה באופן פלאי וחד בתולדות האומות. כבר צוין שמדינות מתרסקות ומובסות כאשר הרצון הקולקטיבי נובל ואיננו. על כן כדאי לרשום מילים שכתב אברהם שטרן – יאיר, ולהפנימן בליבנו: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל."

על מולדת לא מוותרים, ממנה לא מתגרשים, לא שוכחים ולא מזניחים, לא מוסרים לזרים ולא עוזבים לעולם.

מתבקשת מסקנה מדינית וגם פעולה נועזת. כמו שמתרגמים אהבה לנישואין בתהליך סדור בין בני זוג, צריכים לתרגם הזיקה לארץ ישראל לכדי ריבונות של מדינת ישראל.

זו איננה החלטה כוחנית אלא החלטה לאומית שנעוצה בתורה ובתנ"ך, באלפי שנות היסטוריה, בצרכי הגנה, ובהכרה שאין אח ורע בתולדות העמים דוגמת הזיקה בין עם ישראל ומולדתו.

כדי שהמהלך יישא פרי בלי להשתבש בדרך, אל לישראל ליפול שבי בצעד מקביל לריבונות מבית המדרש הפרוגרסיבי והליברלי לפי התקינות הפוליטית ההרסנית.

אל לה לחזור על משגה 1949 במתן אזרחות לערבים (ללא תנאי) כפי שעשתה לאחר קום המדינה. הערבים ביהודה ובשומרון, בדיוק כמו אלה בגליל, במשולש ובנגב, לא יכולים אידיאולוגית ולא רוצים פוליטית לבנות קהילה משותפת עם האזרחים היהודים של המדינה.

אין ולא יהיה שלום וביטחון לישראל כאשר הזאבים והכבשים נמצאים בכפיפה אחת ביחד. על כן חיוני וגם מוסרי להפריד הפרדה מוחלטת את הריבונות מהאזרחות; לא פותרים בעייה אחת ויוצרים בעייה אחרת חמורה ומסוכנת בהרבה.

מרדכי ניסן

בן-ציון יהושע

בין ייאוש לתקווה

יונתן גורל (2025-1933)
שירתו של יונתן גורל היא לירית-הגותית, מאופקת ועמוקה, שמשולבים בה רגשות אישיים, הגות מוסרית וזיקה חזקה לעירו ירושלים. בקול שקט, מהורהר הוא כותב מתוך התבוננות בטבע, בעיר, בזיכרון ובזמן .
יונתן גורל פירסם ספרי שירה לאורך יותר מיובל שנים. שנים ארוכות חלפו בין קובץ שירים אחד למשנהו. מן השיר הארספואטי 'שיר שכתבתי למגירה' עולה תחושה שמשורר כותב משום שהוא חייב לכתוב גם אם השיר נועד למגירה. הוא פוסע בין ייאוש לתקווה. ספרו 'מרחק וגעגוע' נחצב במחצבות היגון, שירה לירית המשלבת יסודות מסורתיים עם חדשנות מודרנית. שירה שכולה בדידות וכמיהה לקשר. השירים נראים כשירי תפילה והתמודדות עם האמונה.
גם קובץ שיריו 'קינת ירושלים האחרת' (1979) עמד בסימן האלגיה. קינה אישית עמוקה, כאב ועצב, תסכול וייאוש. ירושלים הכואבת מובלעת בין שיריו. בצד שירי געגועים והתרפקות על זיכרונות ילדות, כלבים נוברים בין החורבות שעל הגבול. תמונה המזכירה לנו זיכרון עתיק של שועלים המהלכים בין החורבות. ירושלים היא נוף ילדותו ונוף חייו. יותר מכול העצב מולך בשירתו. אחד השירים, שנכתב לפני שני עשורים, נקרא: כשאדם נאסף מן העולם. בין ספריו: 'משירי התקוה הטובה' (1962), 'עלים רוטטים בצל' (1965), 'קינת ירושלים האחרת' (1979), 'פתאום נפתח צוהר' (1989), 'מרחק וגעגוע' (2004), 'רועדים ימים ותלויים' (2018).
בנוסף לספרי שירה פרסם יונתן גורל גם ספרי לימוד והדרכה על יצירות ספרות קלאסיות, ביניהם מדריכים על 'אנטיגונה' לסופוקלס, 'הזקן והים' של המינגוויי ועל שירתו של אברהם שלונסקי. ספרו על שירת שלונסקי הוא ספר עיון לימודי-ביקורתי שמטרתו להציג ולהסביר את שירת שלונסקי ולהכין תלמידות ותלמידים לבגרות.
יונתן חיים גורל משורר, מחנך שהעמיד תלמידים רבים, מבקר ספרותי, עורך וחוקר ספרות עברית. ירושלמי בכל רמ"ח אבריו. משפחתו עלתה מגיאורגיה במאה ה-19. ה'גורג'ים', שהיו סוחרים אמידים, הקימו בירושלים חצרות, בתי תפילה ומוסדות קהילה. הם שמרו על מנהגיהם אך נטמעו בהדרגה ביישוב הספרדי הישן ולתרבות הלדינו. גורל הוא דור חמישי בארץ, גדל בשכונת רחביה ולמד באליאנס, בגימנסיה העברית ובאוניברסיטה העברית.
בראשית דרכו הספרותית היה יונתן גורל במרכז העשייה הספרותית בישראל. עמיתיו היו מן הסופרים והמשוררים הנחשבים ביותר שהתאגדו מסביב לכתב-העת 'אוגדן' (שהיה ל'עכשיו'). 'אוגדן' יצא לאור בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. בצידו של ברוך חפץ, העורך הראשי שגם היה המצנט, פעלו העורכים יונתן גורל, צבי נדיב, אורי ברנשטיין, מקסים גילן וגבריאל מוקד. בין הכותבים היה גם דוד אבידן – משורר, סופר, צייר, מתרגם, תסריטאי ובמאי קולנוע.
ירושלים של גורל אינה רק מרחב גיאוגרפי, אלא מצב נפשי ורוחני, עיר של זיכרון, קונפליקט, קדושה ושבר. בצד עמדה ביקורתית-כואבת, הוא מגלה אהבה אין סופית לירושלים. הגעגוע אצלו אינו נוסטלגי בלבד אלא גם בעל זהות ומשמעות. לשונו בהירה, מדויקת ולעתים נוטה לקלאסי ולמקרא. ההֶרמזים הספרותיים בשירתו מובילים אותנו לתנ"ך, לשירת ימי הביניים ולשירה העברית המודרנית.
יונתן גורל עסק שנים רבות בהוראת ספרות ומקרא בחינוך העל יסודי, בהכשרת מורים והוראה באוניברסיטה העברית. מאות חייבים לו את תעודת הבגרות במסגרת האוניברסיטה העממית. ניסיונו כמשורר העשירה את דרכו בהוראה. יונתן גורל גילם את דמות המורה-המשורר, שראה בספרות דרך לעיצוב תודעה אנושית, תרבותית ומוסרית.
שירתו קובעת לו מקום של כבוד בעולם הפיוט הישראלי.
בן-ציון יהושע

משה גרנות

האם משה הכיר את עשרת הדיברות?

השאלה שבכותרת נראית על פניה מוזרה, שכן התורה מציינת שמשה עלה אל הר סיני לקבל את עשרת הדיברות ואת המשפטים שהאל ציווה לשים בפני העם (שמות י"ט-כ"ג). אבל מסתבר שכתבים אחרים בתורה עצמה ובנביאים ראשונים מצביעים על ההיפך המוחלט: משה בונה נחש נחושת כדי לרפא מהכשת השרפים (במדבר כ"א 8-5), והרי הוא היה אמור לקבל מהאל את הצו – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ' 4), לאמור – אין שום סיכוי שפסל של נחש יוצא דופן ומותר, ולא רק זאת, מסתבר שהנכד של משה עבד לפסל שהוכן לה', ולא לאליל. אימו של מיכה מקדישה את הכסף שבנה לקח ללא רשות, והחזיר – כדי לעשות פסל ומסיכה לה'! (שופטים י"ז 5-1). בהמשך מסופר שנער מבית לחם יהודה, לוי, נשכר על ידי מיכה להיות כוהן בבית המקדש שהקים לה', שבו, כאמור, יש פסל לה'. בני דן שובים את הכוהן הזה, שודדים את הפסל ומביאים אותו לדן, שם התיישבו לאחר שנלחצו על ידי הפלישתים. בני דן מקימים את הפסל "ויהונתן בן גרשם בן משה, הוא ובניו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלוהים בשילה" (שופטים י"ח 31-30).

קל מאוד להבחין כי עורך מאוחר התחלחל למקרא פסוק המייחס לנכד של משה עבודת ה' בפסל, לכן השחיל בין האותיות מ' וש' את האות התלויה נ', כך סבר שהבושה לא תיחשף – לא הנכד של משה עשה את המעשה הלא ייאמן הזה, אלא פלוני בשם "מנשה". מתקבל יותר על הדעת כי הנכד של משה, כמו משה עצמו לא ידע שעבודת פסלים אסורה.

מסתבר שעד ימיו של יאשיהו אף בחיר ה' לא ידע מה כתוב בתורה (שמשה קיבל כביכול מהאל בהר סיני), וגם לא היה להם מושג מה כתוב בעשרת הדיברות. על כך ניתן להביא דוגמאות למכביר:

גדעון הוסמך על ידי מלאך ה' להציל את ישראל מיד מדיין (שופטים ו' 12-11), ומה הדבר הראשון שהוא עושה אחרי הניצחון על מדיין? – הוא מבקש מלוחמיו לתת לו את שלל הזהב כדי לבנות אפוד (פסל חלול) בעירו עפרה, וכל ישראל באו לסגוד לפסל זה (שופטים ח' 27-24). ולמה כל זה? משום שהדיבר "לא תעשה לך פסל..." לא בא עד אז לעולם. העורך, שחי אחרי הרפורמה של יאשיהו מציין שגדעון חטא במעשהו (פ' 27), והוא גם ממציא סיפור על גדעון שהרס את מזבח הבעל שהיה בעפרה, ולכן קראו לו ירובעל, כביכול רב עם הבעל (שופטים ו' 32-15), אבל אילו האיש שהביא את הקטע הזה על קורותיו של גדעון היה מבין מעט בלשון, היה יודע שהשורש "ירה", קשור לבנייה (יורה אבן פינה, כמו בשם ירושלים), ולא למריבה. ללא ספק, אחד השמות הקדומים של ה' היה "בעל", שם במקביל ל"אדון", אחרת איך ניתן להבין כי שאול המאמין בה', ואשר העניק לבנו הבכור את השם "יהונתן", איך ייתכן שהעניק לבן אחר שלו בשם "אשבעל" (דברי הימים א' ח' 33 – מחבר ספר שמואל מתוך בוז ליורש כס המלכות של שאול, מכנה אותו איש בושת – ראה לדוגמה שמואל ב' ג' 6)? ובכן, גדעון המאמין בה', שאחד מכינוייו היה "בעל", בונה לה' פסל זהב.

יפתח מקריב את בתו לה', לא לאליל! (שופטים י"א 40-30), והכתוב מציין מפורשות שעל יפתח שרתה רוח ה' לפני שיצא ללחום בעמונים (שם פ' 29). והרי התורה אוסרת זאת באיסור חמור (דברים י"ב 31), וירמיהו שחי בימי הרפורמה הדתית של יאשיהו, כאשר תורת משה באה לעולם (לא קודם!), מחזק את האיסור הזה (ירמיה י"ט 5), אבל יפתח לא יכול היה לדעת על איסור זה כי התורה טרם נכתבה.

שמואל הנער משבט אפרים, לא לוי ולא כוהן, ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 14-3), ולא רק שהאל לא נוזף בשמואל על חילול הקודש – כי הרי לפי התורה (ויקרא ט"ז) רשאי לקרוב אל ארון הקודש רק הכוהן הגדול ביום כיפורים לאחר טקס פולחני – אלא גם מזכה אותו בנבואה על עתיד בית עלי. ובאמת איך כותב דברים אלה יכול היה לדעת על כך, כאשר ויקרא ט"ז יתחבר לכל המוקדם כ700 שנים אחריו, בימי גלות בבל, או שיבת ציון. וכן, כמובן, שמואל מקריב קורבנות, למרות שהוא משבט אפרים (שמואל א' ז' 10-9, י"ד 10, ט"ז 2).

