בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: שירים נוספים
- אהוד בן עזר: ההערות שלי
- מוטי הרכבי: אז יש לנו פרשה חדשה פרשת חרטא גייט
- יורם אטינגר: מפגש טראמפ-נתניהו: רגע האמת האיראנית!
- עמנואל בן סבו: כאן כדי להזכיר
- אורי הייטנר: 1. אמונה בספק
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 28.12.25
- נתן אלתרמן: נאום תשובה לרב חובל איטלקי
- נסיה שפרן: חוקרת האמנות, המבקרת והאוצרת גילה בלס
- משה גרנות: שני כעכים
- ד"ר משה גרנות: האם באמת התנ"ך מונותיאיסטי?
- עמנואל בן-עזר: 1. אָרְקֶ'ה והמונית
- עמנואל בן-עזר: 2. "שׂוּפְוּנִי יָא נָאַס!" (הביטו נא עליי וראו!)
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק עשרים
- נעמן כהן: מגונים מקבלי השכר מקטאר – מגונים הרבה יותר הפועלים עבורה בחינם
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון
מאמרים
שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
שירים נוספים
הוֹוֶה
יָבוֹא יוֹם וְאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת
הַמְהֻקְצָעוֹת תִּהְיֶינָה אַךְ זִכָּרוֹן – – – זִכָּרוֹן
לוּ רַק אֲנִי אֶרְאֶה אוֹתָן בְּדִמְיוֹנִי –
וּמִכָּל זְמַן שֶׁאֶחְיֶה תִּחְיֶינָה אִתִּי –
וְאֶצְבְּעוֹתַי?
מִי יִחְיֶה אִתָּן כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה?
•
• שיר מן העיזבון. נמצא רק בכרך "אסתר ראב / כל השירים", מהדורה שנייה 2008, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש. מתוך: "הערות ל'שירים נוספים'" המצויות בסוף הכרך. השיר "הווה" נמצא במחברת פרוזה משנת 1969 לערך, בין הסיפורים "שנים יפות" ו"משפחת סלומון".
אהוד בן עזר
תל-אביב, 1994
אהוד בן עזר
ההערות שלי
אהוד: אני חושש כי ההתנכלויות לחיילי צה"ל כדי למצוא חן בעיני בית הדין הבינלאומי בהאג – התרחשו בפרקליטות הצבאית כבר בתקופת הפצ"ר שרון אפק כאשר הרשיעו, שללו את דרגתו ושלחו את סמל אלאור אזריה המסכן לכלא צבאי. אני, בכל גיליון, תמכתי בו ובחפותו כל אותה תקופה. על הפרקליטות הצבאית לבטל את פסק דינו, להתנצל בפניו, להחזיר לו את דרגת הסמל שנלקחה ממנו ולפצות אותו על הימים שבהם סבל בבית הסוהר הצבאי.
מוטי הרכבי
אז יש לנו פרשה חדשה פרשת חרטא גייט
כל פעם שהשמאל, מפלגת בג״צ/פרקליטות ואלו שמייצגים אותם, בנט וכו' עומדים להפסיד בבחירות, פתאום מתגלה פרשיה חמורה חדשה! אז מה היה לנו:
פרשת הצוללות. אפילו הקימו ועדת חקירה ״ממלכתית״, על טהרת השמאל כמובן, שחקרה והמסקנה העיקרית היתה שהיחיד שנתן עדות שקר זה יעלון. אגב אף אחד לא פיקפק בזכותה של הממשלה להקים ועדת חקירה אפילו שכולה היתה על טהרת השמאל. גם אף אחד לא חשב שמותר לו לא להתייצב, כפי שאנחנו שומעים עכשיו – או ועדה כולה שלנו או לא נתייצב.
אם בכל עלילות הדם אפשר להגיד באופן ערטילאי, שעלילות הדם עלו מיליארדים (אני לא מתכוון רק ל-80 החוקרים ועשרות הפרקליטים שעסקו רק בנתניהו), אני מתכוון בבחירות החוזרות ונשנות ופגיעה בכלכלה ובביטחון – במקרה של הצוללות אפשר להגיד בדיוק כמה זה עלה לנו. הגרמנים שבמקור נתנו לישראל הנחה של 1 מיליארד יורו על הצוללת השישית, לאחר שהפרשה התפוצצה הם כמובן מיד ערכו בדיקה שלהם, בדיקה, לא עלילה – וקבעו שאין כלום כי לא היה כלום, אבל את ההנחה של מיליארד יורו כבר לא נתנו (נחשו כמה בובות באגס באני ושמפניות אפשר לקנות במיליארד יורו) – וכך העלילה עלתה למשלם המיסים הישראלי מיליארד יורו וכן עיקוב של שנתיים בצוללת חיונית לביטחון ישראל.
תיקי האלפים. מה לא נאמר על תיקים אלה. אין חוק שלא נרמס כדי לנסות להפליל את נתניהו. גרירת סבתות בנות 84 חולות סרטן רק כדי שהנכדים יהוו עדי מדינה. תרשו לי לא להיות עדין – כדי שהנכדים ישקרו. מחיקת עדויות של חוקרים ושוטרים, בניגוד לכל חוק, שלא עונים על עלילת הדם, בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית פוליטיקאי מואשם בסיקור אוהד, וכשמראים שלא רק שאין סיקור אוהד אלא להיפך, ממציאים ״היענות חריגה״, תשאלו מה זה ספק אם הם יודעים. מתעללים בעדים פוטנציאלים כדי שישקרו. למשל את פילבר גררו לילה שלם מתחנה לתחנה, מנעו ממנו שינה וביצעו בו מעשה סדום. אם היו עושים זאת לרוצח נוכבה, הפצ״רית, היועמ"שית והשוטפטת כבר היו עוצרות כמה שוטרים כמו שעשו ללוחמי שדה תימן. פילבר הגיש תביעה על סך 17 מיליון שקל על התעללות בניגוד לחוק. אם יזכה אז מי ישלם? אנחנו כמובן.
והיו עוד הסתרת עובדות מההגנה, איומים על עדים ועוד מהלכים ששום אירגון פשע לא היה מתבייש בהם, הדלפות שיקריות ומה לא. ועכשיו כשהשופטים שנבחרו במיוחד בגלל ״האהבה היתרה״ לנתניהו, אומרים אפילו הם, שאין שום פרשת שוחד, לא נורא, הם משחקים על זמן וגוזלים מנתיהו ומעם ישראל את הזמן היקר של ראש הממשלה למרות שאנו במלחמה. פעם ראשונה מאז קום המדינה גוררים את ראש הממשלה לעדות 3 פעמים בשבוע ופעם רביעית ממשיכים ללא נתניהו, מעולם לא נהגו כך באף אחד. 20 פרקליטים על חשבוננו יושבים וממציאים חקירות –העיקר למשוך זמן. אולי יצליחו לגרום לנתניהו לשגות, עם ישראל יאלץ לשלם את המחיר אבל העיקר לנסות להפיל את נתניהו.
רוצה להזכיר לכולם שריבלין, כשהיה עדיין לא בעמדה שכדאי למפלגת בג״צ לקנות אותו, קרא להם ״כנופית שלטון החוק״. מהרגע שהיה לו מה להציע, מיד קיבל סיקור אוהד, ועוד דברים שלא רוצה להזכירם, ואפילו הפך מאדם רע וממורמר שרדה בעובדים בלי מצרים ל״סבא חמוד״ – אוי לכזה ״סבא חמוד״.
ועכשיו קאטר/חרטה גייט. הפעם מצאו מועמד שנשבר הרבה יותר מהר, לא יודע אם גם לו עשו חיפוש רקטאלי בחדרי החקירות כמו שעשו לאחרים, אז כן – האיש שעבד כיועץ חיצוני באחת המחלקות של משרד ראש הממשלה, פתאום הופך למלך הפרשה החדשה. זעכרו כשהבן של היועמ"שית נתפס על חם גונב שכפ״צ מפקוד שלו, אמרו זה הבן זה לא היועמ"שית ואין קשר. אבל עובד רחוק כן קשור גם קשור.
לא רוצה להתווכח אם עבר על החוק או לא. אם חושבים שעבר על החוק חקרו והעמידו אותו למשפט, ואולי באותה הזדמנות העמידו למשפט את כל הלשעברים שעבדו ועובדים עם קטאר וגם את המימד החמישי שניסתה להעביר לקטאר טכנולוגיה ביטחונית וכנראה גם מאגר נתונים על רוב אזרחי ישראל (אומר כנראה כי צריך לבדוק) ומי עמד בראש המימד החמישי גנץ ורם בן ברק (יש עוד על המימד החמישי – נעזוב לפעם אחרת). ומה עם אמצעי התקשורת שלא הפסיקו להדהד את המסרים מקאטר. ניחוש לבחור כך או כך – לא יקרה דבר. הרי לא רוצים לפגוע בפרנסה של הלשעברים וכל מה שרצו זה לנסות ולפגוע בנתניהו.
אז תרשו לי לסכם , רבות רואים לכם כל הזמן ראינו אז ורואים עכשיו. לא האמנו לכם ובצדק בפרשת הצוללות, לא האמנו לכם ובצדק בתיקי האלפים, לא מאמנים לכם בפרשת חרטא גייט. אבל בהחלט מבינים שחייבם לעשות בדק בית יסודי במערכת המשפט. אינני אדם דתי אבל נדמה לי שקיימת תפילה שאומרת החזר שופטינו כבראשונה.
ותוך כדי הכתיבה אני שומע שהפצ״ר לשעבר שרון אפק (קרוב משפחה של הרצוג) שמשמש גם כמשנה ליועמ"שית, ערך היום ביקור בבית הפצ״רית ביקור שנמשך יותר משעה וחצי, אני מנחש – לתיאום עמדות. זיכרו בג״ץ שמנע בגופו מינוי שופט חוקר, הפרקליטות תפרה תיק מהיר למפקד להב 433 כדי שלהב 433 –שאמור לחקור את הפצ״רית – לא. אפילו בג״צ קבע שיש ניגוד עניינים והיועמ"שית והפרקליטות והפרצ"ריה חייבים למשוך את ידיהם מהחקירה. אז מה ממתי החוק מחייב את החברה? החוק נועד להשתיק בבונים, לא ״שומרי הסף״, אז כמו שבג״צ לא התרגש מהתצהיר השקרי שהגישה היועמ"שית בשם הפצ״רית לבג״צ הם לא יתרגשו מזה ש״שומרי הסף״ הפרו הוראת בג״צ.
מוטי הרכבי
יורם אטינגר
מפגש טראמפ-נתניהו: רגע האמת האיראנית!
ביטחון לאומי ומדיניות חוץ הופכים לגול עצמי כאשר משעבדים מציאות לא נוחה אך מתועדת למשעי במציאות חלופית נוחה אך ספקולטיבית. בסופו של דבר, מצעד העובדות מכתיב את המציאות, אבל במחיר כבד למעצבי מדיניות המונחים על ידי מציאות חלופית.
הזירה בעזה היא רק זרוע אחת של התמנון האיראני שהפך – מאז הפלת השאה ב־1979, ובשיתוף פעולה עם סין, רוסיה וצפון קוריאה – למוקד אנטי-אמריקאי מוביל של טרור אזורי וגלובלי, סחר סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות. התמנון האיראני פורש זרועותיו מהמפרץ הפרסי והמזרח התיכון – גם כדי למוטט כל משטר ערבי פרו-אמריקאי – דרך אפריקה עד אמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו ורשת הולכת וגדלה של תאי טרור רדומים על אדמת ארה"ב.
מ-1980, ויחד עם חיזבאללה, משטר האייתוללה מתמיד בשיתוף פעולה צבאי, כלכלי ודיפלומטי עם ברוני סמים (המבריחים סמים לארה"ב), ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות באמריקה הלטינית, שאותה הוא רואה כ"הבטן הרכה" של ארה"ב.
משטר האייתוללה רואה באירועי יוני 2025 קרב אחד במלחמה ממושכת; הפסקת אש זמנית ולא סיום המלחמה נגד "השטן הגדול" האמריקני ומוצבו הקדמי במזרח התיכון, ישראל – "השטן הקטן".
מאז 1979, משטר האייתוללה מפגין את עליונות אידאולוגיה דתית פנאטית על פני תפישת העולם המערבית של "הכסף מדבר". הוא דבק באידיאולוגיה ה"שיעית-תְּרֵיסָרִית", אפוקליפטית ומגלומנית בת 1,400 שנה ובחוקת 1979, כפי שמשתקף במערכת החינוך, בדרשות יום שישי במסגדים, בתקשורת הרשמית ובמדיניות הפנים והחוץ. מאות מיליארדי דולרים שהורעפו עליו ע"י המערב, וסנקציות כלכליות שהוטלו עליו לא שכנעו את המישטר לאמץ דו-קיום בשלום עם המדינות הסוניות הערביות, להפוך לנושא-ונותן-אמין, או לנטוש את האידאולוגיה האנטי-אמריקאית המנחה אותו. נמרים אינם מחליפים חברבורות, רק טקטיקות!
מאז יולי 2025, איראן מתמקדת בשיקום ובהשבחה מואצים של יכולות קונבנציונליות, בליסטיות (היפרסוניות!) וההגנה האווירית, בשיתוף פעולה אינטנסיבי עם סין, צפון קוריאה ורוסיה, השואפות לשקם את מעמדן האסטרטגי הגלובלי, שספג מהלומה קשה ע"י מתקפת חיל האוויר ב-13 ביוני 2025, שחשפה את נקודות החולשה של מערכות הנשק שלהן, הפרוסות ברחבי העולם. שיקום ושדרוג היכולות האיראניות יכול להיות מהיר מאוד – כאשר מתבצע בסיוע מעצמות גלובליות – כפי שהופגן ב-1967 על ידי מצרים (בעזרת ברית המועצות), לאחר השמדת התשתיות הצבאיות של מצרים במלחמת ששת הימים. תוך מיספר חודשים פתחה מצרים במלחמת ההתשה שנמשכה שלוש שנים, פגעה קשות בישראל, וסללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים.
איראן מנצלת את המו"מ כדי להרוויח זמן, ולהאיץ את שיקום ושדרוג יכולותיה הצבאיות, להתאושש, ולחדש את פעילותה הצבאית לקידום האידאולוגיה שלה. כל הסכם שנחתם (על ידי משטר האייתוללה) עם "כופר" מערבי או "משומד" סוני הוא זמני, עד להתפתחויות המאפשרות את הכנעת ה"כופר" או ה"משומד".
האיום המיידי והברור מצד משטר האייתוללה הוא קונבנציונלי ובליסטי, ללא יכולות גרעיניות. ב-47 השנים האחרונות היה למו"מ ולסנקציות הכלכליות תפקיד מרכזי בחיזוק המעמד האסטרטגי האנטי-אמריקאי של המשטר: מאיום משני על היציבות האזורית והגלובלית לאיום מרכזי, כולל על ביטחון הפנים בארה"ב לפי הערכות ה־ FBIהמשרד לביטחון המולדת, ומרכז המודיעין הלאומי בארה"ב.
תנאי-מוקדם למימוש היעד של ארה"ב למניעת, צמצום וסיום מלחמות וטרור הוא הפלת משטר האייתוללה, שהוא מחולל מוביל של מלחמות וטרור אזוריים וגלובליים. יתר על כן, שינויי-משטר ביוזמת ארה"ב באיראן התרחשו ב-1953 (החזרת השאה) וב-1979 (נטישת השאה). אבל, אך כאשר רוב העם האיראני ניסה להתקומם ב-2009 וב-2022, ארה"ב נשארה על הגדר, ובכך העניקה רוח-גבית למשטר האייתוללה ורוח נגדית לרוב העם האיראני, שהתקוממותו דוכאה באכזריות ומרתיעה ניסיונות עתידיים דומים. ללא מעורבות חיצונית.
הימנעות מיוזמות לשינוי-משטר אינה רק סטירת לחי לרוב העם האיראני, אלא עלולה לסלול את הדרך למשטר גרעיני ואפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, שיביא על האנושות קטסטרופה חסרת-תקדים, שתגמד את המחיר הנוכחי של שינוי-משטר באיראן.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
הזירה בעזה היא רק זרוע אחת של התמנון האיראני שהפך – מאז הפלת השאה ב־1979, ובשיתוף פעולה עם סין, רוסיה וצפון קוריאה – למוקד אנטי-אמריקאי מוביל של טרור אזורי וגלובלי, סחר סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות. התמנון האיראני פורש זרועותיו מהמפרץ הפרסי והמזרח התיכון – גם כדי למוטט כל משטר ערבי פרו-אמריקאי – דרך אפריקה עד אמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו ורשת הולכת וגדלה של תאי טרור רדומים על אדמת ארה"ב.
מ-1980, ויחד עם חיזבאללה, משטר האייתוללה מתמיד בשיתוף פעולה צבאי, כלכלי ודיפלומטי עם ברוני סמים (המבריחים סמים לארה"ב), ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות באמריקה הלטינית, שאותה הוא רואה כ"הבטן הרכה" של ארה"ב.
משטר האייתוללה רואה באירועי יוני 2025 קרב אחד במלחמה ממושכת; הפסקת אש זמנית ולא סיום המלחמה נגד "השטן הגדול" האמריקני ומוצבו הקדמי במזרח התיכון, ישראל – "השטן הקטן".
מאז 1979, משטר האייתוללה מפגין את עליונות אידאולוגיה דתית פנאטית על פני תפישת העולם המערבית של "הכסף מדבר". הוא דבק באידיאולוגיה ה"שיעית-תְּרֵיסָרִית", אפוקליפטית ומגלומנית בת 1,400 שנה ובחוקת 1979, כפי שמשתקף במערכת החינוך, בדרשות יום שישי במסגדים, בתקשורת הרשמית ובמדיניות הפנים והחוץ. מאות מיליארדי דולרים שהורעפו עליו ע"י המערב, וסנקציות כלכליות שהוטלו עליו לא שכנעו את המישטר לאמץ דו-קיום בשלום עם המדינות הסוניות הערביות, להפוך לנושא-ונותן-אמין, או לנטוש את האידאולוגיה האנטי-אמריקאית המנחה אותו. נמרים אינם מחליפים חברבורות, רק טקטיקות!
מאז יולי 2025, איראן מתמקדת בשיקום ובהשבחה מואצים של יכולות קונבנציונליות, בליסטיות (היפרסוניות!) וההגנה האווירית, בשיתוף פעולה אינטנסיבי עם סין, צפון קוריאה ורוסיה, השואפות לשקם את מעמדן האסטרטגי הגלובלי, שספג מהלומה קשה ע"י מתקפת חיל האוויר ב-13 ביוני 2025, שחשפה את נקודות החולשה של מערכות הנשק שלהן, הפרוסות ברחבי העולם. שיקום ושדרוג היכולות האיראניות יכול להיות מהיר מאוד – כאשר מתבצע בסיוע מעצמות גלובליות – כפי שהופגן ב-1967 על ידי מצרים (בעזרת ברית המועצות), לאחר השמדת התשתיות הצבאיות של מצרים במלחמת ששת הימים. תוך מיספר חודשים פתחה מצרים במלחמת ההתשה שנמשכה שלוש שנים, פגעה קשות בישראל, וסללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים.
איראן מנצלת את המו"מ כדי להרוויח זמן, ולהאיץ את שיקום ושדרוג יכולותיה הצבאיות, להתאושש, ולחדש את פעילותה הצבאית לקידום האידאולוגיה שלה. כל הסכם שנחתם (על ידי משטר האייתוללה) עם "כופר" מערבי או "משומד" סוני הוא זמני, עד להתפתחויות המאפשרות את הכנעת ה"כופר" או ה"משומד".
האיום המיידי והברור מצד משטר האייתוללה הוא קונבנציונלי ובליסטי, ללא יכולות גרעיניות. ב-47 השנים האחרונות היה למו"מ ולסנקציות הכלכליות תפקיד מרכזי בחיזוק המעמד האסטרטגי האנטי-אמריקאי של המשטר: מאיום משני על היציבות האזורית והגלובלית לאיום מרכזי, כולל על ביטחון הפנים בארה"ב לפי הערכות ה־ FBIהמשרד לביטחון המולדת, ומרכז המודיעין הלאומי בארה"ב.
תנאי-מוקדם למימוש היעד של ארה"ב למניעת, צמצום וסיום מלחמות וטרור הוא הפלת משטר האייתוללה, שהוא מחולל מוביל של מלחמות וטרור אזוריים וגלובליים. יתר על כן, שינויי-משטר ביוזמת ארה"ב באיראן התרחשו ב-1953 (החזרת השאה) וב-1979 (נטישת השאה). אבל, אך כאשר רוב העם האיראני ניסה להתקומם ב-2009 וב-2022, ארה"ב נשארה על הגדר, ובכך העניקה רוח-גבית למשטר האייתוללה ורוח נגדית לרוב העם האיראני, שהתקוממותו דוכאה באכזריות ומרתיעה ניסיונות עתידיים דומים. ללא מעורבות חיצונית.
הימנעות מיוזמות לשינוי-משטר אינה רק סטירת לחי לרוב העם האיראני, אלא עלולה לסלול את הדרך למשטר גרעיני ואפוקליפטי הראשון בהיסטוריה האנושית, שיביא על האנושות קטסטרופה חסרת-תקדים, שתגמד את המחיר הנוכחי של שינוי-משטר באיראן.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
עמנואל בן סבו
כאן כדי להזכיר
הם שכחו, שכחו את המראות, את הזעקות, את הריחות, את האלם, את ההלם, את החורבן, את הבהלה, את השתיקה, את האימה, את החידלון, את הזעקות, את הדמעות, את האומץ, את הגבורה, את ההלוויות, את נאקות הפצועים, את דמעות האלמנות, את עיניהם הקרועות של היתומים, את הלבבות השבורים, המרוסקים, המנותצים, את מנהרות המוות, את המתים בביתם, במיטתם, את החורבן וראשית התקומה.
הם שכחו, שכחו את השנאה הנוראה, את אנשי התועבה, את הבלתי מעורבים, את מחלקי הסוכריות, את הצוהלים אל מול המובלים לשחיטה, את המסתירים במעמקי האפילה את האחיות והאחים, את המענים, את המבטיחים להמשיך בשבעה, בשמונה, בתשעה ובעשרה, עד כלות, היו לא תהיה.
ואלה שכבר הספיקו לשכוח, לא מאומות העולם כי אם מתוכנו, מקרבנו, מאומתנו, שבו לחלומות השווא, לחזיונות ההבל, למראות הפנטזיה, לגיבובי חזונות ה-עכשיו, שלום עכשיו, נסיגה עכשיו, התפרקות עכשיו, מכירת חיסול עכשיו.
לשוכחים, המחלים את פניו של איש השלום, מכחיש השואה וחביבם של העכשוויסטים, מממן אנשי התועבה, אבו מאזן – כדאי להזכיר את תגובתו האמיתית, לא זו מעמידת הפנים, ביום טבח שבת שמחת תורה: "אפילו הנשיא מחמוד עבאס, אבו מאזן, אמר שזה היום הגדול ביותר בהיסטוריה הפלשתינאית," דברים אלה על גילויי השמחה של הפרטנר יקיר מיעוט ההוזים העכשוויסטים, חשף הפרשן הזוכה לאמון הפלשתינאים, האני אל מצרי.
אבו מאזן כמו כל מבקשי השמדתה של מדינת ישראל אינם מסתירים את חלומם הגדול, הפיכת מדינת ישראל לבית מטבחיים, עד החיסול הכללי, אמירות והצהרות שיש מי עדיין בקרב העכשוויסטים המסרבים להפנים, לשמוע, להבין.
שותפו ואחיו של מכחיש השואה אבו מאזן, ח'ליל אלחייה, מתפאר לא רק בטבח שבת שמחת תורה כי אם ובעיקר בתקוותם לעוד "שבעה באוקטובר", בהרחבת השסע בחברה הישראלית, בזריעת פירוד המוביל להתפוררות מדינת ישראל.
והעכשוויסטים, אלה שביקשו לעצור את המלחמה בתחילתה, אלה שביקשו להניף את דגל הכניעה, אלה שביקשו להקריב את חוסנה ובטחונה של מדינת ישראל על מזבח התבוסה, אלה האנשים שמיהרו לשכוח, ו"תודה" לרבי המרצחים המזכירים להם בכל רגע נתון כי חלומם הוא עוד טבח שבת שמחת תורה ועוד טבח ועוד טבח עד לחיסול הסופי.
אלה מתוכנו שכבר שכחו, מכרסמים בלגיטימיות של מדינת ישראל בארץ ובעולם, מעודדים חרמות, מפיצים עלילות דם, מפיחים את אש האנטישמיות.
הם שוכחים את הברור מאליו, את אלה שבבוקר טבח שבת שמחת תורה, לא הבדילו בין היהודים, לא בין שמאל וימין, לא בין דתיים לחילוניים, לא בין קיבוצניקים לעירוניים, לא בין מתיישבים לאנשי השומר הצעיר, לא בין צברים לעולים חדשים, את אלה כמו יוחק'ה, יוכבד ליפשיץ, שבתמימותה שאלה את רב הטובחים, מחמוד סינוואר במנהרה: "למה רצחת וחטפת דווקא אותנו, אנשי השומר הצעיר התומכים בכם ולא את שאר היהודים?"
הם חיפשו יהודים, הם טבחו, אנסו, שחטו, שרפו, חטפו יהודים, ואף מיספר אזרחים שאינם יהודים ואזרחים זרים, הם לא שכחו את הפתרון הסופי, החיסול הסופי של מדינת ישראל ויהודיה.
אלה ששכחו, אנחנו כאן כדי להזכיר.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
1. אמונה בספק
אם אתקל בספר, שהעטיפה האחורית שלו נפתחת בכותרת מודגשת ומסומנת בתוך מסגרת אדומה: "המטרה של הספר הזה היא חזרתך בתשובה" – יעורר בי הספר הזה סלידה עוד בטרם אפתח אותו. סביר להניח שלא אפתח אותו (האמת היא שסביר להניח שאפתח אותו, כי יש לי איזו משיכה, תרצו – מזוכיסטית, אבל בעיקר סקרנית, לקרוא דווקא דברים שמעוררים בי סלידה עמוקה, אבל לצורך הטיעון מתאים לי כאן לכתוב ש"סביר להניח שלא אפתח אותו").
הוא הדין בספר, שעטיפתו האחורית תפתח בכותרת מודגשת "המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה." נו, הנה עוד איזה אמנון יצחק, או ליתר דיוק תמונת הראי של אמנון יצחק. כפי שאיני אוהב, בלשון המעטה, את דוכני הנחת התפילין, כך איני אוהב, בלשון המעטה, את מלחמת הזעם הקדוש נגד הדוכנים. די, תרגיעו!
אז למה, בכל זאת, קראתי ספר, שכותרת עטיפתו האחורית זועקת, שהמטרה שלו היא חזרתי בשאלה; הספר "פילוסופים נגד אלוהים"? כיוון שכתב אותו ג'רמי פוגל.
לפני שש שנים וחצי, לאחר צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", ערכנו לו השקה במרום גולן ועוד השקה בת"א, ב"עלמא – בית לתרבות עברית", שאותו אירגנה ד"ר רות קלדרון. לא הייתי מעורב כמעט בארגון האירוע, שהייתי אחד הדוברים בו, ולא ידעתי מי ינחה אותו. את המנחה – ג'רמי פוגל, לא הכרתי, אני חושב שאפילו לא שמעתי את שמו קודם לכן. אבל היה בו משהו כובש. ראיתי מולי איש חכם מאוד, עתיר ידע, שנון, שופע הומור, בוהמיין, שמדבר מצד אחד בפאתוס של כרוז במשחק כדורסל, אך חף מנפיחות עצמית המאפיינת לעתים אנשי פאתוס; והכול במבטא צרפתי שובה לב.
אחרי האירוע תהיתי קצת על קנקנו, ולמדתי שהוא פילוסוף, משורר ומוזיקאי, ושמעתי מילדיי המלצות על ההסכתים שלו, שמשום מה עד היום טרם התפניתי להאזין להם. והנה, ספר שלו – לא אקרא?
