המדינה היהודית-ישראלית היחידה בעולם עומדת איתן מול סערות הזמן, מול טבח שבת שמחת תורה, מול מלחמות בשבע חזיתות, מול מסע אנטישמי ואנטי יהודי, מול איום קיומי, מול מורכבויות ואתגרים בחברה הישראלית, מול יוקר מחייה, מול שסעים ופילוגים שאיימו לנפץ את המכנה המשותף, מול התדרדרות בביטחון האישי, מול רוחות רעות מבית ומחוץ המבקשות לפרום את המרקם הייחודי שיצר את יצירת הפאר העולמית. מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, הפלא העולמי, של החוזים, החולמים והמגשימים.

משעמדה מדינת ישראל כסלע בזלת יצוק מול הסוגיות הנפיצות, וצלחה אותם בעוז ובגבורה, החל מסע תעמולה, מסע החלשה, מסע של ניתוק העם מערש הולדתו, מזהותו, משורשיו, מארצו, הארץ המובטחת, ארץ אשר כל בה.

מובילי התופעה המסוכנת של התנקות העם משורשיו, הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, החולמים על ככל העמים בית ישראל, מאביסים את השיח הציבורי בשיח מעודד על נפולות של נמושות שגילו את האור הגנוז, את האושר בגרמניה ובאוסטרליה, בבריטניה ובקפריסין, ביוון ובאיטליה, לכל מקום והכי רחוק ממדינת ישראל הרי זה משובח.

קבוצת מפרקי המדינה, קבוצת קטנה של קנאים פרוגרסיביים ופונדמנטליסטים השולטות במוקדי הכוח וההשפעה, הזוכים למימון רב ממקורות עלומים, פועלת ללא לאות להגברת הירידה מהארץ, לנטישת המולדת, לפירוק פנימי והתנתקות מעשית מהמדינה.

קבוצת מפרקי המדינה פועלת בשיטתיות להחלשת המדינה, ליצירת מציאות של הכול רע, נורא, איום ובלתי אפשרי.

מעוררים ויוצרים שיח של: החיים אושר צרוף ושמחה בלתי נשלטת בברלין, ברומא, במלבורן, חיים נטלי דאגות, נטולי פחדים, חיים של שמחה תמידית ללא בעיות של יוקר מחייה, חיים של אושר בלתי נגמר, רק תבואו, המושבה של היורדים ממתינה רק לכם.

פסטיבל מספרי הסיפורים על החיים היפים של נוטשי המולדת, מבליט סיפורי הצלחה בקליטה במושבות, מהנדס תודעה של סחף יהודים המבקשים לנטוש את המולדת, של ועדות קבלה במושבות הנוטשים, של עוצר ראיונות של המצליחים החדשים שמא יגיעו נוטשים רבים שיפרו את שלוותם בגן העדן החדש הרחק מהמדינה היהודית היחידה בעולם.

באופן שיטתי מושתקים קולות של מאות אלפי יהודים שבחרו לנטוש את המולדת ועברו לחיות במדינות בהן הם אורחים לא רצויים, מבוהלים, מאוימים, מותקפים, בורחים מיהדותם ומותקפים בארץ החדשה על יהדותם.

אל מול הנוטשים, גידולי המים, המאופיינים ממילייה מסוים מאוד, מתקיימים כינוסי עלייה במדינות רבות בעולם, יהודים מבקשים לעלות לארץ חמדת אבות, לטעת עץ, לבנות בית, לחיות חיים יהודים ללא מורא, ללא אימת האנטישמיות, שבים למולדת, אירועים אלה אינם זוכים לפרסום – מהתעלמות מוחלטת ועד אזכור זניח.

מדינת העם היהודי, הבית לכל יהודי בכל מקום בעולם, תשרוד את הנוטשים, את מי שירדו מהארץ, מדינת העם היהודי תפתח את זרועותיה גם ליורדים שיבקשו לשוב כשהאנטישמיות תלחך את כנף בגדיהם, גם כששונאי יהודים ירדפו אותם, גם כשיחושו שהאדמה בברלין וברומא תרעד, מדינת כל יהודיה.

בטריסטון דה קונה שבאוקיינוס האטלנטי הדרומי, הכפר הנידח בעולם, יש עדיין מקום להקמת מושבה לגידולי מים מישראל.

עמנואל בן סבו

"הארץ", 23.12.25

ישראל נטלה הימור כביר, כשיצאה למתקפה ישירה על אדמת איראן. ההימור נחל הצלחה משמעותית, שבאה לידי ביטוי בפגיעה קשה בתוכנית הגרעין האיראנית, במערכי המשגרים ובמאגרי הטילים הבליסטיים של הרפובליקה האיסלאמית.

ואולם, במהלך העימות, שנמשך 12 ימים, שיגרו האיראנים מאות טילים בליסטיים לעבר ישראל, ומה שחשוב בעניין זה זו העובדה שהמאמץ האיראני כוון בעיקר לעבר בסיסי הצבא ויעדים אסטרטגיים, ולא לעבר מרכזי אוכלוסייה אזרחיים.

למרות זאת, ולמרות הסיוע של ארצות הברית ביירוט הטילים, בשילוב עם היכולות המרשימות של מערכת "חץ", שהצליחו לבלום רבים מהטילים – עשרות טילים פגעו ביעדים אסטרטגיים ובשכונות מגורים וגרמו לנזקים כבדים. אילו כל הטילים היו מכוונים למרכז גוש דן ההימור היה עלול להסתיים באסון לאומי נורא. בנוסף, מלאי טילי היירוט של ישראל וארה"ב הצטמצם משמעותית, והממשל האמריקאי כבר הבהיר, כי לא יוכל לספק בעימות הבא את אותה כמות טילים שסיפק בסבב הקודם.

יש לזכור, כי מהמרים גדולים נוטים, ברובם, לאבד בסופו של דבר את כל הונם. כאשר אדם מהמר על המדינה שלו, הוא מעמיד אותה בסכנה של אובדן מוחלט. עלינו לזכור כי למרות המכה הקשה שהנחיתה ישראל על איראן, האיראנים משתקמים במהירות. בעזרת תמיכה סינית, הם מצטיידים באלפי טילים בליסטיים חדשים, כאשר כושר הייצור שלהם צפוי להגיע בקרוב לקצב של 3,000 טילים בחודש.

במידה שישראל תחליט לתקוף שוב, וזה מה שמתכוון בנימין נתניהו להציע לנשיא טראמפ בפגישתם המתוכננת בסוף החודש, קיים סיכוי סביר מאוד שהפעם האיראנים יכוונו את הטילים הבליסטיים שלהם ישירות לעבר מרכזי אוכלוסייה, ובראשם גוש דן. האיראנים כבר מאיימים, כי יגיבו בצעד כזה על תקיפה חוזרת, והפעם הם ערוכים הרבה יותר מאשר בפעם הקודמת, הן בהיבט ההגנתי והן בהיבט ההתקפי. התוצאה עלולה להיות נזק בל ישוער שיתבטא בפגיעה בחיי אדם ובתשתיות באזור גוש דן, שבו מרוכזים 70% מאוכלוסיית המדינה וגם קרוב ל-80% ממרכזי הכלכלה הישראלית.

יש לזכור גם את יחסי הכוחות הגיאוגרפיים בין שתי המדינות. גם אם ישראל תצליח להנחית מכה קשה נוספת ואף לפגוע אנושות בטהראן, אין הדבר דומה להשפעה של פגיעה מסיבית בגוש דן. שטחה של איראן גדול פי 75 מזה של ישראל. איראן, לפיכך, תוכל לשרוד גם אם תספוג מהלומות קשות, אך ייתכן שישראל לא תוכל להתאושש מפגיעה אנושה בגוש דן.

אילו כל הטילים האיראניים היו מכוונים למרכז גוש דן, היה מתחולל אסון נורא. הפעם זה מה שאיראן עלולה לעשות.