גם דויד משבט יהודה לובש אפור בד של כוהן ומקריב קורבנות (שמואל ב' ו' 14-13, והוא ממנה את בניו לכוהנים (שמואל ב' ח' 18). ואיך היה אמור דויד לדעת שרק כוהנים משבט לוי רשאים לעסוק בפולחן, הרי התורה הראשונה התחברה כ-400 שנה אחריו, בימי יאשיהו. דויד גם נכנס טמא מת (לאחר מות הילד פרי הניאוף שלו עם בת-שבע) למקדש (שמואל ב' י"ב 20-19) בניגוד לצו התורה (במדבר י"ט 22-11). עיקר העיקרים: בביתו של דויד, המלך האידיאלי, מופת לכל המלכים שבאו אחריו, יש תרפים שהם פסילים של אלילי בית (שמואל א' י"ט 17-13). דויד עובר עוד עבירות על צווי התורה, שכאמור, לא היה לו מושג על קיומה, אבל הדוגמאות שהבאתי מספיקות כדי לחשוף את חוסר ידיעתו של מחבר הכתובים על מלכות דויד לגבי מה שמצווה התורה.

פרשה מעניינת בנושא שלנו היא סיפור עגלי הזהב של ירבעם: ירבעם הועד למלכות על ישראל על ידי שני נביאים בשם ה', הלא הם אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים (מלכים א' י"א 38-29, י"ב 24-22), אף על פי כן, נאמר עליו שחטא, ובנה שני עגלי זהב בבית-אל ובדן. צריך לעיין היטב בפסוקים 29-26 בפרק י"ב במלכים א': ירבעם חושש שאחר קריעת שבטי ישראל מיהודה, העם ימשיך לעלות לירושלים למקדש, ואז יחזור העם לבית דויד, לכן הוא מתייעץ, ומחליט לחקות את הפסל בבית המקדש, ובונה במקומו שניים, כלומר, שני עגלי זהב. ברור מהכתוב שירבעם בנה פסלים שיחקו את הפסל בירושלים, ויהיו במקומו, ואילו הסיפור על עגל הזהב שבנה אהרן, לפי הכתוב בשמות ל"ב, בא להראות שני דברים: שמעשהו של ירבעם הוא חטא גדול, כי שבט לוי נגאל מקללת יעקב (בראשית מ"ט 7-5), וכי משום שבני לוי נשמעו למשה והרגו אחים וקרובים שחטאו בעגל – על כן הם קיבלו קידום בתחום הפולחן: "ויאמר משה, מלאו ידכם היום לה', כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב 29).

תלאה המקלדת לתאר את אינספור הפסלים אליהם סגדו מלכי יהודה וישראל, עמיהם וכוהניהם, כי ברור שלא היה איסור על כך מן התורה, ורק בדיעבד החליט מחבר ספר מלכים, על פי ספר התורה שמצא הכוהן חלקיהו, כי רוב המלכים חטאו בסגידה לפסלים שנועדו לפולחן ה' ולפולחן אלילים אחרים, וכשיאשיהו ביצע את הרפורמה הדתית שמטרותיה עבודת ה' לבדו רק במקום אשר יבחר ה', כלומר, רק בירושלים, ופסילה מוחלטת של כל סממן פולחני אחר – אנו מוצאים אינספור פסלים וכלי פולחן שהושמדו במצוות המלך יאשיהו (מלכים ב' כ"ג 20-4).

עד כאן ניסיתי להראות באמצעות כתובים מהמקרא עצמו כי משה והמאמינים בתורתו לא הכירו את מצוות התורה, וכאן נשאלת השאלה מי היה משה באמת. התורה מתארת דמות גדולה מהחיים שמקבלת מסרים ישירים מאלוהים ומבצעת ניסים המשנים את חוקי הטבע. רבים ניסו להתחקות אחר דמות זאת, ביניהם אחד העם וזיגמונד פרויד – שניהם בראו דמות שונה בתכלית מזאת שמוצגת במקרא, וזה מתבקש לנוכח היעדר שום ראיה ליציאת מצרים, ועוד במאסות של 600,000 גברים לבד מטף, וכמובן גם מנשים ומזקנים, כלומר, כשלושה מיליון נפש! לנוכח שרשרת הניסים כמו עשר המכות, בקיעת הים, משקה ומזון במדבר בדרך נס – מי שמאמין כי בתקופה הרחוקה ההיא התרחשו ניסים, שבימינו איננו ראויים כי יקרו – שיבושם לו, אבל מי שמאמין כי העולם כמנהגו נוהג, ואלוהים מעולם לא נשמע דובר אל עם ישראל מהר סיני, ואל בחירי אלוה כמו משה והנביאים – צריך לשער שהעובדות כהווייתן היו שונות בתכלית. וכאן אין ברירה אלא לפנות להשערות, ולא אל ראיות חזקות מתוך הכתבים עצמם, כפי שנהגתי עד כה.

ובכן, ללא ספק למשה היה קשר למצרים, יצביעו על כך השמות בעלי שורשים מצריים כמו "פינחס" שבוודאי מקורו מהשם המצרי "פא נחסי", שמשמעו כושי, וגם לשם משה יש בוודאי שורש מצרי – מעין עיברות של השם מסו, מס שמשמעו בן. לדוגמה שושלת הפרעונים בשם תחותמס – משמעותה שם הבן של האל תחות, אל החוכמה. אבל בממלכת מצרים, המתועדת עד אחרון האירועים – אין זכר ליציאת מצרים, בוודאי לא במאסות המוניות כפי שהתורה רוצה שנאמין (3 מיליון יוצאי מצרים!).

ייתכן שמשה הושפע מההפיכה הדתית של אמנחותפ הרביעי, אשר החליט לסגוד רק לאל אחד, אל השמש, ובשנה החמישית למלכותו (שנת 1340 לפני הספירה) שינה את שמו לאחנתון, ויסד בירה חדשה לאמונה החדשה בתל-אל-עמארנה של היום. ייתכן שהדת החדשה השפיעה עליו, אבל, כמו אחנתון עצמו, גם משה לא פסל את הסגידה המוחשית לפסלים. משה היה, כנראה איש מופת בעל השפעה דתית אדירה, שבוודאי פסל אסטילה כמו שעשו לפניו, למשל חמורבי, ובה חרת חוקים דתיים ומוסריים. האסטילה הזאת בוודאי אבדה, כמו שאבד ארון הברית, וזה נתן כר נרחב של הרחבות והגזמות, כמפורט בחומשים שמות, ויקרא, במדבר, דברים, וכך נוצרו גם שתי גרסאות שונות לעשרת הדיברות (שמות כ' 14-1; דברים ה' 18-6); ההבדל בין שתי הגרסאות משמעותי ביותר לגבי הדיבר של שמירת השבת, ולגבי הדיבר "לא תחמוד" ליד הבדלים קטנים נוספים. אילו היו באמת לוחות ברית של משה לפני עיניהם של הכותבים – סטיות כאלו בנוסחים לא היו יכולות להתקיים.

אני מניח שעל בסיס המסורת שמשה הביא מן ההר שני לוחות חרותות בכתב אלוהי, המציאו משרתי האל את הנוסחים השונים, והוסיפו מטלות ומצוות שמהן הם יכולים לצאת נשכרים. מורשת משה הפכה עבורם מקור לא אכזב של מטלות אינספור על עובד האדמה העשוק – אינספור קורבנות, שנת שמיטה, בה השדות הפקר לא רק לבני אדם, אלא גם לחיית שדה, מעשר, עשרות ערים המיועדות ללויים, מתנות של זהב, כסף נחושת ואבנים יקרות למקדש ולכוהנים. וכל דור של כוהנים ולויים הוסיפו נדבך נוסף לעול הבלתי ניתן לנשיאה. התוצאה: עם ישראל העדיף את הגולה, שם היהודי פטור מהעול הגדול ביותר – המצוות הקשורות בארץ.

האם משה הכיר את עשרת הדיברות? האם הכיר את כל העול הכבד שכוהנים החליטו להטיל על עובד האדמה? על פי הממצאים במקרא עצמו יש להניח שזה היה עבורו זר ומוזר כמו באגדה על משה שבא ללמוד תורה מפי רבי עקיבא, ולא הכיר שזאת התורה שקיבל מהבורא (בבלי, מנחות כ"ט ע"ב).

משה גרנות

אהוד בן עזר

ספר הגעגועים

רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009

פרק תשעה-עשר
מסיבת יום ההולדת של נלי.
קשיים בדואר נשיקות.