הספר הוא מסה פילוסופית, שהיא חלק ראשון מתוך טרילוגיה (החלק השני עומד לצאת לאור בימים אלה), שבה הוא מתפלמס, באמצעות דברי פילוסופים, בעיקר דיוויד יום (1711-1776) וסוקרטס, עם הדת. הוא כותב בסגנון פרוע, פונה אל הקוראים בגוף שני, בשפה מדוברת, כמי שעומד בפני קהל בהייד פארק, פונה אל הקהל לעתים כ"חברות וחברים", ולעתים כ"נשמות צדיקות" וכד', כדרכם של מחזירים בתשובה, עם הרבה סלנג, לעתים ארכאי ולעתים פרטי. בקיצור, כתיבה קצת חריגה למסות פילוסופיות.
איני חובב ויכוחים על אלוהים, שלעיתים דומה בעיניי שהם נובעים משעמום ומנצחנות גרידא, ולכן אני נמנע מהם בדרך כלל. איני אוהב אותם, כיוון שאי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים, וכל ניסיון להוכיח את קיומו באמצעים אמפיריים, לא רק שהוא חסר טעם, אלא הוא בעיניי כפירה ברעיון האלוהות, שבמהותה היא בלתי נתפסת, בלתי ניתנת להמשגה ולכן אינה בת-הוכחה. כי אם היא מוכחת בדרכים הפשטניות של "מחזירים בתשובה" דה לה שמטע, היא אינה אלוהות. ומכאן, מה שאינו ניתן להוכחה, באותה מידה אינו ניתן להפרכה. אי אפשר להפריך את מה שאי אפשר להוכיח. אז מה, אני עומד לקרוא שוב פרדוקסים לוגיים כמו "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים אותה"? הדת והאלוהים הם עניין של אמונה, ולכן אינם רלוונטיים לדיונים של אישוש והפרכה.
לא. מסתבר שהספר אינו מנסה להוכיח שאין אלוהים, אלא לצאת נגד הביטחון של אנשים שהם יודעים מה אלוהים רוצה ושהם מצווים לבצע את רצונו ואף לשרוף את מי שאינו ממלא את רצונו. כלומר, כאשר ג'רמי כותב שהמטרה שלו היא להחזיר את הקורא בשאלה, אין כוונתו להוכיח לו שאין אלוהים, כיוון שג'רמי עצמו טוען שאינו יודע אם יש אלוהים, ובשום מקום אינו טוען שאינו מאמין באלוהים. אם כן, למה כוונתו שהוא רוצה להחזיר את הקורא בשאלה?
"חשוב לי להדגיש שכשאני כותב 'חזרה בשאלה', אני לא בהכרח מתכוון, חס וחס, לאובדן מוחלט של כל אמונה באל... חזרה בשאלה, מבחינתי, היא גם מצב שבו אני ממשיך להאמין, אבל ממשיך להאמין באופן אחר. באמונה רחבה יותר. פתוחה יותר. במילים אחרות, המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה במובן מילולי מאוד של הביטוי היפה הזה: לחזור לשאול שאלות. להבין שבעצם השאלות הגדולות משכנעות הרבה יותר מהתשובות הצרות, הקטנות, הפשטניות, שחכמים בעיני עצמם מציעים לנו."
כותרת הכרך הראשון של הטרילוגיה "פילוסופים נגד אלוהים" היא "מסה על אמונה בספק". ואכן, גיבורו של הספר הוא הספק, הטלת הספק. אגב, כשקראתי את הספר, חשבתי שאולי רות קלדרון ליהקה את ג'רמי להנחות את הערב על הביוגרפיה של יהודה הראל, כיוון שיהודה הוא אחד מגדולי מטילי הספק.
ואני אוהב את הטלת הספק הזאת. ואני מסכים שהבעייה הגדולה ביותר בדת, היא כאשר לא מטילים בה ספק וכשהיא מדכאת הטלת ספק. אבל הדבר נכון גם בדתות חילוניות. גם באידיאולוגיות. גם בקונספציות. אנו, במדינת ישראל, לומדים על בשרנו את פרי הבאושים של אי הטלת ספק בפולחן אישיות למנהיג.
[אהוד: האם אתה מתכוון לַ"סמרטוט" בלשונך – שאת היחס אליו אתה משווה באיוולתך להערצה לסטאלין ולהיטלר?]
יש מקום להטלת ספק גם באתאיזם. לשבחו של ג'רמי ייאמר, שלקראת סוף הספר הוא אכן כותב זאת במפורש.
הוא הדין בספר, שעטיפתו האחורית תפתח בכותרת מודגשת "המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה." נו, הנה עוד איזה אמנון יצחק, או ליתר דיוק תמונת הראי של אמנון יצחק. כפי שאיני אוהב, בלשון המעטה, את דוכני הנחת התפילין, כך איני אוהב, בלשון המעטה, את מלחמת הזעם הקדוש נגד הדוכנים. די, תרגיעו!
אז למה, בכל זאת, קראתי ספר, שכותרת עטיפתו האחורית זועקת, שהמטרה שלו היא חזרתי בשאלה; הספר "פילוסופים נגד אלוהים"? כיוון שכתב אותו ג'רמי פוגל.
לפני שש שנים וחצי, לאחר צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", ערכנו לו השקה במרום גולן ועוד השקה בת"א, ב"עלמא – בית לתרבות עברית", שאותו אירגנה ד"ר רות קלדרון. לא הייתי מעורב כמעט בארגון האירוע, שהייתי אחד הדוברים בו, ולא ידעתי מי ינחה אותו. את המנחה – ג'רמי פוגל, לא הכרתי, אני חושב שאפילו לא שמעתי את שמו קודם לכן. אבל היה בו משהו כובש. ראיתי מולי איש חכם מאוד, עתיר ידע, שנון, שופע הומור, בוהמיין, שמדבר מצד אחד בפאתוס של כרוז במשחק כדורסל, אך חף מנפיחות עצמית המאפיינת לעתים אנשי פאתוס; והכול במבטא צרפתי שובה לב.
אחרי האירוע תהיתי קצת על קנקנו, ולמדתי שהוא פילוסוף, משורר ומוזיקאי, ושמעתי מילדיי המלצות על ההסכתים שלו, שמשום מה עד היום טרם התפניתי להאזין להם. והנה, ספר שלו – לא אקרא?
הספר הוא מסה פילוסופית, שהיא חלק ראשון מתוך טרילוגיה (החלק השני עומד לצאת לאור בימים אלה), שבה הוא מתפלמס, באמצעות דברי פילוסופים, בעיקר דיוויד יום (1711-1776) וסוקרטס, עם הדת. הוא כותב בסגנון פרוע, פונה אל הקוראים בגוף שני, בשפה מדוברת, כמי שעומד בפני קהל בהייד פארק, פונה אל הקהל לעתים כ"חברות וחברים", ולעתים כ"נשמות צדיקות" וכד', כדרכם של מחזירים בתשובה, עם הרבה סלנג, לעתים ארכאי ולעתים פרטי. בקיצור, כתיבה קצת חריגה למסות פילוסופיות.
איני חובב ויכוחים על אלוהים, שלעיתים דומה בעיניי שהם נובעים משעמום ומנצחנות גרידא, ולכן אני נמנע מהם בדרך כלל. איני אוהב אותם, כיוון שאי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים, וכל ניסיון להוכיח את קיומו באמצעים אמפיריים, לא רק שהוא חסר טעם, אלא הוא בעיניי כפירה ברעיון האלוהות, שבמהותה היא בלתי נתפסת, בלתי ניתנת להמשגה ולכן אינה בת-הוכחה. כי אם היא מוכחת בדרכים הפשטניות של "מחזירים בתשובה" דה לה שמטע, היא אינה אלוהות. ומכאן, מה שאינו ניתן להוכחה, באותה מידה אינו ניתן להפרכה. אי אפשר להפריך את מה שאי אפשר להוכיח. אז מה, אני עומד לקרוא שוב פרדוקסים לוגיים כמו "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים אותה"? הדת והאלוהים הם עניין של אמונה, ולכן אינם רלוונטיים לדיונים של אישוש והפרכה.
לא. מסתבר שהספר אינו מנסה להוכיח שאין אלוהים, אלא לצאת נגד הביטחון של אנשים שהם יודעים מה אלוהים רוצה ושהם מצווים לבצע את רצונו ואף לשרוף את מי שאינו ממלא את רצונו. כלומר, כאשר ג'רמי כותב שהמטרה שלו היא להחזיר את הקורא בשאלה, אין כוונתו להוכיח לו שאין אלוהים, כיוון שג'רמי עצמו טוען שאינו יודע אם יש אלוהים, ובשום מקום אינו טוען שאינו מאמין באלוהים. אם כן, למה כוונתו שהוא רוצה להחזיר את הקורא בשאלה?
"חשוב לי להדגיש שכשאני כותב 'חזרה בשאלה', אני לא בהכרח מתכוון, חס וחס, לאובדן מוחלט של כל אמונה באל... חזרה בשאלה, מבחינתי, היא גם מצב שבו אני ממשיך להאמין, אבל ממשיך להאמין באופן אחר. באמונה רחבה יותר. פתוחה יותר. במילים אחרות, המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה במובן מילולי מאוד של הביטוי היפה הזה: לחזור לשאול שאלות. להבין שבעצם השאלות הגדולות משכנעות הרבה יותר מהתשובות הצרות, הקטנות, הפשטניות, שחכמים בעיני עצמם מציעים לנו."
כותרת הכרך הראשון של הטרילוגיה "פילוסופים נגד אלוהים" היא "מסה על אמונה בספק". ואכן, גיבורו של הספר הוא הספק, הטלת הספק. אגב, כשקראתי את הספר, חשבתי שאולי רות קלדרון ליהקה את ג'רמי להנחות את הערב על הביוגרפיה של יהודה הראל, כיוון שיהודה הוא אחד מגדולי מטילי הספק.
ואני אוהב את הטלת הספק הזאת. ואני מסכים שהבעייה הגדולה ביותר בדת, היא כאשר לא מטילים בה ספק וכשהיא מדכאת הטלת ספק. אבל הדבר נכון גם בדתות חילוניות. גם באידיאולוגיות. גם בקונספציות. אנו, במדינת ישראל, לומדים על בשרנו את פרי הבאושים של אי הטלת ספק בפולחן אישיות למנהיג.
[אהוד: האם אתה מתכוון לַ"סמרטוט" בלשונך – שאת היחס אליו אתה משווה באיוולתך להערצה לסטאלין ולהיטלר?]
יש מקום להטלת ספק גם באתאיזם. לשבחו של ג'רמי ייאמר, שלקראת סוף הספר הוא אכן כותב זאת במפורש.
אורי הייטנר
2. צרור הערות 28.12.25
* ביביאולוגיה – הביביאולוגיה היא המרת האידיאולוגיה בפולחן אישיות.
הרי אין שום סיבה בעולם שאנשים שמגדירים את עצמם "המחנה הלאומי" יאתרגו את מדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט של נתניהו, שהמיטה עלינו את שבעה באוקטובר. שום אידיאולוגיה אינה יכולה להצדיק את מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריות ובסיכול החקירה.
אבל מי שסוגדים לנתניהו גם אחרי 7 באוקטובר, מה הפלא שאין בעיניהם שום בעייה בכך שהאנשים הקרובים ביותר לנתניהו הם סוכנים של האוייב הקטארי, בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה מדם עם הפרוקסי של קטאר; שבעיצומה של המלחמה לשכת ראש הממשלה ניהלה קמפיין השפעה למען האוייב הקטארי. והנה, החסידים השוטים מדקלמים על אוטומט את התירוצים הנבובים להצדקת השחיתות הביטחונית הפושעת הזאת. למשל, את ההבל המשפטפטני, שפורמלית קטאר אינה מוגדרת מדינת אוייב, אז מה הבעייה? לא ייאמן.
מה הם היו אומרים, בעקבות אלילם, אם פרשה כזו היתה קורית בממשלה של בנט או לפיד? האמת היא שזו שאלה היפותטית לגמרי, כי אצל אף ראש ממשלה, שהוא אדם ואזרח נורמטיבי, פרשה כזו לא תיתכן.
* מחסום האימה – האם קריאתו של שיקלי לחקירת עומק יסודית של פרשת קטארגייט והצבעתו של אלקין נגד ועדת הטיוח, הם סנוניות ראשונות המעידות על שבירת מחסום האימה מפני הגיליוטינה של הבייס?
* עוד סמולן – סמוטריץ': "צריך לחקור את פרשת קטאר. גם אם נתניהו לא ידע – זו בעייה."
סס0מולן.
* צרכן קטן – ישראל כ"ץ נשאל לתגובתו על פרשת קטארגייט, והשיב שאינו בקיא "כי אני צרכן תקשורת די קטן."
לדוגמה, הוא לא פתח אף פעם גל"צ. ומכאן הידע שלו, שבא לידי ביטוי בהבלים ובשקרים שסיפר על התחנה.
הוא לא רק צרכן קטן. הוא פוליטיקאי קטן. הוא איש קטן.
* מסקנות אישיות – מיקי זוהר צודק. כל אזרחי ישראל אשמים במחדל.
אני קורא לכל אזרחי ישראל להסיק מסקנות ולהתפטר.
* צפה פגיעה – נתניהו ינזוף במיקי זוהר על כך שאמר שכל אזרחי ישראל אשמים במחדל, ולא שכל אזרחי ישראל חוץ מנתניהו אשמים במחדל.
* שאלת השאלות – "אחי, ת'מבין שלא באמת הבאת שלום למזה"ת אחרי 3,000 שנה, כן?"
אם את זה נתניהו לא יידע להסביר לטראמפ, מה יעזור מה שיסביר לו על עזה, לבנון, סוריה, החות'ים ואיראן?
* שיגעון קטנות – אלוף (מיל') יצחק בריק קורא לכונן ברית הגנה עם ארה"ב ונאט"ו. לטענתו, זו הדרך היחידה לשרוד מול איראן וציר הרשע. בלי ברית כזו, איראן, בסבירות גבוהה, תשמיד את ישראל.
אני סולד משגעון הקטנות, של חוסר האמון ביכולתנו לשרוד.
הרעיון הזה מנוגד בתכלית ללקח 7 באוקטובר. מחדל 7 באוקטובר היה התפיסה הפאסיבית של "שב ואל תעשה," שאיפשרה לאוייב, בעזה ובלבנון, להתעצם ולהפוך לאיום, שלאסוננו התממש בדרום ולמזלנו לא התממש בצפון, או חלילה בשתי החזיתות יחדיו. הלקח הוא הגנה אקטיבית, שבה היוזמה היא תמיד בידינו. האופן שבו אנו אוכפים את הפסקת האש בלבנון; איננו מאפשרים לחיזבאללה להתארגן, ולא ממתינים לתקיפה שלהם, הוא היפוכה המוחלט של המדיניות כלפי חיזבאללה בין מלחמת לבנון השנייה ל"חרבות ברזל". זו הפקת לקחים אמיתית. הגנה אקטיבית היא גם מתקפת נגד מקדימה, כשיש בכך צורך, כפי שהיה צורך ברצועת עזה לפני 7 באוקטובר.
מדיניות כזו ניתן לבצע רק בעצמאות ביטחונית שלנו. הסכם הגנה יכבול את ידינו ולא יאפשר לנו יוזמה ואקטיביות. אנו רואים איך ארה"ב מצרה את צעדינו היום ברצועת עזה, ללא הסכם הגנה. ראינו את אמברגו החימושים של ביידן, בימים הקשים של "חרבות ברזל". האם נשליך עליהם את יהבנו?
משמעות ברית הגנה אחרי 7 באוקטובר, היא שבמקום להפיק את הלקח ולשנות את דרכנו, נשוב להמתנה פאסיבית, ונבנה על כך שאם נותקף – ארה"ב תיחלץ לעזרתנו.
זה אובדן ריבונותנו.
* ההישג של טבח 7 באוקטובר – מקרון ומנהיגים נוספים דחו בשאט נפש את טענת ישראל, שהצהרתם על הכרה במדינה פלשתינאית היא פרס לחמאס על הטבח. גם בישראל חוכמולוגים הסבירו עד כמה הטענה הזאת לא הגיונית. ההיפך הוא הנכון, הם ליהגו. ההכרה היא מכה לחמאס, כיוון שזו הכרה במדינה לצד ישראל, בעוד חמאס חותר להקמת מדינה במקום ישראל (כאילו פת"ח אינו שותף לחתירה הזאת). ואיך חמאס רואה את ה"מכה" שקיבל?
שלטון חמאס בעזה, שקיומו מוכיח שאנו כנראה כבר כפסע אחרי "הניצחון המוחלט", הוציא חוברת הסברה בערבית ובאנגלית, שבה הציג את ההישגים הגדולים של הטבח. לא היתה בו כמובן מילה של צער או התנצלות, לא על האסון הכבד שהמיטו עלינו, אלא על האסון הכבד שהטילו על עמם. מהם כמה עשרות אלפי הרוגים והרס כמעט מוחלט שהמיטו על רצועת עזה, לעומת ההישגים שהם יכולים להתנאות בהם?
כמובן שהטבח עצמו הוא ההישג הגדול. הוא גם צעד תודעתי חשוב בהכנסה לראש של הציונים מה מצבם הקיומי. "הפרויקט הציוני... לא קלט שגורלו יהיה כגורל כל גל של פלישות במשך ההיסטוריה, ששם לו למטרה את אדמתנו הברוכה, הקדושה: או שהוא יגורש ממנה, או שהוא ייקבר בה."
הישג חשוב נוסף הוא העלייה במיספר המדינות שהכירו ב'מדינת פלשתין' בגבולות 1967. כלומר חמאס, שמטרתו היא לגרש את הציונים מפלשתין או לקבור אותם בה, מבין את מה שערפאת היטיב לנסח בתוכנית השלבים שלו – נסיגה ישראל לקווי 1967 והקמת מדינה פלשתינאית, היא שלב חשוב בדרך להגשמת חלומם. ואכן, נסיגה ישראלית לקווי 1967 ברצועת עזה, עד גרגר החול האחרון, וקיומה של מדינת פלשתינאית דה-פקטו בכל רחבי רצועת עזה, היו שלב בדרך לפלישה לישראל, כלומר ל"כיבוש" (כך הם הגדירו בדיווחים שלהם בקשר את רגע המעבר מרצועת עזה לישראל הריבונית) ב-7 באוקטובר.
אני מקווה שלא נהיה עד כדי כך מטומטמים וחסרי אחריות, כדי לסגת חזרה לקווי 7 באוקטובר.
* לא מוצאים – אם חמאס אינו מוצא את רן גואילי, אנחנו לא נמצא את הג'ינג'י עם המפתחות של מעבר רפיח.
* ברוח ברית הפריפריות – סומליה היא מדינה מפוררת, ששרויה כבר עשרות שנים במלחמת אזרחים בלתי פוסקת, עם הגמוניה של ארגונים אסלמיסטיים קנאים, שהולכת והופכת בהדרגה למדינת חסות של ארדואן, כחלק מטירוף האימפריה העות'מאנית שהוא רוצה לחדש תחת שלטונו הרודני. סומליה היא מדינה מושחתת, שזכתה בכבוד המפוקפק של דירוג בינלאומי כמדינה המושחתת ביותר בעולם. זו מדינה שבמסגרת מלחמת האזרחים נעשו בה פשעים נגד האנושות ורצח עם.
גבולותיה של סומליה העצמאית, שנוסדה ב-1960, אינם טבעיים, אלא בדומה לגבולות הבינלאומיים במזה"ת שנקבעו ב-1923, היא שילוב של אזורים שהיו קולוניות בריטיות ואיטלקיות. פרישתה של סומלילנד, על רקע מלחמת האזרחים ב-1991, נועדה להיחלץ מהגורל חסר העתיד של היות חלק מהמדינה הנוראית הזאת.
מאז הקמתה ב-1991, סומלילנד, בת 6 מיליון התושבים, רובם הגדול מוסלמים, היא מדינה דמוקרטית יציבה, שלווה ושוחרת שלום, בתוך אזור של דיקטטורות רצחניות ומיליטריסטיות. מן הראוי היה שהמערב יאמץ אל ליבו את סומלילנד, ולא רק מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים, אלא גם בהכרה רשמית ויחסים דיפלומטיים מלאים. כך ראוי היה שינהג העולם החופשי, אם הוא רואה עצמו ראוי להגדרה זו.
טוב שישראל היתה החלוצה של המהלך המתבקש הזה, ויש לקוות שהיא סנונית ראשונה. יש לקוות שטראמפ ייתן יד למהלך, למרות ההשפעה ההולכת וגוברת של ארדואן וקטאר עליו.
אני רואה במהלך המבורך של נתניהו וסער בנדון, המשך לאסטרטגיית "ברית הפריפריות" שהוביל בן גוריון, שעל פיה ישראל יצרה ברית עם המדינות השכנות של מדינות ערב העוינות (איראן של השאה ואתיופיה) ועם מיעוטים מתבדלים בתוך אותן מדינות, כמו הכורדים בעיראק. היום, המדינות העיקריות שאליהן התכוון ב"ג, הן האויבות הגדולות ביותר שלנו – איראן וטורקיה, אך התפיסה האסטרטגית נותרה נכונה. ביטויה היום צריך להיות קודם כל תמיכה אקטיבית בדרוזים בסוריה מתוך מגמה להפיכתם למדינה נפרדת או לפחות לאוטונומיה חזקה. לדעתי, על ישראל לסייע גם לכורדים בסוריה ולחזק אותם מול שלטונו האיסלמיסטי הג'יהאדיסטי הקנאי של א-שרע (אל ג'ולאני). גם הברית עם יוון וקפריסין, שמנהיגיהן ביקרו השבוע בישראל, היא מרכיב חשוב במדיניות הזו.
ההכרה בסומלילנד היא צעד מדיני מוצדק וראוי. אני מקווה שיזכה לגיבוי פוליטי רחב, ולא, כמקובל אצלנו, לחלוקה אוטומטית של המחנות הפוליטיים.
* הפקיר את העמדה – יואב גלנט התראיין בערוץ 12. המראיינים לא שאלו אותו שאלה חשובה מאוד: למה התפטרת מהכנסת, כאשר הקול שלך והאצבע שלך עשויים להכריע האם יתקבל חוק ההשתמטות, שבעטיו הודחת מתפקיד שר הביטחון? אם מדינת ישראל עומדת מבחינתך מעל הכול, מדוע הפקרת את העמדה?
* עמדו במבחן קשה מנשוא – פורום חינוך של אורטל, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלו, נפגש בקיבוץ דן עם רווית איילי, מנהלת החינוך של הקיבוץ. רווית הרצתה בפנינו על ההתמודדות של הקיבוץ בכלל, ושל מערכת החינוך בפרט, עם המלחמה, הפינוי והשיבה. היה מרתק ומעורר השראה. הם עמדו במבחן קשה מנשוא וגילו חוסן בלתי רגיל. 95% מחברי הקיבוץ כבר חזרו וגם האחרים עומדים לחזור, זולת שתי משפחות.
לאחר מכאן קינחנו בארוחה מפנקת במסעדת "מאמא חלסה" בקריית שמונה.
* הקלצ'ניקוב של מוחמד בכרי – מאמר הביכורים שלי (מחוץ לעלוני הגרעין / ההיאחזות / הקיבוץ וכו'), לפני קרוב ל-42 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי, שמת השבוע, לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו היתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי." הזהרתי אז מפני הרמייה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.
ומוחמד בכרי המשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים." ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.
23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האוייב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעייה מרחוק.
כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.
לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ויהכריז על סוף התביעות מישראל.
הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מדי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).
ב-7 באוקטובר הותקפו ישראל והעם היהודי במתקפת הרצח והאונס בנגב המערבי ובמתקפת התעמולה, הדה-לגיטימציה וההסתה האנטישמית ברחבי העולם, כולל הכחשת הטבח (כבר ביומו הראשון). המתקפה הזו היא המשך של מהלך שהחל שנות דור קודם לכן, לפחות מאז ועידת דרבן; תעשיית השקרים נגד ישראל, מתקפת BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי, שאותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.
אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.
לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים, שמוחם נשטף, מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.
בית המשפט קבע שהסרט הוא עלילת דם. באחד הדיונים הניף בכרי, בודה עלילת הדם, בחוצפה אופיינית, אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין.
בכרי מת. ואני שמח. אני חושב שבלעדיו העולם הוא מקום טוב יותר.
* חטא שאין לו כפרה – כשראש הממשלה לשעבר ולשעתיד בנט יעמוד למשפט ההיסטוריה, חטא אחד לא יסולח לו. הוא הכניס לפוליטיקה את סילמן.
עכשיו היא נמצאת במקום הראוי לה, בקרב חבורת הזבל.
* ביד הלשון: נושאים את עמם עלי שכם – ספרו של ההיסטוריון ברוך כנרי משנות השמונים על הקיבוץ המאוחד נקרא "נושאים את עמם". השם מבטא את האתוס של הקיבוץ המאוחד, של חניכי יצחק טבנקין, שהקיבוץ הוא החלוץ המותח את עצמו ללא גבולות ונושא על שכמו את המשימות הלאומיות בהתיישבות, בעיצוב הגבולות, בעלייה, בביטחון, בחינוך, בתרבות, בחקלאות ובתעשייה.
כותרת הספר לקוחה משורה של אלתרמן, בשירו "נאום תשובה לרוב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה":
את עמל בחורינו סוד – ליל יעטוף,
אך עליו נברך כעל לחם.
הן ראית כיצד מספינות אל החוף
הם נושאים את עמם עלי שכם.
השיר הזה נכתב על אירוע שקרה לפני שמונים שנה בדיוק, ב-25 בדצמבר 1945.
בבית קפה פיילבן בנהריה נערכה מסיבה לרגל חג המולד, בהשתתפות חיילים בריטיים ובנות ארצישראליות מנהריה. אגב, לא מרבים לדבר על כך, אולם זאת היתה תופעה לא נדירה במיוחד. אלא שהפעם הבנות היו מגויסות למטרה חשובה – לשמח את החיילים, להשקותם בוויסקי ויין ולהסיח את דעתם ממה שהתרחש אותה שעה על החוף.
אל החוף, הגיעה ספינת המעפילים "חנה סנש", שיצאה מאיטליה ועליה 252 מעפילים, ניצולי שואה, שהעפילו לא"י. הספינה עלתה על שרטון בחוף נהריה. וכך, תחת אפם של החיילים הבריטים השתויים, הורדו בחבלים כל המעפילים, ונישאו על גבם של לוחמי הפל-ים (היחידה הימית של הפלמ"ח), חברי קיבוץ עברון ומתנדבים מנהריה, ופוזרו ביישובי הסביבה, ולא נודע כי באו אל קרבם. לרב החובל האיטלקי אנסלדו לא היתה ספינה לחזור עימה, ואף הוא פונה לאחד היישובים.
כעבור ימים אחדים, נערכה מסיבה לכבודו של רב החובל, בהשתתפות המשורר נתן אלתרמן. היכן נערכה המסיבה? לפחות בשלושה קיבוצים מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שהמסיבה נערכה אצלם, ולפי גִרסה נוספת, שהיא, קרוב לוודאי, הנכונה, המסיבה נערכה ... במוחו של אלתרמן.
ולפי האגדה, קם רב החובל, שיכור למחצה, ונשא נאום ציוני נלהב למען זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל. אלתרמן קם ונשא את נאום התשובה, המופיע בשיר, שנפתח במילים:
עננים על ראשנו, הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
את השיר כתב אלתרמן לטורו השבועי בעיתון "דבר" – "הטור השביעי", שפורסם בכל גיליון ערב שבת. הצנזור הבריטי אסר על פירסומו. כעבור כשבועיים פורסם השיר, שעבר שיפוץ, מחוץ לטור הקבוע, באחד מימי החול.
ב-1972, במלאת 30 שנה להקמת הפלמ"ח, יצאה להקת הנח"ל במופע "פלמ"חניק", עם שירי פלמ"ח ושירי תש"ח. זכיתי, כילד, לצפות בהופעה הזאת.
את השיר הלחין יאיר רוזנבלום, ושרים אותו חברי הלהקה גידי גוב, אפרים שמיר וראובן גבירץ. כעבור כשנה, גידי ואפרים שיתפו פעולה בלהקת "כוורת".
ומה עלה בגורלה של הספינה? היא תרמה תרומה במלחמת העצמאות כאח"י "חנה סנש", ולאחר מכן שירתה בצי הסוחר הישראלי. היום היא ניצבת במוזיאון ההעפלה בחיפה.
