אני בטוח שהם רוצים בטובתה של מדינת ישראל, הם רוצים בטובתם של יהודי התפוצות, הם רוצים בשלומם של יהודים בכל מקום שהם, הם רוצים בחוסן לאומי, בחוסן ביטחוני, בחוסן חברתי, הם רוצים במדינה החברה במדינות הנאורות בעולם, הם רוצים בטובתה של ישראל והם של ישראל.

ואז ניצבת השאלה הגדולה במלא עוזה ועוצמתה, במלא תמיהתה ובמלא חריפותה, מדוע חבורה מופקרת וחסרת אחריות זו פועלת בעיניים פקוחות לרווחה כדי להוכיח שהם לא של ישראל, שהם פוגעים בביטחון ישראל, שהם מסכנים יהודים בארץ ובעולם, שהם מספקים לבנות חבלה, חומרי נפץ, תחמושת לא קונבנציונאלית לשונאי יהודים בעולם.

גדולי האנטישמיים והמייחלים להשמדתה של מדינת היהודים מעל פני האדמה הניחו בצד את שנאת היהודים הקלאסית, ועברו לשנאת יהודים המורכבת ממלאכת הציטוט, ציטוט יהודים.

המקורות להבערת אש השנאה היהודית מגיעה כעת מראשי צמרת המדינה בעבר ובהווה, מה טוב יותר מלצטט ולהיאחז באמירות נוראיות של ראשי ממשלה בעבר, שרי ביטחון בעבר, אלופי צה"ל, וסתם הוגי דעות בעיני עצמם ואנשי רוח רעה המוציאים דיבתה רעה של מדינת ישראל ומבאישים ריחה בעולם.

חבורה מופקרת ומסוכנת זו מייצרת עלילות דם כנגד היהודים, היורים כתחביב בתינוקות פלשתינאים, המבצעים רצח עם, המדכאים, משפילים וטובחים בחפים מפשע, המבצעים הרעבה בעזה, הקוראים להושיב מפקדים ומדינאים על ספסל נאשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג, המעודדים חרמות נגד מדינת ישראל, המספקים חומרי נפץ למפעל התעמולה האנטי יהודי הגדול בעולם.

חבורה מסוכנת ומופקרת זו מייצאת לעולם מציאות מדומה על "טרור המתנחלים" ומובילה למצג שווא בו קומץ פורעים שעימם חובה למצות את הדין, הם חזות המתיישבים היהודיים בחלקי מולדת, מסע השחרה מתוכנן ושיטתי, יצירת סימטריה בין טרור מוסלמי לקומץ פורעי חוק יהודים.

כשסנגורה של מדינת ישראל, פרופ' אלן דרשוביץ מנהל דיון עם פרופ' טארק מסעוד על המלחמה בעזה, הוא מנצח את פרופ' מסעוד בכל הפרמטרים ההיסטוריים והמשפטיים עד שפרופ' מסעוד שולף את הנשק הסודי, ציטוטים של ראשי הממשלה אהוד ברק, אהוד אולמרט, שר ביטחון בוגי יעלון המזמרים מתחת לכל עץ רענן ומעל כל במה כי מדינת ישראל מבצעת ג'נוסייד, אל מול ציטטום אלה ניצב פרופ' אלן דרשוביץ מבויש ונכלם.

אלה לא רק האנרכיסטים מהשמאל הרדיקלי המזינים את האנטישמיות, אלה בשר מבשרה של האליטה הישראלית, אלה מי שעד לפני רגע אחזו בהגה השלטון, אלה משתפי הפעולה עם הגרועים שבשונאי היהודים בעולם, אלה היוצרים דה לגיטימציה לצבא ולמדינה, אלה הם המשת"פים האידאולוגיים של האנטישמים בעולם.

אלה הם העמותות הממומנות בכספים עלומים ממדינות שאין מי יודע טיבן, אופיין ושנאתן לישראל, אלה הם אלופים במיל' שהשתבשה עליהם דעתם אך עבור השונאים הם עדיין גנרלים בצבא הכיבוש.

אלה הם המחזאים והסופרים, משוררי הדלות וחותמי עצומות הנהי והמספד על מר גורלם של העזתים האומללים הצפים באוהליהם מאימת הגשמים, אלה הם האוהבים את אויביהם יותר משהם שונאים את אחיהם, אלה הם מחוללי האנטישמיות בעולם המובילה לטרגדיות ואסונות ברחבי העולם.

בחברה ערכית מתוקנת, בחברה חפצת חיים, בחברה בה ברור מהו הטוב ומהו הרע, ראויים היו מחוללי האנטישמיות מתוכנו להישאר בירכתיים, בשוליים, להיות למשל ולשנינה, לרדת מהבמה הציבורית חפויי ראש, להיחתם לעד בחותם החרפה, להתבייש ולהכות על חטא, כל זמן שנשמה באפם.

הדיון על גבולות חופש הביטוי, קו התפר בין חופש הביטוי לחופש הביזוי והשיסוי ימיו כימי האומה הישראלית מיום עומדה על בימת ההיסטוריה.

הקו הדק המפריד בין הסתה ושיסוי לבין חירות האדם להביע דעתו היטשטש מאוד בשנים האחרונות, מה שהיה בבחינת בל יישמע הפך למטבע לשון השגורה בפי האנשים ללא מורא, ללא גבולות, עיין ערך: בוגד, בגידה, בוגדים, בגדו.

באחרונה בעקבות אירועי אלימות קשים במיוחד במגרשי הכדורגל, בעקבות הציפייה הברורה מאליה לאכיפת הסדר והצבת גבולות, קיבלה משטרת ישראל החלטה למנוע כניסת אוהדים עם חולצות מעוררות מדנים ועליהן כתובות הסתה, מכל סוג.

עמותות וארגונים, בהם ממומנים, קפצו כמוצאי שלל רב על הזדמנות לפגוע במשטרה, ועל הדרך לזכות בפרסום חינם תוך ריצוי אדוניהם ומממניהם.

בכל חברה, כמו בכל ארגון, כמו בכל משפחה, יש טובים ויש טובים פחות או יותר, כמה לא מפתיע מאובחנים בשלושת הקטגוריות דלעיל יש גם בארגון הנקרא, משטרת ישראל.

יש שוטרים אדיבים ומקצועיים ויש שוטרים גסי רוח ובריונים בדיוק כמו שיש שופטים בעלי מזג שיפוטי ויש שופטים בעלי מזג חם יותר מקרני שמש לוהטות ביום שרבי.

החלטת שלושת שופטי בית המשפט העליון להטיל כתם בל יימחה על כלל שוטרי משטרת ישראל, היא החלטה אומללה, אשר תשוב כחרב פיפיות על החברה הישראלית, ראשיה, שריה יועציה ושופטיה.

שופטי בג"ץ הכשירו חולצת תועבה כנגד משטרת ישראל, שוטריה, מפקדיה, לוחמיה, בהתירה לאוהדים להגיע למגרשי הכדורגל עם חולצה עליה סמל משטרת ישראל ומתחתיה כיתוב "חלאות".

זה לא חופש ביטוי, זו הסתה פושעת, זו לא דמוקרטיה זו אנרכיה, זו קריאה לביזוי והתרת דמם של עובדי ציבור, זהו שיח גרדומים שסופו מי יישורנו.

וביום בו מדינת כל חולצותיה תביט במראה ותראה: שופטים חלאות, ערבים חלאות, רבנים חלאות, מפקדי צה"ל חלאות, שרים חלאות, בג"ץ חלאות, אנא נוביל את החרפה.

יש רגעים, בעיקר כשהתימהון מכה בי ללא רחם ולשוני נדבקת לחיכי, שאיני מצליח להבין מאיזה מעיין שתו כבוד השופטים העליונים המקבלים החלטות הזויות, מופקרות וחסרות אחריות מעין אלה, הטחו עיניהם מראות, הנאטמו אוזניהם משמוע?

האם לא ראויים שוטרי משטרת ישראל למעט כבוד, לקורט הערכה, ולא רק השוטרים שיצאו להגן על המדינה בטבח שבת שמחת תורה, חלקם לא שבו משדות המערכה ואחד, רן גווילי שמו, גיבור ישראל, עדיין בשבי אנשי התועבה, גם השוטרים הנאבקים בפשע, הפועלים לביצור הביטחון האישי והלאומי, השוטרים אשר לילם יומם, המוסרים נפשם כדי לשמור על הסדר הציבורי וזוכים לחולצות הסתה נתעבות שאושרו והוכשרו על ידי הבג"ץ?

כשיהודים חרדים קוראים לשוטר נאצי, הזעזוע אמיתי וגדול, כשמפגינים זורקים לפיד בוער על שוטר הזעזוע אמיתי וגדול, כששוטר נהרג, נפצע במהלך פעילות הזעזוע הוא גדול, מדוע כששוטרים מבקשים להגן על הסדר הציבורי, למנוע אלימות ובריונות, מותר להתייצב מולם עם חולצות חלאה?

עמנואל בן סבו

זוכרים את פרשת הביפרים, זוכרים שראש המוסד ציין שכל הצמרת הביטחונית – רונן בר, הרצי הלוי, גלנט – התנגדו למבצע הביפרים. מסתבר  שלא רק התנגדו אלא גם עשו, כשגילו שהחיזבאללה מתכוון לבדוק את הביפרים, הסתירו שוב את המידע כשבוע מראש הממשלה (זוכרים את ה-7/10). אבל יותר מזה – כ-15 שעות לפני המבצע מפרסם רונן ברגמן, עיתונאי, שישראל עומדת לעשות מבצע שיבעיר את כל המזרח התיכון, הבנתם, רומזים לחיזבאללה שמשהו גדול עומד לקרות!

אז מי שמדבר על בגידה – יש בגידה גדולה מזו? להדליף לעיתונאי על מבצע גורלי לביטחון ישראל. ואחרי ההדלפה, אף אחד לא בדק, אף אחד לא נחקר ואף אחד לא דיבר על בגידה!

זוכרים שפרשת הפצ״רית התגלתה במקרה בבדיקת פוליגרף שיגרתית. וגם אחרי שהתגלתה יצחק עמית מונע בגופו את חקירת האמת. לכן במקרה הזה, הדלפה כל כך גורלית, ניסיון לפגוע במבצע שהביא את המהפך במלחמה – אף אחד לא חוקר. מה הסיכוי שבמקרה יגלו בפוליגרף מי הדליף? על זה – אומרים נס לא מתרחש פעמיים. השאלה שנותרה, האם ניסו למנוע את מבצע הביפרים בגלל שזה נרשם טוב לנתניהו? אולי?

הדלפת המכתב ל״בילד״ הגרמני של פלדשטיין לא פגעה בביטחון ישראל, אלא באג׳נדה של רונן בר. המכתב שהודלף מדבר על כך שהחמאס קיבל חיזוקים מהסרבנות ומההפגנות.  זה אולי פוגע באחים לנשק, לא בביטחון ישראל. אגב לו נתניהו היה רוצה להדליף מסמך זה או אחר לעיתון זה או אחר, זכותו, כראש ממשלה, יש לו את כל הזכות להעביר כל מסמך שהוא חושב שטוב למדינת ישראל. איך כתבו בקפלן ״אתה הראש!״ נתניהו ממש לא היה זקוק לפדשטיין להעביר מסמך.

השיטה בה משתמשים במילים מוכרות להביע משהו שהוא הפוך בתכלית ממש לא חדשה. כך עובדת ההנדסה התודעה, ומילים בגידה, דמוקרטיה, רצח עם, ועדת חקירה ממלכתית, ועדת חקירה פוליטית, כמו עוד כל המילים עליהן התחנכו – שונו בעזרת משרדי הפרסום וקיבלו משמעות הפוכה.