לשיחה המוזרה שהתרחשה בין האבטיח לתירס הקלוי, שהיה חם, מפויח וטעים – היתה השפעה גם על היחס שלי אל נֵלִי, אשר כפי שכבר הסברתי, צבי ואני אהבנו אותה שנינו. ואף שהמאורע המסופר כאן אירע זמן מה לאחר מכן, במסיבת יום ההולדת של נלי, תחילתו נעוצה באותו יום-שדה.
נאספנו בשבת אחר-הצהריים, לבושים חולצות לבנות, באולם האורחים הגדול של משפחת פֶלְז, בקומה השנייה, מעל למחסנים ולמחלבה. אל המחלבה הזו היינו מתכנסים לעיתים לפנות-ערב, מתבוננים בסֵפּרַטוֹר המשמיע קול סיבוב מהיר, מפריד את השמנת מן החלב, ומצנן אותו. הקור שהקפיא את החלב והשמנת היה יוצר גלידים ונטיפים לבנים שטעמם נעם לנו מאוד והיינו שוברים אותם מדי פעם מדופן המתכת של המכונה ושמים בפה ומלקקים. אלה היו האסקימו והגלידה שלנו גם-יחד. לבד ממכִתות-הקרח שהיינו מרימים מן החול לאחר שהיו ניתזות ונופלות מעגלתו של מוכר-הקרח, השובר במרצע ובגרזן את ה"בלוקים" לחצי, לרבע או לשליש.
אבל אצלי, ההליכה אל הספּרטור, לפנות-ערב, היתה בה תמיד גם התקווה שאולי נֶלִי תרד ותעמוד לצידנו, וזאת בתקופות שבהן לא היתה גרה עם אימה בתל-אביב.
מחלונות הזכוכית הרחבים והגבוהים של החדר הגדול, מבעד למסך לבנבן-שקוף של הרשתות נגד הזבובים, נשקפו שדרת הדקלים, חלקות הפרדס הירוקות ושורות עצי הברושים המיתמרות ביניהן, להגן עליהן בחורף מפני הרוחות. ולאורך דרכי החול הטובעני היו מונחים פסי הדֵקוֹביל, אלה מסילות-הברזל הצרות אשר עליהן היו סוסים ופרדים מושכים קרוניות עמוסות פרי-הדר אל בית-האריזה הגדול של אחוזת פלז. ואבא-של-גיורא ניראה דוהר על סוסו, רובה על שכמו, לסיור של ערב. תמונות כאלה תמיד אזכור.
כמעט כל אחד מאיתנו הביא לנלי ספר במתנה. רבים מבינינו, הבנים, אהבנו אותה. והבנות קינאו. ישבתי על ספה רפודת קטיפה ארגמנית ולחיי להטו. הלא הכול יכולים לקרוא את סודי על פניי. הייתכן כי רק אני נרגש מקִרבתה, וכל היתר מתנהגים כרגיל?
נלי היתה נכדתו של אדון פֶלְז הזקן, בעל האחוזה. גברת מרי היפה ועצובת הפנים, אימה של נלי, הגישה לנו מיץ דובדבנים בכוסות גבוהות. אליי חייכה במיוחד ושאלה לשלום הוריי. נלי ישבה ליד הפסנתר ופרטה עליו מנגינה שאיש מאיתנו לא הכיר. היה לה שיער שחור, רך וגולש, מונח על כתפיה ומשתובב עם כל ניע-ראש שלה. עיניה מלוכסנות מעט כאילו תערובת גזעים זרה נמסכה בדמה. ומבטה לפעמים היה חודר ופקחי מאוד, ממש מביך, ולעיתים מצועף וענוג כאילו היא שקועה בחלום וזקוקה שישמרו עליה ויפנקו אותה ויעזרו לה – ובזכות רגעי החולמנות הללו שלה התאהבתי בה.
חדר-האורחים על ריהוטו המהודר, העתיק, הטיל עלינו כובד-ראש. קראתי פיליטון מצחיק (למדיי) שעליו עבדתי שעות רבות, בתקווה שהדבר יוסיף לי "ביטחון עצמי", כעצתו של צבי, ונושאו – "יום-השדה", והוא מתאר את קורות שלושתנו, בהגזמות, כמובן, ובסגנון של "שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב". לא היססתי אפילו לשאול מג'רום ק. ג'רום את סיפור המעשה בקופסת הסרדינים שמסרבת להיפתח.
מתוך איזו רשעות, או מה שאבא היה מכנה בשם "חוכמת המסכן", הפניתי את עיקר הלעג בפיליטון לעברו של גיורא. ויצא שככל שהוא טרח יותר עבור שנינו באותו "יום-שדה" – כן נעשה מגוחך יותר. והוא ישב שם בין כולם, ברכיו השרוטות ממשחקי הכדורגל מבצבצות מתחת למכנסי-החאקי הקצרים, מבטו נעוץ לעיתים ברצפה, והוא מחייך ואף מעיר הערות מצחיקות על חשבונו ועל אודות עצמו, והכול במין מבוכה קצרת-רוח.
אחר-כך, כשסיימתי, נפלה מבוכה אצל כולם וסיפרו בדיחות לא-מוצלחות, עד שצבי הציע שנשחק ב"דואר נשיקות".
את המשחק למדנו מספר-כיס מתורגם שעל שערו בחורה כמעט לא לבושה. כתב אותו סופר אמריקאי בשם גֵ'יימס פַארֶל, ולגיבור הצעיר קראו סְטַאדס לוֹניגֶן. וסוּפר שם על המשחק הנועז שעורכת בדירתה נערת-פרברים מפותחת מאוד בגופה, בעלת חזה מזדקר שרק למקרא תיאורו היה עומד לנו, איריס שמה.
חדר-העבודה של סבא-של-נלי שימש בתור משרד הדואר של הנשיקות. ראשון נכנס לשם צבי. סגר אחריו את הדלת. שהה רגע עם עצמו. ואחר פתח אותה כדי סדק וקרא לאיה.
איה נכנסה. טוב. היה ברור שיקראו לה ראשונה.
אחר-כך יצא צבי, חיוך מאושר על פניו, וקרא בשמה של איה לנער אחר.
ויצאה איה המתוקה, בעלת העור השחום והעיניים הכחולות, חיוך מבויש על פניה, כחתולה שסיימה ללקק את השמנת, וקראה, בשם הנער שנותר בפנים, לנערה אחרת.
וכך התנהל המשחק כאשר כולנו יושבים בחדר הגדול, נרגשים ומלאי ציפייה למה שמתרחש שם בפנים, בדואר הנשיקות. מישהו העז וקרא לנלי. היא הזמינה את צבי. אחר-כך הזמינה אותי מישהי, רותי שמה. היא ישבה בכורסת העור הגדולה ואני התכופפתי מעליה והגשתי לה את לחיי לנשיקה, היא נשקה לי בחטף, ומיד קמה ושאלה את מי אני מזמין.
התביישתי להזמין את נלי. רק למחשבה על כך הסמקתי. ומיד אמרתי – "איה!" – מפני שרבים הזמינו אותה מפני שהיא אוהבת להתנשק. מזמזנית כזו. וכשבאה, נלהבת וחייכנית כדרכה, ואצבעות רגליה השחמחמות והנאות נתונות בסנדלים חוגיסטיים חומים ומצוחצחים יפה, קמתי, נשקתי לה על מצחה וברחתי מן החדר כשהיא צוחקת וקוראת אחריי – "את צבי!" – ובזיכרוני נשארו חקוקות הנשיקות החטופות המעורבות בריח טבק ונייר, בחדר מלא ספרים, קופסאות סיגרים וארונות מזוגגים.

בסופה של המסיבה, כשהתחלנו להתפזר, אזרתי אומץ, ניגשתי אל נלי ושאלתי אותה:
"את מסכימה שנטייל קצת עם האופניים החדשים שלי?"
"אבל לא ב'להרכיב'!" ענתה מיד, מופתעת ומבולבלת קצת.
"טוב. יש לי משהו חשוב להגיד לך."
פסענו שנינו בשדרה והאופניים שלי בינינו. כאשר הגענו לכביש, רציתי להציע לה בכל זאת שארכיב אותה קצת על ה"רמה", והייתי יכול אז לשאוף את ריח שערותיה הנפלאות בעיניי (טוב, לא מריחים בעיניים אבל כך אומרים), הרכות כמשי, שאולי היו עפות קצת ברוח לעבר פניי ומלטפות אותי, אבל התביישתי. ידעתי שהיא לא סומכת עליי שאצליח להרכיב אותה בלי שנתהפך, ובליבי גם חשבתי שהיא צודקת. הלא אני נער חלש ומתבודד ואינני רוקד ואני גם סובל, כפי שכולם יודעים, מרגש נחיתות. ואין לי ואולי גם לעולם לא תהיה לי, חברה.
טוב. לימים, בזכות צבי ש"שידך" לי, כדי שאתגבר על הנחיתות – היתה לי במשך שבוע חבֵרה בשם אורה אשר הקִרבה הגופנית ההדוקה ביותר שאליה הגעתי עימה היתה שאותה כן הרכבתי על האופניים שלי – מן המושבה לתל-אביב ובחזרה, ועד היום אינני מבין איך היה לי כוח לכך, ברגליי הדקות.
"בוא נחזור," אמרה נֵלִי. כמעט שלא דיברנו. והלא אני, כשהפצרתי בה לצאת לטייל, אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. אך היא כלל לא שאלה מהו הדבר. וכך פנינו לחזור ואני ליוויתי אותה במעלה שדרת הדקלים אל שער האחוזה.
היתה שעת ערב. עמדנו ליד הדקל הקרוב ביותר לחומת החצר. לפני השער.
"את אוהבת אותי?" אמרתי פתאום.
במילה אחת היא תוכל לשנות עתה את גורל כל חיי. לשחרר אותי מרגש הנחיתות. אם היא תגיד שהיא אוהבת אותי יתחיל לפעום בי רגש עליונות של ה"בְּסֵדרים", בזאת אני בטוח. אני לא אצטרך אז לדאוג לשום דבר. היא עצמה תגיד לי כל מה שעליי לעשות כדי להיות ראוי לה.
אך היא אמרה רק זאת:
"על שאלה כזאת אי אפשר לענות."
"מדוע?"
היא שתקה.
רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, אך לא יכולתי. ובייחוד לאחר שריפתה את ידיי בתשובה על שאלתי. לכן ניסיתי דרך עקיפין:
"אפשר להציע לך חבֵרות, נלי?"
הרגשתי את עצמי חשוב מאוד. הלא זוהי כמעט הצעת נישואים שאני מציע לה, מה שמוכיח שאני נער רציני ואם יאהבו אותי אהיה גם כישרוני, ושילכו לעזאזל כל אלה שמזלזלים בי.
אך היא שתקה.
היא שיחקה בפעמון-האופניים שלי והוא צִלצל. שכחתי לספר, אחרי המסיבה של יום-הולדתה ביקשה ממני בהשאלה את האופניים החדשים ורכבה עליהם להנאתה סביב-סביב לבריכה הגבוהה, העגולה, הניצבת על עמודי-בטון, שבאמצע חצר האחוזה. אוכף-העור שעליו ישבה היה יקר לי במשך שנים רבות. (ואפילו כשמכרתי את האופניים, אחרי הרבה זמן, כדי לקנות לעצמי את מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֶרמֶס-בֵּייבִּי", כדי להיות סוף-סוף סופר, עדיין היה בי איזה רצון טיפשי לשמור למזכרת לפחות את מושב-העור שידע את התחת שלה). טוב. לי בכלל לא היה בא אומץ לבקש אותה לצאת לטייל איתי בשדרה אלמלא חשבתי שהיא נוטה לי חסד שעה שבאה לשאול ממני את האופניים.
מבול של דברים נִרגשים התפרץ מפי. וידוי ראשון, מגומגם, של אהבה. ושלוש מילים התמלמלו בו ביותר שוב ושוב – "אני... אַת... שלי..."
"לא, זה אי-אפשר," אמרה לבסוף, "אני לא יכולה להיות שייכת רק לְבֵּן אחד."
האומנם? התרגזתי. צבי כבר הספיק לספר לי, בגאווה, כיצד נישק אותה ארוכות על פיה, כמו בסרטים! כמו בסרט הנועז שראינו, "שלושים שניות מעל טוֹקיו"! – היא משקרת. היא נעשתה חברה שלו, שייכת לו, מכוח אותה נשיקה טרייה.
"זה נכון שצבי נישק אותך ממושכות?" שאלתי. חקְרני.
ממושכות – כמו איזה פרופסור לעברית. מיד ראיתי שהחטאתי. היא אמרה לי שלום חטוף, שמלתה הלבנה רִשרשה עוד רגע בחשיכה, והיא נבלעה בשער-הברזל הקטן, שהיה קרוע בתוך שער-הברזל הגדול, הסוגר את המבוא הרחב בפני מכוניות ועגלות ואולי גם נגד פורעים ערביים בימי מאורעות. השערים היו אטומים לגמרי, עשויים פח-ברזל עבה בצבע החלודה. נכון, כבר סיפרתי זאת, אבל ימיי באחוזת פלז היו החלק הכי יפה של חיי.
הצצתי מבעד לסדק שביניהם אחרי נלי, הפוסעת בתוך החצר. שמלתה עוד התנפנפה רגעים אחדים ואז נעלמה ממני במדרגות החיצוניות שהובילו אל פתח ביתה, בקומה השנייה.

חזרתי הביתה בחושך על אופניי, ואני אכול חרטה. נלי, קדושה שלי, האם הרגשת משהו בהתנהגותי או במעשיי, שאינם טהורים? בכוונות השפלות שלי? אלמלא הייתי שטוף בחטאים שלי עם עצמי, הייתי יכול לדבר עימה בקול תקיף ובוטח יותר, קול גברי ממש, ולהטות את ליבה אליי. אילו היתה יודעת מי אני באמת בחלומותיי – היתה נזהרת מפניי כמפני מצורע. לא! היתה רצה אחריי כמו משוגעת ומתחננת אליי שאוהב אותה ואתחתן איתה – כי מי שיש לו רגש נחיתות, ויש לו קצת כישרון, והוא עקשן, כמוני, יכול להיות גאון כשיגדל! ולזכות בכך שכל סבלותיו יתוֹעדוּ, לנֵצח!
נלי, גם היא כבר אינה בחיים. מתה שבועות אחדים לפני שמלאו לה שבעים.
אהוד בן עזר

מנחם רהט

האבכה בצום העשירי?