ואולם, אפילו אם ישראל תצא מהעימות הבא כשידה על העליונה, למרות המחיר הכבד שללא ספק תשלם, ואפילו אם איראן תספוג פגיעה קשה – הרי שבתוך חצי שנה בלבד יהיה בידי האיראנים ארסנל טילים זהה לזה שיש להם כיום. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להיגרר לסבב לחימה כל כמה חודשים? לכל בר דעת ברור, שבמצב כזה ישראל לא תוכל לשרוד לאורך זמן בהתחשב בגודלה המצומצם, במשאביה המוגבלים ובחוסנה החברתי.

הדרך היחידה שנותר אפוא לישראל היא ביצור הסכמי הגנה עם ארה"ב, ברית נאט"ו ומדינות נוספות, יצירת מאזן אימה אסטרטגי וחתירה מתמדת להסכמי שלום עם מדינות ערביות נוספות.

יצחק בריק

ל– NIKE- אבל הרבה יותר!

מייקל ג'ורדן הוא חלון הראווה של NIKE שהפך את החברה למותג לייף-סטייל עולמי בשווי של מיליארדי דולרים. אבל, ישראל היא חלון הראווה המוביל – ומעבדה בתנאי קרב – בשווי של מגה מיליארדי דולרים – עבור תעשיות ביטחוניות ואזרחיות וזרועות הצבא של ארה"ב.

השימוש הישראלי השיטתי ובעצימות ייחודית במערכות לחימה מתקדמות של ארה"ב משדרג את איכותן ומקדם את שיווקן, חושף מגבלות קריטיות של מערכות לחימה סיניות ורוסיות הפרוסות ברחבי העולם, ובכך מטה את מאזן הכוחות העולמי לטובת ארה"ב. ישראל מדגישה את יתרון מערכות הלחימה האמריקאיות בשוק העולמי, תורמת לגידול הייצוא הביטחוני של ארה"ב בעשרות מיליארדי דולרים, מרחיבה את בסיס התעסוקה (כ-2.5 מיליון עובדים בתעשיות הביטחוניות בארה"ב), ומוסיפה מיליארדי דולרים להכנסות האוצר האמריקאי ממס חברות ומס הכנסה אישי. ישראל גם מהווה מרכז חדשנות עבור שיטות אימונים ותורות לחימה של זרועות צבא ארה"ב.

השימוש היעיל ופורץ-הדרך שעושה ישראל במטוסי קרב מתוצרת ארה"ב, לצד עשרות מערכות לחימה מתקדמות נוספות מתוצרת ארה״ב, מהווה מכפיל כוח כספי וביטחוני ייחודי לארה״ב, המחזק את הכלכלה וכוח ההרתעה של ארה"ב.

הביצועים הקרביים, המורכבים והאיכותיים של חיל האוויר הישראלי הפגינו את אמינות ועליונות מטוסי ארה"ב, ושידרגו באופן מהותי את ייצוא F-16 ,F-35 F-15 למרות שמטוסי F-15 -F-16 הם בני 50–55 שנים, הם מבוקשים ברחבי העולם, עקב הביצועים המבצעיים המוכחים של חיל האוויר הישראלי, שהביאו לשדרוג משנה-משחק של איכות המטוסים.

יצרנית המטוסים "לוקהיד-מרטין" נהנית מנסיקה ביצוא מטוסי F-16 (לטורקיה, דנמרק, בולגריה, רומניה, בחריין, מרוקו, ירדן, סלובקיה, טאיוואן וייתכן שגם אוקראינה)F-35 (לבריטניה, קנדה, גרמניה, איטליה, פינלנד, שווייץ, הולנד, נורבגיה, אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, סינגפור, דנמרק, יוון, רומניה, פולין ובלגיה). "בואינג", יצרנית ה ת את המטוס לערב הסעודית, מצרים, יפן, דרום קוריאה, סינגפור, קטאר, אינדונזיה, ועוד.

בשנת 2025 דיווחה "לוקהיד-מרטין" על צבר הזמנות למטוסי F-35 בהיקף של 173-179 מיליארדי דולר. אבל, ב-2018 היתה ישראל המדינה הראשונה בעולם שרכשה את F-35 לשימוש מבצעי – כאשר מומחים רבים דנו את המטוס לכישלון. אולם, המעבדה הישראלית בתנאי קרב, בשיתוף פעולה עם "לוקהיד-מרטין", התגברה על תקלות קריטיות טכניות ומכניות, והפכה את הF-35 מכישלון צפוי-לכאורה – לבוננזה של מיליארדי דולרים. מ- 2019 עבר יצוא F-35 את רף ה-1,200, תוך הרחבת כוח העבודה בכ-35% (290,000 עובדים כולל קבלני משנה).

ב-21 ביוני 2025, תקף חיל האוויר של ארה"ב שלושה מתקני גרעין מרכזיים באיראן, ללא הפרעה של חיל האוויר וההגנה האווירית האיראנים, מכיוון שנוטרלו על ידי חיל האוויר הישראלי ב-13 ביוני (ובשבוע שלאחר מכן). אף בעלת ברית אחרת של ארה"ב יכולה לספק שירות קריטי שכזה!

חיל האוויר הישראלי מעביר ליצרנים בארה"ב מדי יום לקחים של תפעול, תחזוקה ותיקונים החוסכים למפעלים 10-20 שנות מחקר ופיתוח (ששווים מיליארדי דולרים). לדוגמא, עלות המחקר והפיתוח של F-35 היא 55 מיליארדי דולרים. תהליך דומה מתקיים לגבי עשרות מערכות לחימה נוספות מבית היוצר האמריקאי, הנהנות מלקחי המעבדה הישראלית בתנאי-קרב, המשדרגים את התחרותיות של המערכות האמריקאיות, מגדילים את יצוא ארה"ב, ומרחיבים את בסיס התעסוקה בתעשיות הביטחוניות של ארה"ב (2.5 מיליון עובדים).

ישראל מספקת לארה"ב, בשיטתיות, מודיעין אנושי (HUMINT) ומודיעין אותות (SIGINT) לסיכול טרור אסלאמי נגד מתקנים אמריקאים במזרח התיכון ועל אדמת ארה"ב, כולל ניסיונות טרור נגד שדות תעופה בארה"ב.

לפי הסנאטור דניאל אינוייה, שהיה יו״ר ועדת המודיעין של הסנאט: "היקף המודיעין החיוני המתקבל מישראל – על מערכות לחימה של יריבים ואויבים, ועל לוחמה בטרור – עולה על זה המתקבל מכל מדינות נאט״ו גם יחד."

הגנרל ג'ורג' קיגן, שהיה ראש המודיעין של חיל האוויר האמריקאי, טען כי אם ארה"ב היתה צריכה לרכוש בעצמה את המידע המודיעיני שמספקת ישראל, היה עליה להקים חמש סוכנויות CIA – התקציב השנתי של ה CIA ב-2025 הוא כ-15 מיליארדי דולרים, כלומר תשואה של כ-400% על ההשקעה השנתית בישראל (3.8 מיליארדי דולרים).

ישראל דומה – בתרומתה לארה"ב – לבסיס הצבאי האמריקאי הגדול בעולם, אך ללא חיילים אמריקאים, ובכך מאפשרת לארה"ב לצמצם את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון. כוח ההרתעה הישראלי מגביל את יכולת התמרון של רוסיה וסין באזור, ומעניק לארה"ב יתרונות לוגיסטיים קדמיים, הצבה קדמית של נשק ותחמושת, מתקני תחזוקה ותפעול, גישה למרחב אווירי ומודיעין קריטי, מסייעת להרתעת איומים משותפים (טרור סוני ושיעי), מחזקת את יציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומצמצמת את אי-היציבות האזורית.

