רומאן
כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור
נכתב בעקבות הרומאן (שאזל)
"לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987
נדפס בישראל 2009
פרק שמונה-עשר
רגש הנחיתות שלי

אתם בוודאי מתארים לעצמכם כי לאחר שסיימתי לכתוב את הפרק הקודם הייתי מוכרח לעשות הפסקה וללכת למטבח ולפרוס פלח אבטיח קר, ולצידו בצלחת פרוסה עבה של גבינת צאן מלוחה וצמיגה. אמנם, זוהי גבינה שקניתי בשוק, וטעמה הוא רק צל-צילו של טעם הגבינה שהיתה אימא מגבנת במו-ידיה מחלב העז הלבנה שלנו חביבה. ומאחר שמצאתי בסיר קלח תירס מבושל וטעים, המלחתי ואכלתי גם אותו, עם מריחות חמאה קרה על השורות הצהובות החמות.
מזלי שאני כותב את "ספר הגעגועים" באמצע הקיץ, בחודש אב, בעונת התירס והאבטיחים. וכלום אפשר בכלל להעלות על הדעת שניתן היה לכתוב אותו בחורף! בְּרְרר...
מכתיבת הספר המוזר הזה אני משמין והולך. די לי להיזכר במטעם שאכלתי פעם, בילדותי, ומיד אני נעשה רעב וניגש למקרר לראות מה חדש בו, וגם על הישן איני פוסח. סופר לילדים אהוב עליי ביותר, אני מקווה שגם עליכם – הצייר נחום גוטמן, אמר פעם כי הוא התחיל לצייר ספרי ילדים ואחר-כך גם לכתוב לילדים בעצמו "כדי לפצות את נחום הילד" אשר לא היו לא בילדותו ספרי ילדים עם ציורים מרהיבים להתבונן ולקרוא בהם.
ואילו אני, שהייתי נחשב "אכלן גרוע" בילדותי, רזה כמקל, צלעותיי בולטות בחזי כמו בציור של שלד, בטני שקועה פנימה וגבי כפוף-קמעה – מנסה כנראה בספר הזה לפצות את אוּרי הילד על כל מה שאכלתי ועל כל מה שלא אכלתי בילדותי, ושני סוגי האוכל האלה עושים צחוק מן הדיאטה שלי. והמסקנה היא שבין אם היית רעב בילדותך או שׂבע, דע לך שאם רצונך לרזות מוטב לך שלא תיזכר יותר מדי במעדני העבר, כדי שלא תגרה בעצמך את התיאבון.
הסיפור על הרופא עבדולקדר לא עניין ביותר את גיורא והוא הִרשה לעצמו לקום באמצע הרצאתי כדי לקלות את קלחי התירס במדורה ששלהבתה כמו נמוגה והיתה שקופה עתה כאד קל ומרטט באוויר, ובליבה היא רומצת גחלים למכביר.
הריח הטוב של התירס הקלוי, שגרעיניו רוחשים-לוחשים בחום כמו קציצה של מחבת, פלש גם למלונה שלנו בדיוק כשעמדתי בפרשת חתיכת הציפורן מאצבעו של אדם שאותה בלע כנראה עלי, בנו של הרופא. צבי העווה את פניו, הפסיק ללעוס את הכריך של אימא שלי, כעומד להקיא, וביקש ממני לחדול כבר לספר את הסיפור המבחיל. לא הועילו טענותיי שזוהי המעשייה היפה ביותר ששמעתי מעודי בשבח אבטיחיה של ארץ-ישראל. צבי התעקש כי מוטב לנו שנדבר עכשיו על רגש הנחיתות שלי.
"האנשים מתחלקים לשני סוגים," כבש את רשות הדיבור בהרגשת חשיבות, "אלה שיש להם רגש עליונות ואלה שיש להם רגש נחיתות. כבר מזמן שׂמנו לב שאתה מסתגר, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, ובכלל אתה די חלש ומוזר, אפילו כדורגל לא מעניין אותך. ואתה לא רוקד. וכשאומרים לך משהו מרגיז או מעליב אז אתה, במקום להתנהג כמו גבר – רק מחייך. זה מראה שיש לך רגש נחיתות, או שאתה רוצה כל הזמן להסתיר משהו. ואני חושב שצריכים לעזור לך להתגבר. להיות גבר."