מעמדו של צום י' בטבת שיחול בשבוע הבא, מעסיק רבנים ואישי ציבור, שחלקם סבורים כי לנוכח ניסי תקומת ישראל וקיבוץ הגלויות, הצום הופך בלתי רלוונטי * כבר הגמרא עסקה בשאלה זו בדיוק, ורב פפא פסק: 'רצו מתענין, רצו אין מתענין'

האבכה בצום העשירי? – שאלה זו, המתייחסת לתענית עשרה בטבת (שתחול ביום שלישי הקרוב), מנסרת בחלל עולמנו כבר לפני 2,563 שנה, מאז החלה בשנת 538 לפה"ס שיבת ציון הראשונה מכוח הצהרת כורש.
כבר אז שאלו הגולים שנותרו בבבל: "וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר, וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו, לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה', לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְ-בָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי?" – כפי שמתעד ספר זכריה (ז'), והמפרשים במקום מסבירים שהשאלה התייחסה גם לשאר הצומות, כפי שנלמד מן המענה לה: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי [כלומר, י"ז בתמוז] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [ט' באב] וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי [צום גדליה] וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [עשרה בטבת] יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח').
מאות שנים לאחר החורבן והגלות, הטרידה שאלת רלוונטיות הצומות, את חכמי בבל: "מאי דכתיב: 'כה אמר ה' צ-באות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה'... אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה; יש שמד – צום; אין שמד ואין שלום [שטיינזלץ: 'אין צרות מיוחדות אך לא הגיעה נחמת ישראל'] רצו – מתענין, רצו – אין מתענין" (ר"ה י"א א').
המסורת היהודית היתה מודעת לאופציה זו, אבל לא קיבלה אותה. המסורת דחתה אותה לעתיד לבוא. הלכתא למשיחא.
אבל השאלה עצמה סירבה לגווע ואפילו התעצמה עם הקמת מדינת ישראל וראשית שיבת ציון ב-1948, וביתר שאת בשנותיה הבאות. אמנם רק מרבית התְנאים הנדרשים לימי ששון ושמחה ומועדים טובים נתקיימו: החל לנגד עינינו ממש יישום נבואת קיבוץ הגלויות ובניין הארץ, ובראש וראשונה בנין ירושלים: "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח'), אך עדיין עומד 'השיקוץ המשומם' על מקום המקדש, ולמרבה החרפה עדיין "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה') וטרם הוחל בנין הבית.
השאלה בדבר הרלוונטיות של הצומות הללו, התעצמה ביתר עוז לאחר ניסי ההצלה של מלחמת ששת הימים ב-1967-תשכ"ז. פרופ' אפרים אלימלך אורבך, חתן פרס ישראל ומועמד לנשיאות המדינה, הציע יחד עם הרב מנחם הרטום, מפרש המקרא הנודע, במסגרת פעילותם בתנועת יהדות של תורה, לבטל את הצומות – ולא עלתה בידם.
אבל הדחייה הזו לא ריפתה ידיהם של ישראלים חושבים, שראו היתר לעצמם להקל לפחות באורח פרטי בכל הצומות הללו (פרט לתענית ט' באב), והנהיגו צום של מחצית היום בלבד. חצי יום תענית לזיכרון החורבנות שעברו על עם ישראל במרוצת הדורות, ובמחצית השנייה של היום, סעדו ליבם במתינות ובצנעה (עדיין לא בגדר של משתה ושמחה). יהודי אחד סיפר שסבו נהג מאז קום המדינה להתענות בי"ז בתמוז ובעשרה בטבת עד חצות היום, ולאחר מכן היה מתמקם עם צידנית באיזו פינה שקטה, לא מתויירת, בירושלים הנבנית, וערך סעודה פרטית לרגל התגשמותה של לפחות חלק מנבואת גאולת ציון וישראל.
והיו שהרחיקו לכת. למשל הרב ניר מס, ראש ישיבת הסדר קטנה בתל אביב, שבישיבתו נערכה בי"ז בתמוז האחרון סעודת מצווה, וזאת מכוח התחושה שפג תוקפם של הצומות העתיקים.
ונשאלת השאלה, אם כדין נהגו הצמים ששברו את הצום 'רק' בצהרי היום? ושמא יש לנהוג כפי שמציעים אחרים, כמו למשל ד"ר יואב שורק והרב ד"ר עידו פכטר, הרב סיראט לשעבר רבה הראשי של יהדות צרפת, ואחרים, כולם אנשים אשר רוח בהם, לבטל לחלוטין את הצומות שנקבעו לזכר חורבן בית ראשון ושני, בהיותם לכאורה בלתי רלוונטיים במציאות העכשווית של שיבת ציון, קיבוץ גלויות ובניין הארץ.
הגדיל לעשות הרב הנתנייתי הוותיק, הרב יהודה שלוש, שכינס בראשית שבוע זה בנתניה דיון ראשון מסוגו בסוגיה זו. תחת כותרת הכינוס 'רצו – מתענין, רצו – אין מתענין', התלבטה שורה רבנים ומורי הוראה ידועי שם, בשאלת הגמרא וגולי בבל, אם להמשיך ולהיאחז בצומות שימיהם יותר מ-2,600 שנה.
ד"ר שורק דיווח בפייסבוק על הכינוס: "בשנים האחרונות, אחרי הרבה ניסיונות לשנות את המנהג הרווח, הגעתי למסקנה שהסיבה שאנשים (מעטים בחשבון הכללי, אבל רבים בחשבון קובעי-המדיניות של הקהילות, בתי הכנסת ומערכות החינוך), מתעקשים לשמר את הצומות ולהקפיד עליהם, היא בעיקר הרצון לשמר אורח חיים דתי מוקפד – ולבדל אותו מלוח השנה הריקני-למדי של החילוניים.
"...וגם אני, שכבר שנים חושב שממש אסור לצום בצומות האלה, שכן בכך אנו מכחישים את ניסי קיבוץ הגלויות והשבת הריבונות והצלתנו מחרפת הפיזור ההומלסי בגויים, גם אני בעיקר מתבאס כשאני מוצא עצמי יושב בחושך בפינה ואוכל, בעגמומיות פולנית משהו, בעוד חבריי ובני קהילתי רצים על פיוטים נהדרים ולא נכונים ומתמודדים עם אתגרי צום."
בכינוס בנתניה הושמעו דעות שונות. חלק מהנוכחים היו בעד שימור מסורת הצומות, מסיבות שונות, וחלקם הקצינו עד כדי ראיית הצום בימינו איסור של ממש. הרב עידו פכטר: "השאלה מבחינתי היא לא האם צריך להמשיך לצום, אלא להיפך: למה אנשים בכלל צמים כשהם רואים בעיניהם את ירושלים בנויה ומתממשים בה דברי הנביאים ואף יותר?
"והתשובה היא אחת: צמים כי צריך. לא כדי לשוב בתשובה (אני מכיר את הרמב"ם) וגם לא כדי להתאבל. צמים כי זו ההלכה. כי זה מה שדתיים עושים. מבחינה זו, הצום לא שונה מהסליחות שבהן הם מקוננים על 'העיר (ירושלים) הבזויה והשוממה,' מברכים בתפילת השבת את ראשי הגלויות והדיינים שבשער, ומסיבים בליל הסדר עד שאתה נותר עם גב עקום למשך כל הסעודה.
"עושים מה שעושים ולא מסתכלים החוצה להרהר על הקשר שבין ההלכה והמציאות. ולא נותנים לעובדות לבלבל אותנו... והשאלה נוקבת: האם ביכולתנו לשוב ולחבר את ההלכה לחיים?"
בעידננו יש שצמים בעשרה בטבת בשל עילה אחרת לגמרי: הזדהות עם היותו של יום זה, על פי פסיקת הרבנות הראשית, יום הקדיש הכללי, וכיבוד זכרם של ששת מיליוני הקדושים שנעקדו בידי המפלצת הנאצית הארורה. אך זו כבר סוגייה אחרת לגמרי, וקצר המצע מלעסוק בה כאן.
מנחם רהט

נעמן כהן

107 שנים לאחר הקמתו, הושק מחדש בת"א העיתון היהודי-הונגרי "אוּי קֶלֶט"

בלי פוליטיקה ועם הרבה נוסטלגיה, 150 יוצאי הונגריה הגיעו לאירוע.
150 יוצאי הונגריה, צעירים ומבוגרים כאחד, הוזמנו להשקה מחודשת של העיתון היהודי "אוּי קֶלֶט" (Új Kelet) שנוסד לפני 107 שנים בעיר קלוז' (קולוז'וואר) שבטרנסילבניה. העיתון נוסד על ידי חיים ויסבורג, במטרה לשמש דבק תרבותי לקהילה המקומית ולקדם עלייה לארץ ישראל.
תחילה יצא "אוי קלט" (בעברית "המזרח החדש") כשבועון, ובהמשך נהפך ליומון המסקר את הקהילות היהודיות המקומיות ובארץ ישראל. ב-1940, לאחר סיפוח צפון טרנסילבניה להונגריה ובשל עמדותיו הציוניות, נאסר העיתון להדפסה על ידי משטרו של מיקלוש הורטי. ב-1948 קם העיתון מחדש בתל אביב על ידי ד"ר ארנה מרטון, ממקימי העיתון והעורך הראשי, ששרד את השואה ועלה לארץ שנתיים קודם לכן. בשנות ה-50 וה-60, "אוי קלט" זכה לפופולריות רבה בקרב דוברי ההונגרית בישראל, שמצאו בו חדשות ומאמרים מגוונים העוסקים בחיים במדינה הצעירה.
בין כותביו הבולטים היו ישראל קסטנר, אפרים קישון ויוסף (טומיסלב) למפל-לפיד. מאז 2016, הודפס העיתון גם בצבע, ולקראת יום הולדתו המאה הוא עבר לפורמט מגזין ביוזמתם של שלושה צעירים: קרישטוף שטיינר, שרה יצחקי-שלמון ואווה ואדס, שמשמשת גם כעורכת הראשית. מטרתם היתה לשמר את המורשת העשירה של "אוי קלט" ולדאוג שיישאר רלוונטי ובועט, גם לטובת הדור הצעיר. בשנים האחרונות נתקל העיתון בקשיי הפצה, והוא נאלץ להתקיים במרחב האינטרנטי בלבד.
"השפה ההונגרית היא הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו בישראל," אומרת ואדס. "לקחנו בעלות על העיתון לפני עשור, ובמשך שלוש שנים לא יכולנו להדפיס אותו בגלל ענייני הפצה בישראל. יכולנו להפיץ אותו רק בהונגריה, אך לא היה בזה טעם," היא מסבירה.
יצחקי-שלמון, מבעלי העיתון וצלמת עיתונות, מוסיפה: "העיתון חשוב לנו ברמת האישית –לשמור על המסורות ההונגריות בישראל ולדאוג שהקהילה תישאר מלוכדת." כעת, בעזרת מימון נדיב שקיבלו מהמיליארדר ניצול השואה פרנק לואי בן ה-95, השלושה משיקים את העיתון מחדש בפורמט שנתי, "בוקזין" (bookazine), כפי שהם מגדירים זאת, אשר יכלול 180 עמודים.
את המפגש בתל אביב הנחה שטיינר, כשהוא מתמרן כל העת בין אנגלית להונגרית. אחרי נזיפה מאישה אחת בקהל ("סליחה, אנחנו בישראל! אפשר גם בעברית?") – הוא עבר גם לשפת המקום. תחילה הקדיש שטיינר דקת דומייה לזכר קורבנות הפיגוע נגד הקהילה היהודית בסידני, וביקש מהקהל להחזיק ידיים. לאחר הדלקת חנוכייה עלה לואי לנאום. הוא שיתף כי אימו היתה קוראת אדוקה של העיתון גם לאחר שירדו לאוסטרליה.
מריאן מילר (אימו של הקומיקאי אדיר מילר), ניצולת שואה וילידת בודפשט שריאיון עמה מופיע בגיליון החדש, סיפרה בהתרגשות שהעיתון "היה הכול בשביל ההורים שלנו. לא היה מה לאכול באותן השנים, אבל 'אוי קלט' היה תמיד מונח על השולחן." היא שמחה על כך שהוא עדיין קיים "הודות לצעירים אידיאליסטים."
רפי קישון, סיפר על תקופתו של אביו ככתב הומורסקות ב"אוי קלט" ועל אהבתו העמוקה לעיתון. יאיר למפל-לפיד שלח מסר מצולם, בו סיפר כיצד קסטנר קיבל לעבודה את אביו (למרות שאימו רצתה בכלל שיהיה סדרן מוניות בגורדון). גם אורי גלר, דובר ההונגרית, שלח וידיאו שבו הנחה את הקהל להניף יד באוויר ולשאוב ממנו אנרגיות חיוביות דרך המסך (כן, גם כיפוף כפית היה).
שטיינר: "כשיש עיתון אחד בהונגרית, הוא חייב לייצג נרטיבים שונים. מאמר שלי למשל עוסק בארגון שנקרא 'להסתכל לכיבוש בעיניים', ולצד זה יש לנו ניצולי שואה שכותבים על הרעיון הציוני במטרה להביא אנשים לארץ. למרות שאנחנו, בעלי העיתון, לא תמיד מסכימים על הכול, אנחנו מאוד מאמינים בחשיבות של שיח – בכל העולם ובמיוחד כאן בישראל.
"בוקזין לא עוסק במה שקרה אתמול, אלא במה שעדיין יישאר חשוב בעוד שנה. אם הוא שורד על שולחן הקפה ובסלון, הוא עושה את העבודה. התוקף של הרלוונטיות לא פג כשיש שיחה טובה.
"אנחנו לא מנסים להתחרות בסייקל החדשותי," אומרת ודס. "אנחנו בוחרים לא להשתתף בו. בוקזין לא עוסק במה שקרה אתמול, אלא במה שעדיין יישאר חשוב בעוד שנה. אם הוא שורד על שולחן הקפה ובסלון, הוא עושה את העבודה. התוקף של הרלוונטיות לא פג כשיש שיחה טובה. יש לנו מאמרים פוליטיים, אבל אנחנו מפנים מקום גם לסיפורים קצרים, שירה וספרות."
יצחקי-שלמון מסכמת: "חשוב לנו להיות אובייקטיבים ולהציג את כל הדעות. רק באמצעות שיח ופשרה אפשר להשיג שלום. אין דרך אחרת."
(דנאל לושי, "107 שנים לאחר הקמתו, הושק מחדש בת"א העיתון היהודי-הונגרי 'אוּי קֶלֶט'." "אל-ארצ'", 21.12.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/media/2025-12-21/ty-article-magazine/.premium/0000019b-404e-d5c5-a3df-feeeb6130000
לא ברור לי לשם מה יש "לשמר בארץ את המורשת העשירה של 'אוּי קֶלֶט', ולדאוג שיישאר רלוונטי ובועט, גם לטובת הדור הצעיר," מלבד אם רוצים לרדת להונגריה. הציונות משמעה גם החייאת השפה העברית.
מעניין אם העיתון ההונגרי הזכיר ויזכיר את היהודי ההונגרי אלעזר ראב שהיה בין מייסדי פתח תקווה היהודים-ההונגרים, שלמיטב ידיעתי שאפו להחיות את השפה העברית, ולא את ההונגרית.
מעניין אם תפוצת אוּי קֶלֶט תעלה על תפוצת "חדשת בן עזר".