השפעת ישראל גם שקולה להשפעת צי של נושאות מטוסים אמריקאיות, שהיה נדרש לפעול בים התיכון ובאוקיינוס ההודי בלוויית מיספר אוגדות יבשה, אלמלא היתה ישראל באגן המזרחי של הים התיכון. בשנת 2025 עלות הייצור של נושאת מטוסים מתקדמת אחת היא 10-13 מיליארדי דולרים (תשואה של 340% על השקעת הסיוע השנתי), והעלות לפריסת אוגדה אחת מארה"ב למזרח התיכון היא כ-1 מיליארד דולר.

בשונה מכל בעלת ברית אחרת, ישראל היא בעלת-ברית אמינה ללא תלות בזהות המפלגתית של הממשלה או בדעת הקהל – עקב הקונצנזוס הלאומי המוצק הפרו-אמריקאי.

בניגוד לבעלות ברית אחרות, ישראל אינה זקוקה לבסיסי צבא אמריקאיים לביטחונה. לדוגמא, העלות השנתית של בסיסי צבא ארה"ב במערב אירופה היא 36 מיליארדי דולרים, כולל 80,000 חיילי ארה"ב.

ישראל גם מהווה מרכז מחקר ופיתוח מוביל עבור כ-250 ענקיות טכנולוגיה מארה"ב, הממנפות את כוח המוח הישראלי, המתמודד בשיטתיות מול אתגרים חריפים, המחייבים פיתוחים פורצי-דרך בעלי משמעות ביטחונית ואזרחית, ומשפרים את איכות החיים העולמית בתחומי רפואה, בריאות, ביוטכנולוגיה, חקלאות, השקיה, התפלה, מיחזור מי שופכין, אקלים ואנרגיה, קיימות מזון, אלקטרוניקה, טלפונים סלולריים, רכבים אוטונומיים, ניווט, תוכנה, סייבר, בינה מלאכותית וביטחון.

בניגוד לתובנה המקובלת, ארצות הברית אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל (בעלת סיכון נמוך עד אפסי), המניבה למשלם המיסים האמריקאי תשואה שנתית של מאות אחוזים לפחות. מכאן, שהיחסים בין ארצות הברית לישראל הם רחוב דו-סטרי לתועלת הדדית, ביטחונית ומסחרית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

היועצת המשפטית לממשלה (היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה) מקפידה מאוד (בצדק!) על כך ששרים לא יחזיקו בתיקים רבים מדי, שמא מרוב תיקים ייפגע תפקודם. על כן תמוה שאין היא דורשת מעצמה אותה דרישה – בבחינת נאה דורש נאה מקיים – מכיוון שתפקידים רבים מדי פוגעים גם בתפקודה. המשך המאמר עוסק בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ולאו דווקא בגלי בהרב-מיארה.

באופן בסיסי – וגם מילולי – היועמ"ש הוא עורך הדין של הממשלה, והוא מייעץ לראש הממשלה ולממשלה (שרים, משרדים, גופים הכפופים לה), נותן להם חוות דעת ומייצג אותם בבתי המשפט השונים. אבל, ליועמ"ש יש גם תפקידים נוספים:

הוא ראש התביעה הכללית, בהיותו ממונה על פרקליט המדינה.

הוא מעורב בניסוח חוקים ותקנות ובהכנתם.

הוא המוסמך לפרש את החוק ולאכוף אותו, כממונה על שלטון החוק, כאילו היה היועץ המשפטי למדינה, ולא רק לממשלה.

ריבוי התפקידים והסמכויות, ונוכחותו הקבועה/התדירה בישיבות הממשלה, מביאים את היועמ"ש למעמד ש"על פיו יישק דבר." הוא אמנם איש הרשות המבצעת, אבל לעתים הוא נראה כזרוע של הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת, ובכך טמונה הפרה של עקרון הפרדת הרשויות.

ריבוי התפקידים והסמכויות יצר מציאות עתירת סתירות. דוגמאות:

לא סביר שמי שמעורב בניסוח החוק יעסוק גם באכיפתו.

לא סביר שמי שמייצג צד אחד, צד התביעה, יוכל להיות גם פרשן ניטרלי של החוק. פרשן ניטרלי של החוק אמור לא להיות מעורב במשחק הפוליטי, ואילו המציאות מראה שהחלטות היועמ"ש ופעולותיו עלולות אפילו לקבוע מי יהיה או לא יהיה ראש ממשלה בישראל, למי יש זכות להיבחר, וממי נשללת זכות זו. מה יכול להיות פחות דמוקרטי, ומה יכול להיות פוליטי יותר מכך?! במציאות הפוליטית אין ריק (אין ואקום), וכאשר האופוזיציה המפוצלת אינה מצליחה לקבוע אפילו מי יוביל אותה בבחירות הקרבות, אין פלא שהחלל מתמלא על-ידי גופים אחרים (הייעוץ המשפטי לממשלה ולכנסת, בית המשפט העליון בשבתו כ-בג"ץ).

תפקידו הבסיסי של היועמ"ש, כשמו כן הוא: לייעץ לראש הממשלה ולממשלה, ועל כן יש להתייחס לכך כמשרת אמון. כשם שכל אזרח רשאי לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו, מן הראוי שגם ראש הממשלה יוכל לבחור מי ייעץ לו, ייתן לו חוות דעת, וייצג אותו. זה לא המצב בישראל. כל לקוח אמור לבחור את עורך הדין שייצג אותו, אלא אם כן אותו לקוח הוא ראש הממשלה, קל וחומר אם אותו ראש ממשלה הוא בנימין נתניהו! כאשר מדובר בראש הממשלה, בחירת עורך הדין שייצג אותו עלולה להיות נתונה אפילו בידי מי שהם יריבים לראש הממשלה. על כן, חשוב שראש הממשלה והממשלה יוכלו לבחור יועץ משפטי לממשלה – משרת אמון – אשר ייעץ להם, ייתן להם חוות דעת, וייצג אותם.

מצד שני, חשוב שיהיה גם יועץ משפטי למדינה – לא משרת אמון – ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם, שניהם ברמה של שופט בית המשפט העליון, יכריע בית המשפט העליון.

היועמ"ש אינו אמור להתנהג כרשות-על, מעל הרשות המבצעת ולעתים גם מעל הרשות המחוקקת, ואינו אמור לאכוף את דעתו על רשויות אלה, בשעה שתפקידו – כשמו כן הוא – יועץ, מי שלפעמים עצותיו מתקבלות ולפעמים לא. המציאות הנוכחית, מציאות שבה היועץ המשפטי לממשלה ואנשיו בוועדות השונות של הכנסת הם עתירי-כוח ושכרון כוח, מערערת ומעוותת את צורת הממשל בישראל – דמוקרטיה עם שלוש רשויות המאזנות ובולמות זו את זו. לכך יש להוסיף את מעורבות היתר של בית המשפט העליון בניהול המדינה – סמכות ללא אחריות – מציאות השוחקת את אמון הציבור ברשות השופטת, אמון שהיא כה זקוקה לו.

מן הראוי לחזור ולהדגיש שהיועמ"ש בישראל הוא תפקיד עתיר-כוח, אבל מעשיו כמעט שאינם ניתנים לחקירה ולביקורת, מצב המחייב הן הגדרת סמכויותיו והן קביעה מי יחקור אותו, אם וכאשר יתעורר הצורך בכך. פיצול תפקיד היועמ"ש הוא כורח המציאות, ומימושו יחזק את הדמוקרטיה בישראל ולא יחליש אותה. הרפורמה (ההתחדשות) המשפטית, אם תיעשה בתבונה, היא המעשה המתבקש מול המהפכה המשפטית המלווה אותנו כבר כשלושה עשורים, והקרויה בשם הקוד "הכול שפיט!"

זו העת לניתוח תפקיד היועמ"ש, תפקיד רב-תחומי, כאשר בין התחומים קיימים ניגודי עניינים וסתירות מובנות. מדובר בתחומים אחדים, שחשוב להפריד ביניהם, כדי שיתבצעו כהלכה. ההפרדה, חשוב שתיעשה עוד לפני בחירת יועמ"ש חדש, כדי שליועמ"ש הבא תהיה הבנה ברורה מראש של תפקידו וסמכויותיו.