שוב, תוך כדי כתיבה אני שומע שקצין חקירות של המשטרה סגן ניצב צחי חבקין, קצין שהיה מעורב עמוק בחקירת נתניהו וסירב להצטרף לעלילה, קצין שהיה אמור להיות עד תביעה ופתאום הפרקליטות ויתרה על עדותו ולכן הוזמן כעד הגנה. הקצין סיפר על המעשים הפליליים של הפרקליטות במשפט נתניהו. וראה איזה פלא, פתאום נפתחת נגדו חקירה!

הבנתם איך פועלות ״מערכות הצדק״. פתחת את הפה – שילמת. אגב, גם אם ייצא נקי כשלג, עצם החקירה היא עונש איום. יותר מזה, יש לי הרושם שהקריטריון העיקרי להתקבל כחוקר ב- 433 זה אם יש לך בעברך משהו שניתן בעזרתו להחזיק אותך בגרון.

המחזמר "גבירתי הנאווה", שמבוסס על המחזה "פיגמליון" של ברנארד שאו, הועלה בארץ כמה פעמים. אני זוכרת שצפיתי בנעוריי בהצגה עם רבקה רז בתפקיד לייזה דוליטל ובומבה צור כאביה.

והנה עכשיו עולה גרסה חדשה ב"תאטרון העברי". והיא מוצגת בבית האופרה הישראלית.

נתן דטנר הוא הבמאי וכן השחקן הראשי בתפקיד פרופסור היגנס, שלוקח על עצמו לשפר את מבטאה של מוכרת פרחים בשוק, עד כי תתאים להשתלב בחברה הגבוהה. הזמרת מיקה צור היא לייזה. צור היא צעירה בעלת קול נפלא ומשחקת היטב. ומי שממש מתעלה על עצמו, לדעתי, הוא אלי גורנשטיין בתפקיד אביה של לייזה, שמשחק, רוקד ושר על הבמה כנער צעיר את "לחתונה אצעד הבוקר" ו"טיפ טיפת מזל". ובכלל המחזמר רצוף שירים מוכרים, בלתי נשכחים, ביניהם: "למה זה האנגלים אינם דוברים אנגלית", "ברד ירד בדרום ספרד", "יופי לי", "עוד תראה הנרי היגנס", "המרוץ באסקוט", "אני רוצה לרקוד". ועוד ועוד.

להנאה הצרופה מן המחזה תורמים להקת זמרים ורקדנים וכן תזמורת הקאמרטה הישראלית. למרות שעת הלילה המאוחרת בה הסתיים המחזמר בו צפיתי, (אחרי חצות), חלק מהקהל, ואני בתוכו, הצטופף ליד ה"בור" של התזמורת. כך המשכנו לעמוד וליהנות ממחרוזת המנגינות שביצעה התזמורת בניצוחו של יהונתן פרלמן.

החיסרון היחיד, לדעתי, הוא אורכו של המחזמר – כשלוש שעות עם הפסקה באמצע. אבל נראה שזה מחירה של קלאסיקה, כדי שהקהל לא יפסיד אף שיר ואף דיאלוג בתרגום הנפלא לעברית של שרגא פרידמן ז"ל ודן אלמגור יבדל"א.

בקיצור, זהו מופע מקסים, קצבי, צבעוני, אשר משלב שירה, משחק, תפאורה מעניינת ותלבושות מרהיבות.

עדינה בר-אל

מי מסוגל לשמור חמש שעות רצוף בלי לנקר? ועוד אוסרים עליך לשבת, לעשן, לאכול – אפשר להשתגע. עשיתי חשבון שאני מנקר בין שלוש לארבע פעמים במשמרת, כלומר, המחנה נשאר אשכרה ללא שמירה, אז בעצם זה רק כיסוי תחת עבור הקצין תורן, הוא רשם מי שומר, ויכול ללכת לישון בשקט. החלטתי שאני מותח את הניקור לכל המשמרת. המחנה שלנו נמצא באמצע הערבה, במקום שכוח אל, למי יכול להיות עניין לרצות לחדור לכאן? אני וקוקו התמחינו בשבירת שמירות – היינו מניחים את הרובה והאפוד ליד עמדת השמירה, נשענים על הקיר ונרדמים. רק לקצין תורן מותר לישון? תפסו אותנו מיספר פעמים, אבל ידענו שלא ישלחו אותנו לכלא – אני הייתי המכונאי היחיד במחנה, וקוקו היה הקשר היחיד. אם זורקים אותנו לכלא, המחנה מושבת. וכן, המחנה שלנו, 430 ג' עמד בפני פירוק, נשארה פה רק המג"דית, רס"ן פינצי, פנינה חיות, שהייתה ממונה פעם על שלוש מאות חיילים, נשארו המ"פ, סגן שיבי אלקלעי, השליש, סג"ם בנצי כופר, שני טבחים, יוסי שמשוני, ודני הקטן (היה לו שם משפחה?)

היו גם שלוש בנות – ציפי, מש"קית ת"ש, טל מטרי, מש"קית חינוך ותרבות, וסילביה – שלמת. היחידה שעשתה משהו (פעם בחודש!) היתה סילביה, השתיים האחרות היו חסרות מעש לחלוטין, והסתובבו במחנה במכנסיים קצרים ובגופיות. שלא אשכח – היתה גם שקמיסטית בשם איילה, שהתעצלה ללכת לשקמייה כל בוקר, היא מילאה את המקרר הקטן שלה בוופלות, שוקו וטרופית, והחיילים היו פוקדים את החלון של צריף הבנות כשרצו לקנות דבר מה.

מלבדם היו במחנה עשרה חיילים – אני, בני קסיס, ביניהם – כולנו סמלים, שנותרנו כדי לפרק את הבסיס בעוד זמן קצר. אני הייתי מופקד על שישה כלי רכב צהליים – טיפולים תקופתיים, תיקונים קלים – על תיקון מורכב הייתי משבית רכבים, ושולח אותם עם גרר לסדנה החטיבתית, ומשם הייתי מקבל טונות של צעקות, וזה ממש לא הזיז לי.

ובכן, תפסו אותנו מיספר פעמים מנמנמים בשמירות – מה יכלו לעשות לנו? רק ריתוק של שבת. מה רע? שמשוני היה נותן לנו את המצרכים להכין פיצות (הוא עצמו היה יוצא הביתה – שבוע כן, שבוע לא – כך נקבע לטבחים בצבא מימי בר-כוכבא, אולי קודם) – והתעסקנו בזה כל היום – כל מצרכי המטבח היו ברשותנו. החברה שלי, שירי, היתה מגיעה לבסיס ברכב של אביה, אני מנגן לה בגיטרה – מי צריך יותר? אני נותן שלוש שנים לצבא, לא מגיעה לי קצת זולא?

התעוזה שלנו הלכה וגברה, ופעם באחת השמירות הסרנו מעלינו, לא רק את האפוד והנשק, אלא גם את הבגדים, ונכנסנו להתקרר (חם מאוד בערבה!) ברוטופלסט, מין דוד עשוי פלסטיק המונח על גג המקלחות. כיף עצום! רק הראש היה בחוץ. אחרי כשעתיים בפנים, ירדנו למטה בתחתונים להתייבש בשמש, ואיכשהו נרדמנו שנינו. אני שומע פתאום צפירה, ואני בטוח שזה הרכב של פינצי המג"דית. אני מעיר את קוקו, לובשים מהר חולצה - למכנסיים כבר לא היה זמן - שמים על עצמנו את האפוד, ואני מציץ מעבר לקיר המקלחות, ומה אני רואה? ג'י אם סי שחורה מאובקת, ומתוכה יוצא בדווי, מביט ימינה ושמאלה – המחנה נראה נטוש. אבן ירדה לי מהלב:

"כן, ידידי, מה אני יכול לעשות בשבילך?"

"ואללה, מהשמיים באת לי, הנה נתקעתי בלי דלק."

אני מביט על קוקו, וקוקו מביט עליי:

"זה דלק צבאי, אסור, ממנוע! סע עוד ארבעה קילומטרים צפונה יש תחנת דלק."

"אבל, זלאמה, אני אתקע באמצע."

"תן לי לראות את המד... לא תיתקע, ואם כן, קח את הג'ריקן הזה, לך ברגל עד התחנה, מלא אותו בדלק, תחזור לג'י אם סי ותיסע לשלום."

קוקו לא הוציא מילה מהפה. אחרי שהבדווי עזב, הוא ממש גמגם:

"מה היה קורה... מה... אם היה בא מישהו פ פ פחות נחמד מהבדווי הזה?"

אין ספק, קוקו צדק, אבל שבירת השמירות נכנסה לי למחזור הדם. קוקו היה עושה עצמו שומר, אבל אני תפסתי אמריקה, ולא היה לי נוח לחזור להיות טירון – הייתי לוקח את הנשק והאפוד, שם ליד המיטה, והולך לישון.

פינצי המג"דית כינסה ישיבה – הנושא: בני קסיס – מה עושים עם הטיפוס הזה? הם ידעו שאם ירסנו אותי, קוקו לא יהווה בעייה. בנצי כופר השליש יצא מהישיבה, התקרב אליי, ודיבר כמו חבר:

"אתה מגזים, בני, אני לא יכול להמשיך לחפות עליך (מתי חיפה?) אם תיתפס עוד פעם – קלבוש לאחד-עשר יום".

שווה לי – אני כבר שנה וחצי בצבא וטרם טעמתי כלא. איך אפשר לסיים שירות בלי החוויה הזאת?

וכך היה – נשלחתי עם ש"ג של החטיבה לבסיס מ"צ באילת. כשהש"ג מגיש את פקודת הכליאה במשרד, אני מסתובב לי במדי אלף, עם דרגת סמל במחנה הקטן, ורואה סמל (אחר כך נודע לי שהוא מפקד המחנה) מטרטר חמישה כלואים (הכלואים תמיד במדי בית, ללא דרגות), ואחר כך נובח פקודות: "רדו על עשרים!" "פול! קום!" "קדימה, רוץ!"

הכלואים רצים מסביב למחנה, והוא מתקרב אליי, ורואה על כתפי את תג היחידה:

"אתה מ-430 ג'?"

"משם, חביבי, איך אתה עם..."

"יש אצלכם בחורה עלא-כיפק קוראים לה טל מטרי, פצצה! עיניים ירוקות..."

"כחולות!"

"שיער בלונדיני..."

"שטני! איך אתה איתה?"

"ואללה, נסעתי פעם לחופשה, והיא עלתה בתחנה שליד המחנה, ולא היה מקום באוטובוס, והיא התיישבה על-ידי, ושוחחנו, אחלה בחורה. נתתי לה את מיספר הטלפון, אבל היא לא חזרה..."

היססתי רק רגע:

"זה אתה?! עכשיו אני נזכר, היא אמרה באמת שפגשה בחור נחמד באוטובוס, וקיבלה ממנו מיספר טלפון, והיא ניסתה להתקשר כשהיתה במשמרת בקמב"צייה, אבל כנראה חייגה לא נכון, ונותק הקשר... אני ראיתי שהיא מאוהבת – זה הכול בגלל הכתב הנוראי שלך... לא זיהתה את המספר."

"באמת?"

"מה, אני משקר? שיקרתי לך פעם?"

"אז אתה אומר שיש לי סיכוי אצלה?"