לחיי הספינות שבדרך!
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
הרי אין שום סיבה בעולם שאנשים שמגדירים את עצמם "המחנה הלאומי" יאתרגו את מדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט של נתניהו, שהמיטה עלינו את שבעה באוקטובר. שום אידיאולוגיה אינה יכולה להצדיק את מנוסתו הפחדנית של נתניהו מאחריות ובסיכול החקירה.
אבל מי שסוגדים לנתניהו גם אחרי 7 באוקטובר, מה הפלא שאין בעיניהם שום בעייה בכך שהאנשים הקרובים ביותר לנתניהו הם סוכנים של האוייב הקטארי, בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה מדם עם הפרוקסי של קטאר; שבעיצומה של המלחמה לשכת ראש הממשלה ניהלה קמפיין השפעה למען האוייב הקטארי. והנה, החסידים השוטים מדקלמים על אוטומט את התירוצים הנבובים להצדקת השחיתות הביטחונית הפושעת הזאת. למשל, את ההבל המשפטפטני, שפורמלית קטאר אינה מוגדרת מדינת אוייב, אז מה הבעייה? לא ייאמן.
מה הם היו אומרים, בעקבות אלילם, אם פרשה כזו היתה קורית בממשלה של בנט או לפיד? האמת היא שזו שאלה היפותטית לגמרי, כי אצל אף ראש ממשלה, שהוא אדם ואזרח נורמטיבי, פרשה כזו לא תיתכן.
* מחסום האימה – האם קריאתו של שיקלי לחקירת עומק יסודית של פרשת קטארגייט והצבעתו של אלקין נגד ועדת הטיוח, הם סנוניות ראשונות המעידות על שבירת מחסום האימה מפני הגיליוטינה של הבייס?
* עוד סמולן – סמוטריץ': "צריך לחקור את פרשת קטאר. גם אם נתניהו לא ידע – זו בעייה."
סס0מולן.
* צרכן קטן – ישראל כ"ץ נשאל לתגובתו על פרשת קטארגייט, והשיב שאינו בקיא "כי אני צרכן תקשורת די קטן."
לדוגמה, הוא לא פתח אף פעם גל"צ. ומכאן הידע שלו, שבא לידי ביטוי בהבלים ובשקרים שסיפר על התחנה.
הוא לא רק צרכן קטן. הוא פוליטיקאי קטן. הוא איש קטן.
* מסקנות אישיות – מיקי זוהר צודק. כל אזרחי ישראל אשמים במחדל.
אני קורא לכל אזרחי ישראל להסיק מסקנות ולהתפטר.
* צפה פגיעה – נתניהו ינזוף במיקי זוהר על כך שאמר שכל אזרחי ישראל אשמים במחדל, ולא שכל אזרחי ישראל חוץ מנתניהו אשמים במחדל.
* שאלת השאלות – "אחי, ת'מבין שלא באמת הבאת שלום למזה"ת אחרי 3,000 שנה, כן?"
אם את זה נתניהו לא יידע להסביר לטראמפ, מה יעזור מה שיסביר לו על עזה, לבנון, סוריה, החות'ים ואיראן?
* שיגעון קטנות – אלוף (מיל') יצחק בריק קורא לכונן ברית הגנה עם ארה"ב ונאט"ו. לטענתו, זו הדרך היחידה לשרוד מול איראן וציר הרשע. בלי ברית כזו, איראן, בסבירות גבוהה, תשמיד את ישראל.
אני סולד משגעון הקטנות, של חוסר האמון ביכולתנו לשרוד.
הרעיון הזה מנוגד בתכלית ללקח 7 באוקטובר. מחדל 7 באוקטובר היה התפיסה הפאסיבית של "שב ואל תעשה," שאיפשרה לאוייב, בעזה ובלבנון, להתעצם ולהפוך לאיום, שלאסוננו התממש בדרום ולמזלנו לא התממש בצפון, או חלילה בשתי החזיתות יחדיו. הלקח הוא הגנה אקטיבית, שבה היוזמה היא תמיד בידינו. האופן שבו אנו אוכפים את הפסקת האש בלבנון; איננו מאפשרים לחיזבאללה להתארגן, ולא ממתינים לתקיפה שלהם, הוא היפוכה המוחלט של המדיניות כלפי חיזבאללה בין מלחמת לבנון השנייה ל"חרבות ברזל". זו הפקת לקחים אמיתית. הגנה אקטיבית היא גם מתקפת נגד מקדימה, כשיש בכך צורך, כפי שהיה צורך ברצועת עזה לפני 7 באוקטובר.
מדיניות כזו ניתן לבצע רק בעצמאות ביטחונית שלנו. הסכם הגנה יכבול את ידינו ולא יאפשר לנו יוזמה ואקטיביות. אנו רואים איך ארה"ב מצרה את צעדינו היום ברצועת עזה, ללא הסכם הגנה. ראינו את אמברגו החימושים של ביידן, בימים הקשים של "חרבות ברזל". האם נשליך עליהם את יהבנו?
משמעות ברית הגנה אחרי 7 באוקטובר, היא שבמקום להפיק את הלקח ולשנות את דרכנו, נשוב להמתנה פאסיבית, ונבנה על כך שאם נותקף – ארה"ב תיחלץ לעזרתנו.
זה אובדן ריבונותנו.
* ההישג של טבח 7 באוקטובר – מקרון ומנהיגים נוספים דחו בשאט נפש את טענת ישראל, שהצהרתם על הכרה במדינה פלשתינאית היא פרס לחמאס על הטבח. גם בישראל חוכמולוגים הסבירו עד כמה הטענה הזאת לא הגיונית. ההיפך הוא הנכון, הם ליהגו. ההכרה היא מכה לחמאס, כיוון שזו הכרה במדינה לצד ישראל, בעוד חמאס חותר להקמת מדינה במקום ישראל (כאילו פת"ח אינו שותף לחתירה הזאת). ואיך חמאס רואה את ה"מכה" שקיבל?
שלטון חמאס בעזה, שקיומו מוכיח שאנו כנראה כבר כפסע אחרי "הניצחון המוחלט", הוציא חוברת הסברה בערבית ובאנגלית, שבה הציג את ההישגים הגדולים של הטבח. לא היתה בו כמובן מילה של צער או התנצלות, לא על האסון הכבד שהמיטו עלינו, אלא על האסון הכבד שהטילו על עמם. מהם כמה עשרות אלפי הרוגים והרס כמעט מוחלט שהמיטו על רצועת עזה, לעומת ההישגים שהם יכולים להתנאות בהם?
כמובן שהטבח עצמו הוא ההישג הגדול. הוא גם צעד תודעתי חשוב בהכנסה לראש של הציונים מה מצבם הקיומי. "הפרויקט הציוני... לא קלט שגורלו יהיה כגורל כל גל של פלישות במשך ההיסטוריה, ששם לו למטרה את אדמתנו הברוכה, הקדושה: או שהוא יגורש ממנה, או שהוא ייקבר בה."
הישג חשוב נוסף הוא העלייה במיספר המדינות שהכירו ב'מדינת פלשתין' בגבולות 1967. כלומר חמאס, שמטרתו היא לגרש את הציונים מפלשתין או לקבור אותם בה, מבין את מה שערפאת היטיב לנסח בתוכנית השלבים שלו – נסיגה ישראל לקווי 1967 והקמת מדינה פלשתינאית, היא שלב חשוב בדרך להגשמת חלומם. ואכן, נסיגה ישראלית לקווי 1967 ברצועת עזה, עד גרגר החול האחרון, וקיומה של מדינת פלשתינאית דה-פקטו בכל רחבי רצועת עזה, היו שלב בדרך לפלישה לישראל, כלומר ל"כיבוש" (כך הם הגדירו בדיווחים שלהם בקשר את רגע המעבר מרצועת עזה לישראל הריבונית) ב-7 באוקטובר.
אני מקווה שלא נהיה עד כדי כך מטומטמים וחסרי אחריות, כדי לסגת חזרה לקווי 7 באוקטובר.
* לא מוצאים – אם חמאס אינו מוצא את רן גואילי, אנחנו לא נמצא את הג'ינג'י עם המפתחות של מעבר רפיח.
* ברוח ברית הפריפריות – סומליה היא מדינה מפוררת, ששרויה כבר עשרות שנים במלחמת אזרחים בלתי פוסקת, עם הגמוניה של ארגונים אסלמיסטיים קנאים, שהולכת והופכת בהדרגה למדינת חסות של ארדואן, כחלק מטירוף האימפריה העות'מאנית שהוא רוצה לחדש תחת שלטונו הרודני. סומליה היא מדינה מושחתת, שזכתה בכבוד המפוקפק של דירוג בינלאומי כמדינה המושחתת ביותר בעולם. זו מדינה שבמסגרת מלחמת האזרחים נעשו בה פשעים נגד האנושות ורצח עם.
גבולותיה של סומליה העצמאית, שנוסדה ב-1960, אינם טבעיים, אלא בדומה לגבולות הבינלאומיים במזה"ת שנקבעו ב-1923, היא שילוב של אזורים שהיו קולוניות בריטיות ואיטלקיות. פרישתה של סומלילנד, על רקע מלחמת האזרחים ב-1991, נועדה להיחלץ מהגורל חסר העתיד של היות חלק מהמדינה הנוראית הזאת.
מאז הקמתה ב-1991, סומלילנד, בת 6 מיליון התושבים, רובם הגדול מוסלמים, היא מדינה דמוקרטית יציבה, שלווה ושוחרת שלום, בתוך אזור של דיקטטורות רצחניות ומיליטריסטיות. מן הראוי היה שהמערב יאמץ אל ליבו את סומלילנד, ולא רק מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים, אלא גם בהכרה רשמית ויחסים דיפלומטיים מלאים. כך ראוי היה שינהג העולם החופשי, אם הוא רואה עצמו ראוי להגדרה זו.
טוב שישראל היתה החלוצה של המהלך המתבקש הזה, ויש לקוות שהיא סנונית ראשונה. יש לקוות שטראמפ ייתן יד למהלך, למרות ההשפעה ההולכת וגוברת של ארדואן וקטאר עליו.
אני רואה במהלך המבורך של נתניהו וסער בנדון, המשך לאסטרטגיית "ברית הפריפריות" שהוביל בן גוריון, שעל פיה ישראל יצרה ברית עם המדינות השכנות של מדינות ערב העוינות (איראן של השאה ואתיופיה) ועם מיעוטים מתבדלים בתוך אותן מדינות, כמו הכורדים בעיראק. היום, המדינות העיקריות שאליהן התכוון ב"ג, הן האויבות הגדולות ביותר שלנו – איראן וטורקיה, אך התפיסה האסטרטגית נותרה נכונה. ביטויה היום צריך להיות קודם כל תמיכה אקטיבית בדרוזים בסוריה מתוך מגמה להפיכתם למדינה נפרדת או לפחות לאוטונומיה חזקה. לדעתי, על ישראל לסייע גם לכורדים בסוריה ולחזק אותם מול שלטונו האיסלמיסטי הג'יהאדיסטי הקנאי של א-שרע (אל ג'ולאני). גם הברית עם יוון וקפריסין, שמנהיגיהן ביקרו השבוע בישראל, היא מרכיב חשוב במדיניות הזו.
ההכרה בסומלילנד היא צעד מדיני מוצדק וראוי. אני מקווה שיזכה לגיבוי פוליטי רחב, ולא, כמקובל אצלנו, לחלוקה אוטומטית של המחנות הפוליטיים.
* הפקיר את העמדה – יואב גלנט התראיין בערוץ 12. המראיינים לא שאלו אותו שאלה חשובה מאוד: למה התפטרת מהכנסת, כאשר הקול שלך והאצבע שלך עשויים להכריע האם יתקבל חוק ההשתמטות, שבעטיו הודחת מתפקיד שר הביטחון? אם מדינת ישראל עומדת מבחינתך מעל הכול, מדוע הפקרת את העמדה?
* עמדו במבחן קשה מנשוא – פורום חינוך של אורטל, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלו, נפגש בקיבוץ דן עם רווית איילי, מנהלת החינוך של הקיבוץ. רווית הרצתה בפנינו על ההתמודדות של הקיבוץ בכלל, ושל מערכת החינוך בפרט, עם המלחמה, הפינוי והשיבה. היה מרתק ומעורר השראה. הם עמדו במבחן קשה מנשוא וגילו חוסן בלתי רגיל. 95% מחברי הקיבוץ כבר חזרו וגם האחרים עומדים לחזור, זולת שתי משפחות.
לאחר מכאן קינחנו בארוחה מפנקת במסעדת "מאמא חלסה" בקריית שמונה.
* הקלצ'ניקוב של מוחמד בכרי – מאמר הביכורים שלי (מחוץ לעלוני הגרעין / ההיאחזות / הקיבוץ וכו'), לפני קרוב ל-42 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי, שמת השבוע, לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו היתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי." הזהרתי אז מפני הרמייה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.
ומוחמד בכרי המשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים." ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.
23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האוייב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעייה מרחוק.
כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.
לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח". הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא", היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ויהכריז על סוף התביעות מישראל.
הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מדי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).
ב-7 באוקטובר הותקפו ישראל והעם היהודי במתקפת הרצח והאונס בנגב המערבי ובמתקפת התעמולה, הדה-לגיטימציה וההסתה האנטישמית ברחבי העולם, כולל הכחשת הטבח (כבר ביומו הראשון). המתקפה הזו היא המשך של מהלך שהחל שנות דור קודם לכן, לפחות מאז ועידת דרבן; תעשיית השקרים נגד ישראל, מתקפת BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי, שאותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל.
אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו.
לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים, שמוחם נשטף, מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.
בית המשפט קבע שהסרט הוא עלילת דם. באחד הדיונים הניף בכרי, בודה עלילת הדם, בחוצפה אופיינית, אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין.
בכרי מת. ואני שמח. אני חושב שבלעדיו העולם הוא מקום טוב יותר.
* חטא שאין לו כפרה – כשראש הממשלה לשעבר ולשעתיד בנט יעמוד למשפט ההיסטוריה, חטא אחד לא יסולח לו. הוא הכניס לפוליטיקה את סילמן.
עכשיו היא נמצאת במקום הראוי לה, בקרב חבורת הזבל.
* ביד הלשון: נושאים את עמם עלי שכם – ספרו של ההיסטוריון ברוך כנרי משנות השמונים על הקיבוץ המאוחד נקרא "נושאים את עמם". השם מבטא את האתוס של הקיבוץ המאוחד, של חניכי יצחק טבנקין, שהקיבוץ הוא החלוץ המותח את עצמו ללא גבולות ונושא על שכמו את המשימות הלאומיות בהתיישבות, בעיצוב הגבולות, בעלייה, בביטחון, בחינוך, בתרבות, בחקלאות ובתעשייה.
כותרת הספר לקוחה משורה של אלתרמן, בשירו "נאום תשובה לרוב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה":
את עמל בחורינו סוד – ליל יעטוף,
אך עליו נברך כעל לחם.
הן ראית כיצד מספינות אל החוף
הם נושאים את עמם עלי שכם.
השיר הזה נכתב על אירוע שקרה לפני שמונים שנה בדיוק, ב-25 בדצמבר 1945.
בבית קפה פיילבן בנהריה נערכה מסיבה לרגל חג המולד, בהשתתפות חיילים בריטיים ובנות ארצישראליות מנהריה. אגב, לא מרבים לדבר על כך, אולם זאת היתה תופעה לא נדירה במיוחד. אלא שהפעם הבנות היו מגויסות למטרה חשובה – לשמח את החיילים, להשקותם בוויסקי ויין ולהסיח את דעתם ממה שהתרחש אותה שעה על החוף.
אל החוף, הגיעה ספינת המעפילים "חנה סנש", שיצאה מאיטליה ועליה 252 מעפילים, ניצולי שואה, שהעפילו לא"י. הספינה עלתה על שרטון בחוף נהריה. וכך, תחת אפם של החיילים הבריטים השתויים, הורדו בחבלים כל המעפילים, ונישאו על גבם של לוחמי הפל-ים (היחידה הימית של הפלמ"ח), חברי קיבוץ עברון ומתנדבים מנהריה, ופוזרו ביישובי הסביבה, ולא נודע כי באו אל קרבם. לרב החובל האיטלקי אנסלדו לא היתה ספינה לחזור עימה, ואף הוא פונה לאחד היישובים.
כעבור ימים אחדים, נערכה מסיבה לכבודו של רב החובל, בהשתתפות המשורר נתן אלתרמן. היכן נערכה המסיבה? לפחות בשלושה קיבוצים מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שהמסיבה נערכה אצלם, ולפי גִרסה נוספת, שהיא, קרוב לוודאי, הנכונה, המסיבה נערכה ... במוחו של אלתרמן.
ולפי האגדה, קם רב החובל, שיכור למחצה, ונשא נאום ציוני נלהב למען זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל. אלתרמן קם ונשא את נאום התשובה, המופיע בשיר, שנפתח במילים:
עננים על ראשנו, הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
את השיר כתב אלתרמן לטורו השבועי בעיתון "דבר" – "הטור השביעי", שפורסם בכל גיליון ערב שבת. הצנזור הבריטי אסר על פירסומו. כעבור כשבועיים פורסם השיר, שעבר שיפוץ, מחוץ לטור הקבוע, באחד מימי החול.
ב-1972, במלאת 30 שנה להקמת הפלמ"ח, יצאה להקת הנח"ל במופע "פלמ"חניק", עם שירי פלמ"ח ושירי תש"ח. זכיתי, כילד, לצפות בהופעה הזאת.
את השיר הלחין יאיר רוזנבלום, ושרים אותו חברי הלהקה גידי גוב, אפרים שמיר וראובן גבירץ. כעבור כשנה, גידי ואפרים שיתפו פעולה בלהקת "כוורת".
ומה עלה בגורלה של הספינה? היא תרמה תרומה במלחמת העצמאות כאח"י "חנה סנש", ולאחר מכן שירתה בצי הסוחר הישראלי. היום היא ניצבת במוזיאון ההעפלה בחיפה.
לחיי הספינות שבדרך!
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
נתן אלתרמן
נאום תשובה לרב חובל איטלקי
עננים על ראשנו, הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמיים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,
ובלוידים אינה מפורסמת.
אך אם אין היא כיום רשומה במפות,
בהיסטוריה אולי היא נרשמת.
על הצי הלזה, האפור, הקטן,
יסופר עוד בשיר ורומנים.
יתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,
יקנאו עוד הרבה קפיטנים.
את עמל בחורינו סוד-ליל יעטוף,
אך עליו נברך כעל לחם.
הן ראית כיצד מספינות אל החוף
הם נושאים את עמם עלי שכם.
לחיי זה הלילה הקר ואיתן!
לחיי הסיכון והפרך!
לחיי הספינות הקטנות, קפיטן!
לחיי הספינות שבדרך!
ולחיי בחורים שקיבלו הפיקוד
ובאופל כיוונו את השיט,
למועד הנכון, למקום היעוד,
בלי מצפן ומפה, בליל ציד.
גם בהם יסופר עוד סיפור מסוים
כי עדים גלי ים ורקיע
איך עומדים הם בקרב טרפלגר של העם
על ספינה בודדה שתבקיע.
עננים על ראשינו. הרוח איתן.
המלאכה נעשית, חי שמים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב ניפגש על המים.
יום יבוא, – ואתה בזווית של פונדק
תשב, סב, על בקבוק של קיאנטי.
ותחייך ותירק חתיכה של טבק
ותאמר – כן חבריה, זקנתי.
כן ראיתי רבות בעולם העגול
אך אזכור עוד, חי סנטה מריה
איך נרטבתי בחושך כמו תרנגול
אותו לילה על חוף נהריה
ונספר לך אז כי פתוחים השערים
כבר מזמן נפתחו, חי שמיים
ופתחה אותם זו חבורת נערים
שעמדה אותו לילה במים
אז תצחק: לא עזרו אוניות המשחית
לא השפיע הרדאר אפילו
ותסיים את פסוקך בקללה איטלקית...
וחוצות הנמל יאפילו
כך יהיה ולכן, אל מול רוח איתן
לחיי הסיכון והפרך
לחיי הספינות הקטנות קפיטן
לחיי הספינות שבדרך!
נתן אלתרמן
נסיה שפרן
חוקרת האמנות, המבקרת והאוצרת גילה בלס
מתה בגיל 98
("הארץ", 24.12.2025)
גילה כהן-בלס אכן זכתה בחיים ארוכים, חיים רבי מעש בתחומים רבים של עולם האמנות. היא נולדה בירושלים בשנת 1927, למדה ב"בצלאל", במדרשה למורים לציור, ובבית הספר של המוזיאון "לובר" בפריז. היא קיבלה דוקטורט מאוניברסיטת "סורבון" על התמחותה ביצירתו של האמן הצרפתי פול סזאן. האמנות המודרנית היתה תחום ההתמחות העיקרי שלה, ותרומתה הגדולה ביותר היתה בתחום האמנות הישראלית. היא יסדה את התוכנית הרב תחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. היא פירסמה ספרים ומאמרי מחקר רבים על האמנות הישראלית, וידוע בעיקר ספרה על קבוצת "אופקים חדשים". היא התייחסה גם לאמנים ריאליסטיים, שהיו בשוליים באותה תקופה, וכתבה הקדמה לספרו של משה גת. היא אצרה הרבה תערוכות, וכתבה גם מאמרי ביקורת על תערוכות רבות. היא הרצתה על אמנות מודרנית ואמנות ישראלית בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. ההישג הגדול ביותר שלה היה אולי הקמת "בית ציפֶר" באוניברסיטת תל אביב, ארכיון המוקדש כולו לתיעוד ומחקר של האמנות הישראלית. היא היתה הדמות המרכזית בניהולו של הארכיון (1975-2015), בו מתועדת ונחקרת האמנות הישראלית לדורותיה. גילה כהן-בלס היתה דמות מרכזית ביותר בתולדות האמנות הישראלית.
יצא כך שהיתה לגילה גם השפעה לא מבוטלת על חיי. הייתי ילדה שגדלה בשיכון פג'ה עירוני, ממזרח לפתח תקוה. זה היה שיכון חדש, שלא היתה בו אפילו ספרייה, שלא לדבר על מוזיאון או גלריה כלשהי. לא זכור לי שניתנו לנו שיעורי אמנות כלשהם בבית הספר היסודי ע"ש א"ד גורדון, בו למדתי בילדותי. אבל הייתי ילדה שהרבתה לקרוא ספרים, ואהבתי גם לקרוא עיתונים.
העיתון היחיד שהגיע לביתנו היה "קול העם", ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית באותם ימים. כל העיתונים היו קטנים אז, ו"קול העם" היה קטן ממדים במיוחד. בימי חול היו בו 4 עמודים. בסוף השבוע היו בו, אם אני זוכרת נכון, שני עמודים נוספים. היה גם מדור מיוחד לילדים, שחיכיתי לו כל ימי השבוע, לא היתה לי גישה לשום עיתון ילדים אחר, ואפילו פירסמתי בו מפעם לפעם שירים שכתבתי. החלק הכי מעניין בגיליון סוף השבוע, מלבד המדור לילדים, היה המדור לספרות ואמנות. אחת הכותבות הקבועות במדור זה היתה ג. אדם. זה היה שם העט של גילה כהן. היא כתבה באופן קבוע ביקורות על תערוכות אמנות. את התערוכות עצמן כמובן לא ראיתי, רובן הוצגו בתל אביב, שהיתה רחוקה כמעט כמו פריז בימי ילדותי.
האמת, לא היה לי עניין מיוחד באמנות, העניין האמיתי שלי היה בספרות, אך מאחר שהעיתון היה די קטן, ועיתונים אחרים לא היו בבית, קראתי את כל מה שהיה בו מלבד מדור הספורט, אשר ככל שהתאמצתי לא מצאתי בו שום עניין. עד כמה למדתי אז על אמנות נוכחתי לדעת הרבה עשורים מאוחר יותר, כאשר ביקרתי במכסיקו-סיטי. "קול העם" הקדיש מאמרים רבים לעבודתו של האמן הקומוניסט דייגו ריבֶרָה, וציוריו הופיעו לעיתים קרובות בעיתון, כמובן בשחור-לבן. הופתעתי לגלות במוזיאון בו הופיעו בעיקר עבודותיו המוקדמות, עד כמה היו ציוריו המוקדמים מוכרים לי.
לאחר סיום בית הספר היסודי המשכתי ללמוד בתיכון העירוני ע"ש ברנר בעין גנים, ממזרח לפתח תקווה. למרבה ההפתעה מערכת הלימודים כללה גם שיעורים בתולדות האמנות. המורה לאמנות היתה אותה גילה אדם, שאת מאמרי הביקורת שלה על אמנות כבר היכרתי. זאת היתה שמחה גדולה. לא כל כך בגלל האמנות, כפי שכבר ציינתי לא היה לי עניין מיוחד בנושא, אלא בגלל העובדה שגילה כתבה ב"קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, והיה ברור שהיא חברת מפלגה, או לפחות אוהדת.
קשה היום להסביר איזו משמעות היתה לעובדה הזאת בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל. הייתי למעשה ילדה נרדפת. לא רק ע"י התלמידים, אלא לא פעם גם ע"י המורים. הרדיפות לא התמקדו בקומוניזם כשלעצמו, כולם הודו שהקומוניזם הוא רעיון נשגב ויפה. הרדיפות התמקדו כמעט תמיד ביחס לברית-המועצות. אני חשתי חובה מוסרית להגן על ברה"מ כאשר מישהו מבין המורים גינה את רוסיה הסובייטית. זה הביא למתח קבוע לאורך כל שנות לימודיי בתיכון, ואפילו קודם לכן. אף פעם אי אפשר היה לדעת מאין תיפתח הרעה. הייתי חייבת להיות בכוננות. הייתי חייבת להגיב. לא היתה שום אפשרות אחרת. באופן אוטומטי כל מבטי התלמידים הופנו אליי. והנה פתאום זכיתי במורה קומוניסטית!
המורה גילה, ככל הזכור לי, בכלל לא התעסקה בעניינים כאלה. היא לימדה אותנו את תולדות האמנות, בעיקר זכורים לי השיעורים על יוון העתיקה, ואני מניחה שהתלמידים האחרים בכלל לא ידעו שהמורה גילה כותבת מאמרי ביקורת עבור העיתון הקומוניסטי "קול העם".
המורה גילה לא הסתפקה בהנחלת ידע הקשור לתולדות האמנות בלבד. יצא כך שהיתה לה השפעה רבה על אופן הכתיבה שלי באותם ימים. סמוך לאותו זמן קיבלתי במתנה מדודי את המילון העברי הראשון בחיי, מילון גור (המילונאי יהודה גור זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת תש"ז). מעולם לא היה לי מילון עברי קודם לכן. הייתי קוראת את המילון להנאתי, והייתי אפילו עורכת רשימות של מילים שלא היכרתי, מתוך כוונה להשתמש בחלק מהן בעתיד. עד מהרה היתה לי הזדמנות להשתמש במילה חדשה: אתיק. מילה נרדפת למילה עמוד, המופיעה בספר יחזקאל. למדנו אז בשיעורי האמנות של גילה על סגנונות עמודים ביוון הקדומה: עמוד דורי, עמוד איוני, ועמוד קורינתי. התבקשנו לכתוב חיבור על שלושת העמודים האלה ולהסביר מה ההבדלים ביניהם (במבט לאחור, משימה לא פשוטה לתלמידים בכיתה ט'). ניצלתי את הזדמנות הפז שנקרתה לי, ובמקום להשתמש במילה הפשוטה עמוד כתבתי: אתיק.
כאשר החזירה לנו המורה גילה את החיבורים, היא ביקשה שאגש אליה אחרי השיעור. היא חייכה כאשר הסברתי לה שאני עורכת רשימות של מילים חדשות מן המילון ומנסה להשתמש בהן. היא ניסתה להסביר לי שהמילון כולל מילים מכל מיני תקופות, אין שום צורך להשתמש בכולן, וגם אי אפשר להשתמש בכולן. עברית היא שפה עתיקה מאוד, ותפקיד המילון הוא לשמר את כל המילים שהיו קיימות אי פעם בשפה, אך אין זה אומר שצריך להשתמש בכולן.