במילים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה" בברכת המשפט, נראה שהרישא צריכה להיות מופנית כלפי הרשות השופטת, והסיפא – לעבר היועץ המשפטי לממשלה.

2. ועדת חקירה פוליטית

גם מה שהרל"ביסטים דורשים הוא ועדת חקירה פוליטית, אבל ללא איזון, וכשיש בוועדה רוב לפוליטיקאים בגלימות שחורות.

אין משמעות לשקר כאילו רוב הציבור רוצה ועדת חקירה "ממלכתית".

הציבור הנסקר אינו יודע שאין חיה כזאת.

מציאות חיינו מורכבת מאוד, גם ללא מעורבותם של שלושת הבכירים ביותר במערכת המשפטית – יצחק עמית, גלי בהרב-מיארה ויריב לוין – בכל הקשור להרכב ועדת החקירה ותחומי פעילותה.

הנוקשות, חוסר הגמישות וההתנהגות המגושמת והלעומתית של שלושת אלה הם בעוכרנו, וככל שמעורבותם תפחת, כך ייטב.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

"אשכול והעלאת עצמות ז'בוטינסקי" – הרצאה שנשא יו"ר המועצה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי, בכנס לציון 130 שנה להולדת ראש הממשלה השלישי. הכנס התקיים במוזיאון ה'הגנה' בתל-אביב, אתמול יום רביעי, 24.12.2025, ושודר בערוץ מ.ת.ג.

תודה ליוזמי האירוע ובראשם ידידי ד"ר אפרים לפיד, ותודה להזמנתי. אני רוצה להודות לשניים שחקרו וכתבו על הנושא וכמובן נעזרתי בהם: שלמה נקדימון ויוסף קיסטר.

יש לי קשר אישי, עקיף: דודתי, אחותו הבכורה של אבא, בלומה ורדימון, קבורה לצד אלישבע אשכול – אשתו השנייה של לוי אשכול – בדגניה ב'. אשכול היה ממייסדי הקבוצה בעמק. כמוהו גם קדיש לוז, יו"ר הכנסת השני, שאף הוא קבור בבית העלמין הפסטורלי הזה, הנשקף אל נהר הירדן.

ביום כ"ט בתמוז ת"ש, 1940, ז'בוטינסקי נפטר במחנה בית"ר בניו-יורק. שם גם נקבר. שמונה שנים לפני קום המדינה.

בעיתון "דבר" מתפרסם הספד – אולי אחד המרגשים ביותר – דווקא מאת יריב פוליטי, זלמן שזר, לימים הנשיא השלישי: "נופץ כינור ברוך כישרונות. לפתע ובניכר נופץ הכינור שנועד פעם להיות ראשון במקהלת תחיית ישראל. נופץ – ולא זכה."

ז'בוטינסקי היה בן פחות מ-60 במותו, אבל כבר חמש שנים קודם לכן הוא כותב צוואה, בת חמישה סעיפים. וזה נוסח הסעיף החמישי: "רצוני שיקברוני או ישרפו את גופתי (אחת היא לי) במקום שימצאני המוות. ואת עצמותי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ ישראל."

מה מסתתר מאחורי נוסח זה של צוואה? כמובן – האמונה הבלתי מעורערת של כותבה, שמדינה יהודית – שלמענה לחם כל חייו הבוגרים, אף שירטט את צביונה החברתי-תרבותי – קום תקום במולדתו ההיסטורית של העם היהודי, ארץ-ישראל.

יתר על כן, יש בבקשה-דרישה הזאת אפילו עידוד, תמריץ, להמשך המאבק הצבאי והדיפלומטי להגשמת החלום הציוני.

אגב, היתה לו עוד צוואה, שאותה שם בפי גיבור הרומן המופלא שלו "שמשון", צוואה לעמו: "לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד צחוק."

והמדינה אכן קמה, ולה צבא, ממשלה, מועצה זמנית, אירגוני מחתרת שהופכים למפלגות, קואליציה ואופוזיציה, כיאה לכל דמוקרטיה. חזונם של הרצל וז'בוטינסקי – התגשם ולו רק על חלק קטן מארץ ישראל שמשתי גדות הירדן...

היה זה מעשהו הגדול, ההיסטורי, של דוד בן גוריון. כנגד כל הלחצים וכל הסיכויים, היה לו העוז להכריז על הקמתה.

אבל את יריבותו המרה לראש המפלגה הרוויזיוניסטית לא שכח. "ולדימיר היטלר," הוא כינהו פעם.

זה בלט במיוחד בסירובו הנקמני להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי, שנפטר כאמור בניכר, שמונה שנים לפני שהתגשם חלומו-חזונו.

כבר בשנים הראשונות למדינה הופעלו מכל הכיוונים, מכל הזרמים הפוליטיים, מהארץ ומהעולם, לחצים על בן גוריון וממשלתו לממש את צוואת יריבו הגדול, זאב זבוטינסקי. גם בלחצים האלה עמד.

כבר לראשון הפונים, ח"כ מהמזרחי, הרב מרדכי נורוק, שהעלה את הנושא בדצמבר 1951, השיב בן-גוריון: "חובת מדינת ישראל היא בראש וראשונה להעלות יהודים חיים."

לפרופ' בנימין אקצין השיב ראש הממשלה בקרירות תכליתית: "ארץ ישראל נועדה ליהודים חיים, למעט הרצל..."

אזרחים שפנו לנשיא המדינה השני, יצחק בן צבי, נענו כי עליו להתייעץ בעניין זה עם לשכת ראש הממשלה. התשובה שקיבל הנשיא היתה דומה לתשובות שכבר ציטטתי.

באוגוסט 1953 פנתה הסתדרות ציוני אמריקה לשר החוץ משה שרת, בבקשה למלא את צוואתו של ז'בוטינסקי, אבל אז עלה תירוץ חדש בדבר מהימנותה של הצוואה.

מסתבר כי הצוואה המקורית נשרפה בלונדון בבליץ הגרמני ב-1940. העתק שלה נשמר בידי האלמנה יוענה, ונמסרה לאחות תמר קופ ז'בוטינסקי. היא שמורה בארכיון של מכון ז'בוטינסקי.

הנשיא בן צבי המשיך ללחוץ בעניין גם בממשלתו של משה שרת, והוא באחד מדיוני הממשלה בנושא זה, היסה את מזכיר הממשלה זאב שרף, כאילו אין צוואה ואיש לא ראה אותה – באומרו: "אני מדבר מתוך הנחה שיש צוואה כזאת." זה היה שרת.

הנשיא בן צבי לא הירפה ופנה שוב לבן גוריון, לאחר ששב לתפקיד, והוא השיבו: "איני רואה כל טעם בהעלאת עצמות של מתים, אשר היו כל הזמן בגולה. האם נעלה את כל מיליוני האנשים שמתו במשך כל הדורות בגולה – ובתוכם אנשים לא פחות חשובים מבני דורנו? כלום ליהודים מתים אנו זקוקים? ינוחו כל טובי עמנו באשר הם – כל עוד מיליוני יהודים חיים בגולה."

ואני יכול לצטט עוד אינספור פניות כאלה אל בן-גוריון ותשובתו הנחרצת: "אין בסמכותו של ז'בוטינסקי לתת הוראות לממשלת ישראל, ואין הממשלה חייבת למלא את הוראותיו."

הגולל נסתם בתקופת בן גוריון כראש הממשלה, בהחלטת הלקונית של ממשלתו באוגוסט 1958, לאמור: "לא להחליט על העלאת עצמותיו של ז. ז'בוטינסקי ז"ל."

ב-16 ביוני 1963 התפטר בן גוריון סופית מתפקיד ראש הממשלה. אגב, בתאריך זה בדיוק לפני 30 שנה, נרצח חיים ארלוזורוב על שפת ימה של תל-אביב...

יריבו של בן גוריון במפלגה, שר האוצר לוי אשכול ("תן לי אשראי"!), נכנס לנעליו.