"איזו שאלה, תסמוך עליי, אני אטפל בזה... אני רק מסיים כאן אחד-עשר יום, דבר ראשון אני מדבר איתה..."

"מן השמיים באת לי! רגע... מה אתה עושה כאן?"

"אני נשלחתי לכאן לאחד-עשר יום..."

הסמל פקח זוג עיניים כלא מאמין, אבל מיד התעשת:

"איך קוראים לך?"

"בני קסיס."

"בני קסיס, קוראים לי שבתאי, אתה תהיה אצלי מלך, רק זכור מה הבטחת לי."

וכך היה: הרשו לי לבלות במועדון הסגל, הרשו ביקורים: שירי הגיעה, וגם חברים שלי מהבסיס. הביאו לי פיצוחים, בקבוקי בירה, חפיסות שוקולד, סיגריות אנושיות (בכלא מחלקים "אסקוט"!) חילקתי לשבתאי ולשאר הסגל. במחנה היו שלושה מם-צדיקים תחת שבתאי, וגם שלוש בנות, שהיו אמורות גם כן למלא תפקידי שמירה. לא היה טבח במחנה – את ארוחות הצהריים והערב היו מביאים מהמחנה בעיר, ואת ארוחת הבוקר היינו אנחנו הכלואים מכינים: חביתה, גבינות, סלט, טוסטים, ריבה, תה וקפה. הסגל טיפל בנו בכפפות משי, ורק לשם הפסאדה היה שבתאי מוציא את הכלואים לחצר ומטרטר אותם בנביחות מספר דקות, ושוב המון בטלה. הייתה גם סיבה ליחס הטוב: אנחנו הכנו להם את החביתות, וכבר שמעו על כך שמם-צדיקים אכלו חביתות שכלואים ממורמרים ירקו לתוכן.... כן, ברור שנדרשנו להדיח כלים (צלחות מלוכלכות ממש זרקנו לפח), וגם לנקות שירותים – לא נורא.

ביום החמישי או השישי שלי במם-צדיק אילת אני רואה את טל מטרי נכנסת למחנה – באה עם עוד חברים שלי מהבסיס לבקר אותי... התאבנתי. מה אני עושה? שבתאי היה בטוח שאני ארגנתי לו את הפגישה כפי שהבטחתי.

"שבתאי, אל תמהר. תן לי להחליף איתה מילה קודם. אתה יודע, החיפזון מהשטן..."

הוא עמד מן הצד, ואני ניגש לטל, והיא מתנפלת עליי בחיבוקים ובנשיקות. אני מחבק את כתפיה, לוקח אותה הצידה ולוחש לה באוזן: 'טל, את מוכרחה להציל אותי...', 'מה קרה?! אתה בסדר?' 'אני בסדר גמור, אבל...' ואני מספר לה הכול – לא מחסיר אות.

"משוגע אחד! איך העלית בדעתך שאני... שאני... עם מם-צדיק?! עם בראסו?! כשתחזור למחנה, אני אשחט אותך!"

"תשחטי אותי, תעשי ממני קציצות, רק עכשיו תצילי אותי, תראי, בזכות השקר... הקומבינה... אני חי פה בגן-עדן... בבקשה, אהיה לך סאנג'ר כל השירות..."

בינתיים שבתאי עושה לי סימנים שאסתלק, כי הרי היא הגיעה לכאן למענו, לא למעני... וטל מניחה לי וניגשת ישר אליו:

"אהלן שבתאי, מה שלומך? איזה קטע היה איתך! תן לי, בבקשה, שוב את מיספר הטלפון, הפעם תכתוב ברור שלא אטעה, ואני חייבת לזוז, מחכה לי הסעהי"

היא לוחצת לשבתאי את היד, וטופחת לו על הכתף, וליד השער, היא זורקת עוד מבט אל שבתאי, וכשנדמה לה שהוא סובב את הראש, היא שמה את האצבע על הצוואר הלבן שלה, כדי לרמוז מה מחכה לי – לא טל ומטר – ברד!

בתיכון (ביקרתי שם לפעמים...) היה לנו מורה לספרות קצת מטורלל – הוא אמר שהיה יכול לבחור ללמד את "מותו של איוון איליץ'" של טולסטוי, ספר קטן, אבל עמד על כך שנלמד את "מלחמה ושלום" – ארבעה כרכים בעברית של פעם. אני רחוק מלהיות ספרותניק, אפשר לומר שלימודים אף פעם לא היו ממש בראש שלי, אבל איכשהו שוכנעתי לקרוא את הספר הענק הזה. המורה אמר שכאשר הוא היה תלמיד, הוא התמודד עם ספרים הרבה יותר ארוכים – "אגדה לבית פורסייט" ו"ז'אן כריסטוף" (הלכתי לראות את הגודל ספרייה, לא לקרוא, חס וחלילה!). זה בהחלט עשה לי משהו. אז ככה, "מלחמה ושלום" מתאר שתי מלחמות של הרוסים עם נפוליאון, ולא הכול אני זוכר, אבל קטע אחד בכל זאת נשאר לי: טולסטוי מסביר מה זה גן עדן – זה מקום שמתבטלים בו, אבל לא מרגישים שום ייסורי מצפון בגלל הבטלה, כשגורשנו מגן עדן, לא הפסקנו להתבטל, אבל על כך אנחנו לא מפסיקים להתייסר, וזה בעצם סוד המשיכה של הצבא – שם אפשר להתבטל, אבל לא חשים אי נוחות, ממש כמו בגן עדן, כי מי יעז לזלזל בנחיצות של הצבא?

אני משוכנע שטולסטוי התכוון אליי.

משה גרנות

[הרשימה התפרסמה בגיליון "אפיריון", 96, תשס"ו, 2006, מיסודו של

ארז ביטון]

א.

כתיבת יצירתי הספרותית, בעיקר בראשיתה, היתה מעוגנת בחוויות הקשות והמורכבות של שנות ילדותי בתקופת השואה. עולם ילדותי שנהרס והמציאות שהוטלתי אליה כילד, בלי הבנת סיבותיה, פרץ אל כתיבתי בלא כוונה מודעת. או נכון יותר למרות המחסומים שהיצבתי באופן מודע. ביקשתי לכתוב על הארץ הזאת, שקלטה אותי והעניקה לי זהות ישראלית בוטחת, שבה קינאתי כילד שנרדף על חייו, אבל לא עלתה בידי. כאב הזיכרונות פרץ את המחסום ועלה בי בשטף. אמנם לא הרבה זכרתי, שהרי ביקשתי לסלק את הזיכרונות האלו. זכרתי רק תמונות עמומות מלפני המלחמה, כאודים לוחשים מתחת לפני הקרקע המוצקה של הזהות החדשה הנחשקת, זו של מעין "צבר". מסיפורי המקרא: התינוק משה ביאור, פרעה האכזר עד שהוכה בעשר המכות. זוכר גם את משחקי הכפתורים בהפסקות ב"חדר", זוכר את אבא העומד ליד תיבת החזן בבית-הכנסת "השטיבל" שבחצרנו, זוכר את אמא העמלה תמיד, סוחבת בקיץ סלים ענקיים עם דברי אוכל לבית הקייטנה ששכרנו בקיץ. הכול ללא-סדר, ללא ביטחון שאכן היו הדברים. פני ההורים מיטשטשים והולכים ככל שחולפות השנים, היכן המציאות והיכן הדמיון?

(שנים רבות לאחר מכן קיבלתי צילום נדיר של הוריי שנשמר אצל בני-משפחה שהיגרו לקנדה לפני המלחמה). אבא גוזר בדים, מעביר אותם לשני החייטים שעבדו אצלנו, מביא חליפות מווארשה וגם ממתקי חלווה לילדים, אמא מסייעת לו בחנות, עובדת במטבח ללא לאות, סבתא שוכבת רוב הימים חולה במיטה, כיכר השוק הנשקפת מבעד לחלון ביתנו, הכנסיה המאיימת עלינו תמיד מקצה רחוב השוק.

הזיכרונות המעומעמים התחלפו במראות חדים יותר מרגעי האסון שהומט עלינו. הרדיו המודיע על פרוץ המלחמה בבוקר של 1 בספטמבר 1939, בדיוק ביום שאמור הייתי להתחיל ללמוד בבית-הספר, כניסת הגרמנים לכיכר השוק, פקודות הגירוש בלשון הגרמנית המפחידה, המלוות יריות, אנשים נפגעים ונופלים מן הגשר אל הנהר, אנחנו עמוסי חבילות מצטופפים סביב אבא ואמא ורצים על פני גשר העץ, ההליכה האינסופית בלילות לגבול הרוסי, לביאליסטוק.

זכרתי פרטים בודדים בלבד ממותה של סבתא שם: בית-כנסת גדול, נברשות מוארות משתלשלות מן התקרה, ואנחנו הפליטים על שמיכות דקות שוכבים זה ליד זה על הרצפה. אך בשעות היום רק המתים נשארים על הרצפה, וביניהם יום אחד גם סבתא.

זו "המציאות" שכפתה את עצמה עליי ותבעה לעצב אותה. בספרי הראשון "באשמורת אחרונה" ("מסדה", תשכ"ב, 1962), יצרתי "מציאות" הדומה רק באופן כללי לזו "האמיתית". לא רק זיכרוני עומעם, ולא רק מפני שההקשר הכללי של האירועים לא הובן לי, אלא גם מפני שבכל כוחי ניסיתי במשך שנים להדחיק את המראות הללו מן התודעה, ועתה כששבו ועלו – נפגמו מעט, ואולי אף היו כבר בפיקוח תודעתו של אדם מעוצב, הגדל במדינתו. ואולי יותר מכול ביקשתי להבין את שאירע, להביא סדר בדברים ולהקנות להם משמעות כלשהי, שחסרה להם.

והנה תיאור מותה של סבתא בספרי "באשמורת אחרונה", כפי שנכתב לפני למעלה מארבעים שנה (בשינויי שפה קלים), והובא מנקודת תצפיתו של "חיימק", הדומה ולא-דומה לי:

סבתא שכבה על רצפת בית-הכנסת שבצ'ארניסטוק כשראשה נשען אל מרגלות ארון-הקודש. רבים שכבו על אותה רצפה ממורקת, אלא שלא כולם היו מתים. זה בצד זה שכבו צעירים, זקנים וילדים. כל אותם שחצו את הגבול ועברו אל הרוסים, עתה נחים היו תחת התקרה הגבוהה, שנברשת של בדולח השתלשלה ממנה. אחדים ביקשו מים בשפתיים חרבות, אחדים הלכו להשיגם ואילו אחרים תלו את עיניהם האדישות בחלל האולם ושתקו. חיימק ידע שרק אותם שהשמיכה הסתירה כליל מעיניו, רק הללו היו מתים. אישה אחת עסקנית וצמוקה, ששמלותיה הרחבות הדיפו ריח ישן ונעים של נפטלין, עוברת היתה מאחד לשני, מסירה את כיסויו מראשו, מקרבת נוצה לבנה אל אפו, שולפת שני מטבעות של נחושת, קובעת אותם בעיניים, ומיד מושכת את השמיכה מעלה עד כיסוי הראש, וברשרוש שמלותיה חופזת הלאה הלאה ללא לאות, כשמחה למצוא עוד ועוד מתים. אף חיימק מאוד השתוקק לאותן מטבעות הנחושת: הרי אפשר לקנות בהם סוכרייה, או פרוסת לחם. הזדרז והשחיל את עצמו תחת שמיכה, עצם את עיניו וכלא את נשימתו. שמע את צעדי האישה המתקרבים. כיסויו הופשל מעליו והבל של נפטלין היכה באפו. הריח גירה את נחיריו, וכבר עמד להתעטש, אלא שהתגבר על עצמו ולא זז. אך כשהאישה העבירה את נוצתה וקצותיה השתלחו לנחיריו בדגדוג, לא התאפק, שלח את ידו לאותו מקום ומפיו פרץ צחקוק קל. תיכף לכך התעשת, מחה חיוכו מפיו ובתנועה זריזה דחף את ידו מתחת לגבו.