האמת, לא שוכנעתי מיד. הלך המחשבה שלי היה, שאם המילים קיימות בשפה – צריך להשתמש בהן. אבל הסבריה של המורה גילה נקלטו בסופו של דבר, ועד מהרה חדלתי להשתמש במילים עלומות מתוך המילון. גילה לא היתה מורה לספרות, היא היתה מורה לתולדות האמנות, אך היא קלטה בעייה שמורים אחרים לא קלטו. גם לאחר שנים כה רבות אני זוכרת בבהירות את השיחה עם המורה גילה בעקבות החיבור שכתבתי על העמודים בארכיטקטורה של יוון הקדומה.
גילה לימדה בתיכון שלנו שנה אחת בלבד. שיעורים על תולדות האמנות היו נדירים מאוד בכיתה ט'. למען האמת איני זוכרת אף אחד אחר שלמד באופן קבוע אמנות בתיכון. בוודאי לא בפתח תקווה. אני מניחה שזאת היתה יוזמתו של מנהל התיכון, יצחק מייזלר, שהיה איש רחב אופקים במיוחד. לימים הקים בירושלים את בית הספר התיכון ע"ש בויאר, פנימייה לתלמידים מצטיינים מן הפריפריה.
גילה נישאה לשמעון בלס, סופר יליד עיראק, שהיה גם הוא חבר המפלגה הקומוניסטית. הוא היה הראשון שתיאר בספרו "המעברה" את החיים במעברה בשנותיה הראשונות של המדינה. הבת שנולדה להם, אביבית בלס, היא כיום אמנית ידועה. לא היו לי שום קשרים של ממש עם גילה כהן-בלס במהלך השנים הבאות. אך יצא כך שכמה מחברותיי הקרובות היו תלמידותיה בעבר, והפכו לימים לאמניות ידועות בתחומן: מירית כהן, ויעל דויד-כהן. באמצעותן עקבתי אחר הצלחותיה הרבות, ופעם או פעמיים אפילו ביקרתי בביתה בחברתן.
גילה היתה מורה משפיעה בכל בתי הספר בהם לימדה, החל מבית הספר התיכון בפתח תקוה וכלה באוניברסיטת תל אביב. אשריי שזכיתי למורה כמותה, ולו רק לשנה אחת בלבד. יהי זכרה ברוך!
נסיה שפרן
("הארץ", 24.12.2025)
גילה כהן-בלס אכן זכתה בחיים ארוכים, חיים רבי מעש בתחומים רבים של עולם האמנות. היא נולדה בירושלים בשנת 1927, למדה ב"בצלאל", במדרשה למורים לציור, ובבית הספר של המוזיאון "לובר" בפריז. היא קיבלה דוקטורט מאוניברסיטת "סורבון" על התמחותה ביצירתו של האמן הצרפתי פול סזאן. האמנות המודרנית היתה תחום ההתמחות העיקרי שלה, ותרומתה הגדולה ביותר היתה בתחום האמנות הישראלית. היא יסדה את התוכנית הרב תחומית לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. היא פירסמה ספרים ומאמרי מחקר רבים על האמנות הישראלית, וידוע בעיקר ספרה על קבוצת "אופקים חדשים". היא התייחסה גם לאמנים ריאליסטיים, שהיו בשוליים באותה תקופה, וכתבה הקדמה לספרו של משה גת. היא אצרה הרבה תערוכות, וכתבה גם מאמרי ביקורת על תערוכות רבות. היא הרצתה על אמנות מודרנית ואמנות ישראלית בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. ההישג הגדול ביותר שלה היה אולי הקמת "בית ציפֶר" באוניברסיטת תל אביב, ארכיון המוקדש כולו לתיעוד ומחקר של האמנות הישראלית. היא היתה הדמות המרכזית בניהולו של הארכיון (1975-2015), בו מתועדת ונחקרת האמנות הישראלית לדורותיה. גילה כהן-בלס היתה דמות מרכזית ביותר בתולדות האמנות הישראלית.
יצא כך שהיתה לגילה גם השפעה לא מבוטלת על חיי. הייתי ילדה שגדלה בשיכון פג'ה עירוני, ממזרח לפתח תקוה. זה היה שיכון חדש, שלא היתה בו אפילו ספרייה, שלא לדבר על מוזיאון או גלריה כלשהי. לא זכור לי שניתנו לנו שיעורי אמנות כלשהם בבית הספר היסודי ע"ש א"ד גורדון, בו למדתי בילדותי. אבל הייתי ילדה שהרבתה לקרוא ספרים, ואהבתי גם לקרוא עיתונים.
העיתון היחיד שהגיע לביתנו היה "קול העם", ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית באותם ימים. כל העיתונים היו קטנים אז, ו"קול העם" היה קטן ממדים במיוחד. בימי חול היו בו 4 עמודים. בסוף השבוע היו בו, אם אני זוכרת נכון, שני עמודים נוספים. היה גם מדור מיוחד לילדים, שחיכיתי לו כל ימי השבוע, לא היתה לי גישה לשום עיתון ילדים אחר, ואפילו פירסמתי בו מפעם לפעם שירים שכתבתי. החלק הכי מעניין בגיליון סוף השבוע, מלבד המדור לילדים, היה המדור לספרות ואמנות. אחת הכותבות הקבועות במדור זה היתה ג. אדם. זה היה שם העט של גילה כהן. היא כתבה באופן קבוע ביקורות על תערוכות אמנות. את התערוכות עצמן כמובן לא ראיתי, רובן הוצגו בתל אביב, שהיתה רחוקה כמעט כמו פריז בימי ילדותי.
האמת, לא היה לי עניין מיוחד באמנות, העניין האמיתי שלי היה בספרות, אך מאחר שהעיתון היה די קטן, ועיתונים אחרים לא היו בבית, קראתי את כל מה שהיה בו מלבד מדור הספורט, אשר ככל שהתאמצתי לא מצאתי בו שום עניין. עד כמה למדתי אז על אמנות נוכחתי לדעת הרבה עשורים מאוחר יותר, כאשר ביקרתי במכסיקו-סיטי. "קול העם" הקדיש מאמרים רבים לעבודתו של האמן הקומוניסט דייגו ריבֶרָה, וציוריו הופיעו לעיתים קרובות בעיתון, כמובן בשחור-לבן. הופתעתי לגלות במוזיאון בו הופיעו בעיקר עבודותיו המוקדמות, עד כמה היו ציוריו המוקדמים מוכרים לי.
לאחר סיום בית הספר היסודי המשכתי ללמוד בתיכון העירוני ע"ש ברנר בעין גנים, ממזרח לפתח תקווה. למרבה ההפתעה מערכת הלימודים כללה גם שיעורים בתולדות האמנות. המורה לאמנות היתה אותה גילה אדם, שאת מאמרי הביקורת שלה על אמנות כבר היכרתי. זאת היתה שמחה גדולה. לא כל כך בגלל האמנות, כפי שכבר ציינתי לא היה לי עניין מיוחד בנושא, אלא בגלל העובדה שגילה כתבה ב"קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, והיה ברור שהיא חברת מפלגה, או לפחות אוהדת.
קשה היום להסביר איזו משמעות היתה לעובדה הזאת בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל. הייתי למעשה ילדה נרדפת. לא רק ע"י התלמידים, אלא לא פעם גם ע"י המורים. הרדיפות לא התמקדו בקומוניזם כשלעצמו, כולם הודו שהקומוניזם הוא רעיון נשגב ויפה. הרדיפות התמקדו כמעט תמיד ביחס לברית-המועצות. אני חשתי חובה מוסרית להגן על ברה"מ כאשר מישהו מבין המורים גינה את רוסיה הסובייטית. זה הביא למתח קבוע לאורך כל שנות לימודיי בתיכון, ואפילו קודם לכן. אף פעם אי אפשר היה לדעת מאין תיפתח הרעה. הייתי חייבת להיות בכוננות. הייתי חייבת להגיב. לא היתה שום אפשרות אחרת. באופן אוטומטי כל מבטי התלמידים הופנו אליי. והנה פתאום זכיתי במורה קומוניסטית!
המורה גילה, ככל הזכור לי, בכלל לא התעסקה בעניינים כאלה. היא לימדה אותנו את תולדות האמנות, בעיקר זכורים לי השיעורים על יוון העתיקה, ואני מניחה שהתלמידים האחרים בכלל לא ידעו שהמורה גילה כותבת מאמרי ביקורת עבור העיתון הקומוניסטי "קול העם".
המורה גילה לא הסתפקה בהנחלת ידע הקשור לתולדות האמנות בלבד. יצא כך שהיתה לה השפעה רבה על אופן הכתיבה שלי באותם ימים. סמוך לאותו זמן קיבלתי במתנה מדודי את המילון העברי הראשון בחיי, מילון גור (המילונאי יהודה גור זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת תש"ז). מעולם לא היה לי מילון עברי קודם לכן. הייתי קוראת את המילון להנאתי, והייתי אפילו עורכת רשימות של מילים שלא היכרתי, מתוך כוונה להשתמש בחלק מהן בעתיד. עד מהרה היתה לי הזדמנות להשתמש במילה חדשה: אתיק. מילה נרדפת למילה עמוד, המופיעה בספר יחזקאל. למדנו אז בשיעורי האמנות של גילה על סגנונות עמודים ביוון הקדומה: עמוד דורי, עמוד איוני, ועמוד קורינתי. התבקשנו לכתוב חיבור על שלושת העמודים האלה ולהסביר מה ההבדלים ביניהם (במבט לאחור, משימה לא פשוטה לתלמידים בכיתה ט'). ניצלתי את הזדמנות הפז שנקרתה לי, ובמקום להשתמש במילה הפשוטה עמוד כתבתי: אתיק.
כאשר החזירה לנו המורה גילה את החיבורים, היא ביקשה שאגש אליה אחרי השיעור. היא חייכה כאשר הסברתי לה שאני עורכת רשימות של מילים חדשות מן המילון ומנסה להשתמש בהן. היא ניסתה להסביר לי שהמילון כולל מילים מכל מיני תקופות, אין שום צורך להשתמש בכולן, וגם אי אפשר להשתמש בכולן. עברית היא שפה עתיקה מאוד, ותפקיד המילון הוא לשמר את כל המילים שהיו קיימות אי פעם בשפה, אך אין זה אומר שצריך להשתמש בכולן.
האמת, לא שוכנעתי מיד. הלך המחשבה שלי היה, שאם המילים קיימות בשפה – צריך להשתמש בהן. אבל הסבריה של המורה גילה נקלטו בסופו של דבר, ועד מהרה חדלתי להשתמש במילים עלומות מתוך המילון. גילה לא היתה מורה לספרות, היא היתה מורה לתולדות האמנות, אך היא קלטה בעייה שמורים אחרים לא קלטו. גם לאחר שנים כה רבות אני זוכרת בבהירות את השיחה עם המורה גילה בעקבות החיבור שכתבתי על העמודים בארכיטקטורה של יוון הקדומה.
גילה לימדה בתיכון שלנו שנה אחת בלבד. שיעורים על תולדות האמנות היו נדירים מאוד בכיתה ט'. למען האמת איני זוכרת אף אחד אחר שלמד באופן קבוע אמנות בתיכון. בוודאי לא בפתח תקווה. אני מניחה שזאת היתה יוזמתו של מנהל התיכון, יצחק מייזלר, שהיה איש רחב אופקים במיוחד. לימים הקים בירושלים את בית הספר התיכון ע"ש בויאר, פנימייה לתלמידים מצטיינים מן הפריפריה.
גילה נישאה לשמעון בלס, סופר יליד עיראק, שהיה גם הוא חבר המפלגה הקומוניסטית. הוא היה הראשון שתיאר בספרו "המעברה" את החיים במעברה בשנותיה הראשונות של המדינה. הבת שנולדה להם, אביבית בלס, היא כיום אמנית ידועה. לא היו לי שום קשרים של ממש עם גילה כהן-בלס במהלך השנים הבאות. אך יצא כך שכמה מחברותיי הקרובות היו תלמידותיה בעבר, והפכו לימים לאמניות ידועות בתחומן: מירית כהן, ויעל דויד-כהן. באמצעותן עקבתי אחר הצלחותיה הרבות, ופעם או פעמיים אפילו ביקרתי בביתה בחברתן.
גילה היתה מורה משפיעה בכל בתי הספר בהם לימדה, החל מבית הספר התיכון בפתח תקוה וכלה באוניברסיטת תל אביב. אשריי שזכיתי למורה כמותה, ולו רק לשנה אחת בלבד. יהי זכרה ברוך!
נסיה שפרן
משה גרנות
שני כעכים
כשגורשנו מהעיירה שלנו לעיר המחוז, הייתי כולי בן שש, ורק שנה אחר כך רשמו אותי לבית הספר היהודי "תלמוד תורה" ברחוב גריביצֵי – ארבעה קילומטרים מביתנו ב"דרך הלאום". שערי בית הספר הממלכתי היו סגורים בפני היהודים, והמורים היהודיים שלימדו בהם פוטרו כולם. הילדים נאלצו לכתת רגליהם למרחקים, או לחלופין – ללמוד אצל המורים המפוטרים בבתי התפילה הרבים שהיו מפוזרים בעיר.
הייתי קם בבוקר השכם, והולך כמעט שעה עד לבית הספר. מעיל לא היה לי, ואימא היתה מלבישה אותי בשלושה סוודרים כדי שלא אקפא מקור בדרך. הקור כאן בחורף מגיע למינוס חמש עשרה מעלות, ואף יותר. המילים שיוצאות מפיך, יחד עם האד – קופאות.
באמצע הדרך לבית הספר היתה מאפייה של כעכים, והריח המשכר שלה נדף למרחקים. למאפייה קראו "פַּפַּנָשול לוּי פאפא", כלומר הפפנש של אבא. פפנש לא הכינו שם מזה שנים, אבל השם נשאר. כסף, כמובן, לא היה לי לקנות לעצמי בייגלה, אבל אהבתי לעמוד ליד המאפייה ולהביט באופים מבעד לחלון. אד חם היה יוצא מהמאפייה כל פעם שמישהו נכנס לקנות, וזה חימם מעט את פניי הקפואים. הייתי מריח את הבייגלה, והמעיים היו מתהפכים מרוב בולמוס.
יום אחד התקרב אליי גוי כבן שלושים, ואני כבר הייתי מוכן לעשות "ויברח" – לך תדע מה גוי חסון מבקש לעשות לילד שמגן דוד צהוב תפור לו על הסוודר.
"חכה, ז'יד קטן, אל תדאג, לא אפגע בך."
נעצרתי.
"איך קוראים לך?"
היססתי רגע, ואז עניתי:
"נֶלוּ, קוראים לי נלו."
"טוב טוב, ואיך השם היהודי שלך?"
"השם היהודי? אין לי שם יהודי."
"באמת? אני יודע שאצל היהודים יש שם אחד בשביל הסינָגוֹגָה, ושם אחד בשבילנו, מה שאתם קוראים 'גויים'. אז אתה יצאת חלק עם שם אחד בלבד?"
"שם אחד בלבד. תסלח לי אדון, אני מאחר לבית הספר."
"תגיד לי, נלו, מה תאמר אם אני אקנה לך כעך?"
"אל תעשה ממני צחוק, אדון נכבד, המעיים שלי מתהפכים מרעב. חוץ מתה וחצי פרוסת לחם לא בא דבר אל פי."
"חכה פה, ז'יד קטן, אל תברח."
האיש נכנס לתוך המאפייה, ויצא עם שני כעכים חמים המדיפים ריח גן עדן.
"קח, גוזל, קח תאכל, אבל לאט שלא תכאב לך הבטן."
חשבתי שאני חולם. לא האמנתי שזה מה שבאמת קורה לי. הושטתי את היד, והוא מסר לי את שני האוצרות היקרים. הבולמוס אחז בי, ורציתי להתנפל על הכעך, לנגוס בו, ללעוס ולבלוע, ושוב לנגוס, אבל לא כך לימדו אותי בבית:
"אדון מאוד נכבד, תודה! הלוואי שאתה ובני ביתך תזכו לברכתו של המושיע."
"תאכל, נלו, אתה מדבר כמו איש זקן. בן כמה אתה?"
נגסתי נגיסה קטנה, וחשתי איך מעיי מתהפכים:
"אני בן שבע."
"נלו, נלו, אילו האמנתם במושיע שאתה הזכרת קודם, לא הייתם לובשים את זה," והוא הצביע על הטלאי הצהוב, "מה היה אכפת לכם לו אכלתם מלחם הקודש, למה אתם עקשנים כאלה?"
נגסתי שוב נגיסה קטנה:
"אני לא יודע לענות לך על השאלה הזאת. אני אשאל את המורה."
"תשמע נלו, אני נוצרי מאמין," הוא התקרב אליי והמשיך בלחישה, "אני חושב שעושים לכם עוול. המושיע שלנו אהב גם את החוטאים, ולא רדף אותם. נוצרי טוב לא מקלל ולא מכה, ובוודאי לא הורג. אתה מבין מה אני אומר?"
"אני חושב שכן, אדון רב החסד."
"שמע נלו," הוא קירב את פיו אל אוזני ולחש, "אל תבוא לכאן, ליד המאפייה הזאת מתגודדים הנִיאֶמְצִים, הגרמנים הארורים, אותם גירשנו מארצנו במְארְאשֶשְטי, ועכשיו הרכבנו אותם על כתפינו. כאן זה כאילו המועדון שלהם, באים לאכול כעכים וקונים מבעל הבית שנפס שהוא מוכר בהיחבא. אם יראו אותך עם הטלאי הצהוב הזה – זה יהיה הסוף שלך. בוא איתי."
אכלתי רק חצי בייגלה, למרות שהקיבה שלי דרשה עוד. שמרתי בייגלה וחצי לאימא ולשר'קה אחותי, הגדולה ממני בשבע שנים. למרות שלא מלאו לשר'קה שש-עשרה, הלכה לעבוד בבית המלאכה יחד עם פרומה היפה כדי לזכות בתלוש המיוחל.
הלכתי אחריו עד לשער חצרו, והוא הצביע על חבית פח חלודה:
"תראה, נלו, מתחת לחבית הזאת אניח לך כל בוקר שני כעכים, רק תבטיח לי שלא תתקרב למאפייה."
וכך היה – כל בוקר היו מתחת לחבית, צרורים בנייר עיתון, שני כעכים חמים שזה עתה נקנו מהמאפייה. הייתי אוכל במקום חצי בייגלה, ומביא הביתה אחרי הלימודים בייגלה וחצי לאימא ולשר'קה. אימא לא הסכימה לגעת בבייגלה אם אני לא אוכל גם כן.
בשנת 1955 מוניתי למנהל מדור במחסן המזון של העיירה שלנו, פרומושיקה, ובתוקף תפקידי הייתי נוסע לעיר המחוז, בוטושאני, לדאוג לשינוע קרטוני המזון הגדולים. הכרתי את כל עובדי הדוכנים בשוק ובחָאלָה, הוא שוק הבשר המקורֶה. באותם ימים לא היו בעלי דוכנים – הדוכנים היו מאוישים על ידי עובדים שכירים של המדינה. אני כבר מתכוון לבקש מהנהג לחזור, והנה, אני רואה איש כבן ארבעים מחזיק ביד ימין סל, ואילו שרוול ידו השמאלית היה מחציתו ריק. הפנים שלו היו מוכרות לי, אבל לא הצלחתי לדלות מזיכרוני איש בעל נכות כזאת המוכר לי. הצבעתי על האיש – שרק התמקח עם עובדי הדוכנים (ברכה לבטלה, כי כעובדי מדינה היה אסור להם לסטות מהמחירים הקבועים), ולא הספיק לקנות דבר – ושאלתי את מנהל המתחם אם הוא יודע במי מדובר.
"זה וַסילי לאנגו, היה פעם בעל בית, עכשיו מצבו גרוע משל קבצן."
"אבל מה קרה לו? מה קרה לו ביד?"
מנהל המתחם קרא לי למשרדו ודיבר אליי ממש בלחש:
"הוא היה בעל בית, היו לו פרות ותרנגולות, היה לו סוס וכרכרה, לא עשיר גדול, אבל די אמיד. כשבאו הרוסים, הוא לא ברח, חשב שהוא לא עשיר במידה כזאת שעשויה לסכן אותו. הוא טעה, כמובן, לקחו ממנו את הפרות, את העופות ואת הסוס, כביכול, כדי להאכיל את ההמונים הרעבים, ובאמת התחלקו בבשר רק חברי המפלגה. למזלו, לא אסרו אותו, אבל הוא נשאר חסר כול. כדי להביא אוכל נפש לאישתו ולילדיו, הוא השכיר עצמו לעבוד במאפייה 'פַּפַּנָשול לוי פאפא', שעברה לבעלות המדינה, התרחבה, ולא אפתה לא פפנש, ולא כעכים – רק לחם שחור. מנהל העבודה רכש מערבל גדול שמילא מקום של עשרה עובדים. לאנגו תחב את ידו ברגע הלא נכון לתוך המערבל, וחצי הזרוע שלו נקטעה. שכב חצי שנה בבית חולים, אבל לא קיבל שום פיצויים – כי הוא היה אשם – ומשכורת קיבל רק באותם חודשים ששהה בבית החולים. אחר כך יוק! ככה מתגמל השלטון את הפועלים – גולת הכותרת של הסוציאליזם. הוא מגדל היום קצת ירקות בחצרו ביד אחת, מוכר וחי כמו קבצן. שתי הבנות שלו נישאו לשני דלפונים, והבן עובד בסבלות ברכבת."
"אני יודע מי הוא."
"אז למה שאלת?"
"לא זיהיתי אותו קודם. כשהזכרת 'פפנש של אבא' – נזכרתי. עברו רק ארבע-עשרה שנים, והוא הזדקן כל כך. אני לא ידעתי את שמו. הוא לא גילה לי – חשש שילד קטן עלול לפטפט ולגלות שהוא מרחם על יהודי."
"על מה אתה מדבר, נלו? באמת שאני לא מבין."
יצאתי מהמשרד בלי להסביר, כי חששתי שווסילי יסתלק בינתיים מהשוק. הוא עדיין רכן על סחורה, והסל שלו ריק. ניגשתי אל דוכן הביצים וביקשתי קרטון של שתים עשרה יחידות, אחר כך קניתי מדוכן הגבינות רבע קילוגרם קשקבל, וחצי קילוגרם ברינזה. קניתי גם ירקות ופירות. כשכבר לא הצלחתי להחזיק בידיי את כל שקיות הקרטון – פניתי אליו ואמרתי:
"אדון וסילי לאנגו, את כל הפרודוקטים האלה ביקש ממני נלו צ'יזמרו לתת לך."
האיש הביט בי משתאה, וגדם ידו רעד בתוך השרוול:
"מי הוא נלו צ'יזמרו?"
הוא הביט בי רגע ארוך, ולבסוף פלט:
"אני מכיר אותך, הגבות האלו העיניים... אתה הרי הילד היהודי... ישו המושיע, כמה גדלת!"
"כן, אדון לאנגו, אני גדלתי, ועכשיו אני יכול להרשות לעצמי להחזיר לך מעט עבור הלב הטוב שהיה לך כשהאנשים שכחו שהם בני אדם. ולא רק זה, אני נותן הוראה במשרד המתחם לתת לך כל שבוע חבילה כזאת על חשבוני."
וסילי לאנגו כרע על ברכיו וניסה לנשק את ידי. אני נרתעתי לאחור:
"קום, וסילי לאנגו, אני צריך לכרוע ברך לפניך – לעולם לא אשכח את החסד שלך בימים הרעים ההם."
עזרתי לו לקום.
"אתה יודע, נלו, אני יכול לקרוא לך נלו? אתה יודע, בביבליה שלנו כתוב: 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו.' עליי נכתב הפסוק הזה, כי באמת איזה הגיון יש לשלוח לחם על פני המים? והנה! זה לא היה לחם, זה היה כעך. חבל שאתם לא מאמינים במושיע – תראה איזה פסוקים נפלאים יש בביבליה שלנו, ואיך כל מה שכתוב מתגשם."
לא תיקנתי אותו – טובה לא תצמח מזה – הוא יגיד שזה שלו, ואני אגיד שזה שלי, וכל האחווה שהיתה בינינו לפני מיספר דקות תתפוגג.
משה גרנות
הייתי קם בבוקר השכם, והולך כמעט שעה עד לבית הספר. מעיל לא היה לי, ואימא היתה מלבישה אותי בשלושה סוודרים כדי שלא אקפא מקור בדרך. הקור כאן בחורף מגיע למינוס חמש עשרה מעלות, ואף יותר. המילים שיוצאות מפיך, יחד עם האד – קופאות.
באמצע הדרך לבית הספר היתה מאפייה של כעכים, והריח המשכר שלה נדף למרחקים. למאפייה קראו "פַּפַּנָשול לוּי פאפא", כלומר הפפנש של אבא. פפנש לא הכינו שם מזה שנים, אבל השם נשאר. כסף, כמובן, לא היה לי לקנות לעצמי בייגלה, אבל אהבתי לעמוד ליד המאפייה ולהביט באופים מבעד לחלון. אד חם היה יוצא מהמאפייה כל פעם שמישהו נכנס לקנות, וזה חימם מעט את פניי הקפואים. הייתי מריח את הבייגלה, והמעיים היו מתהפכים מרוב בולמוס.
יום אחד התקרב אליי גוי כבן שלושים, ואני כבר הייתי מוכן לעשות "ויברח" – לך תדע מה גוי חסון מבקש לעשות לילד שמגן דוד צהוב תפור לו על הסוודר.
"חכה, ז'יד קטן, אל תדאג, לא אפגע בך."
נעצרתי.
"איך קוראים לך?"
היססתי רגע, ואז עניתי:
"נֶלוּ, קוראים לי נלו."
"טוב טוב, ואיך השם היהודי שלך?"
"השם היהודי? אין לי שם יהודי."
"באמת? אני יודע שאצל היהודים יש שם אחד בשביל הסינָגוֹגָה, ושם אחד בשבילנו, מה שאתם קוראים 'גויים'. אז אתה יצאת חלק עם שם אחד בלבד?"
"שם אחד בלבד. תסלח לי אדון, אני מאחר לבית הספר."
"תגיד לי, נלו, מה תאמר אם אני אקנה לך כעך?"
"אל תעשה ממני צחוק, אדון נכבד, המעיים שלי מתהפכים מרעב. חוץ מתה וחצי פרוסת לחם לא בא דבר אל פי."
"חכה פה, ז'יד קטן, אל תברח."
האיש נכנס לתוך המאפייה, ויצא עם שני כעכים חמים המדיפים ריח גן עדן.
"קח, גוזל, קח תאכל, אבל לאט שלא תכאב לך הבטן."
חשבתי שאני חולם. לא האמנתי שזה מה שבאמת קורה לי. הושטתי את היד, והוא מסר לי את שני האוצרות היקרים. הבולמוס אחז בי, ורציתי להתנפל על הכעך, לנגוס בו, ללעוס ולבלוע, ושוב לנגוס, אבל לא כך לימדו אותי בבית:
"אדון מאוד נכבד, תודה! הלוואי שאתה ובני ביתך תזכו לברכתו של המושיע."
"תאכל, נלו, אתה מדבר כמו איש זקן. בן כמה אתה?"
נגסתי נגיסה קטנה, וחשתי איך מעיי מתהפכים:
"אני בן שבע."
"נלו, נלו, אילו האמנתם במושיע שאתה הזכרת קודם, לא הייתם לובשים את זה," והוא הצביע על הטלאי הצהוב, "מה היה אכפת לכם לו אכלתם מלחם הקודש, למה אתם עקשנים כאלה?"
נגסתי שוב נגיסה קטנה:
"אני לא יודע לענות לך על השאלה הזאת. אני אשאל את המורה."
"תשמע נלו, אני נוצרי מאמין," הוא התקרב אליי והמשיך בלחישה, "אני חושב שעושים לכם עוול. המושיע שלנו אהב גם את החוטאים, ולא רדף אותם. נוצרי טוב לא מקלל ולא מכה, ובוודאי לא הורג. אתה מבין מה אני אומר?"
"אני חושב שכן, אדון רב החסד."