תוך זמן קצר הורגש שינוי באווירה הפוליטית במדינה. את ראש הממשלה הראשון, הנוקם והנוטר, החליף ראש הממשלה השלישי, מנהיג חם, איש של פשרות, ואהבת האדם.

והפעם הפנייה אל ראש הממשלה באה מראש האופוזיציה, ח"כ מנחם בגין.

זה היה ב-2 במרץ 1964. את פרטי השיחה במזנון הכנסת, שהיום הוא מוזיאון הכנסת, מביא העיתונאי שלמה נקדימון במאמר שפירסם על הנושא, בכתב העת שאני עורכו – "האומה".

"אני מבקש להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לארץ ישראל," פתח בגין.

"למה אתם לא מביאים אותו? מי מפריע לכם?" השיב אשכול בתמימות ובכנות.

בגין: "המנוח ציווה בצוואתו, שרק בפקודת הממשלה היהודית אפשר יהיה להביא את עצמותיו."

"יש צוואה?", שאל אשכול בצדק.

בגין: "אינך יודע על זה?"

"לא," השיב אשכול כשהוא תמה על תמיהתו של בגין.

את הצוואה, וליתר העתק שלה, איתר עוזרו הנאמן של בגין, הלו הוא יחיאל קדישאי, במכון ז'בוטינסקי, וכבר למחרת הציגה בגין לראש הממשלה אשכול.

אגב, זה היה ביום נשואיו של אשכול בשלישית, הפעם לקצרנית הכנסת מרים.

אשכול מכנס תוך זמן קצר את שרי מפלגתו ואומר להם: "אני חייב להגיד שאני נלחץ אל הקיר, ואלוהים יודע שהייתי שמח לא להילחץ אל הקיר. אני שואל את עצמי ומודה, שאין לי כל אפשרות להגיד 'לא' ואין לי מה להסביר."

כמה מהשרים היססו. מזכיר המפלגה ראובן ברקת התבטא כך: "אני חושש ש'חרות' תעשה מזה עניין, תהפוך את עניין העלאת העצמות למעשה של כיבוש הארץ, קשה לי להצטרף להחלטה חיובית."

לאחר שקלא וטריא בין משתתפי הישיבה, ראש הממשלה אשכול פסק: "היות והצוואה מטילה על המשפחה לא לעשות את זה בלי החלטת הממשלה, הממשלה נענית לבקשה."

אשכול מיהר לדווח על כך לבגין, ובגין מצידו כתב נרגש לפרופ' ערי ז'בוטינסקי, בנם יחידם של יוענה וזאב: "ראש הממשלה מבקש," כתב בגין, "שתהא פנייה שלך אליו לקיום הצוואה. הפעם, ערי היקר, יש תקווה טובה שנזכה בהתאם לצוואה, להעלות את עצמות ראש בית"ר."

ערי שלח את המברק המבוקש לאשכול. שוב דנה הממשלה בנושא, שוב עלו פקפוקים, אבל אשכול החכם חתם וסיכם: "הממשלה תעשה כל מה שהיא צריכה לעשות, כדי לא לעכב עוד יותר את העלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי לקבורה בארץ."

ואז צצה לפתע מחלוקת בין אשכול לערי ז'בוטינסקי, פרופסור למתימטיקה שדיקדק בקלה כבחמורה.

ערי טען באוזני ראש הממשלה, כי בהחלטת הממשלה כמות שהיא אין מתן הוראה כפי שהמנוח בצוואתו.

אשכול השיב: "אני אומר לך שאת החלטת הממשלה יש לראות כהוראה, זוהי החלטת הממשלה שהיא כהוראה למשפחה לפי משמעות הצוואה."

צריך לציין כי אשכול גילה סובלנות רבה מול דרישותיו-בקשותיו של ערי ז'בוטינסקי. ביניהן השתתפות הממשלה בטקס, שיהיה צבאי וש"הגופה תגיע ארצה באוניית מלחמה..."

אשכול במשפט אשכולי מובהק: "יש דברים שלא צריך להעלות, מוטב לי שאתה לא תרצה, ואני לא אצטרך להגיד לא."

בו במקום ניסח אשכול מכתב לפרופ' ז'בוטינסקי וזה נוסחו: "הנני להודיעך כי החלטת הממשלה מיום 15.3.1964 מהווה מתן הוראת הממשלה לבעלי הצוואה להעלות עצמותיו של ז'בוטינסקי בהתאם לצוואתו."

עוד ועוד בקשות העלה ערי ז'בוטינסקי, ואשכול דחה אותו: "אל יציע לי דברים, לא נעים לי להגיד לא," והזהיר את אורחו מפני הסתבכות העניין. בבחינת תפסת מרובה – לא תפסת.

עתה פרצה מחלוקת בקרב שרי מפלגת העבודה, היכן ייקבר המנהיג היריב, הרוויזיוניסטי: בחלקה הצבאית בהר הרצל, או בחלקה שהיא כמעט באותו גובה עם קבר הרצל. הרבה מילים נשפכו בעניין זה.

לדב יוסף שטען כי המקום, הר הרצל, נועד רק לאישי מדינה, הגיב אשכול: "אני לא חושב שעל זה יש לעשות קטטה ומריבה. לא לתת לו להיקבר בהר הרצל – זה יותר מדי, בייחוד שאין תקנות בעניין זה."

בהלוויה המפוארת שאירגנה תנועת החרות, כשמסע הארון עובר ברחבי המדינה, עד הגיעו להר הרצל, חלק הנשיא זלמן שזר כבוד אחרון לז'בוטינסקי, לצד ותיקי בית"ר ותנועת ז'בוטינסקי וראשי תנועת החרות ואלפי איש. זה הנשיא שביכה את "ניפוץ הכינור."

אשכול, גיבור סיפורנו, לא השתתף בהלוויה. הוא היה במסע מדיני בצרפת. בעת שהארון היה בדרכו מניו-יורק לישראל, בעת נחיתת הביניים באורלי שבפאריז, ראש הממשלה לוי אשכול הגיע במיוחד, חלף על פניו.

לצידו עמד הגנרל הצרפי גיבור מלחמת העולם השנייה, פייר קניג. יחידה מצבא צרפת דיגלה את נישקה, חניכי בית"ר בצרפת על מדיהם וקהל רב נכחו במקום, בטרם המריא המטוס עם הארון ארצה.

פרשת העלאת עצמות ז'בוטינסקי, מנהיג ציוני, סופר ומשורר דגול, איש אשכולות, אבי הצבאיות העברית ואבי רעיון מדינת הרווחה – מלמדת גם על אופיים השונה של שני מנהיגי מפא"י-העבודה.

בן גוריון הנוטר והלא מתפשר, החושש מיריבו הרוויזיוניסטי גם 24 שנה לאחר מותו, ולעומתו אשכול נעים ההליכות, המתון, מחפש הפשרות ולא מריבות, החכם והיודע להעריך יריב פוליטי משכמו ומעלה. אוזנו היתה כרויה לרחשי הציבור הרחב.

זהו אשכול שבתקופתו התרככו היריבויות ההיסטוריות בין שני המחנות. בזכותו תם עידן "בלי חירות ומק"י."

אין לי ספק: ההוראה שנתן להעלאת עצמו ז'בוטינסקי, איפשרה גם את הקמת ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים. ראשי האופוזיציה, מנחם בגין ויוסף ספיר, נתמנו לשרים בלי תיק בממשלתו.

ואסיים בדבריו של לוי אשכול, המפרש באוזני עמיתיו את צוואת ז'בוטינסקי – ואני מצטט: "בעל הצוואה רצה להגיד שתהיה מדינה, וזה סימן שאם לא תהיה מדינה יהודית, אין לו עניין בהעברת עצמותיו, כאילו אמר, לא איכפת לי, קברוני בכל מקום, שרפוני בכל מקום. אם יש מדינה, שהמדינה תיתן הוראה."

ואשכול נתן את ההוראה, ואם תרצו – הפר את הוראת בן-גוריון – וגם במעשה מאחד זה ייזכר לעד.