גדעון לוי נ"י (נרו יכבה): "פו על הנרות שלכם!"
נערה בת 17 ערביה-מוסלמית עם חיג'אב, צולמה מכבה נרות בחנוכייה המוצבת בקניון וייצמן בתל אביב. המבוא לבית החולים איכילוב.
https://www.haaretz.co.il/news/law/2025-12-19/ty-article/.premium/0000019b-36a1-d60f-a5db-7faf4f9f0000
מכיוון שחג החנוכה הוא חג לאומי יהודי, המסמל שחרור לאומי, והנרות מסמלים את מאבק היהודים בחושך. מהלל האקטיביסט הפרו-איסלמי האוטו-אנטישמי והאנטי-ציוני, גדעון לואי-(לוי) את מעשיה של אותה ערבייה-מוסלמית וכך הוא כתב:
"פו על הנרות שלכם! גיבורת חג החנוכה שלי השנה היא אישה אלמונית בשחורים. חיג'אב לראשה, ארנק לזרועה וסלולרי בידה השנייה, היא ניגשה לחנוכייה בקניון ויצמן בתל אביב וכיבתה את הנרות בפו אחד. בן זוגה מחא לה כפיים. אחר כך חזרה האישה: השַמָש עוד בער והיא כיבתה גם אותו. האישה הזאת היא רוזה פארקס הפלסטינית.
"את החג שהיהודים חוגגים לרגל ניצחון מרד החשמונאים נגד הכובש היווני, מותר לשבש. בחג שבו היהודים שרים: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש," מותר למחות. בחג שבו היהודים שרים: "בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו, לילה ויום סביבוננו ייסוב, סופגניות נאכל בם לרוב," מותר לקלקל. ומעל לכל, בחג שבו היהודים שרים בלי בושה: "לעת תכין מטבח, מצר המנבח," שפירושו: כשתבוא העת שאלוהים יעשה טבח, מכל שונאינו המנבחים עלינו ככלבים – מותר להתקומם.
"מישהו צריך להזכיר לישראלים שכשהם מתפוצצים מסופגניות מפונפנות, בעזה יש עדיין רעבים ללחם, או לפחות מי שכבר לא יכולים לראות עדשים. שיש שם מאות אלפי חסרי בית שהחורף עושה בהם שמות. שיש שם חולים שמתים לאיטם בייסורים מחרידים בהעדר טיפול רפואי. ויש שם מאות אלפי ילדים שחבריהם נהרגו ויותר משנתיים אין להם בית ספר או כל מסגרת אחרת ועתידם נגזר לחיי בערות וייאוש, גם אם ישרדו את המלחמה שרחוקה מסיומה.
"לערביי ישראל זה נוגע. זה כואב להם, גם אם הם משותקים מאימת השלטון שעוצר את כל מי שמעז להביע אנושיות. ועכשיו באה האישה האלמונית, בנר רביעי של חנוכה, וכיבתה לישראלים החוגגים לרגע את הנרות, בפו אחד. היא גיבורה"
(גדעון לוי, במודפס: "פו על הנרות שלכם!" בדיגיטל: "מותר למחות ולקלקל את החגיגה. גם אם זה אומר לכבות נרות בקניון," "אל-ארצ'", 21.12.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-12-21/ty-article-opinion/.premium/0000019b-3ca6-dc39-abbb-fff6e68d0000

יוֹם הֻלֶּדֶת, חֲגִיגָה נֶחְמֶדֶת! מַה נָּעִים וּמַה נֶּחְמָד שֶׁכָּל בֵּן וְכָל בַּת לֹא נוֹלְדוּ בְּיוֹם אֶחָד – רַק בְּיוֹם הֻלֶּדֶת, רַק בְּיוֹם הֻלֶּדֶת!
הצעירה מאום אל-פחם שכיבתה את נרות החנוכייה אותרה בידי שוטרי מחוז ת"א – והודתה במעשה. להצדקתה טענה שהיה לה יום הולדת, אלא שבמשטרה בדקו וגילו: יום ההולדת שלה הוא רק בפברואר.
https://www.mako.co.il/news-law/e9f61eb3e8509910/Article-59a6d241c774b91027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
הבנתם? דומה ששקר מקורי כזה טרם ניתן. נרות חנוכה נדלקו לכבוד יום ההולדת שלה והיא כיבתה אותם וביקשה בקשה שכך יכבו גם נרות כל היהודים...
על הנערה הגזענית אין מה להתפלא זה החינוך שלה מהבית. מעניין מה היתה אומרת לו זרקו עליה חזיר כמתנה ליום הולדת?
בעצם גם על הגזען האוטו-אנטישמי לואי (לוי) אין מה להתפלא. זה חינוכו ואלו דעותיו. מגוחכת היא השוואתו של אותה נערה גזענית עם רוזה פארקס שלחמה נגד הגזענות בעד זכות לשבת באוטובוס ולא בעד הפיכת עצי חג מולד, או זריקת חזיר.
מכיוון שהביטוי "נרו יאיר" (בראשי תיבות: נ"י) הוא איחול מסורתי לאדם חי, המבקש שיאריך ימים ויצליח, ומקורו בשילוב פסוקים מהתנ"ך (כמו "כי אתה תאיר נרי ה' אלוהי יגיה חשכי" מתהילים י"ח כ"ט) וברכה עתיקה שמקורה כנראה בברכת החיים, שמשמעותה "נר ה' נשמת אדם," ורמז לתפילה לאריכות ימים והארה רוחנית, נאחל גם לגדעון לואי (לוי) את שאיחל לכולנו. גדעון לואי (לוי) נ"י. אבל נפיח "פו על הנר שלו." הכוונה עבורו היא ר"ת של נ"י "נרו יכבה".

שימותו היהודים וגם אני
מציל ערבי בחופי הכנרת העלה סרטון הזדהות עם עזה: שאלוהים ינקום, שהכנרת תתייבש.
https://rotter.net/forum/scoops1/925434.shtml
ר"ל. שלא נזדקק למציל כזה.

אסטרטגיית האחים המוסלמים של קטאר במאה ה-21
קטאר וסכנת "האחים המוסלמים"
קטאר פועלת לפי המתודולוגיה של חסן אל-בנא מהאחים המוסלמים: רדיפת כוח בכל דרך, סירוב להיתקע, ושימוש בהטעייה כדוקטרינה.
ב-24 בנובמבר 2025, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הוציא צו נשיאותי המגדיר סניפים של האחים המוסלמים כארגוני טרור זרים. שלושה שבועות לאחר מכן, קטאר, המרכז העולמי של האחים המוסלמים, אירחה שני כנסים בינלאומיים מרכזיים. פורום דוחה ה-23 משך 6,000 משתתפים, ביניהם ביל גייטס, טאקר קרלסון, דונלד טראמפ הבן, הילרי קלינטון וטום באראק. שבוע לאחר מכן, הכנס האחד עשר של האומות המאוחדות לשחיתות (CoSP11) הביא נציגים מכל העולם לדיון בשקיפות ובממשל אתי בדוחה. (הרי אין מושחת כמו המשטר הפשיסטי הקטארי נ.כ.)
האי-עקביות ברורה. למרות התדמית הציבורית הזוהרת של קטאר, המדינה מארחת ומממנת טרוריסטים, ומשמשת כמטה בפועל של האחים המוסלמים. בשנים 2012-2013, קטאר סיפקה 8-10 מיליארד דולר לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים בראשות מוחמד מורסי ואירחה את האימאם יוסף אל-קרדאווי, שהצדיק פיגועי התאבדות, עד מותו ב-2022. קטאר שומרת על הנהגת חמאס באירוח יוקרתי בדוחה ועירערה את יציבות לוב, סוריה ותוניסיה באמצעות תמיכה בפלגים המזוהים עם האחים המוסלמים.
בעודה מארחת אירועים בינלאומיים לאו"ם ומציגה פוליטיקאים מערביים ליברליים, קטאר מחזיקה מאות אלפי תושביה – עובדים זרים – בתנאים הדומים לעבדות, עם איומי גניבת שכר וגירוש, לפי דוח סחר בבני אדם של משרד החוץ האמריקאי משנת 2025.
הפרדוקס חושף את הצלחת הדעוה של דוחה– המתודולוגיה של האחים המוסלמים לשלטון. במקור היה "דעוה" מונח ערבי שפירושו "הזמנה" או "קריאה", המתייחס לפרקטיקה האסלאמית של הזמנת אנשים להבין ולאמץ את האסלאם, דרך דרשות, הוראה או עבודה מיסיונרית; האסלאם הפוליטי של האחים המוסלמים הפך את המושג הזה למעשה פוליטי. כפי שציינה הקרן להגנת דמוקרטיות בדו"ח אוקטובר 2025, האחים המוסלמים "התאימו את האידאולוגיה האסלאמיסטית הנוקשה שלהם לגמישות טקטית." מעבר לכוחה הכלכלי בנדל"ן ורכישות עסקיות במערב, קטאר מיכנה את הכוח הרך שם באמצעות תקשורת, פעילות פוליטית ודיפלומטית מתוחכמת כדי ללכוד את ההנהגה העולמית ואת הציבור שכעת עיוור בכוונה לפעילות הדעווה שלה.