"שמע נלו," הוא קירב את פיו אל אוזני ולחש, "אל תבוא לכאן, ליד המאפייה הזאת מתגודדים הנִיאֶמְצִים, הגרמנים הארורים, אותם גירשנו מארצנו במְארְאשֶשְטי, ועכשיו הרכבנו אותם על כתפינו. כאן זה כאילו המועדון שלהם, באים לאכול כעכים וקונים מבעל הבית שנפס שהוא מוכר בהיחבא. אם יראו אותך עם הטלאי הצהוב הזה – זה יהיה הסוף שלך. בוא איתי."
אכלתי רק חצי בייגלה, למרות שהקיבה שלי דרשה עוד. שמרתי בייגלה וחצי לאימא ולשר'קה אחותי, הגדולה ממני בשבע שנים. למרות שלא מלאו לשר'קה שש-עשרה, הלכה לעבוד בבית המלאכה יחד עם פרומה היפה כדי לזכות בתלוש המיוחל.
הלכתי אחריו עד לשער חצרו, והוא הצביע על חבית פח חלודה:
"תראה, נלו, מתחת לחבית הזאת אניח לך כל בוקר שני כעכים, רק תבטיח לי שלא תתקרב למאפייה."
וכך היה – כל בוקר היו מתחת לחבית, צרורים בנייר עיתון, שני כעכים חמים שזה עתה נקנו מהמאפייה. הייתי אוכל במקום חצי בייגלה, ומביא הביתה אחרי הלימודים בייגלה וחצי לאימא ולשר'קה. אימא לא הסכימה לגעת בבייגלה אם אני לא אוכל גם כן.
בשנת 1955 מוניתי למנהל מדור במחסן המזון של העיירה שלנו, פרומושיקה, ובתוקף תפקידי הייתי נוסע לעיר המחוז, בוטושאני, לדאוג לשינוע קרטוני המזון הגדולים. הכרתי את כל עובדי הדוכנים בשוק ובחָאלָה, הוא שוק הבשר המקורֶה. באותם ימים לא היו בעלי דוכנים – הדוכנים היו מאוישים על ידי עובדים שכירים של המדינה. אני כבר מתכוון לבקש מהנהג לחזור, והנה, אני רואה איש כבן ארבעים מחזיק ביד ימין סל, ואילו שרוול ידו השמאלית היה מחציתו ריק. הפנים שלו היו מוכרות לי, אבל לא הצלחתי לדלות מזיכרוני איש בעל נכות כזאת המוכר לי. הצבעתי על האיש – שרק התמקח עם עובדי הדוכנים (ברכה לבטלה, כי כעובדי מדינה היה אסור להם לסטות מהמחירים הקבועים), ולא הספיק לקנות דבר – ושאלתי את מנהל המתחם אם הוא יודע במי מדובר.
"זה וַסילי לאנגו, היה פעם בעל בית, עכשיו מצבו גרוע משל קבצן."
"אבל מה קרה לו? מה קרה לו ביד?"
מנהל המתחם קרא לי למשרדו ודיבר אליי ממש בלחש:
"הוא היה בעל בית, היו לו פרות ותרנגולות, היה לו סוס וכרכרה, לא עשיר גדול, אבל די אמיד. כשבאו הרוסים, הוא לא ברח, חשב שהוא לא עשיר במידה כזאת שעשויה לסכן אותו. הוא טעה, כמובן, לקחו ממנו את הפרות, את העופות ואת הסוס, כביכול, כדי להאכיל את ההמונים הרעבים, ובאמת התחלקו בבשר רק חברי המפלגה. למזלו, לא אסרו אותו, אבל הוא נשאר חסר כול. כדי להביא אוכל נפש לאישתו ולילדיו, הוא השכיר עצמו לעבוד במאפייה 'פַּפַּנָשול לוי פאפא', שעברה לבעלות המדינה, התרחבה, ולא אפתה לא פפנש, ולא כעכים – רק לחם שחור. מנהל העבודה רכש מערבל גדול שמילא מקום של עשרה עובדים. לאנגו תחב את ידו ברגע הלא נכון לתוך המערבל, וחצי הזרוע שלו נקטעה. שכב חצי שנה בבית חולים, אבל לא קיבל שום פיצויים – כי הוא היה אשם – ומשכורת קיבל רק באותם חודשים ששהה בבית החולים. אחר כך יוק! ככה מתגמל השלטון את הפועלים – גולת הכותרת של הסוציאליזם. הוא מגדל היום קצת ירקות בחצרו ביד אחת, מוכר וחי כמו קבצן. שתי הבנות שלו נישאו לשני דלפונים, והבן עובד בסבלות ברכבת."
"אני יודע מי הוא."
"אז למה שאלת?"
"לא זיהיתי אותו קודם. כשהזכרת 'פפנש של אבא' – נזכרתי. עברו רק ארבע-עשרה שנים, והוא הזדקן כל כך. אני לא ידעתי את שמו. הוא לא גילה לי – חשש שילד קטן עלול לפטפט ולגלות שהוא מרחם על יהודי."
"על מה אתה מדבר, נלו? באמת שאני לא מבין."
יצאתי מהמשרד בלי להסביר, כי חששתי שווסילי יסתלק בינתיים מהשוק. הוא עדיין רכן על סחורה, והסל שלו ריק. ניגשתי אל דוכן הביצים וביקשתי קרטון של שתים עשרה יחידות, אחר כך קניתי מדוכן הגבינות רבע קילוגרם קשקבל, וחצי קילוגרם ברינזה. קניתי גם ירקות ופירות. כשכבר לא הצלחתי להחזיק בידיי את כל שקיות הקרטון – פניתי אליו ואמרתי:
"אדון וסילי לאנגו, את כל הפרודוקטים האלה ביקש ממני נלו צ'יזמרו לתת לך."
האיש הביט בי משתאה, וגדם ידו רעד בתוך השרוול:
"מי הוא נלו צ'יזמרו?"
הוא הביט בי רגע ארוך, ולבסוף פלט:
"אני מכיר אותך, הגבות האלו העיניים... אתה הרי הילד היהודי... ישו המושיע, כמה גדלת!"
"כן, אדון לאנגו, אני גדלתי, ועכשיו אני יכול להרשות לעצמי להחזיר לך מעט עבור הלב הטוב שהיה לך כשהאנשים שכחו שהם בני אדם. ולא רק זה, אני נותן הוראה במשרד המתחם לתת לך כל שבוע חבילה כזאת על חשבוני."
וסילי לאנגו כרע על ברכיו וניסה לנשק את ידי. אני נרתעתי לאחור:
"קום, וסילי לאנגו, אני צריך לכרוע ברך לפניך – לעולם לא אשכח את החסד שלך בימים הרעים ההם."
עזרתי לו לקום.
"אתה יודע, נלו, אני יכול לקרוא לך נלו? אתה יודע, בביבליה שלנו כתוב: 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו.' עליי נכתב הפסוק הזה, כי באמת איזה הגיון יש לשלוח לחם על פני המים? והנה! זה לא היה לחם, זה היה כעך. חבל שאתם לא מאמינים במושיע – תראה איזה פסוקים נפלאים יש בביבליה שלנו, ואיך כל מה שכתוב מתגשם."
לא תיקנתי אותו – טובה לא תצמח מזה – הוא יגיד שזה שלו, ואני אגיד שזה שלי, וכל האחווה שהיתה בינינו לפני מיספר דקות תתפוגג.
משה גרנות
ד"ר משה גרנות
האם באמת התנ"ך מונותיאיסטי?
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
האם באמת התנ"ך מונותיאיסטי?
הרצאה חמישית בסדרה לשנת תשפ"ו, המרצה:
ד"ר משה גרנות
נבדוק אם יש במקרא כתובים ההולמים את קביעתו של הרמב"ם בשלושה-עשר העיקרים, ונתייחס לתמונת האל בתורה ובנביאים
דף עזר יחולק למשתתפים
ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת
ביום ב' 5.1.2026 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
עמנואל בן-עזר
1. אָרְקֶ'ה והמונית
ארק'ה היה הילד המבוגר בכיתה. לא ברור אם ההבדל של שנה נוצר כתוצאה מזה שהוריו איחרו לרשום אותו לבית-הספר, או אולי בגלל שאחת המורות אהבה אותו כל כך שהשאירה אותו אצלה בכיתה לשנה נוספת. ארק'ה היה גם מפותח גופנית מכפי גילו, דבר שהתאים לילד שגדל באחת משכונות הגנים שבפאתי המושבה.
ארק'ה התמיד, פחות או יותר, בביקוריו בבית-הספר, אבל היו מורים שטענו שהוא בסך הכול מחמם כיסא בכיתה. בכל מקרה, לקראת גמר שמונה שנות לימוד יסודי, ארק'ה החליט שמספיק עם התיאוריה וצריך לקחת את החיים האמיתיים בידיים. בזמן שהיינו באמצע התיכון, לארק'ה היה כבר רישיון נהיגה, וכאשר אנחנו הלכנו ל"שנת שירות" בהכשרה או בנוטרות ו"פידלנו" על האופניים, ארק'ה היה כבר נהג מונית.
לא ברור אם השמועות והסיפורים על מעלליו של ארק'ה כנהג מונית הם נכונים או מקורם בקנאת אותם שנאלצו באותו זמן להסתפק בזוג גלגלים בלבד.
אחת השמועות היתה שפעם ארק'ה העלה כמה נוסעים במושבה שלנו לנסיעה לירושלים דרך לוד ורמלה. באותם ימים, בשלהי המנדט הבריטי, הכביש לירושלים עבר דרך שתי ערים ערביות אלה. למרות שכבר היה מתח בין יהודים וערבים, עדיין היה אפשר לעבור בערים אלה ואפילו לקחת נוסעים נוספים משם.
כאשר המונית של ארק'ה הגיעה לבאב-אל-וואד (כיום שער הגיא), עצר אותו "טרפיק" (שוטר תנועה בריטי) הציץ לתוך המונית, הבחין שיש נוסע אחד מעל למספר הנוסעים המותר, הוציא את פנקס ה"רפורטים" (דו"חות התנועה) והתכונן לרשום רפורט. ארק'ה קפץ החוצה מהמונית וניסה לשכנע את השוטר, באנגלית הרצוצה שלו, שהוא – ארק'ה – יראה לו משהו מיוחד ואם זה ימצא חן בעיניו, לא ירשום לו רפורט.
השוטר הסכים וארק'ה הוביל אותו לצידה האחורי של המכונית, פתח את מכסה ה"באגאז'" (תא המיטען), בו נראו יושבים דחוסים שני צעירים ערבים שארק'ה העלה בחנייתו הקצרה בלוד.
הבריטי התפקע מצחוק ושילח את ארק'ה בדרכו לירושלים, כולל שני המקופלים בבאגאז' .
מספרים שפעם הוזמן ארק'ה ל"נסיעה מיוחדת" להעברת גופת נפטר מתל-אביב לירושלים. באותם זמנים לא היה קיים שירות אמבולנסים פרטיים למקרים כאלה.
הנפטר, אדם די מבוגר, הונח על הספסל האחורי במונית כשהוא לבוש בבגדים בהם נפטר. היה ברור שאת סידורי התכריכים והטהרה יעשו בירושלים.
מייד לאחר יציאתו לדרך, עצר ארק'ה, לקח מהבאגאז' מעיל חורף ישן וכובע קסקט, עטף את הגווייה במעיל, הושיב אותו בפינת הספסל האחורי, חבש לו את הקסקט, כאשר המצחייה שמוטה קדימה על הראש ומכסה את העיניים. מיד המשיך לתחנת המוניות, העלה עוד חמישה נוסעים לירושלים אבל ביקש מהם להיות שקטים כי הזקן שבפינה ישן וחבל להעיר אותו.
בירושלים ירדו חמשת הנוסעים, והזקן בפינה –למרות הטילטולים ורעש המנוע – בכלל לא התעורר.
עמנואל בן-עזר
2. "שׂוּפְוּנִי יָא נָאַס!" (הביטו נא עליי וראו!)
מר אלפי היה סמנכ"ל למינהל באחד האגפים של משרד ממשלתי נכבד. פגשתי אותו כאשר שימשתי כיועץ חיצוני לאותו אגף בנושאי הנדסת תעשייה וניהול. איני יודע כיצד מר אלפי הגיע למשרה הרמה. אולי בזכות הוותק ובנוסף כמה "השתלמויות" (מכשיר שהומצא בחוכמה רבה בכדי לזכות עובדי מדינה בתוספת שכר שנקראה כמובן "גמול השתלמות"). מכיוון שעסקתי בעיקר בנושאים טכניים, לא היה לי הרבה קשר עם מר אלפי. מתוך מעט המגעים שהיו לי איתו הגעתי למסקנה כי למר אלפי יש כישרון מיוחד לדבר כרבע שעה רצוף, ובסופו של דבר שאלת את עצמך: מה הוא רוצה לומר? – ולא יכולת לתת תשובה. כפי הנראה היתה זו קליפה ריקה שעיסוקה העיקרי אינטריגות פנימיות ועשיית רושם ."שופוני יא נאס!"
כל זה אירע בתחילת שנות ה-90, כאשר מיחשוב הפך להיות נושא חם במשרדי הממשלה. גם באגפנו היה מחשב פי.סי, אחד הדגמים הראשונים, ששימש את הנהלת החשבונות בלבד.
לטיפול בנושא המיחשוב הוקמה ועדה, שמר אלפי דאג לעמוד בראשה. נמצא תקציב מתאים ונרכשו ארבעה מחשבים אי.טי, כמובן שמר אלפי דאג שאחד המחשבים החדשים יוצב בחדרו באופן שכל העובר במסדרון יראה את המחשב.
השימוש במחשבים הלך והעמיק ובכל שנת תקציב נרכשו עוד מחשבים. את המכשירים החדשים קיבלו המשתמשים הוותיקים, ואת "המודלים הישנים" ירשו משתמשים חדשים. בכל סיבוב של שידרוג ציוד, דאג מר אלפי שהמחשב בחדרו יוחלף לסוג החדש. באגף הוכנה רשת חיבור וכל המחשבים נקשרו למחשב-שרת. קופסת החיבור לרשת למחשבו של מר אלפי היתה בקיר שהפריד את חדרו מחדר סמוך, שבו עבדו שתי פקידות כפופות לו. כמובן שקופסת החיבור למחשבים שלהן היתה על אותו קיר, בדיוק מול קופסתו של מר אלפי.
הכול הלך על מי מנוחות אבל היו התלחשויות באגף שמר אלפי כלל לא נוגע במחשב שלו. אפילו הלכה שמועה שאחד הטכנאים תיכנת את המחשב של מר אלפי כך שכאשר יפעילו אותו, תעלה על המסך כיתובית באותיות מאירות עיניים שאומרת: "כבר לא הדליקו אותי ... ימים"!! – ומיספר הימים יספֵר על-ידי השעון הפנימי של המחשב שפועל גם כאשר המחשב כבוי.
עברו כשש שנים ובכל שנה מחליפים למר אלפי את המחשב בחדש.
הזעזוע החל כאשר מנהל האגף וסגנו, שהיה המנהל הטכני, יצאו כמעט יחד לגימלאות. מר אלפי הפך עולמות, הפעיל לחצים מפלגתיים, אישיים, עדתיים וכל מה שאפשר בכדי להתמנות לתפקיד מנהל האגף. בסופו של דבר הוא קיבל את התפקיד הנכסף.
לא עברו שלושה חודשים ובהנהלת המשרד גילו שמר אלפי אינו מתאים לתפקיד והוא אולץ לצאת לגימלה מוקדמת. בכישלונו של מר אלפי לא היתה הפתעה. מי שעיניו בראשו צפה זאת מראש.
ההפתעה האמיתית אירעה קודם לכך, כאשר עם קבלת התפקיד החדש העבירו את מחשבו האישי של מר אלפי מחדרו הישן לחדר מנהל האגף. (למנהל העוזב לא היה צורך במחשב. הוא לא האמין בדברים כאלה). תוך העברת המחשב התברר שבמשך כל השנים, מחשבו של מר אלפי לא היה מחובר לרשת כי כבר בשנה הראשונה למיחשוב, אחד הטכנאים שהיה זקוק לנקודת חיבור נוספת בחדר הפקידות, ניתק את המחשב של מר אלפי וחיבר את מחשב הפקידה לרשת. כבל התקשורת של מר אלפי היה שתול כל השנים בקופסת חיבורים ריקה.
כנראה לא היה זה המקום הריק היחידי בסביבה.
עמנואל בן-עזר
כל זה אירע בתחילת שנות ה-90, כאשר מיחשוב הפך להיות נושא חם במשרדי הממשלה. גם באגפנו היה מחשב פי.סי, אחד הדגמים הראשונים, ששימש את הנהלת החשבונות בלבד.
לטיפול בנושא המיחשוב הוקמה ועדה, שמר אלפי דאג לעמוד בראשה. נמצא תקציב מתאים ונרכשו ארבעה מחשבים אי.טי, כמובן שמר אלפי דאג שאחד המחשבים החדשים יוצב בחדרו באופן שכל העובר במסדרון יראה את המחשב.
השימוש במחשבים הלך והעמיק ובכל שנת תקציב נרכשו עוד מחשבים. את המכשירים החדשים קיבלו המשתמשים הוותיקים, ואת "המודלים הישנים" ירשו משתמשים חדשים. בכל סיבוב של שידרוג ציוד, דאג מר אלפי שהמחשב בחדרו יוחלף לסוג החדש. באגף הוכנה רשת חיבור וכל המחשבים נקשרו למחשב-שרת. קופסת החיבור לרשת למחשבו של מר אלפי היתה בקיר שהפריד את חדרו מחדר סמוך, שבו עבדו שתי פקידות כפופות לו. כמובן שקופסת החיבור למחשבים שלהן היתה על אותו קיר, בדיוק מול קופסתו של מר אלפי.
הכול הלך על מי מנוחות אבל היו התלחשויות באגף שמר אלפי כלל לא נוגע במחשב שלו. אפילו הלכה שמועה שאחד הטכנאים תיכנת את המחשב של מר אלפי כך שכאשר יפעילו אותו, תעלה על המסך כיתובית באותיות מאירות עיניים שאומרת: "כבר לא הדליקו אותי ... ימים"!! – ומיספר הימים יספֵר על-ידי השעון הפנימי של המחשב שפועל גם כאשר המחשב כבוי.
עברו כשש שנים ובכל שנה מחליפים למר אלפי את המחשב בחדש.
הזעזוע החל כאשר מנהל האגף וסגנו, שהיה המנהל הטכני, יצאו כמעט יחד לגימלאות. מר אלפי הפך עולמות, הפעיל לחצים מפלגתיים, אישיים, עדתיים וכל מה שאפשר בכדי להתמנות לתפקיד מנהל האגף. בסופו של דבר הוא קיבל את התפקיד הנכסף.
לא עברו שלושה חודשים ובהנהלת המשרד גילו שמר אלפי אינו מתאים לתפקיד והוא אולץ לצאת לגימלה מוקדמת. בכישלונו של מר אלפי לא היתה הפתעה. מי שעיניו בראשו צפה זאת מראש.
ההפתעה האמיתית אירעה קודם לכך, כאשר עם קבלת התפקיד החדש העבירו את מחשבו האישי של מר אלפי מחדרו הישן לחדר מנהל האגף. (למנהל העוזב לא היה צורך במחשב. הוא לא האמין בדברים כאלה). תוך העברת המחשב התברר שבמשך כל השנים, מחשבו של מר אלפי לא היה מחובר לרשת כי כבר בשנה הראשונה למיחשוב, אחד הטכנאים שהיה זקוק לנקודת חיבור נוספת בחדר הפקידות, ניתק את המחשב של מר אלפי וחיבר את מחשב הפקידה לרשת. כבל התקשורת של מר אלפי היה שתול כל השנים בקופסת חיבורים ריקה.
כנראה לא היה זה המקום הריק היחידי בסביבה.
עמנואל בן-עזר
אהוד בן עזר
ספר הגעגועים - פרק עשרים
רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק עשרים
"אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – "
קַרְטוֹשְקֶס של אבן
למחרת, אחרי הלימודים, פניתי יחד עם צבי, על אופנינו, אל חורשת האיקליפטוסים שגבלה בחצר בית-ספרנו.
"שמעתי שסיפרת לנלי שסיפרתי לך כי נישקתי אותה ממושכות ב'דואר נשיקות' – "
הסמקתי ושתקתי. הִבטתי בקִנאה בשפתיו העבות והשחומות של צבי, שטעמו את מתיקות שפתיה העדינות של נלי.
"בעניינים כאלה, עם בנות, צריך לדעת להיות ג'נטלמן! לא כל מה ששומעים על בחורה, צריך לספר הלאה, ובייחוד לא לחזור על כך בפניה."
"בסדר."
"זה הדבר שהכי מעליב אותן, אם הן חושבות שכולם יודעים מה הן עשו. שמעתי גם שהצעת לה חֲברוּת," הפסיק לרגע בשתיקה רבת משמעות, "ושבאותה הזדמנות גם הִפְלצת – "
"אני..." גִמגמתי, מבוהל, "שמע, זאת נלי, לא הייתי מאמין, ממש בלופרית..."
"טוב, ככה היא אמרה..."
"טוב, אולי רק קצת קִרקרה לי הבטן, מרוב התרגשות..."
"אתה אוהב אותה, נכון?"
"אני... אבל אם אתה..."
והשתתקנו שנינו. חיכיתי למוצא-פיו של צבי. הוא בוודאי ימצא דרך כיצד אהבותינו לא תתנגשנה ביניהן. הלא כבר דיברנו על כך.
"תשמע אורי," החליט לבסוף באבירות, "זה בכלל לא צריך להפריע. אנחנו, בין גברים, טוב, שנינו יחד יכולים לאהוב אותה ולהציע לה חברוּת, וכשהיא תבחר במישהו, אז השני ממילא יצטרך לוותר, נכון?"
"ואם זה יהיה בכלל מישהו אחר, חוץ מאיתנו?"
"שטויות. אנחנו השניים הכי חשובים בכיתה! כל השאר סתם בְּרָארָה. אפשר למכור אותם דַמַאן לפי הרוֹטֶל!"
דמַאן פירושו בערבית למכור מראש את כל יבול הפרי של העונה בעודו על העץ ואפילו בטרם הבשיל. וכדי לדעת מה יהיה שיעור יבול, שולחים מהמושבה איכרים מומחים כמו אבא לערוך אכספרטיזה. הוא סופר את הפירות על עצים לפי מִדגם, מכפיל במִספר העצים בדוּנַם ובמִספר הדונמים בפרדס או המטע, ומקבל אומדן של היבול.
בחיי, אני נשבע שלא הפלצתי! – לא מזמן פגשתי את נלי אצל ידידים בחגיגה משפחתית. שׂערה לבן. עיניה יפות כשהיו ויש לה אחד-עשר נכדים. כל כך בא לי לשאול אותה על קִרקור המעיים שלא היה דומה כלל להפלצה – וזאת כדי להזים אחת ולתמיד את ההשמצה של צבי – אך חרף עשרות השנים שחלפו מאז עדיין חששתי לשאול אותה מפני שאולי אינה זוכרת כלל את המעמד ההוא, שבאותו תקופה היה החשוב ביותר בחיי.
שבועות אחדים לאחר אותה מסיבת יום-הולדת נעשה צבי ל"חבר" הרשמי של נלי, והדבר נמשך, בהפסקות, עד שנמכרה האחוזה ופורקה, ומשפחת פלז עזבה את המושבה והם עברו לגור בתל-אביב.
כל אותה תקופה היה צבי מרכיב אותה על אופניו, מלווה אותה בדרך חזרה מבית-הספר וקונה לה חלווה-בוטנים אצל הבחור השמן בעל טס הנחושת המוזהב עם עוגיות הסומסום, החלווה, הבוטנים והתחת הגדול, שהיה עומד בהפסקות מעבר לגדר בית-הספר שלנו ושר בקול מזרחי וסריסי: "חלווה בוטנים לפתח-תקווה אימא!" – בעקבות הפִּזמוֹר (פִּזמון-זמר, חידוש לשוני שהדהים אותנו אך לא נקלט, אולי מפני שהיה דומה לקללה הרוסית פִּזְדַמָתִי) שכולנו היינו שרים בחרוזים ליובל המושבה:
"שירו שיר תודה
לפתח-תקווה אימא,
לניר ועבודה
אילפה, קידשה, הרימה.
אם המושבות,
לגיל שבעים הגיעה,
לזכר האבות,
בגיל ורון נריע!!!"
– וקונה לה גזוז, ורוקד איתה בזוג ב"אל גינת אגוז", והיא וצבי הולכים יחד ומשוחחים בהפסקות בבית-הספר. על כל אלה הערצתי אותו וקינאתי בו, אבל הידידות בינינו נפגמה.
בשיעורים הייתי מנסה לצוד את מבטה של נלי, לשווא.
היא התעלמה ממני.
שבת אחת בצהריים, בתוכנית "כבקשתך", שמעתי במקרה את הקריינית מבטאה ברדיו את שמי ושמה של נלי: "לאורי מנלי, בתקווה שתדע להתגבר..."
מרוב התרגשות חדלתי להבין את המילים, כאילו קולה של נלי הוא הדובר אליי. ומיד בא השיר המוכר, שנשמע הרבה מאוד בתקופה ההיא מפי יפה ירקוני, ועתה היה כמו מכוון במיוחד אליי, כאילו היא שרה אותו רק למעני:
"כל איש פורט, פורט על עוגבו,
את הניגון, ניגון שבלבבו –
כל איש נושא, נושא את מכאובו...
כל איש נושא, נושא בו ואוהב
את האחת, אחת אשר בלב...
אם איש רך-רוח הוא ודל
הוא ירדפנה עד יחדל...
אבל אם גבר הוא, אם גבר
לא ישברוהו שוד ושבר – "
מכל משמר שמרתי כרטיס "שנה טובה" ששלחה לי, כתשובה לברכה שלי, ועליו חתימתה:
"נלי."
ואז אמר גיורא:
"עכשיו אני נח. לכו אתם לשמור על הקַרְטוֹשְקֶס."
(אתם זוכרים באיזה מצב עזבתי אותנו לפני שהפלגתי שוב בסיפורים על רגש הנחיתות שלי ועל מסיבת יום-ההולדת של נלי?)
והוא הצטנף לו בפינת המלונה, כמתכוון לנמנם.
טוב. יצאנו. אמנם לא היה כל-כך נעים להיצלות בשמש, ובעורי כבר עלתה איזו פריחה אדמדמת, חַרַארַה או אלרגיה. לי יש עור עדין מאוד, פולני, חיוור, כמו אימא. ושכחתי לספר כי בשדה התירס מצאתי שיח עגבניות-בר חמצמצות אדמוניות וקטנטנות וקטפתי מהן למכביר, שיהיו לסַלַט. לאחר שנים רבות, כשהייתי חוזר מקטיף העגבניות בקיבוץ עין-גדי ואמות הידיים שלי, בייחוד ליד שורש היד, מקום השעון – צבות כתמים של סִרפֶּדֶת וכואבות, רק אז הבנתי שאני אלרגי לכל המשפחה הירקוֹתית הזו של הסולניים, וכי עליהם השעירים ומיצם הירקרק וריחם הנתעב הטרי של השיחים הנרמסים הם רעל לעורי.
משלל הרפתקאותיי החקלאיות נקל להבין שאני והטבע זו לא בדיוק אידיליה. יותר נעים לי עכשיו להיזכר בשדות ההם מאשר היה נעים לי אז ללכת בהם כשעורי מגורה ורגליי שרוטות וסביבי זבובים וברחשים ודַבּוּרים, ומה לא?
גלידה למשל, לא. ילדים מאושרים היינו. רק גלידה חסרה לנו. וגם לחם לבן, ולחמניות, שלא נִראו בארץ במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה. חוץ מאלה, לא ידענו מחסור. ומעודנו לא היינו רעבים ולא ידענו טעמו של רעב.
יום אחד, לאחר שנים רבות, פגשתי את צבי ברחוב בתל-אביב. ישבנו בקפה קטן ושוחחנו שעה ארוכה על ילדותנו ואני אמרתי לו:
"אתה יודע, צבי, לפעמים, כשאני חושב שבמשך התקופה שבה קרו לנו כל הדברים הנפלאים האלה, אפילו קצת עצובים – השתוללה באירופה מלחמה אכזרית, ילדים יהודים בני-גילנו הלכו לתאי-הגז ומשם נלקחו גוויותיהם למִשרפות. והעולם היה מלא פליטים, הרוגים, רעב וסבל – "
"זה נכון," אמר צבי, "אבל מה יכולנו לעשות אז? אילו, חס-ושלום, אנחנו היינו מובלים לתאי-הגז ולמִשרפות, אתה חושב שילדים במקומות אחרים בעולם היו מוותרים במשהו על תענוגות ילדותם? פעם אמר לי אבא-של-תלמִי משפט, שאותו אני זוכר שנים רבות. הוא אמר: 'העולם הוא כמו תחת – עגול ומסתובב. היום תורך לנשק, מחר יִשק לו מישהו אחר'."