תודה רבה.

יוסי אחימאיר

מה שלא יתואר אצל שום אומה בעולם – יתואר אצלנו.

אחרי מאורע מזהיר של ניצחון צבאי במלחמת ששת הימים, פרץ זעזוע לאומי ואידיאולוגי בישראל שכמעט ולא אובחן כזה. כאשר הודיע שר חוץ אבא אבן למזכיר המדינה האמריקאי דין ראסק, על הנכונות של הממשלה לסגת מרוב שטחי הכיבוש – בפרט מסיני והגולן – נדהם בן-השיח בוושינגטון. מדוע ישראל, שעמדה מול איום מוחשי של השמדה, תסכים להחזיר לידי התוקפנים הערבים שטחים ששימשו קווי זינוק להתקפה? חז"ל מגדירים כזה ביזוי הצדק במילים "חוטא נשכר."

התקופה לאחר מלחמת המגן וההישרדות הזדהמה קלות בתסביך ישראלי של "יורים ובוכים", כנכס מוסרי מפוקפק. הממשלה שידרה נימה של תבוסתנות בכסות של מדינאות "שטחים תמורת שלום." בכך ישראל לקחה על עצמה תפקיד הסוחר במקום המשחרר. בתסכול מהיעדר פרטנר חיפשה לשווא קונה של שטחי הארץ בשוקי המזרח. היא גם התנגדה להתיישבות, חוץ מאי-אילו מקרים, ועדיף שיישארו נחלות ישראל ריקות מיהודים כדי לאפשר נסיגה עתידית ללא סיבוכים מיותרים.

ההנחה הבסיסית של נסיגה מופרכת מיסודה.

בעוד ישראל שואפת לשלום, הערבים והמוסלמים שואפים לניצחון ולכיבוש. על הפער בתפיסה אין לגשר בדיפלומטיה שגרתית ביישוב סכסוכים. המשפט המפורסם של גולדה, שיהיה שלום כאשר הערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים את היהודים, התעלם מהמציאות הדתית והתרבותית באזור. ההורים הפלשתינים אוהבים את הילדים שלהם, וכהוכחה שולחים אותם לפגוש את אללה והבתולות בשמיים. לפי הפתגם האסלאמי: "היהודים אוהבים את החיים, אנו [המוסלמים] אוהבים את המוות." הרי לפנינו מתכון למלחמה ללא סוף.

אבל הישראלים בשלהם, וחתרו כנגד כל היגיון, ולא רק היגיון מזרח-תיכוני, שלא לתת למציאות לבלבל אותם. מצב שבו ישראל מצטמקת אינו ערובה לשלום עם ערבים תאבי רצח של יהודים. המשאלה הישראלית לשכנות טובה נותרה מיותמת. ככה מגיעים לאסון ה-7 באוקטובר 2023.

כל הנסיגות שביצעה ישראל מאז ומתמיד התגלו כמקח טעות ברמת חומרה כזאת או אחרת: משטחי יהודה ושומרון לטובת אש"ף החל מ-1994; מדרום לבנון בשנת 2000 לטובת חיזבאללה; ומרצועת עזה כולה ב-2005 שבסופו של דבר לטובת חמאס.

בניגוד לשכל ישר וניסיון מצטבר קיימה ישראל בעצם את דברי ההיסטוריונית ברברה טוכמן: "תופעה ניכרת לאורך ההיסטוריה בלי קשר למקום ותקופה היא מעשי ידי ממשלות במדיניות שסותרת האינטרסים שלהן." ישראל ניצודה על ידי עצמה ונפלה שוב ושוב לפח האשליות.

מאז הקמת המדינה מוצאת את עצמה ישראל בין הצלחות בשדה הקרב והיעדר הצלחות ברורות בתחום המדיני. זהו דפוס בצמתים משמעותיים מימי מלחמת יום הכיפור ומלחמת לבנון השנייה, ויש ריח מדיני שנודף כעת מהימשכות מצב העניינים המעורפל בעזה.

כאשר האומות קושרות את ידינו נוכח מבקשי נפשנו, ומלעיגות על עמידתנו האמיצה – בהשלכת רפש על ישראל כמבצעת הרג של אזרחים ורצח עם – מתדרדרת המדינה חזרה אל גטו יהודי מחניק.

הערבים למדו כבר בימי המנדט הבריטי ובימי המדינה, שאפשר וגם מותר להציק ולרצוח יהודים מבלי לשלם מחיר כלשהו. דוגמה בזעיר אנפין לכך היא של הרשות הפלשתינית שמשלמת משכורת קבועה למשפחה שאחד מבניה רצח ישראלי.

הפלשתינים מחזיקים בשלוש עמדות יסוד שלגביהם לא צפוי שיוותרו בטווח הנראה לעין:

על זכות השיבה של פליטי 48', על שלילת ישראל כמדינה יהודית, ועל סירוב לקץ הסכסוך. אם ישראל באחד מן הימים תקבל תנאי הערבים, כורעת תחת ההכרעה המוחצת של המוסלמים, זה יסמן כישלון של חזון שיבת ציון – נס חידוש הזיקה בין העם היהודי וארץ ישראל.

המפעל הציוני המודרני תלוי על בלימה של העבר כמנוף לעתיד.

מדינת-הלאום היהודית שינתה את הכיוון של ההיסטוריה באופן פלאי וחד בתולדות האומות. כבר צוין שמדינות מתרסקות ומובסות כאשר הרצון הקולקטיבי נובל ואיננו. על כן כדאי לרשום מילים שכתב אברהם שטרן – יאיר, ולהפנימן בליבנו: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל."

על מולדת לא מוותרים, ממנה לא מתגרשים, לא שוכחים ולא מזניחים, לא מוסרים לזרים ולא עוזבים לעולם.

מתבקשת מסקנה מדינית וגם פעולה נועזת. כמו שמתרגמים אהבה לנישואין בתהליך סדור בין בני זוג, צריכים לתרגם הזיקה לארץ ישראל לכדי ריבונות של מדינת ישראל.

זו איננה החלטה כוחנית אלא החלטה לאומית שנעוצה בתורה ובתנ"ך, באלפי שנות היסטוריה, בצרכי הגנה, ובהכרה שאין אח ורע בתולדות העמים דוגמת הזיקה בין עם ישראל ומולדתו.

כדי שהמהלך יישא פרי בלי להשתבש בדרך, אל לישראל ליפול שבי בצעד מקביל לריבונות מבית המדרש הפרוגרסיבי והליברלי לפי התקינות הפוליטית ההרסנית.

אל לה לחזור על משגה 1949 במתן אזרחות לערבים (ללא תנאי) כפי שעשתה לאחר קום המדינה. הערבים ביהודה ובשומרון, בדיוק כמו אלה בגליל, במשולש ובנגב, לא יכולים אידיאולוגית ולא רוצים פוליטית לבנות קהילה משותפת עם האזרחים היהודים של המדינה.

אין ולא יהיה שלום וביטחון לישראל כאשר הזאבים והכבשים נמצאים בכפיפה אחת ביחד. על כן חיוני וגם מוסרי להפריד הפרדה מוחלטת את הריבונות מהאזרחות; לא פותרים בעייה אחת ויוצרים בעייה אחרת חמורה ומסוכנת בהרבה.