הוא האזין לדממה רווית המתח שהשתררה בקרבתו. אפילו ריחותיה של האישה התנדפו, כביכול אף הם כלאו את הבל נשימתם. לפתע חש שאוזנו נמשכת בחוזקה כעומדת להינתק מגולגלתו.

"אוי", צווח, "כואב!"

הוא פקח את עיניו. רכונים מעליו נתלו פניה המוארכים, המפורכסים של האישה, כשנוצתה תקועה לה מאחורי אוזנה כעפרונו של פקיד זריז.

"ולמה העמדת פנים של מת, ילד שקרן?!" קראה בקול נעלב, "הרי למענכם טורחת אני, ואתם מה?! מנסים לרמות אותי?!"

פליטים אחדים שהיו יושבים באפס מעשה התקרבו, והיו עומדים במעגל, שותקים, מחייכים, סוקרים אותה ואת הילד. והאישה כאילו ציפתה לקהל זה שיאזין לדבריה:

"הרי פליטים אתם", פתחה וגילגלה את עיניה סביב-סביב, "והרי באתם אלינו ואנו, יהודי צ'ארניסטוק, אף-על-פי שלא קראנו לכם בכל זאת מקבלים אתכם בסבר פנים יפות, אחת", האישה כיווצה את זרת שמאלה בעזרת יד ימינה. מכאן ואילך היתה ממשיכה ומונה על אצבעותיה, "את בית הכנסת העמדנו לרשותכם שיהיו הגוססים משיבים את נפשם לבורא במקום קדוש. שתיים, בחרנו בוועד של נשות העיר, שישגיחו על בריאותכם. שלוש, נידבנו שתי נשים לחדר הטהרה לטהר את גופותיכם. ארבע, שכרנו סבלים לשאת את מתיכם. ועוד תוסיפו לחשבון את אנשי חברא-קדישא שאנו משלמים להם בעין יפה שיהיו קוברים אתכם כדת וכדין, והרי לכם חשבון של דמים מרובים. וגמולכם מהו? מהו גמולכם שואלת אני?" וכבר עמדו דמעות בעיניה, אלא שהיא התאפקה והמשיכה, "אמרתי בליבי: יהודים פליטי המלחמה באו. לכי מהר ועיזרי להם. ילדיי עדיין לא אכלו ארוחת הצהריים, והם ודאי מצפים רעבים. ייתכן אפילו שהמרק נשרף. העוזרת חדשה, פליטה, שעוד לא התרגלה לבשל את המאכלים שלנו, אבל אתם, מהו גמולכם?!"

עצרה רגע בדיבורה, העבירה את עיניה סביב, כמבקשת תמיכה בתלונותיה.

הפליטים עמדו במעגל, עיניהם המכווצות, שזדון וטוב לב נמזגו בהן, הביטו גלויות אל האישה. חיוך כמעט סמוי היה משוך על שפתותיהם. אוזנו של חיימק עדיין להטה, פניו בערו מבושה. בעיניו חיפש סדק להסתתר בו, קיווה שהרצפה תפער את קרשיה והוא יצלול מטה. הוא ניסה לפרוץ מן המעגל, אך האישה אחזה אותו בצווארון חולצתו והמשיכה בדבריה:

"מהו גמולכם?! אני שואלת. זאטוט זה מכוסה עד למעלה מראשו. חושבת אני בליבי, הוא מת. הנה אני מקרבת נוצה זו אל אפו", משכה את הנוצה מאחורי אוזנה והציגה אותה מול עיניהם של העומדים סביב, "ומה אתם חושבים עושה לי זאטוט זה? הוא פורץ בצחוק! וכי נאה למת לצחוק?! והרי בצחוק זה עלול היה להפריח את נשמתי מרוב בהלה. כשלעצמי, אינני עושה אלא לשם שמיים, אמרתי בליבי, באו פליטים חובה לעזור להם. השארתי באמצע את המרק על האש, לקחתי את הנוצה…"

הפליטים מסביב התחילו לנוע בחוסר סבלנות, ללחוש, לקרוא:

"מספיק!"

"תפסיקי לקשקש!"

שניים אחזו בזרועותיה ובצחוק רועם הובילו אותה אל מחוץ לבית-הכנסת. אחדים התקרבו אל חיימק, חייכו אליו, צבטו את לחיו, והיו טופחים על כתפיו תוך קריאות חדווה:

"איזה שייגץ!"

"איזה חברה'מן!"

עד שבאה אימא במרוצה, סוככה עליו בזרועותיה, וקראה:

"מה נטפלתם אל בני אל אפרוחי. תסתלקו לכם אל ילדיכם!"

ואף-על-פי-כן הצטער חיימק בליבו שלא הצליח להערים על אותה אישה ולהכניס את שני המטבעות לכיסו. על כן הציץ בקנאה בסבתא שכבר נעוצים היו לה בתוך עיניה מטבעות הנחושת של מתים.

ב.

בהמשך לבריחתנו ונדודינו, לאחר שכבר חצינו את הגבול לברית-המועצות, שעדיין לא היתה נתונה במלחמה, הגיעה פרשת הגירוש אל מה שכינינו אז בשם "סיביר", ולמעשה היה זה חבל הארץ הצפוני ביותר של אזור וולוגדה, ובדיעבד הסתבר כי לא היה רחוק מאגם אוניגה, שמבחינת תנאיו הגיאוגרפיים והאקלימיים דומה היה לסיביר.

לאזור זה גורשנו כאזרחים פולניים, שמדינתם עומדת במלחמה עם הגרמנים, השרויים אותו זמן בברית שלום עם הרוסים ("הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" הידוע לשימצה). על כן דנו אותנו לעבודת פרך בכריתת עצים באזור המושלג במרבית ימות השנה. זיכרונותי משם היו עמומים אף הם אבל כאובים, ועתידים היו למצוא את ביטויים הספרותי, כמין קתרזיס הכרחי וכפוי.

באותם ימים בהם כתבתי את "באשמורת אחרונה" זכרתי את הגירוש לצפון הרחוק, לקור הנצחי. בלילה באו השוטרים הרוסים מן ה-נ.ק.וו.ד. הידוע לשימצה, הודיעו לנו שאנחנו "אלמנט בלתי מהימן", כלומר יסוד חתרני. הם הוליכו אותנו לתחנת הרכבת, אל קרונות המשא שעמדו שם, והעמיסו אותנו עליהם. זכרתי נסיעות ביום ובלילה, המתנות ממושכות בתחנות נידחות, חיפוש מתמיד אחרי דבר מאכל , הליכה לקטר לקבל קצת "קיפיאטוק" – מים רותחים הנפלטים מן הצינור ליד גלגלי הברזל הגדולים, חרדה גדולה שמא נאבד זה את זה תוך חיפוש האוכל והמים. ואחר-כך היתה הפלגה ארוכה בספינת-משא נגררת בנהר . ושוב הליכה, הפעם בשלג העמוק אל מחנה הכפיה , וסביב –סביב רק עצים עטויי שלג וכפור. ובכל זאת עדיין אנחנו משפחה, אבא ואמא ואח ואחות הגדולים מעט ממני, ואחות קטנה שנושאים היינו אותה בידיים. את סבתא כבר קברנו בביאליסטוק, הקורבן הראשון במשפחתנו המצומצמת. ואחר-כך, במחנה הכפייה, בין כריתת העצים וניסורם לבולי עץ קטנים וביקועם ל"צ'ורקי" – שיתאימו להבערת האש בדודי המשאיות, שוב פוקד אותנו המוות – מותה הפתאומי של האחות הקטנה שיינדלה, שלא זכרתי מה אירע לה, וקבורתה שם בצפון הרחוק בקבר שזכרו נעלם.

אלא שלפרשה זו היה המשך – ובמציאות, דווקא המשך העולה על כל דמיון. לאחר עשרות שנים, ואני אז איש השגרירות הישראלית במוסקבה, כשמעבר למילוי תפקידו עוקב בחרדת קודש אחר עברו בארץ הענקית ההיא, שנים שבהן הייתי מגורש, רעב, חסר אזרחות ובטחון בקיום היום-יומי, והפגישות עם המוות נעשו תכופות יותר.

מישאלה דימיונית היתה לי כל השנים, לשוב ולפקוד את המקום של מחנה הכפייה. בעיני רוחי ראיתי את הצריפים המבודדים, הנטועים בארעיות בתוך השלג, מוקפים יערות צפופים, ועצים גבוהי צמרת סביב. למטה, במדרון הנהר הקפוא, שלקראת הקיץ מפשיר וזורם בשצף-קצף. ובנהר נקשרים גזעי העצים למעין רפסודות רחבות וארוכות, המפליגות עם המובילים שלהן אל מרכז הארץ, אל החופש, אולי אפילו למוסקבה – מחוז החפץ של כולנו. אך יותר מכל חזר אליי מראה החורף הלבן, הקשה והאכזר, המביא עימו רעב וכפור תמידי ומוות, שלקח אליו את שיינדלה האחות הקטנה. מעט-מאוד זכרתי מיום מותה וקבורתה, אף-על-פי-כן העליתי את קבורתה ביום ההוא, מתוך כורח פנימי להפוך את הזיכרון העמום ל"מציאות" ספרותית מוצקת, קיימת, נושאת משמעות, למצוא נחמה ולהשקיט את הזיכרונות שגעשו ונדחקו. מראות התשתית נותרו בי: השלג הנערם, הויכוחים בין אבא, הממשיך להיות דבק באמונתו הדתית, לבין אימא הנואשת מן הדת, תובעת צדק אלוהי, והתנהגות מותאמת לנסיבות. ועוד פרט זכרתי מאותו מקום: כתובתו. כאילו בתת-התודעה חרטתי לעצמי את הפרטים, כאילו בסתר ליבי "ידעתי" שבאחד הימים אשוב לשם.

ואכן, חלפו שלושים שנים נוספות, וזכיתי לעימות חדש שבין המציאות ה"בידיונית" שבניתי לי לבין קטעים מן המציאות הממשית שנשתמרו מאז. עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין רוסיה לישראל, התמניתי בשנת 1994 נספח לתרבות במוסקבה (1994-1999). מיום בואי לשם עוררו בי התרגשות פנימית השפה הרוסית, התרבות, שירי מלחמת העולם השנייה, והמפגש עם העולם הרוסי שבתוכו חייתי כמעט שש שנים (1940-1946), ואף התחנכתי בבית-היתומים. והנה, לא עוד חוסר ביטחון כמו באותם ימים, אלא גאווה ובטחון כנציג של מדינת היהודים העצמאית.