"כן," אמרתי, "היה לנו מזל גדול."
עמדנו בשמש והפכנו ברמץ החם ובגחלים הלוחשות של המדורה. האוויר המלוהט מעל למדורה רטט גלים-גלים והיה לא נעים להתקרב אל האש. אבל היינו להוטים אחר תפוחי-האדמה הצלויים, המפויחים לגמרי מבחוץ ורכים וטעימים בתוך-תוכם, שחוצים אותם בסכין או באולר ובוזקים עליהם מלח ונושפים עליהם כדי שיצטננו ואוכלים אותם בכפית או בקליפתם, ולהם ריח נפלא, ריח חם ואפוי ורך עם פיח, ריח של קומזיץ ושל כפר.
גִילגלנו אותם במדורה באמצעות מוט ארוך. התפלאנו שהם כבדים קצת. אך אולי הייני כבר עייפים. וכך, כשהשחירו דיים, גִלגלנו אותם הצידה ומבלי לאוספם המשכנו להקפיץ אותם ולגלגלם אל תוך המלונה, ושם ישבנו לאכול אותם.
גיורא לא התעורר, אבל מפני תנוחתו המשונה, המקופלת, היה לי הרושם שהוא מציץ לעברנו מבעד לסדקי עיניו העצומות. צבי העלה תפוח-אדמה אפוי על השולחן המאולתר. נשמע קול נקישה עמום. חשוד. אך צבי לא הבחין בכך. הוא שלף את להב אולרו הצבאי וכאשר החל חותך באמצע – נשמע קול פצירת אבן, ומיד גם צחוקו הפרוע של גיורא, מפינת המלונה –
"סידרתי אתכם, עצלנים!"
כן. זו היתה אבן צלויה. הוא מצא בוואדי חלוקי-נחל מעוגלים ומשויָפים היטב, שדומים לתפוחי-אדמה, והחליט "להראות" לנו.
כאשר תיארתי את המעשה בפיליטון, במסיבת יום-ההולדת של נלי, הפסיק אותי צבי:
"אני ידעתי מיד שזאת אבן ולא בּוּלבּוּס! רציתי רק למתוח את אורי ולהצחיק את גיורא."
כן, לֵך תתווכח עם נער שיש לו רגש-עליונות. והאמת, צבי לא היה סמל היושר. למילה שלו לא תמיד יכולת להאמין. כאילו יש לו מה להסתיר. מין שכל ערמומי של איכר קטן שמסתתר מאחורי כל סיפורי הצִ'יזבַּטים והגוזמאות. ובזאת, למרות כ ל ההבדלים, הוא וגיורא היו דומים זה לזה יותר משאני עצמי הייתי דומה אי-פעם למישהו מהם. כי אני הייתי תמים וישר עד כדי טיפשות.
יכולתי להגיד: "טוב. זה אני שהרגשתי מיד שאלה הן אבנים ולא בולבוסים, ורציתי למתוח אתכם – " אבל מעודי הייתי ילד שחושב לאט. היתה לי כבר אז מה שקוראים היום – "הצתה מאוחרת". הצרפתים, שהם עם שנון, מכנים זאת בשם "חוכמה של חדר-המדרגות", זאת אומרת – רק לאחר שאתה יוצא ממקום כלשהו עולים בדעתך פתאום כל התשובות והמשפטים המבריקים והשנונים שאותם לא אמרת.
וזה בדיוק מה שקורה לי, עד עצם היום הזה, ולא רק עם בולבוסים, שכך כינו בתרגומי הספרים שקראנו אז את תפוחי-האדמה, ואילו השמות תפוּ"ד ותפוּ"ז רק התחילו את דרכם אל העברית והיו נכתבים עם גרשיים של ראשי-תיבות.
אהוד בן עזר
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק עשרים
"אבל אם גבר הוא, אם ג-בר – "
קַרְטוֹשְקֶס של אבן
למחרת, אחרי הלימודים, פניתי יחד עם צבי, על אופנינו, אל חורשת האיקליפטוסים שגבלה בחצר בית-ספרנו.
"שמעתי שסיפרת לנלי שסיפרתי לך כי נישקתי אותה ממושכות ב'דואר נשיקות' – "
הסמקתי ושתקתי. הִבטתי בקִנאה בשפתיו העבות והשחומות של צבי, שטעמו את מתיקות שפתיה העדינות של נלי.
"בעניינים כאלה, עם בנות, צריך לדעת להיות ג'נטלמן! לא כל מה ששומעים על בחורה, צריך לספר הלאה, ובייחוד לא לחזור על כך בפניה."
"בסדר."
"זה הדבר שהכי מעליב אותן, אם הן חושבות שכולם יודעים מה הן עשו. שמעתי גם שהצעת לה חֲברוּת," הפסיק לרגע בשתיקה רבת משמעות, "ושבאותה הזדמנות גם הִפְלצת – "
"אני..." גִמגמתי, מבוהל, "שמע, זאת נלי, לא הייתי מאמין, ממש בלופרית..."
"טוב, ככה היא אמרה..."
"טוב, אולי רק קצת קִרקרה לי הבטן, מרוב התרגשות..."
"אתה אוהב אותה, נכון?"
"אני... אבל אם אתה..."
והשתתקנו שנינו. חיכיתי למוצא-פיו של צבי. הוא בוודאי ימצא דרך כיצד אהבותינו לא תתנגשנה ביניהן. הלא כבר דיברנו על כך.
"תשמע אורי," החליט לבסוף באבירות, "זה בכלל לא צריך להפריע. אנחנו, בין גברים, טוב, שנינו יחד יכולים לאהוב אותה ולהציע לה חברוּת, וכשהיא תבחר במישהו, אז השני ממילא יצטרך לוותר, נכון?"
"ואם זה יהיה בכלל מישהו אחר, חוץ מאיתנו?"
"שטויות. אנחנו השניים הכי חשובים בכיתה! כל השאר סתם בְּרָארָה. אפשר למכור אותם דַמַאן לפי הרוֹטֶל!"
דמַאן פירושו בערבית למכור מראש את כל יבול הפרי של העונה בעודו על העץ ואפילו בטרם הבשיל. וכדי לדעת מה יהיה שיעור יבול, שולחים מהמושבה איכרים מומחים כמו אבא לערוך אכספרטיזה. הוא סופר את הפירות על עצים לפי מִדגם, מכפיל במִספר העצים בדוּנַם ובמִספר הדונמים בפרדס או המטע, ומקבל אומדן של היבול.
בחיי, אני נשבע שלא הפלצתי! – לא מזמן פגשתי את נלי אצל ידידים בחגיגה משפחתית. שׂערה לבן. עיניה יפות כשהיו ויש לה אחד-עשר נכדים. כל כך בא לי לשאול אותה על קִרקור המעיים שלא היה דומה כלל להפלצה – וזאת כדי להזים אחת ולתמיד את ההשמצה של צבי – אך חרף עשרות השנים שחלפו מאז עדיין חששתי לשאול אותה מפני שאולי אינה זוכרת כלל את המעמד ההוא, שבאותו תקופה היה החשוב ביותר בחיי.
שבועות אחדים לאחר אותה מסיבת יום-הולדת נעשה צבי ל"חבר" הרשמי של נלי, והדבר נמשך, בהפסקות, עד שנמכרה האחוזה ופורקה, ומשפחת פלז עזבה את המושבה והם עברו לגור בתל-אביב.
כל אותה תקופה היה צבי מרכיב אותה על אופניו, מלווה אותה בדרך חזרה מבית-הספר וקונה לה חלווה-בוטנים אצל הבחור השמן בעל טס הנחושת המוזהב עם עוגיות הסומסום, החלווה, הבוטנים והתחת הגדול, שהיה עומד בהפסקות מעבר לגדר בית-הספר שלנו ושר בקול מזרחי וסריסי: "חלווה בוטנים לפתח-תקווה אימא!" – בעקבות הפִּזמוֹר (פִּזמון-זמר, חידוש לשוני שהדהים אותנו אך לא נקלט, אולי מפני שהיה דומה לקללה הרוסית פִּזְדַמָתִי) שכולנו היינו שרים בחרוזים ליובל המושבה:
"שירו שיר תודה
לפתח-תקווה אימא,
לניר ועבודה
אילפה, קידשה, הרימה.
אם המושבות,
לגיל שבעים הגיעה,
לזכר האבות,
בגיל ורון נריע!!!"
– וקונה לה גזוז, ורוקד איתה בזוג ב"אל גינת אגוז", והיא וצבי הולכים יחד ומשוחחים בהפסקות בבית-הספר. על כל אלה הערצתי אותו וקינאתי בו, אבל הידידות בינינו נפגמה.
בשיעורים הייתי מנסה לצוד את מבטה של נלי, לשווא.
היא התעלמה ממני.
שבת אחת בצהריים, בתוכנית "כבקשתך", שמעתי במקרה את הקריינית מבטאה ברדיו את שמי ושמה של נלי: "לאורי מנלי, בתקווה שתדע להתגבר..."
מרוב התרגשות חדלתי להבין את המילים, כאילו קולה של נלי הוא הדובר אליי. ומיד בא השיר המוכר, שנשמע הרבה מאוד בתקופה ההיא מפי יפה ירקוני, ועתה היה כמו מכוון במיוחד אליי, כאילו היא שרה אותו רק למעני:
"כל איש פורט, פורט על עוגבו,
את הניגון, ניגון שבלבבו –
כל איש נושא, נושא את מכאובו...
כל איש נושא, נושא בו ואוהב
את האחת, אחת אשר בלב...
אם איש רך-רוח הוא ודל
הוא ירדפנה עד יחדל...
אבל אם גבר הוא, אם גבר
לא ישברוהו שוד ושבר – "
מכל משמר שמרתי כרטיס "שנה טובה" ששלחה לי, כתשובה לברכה שלי, ועליו חתימתה:
"נלי."
ואז אמר גיורא:
"עכשיו אני נח. לכו אתם לשמור על הקַרְטוֹשְקֶס."
(אתם זוכרים באיזה מצב עזבתי אותנו לפני שהפלגתי שוב בסיפורים על רגש הנחיתות שלי ועל מסיבת יום-ההולדת של נלי?)
והוא הצטנף לו בפינת המלונה, כמתכוון לנמנם.
טוב. יצאנו. אמנם לא היה כל-כך נעים להיצלות בשמש, ובעורי כבר עלתה איזו פריחה אדמדמת, חַרַארַה או אלרגיה. לי יש עור עדין מאוד, פולני, חיוור, כמו אימא. ושכחתי לספר כי בשדה התירס מצאתי שיח עגבניות-בר חמצמצות אדמוניות וקטנטנות וקטפתי מהן למכביר, שיהיו לסַלַט. לאחר שנים רבות, כשהייתי חוזר מקטיף העגבניות בקיבוץ עין-גדי ואמות הידיים שלי, בייחוד ליד שורש היד, מקום השעון – צבות כתמים של סִרפֶּדֶת וכואבות, רק אז הבנתי שאני אלרגי לכל המשפחה הירקוֹתית הזו של הסולניים, וכי עליהם השעירים ומיצם הירקרק וריחם הנתעב הטרי של השיחים הנרמסים הם רעל לעורי.
משלל הרפתקאותיי החקלאיות נקל להבין שאני והטבע זו לא בדיוק אידיליה. יותר נעים לי עכשיו להיזכר בשדות ההם מאשר היה נעים לי אז ללכת בהם כשעורי מגורה ורגליי שרוטות וסביבי זבובים וברחשים ודַבּוּרים, ומה לא?
גלידה למשל, לא. ילדים מאושרים היינו. רק גלידה חסרה לנו. וגם לחם לבן, ולחמניות, שלא נִראו בארץ במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה. חוץ מאלה, לא ידענו מחסור. ומעודנו לא היינו רעבים ולא ידענו טעמו של רעב.
יום אחד, לאחר שנים רבות, פגשתי את צבי ברחוב בתל-אביב. ישבנו בקפה קטן ושוחחנו שעה ארוכה על ילדותנו ואני אמרתי לו:
"אתה יודע, צבי, לפעמים, כשאני חושב שבמשך התקופה שבה קרו לנו כל הדברים הנפלאים האלה, אפילו קצת עצובים – השתוללה באירופה מלחמה אכזרית, ילדים יהודים בני-גילנו הלכו לתאי-הגז ומשם נלקחו גוויותיהם למִשרפות. והעולם היה מלא פליטים, הרוגים, רעב וסבל – "
"זה נכון," אמר צבי, "אבל מה יכולנו לעשות אז? אילו, חס-ושלום, אנחנו היינו מובלים לתאי-הגז ולמִשרפות, אתה חושב שילדים במקומות אחרים בעולם היו מוותרים במשהו על תענוגות ילדותם? פעם אמר לי אבא-של-תלמִי משפט, שאותו אני זוכר שנים רבות. הוא אמר: 'העולם הוא כמו תחת – עגול ומסתובב. היום תורך לנשק, מחר יִשק לו מישהו אחר'."
"כן," אמרתי, "היה לנו מזל גדול."
עמדנו בשמש והפכנו ברמץ החם ובגחלים הלוחשות של המדורה. האוויר המלוהט מעל למדורה רטט גלים-גלים והיה לא נעים להתקרב אל האש. אבל היינו להוטים אחר תפוחי-האדמה הצלויים, המפויחים לגמרי מבחוץ ורכים וטעימים בתוך-תוכם, שחוצים אותם בסכין או באולר ובוזקים עליהם מלח ונושפים עליהם כדי שיצטננו ואוכלים אותם בכפית או בקליפתם, ולהם ריח נפלא, ריח חם ואפוי ורך עם פיח, ריח של קומזיץ ושל כפר.
גִילגלנו אותם במדורה באמצעות מוט ארוך. התפלאנו שהם כבדים קצת. אך אולי הייני כבר עייפים. וכך, כשהשחירו דיים, גִלגלנו אותם הצידה ומבלי לאוספם המשכנו להקפיץ אותם ולגלגלם אל תוך המלונה, ושם ישבנו לאכול אותם.
גיורא לא התעורר, אבל מפני תנוחתו המשונה, המקופלת, היה לי הרושם שהוא מציץ לעברנו מבעד לסדקי עיניו העצומות. צבי העלה תפוח-אדמה אפוי על השולחן המאולתר. נשמע קול נקישה עמום. חשוד. אך צבי לא הבחין בכך. הוא שלף את להב אולרו הצבאי וכאשר החל חותך באמצע – נשמע קול פצירת אבן, ומיד גם צחוקו הפרוע של גיורא, מפינת המלונה –
"סידרתי אתכם, עצלנים!"
כן. זו היתה אבן צלויה. הוא מצא בוואדי חלוקי-נחל מעוגלים ומשויָפים היטב, שדומים לתפוחי-אדמה, והחליט "להראות" לנו.
כאשר תיארתי את המעשה בפיליטון, במסיבת יום-ההולדת של נלי, הפסיק אותי צבי:
"אני ידעתי מיד שזאת אבן ולא בּוּלבּוּס! רציתי רק למתוח את אורי ולהצחיק את גיורא."
כן, לֵך תתווכח עם נער שיש לו רגש-עליונות. והאמת, צבי לא היה סמל היושר. למילה שלו לא תמיד יכולת להאמין. כאילו יש לו מה להסתיר. מין שכל ערמומי של איכר קטן שמסתתר מאחורי כל סיפורי הצִ'יזבַּטים והגוזמאות. ובזאת, למרות כ ל ההבדלים, הוא וגיורא היו דומים זה לזה יותר משאני עצמי הייתי דומה אי-פעם למישהו מהם. כי אני הייתי תמים וישר עד כדי טיפשות.
יכולתי להגיד: "טוב. זה אני שהרגשתי מיד שאלה הן אבנים ולא בולבוסים, ורציתי למתוח אתכם – " אבל מעודי הייתי ילד שחושב לאט. היתה לי כבר אז מה שקוראים היום – "הצתה מאוחרת". הצרפתים, שהם עם שנון, מכנים זאת בשם "חוכמה של חדר-המדרגות", זאת אומרת – רק לאחר שאתה יוצא ממקום כלשהו עולים בדעתך פתאום כל התשובות והמשפטים המבריקים והשנונים שאותם לא אמרת.
וזה בדיוק מה שקורה לי, עד עצם היום הזה, ולא רק עם בולבוסים, שכך כינו בתרגומי הספרים שקראנו אז את תפוחי-האדמה, ואילו השמות תפוּ"ד ותפוּ"ז רק התחילו את דרכם אל העברית והיו נכתבים עם גרשיים של ראשי-תיבות.
אהוד בן עזר
נעמן כהן
מגונים מקבלי השכר מקטאר – מגונים הרבה יותר הפועלים עבורה בחינם
יקצר המצע לדבר על פרשיות המסמך לעיתון בילד ע"י רוזנפלד ופלדשטיין, ועל קטאר-גייט, כלומר הקשרים עם של איינהורן ואוריך ופלדשטיין עם קטאר. הדברים עוד יתבררו וודאי בעתיד.
פירוט ההשתלשלות בפרשת מסמך הבילד:
https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_הדלפת_המסמכים_המסווגים_לעיתון_בילד
ייאמר ברורות קטאר היא מדינת אוייב, וכל העובד עבורה יש לראותו כמשרת את האוייב. אם אין עילה חוקית לפטרו, בגלל אי הגדרת קטאר ע"פ החוק כמדינת אוייב, יש לסלקו מכוח גינוי ציבורי.
יחד עם זה עד כה לא נראה שיש בפרשות הללו נזק כלשהו לביטחון המדינה.
נתניהו לא שיקר וגם המסמך של בילד אומר אמת
נתניהו: (דקה 6.50) "הטענה שרוזנפלד או פלדשטיין פעלו במכוון לפגוע בביטחון ישראל זו טענה מרושעת. זה דבר מופרך מיסודו. אני מכיר את אלי פלדשטיין. מדובר בפטריוט ישראלי, ציוני נלהב, סרן במילואים, סרן במילואים שעשה את הדרך מעולם התורה לצבא. אין שום סיכוי שבעולם שהוא היה עושה משהו בכוונה תחילה לסכן את בטחון המדינה."
https://www.youtube.com/watch?v=kmf2nW7zazo
נתניהו מואשם שהמסמך שהודלף לבילד הראה שרק לו יש אינטרס אישי בו. האומנם?
הפרסום של BILD (6 בספטמבר 2024) עסק במסמך מודיעיני של חמאס, שלפי הדיווח נמצא במחשב של יחיא סינוואר בעזה. בילד הציג את המסמך כאסטרטגיית חמאס לניהול המו״מ על החטופים והמלחמה. לפי הדיווח: המסמך כולל הנחיות אסטרטגיות לחמאס לגבי ניהול המשא ומתן מול ישראל – הוא מתאר שימוש במשפחות החטופים כדי להגביר לחץ על ממשלת ישראל – הוא מציג טקטיקות למשיכת זמן, גם במחיר עיכוב עסקת חטופים – הוא כולל הוראות להפעלת לחץ בינלאומי על ישראל ולהאשמתה בכישלון השיחות – הוא מציג מטרות כמו: שיקום היכולות הצבאיות של חמאס, התשת המנגנון הפוליטי והצבאי של ישראל, הגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל.
בילד הציג את המסמך כהוכחה לכך שחמאס אינו מעוניין בעסקה אמיתית ושמטרתו היא להרוויח זמן ולהחליש את ישראל.
האשמת נתניהו באינטרס אישי נעוצה בכך שמהמסמך הושמט שחמאס דווקא הסכים לעסקה של 84 ימי הפסקת אש תמורת שחרור חטופים – פרט שלא הופיע בפרסום המקורי.
ודוק: גם לפי מה שהושמט מדובר על שחרור חטופים לא "כל החטופים". כלומר אין חולק שהמסמך משקף את מדיניות החמאס. ועובדה היא שבלי התעקשות נתניהו על המשך הלחימה החמאס לא היה מגיע לעסקת שחרור כל החטופים קל וחומר ללא נסיגה כללית.
נתניהו גם לא שיקר – פלדשטיין לא פגע בביטחון המדינה, וודאי שלא בכוונה.
לסיכום: היו פרשיות ביטחונית חמורות פי כמה מפרשת קטארגייט.
החומרה של הפרשה היא בגילוי ישראלים היושבים בצומת החלטות בממשלה העובדים בשכר אצל האוייב. (בעתיד עוד יתגלו ויתבררו פרשיות נוספות על ישראלים שקיבלו כספים מקטר).
כאמור את אותם אנשים יש לסלק מתפקיד ציבורי, אם אין אפשרות לתבוע לדין, אבל אסור לשכוח. מגונים אלו שעבדו בשכר למען קטאר, ומגונים יותר הם אלו שעבדו למען קטאר בחינם, והדהדו את המסר של קטאר והחמאס לפיו יש להיכנע לכל דרישות החמאס.
אקלים של בגידה
פשוט בלתי נתפס. כמות הישראלים שבגדו במדינה וריגלו לטובת איראן. דומה שהחברה הישראלית מתפרקת. תופעה כזו טרם קרתה.
הנה קראו את סיכום כל הישראלים שבגדו במדינה לטובת איראן – כל פרשות הריגול:
https://www.ynet.co.il/news/article/bjnfvjt7bx#autoplay
לקרא ולהזדעזע. איך אמר ברל: "היש עם בעמים"?...
יעל לבקוביץ אינה גיבורה לאומית
ואינה ראויה לחנך את ילדי ישראל
"מורה בבית ספר יסודי הפגינה בקפלן, והוזמנה לשימוע. סעיף האישום: העלבת הממשלה.
חופש הביטוי הולך ומצטמצם, וישראל הולכת ומידמה לדיקטטורה גרוטסקית. המקרה של יעל לבקוביץ הוא תמרור אזהרה," כך פותח עיתון "הארץ".
"יעל לבקוביץ, בת 52 מתל אביב, עובדת בבית הספר 'קהילה'. לימדה אזרחות בחטיבה העליונה, ובשנים האחרונות משמשת מורה לחשבון ורכזת של החטיבה הצעירה (שכבות א' עד ג'). היא גם פעילה בארגון 'מסתכלים לכיבוש (היהודי ולא הערבי) בעיניים' ונוסעת כמעט מדי שבוע לפעילות בבקעת הירדן.
"במקביל לבקוביץ פקדה באופן קבוע את ההפגנות בקפלן נגד המלחמה (נגד החמאס) ובעד החזרת החטופים. בחודשי הקיץ, כשמאות אזרחים בעזה מתו ברעב בגלל המצור הישראלי, היא הצטרפה למפגינים שאחזו תמונות של ילדים פלסטינים מורעבים, או של ילדים שנהרגו בתקיפות צה"ל. בפוסטים שפרסמה היא כתבה כך: '400 אנשים שהלכו להביא פת-לחם למשפחותיהם ונורו על ידי חיילינו הגיבורים. 400 אנשים שמצטרפים אל עוד 50 אלף שנהרגו מאש צבא ההשמדה לישראל,' וגם: 'אין איך לברוח מהזוועות שלקוחות היישר מתולדות העם היהודי, אבל מבוצעות הפעם על ידי העם היהודי, שהפך להיות גדול צורריו. יהודו-נאצי על מלא."
(אור קשתי, "מורה בבית ספר יסודי הפגינה בקפלן, והוזמנה לשימוע. סעיף האישום: העלבת הממשלה", "אל-ארצ'", 25.12.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-12-25/ty-article-magazine/.highlight/0000019b-5007-df6b-a7db-f517ee860000
ייאמר ברורות. יעל לבקוביץ הנאבקת למען הפסקת הלחימה בחמאס, כדי להציל את שלטונו בעזה, והמהדהדת את תעמולת קטאר על הרעב בעזה, ומכנה את חיילי צה"ל "צבא השמדה לישראל", אינה ראויה לעבוד במערכת החינוך הישראלית (אולי בזו של אונר"א).
הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי (ושל תומכיו) לא יעבור!
יעל לבקוביץ אינה גיבורה דמוקרטית. ההיפך, היא מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
אין דוגמות ביהדות והיא אינה מונותאיסטית
משה גרנות: "שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם (הדוגמות!) מצויים בסידור התפילה, לכן אי אפשר לומר בצורה קטגורית שאין דוגמות ביהדות." ("חדשות בן עזר", 2119).
הדוגמות המזויפות של הרמב"ם בסידור אינן דוגמות מחייבות. הרמב"ם עצמו לא היה מקבל אותן. יש ליהודים רבים דוגמות שונות. אין דוגמות ליהדות.
במהלך ההיסטוריה ניסו הוגים רבים לקבוע עיקרים (דוגמות) ליהדות. אבל הם לא נקבעו כדוגמה מחייבת. כל יהודי יכול להאמין כרצונו האם האל הוא אחד ללא דמות או צורה, או אם הוא שכינה המחולקת לעשר ספירות הכוללות את אלוהים והאדם. הדוגמה היחידה ביהדות היא החיוב לקיים מצוות. כל אלו שהפסיקו לקיים מצוות יצאו מהיהדות למשל הנצרות. חב"ד שבדומה לנצרות מאמינה במשיח מת שנהפך לאל, נשארה ביהדות כי חסידי חב"ד ממשיכים לקיים מצוות.
בנצרות המצב הפוך. לאחר ששאול התרסי-פאולוס ביטל את המצוות וקבע שכל מי שמאמין בישו הוא "עם ישראל שברוח," נוצרו פלגים רבים בנצרות שלכל אחד מהם היתה אמונה שונה. השאלה היא מיהו ישו? בן אדם או אל? ומהי רוח הקודש?
בשנת 325 לספירה כינס הקיסר קונסטנטינוס ועידה בניקיה ומטרתה הגדרת "האמונה הנכונה" ההחלטה שנקבעה כ"האמונה הנכונה" (אורתודוכסיה ביוונית) כלומר הדוגמה המחייבת את כל הנוצרים היא "השילוש הקדוש" האב הבן ורוח הקודש הם חלקים שווים של האלוהות שלא ניתנים להפרדה. וכל המקבל את הדוגמה הזו הוא נוצרי.
ומכיוון שישו על האדמה היה רק בן אלוהים, כלומר, בן אדם, נקבע יום בריתו כתאריך חילוף השנה הנוצרית. (לאב – האל כידוע לא נעשתה ברית).
אז לרגל 2026 שנים לכניסתו של ישו בברית אברהם אבינו, נאחל לכולם שנה טובה. שנת שלום בריאות ואושר.
ד"ר בלום-מלכה-בן הרוש
הגזענות האנטי-אשכנזית ממשיכה –
עוד פעם התקרבנות גזענית שתו לי אכלו לי
"ד"ר איתן בלום, המתנאה כ"חוקר תרבות והיסטוריון של התרבות הישראלית," לקח את מלחמת הזהויות שהתחוללה בתוכו (אבא אשכנזי ואימא מרוקאית ממשפחת מלכה ובן הרוש שהוא מכנה "מזרחית" במקום "מערבית-מוגרבית") והפך אותה לספר, בשם "שורשי הגזענות הישראלית" שצולל אל שורשי האפלייה בארץ. התוצאה: מסמך שבו אמסלם ואחמד טיבי וגם איימן עודה ואחמד טיבי, ימצאו מכנה משותף, ויוכלו למצוא בו עוד ועוד אוצרות, ולקרוא בהבעת פנים מוכיחה: "הנה, אתם רואים?"
(למותר לציין כי לדידו של ד"ר בלום "הגזענות הישראלית" היא גזענות אשכנזית, ולא גזענות אנטי-אשכנזית נ.כ.)