תכנית אל-בנא: אסטרטגיית שלושת השלבים
האימאם חסן אחמד עבד אלרחמן מחמד אל-בנא ייסד את האחים המוסלמים במרץ 1928 עם המוטו: "אללה הוא מטרתנו. הנביא הוא המנהיג שלנו. הקוראן הוא החוק שלנו. הג'יהאד הוא הדרך שלנו. המוות בשירות אללה הוא התשוקה הגבוהה ביותר שלנו."
ריסלאת אל-תעלים שלו משנת 1943 פורמל[?] שלושה שלבים:
את-טעריף – מבוא דרך דעווה (הזמנה/הגעה)
את-תקווין – הכשרה דרך טרביה (חינוך) וטנזים (ארגון)
את-תנפיד – הוצאה להורג באמצעות עמל (פעולה)
קטאר משתמשת בשלושתם. מרכז הדיבייט של קטאר (2008) מגלם את הטריף תחת מסווה של חשיבה ביקורתית. כדוגמה לטקווין, קטאר השקיעה 1.07 מיליארד דולר בג'ורג'טאון במשך 20 שנה. דוח ISGAP מיוני 2025 מתעד כיצד חינוך במימון קטארי מייצר קציני שירות חוץ עם "ידע אקדמי על פרנץ פאנון" וטקסטים רדיקליים אנטי-מערביים נוספים. ההשקעה של קטאר בסך 6.5 מיליארד דולר בהשכלה גבוהה בארה"ב מאז 1986 בקורנל (1.95 מיליארד דולר), קרנגי מלון (1.05 מיליארד דולר), נורת'ווסטרן (770 מיליון דולר) והרווארד (358 מיליון דולר+) לא נבעה ממניע צדקה, אלא מעניין.
הדווה החינוכית של קטאר מתרחבת גם לפעילות בקמפוס עצמה. שייח'ה מוזא בינת נאצר מקטר, שעומדת בראש קרן קטאר בשווי מיליארדי דולרים, נרשמה כסוכנת זרה בשנת 2009 כדי להשיק פעילות השפעה בקמפוס. קמפיין אל-פחורה של השייח'ה כיוון במפורש לסטודנטים אמריקאים ל"כישורי הסבר" בכנסים בדוחה – כל ההוצאות משולמות. מסמכי משרד המשפטים חשפו מטרות הכוללות "הצגת סיפורים לאוניברסיטאות ולתקשורת המרכזית," "גיוס מנהיגי סטודנטים בקמפוסים בארה"ב ובעולם," ו"פיתוח תוכנית לימודים לדובר ופיתוח מנהיגות."
קטאר מממנת את אל-ג'זירה ומקושרת באנגליה ומגבירה נרטיבים אסלאמיסטיים ברחבי העולם, בעוד שתוכניות פורום דוחה יוצרות מראית עין של פתיחות ומקבלת לגיטימציה בינלאומית. המחקר של בן-דוד חושף את מכונת ההשפעה של קטאר דרך מוסדות משולבים. המרכז הערבי בוושינגטון (ACW) והמרכז הערבי למחקר ומדיניות בדוחה, שניהם במימון קרן קטאר, מספקים "זרם קבוע של 'מומחים' לעורכים, למדיה, לפרסומים ולאירועי הרצאות בארצות הברית," ומקדמים שליטה נרטיבית תוך שמירה על מעטה העצמאות.

מהיטלר ועד חמאס
אל-בנא העריץ בגלוי כוח טוטליטרי, ותירגם את 'מיין קמפף' של היטלר לערבית כ'הג'יהאד שלי'. הוא עיבד את 'דר שטורמר', עיתון אנטישמי של יוליוס שטרייכר, לקהל ערבי עם קריקטורות שלמות. משנת 1935, האחים שלחו משלחות לעצרות נאציות. באוקטובר 1938 אירחו את הוועידה הפרלמנטרית למדינות ערב ומוסלמיות בקהיר, שחילקה את מיין קאמפף ואת זיוף המקור הרוסי 'פרוטוקולי זקני ציון'. בשנת 1939, האחים המוסלמים פוצצו בית כנסת בקהיר.
כאשר המלך פארוק העניק לפושע המלחמה הנאצי המופתי הגדול" של המנדט הבריטי מוחמד אמין אל-חוסייני – מקלט ביוני 1946, אל-בנא כינה אותו "גיבור וג'יהאדיסט גדול." הברית של חמאס מ-1987 כזרוע הצבאית של האחים המוסלמים הדגימה שרשרת אידיאולוגית בלתי מופרעת של אנטישמיות חיסולית הממוזגת עם תיאולוגיה אסלאמית.
נושא הפורום של 2025 – "צדק בפעולה". כמעט מחצית מהפאנלים התייחסו ל"פשעים" ישראליים ללא אזכור לטבח חמאס הנתמך על ידי קטאר ב-7 באוקטובר 2023, שבו נהרגו מעל 1,200 ישראלים.
משתתפי הפורום אישרו את כוחה של קטאר: הילרי קלינטון, טאקר קרלסון, ביל גייטס, דונלד טראמפ ג'וניור, שר החוץ הסעודי (שסיים חרם בן ארבע שנים), נשיא סוריה האסלאמיסט, שר החוץ לשעבר של איראן ושר החוץ הנוכחי של טורקיה. הפורום התגלם[?] את התנפיד של אל-בנה — לאחר עשורים של דעוה, טרביה וטנזים, האליטות המערביות מסמנות לגיטימציה דרך נוכחות.
"הברית האדומה-ירוקה" בין השמאל לאסלאמיסטים נראתה כמתמזגת עם "הימין הער" של MAGA — מבודדים ומבקרי ישראל. טום באראק, שגריר טראמפ לטורקיה ולסוריה, הכריז: "אני לא רואה דמוקרטיה" במזרח התיכון. "ישראל יכולה לטעון שהיא דמוקרטיה, אבל באזור הזה, מה שעבד הכי טוב הוא מונרכיה מיטיבה." הוא טען נגד כפיית דמוקרטיה: "בכל פעם שאנו מתערבים… הוא לא הצליח."
טאקר קרלסון ראיין את שר החוץ הקטרי על הבמה, דחה טענות שקטר תמכה בטרור, הודיע על תוכניות לרכוש נכסים בקטאר, ולאחר מכן פרסם כי קטאר – ולא ישראל – צריכה להיות בעלת הברית העיקרית של ארה"ב במזרח התיכון. באופן אירוני, בדוחה, דונלד טראמפ ג'וניור דן ב"קפיטליזם פטריוטי" שבועות לאחר שאביו הוכרז כטרוריסט באחים המוסלמים.
למה אף אחד לא עוצר את קטאר?
קטאר מארחת הן את הצבא האמריקאי והן את חמאס. היא מתיישרת עם איראן למרות שמדובר במונרכיה סונית. בסיס חיל האוויר אל-עודיד מאכלס 8,000 אנשי צבא אמריקאים – המתקן הגדול ביותר במזרח התיכון של ארה"ב. קרן העושר הריבונית של 500 מיליארד דולר ומאגרי הגז הטבעי הופכים את קטר לבלתי ניתנת להחלפה. הפרדוקס הושלם: קטאר המטה הלא-רשמי של האחים המוסלמים מנהל כעת משא ומתן על הנשק המתקדם ביותר של אמריקה, תוך אירוח ארגון הטרור שטראמפ אסר עליו זה עתה.
קטאר פועלת לפי המתודולוגיה של אל-בנא: רודפת אחרי כוח בכל דרך, ומשתמשת בהטעיה כדוקטרינה. קטאר הפכה את הדעוה לכוח רך, את טרביה לכיבוש מוסדי, את טנזים לאימפריה תקשורתית, ואת תנפיד לתיאטרון דיפלומטי שבו האליטות המערביות מעניקות לגיטימציה לאחים המוסלמים בנוכחותם באירועים דיפלומטיים בינלאומיים. קטאר השיגה את העיוורון המכוון של המערב בזכות מתודולוגיית האחים המוסלמים המעודכנת שלה. הדעה במאה ה-21 אינה המרה, אלא לכידה; לא כוח, אלא השפעה; לא בן לילה, אלא באופן שיטתי, במשך עשרות שנים, במימון אקדמי, פורומים דיפלומטיים ומשא ומתן על F-35 שנמשכים גם כאשר ארה"ב מגדירה את האחים המוסלמים כטרוריסטים.
https://he.jcfa.org/dawa-in-doha-qatars-21st-century-muslim-brotherhood-strategy/
הכתבה אינה מזכירה את מצע החמאס המפאר את מייסד התנועה חסן אל בנא האומר: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה, [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו."
תנועת ההתנגדות האסלאמית היא אפוא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית. [התנועה] קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שהיד] עז אלדין אלקסאם ואחיו לוחמי הג'יהאד [מג'אהדין] מ[קרב] אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936. משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת מלחמת קודש [ג'יהאד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'יהאד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'יהאד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.
למרות שהחוליות רחוקות זו מזו, ולמרות שהמכשולים שהערימו הנוהים אחר הציונות בפני לוחמי מלחמת הקודש [מג'אהדין] עצרו את המשך הג'יהאד, [חרף זאת] תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר, שהרי השליח [מוחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.' ('חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.
"סיסמתה של תנועת ההתנגדות האסלאמית. אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש [ג'יהאד] הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה."
https://he.wikisource.org/wiki/אמנת_חמאס
ודוק: כפי שהראיתי אין ספור פעמים. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען הרואה בדברי מוחמד אלו שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה גזענות ולא מופת מוסרי.

פרשת קטארגייט
ראיתי רק את החלק הראשון של הראיון עם אליעזר פלדשטיין, וקשה עדיין להביע דעה מושכלת בפרשה.
השאלה המטרידה היא, איך בכלל בנימין מיליקובסקי-נתניהו לקח לעצמו עיצעס גייבער-יועץ חצרוני, ודובר, כל כך פיליסטיני וחסר השכלה, כפלדשטיין שלא יודע מילה באנגלית (לא למד ליבה), מסומם שלא קיבל סיווג ביטחוני בשל כך, שעוד ניסה לשכנע אותו להיכנע לכל דרישות החמאס ולהפסיק להילחם בחמאס ולהציל את שלטונו בעזה לאחר רצח ששת החטופים?