בהכרח עם הזמן חשתי צורך עמוק לשוב ולבקר באותו מקום שבצפון הרחוק, לראות האם הוא כדמותו בזיכרוני, ואולי אף להפחית מאימתו. באותן שנים עודד משרד החוץ את עובדי השגרירות לבקר גם בפרובינציה, ליצור קשרים תרבותיים ואחרים גם עם ערים נוספות, להביא את דבר ישראל גם בערי המחוז מחוץ למוסקבה ולפטרבורג. כחלק ממדיניות זו יזמנו, יחד עם רעייתי ד"ר ארנה גולן, פעולות תרבות ביקטרינבורג (סברדלובסק) בהרי אורל, במרחק כ-1700 ק"מ ממוסקבה, בניז'ני-נובגורוד (גורקי, עירו של הסופר מקסים גורקי) שעל נהר הוולגה, ביארוסלבל, העיר העתיקה בת כאלף שנה ואחד ממרכזי התעשייה החשובים של רוסיה, בוולגוגראד (היא סטלינגראד, העיר שנלחמה בגבורה נגד הגרמנים ואף הצליחה לעצור אותם), ובמקומות נוספים. אבל הרצון לבקר בוולוגדה הרחוקה, באחד ממקומות המחוז שלה הנידחים, שאת כתובתו שיננתי וזכרתי במשך כל השנים, לא חדל להציק לי.

והנה, באחת הפגישות הקבועות, שהיתה לי עם סמנכ"ל אקו"ם הרוסי אלקסנדר טקצ'נקו, הבעתי בפניו את משאלתי לבקר בצפון הרחוק. לבקר בבירת המחוז וולוגדה, ומשם להמשיך צפונה.

הוא שאל אותי בסקרנות אם בדעתי להגיע למקום מוגדר, ובתשובה פלטתי מוכנית את הכתובת שזכרתי כל ימי חיי:VOLOGODSKAYA OBLAST, OSHTINSKI RAYON, MEGORSKI LESOPUNKT, VASILKOVSKIYE OSTROVA.

הוא הביט בי בפתיעה, חייך חיוך חבוי, ואמר שאיננו מאמין שקיים מקום כזה, אך הבטיח לברר ולתת לי תשובה. איש נבון היה טקצ'נקו, ואף שימש שגריר רוסיה במספר מקומות, על כן לא התאפק ושאל מה לי ולמקום נידח כזה, אם אמנם הוא קיים.

סיפרתי לו בקצרה על מחנה הכפייה, והוא שב והבטיח לברר.

ואכן, כעבור כעשרה ימים, כאשר חשבתי ש"העניין אבוד", הוא הפתיע אותי בפגישתנו במשרד החוץ הרוסי, ואמר שמשרד החוץ ישמח לביקורי בוולוגדה וצפונה, באותו מקום שביקשתי ושאינו זוכה לביקורים רבים, על כן משרד החוץ יארח אותי שם, ונציג שלהם, המתגורר בבירת המחוז, אף יתלווה אלינו.

כמובן שקיבלתי על עצמי לבדוק אפשרות של פיתוח קשרי מסחר ותרבות עם עיר המחוז וולוגדה, הידועה באדריכלות של כנסיות העץ שלה, וגם ידועה כמקום גלות של רבים מן המהפכנים בתקופת הצאר. העיר מפורסמת גם בזכות דברי הריקמה שהיא מייצרת, בעבורם זכתה במדליות זהב בתערוכות בפריז ובבריסל, וכן נחשבת החמאה המיוצרת במחוז, לחמאה הטובה ביותר ברחבי רוסיה ואף נקראת " וולוגודסקויה מאסלו" (VOLOGODSKOYE MASLO). אף התייעצתי עם הנספחת שלנו למסחר, קירה טל, וכמובן עם השגרירה פרופ' עליזה שנהר.

וכך יום קיץ אחד טסנו, עם רעייתי בת הקיבוץ, שבינתיים אף למדה רוסית, ממוסקבה לוולוגדה. נפגשנו שם עם ראש העיר, עם מנהל מחלקת התרבות, ועם מנהל מחלקת התיירות, ואף עם סופרים ועיתונאים, שהגיבו בהתלהבות לפגישה עם נציגי ישראל. אחרי לינה בעיר, טסנו למחרת בבוקר לעיר ויטגרה (VITEGRA) צפונית לוולוגדה, במרחק כאלף קילומטר ממוסקבה, מלווים בראש העיר שאליה טסנו. כמובן שהיינו אורחיו של ראש העיר, אולי גם מפני שנדירים הם הדיפלומטים המגיעים לשם. הוא העלה בפנינו את האפשרות שמיליונרים מישראל ישקיעו אצלו ויבנו בית מלון לתיירים שיבואו לצוד דובים ביערות מסביב. הבטחתי לו, כמובן, שאעביר את הנושא לנספחת המסחרית שלנו. הוא גם העמיד לרשותנו נהג ומכונית "וולגה" מרווחת, בליווי נציג משרד החוץ שהתלווה אלינו כבר בוולוגדה בירת המחוז.

הפלגנו, אם כן ב"וולגה" המרווחת והכבדה (הרכב הרשמי של הפקידות הבכירה), לאותו מקום נידח במרחק מאתיים ושישים קילומטר, לתוך היערות, בדרכי עפר מאובקות, למקום שהיה מחנה הכפייה שלנו בחורף וקיץ שנת 1940, ונקרא "ואסילקובסקייה אוסטרובה", כלומר "איי ואסילקוב".

אחרי שעות רבות של נסיעה וטלטולים, בכניסה ל"שומקום", ליד דרך העפר הבוצית, בצילה של כנסיית עץ עתיקה, קיבלה את פנינו, לתדהמתי, מקהלת נשים רוסיות, לבושות במיטב המסורת הרוסית: חולצות לבנות רקומות באדום. הן שרו לכבודנו, האורחים המכובדים מישראל, שירי עם עתיקים וחדשים, הושיטו לנו מגש ועליו כיכר לחם שחור ומלח, וברכו אותנו כאילו היינו נציגי ממלכה אדירה, או נשיא רוסיה בכבודו ובעצמו. זו היתה כנראה ההפתעה שהכין לנו נציג משרד החוץ כבד הבשר, איש שיחה נעים, בעל אף אדום, המעיד על אהבתו לטיפה "הבהירה" היא הוודקה.

ליבי החסיר פעימה עם שירת מקהלת הנשים. הנה נסגר מעגל. אותו ילד חיוור, פליט יהודי חסר ארץ ומולדת, אסיר המחנה, שב עתה אל אותו מקום כנציג מדינת היהודים העצמאית, כמו שאנו בארץ מלגלגים בציניות "אחרי אלפיים שנה". מי מילל ומי פילל בשנת 1940! – שהילד הקטן ההוא יעמוד לבוש חליפה ועניבה כיאה לנציג מדינה ריבונית ואף יחלק ממתקים לזאטוטים.

במרחק כעשרה קילומטרים ממקהלת הכנסייה והכפר הגענו אל המחנה. להפתעתי, המקום כאילו לא השתנה. עדיין עמדו שם הצריפים המוארכים, זקנים עתה מאוד, כמו צומחים מתוך האדמה, שחורים, בהם התגוררנו מספר רב של משפחות, מובדלות במחיצות דקות ביניהן. והיה היער מסביב, אך השמש זרחה והתגלו בו קרחות רבות. הכול הצטייר עתה פחות מפחיד. לא היו בו החיילים-השומרים סביב, ולא מפקד המחנה הגוץ והמפחיד. אולם ההפתעה הגדולה ביותר היתה הנהר. לא נהר היה זה, שהשיטו בו את קורות העץ המרובות שכרתו הוריי ושאר האסירים, אלא ואדי יבש, קרח בשתי גדותיו, ומים מועטים זרמו בתחתיתו. רק זקנים בודדים מתושבי המקום, שליוו אותנו, זכרו שהיה כאן מחנה אסירים. הם, כמובן, לא התגוררו כאן, אלא בכפר שלהם במרחק כעשרה קילומטר, ליד הכנסייה. הם הבטיחו שהנהר מתמלא לפעמים שוב, בחורף, אך עצים כבר לא כורתים כאן. המקום נראה מוזנח מאוד, עני, כאילו קללה תמידית רובצת עליו מאז.

שאלתי על בית הקברות של הימים ההם וסיפרתי להם על אחותי הקטנה, וזקנה אחת לבושה מטפחת ראש דהויה וחצאית ארוכה כהה, הובילה אותי אל קרחת קטנה ביער, הצביעה על אבנים בודדות פזורות בשטח, ואמרה שכאן נקברו ילדים שמתו אז, ואם כך – ודאי גם אחותי הקטנה. האם אמרה זאת כדי שאשאיר להם כסף לבניית מצבת שיש, או יותר נכון לצורכי קניית מזונות?

וכך, במרחק כ-1250 ק"מ ממוסקבה, לא הרחק מן הגבול הבינלאומי הפיני, עמדתי ואמרתי "קדיש" לנשמת אחותי, הוריי, לנשמת סבתי ומשפחתי. אכן גיליתי את ימי ילדותי האבודים מלפני כשישים וחמש שנה. אך קשה היה לי לשוב בדימיוני אל אותם ימים רחוקים, לשחזר בחום הקיץ את הקור הנורא בחורף, את האושר של מציאת גרגרי היער והפטריות בקיץ. אולי אפילו התאכזבתי מאותו המקום שהפחיד אותי ימים רבים גם אחרי ששיחררו אותנו. גם לא הייתי בטוח אם אמצא כאן אישור מציאותי לפרטי זיכרונותיי. והנה עתה ניטלה מן המקום אימתו, אבל חשתי שהוקל לי.

וכך אני מתאר בספרי "באשמורת אחרונה" את קבורתה של אחותי שיינדלה מבעד לעיניו של ילד כבן עשר, הנחשף להתמודדות שמעבר לכוחותיו, להתמודדות עם המוות ועם שאלות של צידוק הדין, שאלות מהותיות לעולם שבצילו גדלתי וממנו נותקתי. אך פעמים רבות תהיתי אם לא האמונה השלמה של אבי, שסרב לסור ממנה וממצוות הדת, אם לא היא שדירבנה את מות הוריי.

חנה'לה מתה בשקט. היא נרדמה ולא פקחה עוד את עיניה. אבא הוריד את הגווייה הקטנה העטופה צחורים לתוך הגומה המושלגת ולא ניכר כי חנה'לה באה אל קרבה. גופתה שקעה בתוך הלובן הפריך והשלג היורד הזדרז לכסותה. נשא אבא את עיניו השמימה ואמר:

"ברוך דיין אמת". הוא ביקש להוסיף ולהמשיך , אלא שאמא קטעה דבריו בקול זעקה:

"אין דיין ואין אמת!"

הניח אבא את כפתו על כתפה הרזה ואמר בשקט:" יתגדל ויתקדש שמו הגדול. כיוון שרצה נתן וכיוון שרצה לקח, יהי שמו מבורך." הוא לקח לידיו את את-החפירה והתחיל לכסות את הקבר.

הגביהה אמא את גופה על קצות אצבעותיה:

"מי נתן?! אני הריתי אותה. כאן, בבטני," הוסיפה בקול נמוך, "היו תנועות רגליה. אני כאבתי את לידתה. מתוכי יצאה. שערות רכות היו לה. עכשיו בא לו הוא ולוקח את ילדתי?! ואתה עוד מברך אותו!"

היא השתטחה על הקבר, מחבקת את תלולית השלג הנערמת והולכת. - - - - - - - - - - "תשעה חודשים," בכתה אמא, והיא גורפת ומטאטאה בזרועותיה את השלג הנערם על תלולית קברה של חנה'לה. מעטה השלג תחת לחיה היה מחורר מדמעותיה החמות.

בין בכי לבכי עמדה דממה לבנה. והיתה הדממה מכסה בחיוורונה את שערה הערמוני ואת כתפיה הרועדות. חיימק חש צימאון. הוא הושיט את לשונו והיה קולט נוצות שלג שנמסו מיד והפכו למים צוננים. משך אבא בשרוולו וגער בו:

"חנה'לה מתה."