"פעם," אומר בלום, "הגדרתי עצמי 'יהודי-ערבי', אבל כיום המושג 'יהודי-ערבי', שהאקדמיה אוהבת כל כך, הוא בעייתי בעיניי. היהודים במרוקו או בעיראק לא הגדירו את עצמם לאומית כערבים, אלא דתית כיהודים בעלי אזרחות המדינה. הם שאפו למערב עוד לפני הציונות – דרך בתי הספר של 'אליאנס' ובאמצעות הקשר עם המעצמות הקולוניאליות ששלטו במדינות – הצרפתים, הבריטים, האיטלקים. הניסיון להלביש עליהם זהות 'ערבית' בדיעבד הוא עוד סוג של הנדסה תרבותית. האמת היא שהמזרחים היו תמיד משהו אחר – היברידי, משתלב, גמיש, בתנועה. את הגמישות הזו איבדנו לטובת הנוקשות הלאומית הישראלית.
"נולדתי, גם בתוך ההיררכיה הפנימית של העולם המזרחי. (המערבי-מוגרבי נ.כ.) אימא שלי, למשל, תמיד היתה אומרת 'אני לא מרוקאית'. היא באה ממשפחה 'טאנג'רית' (מטנג'יר), והם ראו עצמם כ'ספרדים' – אליטה מיוחסת שגורשה מספרד ומביטה מלמעלה על המרוקאים ה'רגילים'. זה היה שיעור ראשון בגזענות פנימית: גם בתוך הקבוצה המודרת יש מי שמנסה לברוח מהסטיגמה על ידי אימוץ זהות 'אירופית' יותר. היא צחקה על המרוקאים, היא רצתה להיות חלק מהמערב. ואני, כילד, ספגתי את הבלבול הזה."
כל הטיעונים הגזעניים של בלום מגד האשכנזים ישנים אבל הוא מעלה אותם שוב.
"קראו לאבי הציונות נאצי קטן." "אבי ההתיישבות היהודית," כותב בלום, "נטמע כליל בתרבות הגרמנית. בגיל 12 כבר קרא את כל כתבי גתה, ולבר-המצווה למד הצגה של שילר בעל פה. למרות קשיים כלכליים, השקיע ולמד כדי לקבל את התואר'גרמני ראוי'. פירסם מאמר בשם 'הדרוויניזם ומדעי החברה' וזכה במקום השני בתחרות בנושא 'אאוגניקה', השבחת גזע.
"רופין, שעמד בראש המשרד הארץ-ישראלי להתיישבות, ומאוחר יותר בראש הסוכנות היהודית, עיצב את הציונות בצלמו ובדמותו של המדע הגזעי של סוף המאה ה-19. הוא הסתכל על העם היהודי ולא ראה עם נבחר, אלא חומר אנושי פגום, חולה. הוא דיבר על היהודים במונחים פתולוגיים: אנחנו חמדנים, אנחנו נשיים מדי, אנחנו לא היגייניים, אנחנו לא יודעים להיות חיילים.
"המטרה שלו לא היתה להשמיד אלא 'לרפא' את היהודי. אבל איך מרפאים? באמצעות הנדסה גנטית וחברתית, משביחים את הגזע. הקיבוץ, המוסד הכי מקודש בציונות, לא הוקם סתם כצורת התיישבות שיתופית. בעיני רופין הקיבוץ היה כלי לסלקציה. הוא היה מסננת. בעלייה השנייה הגיעו 30 אלף איש, אבל רק מעטים, פחות מ־2,000, נשארו בארץ, ורובם בקיבוצים. למה? כי הם עברו מיון.
"למה לא הוקמו קיבוצים לתימנים? התימנים הגיעו לכנרת ב-1912, ורק ב-1913 הוקם שם קיבוץ, אבל לא להם. למה לא הקימו קיבוץ לעיראקים? למה לא למרוקאים? הרי חלקם היו אזרחים עות'מאנים באותה העת, כך שלא היתה שום מניעה חוקית. התשובה אכזרית בפשטותה: כי הם לא התאימו למודל הגזעי. בתיאוריה של רופין, ושל התקופה ההיא בכלל, ה'שחור' הוא המנוון. דם שחור הוא דם מקולקל.
"אנחנו מוכרחים להפסיק עם המיתולוגיה של 'לול'. זה נכס צאן ברזל שמוכר לנו אשלייה ש'כולם אכלו חרא,' שזו היתה היררכיה טבעית שבה כל אחד בתורו סבל עד שהתאקלם. בפועל זה פשוט לא נכון. ההיררכיה היתה מתוכננת וממומנת. קח לדוגמה את העלייה החמישית, ה'יקים', שהגיעו בשנות ה-30 מגרמניה. כשהם הגיעו, המערכת לא נתנה להם לאכול חרא. להפך, בנו להם שכונות מותאמות בחיפה, על הכרמל, עם תיכנון שמזכיר את גרמניה.
"בן-גוריון העריץ את רופין, והתפיסות שלו בנוגע לעולים המזרחים הושפעו ממנו. זו לא רק 'רוח התקופה'. הייתי אומר שה'הביטוס' של בן־גוריון ודור ההנהגה של שנות ה־50 היה ספוג כולו בחשיבה אאוגנית.
"התשובה היא דיאלוג והכרה," קובע בלום. "באוסטרליה – המדינה קיבלה אחריות על מה שנעשה לאבוריג'ינים. כל עוד מדינת ישראל לא תקום ותגיד: 'כן, היתה כאן גזענות ממסדית, היתה כאן הסללה מכוונת, היתה כאן היררכיה גזעית,' הפצע הזה ימשיך לדמם.
"אנחנו צריכים תוכניות כלכליות לתיקון העוול, כמו שמפצים נפגעי גזזת. אנחנו צריכים לשנות את הנרטיב. להפסיק עם ה'אכלו לי, שתו לי' מצד אחד, ועם ההתנשאות של 'אנחנו בנינו את המדינה, ותגידו תודה שהבאנו אתכם' מצד שני. רק כשנסתכל לאמת המכוערת בעיניים נוכל אולי להתחיל להחלים. זה הטיפול הפסיכולוגי הקולקטיבי שאנחנו כל כך צריכים."
דויד פרץ, "קראו לאבי הציונות נאצי קטן: האמת המכוערת שצריכה להיאמר", "ישראל היום", 25.12.25).
https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/19528174
הדוגמאות ההיסטוריות של שלום-מלכה-בן הרוש כל כך מעוותות עד שלא ברור מאין הביא אותן.
ארתור שמעון רופין היה עונה לו כאקדמאי כלכלן. 80 אחוז מהעלייה השנייה ירדו מהארץ לא בגלל שלא קלטתי אותם בקיבוצים אלא בגלל קשיי החיים בארץ באותם שנים.
השאלה שאתה צריך לשאול לא למה לא הקמתי קיבוצים ליהודים המערביים-המוגרבים? אלא למה הם לא קנו כרטיס אוניה ועלו לבדם לארץ כחלוצים סוציאליסטים להקים קיבוצים? ככלכלן וסוציולוג הייתי מסביר לך, את המצב החברתי במרוקו שם מרבית יהודי מרוקו היו אנאלפבתים, והנשים רובן ככולן אנאלפבתיות. כל זה כמובן לא באשמתי או באשמת האשכנזים.
לייקים לא בנו בתים בארץ. הם קנו כרטיס הפלגה לארץ ועלו בעצמם לארץ, והביאו את הונם ובו בנו לעצמם בתים.
היהודים הספרדים ביישוב הוותיק לא היו בעלי תודעה סוציאליסטית ולכן לא רצו להצטרף כחלוצים לקיבוצים.
לזכותו של ד"ר בלום נאמר כי בספרו הוא גם מקדיש פרק שלם לגזענות של עולים מארצות האסלאם, בינם לבין עצמם, ולגזענות כלפי הערבים. (זה הכרחי אם רוצים לפרסם את הספר בחו"ל).
לסיכום: נאחל לד"ר בלום-מלכה-בן הרוש, הסובל (כמו איריס פרומרמן-לעאל), מבעיות אישיות של יחס לאבא (אגב בניגוד אליה הוא לא אימץ את שם משפחת אימו המרוקאית) שיירפא מבעיות הזהות הפסיכולוגית-האישית שלו, ויפסיק להפיץ כמו פרומרמן-לעאל ("אני שונאת את כל הלבנים") תורות גזעניות אנטי אשכנזיות. ההתקרבנות התמידית בנוסח "אכלו לי שתו לי" וודאי שלא תועיל בימינו.
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן חוזרת לעמוד בראש הפרוטסטנטים
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן: "אנחנו לא הצלחנו לגרום לממשלה ליפול לפני 7 באוקטובר וקיבלנו 1200 הרוגים וזה על כל אחד ואחד מאיתנו."
הנה בראיון איתה היא מציגה את התנועה הפרוטסטנטית כהצלת ישראל בעתיד:
https://13tv.co.il/item/news/domestic/internal/shikma-904905450/?pid=62&refc=902992383
נקווה רק שבספטמבר הבא יישארו לצה"ל עוד חיילים...
אנחנו זקוקים למנהיג מסוגו של לוי שקולניק-אשכול
מאמרו היפה והמפויס של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "לוי אשכול נתן את ההוראה" ("חדשות בן עזר 2119), מראה לנו שאנו זקוקים כרגע נואשות למנהיג מסוגו של לוי שקולניק-אשכול, שידע לפייס ולהקהות ניגודים בהעלותו לארץ את עצמות ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי.
בטוחני גם (ואני מודע שאסור לעשות מה היה אילו בהיסטוריה) שהוא ביסודיות שלו כראש ממשלה ושר ביטחון שהכין את צה"ל לניצחון בששת הימים, היה גם מונע את מחדל ה-7 באוקטובר.
יצחק בריק כירמיהו וקסנדרה גם יחד
העורך הביא את מאמרו של יצחק בריק" "סיבוב נוסף עם איראן יהיה הרה אסון" ("חדשות בן עזר", 2119).
מאז ה-7 באוקטובר ממלא יצחק בריק את תפקיד ירמיהו הנביא וקסנדרה יחד כנביא פורענות המזהיר מסכנה וקורא להיכנע לכל דרישות החמאס חיזבאללה ואיראן. כדאי אולי להביא את כל מאמריו מתקופת המלחמה.
פוליטיקאי יהודי ברומניה תלש תמונות של לאומנים – וחולל סערה
החוק נגד אנטישמיות ברומניה מעורר סערה: סילביו וקסלר, חבר פרלמנט יהודי, שיזם חוק נגד אנטישמיות ושנאת זרים, נמצא במרכז סערה פוליטית רחבה – לאחר שהסיר מדוכן הנואמים בבית התחתון כרזה עם תמונותיהם של אישים רומנים מלפני מלחמת העולם השנייה, שחלקם התבטאו בחריפות נגד יהודים. הכרזה עם התמונות הודבקה לדוכן כרמז לכך שהחקיקה עלולה להיות מנוצלת לצנזורה של המורשת הלאומית של רומניה, שבה היו דמויות שיחסם ליהודים היה שנוי במחלוקת. בהמשך קרע וקסלר את הדף עם התמונות לעיני המצלמות.
לפי החוק שיזם וקסלר ואושר בשבוע שעבר בפרלמנט, יוטלו עונשים כבדים – בין השאר מאסר לתקופה שבין שנה לחמש שנים – על הפצת תכנים אנטישמיים, גזעניים, פשיסטיים או כאלה שמעודדים שנאת זרים. החוק גם קובע עונשים חמורים יותר מהקיימים על תמיכה או הצטרפות לארגונים "בעלי אופי פשיסטי או גזעני": הוא קובע שמדובר בפשע שעונשו מאסר בין שלוש ל-10 שנים. החוק מסייג כי "לא יהיה הדבר פשע אם המעשה בוצע לטובת אמנות או מדע, מחקר או חינוך, או למטרת דיון בנושא בעל עניין ציבורי."
בעת שעלה לדוכן הנואמים, הסיר וקסלר כרזה עם תמונות של עשרה אישים מההיסטוריה של רומניה – בהם כמה שהחזיקו בתפיסות אנטישמיות – כמו המחזאי יואן סלאביץ', שנאבק נגד מתן אזרחות ליהודים ופירסם מאמרי שטנה רבים. באחד ממאמריו כינה סלאביץ' את היהודים "מחלה" וקרא "להשליך אותם לדנובה"; ניקולאה פאולסקו, רופא שהיה פעיל ימין קיצוני ואנטישמי; המשורר וסילה אלכסנדרי, שהתנגד למתן אזרחות ליהודים ברומניה מסיבות שונות; ואוקטביאן גוגה, שהיה ראש ממשלת רומניה לפני מלחמת העולם השנייה והחזיק בדעות אנטישמיות.
בעקבות הסערה הביע וקסלר צער על הסרת התמונות בפוסט בדף הפייסבוק שלו: "היתה לי תגובה אינסטינקטיבית וספונטנית לאלימות המילולית הבלתי-נגמרת, לניסיון להכות אותי, לשנאה ולאיומי המוות שהופנו כלפיי וכלפי משפחתי, להאשמות של 'רצח עם', 'בגידה לאומית' ו'פשע' – כולן מצד חברי הפרלמנט מהמפלגות SOS ,POT ו-AUR, הייתי צריך לנהל את המצב אחרת. לא עשיתי זאת, וטעיתי. ביקשתי סליחה בפומבי, באופן מיידי, במליאת בית הנבחרים, על המעשה של קריעת הנייר, לאחר שבתחילה הזזתי אותו וביקשתי מאלה שהקיפו אותי באגרסיביות להציג אותו במקום אחר, לאחר שנמנע ממני שוב ושוב להציג את נאומי."
כשכיפה על ראשו, הוסיף: "קדם לרגע הזה גל של הצהרות ומעשים אנטישמיים וקיצוניים, בעוצמה נדירה, הן במליאת בית הנבחרים והן בכל סביבה ואמצעי אפשרי אחר. אל תדמיינו שזה המקרה הראשון שבו דבר כזה קורה – התקפות, איומים, לחצים, אלימות, אנטישמיות, שנאה, ניסיונות הפחדה ותוקפנות. ברור שכל ההיבטים והמצבים הללו לא הוצגו ולא זכו לגינוי במרחב הציבורי."
הוא חזר על ההתנצלות על קריעת הדף בראיונות לתקשורת, והדגיש כי המעשה לא היה מכוון כלפי הדמויות שהופיעו בו.
וקסלר הזכיר את ההיסטוריה של יהודי המדינה: "לאורך ההיסטוריה ובכל עת, יום-יום, יהודי רומניה הוכיחו את נאמנותם ואת אהבתם לרומניה ולעם הרומני בכללותו. הם עשו זאת גם כאשר ההנהגה הזמנית של המדינה שלחה חפים מפשע למוות. נאמנות זו הוכחה לא רק במילים, אלא גם בדם שנשפך להגנת המדינה או באמצעות תרומות אדירות לפיתוחה של רומניה. נמשיך באותו האופן. פיוס אמיתי אינו יכול להתקיים ללא מרכיב יסודי אחד: האמת."
הצעת החוק למאבק באנטישמיות ובשנאת זרים, שיזם נשיא הקהילות היהודיות ברומניה, זכתה ל-173 תומכים. 106 הצביעו נגד, 6 נמנעו ושני חברי פרלמנט לא נכחו בהצבעה. בין השאר קובע החוק: "אדם המקדם בפומבי פשעי רצח עם נגד האנושות, או אנשים שהיו חלק מהנהגת ארגונים פשיסטיים וגזעניים, או מקדם בפומבי רעיונות ותפיסות פשיסטיים גזעניים, דינו מאסר של שלושה חודשים עד שלוש שנים או קנס ואיסור על זכויות מסוימות."
כמו כן החוק קובע כי "אסור להעניק או לשמר את שמותיהם של אנשים האשמים בביצוע פשעי רצח עם, כמו גם של אנשים שהיו חלק מהנהגת ארגונים פשיסטיים."
המתנגדים לחוק חששו שיצירות ספרותיות או היסטוריות עם רקע גזעני לא יאושרו. לטענתם, "רומניה זקוקה גם לאיזון להגנה על הדמוקרטיה."
לאחר שבוצעו שינויים, אישר בית הנבחרים את החוק, ואין עוד אפשרות ערעור על פי החוקה. החוק עבר למרות התנגדותו של נשיא רומניה, ניקושור דן.
חבר הפרלמנט וקסלר בירך על אישור החוק, שלדבריו "תיקן ואקום חקיקתי שהפך את האדרת אדולף היטלר ברומניה לחוקית." במדינות רבות במרכז אירופה ובמזרח אירופה, משתפי פעולה עם הנאצים מוצגים כגיבורים משום שנלחמו נגד ברית המועצות, שלאחר מלחמת העולם השנייה כבשה אזורים נרחבים מרומניה.
(איתמר אייכנר)
https://www.ynet.co.il/judaism/article/sygt7symbl?utm_source=Taboola_internal
נשאלת השאלה אם חוק נגד אנטישמיות שיוזם יהודי הוא אפקטיבי, או תומך דווקא בחיזוק הנטייה האנטישמית של הרומנים. ובחיזוק הזיכרון ההיסטורי של האישים האנטישמיים ברומניה? ההתנצלות הפתטית שלו על גינוי האישים האנטישמים מעוררת גועל.
ובכלל מה עוד עושים יהודים ברומניה?
ראש ממשלת בריטניה סטרמר תומך טרור
שלושה חודשים אחרי שקיבל חנינה מנשיא מצרים, האסיר הפוליטי המצרי עלאא עבד אל-פתאח, שמחזיק באזרחות בריטית, חזר ללונדון. ראש ממשלת בריטניה קיר סטרמר הודה לא-סיסי על החנינה, ובירך אותו, ואמר ברשת החברתית X: "זה היה בראש סדר העדיפויות של ממשלתי מאז שנכנסנו לתפקיד," כתב סטרמר. "אני אסיר תודה לנשיא א-סיסי על החלטתו להעניק לו חנינה. אני שמח שהוא חזר לבריטניה והתאחד עם יקיריו, שבוודאי חשים הקלה עמוקה. אני רוצה להביע כבוד למשפחתו של עלאא, ולכל מי שעבד ופעל למען הרגע הזה."
אל-פתאח, שנחשב ל"סמל המהפכה" שהפילה את חוסני מובארק ב-2011, הירבה לשתף את עמדותיו ברשתות החברתיות נגד היהודים וישראל. "כן, אני מחשיב הרג של כל הקולוניאליסטים – ובעיקר ציונים – כגבורה. אנחנו צריכים להרוג עוד מהם," כתב באחד מהפוסטים שפרסם ב-2010.
בפוסט נוסף מאותה השנה כתב: "ציונים יקרים, בבקשה לעולם אל תפנו אליי, אני אדם אלים שקורא להרג ציונים, כולל אזרחים, אז לכו תזדיינו..."
שנים רבות העביר אל-פתאח בבתי הכלא של מצרים, והוא הוגדר בתקשורת המערבית כאסיר הפוליטי המפורסם ביותר. הוא החזיק באזרחות בריטית, כיוון שאימו ילידת לונדון. בפעם הראשונה נשלח למעצר בשנת 2006 ונידון ל-45 יום. בתקרית אחרת נידון לשלושה חודשים, ואז נעצר לחמש שנים. ב-2019 הוא נעצר בפעם האחרונה, ונידון לחמש שנות מאסר בכלא נאתרון, בצפון קהיר.
https://www.ynet.co.il/news/article/hjxjyqpxbg
אם סטרמר חושב שאל-פתח יפנה רק נגד ציונים כלומר יהודים (כולל אשתו ובניו) הוא טועה. הוא יפנה גם נכד הבריטים אותם הוא מגדיר קולוניאליזטים באותה מידה.
בריטים היכונו! ראש ממשלתכם תומך בטרור.
נעמן כהן
פירוט ההשתלשלות בפרשת מסמך הבילד:
https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_הדלפת_המסמכים_המסווגים_לעיתון_בילד
ייאמר ברורות קטאר היא מדינת אוייב, וכל העובד עבורה יש לראותו כמשרת את האוייב. אם אין עילה חוקית לפטרו, בגלל אי הגדרת קטאר ע"פ החוק כמדינת אוייב, יש לסלקו מכוח גינוי ציבורי.
יחד עם זה עד כה לא נראה שיש בפרשות הללו נזק כלשהו לביטחון המדינה.
נתניהו לא שיקר וגם המסמך של בילד אומר אמת
נתניהו: (דקה 6.50) "הטענה שרוזנפלד או פלדשטיין פעלו במכוון לפגוע בביטחון ישראל זו טענה מרושעת. זה דבר מופרך מיסודו. אני מכיר את אלי פלדשטיין. מדובר בפטריוט ישראלי, ציוני נלהב, סרן במילואים, סרן במילואים שעשה את הדרך מעולם התורה לצבא. אין שום סיכוי שבעולם שהוא היה עושה משהו בכוונה תחילה לסכן את בטחון המדינה."
https://www.youtube.com/watch?v=kmf2nW7zazo
נתניהו מואשם שהמסמך שהודלף לבילד הראה שרק לו יש אינטרס אישי בו. האומנם?
הפרסום של BILD (6 בספטמבר 2024) עסק במסמך מודיעיני של חמאס, שלפי הדיווח נמצא במחשב של יחיא סינוואר בעזה. בילד הציג את המסמך כאסטרטגיית חמאס לניהול המו״מ על החטופים והמלחמה. לפי הדיווח: המסמך כולל הנחיות אסטרטגיות לחמאס לגבי ניהול המשא ומתן מול ישראל – הוא מתאר שימוש במשפחות החטופים כדי להגביר לחץ על ממשלת ישראל – הוא מציג טקטיקות למשיכת זמן, גם במחיר עיכוב עסקת חטופים – הוא כולל הוראות להפעלת לחץ בינלאומי על ישראל ולהאשמתה בכישלון השיחות – הוא מציג מטרות כמו: שיקום היכולות הצבאיות של חמאס, התשת המנגנון הפוליטי והצבאי של ישראל, הגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל.
בילד הציג את המסמך כהוכחה לכך שחמאס אינו מעוניין בעסקה אמיתית ושמטרתו היא להרוויח זמן ולהחליש את ישראל.
האשמת נתניהו באינטרס אישי נעוצה בכך שמהמסמך הושמט שחמאס דווקא הסכים לעסקה של 84 ימי הפסקת אש תמורת שחרור חטופים – פרט שלא הופיע בפרסום המקורי.
ודוק: גם לפי מה שהושמט מדובר על שחרור חטופים לא "כל החטופים". כלומר אין חולק שהמסמך משקף את מדיניות החמאס. ועובדה היא שבלי התעקשות נתניהו על המשך הלחימה החמאס לא היה מגיע לעסקת שחרור כל החטופים קל וחומר ללא נסיגה כללית.
נתניהו גם לא שיקר – פלדשטיין לא פגע בביטחון המדינה, וודאי שלא בכוונה.
לסיכום: היו פרשיות ביטחונית חמורות פי כמה מפרשת קטארגייט.
החומרה של הפרשה היא בגילוי ישראלים היושבים בצומת החלטות בממשלה העובדים בשכר אצל האוייב. (בעתיד עוד יתגלו ויתבררו פרשיות נוספות על ישראלים שקיבלו כספים מקטר).
כאמור את אותם אנשים יש לסלק מתפקיד ציבורי, אם אין אפשרות לתבוע לדין, אבל אסור לשכוח. מגונים אלו שעבדו בשכר למען קטאר, ומגונים יותר הם אלו שעבדו למען קטאר בחינם, והדהדו את המסר של קטאר והחמאס לפיו יש להיכנע לכל דרישות החמאס.
אקלים של בגידה
פשוט בלתי נתפס. כמות הישראלים שבגדו במדינה וריגלו לטובת איראן. דומה שהחברה הישראלית מתפרקת. תופעה כזו טרם קרתה.
הנה קראו את סיכום כל הישראלים שבגדו במדינה לטובת איראן – כל פרשות הריגול:
https://www.ynet.co.il/news/article/bjnfvjt7bx#autoplay
לקרא ולהזדעזע. איך אמר ברל: "היש עם בעמים"?...
יעל לבקוביץ אינה גיבורה לאומית
ואינה ראויה לחנך את ילדי ישראל
"מורה בבית ספר יסודי הפגינה בקפלן, והוזמנה לשימוע. סעיף האישום: העלבת הממשלה.
חופש הביטוי הולך ומצטמצם, וישראל הולכת ומידמה לדיקטטורה גרוטסקית. המקרה של יעל לבקוביץ הוא תמרור אזהרה," כך פותח עיתון "הארץ".
"יעל לבקוביץ, בת 52 מתל אביב, עובדת בבית הספר 'קהילה'. לימדה אזרחות בחטיבה העליונה, ובשנים האחרונות משמשת מורה לחשבון ורכזת של החטיבה הצעירה (שכבות א' עד ג'). היא גם פעילה בארגון 'מסתכלים לכיבוש (היהודי ולא הערבי) בעיניים' ונוסעת כמעט מדי שבוע לפעילות בבקעת הירדן.
"במקביל לבקוביץ פקדה באופן קבוע את ההפגנות בקפלן נגד המלחמה (נגד החמאס) ובעד החזרת החטופים. בחודשי הקיץ, כשמאות אזרחים בעזה מתו ברעב בגלל המצור הישראלי, היא הצטרפה למפגינים שאחזו תמונות של ילדים פלסטינים מורעבים, או של ילדים שנהרגו בתקיפות צה"ל. בפוסטים שפרסמה היא כתבה כך: '400 אנשים שהלכו להביא פת-לחם למשפחותיהם ונורו על ידי חיילינו הגיבורים. 400 אנשים שמצטרפים אל עוד 50 אלף שנהרגו מאש צבא ההשמדה לישראל,' וגם: 'אין איך לברוח מהזוועות שלקוחות היישר מתולדות העם היהודי, אבל מבוצעות הפעם על ידי העם היהודי, שהפך להיות גדול צורריו. יהודו-נאצי על מלא."
(אור קשתי, "מורה בבית ספר יסודי הפגינה בקפלן, והוזמנה לשימוע. סעיף האישום: העלבת הממשלה", "אל-ארצ'", 25.12.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-12-25/ty-article-magazine/.highlight/0000019b-5007-df6b-a7db-f517ee860000
ייאמר ברורות. יעל לבקוביץ הנאבקת למען הפסקת הלחימה בחמאס, כדי להציל את שלטונו בעזה, והמהדהדת את תעמולת קטאר על הרעב בעזה, ומכנה את חיילי צה"ל "צבא השמדה לישראל", אינה ראויה לעבוד במערכת החינוך הישראלית (אולי בזו של אונר"א).
הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי (ושל תומכיו) לא יעבור!
יעל לבקוביץ אינה גיבורה דמוקרטית. ההיפך, היא מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
אין דוגמות ביהדות והיא אינה מונותאיסטית
משה גרנות: "שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם (הדוגמות!) מצויים בסידור התפילה, לכן אי אפשר לומר בצורה קטגורית שאין דוגמות ביהדות." ("חדשות בן עזר", 2119).
הדוגמות המזויפות של הרמב"ם בסידור אינן דוגמות מחייבות. הרמב"ם עצמו לא היה מקבל אותן. יש ליהודים רבים דוגמות שונות. אין דוגמות ליהדות.
במהלך ההיסטוריה ניסו הוגים רבים לקבוע עיקרים (דוגמות) ליהדות. אבל הם לא נקבעו כדוגמה מחייבת. כל יהודי יכול להאמין כרצונו האם האל הוא אחד ללא דמות או צורה, או אם הוא שכינה המחולקת לעשר ספירות הכוללות את אלוהים והאדם. הדוגמה היחידה ביהדות היא החיוב לקיים מצוות. כל אלו שהפסיקו לקיים מצוות יצאו מהיהדות למשל הנצרות. חב"ד שבדומה לנצרות מאמינה במשיח מת שנהפך לאל, נשארה ביהדות כי חסידי חב"ד ממשיכים לקיים מצוות.
בנצרות המצב הפוך. לאחר ששאול התרסי-פאולוס ביטל את המצוות וקבע שכל מי שמאמין בישו הוא "עם ישראל שברוח," נוצרו פלגים רבים בנצרות שלכל אחד מהם היתה אמונה שונה. השאלה היא מיהו ישו? בן אדם או אל? ומהי רוח הקודש?
בשנת 325 לספירה כינס הקיסר קונסטנטינוס ועידה בניקיה ומטרתה הגדרת "האמונה הנכונה" ההחלטה שנקבעה כ"האמונה הנכונה" (אורתודוכסיה ביוונית) כלומר הדוגמה המחייבת את כל הנוצרים היא "השילוש הקדוש" האב הבן ורוח הקודש הם חלקים שווים של האלוהות שלא ניתנים להפרדה. וכל המקבל את הדוגמה הזו הוא נוצרי.