מרדכי ניסן

השאלה שבכותרת נראית על פניה מוזרה, שכן התורה מציינת שמשה עלה אל הר סיני לקבל את עשרת הדיברות ואת המשפטים שהאל ציווה לשים בפני העם (שמות י"ט-כ"ג). אבל מסתבר שכתבים אחרים בתורה עצמה ובנביאים ראשונים מצביעים על ההיפך המוחלט: משה בונה נחש נחושת כדי לרפא מהכשת השרפים (במדבר כ"א 8-5), והרי הוא היה אמור לקבל מהאל את הצו – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ' 4), לאמור – אין שום סיכוי שפסל של נחש יוצא דופן ומותר, ולא רק זאת, מסתבר שהנכד של משה עבד לפסל שהוכן לה', ולא לאליל. אימו של מיכה מקדישה את הכסף שבנה לקח ללא רשות, והחזיר – כדי לעשות פסל ומסיכה לה'! (שופטים י"ז 5-1). בהמשך מסופר שנער מבית לחם יהודה, לוי, נשכר על ידי מיכה להיות כוהן בבית המקדש שהקים לה', שבו, כאמור, יש פסל לה'. בני דן שובים את הכוהן הזה, שודדים את הפסל ומביאים אותו לדן, שם התיישבו לאחר שנלחצו על ידי הפלישתים. בני דן מקימים את הפסל "ויהונתן בן גרשם בן משה, הוא ובניו כוהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלוהים בשילה" (שופטים י"ח 31-30).

קל מאוד להבחין כי עורך מאוחר התחלחל למקרא פסוק המייחס לנכד של משה עבודת ה' בפסל, לכן השחיל בין האותיות מ' וש' את האות התלויה נ', כך סבר שהבושה לא תיחשף – לא הנכד של משה עשה את המעשה הלא ייאמן הזה, אלא פלוני בשם "מנשה". מתקבל יותר על הדעת כי הנכד של משה, כמו משה עצמו לא ידע שעבודת פסלים אסורה.

מסתבר שעד ימיו של יאשיהו אף בחיר ה' לא ידע מה כתוב בתורה (שמשה קיבל כביכול מהאל בהר סיני), וגם לא היה להם מושג מה כתוב בעשרת הדיברות. על כך ניתן להביא דוגמאות למכביר:

גדעון הוסמך על ידי מלאך ה' להציל את ישראל מיד מדיין (שופטים ו' 12-11), ומה הדבר הראשון שהוא עושה אחרי הניצחון על מדיין? – הוא מבקש מלוחמיו לתת לו את שלל הזהב כדי לבנות אפוד (פסל חלול) בעירו עפרה, וכל ישראל באו לסגוד לפסל זה (שופטים ח' 27-24). ולמה כל זה? משום שהדיבר "לא תעשה לך פסל..." לא בא עד אז לעולם. העורך, שחי אחרי הרפורמה של יאשיהו מציין שגדעון חטא במעשהו (פ' 27), והוא גם ממציא סיפור על גדעון שהרס את מזבח הבעל שהיה בעפרה, ולכן קראו לו ירובעל, כביכול רב עם הבעל (שופטים ו' 32-15), אבל אילו האיש שהביא את הקטע הזה על קורותיו של גדעון היה מבין מעט בלשון, היה יודע שהשורש "ירה", קשור לבנייה (יורה אבן פינה, כמו בשם ירושלים), ולא למריבה. ללא ספק, אחד השמות הקדומים של ה' היה "בעל", שם במקביל ל"אדון", אחרת איך ניתן להבין כי שאול המאמין בה', ואשר העניק לבנו הבכור את השם "יהונתן", איך ייתכן שהעניק לבן אחר שלו בשם "אשבעל" (דברי הימים א' ח' 33 – מחבר ספר שמואל מתוך בוז ליורש כס המלכות של שאול, מכנה אותו איש בושת – ראה לדוגמה שמואל ב' ג' 6)? ובכן, גדעון המאמין בה', שאחד מכינוייו היה "בעל", בונה לה' פסל זהב.

יפתח מקריב את בתו לה', לא לאליל! (שופטים י"א 40-30), והכתוב מציין מפורשות שעל יפתח שרתה רוח ה' לפני שיצא ללחום בעמונים (שם פ' 29). והרי התורה אוסרת זאת באיסור חמור (דברים י"ב 31), וירמיהו שחי בימי הרפורמה הדתית של יאשיהו, כאשר תורת משה באה לעולם (לא קודם!), מחזק את האיסור הזה (ירמיה י"ט 5), אבל יפתח לא יכול היה לדעת על איסור זה כי התורה טרם נכתבה.

שמואל הנער משבט אפרים, לא לוי ולא כוהן, ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 14-3), ולא רק שהאל לא נוזף בשמואל על חילול הקודש – כי הרי לפי התורה (ויקרא ט"ז) רשאי לקרוב אל ארון הקודש רק הכוהן הגדול ביום כיפורים לאחר טקס פולחני – אלא גם מזכה אותו בנבואה על עתיד בית עלי. ובאמת איך כותב דברים אלה יכול היה לדעת על כך, כאשר ויקרא ט"ז יתחבר לכל המוקדם כ700 שנים אחריו, בימי גלות בבל, או שיבת ציון. וכן, כמובן, שמואל מקריב קורבנות, למרות שהוא משבט אפרים (שמואל א' ז' 10-9, י"ד 10, ט"ז 2).

גם דויד משבט יהודה לובש אפור בד של כוהן ומקריב קורבנות (שמואל ב' ו' 14-13, והוא ממנה את בניו לכוהנים (שמואל ב' ח' 18). ואיך היה אמור דויד לדעת שרק כוהנים משבט לוי רשאים לעסוק בפולחן, הרי התורה הראשונה התחברה כ-400 שנה אחריו, בימי יאשיהו. דויד גם נכנס טמא מת (לאחר מות הילד פרי הניאוף שלו עם בת-שבע) למקדש (שמואל ב' י"ב 20-19) בניגוד לצו התורה (במדבר י"ט 22-11). עיקר העיקרים: בביתו של דויד, המלך האידיאלי, מופת לכל המלכים שבאו אחריו, יש תרפים שהם פסילים של אלילי בית (שמואל א' י"ט 17-13). דויד עובר עוד עבירות על צווי התורה, שכאמור, לא היה לו מושג על קיומה, אבל הדוגמאות שהבאתי מספיקות כדי לחשוף את חוסר ידיעתו של מחבר הכתובים על מלכות דויד לגבי מה שמצווה התורה.

פרשה מעניינת בנושא שלנו היא סיפור עגלי הזהב של ירבעם: ירבעם הועד למלכות על ישראל על ידי שני נביאים בשם ה', הלא הם אחיה השילוני ושמעיה איש האלוהים (מלכים א' י"א 38-29, י"ב 24-22), אף על פי כן, נאמר עליו שחטא, ובנה שני עגלי זהב בבית-אל ובדן. צריך לעיין היטב בפסוקים 29-26 בפרק י"ב במלכים א': ירבעם חושש שאחר קריעת שבטי ישראל מיהודה, העם ימשיך לעלות לירושלים למקדש, ואז יחזור העם לבית דויד, לכן הוא מתייעץ, ומחליט לחקות את הפסל בבית המקדש, ובונה במקומו שניים, כלומר, שני עגלי זהב. ברור מהכתוב שירבעם בנה פסלים שיחקו את הפסל בירושלים, ויהיו במקומו, ואילו הסיפור על עגל הזהב שבנה אהרן, לפי הכתוב בשמות ל"ב, בא להראות שני דברים: שמעשהו של ירבעם הוא חטא גדול, כי שבט לוי נגאל מקללת יעקב (בראשית מ"ט 7-5), וכי משום שבני לוי נשמעו למשה והרגו אחים וקרובים שחטאו בעגל – על כן הם קיבלו קידום בתחום הפולחן: "ויאמר משה, מלאו ידכם היום לה', כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב 29).

תלאה המקלדת לתאר את אינספור הפסלים אליהם סגדו מלכי יהודה וישראל, עמיהם וכוהניהם, כי ברור שלא היה איסור על כך מן התורה, ורק בדיעבד החליט מחבר ספר מלכים, על פי ספר התורה שמצא הכוהן חלקיהו, כי רוב המלכים חטאו בסגידה לפסלים שנועדו לפולחן ה' ולפולחן אלילים אחרים, וכשיאשיהו ביצע את הרפורמה הדתית שמטרותיה עבודת ה' לבדו רק במקום אשר יבחר ה', כלומר, רק בירושלים, ופסילה מוחלטת של כל סממן פולחני אחר – אנו מוצאים אינספור פסלים וכלי פולחן שהושמדו במצוות המלך יאשיהו (מלכים ב' כ"ג 20-4).