גילגל הילד את לשונו לתוך פיו, מיצמץ בשפתיו ואמר:

"מתה."

הרבי סיפר שתינוקות מתים עולים מיד לשמיים, אפילו ללא חיבוטי קבר, כי עדיין לא הספיקו להתלכלך בחטאים. מלאכים צחורים שוזרים כיסא מכנפיהם האווריריות, מושיבים בו את התינוק ועולים עמו מעלה-מעלה. - - - - - - -חנה'לה עירומה ורזה היתה דואה ועולה. ידיה לא היו לה ובמקומן צמחו כנפיים של תרנגולת מרוטת נוצות. כנפיים קטנות ורחומות. לאיטה לאיטה היתה דואה ומגביהה כשהיא מפרכסת בכפות רגליה שהאדימו מן הכפור. לבדה היתה דואה מפני שהמלאכים הסתתרו בגלל פתותי השלג הקפואים, מחשש לכנפיהם העדינות העלולות להיפגע.

"קר לה," אמר חיימק וכינס את ראשו בין כתפיו.

"חנה'לה מתה. כבר לא קר לה," לחש אבא לאוזנו של הילד כשהוא מלטף את כתפה של אמא שהיתה שעונה אל כתפו.

אמא הביטה בעיניים מזוגגות אל-על. עפעפיה לא מצמצו למרות השלג שירד ללא הפוגה. כבר נערם פס לבן ודק על גבותיה, אף במשקעי לחייה הנפולות נראו תלוליות של שלג.

"אבא, השלג לא נמס על הפנים של אמא!"

"רבקה," אמר אבא, וכיוון שלא קיבל תשובה, לקח את פניה בכפות ידיו והיפנה אותם אליו, "רבקה, הביטי, תסתכלי על חיימק. אנחנו מוכרחים להמשיך לחיות."

אמא מצמצה בעיניה כמתעוררת מחלום, ואמרה בקול שקט, מוזר:

"חנה'לה הרי מתה."

"ואף-על-פי-כן."

הביטה אמא בבנה, רכנה אליו ושאלה:

"מה דעתך, חיים, לחנה'לה קר באדמה הקפואה?"

"קר לה מאוד, אמא. ראיתי את רגליה הקפואות."

"מוכרחים להלביש אותה גרבי-צמר שסרגתי לה."

אותו רגע התגלגל ובא מפקד המחנה. כולו עטוף בבגדים של צמר-גפן, ורק פניו הסמוקים הציצו מתוך עטיפות כובעו. בקול רם בירך אותנו, ומיד הוסיף:

"רואה אני שהמוות פקד אתכם. אין דבר. כאן אצלנו צריך להתרגל גם אליו. איך אתה אומר, יענקל, מי שלא מתרגל מתפגל, או מתפגר, אותו הדבר, לא?"

הקומנדאנט פרץ בצחוק וטפח לו לאבא על גבו בכפפת הצמר-גפן שלו העטופה בד כחול.

ואמנם התרגלתי לנוכחותו של המוות בקרבתי.

עם פרוץ המלחמה בין בריה"מ לגרמניה שוחררנו ממחנה הכפייה. ושוב יצאנו לדרך הנדודים, והפעם – דרומה, לכיוון טאשקנט שבאוזבקיסטן. אבא אמר, "הפירות שם בשפע ודומים לפירות ארץ-ישראל." אלא שלא זכינו לאכול פירות בטאשקנט, שכונתה אז "עיר הלחם". ואבא, ששרד את המחנה ואת הנדודים, חלה, וניסה להתקבל לבית-חולים שם. על מותו נודע לנו מפי אישה אחת, שסיפרה לנו, שהוא מת ברחוב כמו פליטים רבים אחרים. ואנחנו באותו זמן ב"קולחוז", מפני שלתוך העיר לא הירשו לנו לבוא. אמנם ניסינו לעמוד במיכסה של קטיף הכותנה, בחום של למעלה מארבעים מעלות, ללא מזון, אך לא עמדנו בכך.

ושוב נדדנו והגענו לעיירה בשם "גולודנאיה סטפ" ("ערבה רעבה"), ואף שם לא נמצא לא מזון ולא מקום מגורים. בבקתת חימר עם פליטים אחרים הצטופפנו, בקתה לוהטת ביום וקפואה בלילה. והרעב המרחף מעלינו כל העת, הדימיון השוגה במציאת מזון, אולי פרוסת פיתה מאלו שהאוזבקים מביאים מכפריהם, אולי שארית של גזר שנפל אצל מוכר הירקות בשוק, אולי שארית של קליפת אבטיח.

המאבק היום-יומי ברעב הביא למותה של אמא, שחסכה את הפירורים מפיה. וכך מצאתי את עצמי ללא אמא, ללא אבא, האחות הקטנה באדמת הכפור, הסבתא קבורה בביאליסטוק, ואנחנו בדרך לבית-יתומים, אחי מיכאל, ואחותי יונה הגדולים מעט ממני, ואני הקטן, נפוח בטן מרעב ומחלות, וקודח במלריה. רק המיטאמורפוזה הספרותית שעשיתי בחומרים הקשים הללו היא שאיפשרה לי לשחררם ממרתף ההדחקות ולדבוק, מתוך מודעות שלמה, בזהות הישראלית החדשה.

ג.

אלא שהחלפת שמי הלועזי לעברית (מגולדשטין לגולן), עוד בהיותי חייל צעיר בן תשע-עשרה, וכן ניסיוני להתכחש לעברי כילד בשואה, הביאו אותי לקונפליקט פנימי, שלמרות הכול מוסיף ותוסס בי עד היום הזה. ניסיוני "להצטבר", לסגל לעצמי את השפה ה"צברית" המחוספסת, ואת ההוויה הצבאית המפצה על חוסר האונים, הסתרת עברי והיותי יתום מאב ומאם, וכן הסתרת סיפור עלייתי במסגרת עליית-הנוער בהעפלה הבלתי-ליגאלית, השהייה במחנה המעצר בקפריסין, לשם נשלחתי על ידי הבריטים כשנתפסתי באונייה "המעפיל האלמוני", כל אלה הלכו והעצימו בי תחושת אשמה קשה, גם מפני ששרדתי וגם בגלל התכחשותי ליקיריי המתים. הדחקתי תחושה זו לשולי התודעה, אבל היא הוסיפה לצמוח ככל שגברו מאמציי להיטמע בחברה הישראלית.

ההתערות המהירה בקרב החברה ה"צברית" באה גם מפני שהתחנכתי בקיבוץ, הסתרת העבר (על השאלה מאין אני, הייתי משיב, מקיבוץ רמת-הכובש), החלטת הקיבוץ שאעזוב את קבוצת עליית-הנוער ואצטרף אל בני-הקיבוץ מכיתה ז' ואילך, ומעל הכול – גיוסי לצבא, לסיירת גבעתי שנקראה בעברה הקרוב "שועלי שמשון" המהוללת, הפעילות בה, הקורסים, במיוחד ההשתתפות בקורס סמלי סיירים, הראשון כמדומני בצה"ל, ובאותה עת העמקת יחסי הקירבה עם בת קיבוץ מעמק-הירדן – ערש ההתיישבות של "חומה ומגדל" בעבר הירדן, בין הכנרת לירמוך, עם ארנה (כיום רעייתי, ד"ר לספרות) בת למשפחת בן-דרור ממייסדי הקיבוץ מסדה, ואחר-כך, הליכה לקורס קצינים וחתימה לצבא הקבע. לא-מעט מראות-שתייה מן הימים ההם ניתן למצוא ברומאן "מותו של אורי פלד" ("עם עובד", "הספריה לעם", 1971), שבו בצד גאוות ההתערות, מחלחלת הזהות מ"שם" ובצידה תחושת אשמה כבדה, המביאה לניסיון התאבדות ואחר-כך למותו של גיבור הספר.

בראייה לאחור אני שב ומגלה כי ברומאן הזה באה לביטוי גם קנאתי ברעייתי ה"צברית", ואפילו בבתי הבכורה שלומית שנולדה בקיבוץ מסדה, וגאוותי על כך שבתי היתה הנכדה הבכורה בקיבוץ. גם קינאתי באביה של רעייתי, שהיה ממייסדי הקיבוץ, שהוקם לא הרחק מן הישוב הערבי הדסיה שמעבר לירמוך, ושבקיץ מגיעה כאן מידת החום ל-45 מעלות בצל, ואף יותר.

כך אני מגלה עתה בבהירות כי בנובלה "חופה", (שראתה אור ב"הקיבוץ המאוחד", 1983 ), באה לביטוי אותה קנאה במשפחת הוותיקים שלחופי הכינרת, שאת בתם נושא לאישה יואל – גיבור "חופה", ובצידה זיקת השייכות לעולם האחר, של העולים מתרבות שונה, ושל תחושת אשמה קשה.

והרי קטע מתוך "חופה". מתוארת בו הפלגה עם האב ברקוביץ בכינרת, ואחר-כך פגישה עם אבי-האב, הלא הוא הסבא של רעייתו. הנובלה בנויה כשני מונולוגים של שתי נשים: הרעייה הצברית והמאהבת בת לעולים מעיראק , בחיי גיבור הסיפור יואל – מנהל בנק בטבריה. הדברים מובאים מן המונולוג הראשון, זה של אשתו נירה המטיחה בו, ביום השנה העשרים לנישואיהם, דברים קשים על סגירותו, אטימותו ובוגדנותו שהביאו להתפוררות נישואיהם.

ואולי אתה מתנקם בי בגלל אבי. בגלל אותה הפלגה ארורה שלכם בים כינרת הסוער. מה הוא רוצה להוכיח לי הזקן שלך, נירה? הרי ידע שהסערה קרובה. על הגלים שהתרוממו פתאום, הרוח שפרצה מנחל ארבל כמו אלפי שדים, הרימה את המים, את הסירה הקטנה שלנו. אולי ביקש לנסות אותי, נירה. תמיד הוא מנסה אותי, הזקן שלך. מדוע כיבה את המנוע פתאום? לא שכחת, יואל, לתאר לפני אפילו את צבע השמיים. חומים-צהובים. והתהום למטה. חומה. מפחידה. והסירה העולה ויורדת על פני התהום, ואבי שפתח בשיר געגועים ביידיש. אודות האלבטרוס שאינו ירא את הסערה. והתדהמה שלך, יואל, שתיקת התדהמה עת אבי יליד ראש-פינה, יליד אדמת הבזלת שלנו שר לעצמו ביידיש על הציפור הנוסקת למרומים, כנפיה הגוברות על רוח הסערה, חותרות מעלה-מעלה, ופתאום נחבטת הציפור אל הגל, אך שוב מנסה להתרומם, לפרוש כנפיים, נושאת את מקורה לשמיים, ורק רגליה זקופות כשתי משקולות, מושכות אל התהום. ואבי מסיים את סיפור מותה של הציפור בקללה רוסית כפולה ומכופלת. אחר-כך נשא אבי את המשוטים, היכה בגלים, ושוב פתח באותו שיר. האלבטרוס הנוסק למרומים, חותר נגד הרוח, וגופו הנחבט במים. הכנפיים הפצועות. המקור. הרגליים. והתהום המושכת. והקללה הרוסית. כמו תפילה חזר אבי על השיר, בעיניים עצומות נשואות לשמיים, בהתמסרות מוחלטת, כמעט ללא תנועות גוף, רגליכם טובלות במים שהתאספו בסירה. וגם אתה יואל, צירפת פתאום את קולך, סיפרת, בעיניים עצומות, בשיכחה עצמית. ואז הרגשתי, שאביך כלל אינו זוכר את קיומי בסירה, סיפרת לי בפליאה, רק ממשיך ושר לעצמו אותו שיר של גבורה ואבדון. אף זו סיבה טובה לשנוא אותי, יואל?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ואולי בגלל אותה נסיעה, יואל, שנסעתם לראש-פינה. אל סבי. בטנדר הישן. ואתה, אף-על-פי שהוזמנת על ידי אבי, בכל זאת הרגשת את עצמך לא מנהל בנק הקרדיט בעירבון מוגבל , ולא חתנו של הנהג, אלא סתם-טרמפיסט-נלווה-לא-קרוא. אחד זר היושב על השמיכה הצבאית הישנה לצידו של ברקוביץ שנדמה הבעלים של עמק הירדן כולו, יואל שהגיע משם ושומר בליבו את השם ההוא כמו סוד צבאי כמוס ופולש לו לבית סבי. אני הזהרתי אותך, יואל, אינך צריך לנסוע, אינם צריכים גבר שלישי בין שני הברקוביצים. אבל אתה התעקשת, אמרת, אביך הבטיח לספר לי את אגדות המקום.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