נדהמתי. ואני חשבתי אותו לחברי הטוב.
"מי זה צריכים?"
"אלה שיש להם רגש עליונות. הבְּסֵדרים."
חייכתי.
"אתה רואה? שוב אתה מחייך את החיוך הטיפשי שלך. תגיד תודה שאני בכלל מתעניין בך ומגלה לך שמי שסובל מרגש נחיתות צריך להשתדל להתקדם במשהו כדי שכל החבְרָה, וגם הבנות, יעריכו אותו. לא כל אחד היה מגלה לך את הסוד הזה."
"טוב, החברָה לא כל כך מעניינת אותי," עניתי.
עניינו אותי נלי, צבי, גיורא, אולי גם איה, ועוד חבר אחד או שניים. אבל הכיתה כולה? מה איכפת לי מה יחשבו עליי? העיקר שיעזבו אותי במנוחה.
"הנה," אמר צבי, "אני אוכיח לך. אתה הלא מתעקש כל הזמן לספר לנו סיפורים, וגם מתאמץ לכתוב חיבורים ארוכים, כדי לעשות רושם טוב. טוב, אבל לפעמים זה יוצא לך די משעמם, ואפילו מגעיל, ומדוע? אתה יודע? – מפני שאתה מתעקש לספר לנו כל מה שקורה לך כאילו אתה נפוליון וגם להביא כל מיני סיפורים מהסבא ומהדוד שלך משנות תרפ"ה-פ"ו. אבל אולי אם היית מתחיל לכתוב פיליטונים על מה שקורה אצלנו בכיתה, ממש מהחיים שלנו, של עכשיו, ושזה יהיה גם מצחיק – אז אני חושב שאולי היית משתחרר מן הנחיתות שלך ואולי גם הבנות היו יותר שמות לב אליך!"
"טוב, טוב – "
כיום, כשאני משקיף על השיחה, היא נראית לי די אווילית. מה עוד שבאמצע נכנס גיורא עם קלחי התירס הקלויים ואמר ששנינו עצלנים ונצלנים, שאפילו לא הטרחנו את עצמנו לצאת להשגיח על המדורה בחוץ ולעומת זאת שתִינו כמעט את כל המים הקרירים מן הגַ'רַה ואפילו לא כיוונו היטב (זה אני) את הזרבובית שלה אל פינו, וכך הרטבנו את השק הפרוש על הרצפה כמו איזה שני שְׁטִינְקֵרִים. שלא לדבר על מימיית (לא בקבוק!) התה הקר בלימון שלי, שהתרוקנה מיד.

אבל האמת היא שזמן לא רב אחרי אותה שיחה עם צבי התחלתי לכתוב פיליטונים כדי לשעשע את החבר'ה במסיבות הכיתה. אמנם הבנות היו עדיין מתבוננות בי כשומרות מרחק, כאילו באמת רגש הנחיתות שלי (בכך לא הִטלתי אז צל של ספק) כתוב לי על המצח, אבל התחלתי לגלות במבטיהן איזו הערכה לכישרונותיי.
מעתה הייתי משתתף נחוץ לכל מסיבה. "אורי יקרא לנו פיליטון!" – ותמיד נעניתי. הייתי יושב שעות בבית וכותב. מוחק וכותב, ומעתיק לנקי. ואחר-כך מוציא מכיסי בגאווה את דפי המחברת וקורא כאילו שִרבטתי אותם זה עתה. וכולם היו מקשיבים בנימוס ולפעמים גם צוחקים או מעירים הערות, כי אכן כל המסופר היה על ההווי שלנו. ואחר כך –
ואחר כך היו כולם מתחילים למחוא כפיים – "הבה נצא במחול, הבנות היום בזול..."
ואני עומד לי בצד, רגליי כבדות כאבנים, הפיליטון בכיסי כמו קמֵע ואני ממשש בו ובז לכולם מפני שרק אותי יזכרו לנצח, בתור סופר. ורגש הנחיתות שלי חוגג ובוער על מצחי כמכוַת אש ועולה באד חם מגרוני. מסמיק מבושה פנימית.
אהוד בן עזר
המשך יבוא