ומכיוון שישו על האדמה היה רק בן אלוהים, כלומר, בן אדם, נקבע יום בריתו כתאריך חילוף השנה הנוצרית. (לאב – האל כידוע לא נעשתה ברית).
אז לרגל 2026 שנים לכניסתו של ישו בברית אברהם אבינו, נאחל לכולם שנה טובה. שנת שלום בריאות ואושר.
ד"ר בלום-מלכה-בן הרוש
הגזענות האנטי-אשכנזית ממשיכה –
עוד פעם התקרבנות גזענית שתו לי אכלו לי
"ד"ר איתן בלום, המתנאה כ"חוקר תרבות והיסטוריון של התרבות הישראלית," לקח את מלחמת הזהויות שהתחוללה בתוכו (אבא אשכנזי ואימא מרוקאית ממשפחת מלכה ובן הרוש שהוא מכנה "מזרחית" במקום "מערבית-מוגרבית") והפך אותה לספר, בשם "שורשי הגזענות הישראלית" שצולל אל שורשי האפלייה בארץ. התוצאה: מסמך שבו אמסלם ואחמד טיבי וגם איימן עודה ואחמד טיבי, ימצאו מכנה משותף, ויוכלו למצוא בו עוד ועוד אוצרות, ולקרוא בהבעת פנים מוכיחה: "הנה, אתם רואים?"
(למותר לציין כי לדידו של ד"ר בלום "הגזענות הישראלית" היא גזענות אשכנזית, ולא גזענות אנטי-אשכנזית נ.כ.)
"פעם," אומר בלום, "הגדרתי עצמי 'יהודי-ערבי', אבל כיום המושג 'יהודי-ערבי', שהאקדמיה אוהבת כל כך, הוא בעייתי בעיניי. היהודים במרוקו או בעיראק לא הגדירו את עצמם לאומית כערבים, אלא דתית כיהודים בעלי אזרחות המדינה. הם שאפו למערב עוד לפני הציונות – דרך בתי הספר של 'אליאנס' ובאמצעות הקשר עם המעצמות הקולוניאליות ששלטו במדינות – הצרפתים, הבריטים, האיטלקים. הניסיון להלביש עליהם זהות 'ערבית' בדיעבד הוא עוד סוג של הנדסה תרבותית. האמת היא שהמזרחים היו תמיד משהו אחר – היברידי, משתלב, גמיש, בתנועה. את הגמישות הזו איבדנו לטובת הנוקשות הלאומית הישראלית.
"נולדתי, גם בתוך ההיררכיה הפנימית של העולם המזרחי. (המערבי-מוגרבי נ.כ.) אימא שלי, למשל, תמיד היתה אומרת 'אני לא מרוקאית'. היא באה ממשפחה 'טאנג'רית' (מטנג'יר), והם ראו עצמם כ'ספרדים' – אליטה מיוחסת שגורשה מספרד ומביטה מלמעלה על המרוקאים ה'רגילים'. זה היה שיעור ראשון בגזענות פנימית: גם בתוך הקבוצה המודרת יש מי שמנסה לברוח מהסטיגמה על ידי אימוץ זהות 'אירופית' יותר. היא צחקה על המרוקאים, היא רצתה להיות חלק מהמערב. ואני, כילד, ספגתי את הבלבול הזה."
כל הטיעונים הגזעניים של בלום מגד האשכנזים ישנים אבל הוא מעלה אותם שוב.
"קראו לאבי הציונות נאצי קטן." "אבי ההתיישבות היהודית," כותב בלום, "נטמע כליל בתרבות הגרמנית. בגיל 12 כבר קרא את כל כתבי גתה, ולבר-המצווה למד הצגה של שילר בעל פה. למרות קשיים כלכליים, השקיע ולמד כדי לקבל את התואר'גרמני ראוי'. פירסם מאמר בשם 'הדרוויניזם ומדעי החברה' וזכה במקום השני בתחרות בנושא 'אאוגניקה', השבחת גזע.
"רופין, שעמד בראש המשרד הארץ-ישראלי להתיישבות, ומאוחר יותר בראש הסוכנות היהודית, עיצב את הציונות בצלמו ובדמותו של המדע הגזעי של סוף המאה ה-19. הוא הסתכל על העם היהודי ולא ראה עם נבחר, אלא חומר אנושי פגום, חולה. הוא דיבר על היהודים במונחים פתולוגיים: אנחנו חמדנים, אנחנו נשיים מדי, אנחנו לא היגייניים, אנחנו לא יודעים להיות חיילים.
"המטרה שלו לא היתה להשמיד אלא 'לרפא' את היהודי. אבל איך מרפאים? באמצעות הנדסה גנטית וחברתית, משביחים את הגזע. הקיבוץ, המוסד הכי מקודש בציונות, לא הוקם סתם כצורת התיישבות שיתופית. בעיני רופין הקיבוץ היה כלי לסלקציה. הוא היה מסננת. בעלייה השנייה הגיעו 30 אלף איש, אבל רק מעטים, פחות מ־2,000, נשארו בארץ, ורובם בקיבוצים. למה? כי הם עברו מיון.
"למה לא הוקמו קיבוצים לתימנים? התימנים הגיעו לכנרת ב-1912, ורק ב-1913 הוקם שם קיבוץ, אבל לא להם. למה לא הקימו קיבוץ לעיראקים? למה לא למרוקאים? הרי חלקם היו אזרחים עות'מאנים באותה העת, כך שלא היתה שום מניעה חוקית. התשובה אכזרית בפשטותה: כי הם לא התאימו למודל הגזעי. בתיאוריה של רופין, ושל התקופה ההיא בכלל, ה'שחור' הוא המנוון. דם שחור הוא דם מקולקל.
"אנחנו מוכרחים להפסיק עם המיתולוגיה של 'לול'. זה נכס צאן ברזל שמוכר לנו אשלייה ש'כולם אכלו חרא,' שזו היתה היררכיה טבעית שבה כל אחד בתורו סבל עד שהתאקלם. בפועל זה פשוט לא נכון. ההיררכיה היתה מתוכננת וממומנת. קח לדוגמה את העלייה החמישית, ה'יקים', שהגיעו בשנות ה-30 מגרמניה. כשהם הגיעו, המערכת לא נתנה להם לאכול חרא. להפך, בנו להם שכונות מותאמות בחיפה, על הכרמל, עם תיכנון שמזכיר את גרמניה.
"בן-גוריון העריץ את רופין, והתפיסות שלו בנוגע לעולים המזרחים הושפעו ממנו. זו לא רק 'רוח התקופה'. הייתי אומר שה'הביטוס' של בן־גוריון ודור ההנהגה של שנות ה־50 היה ספוג כולו בחשיבה אאוגנית.
"התשובה היא דיאלוג והכרה," קובע בלום. "באוסטרליה – המדינה קיבלה אחריות על מה שנעשה לאבוריג'ינים. כל עוד מדינת ישראל לא תקום ותגיד: 'כן, היתה כאן גזענות ממסדית, היתה כאן הסללה מכוונת, היתה כאן היררכיה גזעית,' הפצע הזה ימשיך לדמם.
"אנחנו צריכים תוכניות כלכליות לתיקון העוול, כמו שמפצים נפגעי גזזת. אנחנו צריכים לשנות את הנרטיב. להפסיק עם ה'אכלו לי, שתו לי' מצד אחד, ועם ההתנשאות של 'אנחנו בנינו את המדינה, ותגידו תודה שהבאנו אתכם' מצד שני. רק כשנסתכל לאמת המכוערת בעיניים נוכל אולי להתחיל להחלים. זה הטיפול הפסיכולוגי הקולקטיבי שאנחנו כל כך צריכים."
דויד פרץ, "קראו לאבי הציונות נאצי קטן: האמת המכוערת שצריכה להיאמר", "ישראל היום", 25.12.25).
https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/19528174
הדוגמאות ההיסטוריות של שלום-מלכה-בן הרוש כל כך מעוותות עד שלא ברור מאין הביא אותן.
ארתור שמעון רופין היה עונה לו כאקדמאי כלכלן. 80 אחוז מהעלייה השנייה ירדו מהארץ לא בגלל שלא קלטתי אותם בקיבוצים אלא בגלל קשיי החיים בארץ באותם שנים.
השאלה שאתה צריך לשאול לא למה לא הקמתי קיבוצים ליהודים המערביים-המוגרבים? אלא למה הם לא קנו כרטיס אוניה ועלו לבדם לארץ כחלוצים סוציאליסטים להקים קיבוצים? ככלכלן וסוציולוג הייתי מסביר לך, את המצב החברתי במרוקו שם מרבית יהודי מרוקו היו אנאלפבתים, והנשים רובן ככולן אנאלפבתיות. כל זה כמובן לא באשמתי או באשמת האשכנזים.
לייקים לא בנו בתים בארץ. הם קנו כרטיס הפלגה לארץ ועלו בעצמם לארץ, והביאו את הונם ובו בנו לעצמם בתים.
היהודים הספרדים ביישוב הוותיק לא היו בעלי תודעה סוציאליסטית ולכן לא רצו להצטרף כחלוצים לקיבוצים.
לזכותו של ד"ר בלום נאמר כי בספרו הוא גם מקדיש פרק שלם לגזענות של עולים מארצות האסלאם, בינם לבין עצמם, ולגזענות כלפי הערבים. (זה הכרחי אם רוצים לפרסם את הספר בחו"ל).
לסיכום: נאחל לד"ר בלום-מלכה-בן הרוש, הסובל (כמו איריס פרומרמן-לעאל), מבעיות אישיות של יחס לאבא (אגב בניגוד אליה הוא לא אימץ את שם משפחת אימו המרוקאית) שיירפא מבעיות הזהות הפסיכולוגית-האישית שלו, ויפסיק להפיץ כמו פרומרמן-לעאל ("אני שונאת את כל הלבנים") תורות גזעניות אנטי אשכנזיות. ההתקרבנות התמידית בנוסח "אכלו לי שתו לי" וודאי שלא תועיל בימינו.
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן חוזרת לעמוד בראש הפרוטסטנטים
שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן: "אנחנו לא הצלחנו לגרום לממשלה ליפול לפני 7 באוקטובר וקיבלנו 1200 הרוגים וזה על כל אחד ואחד מאיתנו."
הנה בראיון איתה היא מציגה את התנועה הפרוטסטנטית כהצלת ישראל בעתיד:
https://13tv.co.il/item/news/domestic/internal/shikma-904905450/?pid=62&refc=902992383
נקווה רק שבספטמבר הבא יישארו לצה"ל עוד חיילים...
אנחנו זקוקים למנהיג מסוגו של לוי שקולניק-אשכול
מאמרו היפה והמפויס של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "לוי אשכול נתן את ההוראה" ("חדשות בן עזר 2119), מראה לנו שאנו זקוקים כרגע נואשות למנהיג מסוגו של לוי שקולניק-אשכול, שידע לפייס ולהקהות ניגודים בהעלותו לארץ את עצמות ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי.
בטוחני גם (ואני מודע שאסור לעשות מה היה אילו בהיסטוריה) שהוא ביסודיות שלו כראש ממשלה ושר ביטחון שהכין את צה"ל לניצחון בששת הימים, היה גם מונע את מחדל ה-7 באוקטובר.
יצחק בריק כירמיהו וקסנדרה גם יחד
העורך הביא את מאמרו של יצחק בריק" "סיבוב נוסף עם איראן יהיה הרה אסון" ("חדשות בן עזר", 2119).
מאז ה-7 באוקטובר ממלא יצחק בריק את תפקיד ירמיהו הנביא וקסנדרה יחד כנביא פורענות המזהיר מסכנה וקורא להיכנע לכל דרישות החמאס חיזבאללה ואיראן. כדאי אולי להביא את כל מאמריו מתקופת המלחמה.
פוליטיקאי יהודי ברומניה תלש תמונות של לאומנים – וחולל סערה
החוק נגד אנטישמיות ברומניה מעורר סערה: סילביו וקסלר, חבר פרלמנט יהודי, שיזם חוק נגד אנטישמיות ושנאת זרים, נמצא במרכז סערה פוליטית רחבה – לאחר שהסיר מדוכן הנואמים בבית התחתון כרזה עם תמונותיהם של אישים רומנים מלפני מלחמת העולם השנייה, שחלקם התבטאו בחריפות נגד יהודים. הכרזה עם התמונות הודבקה לדוכן כרמז לכך שהחקיקה עלולה להיות מנוצלת לצנזורה של המורשת הלאומית של רומניה, שבה היו דמויות שיחסם ליהודים היה שנוי במחלוקת. בהמשך קרע וקסלר את הדף עם התמונות לעיני המצלמות.
לפי החוק שיזם וקסלר ואושר בשבוע שעבר בפרלמנט, יוטלו עונשים כבדים – בין השאר מאסר לתקופה שבין שנה לחמש שנים – על הפצת תכנים אנטישמיים, גזעניים, פשיסטיים או כאלה שמעודדים שנאת זרים. החוק גם קובע עונשים חמורים יותר מהקיימים על תמיכה או הצטרפות לארגונים "בעלי אופי פשיסטי או גזעני": הוא קובע שמדובר בפשע שעונשו מאסר בין שלוש ל-10 שנים. החוק מסייג כי "לא יהיה הדבר פשע אם המעשה בוצע לטובת אמנות או מדע, מחקר או חינוך, או למטרת דיון בנושא בעל עניין ציבורי."
בעת שעלה לדוכן הנואמים, הסיר וקסלר כרזה עם תמונות של עשרה אישים מההיסטוריה של רומניה – בהם כמה שהחזיקו בתפיסות אנטישמיות – כמו המחזאי יואן סלאביץ', שנאבק נגד מתן אזרחות ליהודים ופירסם מאמרי שטנה רבים. באחד ממאמריו כינה סלאביץ' את היהודים "מחלה" וקרא "להשליך אותם לדנובה"; ניקולאה פאולסקו, רופא שהיה פעיל ימין קיצוני ואנטישמי; המשורר וסילה אלכסנדרי, שהתנגד למתן אזרחות ליהודים ברומניה מסיבות שונות; ואוקטביאן גוגה, שהיה ראש ממשלת רומניה לפני מלחמת העולם השנייה והחזיק בדעות אנטישמיות.
בעקבות הסערה הביע וקסלר צער על הסרת התמונות בפוסט בדף הפייסבוק שלו: "היתה לי תגובה אינסטינקטיבית וספונטנית לאלימות המילולית הבלתי-נגמרת, לניסיון להכות אותי, לשנאה ולאיומי המוות שהופנו כלפיי וכלפי משפחתי, להאשמות של 'רצח עם', 'בגידה לאומית' ו'פשע' – כולן מצד חברי הפרלמנט מהמפלגות SOS ,POT ו-AUR, הייתי צריך לנהל את המצב אחרת. לא עשיתי זאת, וטעיתי. ביקשתי סליחה בפומבי, באופן מיידי, במליאת בית הנבחרים, על המעשה של קריעת הנייר, לאחר שבתחילה הזזתי אותו וביקשתי מאלה שהקיפו אותי באגרסיביות להציג אותו במקום אחר, לאחר שנמנע ממני שוב ושוב להציג את נאומי."
כשכיפה על ראשו, הוסיף: "קדם לרגע הזה גל של הצהרות ומעשים אנטישמיים וקיצוניים, בעוצמה נדירה, הן במליאת בית הנבחרים והן בכל סביבה ואמצעי אפשרי אחר. אל תדמיינו שזה המקרה הראשון שבו דבר כזה קורה – התקפות, איומים, לחצים, אלימות, אנטישמיות, שנאה, ניסיונות הפחדה ותוקפנות. ברור שכל ההיבטים והמצבים הללו לא הוצגו ולא זכו לגינוי במרחב הציבורי."
הוא חזר על ההתנצלות על קריעת הדף בראיונות לתקשורת, והדגיש כי המעשה לא היה מכוון כלפי הדמויות שהופיעו בו.
וקסלר הזכיר את ההיסטוריה של יהודי המדינה: "לאורך ההיסטוריה ובכל עת, יום-יום, יהודי רומניה הוכיחו את נאמנותם ואת אהבתם לרומניה ולעם הרומני בכללותו. הם עשו זאת גם כאשר ההנהגה הזמנית של המדינה שלחה חפים מפשע למוות. נאמנות זו הוכחה לא רק במילים, אלא גם בדם שנשפך להגנת המדינה או באמצעות תרומות אדירות לפיתוחה של רומניה. נמשיך באותו האופן. פיוס אמיתי אינו יכול להתקיים ללא מרכיב יסודי אחד: האמת."
הצעת החוק למאבק באנטישמיות ובשנאת זרים, שיזם נשיא הקהילות היהודיות ברומניה, זכתה ל-173 תומכים. 106 הצביעו נגד, 6 נמנעו ושני חברי פרלמנט לא נכחו בהצבעה. בין השאר קובע החוק: "אדם המקדם בפומבי פשעי רצח עם נגד האנושות, או אנשים שהיו חלק מהנהגת ארגונים פשיסטיים וגזעניים, או מקדם בפומבי רעיונות ותפיסות פשיסטיים גזעניים, דינו מאסר של שלושה חודשים עד שלוש שנים או קנס ואיסור על זכויות מסוימות."
כמו כן החוק קובע כי "אסור להעניק או לשמר את שמותיהם של אנשים האשמים בביצוע פשעי רצח עם, כמו גם של אנשים שהיו חלק מהנהגת ארגונים פשיסטיים."
המתנגדים לחוק חששו שיצירות ספרותיות או היסטוריות עם רקע גזעני לא יאושרו. לטענתם, "רומניה זקוקה גם לאיזון להגנה על הדמוקרטיה."
לאחר שבוצעו שינויים, אישר בית הנבחרים את החוק, ואין עוד אפשרות ערעור על פי החוקה. החוק עבר למרות התנגדותו של נשיא רומניה, ניקושור דן.
חבר הפרלמנט וקסלר בירך על אישור החוק, שלדבריו "תיקן ואקום חקיקתי שהפך את האדרת אדולף היטלר ברומניה לחוקית." במדינות רבות במרכז אירופה ובמזרח אירופה, משתפי פעולה עם הנאצים מוצגים כגיבורים משום שנלחמו נגד ברית המועצות, שלאחר מלחמת העולם השנייה כבשה אזורים נרחבים מרומניה.
(איתמר אייכנר)
https://www.ynet.co.il/judaism/article/sygt7symbl?utm_source=Taboola_internal
נשאלת השאלה אם חוק נגד אנטישמיות שיוזם יהודי הוא אפקטיבי, או תומך דווקא בחיזוק הנטייה האנטישמית של הרומנים. ובחיזוק הזיכרון ההיסטורי של האישים האנטישמיים ברומניה? ההתנצלות הפתטית שלו על גינוי האישים האנטישמים מעוררת גועל.
ובכלל מה עוד עושים יהודים ברומניה?
ראש ממשלת בריטניה סטרמר תומך טרור
שלושה חודשים אחרי שקיבל חנינה מנשיא מצרים, האסיר הפוליטי המצרי עלאא עבד אל-פתאח, שמחזיק באזרחות בריטית, חזר ללונדון. ראש ממשלת בריטניה קיר סטרמר הודה לא-סיסי על החנינה, ובירך אותו, ואמר ברשת החברתית X: "זה היה בראש סדר העדיפויות של ממשלתי מאז שנכנסנו לתפקיד," כתב סטרמר. "אני אסיר תודה לנשיא א-סיסי על החלטתו להעניק לו חנינה. אני שמח שהוא חזר לבריטניה והתאחד עם יקיריו, שבוודאי חשים הקלה עמוקה. אני רוצה להביע כבוד למשפחתו של עלאא, ולכל מי שעבד ופעל למען הרגע הזה."
אל-פתאח, שנחשב ל"סמל המהפכה" שהפילה את חוסני מובארק ב-2011, הירבה לשתף את עמדותיו ברשתות החברתיות נגד היהודים וישראל. "כן, אני מחשיב הרג של כל הקולוניאליסטים – ובעיקר ציונים – כגבורה. אנחנו צריכים להרוג עוד מהם," כתב באחד מהפוסטים שפרסם ב-2010.
בפוסט נוסף מאותה השנה כתב: "ציונים יקרים, בבקשה לעולם אל תפנו אליי, אני אדם אלים שקורא להרג ציונים, כולל אזרחים, אז לכו תזדיינו..."
שנים רבות העביר אל-פתאח בבתי הכלא של מצרים, והוא הוגדר בתקשורת המערבית כאסיר הפוליטי המפורסם ביותר. הוא החזיק באזרחות בריטית, כיוון שאימו ילידת לונדון. בפעם הראשונה נשלח למעצר בשנת 2006 ונידון ל-45 יום. בתקרית אחרת נידון לשלושה חודשים, ואז נעצר לחמש שנים. ב-2019 הוא נעצר בפעם האחרונה, ונידון לחמש שנות מאסר בכלא נאתרון, בצפון קהיר.
https://www.ynet.co.il/news/article/hjxjyqpxbg
אם סטרמר חושב שאל-פתח יפנה רק נגד ציונים כלומר יהודים (כולל אשתו ובניו) הוא טועה. הוא יפנה גם נכד הבריטים אותם הוא מגדיר קולוניאליזטים באותה מידה.
בריטים היכונו! ראש ממשלתכם תומך בטרור.
נעמן כהן
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
באחריות גמורה וערירית
אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף
אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,
אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת
פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ
עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים, כְּאִלּוּ עוֹד יָכֹלְתְּ אִתִּי וְלֹא רָצִית –
עַתָּה גָּבַהּ בֵּינֵינוּ הַר שֶׁל שְׂפַת טְרָשִׁים,
מַחְזוֹר שִׁירִים שֶׁל פַּחַד שַׁיִשׁ בְּפָנַיִךְ
וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר
שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ יַלְדָּה לִבֵּךְ
חֶשְׁבּוֹן אֵינֵךְ יוֹדַעַת, נוֹשֵׂאת רִיבִּית הַשֹּׁקֶת הַשְּׁבוּרָה
אוֹתָהּ צָבַרְתִּי בְּלִבִּי, שָׂמֵחַ לְאִדֵּךְ, עַקְשָׁן כָּמוֹךְ וּקְצָת צוֹדֵק
סוֹכֵן בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף אֶת כָּל שְׁנוֹתַיִך, וּמְחַבְּקֵךְ
בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית.
יולי 1973
אסטרולוג הוצאה לאור, 2005
באחריות גמורה וערירית
אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף
אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,
אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת
פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ
עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים, כְּאִלּוּ עוֹד יָכֹלְתְּ אִתִּי וְלֹא רָצִית –
עַתָּה גָּבַהּ בֵּינֵינוּ הַר שֶׁל שְׂפַת טְרָשִׁים,
מַחְזוֹר שִׁירִים שֶׁל פַּחַד שַׁיִשׁ בְּפָנַיִךְ
וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר
שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ יַלְדָּה לִבֵּךְ
חֶשְׁבּוֹן אֵינֵךְ יוֹדַעַת, נוֹשֵׂאת רִיבִּית הַשֹּׁקֶת הַשְּׁבוּרָה
אוֹתָהּ צָבַרְתִּי בְּלִבִּי, שָׂמֵחַ לְאִדֵּךְ, עַקְשָׁן כָּמוֹךְ וּקְצָת צוֹדֵק
סוֹכֵן בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף אֶת כָּל שְׁנוֹתַיִך, וּמְחַבְּקֵךְ
בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית.
יולי 1973
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקר, קראתי את רשימתו של יצחק בריק ואת טיעונו – הצודק בלי ספק – שמלחמה נגד איראן תגבה מישראל אבדות אין ספור.
רק השבוע קראתי בעיתון שבמלחמת 12 הימים ביוני 2025, היו לישראל 28 אבדות. לא הייתי מודעת לכך, הרי זה מחיר כבד מאוד, גם אם התוצאה היתה משמעותית ואפילו היסטורית. לא זכור לי שעובדה זו זכתה לכותרות בתקשורת.
שמחת הניצחון הייתה שלמה.
שלך
מיכל סנונית
* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר "האם משה הכיר את עשרת הדיברות?" יוסף אחר מציע לשחד אותי, "כפי שמקובל אצל יהודי רומניה" שאפרסם עוד סיפורים. ובכן, אין צורך לשחד, אני ממש שמח שהעורך נענה לבקשותיי, ומפרסם את סיפוריי. שיוסף אחר לא ידאג, יש באמתחתי סיפורים רבים. אבל אני מנצל את אדיבותו של העורך, ושולח לו מדי פעם גם מאמרים ורצנזיות. הפעם אני מבקש מהעורך לפרסם את הסיפור "שני כעכים".
ועתה קצת הערות: האלוף יצחק בריק מזהיר בצדק מפזיזות באשר לעימות עם איראן. ההצעה שלו לכרות ברית הגנה עם ארה"ב, ואפילו להצטרף לנאט"ו – אלה ירתיעו את איראן מהרפתקה קטלנית.
קראתי בעניין רב את הרשימה של יוסי אחימאיר על הבאת עצמות ז'בוטיסקי לארץ. אחימאיר משבח את לוי אשכול שנענה לצוואה של ז'בוטינסקי, והסכים להביא את עצמותיו של ז'בוטינסקי בהלוויה ממלכתית לארץ. בן-גוריון הטיל וטו על מחווה נכונה זאת. מה לומדים מזה: גם לאנשים גדולים, כמו בן-גוריון, יש תחליף, ולפעמים התחליף עדיף.
אורי הייטנר סבור שחלופה של הפרטה עדיפה על סגירת גל"ץ. באמת, מדוע לא חשבו על כך?
תודה לבן-ציון יהושע על סקירת שירתו של יונתן גורל.
היה מעניין מאוד לקרוא את הסקירה של נעמן כהן על קורותיו של העיתון ההונגרי-ציוני "אוי קלט". וכן, מילא שנערה מוסלמית כיבתה נרות חנוכה במקום ציבורי, ואביה שיבח אותה על "גבורתה", אבל העובדה שגדעון לוי מצא לנכון להזדהות איתה – מעוררת מחשבות נוגות על השנאה העצמית שעמנו התקלל בה.
סליחה שהארכתי.
שלך –
משה גרנות
* "החיפוש דרך מאגרי המידע העלה מיספר מועמדות, כולן נשאלו אם היו ביחידה בשנת 67', אך כולן השיבו בשלילה. לא ויתרנו. נזכרנו בחבר היסטוריון, פרופ' אודי מנור, שהצליח לאתר את הסופר אהוד בן עזר, שכתב על אברהם שפירא. מהר מאוד קיבלתי מבן עזר את פרטי הקשר של האח החורג [אריק שי, לבית יטקובסקי מפתח-תקווה] של אותה רחל שפירא, החיילת מהיב"א, [נכדתו של אברהם שפירא, בתם של בתיה ומרדכי שפירא. – אב"ע], הגענו אליה, כמעט. לצערנו הרב רחל נפטרה שנתיים קודם לכן." (שלומי אבידר, "ידיעות תל אביב", יום שישי, 26.12.25).
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: שירים נוספים
- אהוד בן עזר: ההערות שלי
- מוטי הרכבי: אז יש לנו פרשה חדשה פרשת חרטא גייט
- יורם אטינגר: מפגש טראמפ-נתניהו: רגע האמת האיראנית!
- עמנואל בן סבו: כאן כדי להזכיר
- אורי הייטנר: 1. אמונה בספק
- אורי הייטנר: 2. צרור הערות 28.12.25
- נתן אלתרמן: נאום תשובה לרב חובל איטלקי
- נסיה שפרן: חוקרת האמנות, המבקרת והאוצרת גילה בלס
- משה גרנות: שני כעכים
- ד"ר משה גרנות: האם באמת התנ"ך מונותיאיסטי?
- עמנואל בן-עזר: 1. אָרְקֶ'ה והמונית
- עמנואל בן-עזר: 2. "שׂוּפְוּנִי יָא נָאַס!" (הביטו נא עליי וראו!)
- אהוד בן עזר: ספר הגעגועים - פרק עשרים
- נעמן כהן: מגונים מקבלי השכר מקטאר – מגונים הרבה יותר הפועלים עבורה בחינם
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, : נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
- שאר הגליון