התחלת הנסיעה היתה נעימה, סיפרת לי יואל, אפילו צחקת במעלה ההר, כאשר אבי לא פינה את הדרך למכוניות המהירות שצפרו מאחוריכם. עכשיו הם ממהרים, חייכת לדברי אבי, פתאום אין להם זמן, אבל כאשר אנחנו סללנו את הכביש הזה איפה היו הם? ואיך קינאת באבי כשפגש את אביו הזקן בחצר הבית, יושב לו בכורסת הקש ומחייך אל העמק שלמטה כמו סגי נהור, כמו ידע שתבואו. על כן המשיך וישב זקוף, בחליפת הפסים הזקופים כמוהו. ואבי נשק לאביו על שתי לחייו, ואתה יואל לחצת את היד הרזה של סבי, זו היד שצבעה היה כצבע העפר וריחה כריח פריחת ההדרים, סיפרת. ואביך, נירה, גרר והביא כורסת נצרים פרומה מקצה החצר וישב לצד אביו כמו בתצלום משפחתי. וכך הם ישבו שם השניים, סיפרת, שותקים, ספק מחייכים ספק מלגלגים לדברים הנאמרים בלי קול מלב אל לב, ואולי ליגלגו לי לזר שפלש לחצרם, והם שותקים שתיקת ביטחון שהכול בה מובן לשניהם, החצר המרוצפת, וחומת האבנים, וחלונות הבית הגבוהים, המשקיפים אל הר מירון. הם לא שוחחו על זריעה ולא על קציר ולא על קטיף בעמק החולה ולא על דיג בכנרת, ואף לא על מפלס מי הכנרת, ולא על הרעפים שהיו מתפצחים בחום הצהריים. רק אביך, נירה, היה שב ושואל-משיב כמו בטקס קבוע, הכול בסדר אצלך, אבא. ואחר-כך לחיצת הידיים כמעבירים סימני סוד מוסכמים, וחיבוק פרידה כשני דובים מגודלים, ואביך, נירה שב ואומר, בכל זאת נתקין לך אולי טלפון, אבא.

ד.

בשנה שחלפה נסעתי עם כל ילדיי לעיר הולדתי (מה שמכונה "ביקור שורשים"). לפני הנסיעה ביקשתי מעובדת עירייה, העוסקת אף בהקמת מעין מוזיאון יהודי שם, לנסות למצוא עבורי, לקראת ביקורי, את שמי ואת שמותיהם של בני משפחתי בפנקס הרישומים בעירייה, אם אמנם השתמרו.

אולי בסתר ליבי עדיין חיפשתי, אני הזקן היתום, אישור רשמי מידי השלטונות המוסמכים על מקום לידתי, קביעה מוחלטת כי אכן אני-הוא-אני, אותו "אני" החי וקיים, ושמי הוא אכן שמי מלידה, ולידתי היא אכן בתאריך הנקוב בתעודת הזהות שלי, ובביוגרפיות שלי המתפרסמות מדי פעם. שהרי שום תעודה לא השתמרה בידי, עקב הגירוש הפתאומי שהגרמנים גירשו אותנו מבתינו ומן העיר באותו חג סוכות 1939, כשלא נותר להוריי דבר לעשותו מלבד לצופף את כל הילדים יחד ולרוץ לרחוב לפני שהגרמנים יירו בנו. וכך התגלגלתי ממקום למקום ללא תעודות, ללא עדויות, כמו כדורגל הנבעט מידי פעם לכיוון זה או אחר, על פי רצונם של השחקנים הבועטים, כשאני זוכר רק איך כינו אותי הוריי, מנסה להיזכר מה סיפרו לנו, ותמונות עמומות מלפני המלחמה.

ולכן ציפיתי שאולי תעודה על שמי ותעודות של בני משפחתי שכבר אינם בחיים, ישפכו אור חדש על חיי, פרטים שלא ידעתי.

וכך, כשבאנו לבניין העירייה, שם חיכו לנו ראש העיר, סגנו ונשיא האוניברסיטה המקומית, שקיבלו אותנו באהדה ובכבוד, הפתיעו אותי גם בתעודות ישנות ובתעודת לידתי. אכן אזרח וסופר מכובד אני בעיר פולטוסק, הם אמרו, גאווה לעיר הזאת, ובתמורה לספרי שתורגם לפולנית שמסרתי להם ("מותו של אורי פלד" שהפך בתרגום, לפי עצת המו"לית: "בדרך לירושלים"), הם מבקשים לתרגם לפולנית את ספרי האחר שיש בו פרקים על פולטוסק, וכן מבקשים לכבדנו, אותי ואת ילדיי, בארוחת צהריים פולנית מסורתית, בטירה העתיקה על הגבעה השלטת על כל הסביבה ועל מרכז העיר.

הטירה היתה מוכרת לי היטב. זוהי אותה הטירה שבה לן נפוליון בונפרטה לפני הקרב על הנהר נארב, ושלמרגלותיה אספו את כל היהודים באותו יום גורלי, ואחרי חיפוש מדוקדק והחרמת כל דברי הערך, גירשו אותנו הגרמנים מן העיר. עתה הפכה הטירה למלון בשם "פולוניה", המשמש מרכז קונגרסים בינלאומי מפואר, ואף מרכז לתפוצה הפולנית בעולם. כשנכנסתי בשעריה העתיקים חשתי כעין פיצוי-מה על הכאב והאובדן שנגרם למשפחתי כולה.

והנה, מתוך התעודות שהכינו עבורי, הסתברו לי כמה עובדות מחיי שלא ידעתי, ושאותם תעודות הלידה של הוריי גילו לי. היה כתוב שם שמו המלא של אבי שלא ידעתי: שלמה-דוד. ועוד היה כתוב שאכן שם משפחתו גולדשטין ושהוא נולד בפולטוסק ב-3.10.1904, ושם אביו, כלומר סבי, יעקב גולדשטין, ושם אימו, כלומר סבתי, פייגה-לאה גולדשטין לבית פאס (שניהם נרצחו בשואה עם ילדיהם, כנראה, בטרבלינקה, מפני ששנה לפני פרוץ המלחמה הם עברו להתגורר בווארשה). ועוד כתוב בתעודה כי גילו של אביו (כלומר של סבי) בהולידו את אבי היה 19 שנה, ושנות חייה של אימו (כלומר סבתי) בלידתה אותו היה 18, ושניהם התגוררו בפולטוסק. ועוד כתוב שיעקב גולדשטין הוא שהודיע למשרד הרישום על הלידה (כידוע, היו הלידות בימים ההם בבית, בעזרת מיילדת).

בתעודת הלידה של אימי כתוב שהיא נולדה בפולטוסק בשם המשפחה גולדמכר, השם שניתן לה היה סימה, והיא נולדה ב 10.12.1904, כלומר צעירה מאבי בחודשיים בלבד, ושם אביה-מולידה שייע-לייב גולדמכר, והוא היה בן 65(!) בהולידו את אימי. ושם אימה (כלומר סבתי מצד אימי, היא הסבתא-רבא של ילדינו) דבוירה גולדמכר לבית מאלובנצ'יק.

ועוד תעודה הכינה לי אנה, שוודאי תעניין את ילדיי, ואולי אף את נכדיי: תעודת הנישואין האזרחית של הוריי, שהם סבא וסבתא רבא שלהם. מסתבר שהם נישאו בפולטוסק, ועובדת הנישואין נרשמה בפנקסי העירייה ב-26 בספטמבר 1924, אף כי הנישואין עצמם התקיימו כשבוע לפני-כן ב-18.09.1924: הגבר גולדשטין שלמה-דויד לבית גולדשטין, רווק, בן 20, האישה גולדמכר סימה לבית גולדמכר, רווקה, בת 20. שמותיהם של הורי הזוג הצעיר שבים ומופיעים, כמפורט לעיל.

אכן בימים ההם נישאו על מנת להוליד ילדים, כפי שסבי הוליד שנים-עשר ילדים, כך ודאי תיכננו אף הוריי להביא לעולם ילדים רבים, מפני שעד פרוץ המלחמה הספיקה אימי ללדת חמש לידות, בהן הבן הבכור חיל (יחיאל?), שנודע לי עליו רק מתעודת הלידה שלו שהפתיעה והרעישה אותי. הוא נפטר כנראה סמוך ללידתו. ועוד רשומים בתעודת הנישואין שמותיהם של העדים. וכיון שאין אנו יודעים אם הם שרדו את המלחמה, נציב להם יד ושם כאן: מנדל בום, ואיציק-מייאר צ'וינוביץ'.

ואולם, ההפתעה הגדולה ציפתה לי עם קבלת תעודת הלידה שלי. פתאום התגלה לי שהזדקנתי בשנה. לא בשנת 1933 לידתי, אלא בשנה מוקדמת יותר, ולא ב-5 באפריל אלא דווקא ב-16, ככתוב: "רפובליקת פולין, מחוז מאזובייצק, העיר פולטוסק, תאריך הלידה 16.04.1932."

האם דייקו? האם רשמו במדוייק את תאריך הולדתי? בסיום התעודה כתוב "אנו מעידים שהרשום לעיל זהה עם תוכן רישום הלידה מס. 3/141/1932/3. התעודה הוצאה ביום 27.8.2004 בפולטוסק, (הוא יום ביקורנו בעיר), חתומה ע"י ממלאת מקום מנהל משרד הרישום דנוטה סקשיפינסקה, מ.א. (SKRZYPINSKA), מס שולם בסך 15.25 זלוטי."

לפיכך התגלה לי, כאמור, שזקנתי בשנה, ולפי היועצים לענייני ביטוח לאומי מגיע לי אפילו החזר כספי ממוסד זה עבור שנה תמימה... אם כן לא רק שזקנתי בשנה אלא אף אתעשר... אך לעומת זאת יקבלו ילדיי אבא זקן בשנה ונכדיי סבא זקן, שלא לדבר על רעייתי הבטוחה שהיא נשואה לצעיר בן שבעים ושתים, והנה לצידה זקן בן שבעים שלוש...

ואיך יעלה בידי עתה לתקן את תאריך לידתי בתעודת הזהות וברישומי הצבא, ובכל אותם המקומות שבהם פרטיי האישיים, כולל הביוגרפיה? כנראה נשאיר מלאכה זו לבנים ולנכדים... ולרושמי רשומות דקדקנים. ואני אחיה את חיי צעיר בשנה, פורח, מלא מרץ, ממשיך וכותב, ומפרסם, ואפילו פעיל באקו"ם, ובאגודת הסופרים...