עד כאן ניסיתי להראות באמצעות כתובים מהמקרא עצמו כי משה והמאמינים בתורתו לא הכירו את מצוות התורה, וכאן נשאלת השאלה מי היה משה באמת. התורה מתארת דמות גדולה מהחיים שמקבלת מסרים ישירים מאלוהים ומבצעת ניסים המשנים את חוקי הטבע. רבים ניסו להתחקות אחר דמות זאת, ביניהם אחד העם וזיגמונד פרויד – שניהם בראו דמות שונה בתכלית מזאת שמוצגת במקרא, וזה מתבקש לנוכח היעדר שום ראיה ליציאת מצרים, ועוד במאסות של 600,000 גברים לבד מטף, וכמובן גם מנשים ומזקנים, כלומר, כשלושה מיליון נפש! לנוכח שרשרת הניסים כמו עשר המכות, בקיעת הים, משקה ומזון במדבר בדרך נס – מי שמאמין כי בתקופה הרחוקה ההיא התרחשו ניסים, שבימינו איננו ראויים כי יקרו – שיבושם לו, אבל מי שמאמין כי העולם כמנהגו נוהג, ואלוהים מעולם לא נשמע דובר אל עם ישראל מהר סיני, ואל בחירי אלוה כמו משה והנביאים – צריך לשער שהעובדות כהווייתן היו שונות בתכלית. וכאן אין ברירה אלא לפנות להשערות, ולא אל ראיות חזקות מתוך הכתבים עצמם, כפי שנהגתי עד כה.

ובכן, ללא ספק למשה היה קשר למצרים, יצביעו על כך השמות בעלי שורשים מצריים כמו "פינחס" שבוודאי מקורו מהשם המצרי "פא נחסי", שמשמעו כושי, וגם לשם משה יש בוודאי שורש מצרי – מעין עיברות של השם מסו, מס שמשמעו בן. לדוגמה שושלת הפרעונים בשם תחותמס – משמעותה שם הבן של האל תחות, אל החוכמה. אבל בממלכת מצרים, המתועדת עד אחרון האירועים – אין זכר ליציאת מצרים, בוודאי לא במאסות המוניות כפי שהתורה רוצה שנאמין (3 מיליון יוצאי מצרים!).

ייתכן שמשה הושפע מההפיכה הדתית של אמנחותפ הרביעי, אשר החליט לסגוד רק לאל אחד, אל השמש, ובשנה החמישית למלכותו (שנת 1340 לפני הספירה) שינה את שמו לאחנתון, ויסד בירה חדשה לאמונה החדשה בתל-אל-עמארנה של היום. ייתכן שהדת החדשה השפיעה עליו, אבל, כמו אחנתון עצמו, גם משה לא פסל את הסגידה המוחשית לפסלים. משה היה, כנראה איש מופת בעל השפעה דתית אדירה, שבוודאי פסל אסטילה כמו שעשו לפניו, למשל חמורבי, ובה חרת חוקים דתיים ומוסריים. האסטילה הזאת בוודאי אבדה, כמו שאבד ארון הברית, וזה נתן כר נרחב של הרחבות והגזמות, כמפורט בחומשים שמות, ויקרא, במדבר, דברים, וכך נוצרו גם שתי גרסאות שונות לעשרת הדיברות (שמות כ' 14-1; דברים ה' 18-6); ההבדל בין שתי הגרסאות משמעותי ביותר לגבי הדיבר של שמירת השבת, ולגבי הדיבר "לא תחמוד" ליד הבדלים קטנים נוספים. אילו היו באמת לוחות ברית של משה לפני עיניהם של הכותבים – סטיות כאלו בנוסחים לא היו יכולות להתקיים.

אני מניח שעל בסיס המסורת שמשה הביא מן ההר שני לוחות חרותות בכתב אלוהי, המציאו משרתי האל את הנוסחים השונים, והוסיפו מטלות ומצוות שמהן הם יכולים לצאת נשכרים. מורשת משה הפכה עבורם מקור לא אכזב של מטלות אינספור על עובד האדמה העשוק – אינספור קורבנות, שנת שמיטה, בה השדות הפקר לא רק לבני אדם, אלא גם לחיית שדה, מעשר, עשרות ערים המיועדות ללויים, מתנות של זהב, כסף נחושת ואבנים יקרות למקדש ולכוהנים. וכל דור של כוהנים ולויים הוסיפו נדבך נוסף לעול הבלתי ניתן לנשיאה. התוצאה: עם ישראל העדיף את הגולה, שם היהודי פטור מהעול הגדול ביותר – המצוות הקשורות בארץ.

האם משה הכיר את עשרת הדיברות? האם הכיר את כל העול הכבד שכוהנים החליטו להטיל על עובד האדמה? על פי הממצאים במקרא עצמו יש להניח שזה היה עבורו זר ומוזר כמו באגדה על משה שבא ללמוד תורה מפי רבי עקיבא, ולא הכיר שזאת התורה שקיבל מהבורא (בבלי, מנחות כ"ט ע"ב).

משה גרנות

אורי הייטנר מזכיר את הפילוג המבהיל בעין חרוד בתחילת שנות החמישים, באותם ימים למדתי בקבוצת גבע, והמורה שלנו מיכל גור אריה (אימא של דליה רביקוביץ') תיארה בפנינו את האסון המתרחש לנגד עינינו, כשהיא מדגישה שגבע אינה נגועה בפילוג. הייטנר מתאר כיצד שמעון ריקלין האשים את הקיבוצים במצב בקריית שמונה. והרי אין ערוך לתרומה האדירה של הקיבוצים לתקומת העם בארצו.

נעמן כהן מתאר כיצד הבנת התועלת שהיהודים מביאים לסביבתם שיכנעה את פרידריך ברברוסה להיות מגינם.

נעמן כהן קרא את מאמרי "האם התנ"ך מונותיאיסטי?" (אני שמח שיש לי קורא מעמיק אחד!) – וטוען כי התנ"ך איננו ספר פילוסופי, והדוגמות של הרמב"ם אינן רלוונטיות לתכנים של התנ"ך, כי אין דוגמות ביהדות, והיהדות בהתפתחותה לאורך ההיסטוריה אינה מונותיאיסטית. יחד עם זאת, נעמן כהן בוודאי לא יכחיש כי התנ"ך היה הבסיס למונותאיזם היהודי, הנוצרי והמוסלמי. שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם (הדוגמות!) מצויים בסידור התפילה, לכן אי אפשר לומר בצורה קטגורית שאין דוגמות ביהדות.

שלך –

משה גרנות

* משה מעוז: על הפאתוס שליווה את נאומיו של שזר מסופר שעמד פעם על הבמה, בקולנוע "ארמון" החיפה כמדומני, והכריז ש"אנחנו צועדים אמנם צעד אחורה אך שני צעדים קדימה" ואז צנח מהבמה. מאז הציבו כיסא לפניו שיעצור את הצעדים קדימה.

* אהוד: לפני שנים רבות השתתפתי במשלחת של אגודת הזכרים, [סליחה – הסופרים, אז בכלל לא היו סופרות בשם של האגודה, רק היום יש!] בראשות יו"ר הוועד ישראל כהן, במשלחת אל נשיא המדינה זלמן שזר. ישבנו והנשיא דיבר אלינו בעברית מליצית ולא היה אפשר להבין מילה מדבריו. לחשתי לישראל כהן שאינני מבין מילה מדבריו, והוא לחש לי חזרה – "ככה זה אצלו – אין מה לעשות."

* אהוד, מה יהיה? איך אפשר לכפות על גרנות לפרסם עוד סיפורים? האם ניתן לשחד אותו (כמנהג יוצאי רומניה)? אבל במה? חזקה עליך שתמצא פיתרון.

יוסף אתר

גימלאי מאושר

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!