חאלד משעל הפך את חמאס לארגון לגיטימי בעיני המערב,
שבגד בערכי הדמוקרטיה
משעל. ממתג מחדש את המשך האחיזה בנשק לא כאמצעי לטרור, אלא כנכס להשגת יציבות.
הריאיון שהעניק חאלד משעל לאתר "Drop Site News", בדצמבר 2025, חושף קמפיין השפעה מתוחכם המנוהל בחסות קטארית ומיועד לעצב מחדש את דעת הקהל האמריקאית. משעל מפעיל סימולטנית שני וקטורים אסטרטגיים: מצד אחד הוא מנצל את הסנטימנט העסקי-התכליתי של הממשל בוושינגטון ואת הכבוד שהמערב רוחש ל"חזק", ומציע להם "עסקה" רציונלית, שבה חמאס מוצג ככוח ריאליסטי שלא הוכרע, היחיד שמסוגל לספק יציבות.
מצד שני הוא רוכב על גלי האהדה בציבור האמריקאי, תוך שהוא מחבק את הדור הצעיר והפרוגרסיבי, הרואה בישראל נטל ובחמאס ובפלסטינים "לוחמי צדק". במקביל הוא קורץ למחנה MAGA, הרואה בסיוע לישראל בזבוז משאבים שפוגע באינטרס הלאומי. כך מייצר משעל תנועת מלקחיים תודעתית: הופך את חמאס ל"שותף הכרחי" מבחינת הממשל, ול"שותף מוסרי" מבחינת הרחוב.
משעל וקטאר מבצעים בעצם "ארגון-מחדש עסקי" לנרטיב של הסכסוך. הם מזהים את הממשל האמריקאי כמי שפועל לפי שיקולי עלות-תועלת, וממתגים את ישראל כ"עסק כושל", המהווה נטל פוליטי וכלכלי על ארה"ב. המסר לוושינגטון הוא: אנחנו הכוח היחיד בשטח שניתן לסגור איתו עסקאות, בעוד ישראל גוררת אתכם להפסדים. כדי להכשיר את הקרקע לעסקה, משעל מנתק את חמאס מההקשר של טרור איסלאמי, ומציג אותו כארגון שחרור לאומי המנהל מאבק לגיטימי על בסיס המשפט הבינלאומי. הוא מגייס תקדימים כמו המהפכה האמריקאית, מאבקו של נלסון מנדלה בדרום אפריקה ואף את מאבקו של דה-גול בנאצים.
בשיאו של המהלך הרטורי הוא מגייס את אבו מוחמד אל-ג'ולאני מסוריה כדי להציב בפני המערב מראה מדויקת ומביכה: אם בשם היציבות האזורית הסכמתם לנרמל יחסים עם דמות שהיתה מזוהה בעבר עם אל-קאעדה, מדוע אינכם מוכנים לנקוט גישה דומה כלפי חמאס, שלדבריו אינו ארגון טרור אלא "תנועה חברתית-דמוקרטית נקיית כפיים ובעלת משילות מוכחת?
בתוך כך משלב משעל אזהרה אסטרטגית מפורשת מפני חזרה על הטעות בעיראק: פירוק הצבא והממשל, כך הוא טוען, אינו מוליד דמוקרטיה אלא ואקום מסוכן, שמזמין את עלייתם של כוחות קיצוניים דוגמת דאעש.
הוא ממתג מחדש את המשך האחיזה בנשק לא כאמצעי לטרור, אלא כנכס להשגת יציבות. הוא מציע מתווה שבו הנשק יישאר "במחסנים" כחלק מהסדר אזורי, ובכך הופך את העוצמה הצבאית של חמאס מבעייה לפתרון: קבלן משנה שימנע כאוס רדיקלי. במקביל, הוא מציג את ישראל כיישות בוגדנית המפירה הסכמים, ואת הרשות כגוף ריק מתוכן, כנוע וחסר לגיטימציה עממית.
בעניין המרחב הערבי והאיסלאמי נוקט משעל גישה של "הוקרה ותוכחה": משבח את עמדות חלק מהמנהיגים, אך חושב שזה "מעט מדי ומאוחר מדי." בהיעדר הנהגה מרכזית המסוגלת להניע פעולה קולקטיבית, ובעולם שנשלט על ידי איש עסקים הנוטה להרפתקאות וגחמות, הוא מבהיר, המדינות הערביות יוסיפו להיות משועבדות לאינטרסים כלכליים, רכישות נשק ובריתות הגנה. לכן, לפי תפישתו, רק איש העסקים טראמפ יוכל לכפות על ישראל את סיום הכיבוש.
כדי לגשר על הפער המובנה בין החזון של שחרור "כל פלסטין" לבין הצורך בהכרה בינלאומית, הוא מציע למערב ולעולם הערבי עסקה שבה מוותרים על "הסגנון", אך נשארים נאמנים ל"מהות". מצד אחד, משדרים לרחוב הפלסטיני כי חמאס עדיין דבק באי-הכרה בישראל ובמימוש זכות השיבה. מצד שני, מאמצים שפה של ניהול סיכונים וריאליזם פוליטי – מוכנים לקבל "מדינה בגבולות 1967," כדי להשיג אחדות לאומית טקטית ולספק "מוצר דיפלומטי" שהקהילה הבינלאומית יכולה לעכל.
הפרדוקס המסוכן ב"דוקטרינת משעל" לא טמון בשקריו, אלא בנכונות האליטות במערב לאמצם כבסיס לדיאלוג. אף שמשעל ממשיך לדבוק במורשת הג'יהאד, הוא מצליח לחולל "דיסוננס קוגניטיבי" בוושינגטון. המערב, בחיפושו אחר יציבות ומתוך פחד מ"הטעות העיראקית", שוגה באשליה שאפשר להפריד בין האידיאולוגיה הרצחנית של הארגון לבין יכולות הניהול שלו. מדובר בליקוי מאורות אסטרטגי, כאשר המערב מעדיף את הגורם ה"חזק" בשטח על פני ערכיו שלו. הנכונות לעצום עין מול תנועה המדכאת את בני עמה, שודדת את הקופה הציבורית ומקדשת את הדם, היא בגידה בכל ערך דמוקרטי. בכך, חמאס מחולל את הבלתי ייאמן: הוא גורם למעצמה הגדולה בעולם לראות ב"משילות הכאוס" שלו נכס אסטרטגי, והמסר המהדהד הוא הרסני – הטרור הוא המסלול המהיר ביותר לקבלת מושב לגיטימי בשולחן ה"דילים" האמריקאי.
התמונה שנלוותה לריאיון, שבה משעל מתחבק עם ג'ימי קרטר, בשנת 2008, משלימה את הפרדוקס: אם חתן פרס נובל לשלום ראה במשעל בן-שיח, הרי שהגדרתו כטרוריסט אינה אלא פרשנות פוליטית חולפת.
(רונית מרזן, "חאלד משעל הפך את חמאס לארגון לגיטימי בעיני המערב, שבגד בערכי הדמוקרטיה", "אל-ארצ'", 22.12.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-12-22/ty-article-opinion/.premium/0000019b-4695-d9e4-a3bb-cffdf45e0000
כל כך חבל שרונית מרזן הגיעה לתובנה הנכונה כל כך מאוחר בשעה שהיא היתה בין האחראים לאסון ה-7 באוקטובר כשניסתה לשכנע את הציבור הישראלי שיש להקשיב לסינואר כי פניו לשלום.
הנה קראו את דבריה:
https://www.haaretz.co.il/opinions/2020-04-16/ty-article-opinion/.premium/0000017f-eb35-d4a6-af7f-fff7580f0000
הנה מה שכתבתי עליה בזמנו:
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01933.php
על ישראל להמשיך להילחם בחמאס עד חיסולו, ובד בבד להכריז על קטאר כאוייב ולהתמודד איתה בכל האמצעים ובראש ובראשונה לסיכול התעמולה שהיא מפיצה בעולם, ולחשיפת הסכנה של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי לעולם שקטאר מפיצה.
יש לדאוג מאוד מהרווחים שעושים דונאלד טראמפ, יֶרֶד קושנר, וסטיבן ויתקוף בקטאר, והסכנה שימכרו אותנו בסכומים אלו. מן הסתם בעתיד שסכנת האחים המוסלמים תתברר לעולם יאשימו את היהודים שמכרו את העולם ב-30 שקל כסף.
ודוק: קטאר היא עתה האוייב הגדול והמסוכן ביותר של ישראל.

בין נתניהו לרחל יחימוביץ' ויאיר למפל-לפיד
הסכם הגז עם מצרים דווקא טוב
זה היה שבוע קשה לכת שרלטני הגז. (בראשות רחל יחימוביץ')
כבר 15 שנים שאנשיה מנסים להשאיר את הגז עמוק באדמה – אבסורד מושלם. הם עשו זאת בעזרת תעמולה שקרית והגשת אינספור בג"צים שעיכבו את הפרויקט וגרמו לנזק ממשי למשק. הם אמרו שאין כדאיות כלכלית להפקת הגז, וטענו שמאגר "לווייתן" לא יפותח. את המאבק ביצוא הם החלו לפני עשור (ב-2015), כאשר יצאו נגד הסכם יצוא הגז הראשון עם מצרים. הם אמרו שאין מספיק גז, ואם נייצא בכל זאת, הגז ייגמר בתוך 15 שנים (ב-2030), ואז מחיר החשמל יזנק וזיהום האוויר יקפוץ, כי נצטרך לחזור לשימוש בפחם ובמזוט. הם צעקו: "אתם משעבדים את עתיד ילדינו." אבל היצוא בכל זאת יצא לפועל, יש מספיק גז גם לנו וקופת המדינה נהנית מהכנסות יפות, כך ש"עתיד ילדינו" דווקא השתפר.
לפני ארבעה חודשים ספגה כת שרלטני הגז עוד מכה. התברר שעסקת יצוא נוספת עם מצרים עומדת על הפרק, והם חזרו להפחדות: הייצוא הגדול למצרים ישאיר אותנו בלי גז בתוך 15 שנים (ב-2040). תמיד זה 15 שנים. אבל מה לעשות ומתברר שעתודות הגז ב"לווייתן" גדולות בהרבה ממה שהעריכו פעם, כך שאין בעיה לייצא למצרים, להרוויח דולרים טובים, וגם להותיר מספיק לשוק המקומי.
המטרה של אנשי הכת היא אותה אחת לאורך השנים: להשאיר את הגז עמוק באדמה עד שיהפוך למקור אנרגיה לא רלוונטי. הרי ידוע שברחבי תבל עובדים מדענים על ניצול יעיל יותר של אנרגיות מתחדשות (שמש, רוח ומים), ויש גם התפתחויות טכנולוגיות בתחום יצירת אנרגיה בכורים אטומיים זעירים (SMR). כל זה עלול להפוך את הגז בעוד 20 שנה למקור אנרגיה מיושן שהביקוש אליו נמוך. לכן נכון לייצא אותו היום ולהרוויח ממנו עשרות מיליארדים כל עוד יש ביקוש. ומדובר ביצוא ענק, בהיקף של 35 מיליארד דולר (112 מיליארד שקל), כאשר ההכנסות לקופת המדינה יגיעו ל-58 מיליארד.
בניגוד להפחדות של כת שרלטני הגז, מחיר הגז המקומי לא יעלה בעקבות היצוא. נקבעו מנגנונים שלא יאפשרו זאת, כאשר המחיר המקסימלי יעמוד על 4.7 דולר ליחידת חום, כך שמחיר החשמל אצלנו יישאר נמוך. מצרים לדוגמא תשלם כ-7 דולר ליחידת חום! כמו כן, החל מ-2032 המדינה תוכל לצמצם את היצוא, אם הביקוש המקומי יעלה.
כדי לעמוד בעסקת היצוא הגדולה, בעלי "לווייתן" ישקיעו 4 מיליארד דולר בהרחבת ההפקה מהמאגר ובהנחת צינור גז חדש בין רמת חובב לניצנה, דבר שמשמעותו גידול בצמיחה ובתעסוקה. בנוסף, העסקה עם מצרים תגדיל את הסיכוי שחברות ענק בינלאומיות יחלו לחפש גז מול חופי ישראל.
להסכם עם מצרים יש גם זווית מדינית. הוא יחזק את שיתוף הפעולה בין הצדדים, ויפחית את העוינות. אולי הוא גם יביא לפגישה משולשת בין דונלד טראמפ, בנימין נתניהו ונשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי בסוף החודש במאר א־לאגו.
אז נכון שזה מרגיז לראות את האיש השפל ביותר בהיסטוריה של העם היהודי הופך הסכם כלכלי-מדיני להישג אישי שלו, אבל מה לעשות שהפעם ההסכם טוב.
(נחמיה שטרסלר, "הסכם הגז עם מצרים דווקא טוב", "אל-ארצ'", 22.12.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-12-23/ty-article-opinion/.premium/0000019b-45c6-d4ce-a3df-5dee811e0000
כמה מגוחכת היתה רחל יחימוביץ' שטענה שלמצרים יש הרבה גז והיא בכלל לא תיזדקק לגז הישראלי.
קשה שלא להשוות עם ממשלת ה"שינוי", והריפוי" של למפל-לפיד, בנט-עבאס, שמסרה בחינם שטח ימי גדול עם פוטנציאל של גז לחיזבאללה.