ולסיכום: ברורה לי עוצמת השפעתו של עברי על יצירתי, נושאיה ותכניה, והגעגוע שאני נושא תמיד בתוכי אל העולם שאבד, געגוע שתמיד הוא חבוי מעבר לאחיזתי, הנראית כביכול יציבה ומלאה, בעולם הישראלי ובפעילותי הציבורית בתוכו, מלווה תמיד-תמיד בתחושת האשמה.

פורסם ב"אפריון" 96 , תשס"ו, 2006.

שמאי גולן נולד ב-5 באפריל 1933 בפולין, בעיר פולטוסק, לאביו שלמה גולדשטין ולאימו סימה לבית גולדמכר. בשנות מלחמת העולם השנייה 1939-1945 היה תחת הכיבוש הנאצי, ובברית המועצות. באותן השנים ניספו הוריו, אחותו וסבתו, שנדדו יחד איתו, ורוב בני משפחתו נהרגו בשואה. הוא עלה לארץ ב-18 באוגוסט 1947, בעלייה ה"בלתי-ליגאלית" ולאחר מעצר במחנה בריטי בקפריסין במשך חצי שנה. התחנך בקיבוץ רמת-הכובש. שירת בצה"ל גם כקצין בצבא הקבע (1951-1957). בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות והיסטוריה, והמשך לימודים לתואר מ. א. (1957-1961). [בחלק מהתקופה שבה שהה שמאי גולן בן ה-14 ברמת הכובש גר לא רחוק ממנו אהוד בן עזר בן ה-11 בקלמניה, אלא שטרם הכירו זה את זה].

שמאי היה מרצה לספרות עברית בבית-המדרש למורים ע"ש חיים גרינברג (1967-1972). בין מייסדיו ומנהלו הראשון של בית-הסופר ע"ש חיים הזז בירושלים (1971-1978). בתפקידו זה היה הראשון בישראל שיזם ואירגן סדנאות לכתיבה יוצרת בשירה ובפרוזה, אירגן פעולות תרבות מגוונות: ערבי ספרות, קריאת שירה, הרצאות, קונצרטים קאמריים-ספרותיים, המחזת יצירות ספרות, הקרנת סרטים שהופקו על פי יצירות ספרות, בליווי הרצאות, פגישות סופרים עם קהל שוחרים ועם תלמידי בתי-ספר שהגיעו מכל רחבי הארץ. יסד ספריה על הנושא "ירושלים בספרות יפה", וכן כרטסת ביבליוגרפית על הנושא בעברית, בערבית ובאנגלית.

גולן אירגן בירושלים את הקונגרס הבינלאומי ה-39 של סופרי פא"ן, היחיד שהתקיים בישראל. בין האורחים שהגיעו והשתתפו היו חתני פרס נובל לספרות היינריך בל, סול בלו, והמחזאי יוג'ין יונסקו. גולן היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במשך כשבע שנים. ארבע פעמים נבחר לתפקיד יו"ר (1981-1984; 1989-1991), ובתפקידו זה היה הראשון שיזם אירועי תרבות קבועים וסדנאות לכתיבה יוצרת בבית-הסופר בתל-אביב והקים את המסעדה "הספריה".

שמאי גולן כיהן בשליחות חינוכית במקסיקו מטעם ההסתדרות הציונית (1964-1966); ראש נציגות המחלקה לחינוך ותרבות לגולה בארגנטינה (1978-1981); יועץ בשגרירות ישראל במקסיקו, ופעיל במאבק למען יהודי ברית המועצות בקרב סופרים, מדינאים ואינטלקטואלים בדרום אמריקה (1984-1987). נספח ראשון לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה לאחר התפוררות ברית המועצות, וחידוש היחסים הדיפלומטיים בין רוסיה לישראל (1994-1999). היה חבר מועצת "יד ושם", הנהלת אקו"ם, הנהלת פא"ן והאקדמיה המקסיקאית לתרבות. בעבר, חבר ועדת התרבות בעיריית ירושלים, המועצה הציבורית למען הצלת יהודי בריה"מ וארצות ערב, הנהלת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, מועצת הספריות הציבוריות, המועצה להפצת הספר הטוב לילד והחוג למקרא בבית הנשיא.

ספריו :

"באשמורת אחרונה" , רומאן, הוצ. מסדה, 1963, זכה בפרס (בעילום שם) ע"ש אשר ברש לביכורי יצירה. הספר מתאר את גורלו של ילד יהודי באירופה בתקופת השואה, מזוית ראייתו של ילד כבן עשר, ומשולבים בו אלמנטים אוטוביוגרפיים.

"אשמים" (שין קמוצה), רומאן, הוצ. מסדה, 1966, זכה בפרס אקו"ם (בעילום שם) . ציטוט מן העטיפה, מנימוקי השופטים: "יחסי האנוש מעוצבים מתוך ראיה פסיכולוגית מפתיעה בעירום האמת שבה. המחבר הצליח בשירטוטי הזמן והמקום, שבהם פעלו הנפשות: המיפגש בין שליח הפלמ"ח לבין צעירים ניצולי השואה, היחסים המוזרים במרתף בין מינה לבין סוקלסקי, האהבה החושנית בין אמנון ומיכל בקיבוץ"

"מותו של אורי פלד" , רומאן, הוצ. עם עובד הספריה לעם, 1971, זכה בפרס רמת-גן לספרות. ציטוט מעטיפת הספר: "קורותיו של קצין צבא-הקבע, המשוות צביון ומשמעות מיוחדים לתקומתו של דור לוחמים בארץ לעומת החורבן והשואה. נסיונות נואשים של התערות בארץ, המוליכים בכוח הגיונם הפנימי אל פתרונם הטראגי במלחמת ששת הימים".

"בריחות למרחקים קצרים", סיפורים, הוצ. אגודת הסופרים ומסדה, 1975, זכה בפרס ירושלים ע"ש עגנון. מעטיפת הספר: "הציר המרכזי הוא האדם הנתון ברגע של משבר והמבקש להבין את משמעותם של חייו – נסיונו למרוד ומרד המסתיים לרוב בכשלון. דמויות מיוסרות המעוגנות בהווי חיינו."

"חופה", נובלה ועוד שלושה סיפורים, הוצ. הקבוץ המאוחד, 1983, 1990. (ביניהם הסיפור "הסתלקות" שזכה בפרס ראובן ולנרוד). מן העטיפה: "חופה" מעמת מונולוגים של שתי נשים המכוונים אל גבר אחד: אישה אל בעלה החי ואהובה אל מאהבה המת, ומעלה סיפור רגיש ומורכב של אהבה שאין לה מוצא אלא במוות."

"המארב" , מבחר סיפורים, הוצ. תרמיל – משרד הבטחון, 1983 .

"ברושים בשלכת" , מבחר של שלושה סיפורים, הוצ. ההסתדרות הציונית, תשמ"ג.

"השואה – פרקי עדות וספרות" , אנתולוגיה, ערך והקדים מבואות לשערים שמאי גולן, הוצ. יד ושם וספריית הפועלים, 1976 . באנתולוגיה מופיעים לראשונה גם מילון מושגים של נושא השואה, ומפתח היוצרים וגורלם בתקופת השואה.

"מסעותיי עם ספרים" , הוצ. "אסטרולוג", 2005, מבחר מאמרים ומחקרים שכתב בנושאי ספרות וסופרים, בעיקר על ספרות מתורגמת, ביניהם על דוסטוייבסקי ויחסו ליהודים, ויליאם פוקנר ודמות הקורבן, תומאס מאן והנבחר החוטא, סמואל בקט והייאוש האופטימי, א. רודניצקי והשואה, הנרי מילר והספרות האירוטית, זיכרונות ספרותיים מקונגרס פא"ן במוסקבה, ומאמרים אחרים. הספר נחתם בראיון שערך עימו הסופר אהוד בן עזר "לחיות ישראלי, להרגיש ניצול". המאמרים פורסמו בכתבי העת לספרות: "משא", "מאזנים", "מולד", "אמות", "קשת", "עיתון 77", "אפריון", במוספים לספרות , ועוד.

"שלושה ואחת" , תסריט, נכתב יחד עם הבמאי מישה קאליק. בסרט משתתפים: יונה אליאן, אסי דיין ואורי לוי (1975).

רדיודראמות שגם שודרו ב"קול ישראל": "ירדה השבת", "הרי את מקודשת", "הרכב עלה על מוקש", "ההספד", "הפטרון מארץ הקודש", "חופה", ועוד.

"היעלמות ISCHEZNOVIENIE" מחזה ברוסית שנכתב על פי יצירתו של שמאי גולן ע"י יורה קורדונסקי, והועלה בתיאטרון בסט. פטרבורג. הביקורת הרוסית, ששיבחה את המחזה, ציינה, כי זהו המחזה הראשון על נושא השואה המועלה על במה ברוסיה (ראה גם את הרבעון לתיאטרון עכשווי הרואה אור בארץ "תיאטרון" 10, מחודש מרץ 2003 ).

גולן זכה גם בפרס ראש הממשלה, במילגה מקרן רבינוביץ, בפרס חנו (מקסיקו).

ספריו-סיפוריו תורגמו ללשונות: אנגלית, ספרדית, רוסית, גרמנית, ערבית, פולנית, פורטוגזית, בולגרית, סינית.

מנימוקי השופטים אשר העניקו לש. גולן פרסים ספרותיים: "יצירתו הספרותית מעוגנת באימי השואה, בחייהם של ניצולי השואה, ובהווי החיים בארץ, על רקע מלחמות ישראל, השואה, ההעפלה. הציר המרכזי, לעיתים, הוא האדם הנתון ברגע משבר ובכף-הקלע, שהזמן והאירועים ההיסטוריים גרמו לכך." "בסיפורים תמציתיים ורבי תנופה מצביע המחבר על ההוויה הטראגית המלווה תופעות הירואיות שבמציאות חיינו. סיפוריו מהווים הישג חשוב להתפתחות הסיפור הקצר העברי, הודות לסגנונו התמציתי, לגיבוש העלילתי המצויין, וללשון הנמלטת ממליצות, וכולה קודש להבעת חוויותיו של הגיבור."

שמאי גולן היה נשוי לד"ר ארנה גולן חוקרת הספרות העברית, ואב לארבעה ילדים: שלומית, איילת, אמנון ושחר.

שמאי הלך עולמו בדצמבר 2017.

* פוצ'ו – הסיפור "שני כעכים"  של  משה גרנות, הצניח דמעה מעיני.  ולחשוב שגרנות הצנוע הזה, עוד כותב 'תודה' לאודי כל פעם כשהוא מדפיס (בחינם) סיפור שלו...

אודי: אני כתבתי במכתב העיתי על משה גרנות שאם היה נשאר ברומניה והיה סופר רומני ממוצא יהודי כמו שניים מקודמיו ברומניה– היה גם הוא עשוי לזכות כמותם בפרס נובל!

* אהוד היקר, תודה גדולה על פרסום הסיפור "שני כעכים", ועל פרסום ההזמנה להרצאה שלי על המונותיאיזם.

קראתי בעניין על השקרים הגבלסים של מוחמד בכרי, שזוכה, משום מה, לשבחים במדיה.

אודה לך אם תסכים לפרסם את הסיפור "טל ומטר וברד".

שלך –

משה גרנות

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!