מפלגת השמאל בגרמניה נגד היהודים
אחרי שמפלגת השמאל הקיצוני בגרמניה (הלינקה) לא השיגה את חמשת האחוזים הדרושים לכניסה לפרלמנט בבחירות הפדרליות ב-2021, מנהיגת המפלגה, שרה ווגנקנאכט, נפרדה ממנה, הקימה מפלגה חדשה עם קו יותר פרו רוסי, נגד ההגירה ובעד פרידה מהאיחוד.
הלינקה סבלו מהפרידה: היא נכשלה בבחירות לפרלמנט האירופאי, נכשלה בבחירות במדינות המזרח, מקור הכוח שלה בעבר, וכל הסימנים הראו כי הלינקה לא הולכים לחזור לפרלמנט לקראת הבחירות ב-2025.
אבל קצת לפני הבחירות החל המהפך. הלינקה השתלטו על הרשתות החברתיות, חרשו ביקורים מבית לבית ודיברו עם אנשים על הבעיות היומיומיות שלהם: יוקר מחייה, מחסור בדיור, אנרגיה. הם בידלו את עצמם משאר המפלגות, הציגו חזית מאוחדת בלי מריבות בהנהגה, שמו את עצמם כאלטרנטיבה למפלגת הימין הקיצוני AFD (ולשמרנים שניסו לחקות אותה), והציגו קו שאפשר היה להסכים איתו לגבי המלחמה באוקראינה: נגד פוטין והפלישה, אבל גם נגד חימוש אוקראינה, והבנה לפיה רוסיה פועלת גם פעולה הגנתית נגד התפשטות נאט"ו למזרח.
המפלגה זכתה ב-8.8 אחוז מהקולות בבחירות, וזכתה ברוב בין הבוחרים בגילאים 18-24, ו-25-34. אם כי צריך לסייג: את רוב הקולות שלה היא ניכשה ממפלגות השמאל כמו הירוקים והסוציאל דמוקרטים, כשה-AFD בעצמה זוכה ב-20.8 אחוז מקולות הבוחרים ומגיעה למקום השני במניין הבוחרים הצעירים. שתי המפלגות הללו היו הסמל הגדול ביותר למיאוס מהמפלגות המסורתיות, הקיטוב והנטייה לקיצוניות.
חלק מההצלחה הגדולה של השמאל, בעיקר בין הצעירים הגרמניים והבוחרים המוסלמיים, נבעה מהעובדה שהלינקה היתה מפלגת הדגל של ההפגנות נגד ישראל והמלחמה בעזה. המפלגה הצביעה בעד אימוץ הגדרת האנטישמיות שמבדילה בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות. וצעירי המפלגה, כהשתקפות של ההפגנות האלימות והאנטישמיות ברחבי גרמניה שקראו לחיסולה של ישראל, לרצח יהודים, הפילו טרור על יהודים בקמפוסים ובכל שאר תחומי החיים בגרמניה כינו את ישראל כמדינה "גזענית, קולוניאליסטית שמבצעת רצח עם". במקרים חמורים ביותר הפחיתו חברים במפלגה מערך מעשי החמאס בשבעה באוקטובר. כאפיות, דגלי, צעיפי וסיכות פלסטין הפכו לחלק בלתי נפרד מוועידות המפלגה.
באוקטובר 2024 עזבו את המפלגה חמישה חברי הפרלמנט בברלין לאחר חילוקי דעות ביחס למדינות המפלגה לגבי המלחמה באנטישמיות והזכות של ישראל להגנה עצמית.
וזה לא נגמר שם: מרתה ווטריך, אחת מדוברות המפלגה השוותה בין עזה לשואה, באוגוסט, לאחר שחמישים ושניים ילדים יהודים הורדו ממטוס בוולנסיה, נכתב ברשת החברתית של נוער השמאל של פרנקפורט: "אנחנו מצטערים להודיע כי הילדים לא הורדו כשהמטוס היה באוויר."
בוועידת הצעירים של המפלגה בנובמבר, חברים במפלגה שנקטו צד חיובי כלפי ישראל או אפילו לא קו תקיף מספיק, חוו איומים בפומבי, העלבות, והתקפות פיזיות. משלחת אחת עזבה מוקדם יותר בגלל איומים, ומשלחת אחרת, מטורינגיה, החליפה מלון ועזבה יום לאחר מכן לאחר שהודעות עברו בצ'אטים של המפלגה: "אל תתנו לטורינגיה לישון, אנחנו יודעים איפה החדרים שלהם נמצאים." "אנחנו לא יודעים איך להמשיך מכאן," כתב חבר במשלחת מטורינגיה לפני שהמשלחת עזבה.
במקום להוריד את הלהבות, ולהרגיע את האווירה העכורה בתוך המפלגה או לגלות קצת דאגה כלפי חיי היהודים בגרמניה, החליט יאן ואן אקן, אחד משני מנהיגי המפלגה להגביר את הלהבות גם לאחר הפסקת האש, ואמר כי ישראל כבר לא יכולה לסמוך באופן אוטומטי על תמיכת גרמניה בגלל השינוי שמתחולל בדעת הקהל בארצו.
ואן אקן, כמו מנהיגי מפלגות שמאל אחרות בעולם, רואה את העולם מחור מחילת הארנב של מפלגתו: מפלגה של שמונה אחוזים שחושבת שהיא מכתיבה את דעת הקהל בגרמניה. וזאת בשעה שאלטרנטיבה לגרמניה הפשיסטית מובילה את הסקרים עם יותר מעשרים וחמישה אחוזי תמיכה (כן, אחד מכל ארבעה בוחרים גרמנים מתכוון להצביע למפלגה פשיסטית). ובפאראפראזה על דברי הווארד שטרן על רוג'ר ווטרס: יאן ואן אקן, לפני שאתה מתקן את ישראל, קודם תתקן את גרמניה.
האמירה השנייה של של ואן אקן היא כבר מתחום הקומדיה הטראגית. ואן אקן טוען כי גרמניה צריכה להטיל אמברגו על משלוחי נשק על ישראל, ולהטיל עליה סנקציות כלכליות ומסחריות, ולגבות ממנה מחיר. כל האמירות הללו קרו כשבועיים לאחר שמערכות החץ הראשונות מתוצרת ישראל הוצבו בבסיס חיל האוויר הגרמני במזרח המדינה ובאותו שבוע שבו גרמניה הודיעה על רכישת עוד מערכות חץ מישראל, בשווי של 3.1 מיליארד אירו, כדי לסייע בהגנה האווירית של גרמניה. אבל ואן אקן רוצה להטיל אמברגו נשק על ישראל. איזו בדיחה עצובה.
(זאב אברהמי)
https://www.ynet.co.il/news/article/sjejfy4711g?utm_source=Taboola_internal
היהודים שוב נופלים בין האנטישמיות השמאלית לימנית הישנה בדויטשלנד, ועתה נוספה להם האנטישמיות המוסלמית.
נעמן כהן

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005

ליוהנס מילר, בן-הטוחן

אִלּוּ לִפְנֵי שָׁנִים נָשָׂאתִי
אֶת גֵּיהִנּוֹמֵךְ הַקָּט
לוֹמֵד לִפְסֹעַ בִּשְׁבָרַיִךְ
נָס עַל קֶרַח דַּק מִמֵּךְ אֵלַי אֵלַיִךְ
שׁוֹמֵעַ אֶת הַכְּפוֹר נִסְדַּק בִּצְלָעוֹתַיִךְ
אִשָּׁה עֲיֵפָה אַתְּ
מִן הַתְּבוּנָה לָשֵׂאת רַגְלַי לִבְרֹחַ
בְּטֶרֶם אַתְּ יוֹצֵאת
מִדַּעַת, נוֹשֶׁרֶת אֶל חֵיקִי
כִּפְרִי בָּשֵׁל מִדַּי –

בִּשְׂרִיד רֵיאָתָהּ וְהִיא גּוֹוַעַת
לְיוֹהַנֶס מִילֶר, בֶּן-הַטּוֹחֵן:
"כֵּן יוֹהַנֶס, אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ
רַק אוֹתְךָ כָּל יְמֵי חַיַּי
וִיקְטוֹרְיָה הִיא הַכּוֹתֶבֶת
וֶאֱלֹהִים קוֹרֵא אֶת הַדְּבָרִים
מֵעַל שִׁכְמִי."

הֲיִי שָׁלוֹם, עַכְשָׁיו זָרָה אַתְּ
וְאַךְ לְתֹהוּ קְצָת
מִלִּים שֶׁלִּי מְרַחֲמוֹת אוֹתָךְ
וּקְצָת מִלִּים שֶׁלָּךְ מְרַחֲמוֹת אוֹתִי –
רַק אֶת עַצְמִי נָשַׁקְתִּי בִּשְׂפָתַיִךְ
לִפְתֹּר חִדַּת גַּאֲוָתִי
אֲבָל מוּזָר הָיָה לִבֵּךְ וְקַר וְדַל כֹּחוֹ
אִם לֹא יָכֹלְתְּ אוֹ לֹא רָצִית
אַחַת לִי. שְׁנוֹתַי נֶאֱסָפוֹת מוּלֵךְ
אֶתְמוֹל עָצוּב בְּגַעֲגוּעַ סָתוּם
כַּחֲמִישִׁיָּה בְּדוֹ-מָז'וֹר לְשׁוּבֶּרְט
אַתְּ נִגּוּן שֶׁלֹּא הָיָה בָּךְ –

יולי 1973

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, בן ציון יהושע הזכיר את יונתן גורל ז"ל, כמו בן-ציון גם אני הייתי אחד מאוהביו של גורל.

אורי הייטנר מזכיר את הפילוג המבהיל בעין חרוד בתחילת שנות החמישים, באותם ימים למדתי בקבוצת גבע, והמורה שלנו מיכל גור אריה (אימא של דליה רביקוביץ') תיארה בפנינו את האסון המתרחש לנגד עינינו, כשהיא מדגישה שגבע אינה נגועה בפילוג. הייטנר מתאר כיצד שמעון ריקלין האשים את הקיבוצים במצב בקריית שמונה. והרי אין ערוך לתרומה האדירה של הקיבוצים לתקומת העם בארצו.

נעמן כהן מתאר כיצד הבנת התועלת שהיהודים מביאים לסביבתם שיכנעה את פרידריך ברברוסה להיות מגינם.

נעמן כהן קרא את מאמרי "האם התנ"ך מונותיאיסטי?" (אני שמח שיש לי קורא מעמיק אחד!) – וטוען כי התנ"ך איננו ספר פילוסופי, והדוגמות של הרמב"ם אינן רלוונטיות לתכנים של התנ"ך, כי אין דוגמות ביהדות, והיהדות בהתפתחותה לאורך ההיסטוריה אינה מונותיאיסטית. יחד עם זאת, נעמן כהן בוודאי לא יכחיש כי התנ"ך היה הבסיס למונותאיזם היהודי, הנוצרי והמוסלמי. שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם (הדוגמות!) מצויים בסידור התפילה, לכן אי אפשר לומר בצורה קטגורית שאין דוגמות ביהדות.

שלך –

משה גרנות

* משה מעוז: על הפאתוס שליווה את נאומיו של שזר מסופר שעמד פעם על הבמה, בקולנוע "ארמון" החיפה כמדומני, והכריז ש"אנחנו צועדים אמנם צעד אחורה אך שני צעדים קדימה" ואז צנח מהבמה. מאז הציבו כיסא לפניו שיעצור את הצעדים קדימה.

* אהוד: לפני שנים רבות השתתפתי במשלחת של אגודת הזכרים, [סליחה – הסופרים, אז בכלל לא היו סופרות בשם של האגודה, רק היום יש!] בראשות יו"ר הוועד ישראל כהן, במשלחת אל נשיא המדינה זלמן שזר. ישבנו והנשיא דיבר אלינו בעברית מליצית ולא היה אפשר להבין מילה מדבריו. לחשתי לישראל כהן שאינני מבין מילה מדבריו, והוא לחש לי חזרה – "ככה זה אצלו – אין מה לעשות."

* אהוד, מה יהיה? איך אפשר לכפות על גרנות לפרסם עוד סיפורים? האם ניתן לשחד אותו (כמנהג יוצאי רומניה)? אבל במה? חזקה עליך שתמצא פיתרון.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

פינת המציאות: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • שירי אסתר ראב: שירים נוספים
  • עמנואל בן סבו: החיים הנפלאים בטריסטון דה קונה
  • יצחק בריק: סיבוב נוסף עם איראן יהיה הרה אסון
  • יורם אטינגר: ישראל לארה"ב כמו מייקל ג'ורדן
  • רון בריימן: ריבוי תפקידי היועמ"ש
  • יוסי אחימאיר: לוי אשכול נתן את ההוראה
  • אורי הייטנר: צרור הערות 24.12.25
  • רון גרא: בִּשְׁכוּנָתִי
  • מרדכי ניסן: על מדיניות, מלחמה, ומולדת
  • בן-ציון יהושע: בין ייאוש לתקווה
  • משה גרנות: האם משה הכיר את עשרת הדיברות?
  • אהוד בן עזר: ספר הגעגועים
  • מנחם רהט: האבכה בצום העשירי?
  • נעמן כהן: 107 שנים לאחר הקמתו, הושק מחדש בת"א העיתון היהודי-הונגרי "אוּי קֶלֶט"
  • אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * אהוד היקר, בן ציון יהושע הזכיר את יונתן גורל ז"ל, כמו בן-ציון גם אני הייתי אחד מאוהביו של גורל.
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+